הכל יודעים, שאין בכל הסביבה, הן ברחוב היהודים והן בשכונת הגויים, להבדיל, שני רֵעים כחרושקה ופישקה. ותמהים הביליבירקאים על שני הרֵעים. ולא משום שאינם מבינים בטיבה של רעוּת! ידידות ורעות ממדות ישראל הן. קודם כל, הלא “כל ישראל חברים”, ושנית, כה וכמה ידידים יש בביליבירקה גופה. ידידים הם כל חניכי האומנים, ידידים הרצענים, חברים כל החיָטים. רֵעים הם מרדכי הקצב, המכונה “שקץ”, והגבאי, הירא במקצת מפניו, מירקה השמשית וה“יהודית השחורה”, זלמן הזגג ושפטיל הצהוב. החנונים אינם מרבים בידידות בינם לבין עצמם, אבל מנדיל ה“גביר”, הסוחר ב“בַּקַלֵיאָה”, הוא ידידו של הֶסִי מוכר העורות. ויש עוד כמה וכמה ידידים, ברוך השם… ויש ידידות התלויה בדבר: המורה הליטאי והחיט החדש ידידים הם, מפני ששניהם אפיקורסים לגבי בני טַבְרִיָּה, העושים מה שהם עושים בלי שום טענות ומענות כלפי הקדוש ברוך הוא. ידידים הם הלבלר אוסיפּ ובנצי מ“בית־זינגר”, מפני ששניהם להוטים אחרי הקלפים. ידידים הם גם הרוקח והרופא. אבל ידידותם של חרושקה ופישקה אינה תלויה בדבר כל־עיקר. ובכל מקום, שהם מזדמנים לְשָם, הם ששים ושמחים זה על זה. פישקה כשהוא רואה את חרושקה, מיד הוא מכניס את כפיו לתוך אחד מן הכיסונים המרובים שלו, ומוציא משם דברים שיש בהם כדי לבדח דעתו של חרושקה. וחרושקה רץ בנהימה לקראת ידידו, ומכל תנועותיו ומבטיו יש לראות מה ירחש לבו. והכל תמהים על השנים. פישקה – הוא פישקה! איש באנשים, “בחור כהלכה”, “בחור נאה”. כבר הוא “בחור מן החדר”, ויודע, ברוך השם, כמה וכמה תפלות וברכות בעל פה. גם את הטלית של אבא אינו עוד נושא בשבת לבית־המדרש וחזקת נשיאתו כבר עברה לאחיו הקטן ממנו, שהוא שואל גם את הקושיות בפסח. פישקה – מהו פישקה? נער אדמוני נבון, שבימות הירידים הוא נושא בעול פרנסה מבוהל ומטורף, כשאר בני הבית, שנעשים חנונים לשעה. וחרושקה? אמנם גם הוא “בחור” נאה, זריז, גדול לפי שנותיו, עסוק תמיד במה שהוא עסוק, ומסתכל בעולמו של הקדוש ברוך הוא בעינים קטנות ומלאות ערמה. עדיין הוא כרוך אחרי אמו, אבל עליז הוא ושמח תמיד, יפה הוא, לבן הוא ונקי מכל חלאה. וכשהוא מקפץ ומדלג כדרך התינוקות, הוא לוקח לב כל רואיו. אמנם, כך הוא הדבר, אבל סוף סוף אינו, במחילה מכבודו, אלא – חזיר וַרדי קטן.

