רבות דובר בתפקידיו של הנוער הישראלי בשעה זו ובבעיית החלוּציוּת. נושא רב־צדדי הוא, וכל המנסה להשיב על כך תשובה פשטנית וכוללת, נתפס בהכרח לטעות: כי שונה הוא הנוער לחוּגיו הרבים, ופנים שונות לו בעתים שונות. אינו דומה הנוער היושב בבתי־הקפה בתל־אביב לנוער היושב בפאתי הנגב ובישובי המשלט והספר. בתקוּפת המלחמה והמאבק נתגלה לעינינו הנוער כולו באור אשר לא שיערנוהו.

אכן, מצויים חוגים בנוער שפניהם לצרכיהם האנוכיים בלבד, הלוקים באדישות לצרכי כלל האוּמה בדורנו. הם מבלים את זמנם באווירה של פריקת עול מצווה ואינם נענים לתביעות־היסוד של עמם. מחלת הציניות והזלזול במאמץ הנפשי והגוּפני, הנדרש למפעל הגדול של כיבוש הארץ וחידוש נופו של העם בארצו, אוכלת בהם בכל פה. חטוף ואכול – הוא צו חייהם היחידי.

עם החוג הזה נמנים גם חלק מן ‘האינטלקטוּאלים העומדים מן הצד’ וכן בני ‘נוער הזהב’ הריק מדעת, המסתופף בחוּצות העיר.

אולם נזכור גם לחוג זה חסד נעוריו, עת חירף נפשו במלחמת השחרוּר והקריב את היקר מכל – את חייו, למען היקר לנו מכל – חירותנו ומולדתנו. נקווה, כי בבוא שעת הכרעה גורלית ירטיטו נימי נפשם גם של אלה, אשר לא הצלחנוּ להכניסם למעגלי חיים אידיאיים בכל ימות השנה. לעומת חוג זה של נוער קיים חוג שונה בתכלית – חוג נוער אשר ורדה פרידמן, בת כפר־ויתקין, שנפלה על משמרתה במילוי תפקידה כמדריכה במושב פטיש, בגבול רצועת עזה, תשמש לו ביטוי וסמל. צעירים אלה נחלצוּ, תוך מאמץ נפשי וגוּפני, להתמזג בהמוני העולים החדשים, להדריכם ולהשרישם בארץ ובעם המתחדש, להושיט להם יד־אחים־וחברים נאמנה ביצירת כפר עברי עוד היוצר ערכם כלכליים, וברבות הימים – גם תרבותיים ורוחניים.

בני המשקים הוותיקים והצעירים היוצאים לאזורי־הספר ולישובי־המשלט ונאחזים שם בצפרניהם למען הפרחת שממות הארץ – אלה הן פניו הצעירות של הנוער וסמל התחדשוּתו. לאלה התפללנוּ.

החלוּציוּת היא תכוּנת־אופי הטבוּעה בדמו של אדם, ומורה לו תמיד את הקו הראשון של החזית. תכונה זו קובעת מקומו של כל אחד בחזית, בסדנה, במוסדות המדע והמחקר, בקיבוץ ובקבוצה, במושב ובכפר, ולפום צערא אגרא – לפי הקרבנות – הגמול.

משוּלה החלוּציות לסולם שרגליו בקרקע וראשו בשמים, וכל אדם מוצא את השלב המתאים לאישיותו ונכונותו, והוא נאחז בו, להיות חלוּץ כיכלתו.