פעם אחת, כשהקיץ פישקה בבוקר משנתו, ועדיין היה מתלבט בשמיכה, שמע את הערלית המשרתת כשהיא מספרת עם גברתה בשבחה של אותה חזירתא דבי יאקושקה הרצען, ששגרה לחיים עשרה חזירונים. מיד נחפז פישקה לקום לקול החדשה ובא מסתתר עד הגדר הסמוכה לשכונת יאקושקה השכור ובעד סדקיה הסתכל בחצרו של השכן. סמוך היה המקום לגל האשפה ולבית־הכסא, ונחמד ביותר לא היה המקום, הן משום ריחו והן משום דבר אחר; אבל מענין היה מכמה וכמה טעמים. על גל האשפה, שנערם במשך השנה, צבורים כל שברי הכלים ובלויי הסחבות, ממתינים ומצפים עד שיבוא ה“חלפן” ויתן תמורתם טבעות נחשת ובדיל, משמחות לבותיהן של כל יפות הכפר. ומה מענין היה להכיר מתוך שבר זה או זה מה שהיה בשעת גדולתו, קודם שהביאו מזלו לכאן. היו, אמנם, שברים, שזכרונות לא כל־כך נעימים היו כרוכים בהם: כאלה היו השברים, שפישקה עצמו סיע להתהוותם במצבם של עכשיו. מדי פעם בפעם היה פוגש על אותו הגל בכלבים, כלבי השכן וכלבים סתם, שהיו חורקים לו שן, ועיניהם מלאות זעם. כנופיות כנופיות של תרנגולים היו פורשות לשם, מקרקרות ומנקרות באשפה ובזבל. פרחי התרנגולים נצים ומריבים זה בזה, רוקדים זה כנגד זה בצוחה משונה, וסומרים כרבלותיהם, זה עולה על זה ומנקר בכרבלתו, או שניהם עומדים בלי־נוע בפישוט הצואר, מסתכלים זה בזה, ומקורו של זה כמעט שנוגע במקורו של חברו. בסתיו היו נוטים לשם באקראי גם עורבים או קוראים תרים אחר טרף.

ובין בחורף בין בקיץ היו נראים מתוך אותו סדק שבגדר אצטבתו של יאקושקה הסמוכה אל ביתו, וגם יאקושקה הסנדלר עצמו, כשהוא בא “למסוך כוס” עם אחוזת מרעיו. וסמוך לגדר מעבר מזה – גל האשפה של הסנדלר, והבאר, ובקרבת הבאר – חריץ, המשמש מרחץ לחזירים.

גם הפעם הלך פישקה לשם. בהחבא הלך, כי גזרו על אותה פנת החצר, בתקותו לראות את החזירה היולדת. ותקותו באה. שם מצא את המשפחה המכובדת: החזירה נוברת באשפה כדרכה יום יום, וכנופיה קטנה של חזירונים צחורים צחורים שאזניהם ורדיות וכמעט שקופות, כרוכה ונגררת אחריה בנהימה דקה, – כלם נמשכים בחרטומיהם אל דדיה, וזה נתקל בזה ומפנה לו דרך בין אחיו. והכנופיה הקטנה כל־כך עליזה וכל־כך נאה על רגליה הקטנות והדקות! אבל היפה שבהם היה חזיר אחד קטן: טבעתו גדולה, והוא לבן ורדי, וזנבו קטן ועשוי לו כטבעת מעוררת צחוק.

ועוד באותו יום, כשנדברה אמו של פישקה עם הסנדלר השכן על החזירה, הזכיר יאקושקה מתוך שבח אותו החזיר הקטן הנולד: “חרושקה יִקָּרֵא, כי חבה יתרה נודעת לו. אלה הקטנים ילכו למיתה ולמכירה, אבל חרושקה יבדל לחיים ארוכים, ודור משובח יקים בארץ בעזרת השם”.

– וַצוּ, וַצוּ! – קורא ה“ערל” כדרך שקוראים לחזירים. החזירה היולדת מפנה כלפי ה“גוי” את חרטומה המנוול, נוחרת ומריחה בדרך הלוכה ראשי עשבים רעננים, קוטפת מהם והולכת, קוטפת, לועסת, וקרבה אל בעליה.

אמא, שאינה סובלת חזירים, עושה נחת ליאקושקה ומעמידה עצמה כאילו היא נהנית מחרושקה. אבל פישקה מתמלא רחמים על הכנופיה הקטנה, שוכח, שהוא במעמד אמו, מכניס כפו לתוך כיסו ומוציא משם פרוסות לחם וחלה, שהסתיר בגנבה בשעת הסעודה, מפני שאבא מקפיד על אכילת לחם. יאקושקה מגיש את הפרוסות לחרושקה. למגנת לבו של פישקה, בועטת החזירה בקטן בחרטומה, והיא זוכה במתנה היפה. עוד באותו ערב המציא פישקה קשואים כבושים לחרושקה, וגם הפעם זכתה בהם היולדת.

ופישקה עצמו אינו יודע כיצד בא לכך, אבל הרגל נעשה לו לבוא יום יום, קודם לכתו אל ה“חדר” ואחרי שובו משם ולראות בשלומו של חרושקה. כל החזירים הקטנים נשאו חן בעיניו, אבל חרושקה עלה בעיניו על כולם. כבר למד החזירון לדעת את שמו, וגם בקולו של פישקה הוא מבחין, וכשהוא שומע שפישקה קורא לו – מיד הוא מזדרז ורץ ריצה של קפיצה על כל ארבע כפותיו, מעמיד את חרטומו הנבון ועיניו הערומות בפישקה, זוקף אזנים שקופות וורדיות, וממתין למתנת יד נדיבה מעבר לגדר מזה.

ויאקושקה אינו גוער עוד בפישקה, אף כשהלה קופץ לתוך תחום החצר. יאקושקה אינו חושש גם לשבירת דופן וכלונסאות, כי יודע הוא לשם מה פישקה בא.

והימים עוברים וחולפים. כלה אבטיח כבוש מן החבית עד קודם חג הפסח, וגם קשואים אפסו, ופישקה מביא תפוחי אדמה רעננים וקשואים רעננים. ובאמצע הקיץ הוא שוגר, כשאין עיני אמו צופיות, לפת ואבטיחים ודלועים קטנות, דלועי צבעונים, שהיתה אמא מביאה מתנות בימות השוק לכל הילדים, – אותם הלפת והדלועים והאבטיחים, שנתנו לאחיו, – דורון לחרושקה.

והגיע הדבר לידי כך, שאין חרושקה צריך עוד להקרא בשם: מכיון שהוא רואה את פישקה מרחוק, מיד הוא רץ לקראתו בנהימה ומסתכל בו בכֹבד ראש באֹפן מגוחך כל־כך, עד שלבו של פישקה מתרכך, וגם הדלעת שלו עוברת לפיו של רעו, החזיר הקטן.

פישקה מחבב את הכלבים הקטנים, אבל חזקה עליו פקודת אבא, שלא ימצאו בחצר. ואת החתולים הקטנים והעליזים הוא אוהב, וכשהיה “קטן” היה משתעשע בהם, מחליקם, מלטפם ומגפפם עד כדי חניקה ומיתה משונה. וגם עתה, אילו היה ביכלתו, היה מגפף את חרושקה. אבל חרושקה לא לֻמד באלה. פעם, כשגבר יצרו של פישקה עליו ודלק אחריו לתפשו, נמלט החזיר הקטן על נפשו בצוחה ובקולי קולות כחזיר גדול העומד לשחיטה, וקולו הדק הלך מסוף חצרו של יאקושקה עד סוף חצרו של אבא. ויאקושקה מצד זה והערלית המשרתת מצד זה יצאו לראות את הנעשה, והערלית הגידה לאמא, ואמא ספרה לאבא… ודעתו של אבא זה כבר אינה נוחה מן החבה והרֵעות שבין בנו ובין בנה של החזירה.

אבל לא בזה אנו עסוקים עתה.

פישקה עמד מדלוק אחרי חרושקה, והחזיר עמד מצוחתו, פונה מרחוק אל ידידו, מסתכל בו בכובד ראש ובמבט אלכסון, כאומר: בוש והכלם! וכי כלבלב אני לך, שאתה רודף אחרי, או חתלתול, שבאת לשחק בי? כלך לך אצל אלה!…

ופישקה נוכח, כי צדק הקטן.

שבוע ימים אחרי מעשה זה לא ראה חרושקה את פישקה. אבל לסוף לא עמד פישקה בדבורו, והתגנב לאותה פנת החצר שגזרו עליה, וחרושקה קבל מתנה ביד רחבה.

ופישקה אוהב את חרושקה, ולמגנת לבו, אין לך יום שלא ישמע דבור מה בגנותו של חזיר. אמא, כשהיא רוצה לומר, שהיא שונאת איזה דבר תכלית שנאה, הרי היא אומרת: “כשנוא את החזיר”. האחות בילקה חוזרת תמיד על דברי אמא. “טריפה הוא בעיני כחזיר”, מרגלא בפי אבא. כשהגביר מציק לאבא בעניני כסף, שב אבא לביתו ואומר: “חזיר נשאר תמיד חזיר”. נכנס ה“אוריאדניק” לתוך חנותו של אבא, ואמא שואלת יודית שיש בה משום לשון הקודש: “החזיר מהו רוצה שוב?” אין לך מדה מגונה, שהחזיר לא ישמש לה סמל: יוהרה, גסות, קמצנות, זלילה, סביאה – בכל יש ממדתו של החזיר. “גביר – משמע חזיר”. מגושם כחזיר, מנוול כחזיר, מעלה צחנה כחזיר. אוכל ואינו מבחין מה שנותנים לו – חזיר, לועס בקול – לעיסת חזיר, בַּשׂרָן – כחזיר, ברבור שהעלה שומן – שָׁמֵן כחזיר. על צבוע אומרים: “את האלהים הוא ירא וחתיכת חזיר לא יתעב”; סחים בקמצן – “טובה גם שערה מחזיר”, או: “הואיל וכבר אתה אוכל חזיר, יהא פיך מלא שומן”. ילד, שאין מוחו תופס את התורה – “רועה חזירים תהיה”, אומרים לו. כשבא הסי הקטן לזכות בחלק אחיו – “אל תהא חזיר”, יוגד לו. ובפרט אמא – אין לך מדה מגונה, שאינה יכולה לבטא באותה מלה, ורק בשנוי הטעמה. אלו ידע פישקה צרפתית, היה אומר: “C’est le ton qui fait le chanson”, מיאוס וגועל נפש היא מבטאת ב“חזיר” חטוף, גסות רוח – ב“ח–ז–ז–יר” ממושך. המגושם אף הוא חזיר, אלא ש“חזיר” זה מבוטא בנעימה, שיש בה צל של בדיחה. ואמא יודעת כמה וכמה בדיחות, שהחזיר תופס בהן מקום בראש. דרכו של כלב, שרודף אחרי החזיר, לאחוז בבדל אזנו – וסודו של אותו דבר אמא יודעת: לוחש הוא לו באזניו: “אם אמנם שאר בשר אתה, אל תהיה חזיר”. “כבר שתה לשכרה כחזיר” – אומרת אמא לאבא, כשבא השומר וריחו נודף הימנו. ונפשו של פישקה תכאב לשֵׁמע כל אלה. דומה, כאילו הדברים מכוונים כלפי חרושקה הקטן, לו גם זולל וסובא, מכוער, מנוול, קמצן, רע לב, צבוע, ושמן הוא החזיר, אבל שותה שכור איננו – עובדה היא, שאין להרהר אחריה. ומתוך כך הוא רואה, כי לא כצעקתה הבאה על החזיר כן עשה; וחרושקה על אחת כמה וכמה. ואהבתו לחזיר הקטן הולכת וגדֵלה.

כך הדבר בבית.

וב“חדר” – שם עוד רע מזה, יש בין נערי ה“חדר” “שלומקה חזיר”. ה“רבי” גוער בתלמידיו: “רועי חזירים”, ולו, לפישקה, מזכירים גנותו של חרושקה. והתורה הקדושה אף היא מדברת בגנותו. גם לתבת נח בודאי נכנסו רק שנים שנים חזירים. כל טינא אין בלבו של פישקה על ה“טמאים” ואינו יודע, מפני מה לא זכו להכנס גם הם שבעה שבעה. אבל מפני שאין לו שום מושג על יתר ה“טמאים” אינו חושש לגורלם. ה“אקו” אינו אלא צרוף אותיות בעלמא – “אלף”, “קוף” ו“ויו”; כיוצא בו ה“דישון” – “דלת”, “יוד”, “שין” ו“נון”. ואולם החזיר, הרי העין רואה אותו והידים תופסות בו. והנה פישקה שומע את תלמידי הכתה הראשונה אומרים: “מעלה מנחה – דם חזיר” ושנאה גלויה נודעת לו לחזיר, כאילו נתכונה תורה להגדיל את צערו; לא יֵאָכֵל אף כי מפריס פרסה הוא. – ופישקה אוהב את חרושקה גם על היותו נרדף ועלוב, כאם האוהב ביותר את ילדה המכוער ובעל המום.

ופישקה נרדף גם הוא בשביל חרושקה.

נודעה חבתו להחזיר – ואחיו ואבותיו מצערים אותו בבית. “כלך לך אל חזירך!” – כך היו קוראים לו בין מתוך חבה ובין מתוך רוגזה. כשבא ה“רבי” ומביא דבתו רעה – שולחים אותו לרעות את ה“חזיר שלו”. היה ללעג למכירים ולזרים, כשהוא בא אל השוק מקיפים אותו המשרתים החצופים, מאפס מעשה בימות הקיץ, בשאלות על חזירים. וחניכי האומנים מתגרים בו, דורשים בשלומו של חרושקה, משיאים לו עצה. כיצד יפרה וירבה, מנבלים את פיהם, – ופישקה נס מפניהם בבשת פנים.

ואולם יש שישבע נחת. בשבת אחרי שנת הצהרים ואחרי קריאת ה“פרק” המשעמם, שכנים מתקבצים אל איצטבה אחת, עיפים מחֻמה של חמה. מפהקים, שָׂמים אצבע עצלה בחוטם, ומשוחחים בעצלתים שיחה בעלמא, גברים לבד ונשים לבד, שכנות מצטרפות למנינים קולניים, מפצעות זרעוני דלועים, מספרות כלן בבת אחת. אוזן ימנית מאזינה דברי חברתה לימין, אוזן שמאלית שומעת דברי חברתה משמאל, בעיניהן הן מבינות שיח של אותה שכנגד, שואלות ומשיבות בבת אחת – וכולן שבעות רצון. גם ריבות ותינוקות נדחקים ביניהן. אשה חולצת שד לתינוקה, חברתה מסרקת באצבעות את תלתלי ילדה. עוברת על פניהן להקה של אוזים – מיד פותחות באוזים. נזכרות בברבוריהן האבוסים של אשתקד ובאביסת ברבורים בימות החורף הבא, זו חוששת כבר ליוקר, וזו חשה כבר בצער של אסיפת שומן. – הגברים סחים ב“עליות” של אותה שבת, באסיפות, בבחירת גבאים, בסכסוך שבין הקצבים והרב. וכשנכנסה כנופיה של חזירי יאקושקה לחצרו של אבא וביניהם גם חרושקה, שכבר גדל, כל העדה מריעה לקראתו: “ידידו של פישקה – הנה הוא!” הגברים צוחקים, הנשים מכסות בידיהן על חטמיהן, קוראות: “פי!” – ומשליכים לחזירים הקרובים מזרעוני הדלועים, כדי שיזכו בהם. ויהודים ויהודיות משוחחים יחד על עשרו של יאקושקה הַשִׁכּוֹר. ואבא שאינו סובל כלל וכלל את חרושקה, רוח של מבינות בחזירים מנצנצת בו, השם יודע איזו הדרך, והוא הולך ומונה שבחיו של חרושקה בפניו, מתלהב בדבורו כדי לֵהָרֵג על מקנהו של שכנו, שנעשה חביב עליו כשלו. והוא הולך ומונה את כל מעלותיו של הקטן ונותן בו סימנים – את טבעתו, את זנבו, ואת כרעיו. וחרושקה עושה את עצמו כאילו אינו מבין שבו הדברים אמורים, הולך ונוחר, הולך ונוחר, מכרסם כל הבא לפיו, מניע זנב קטן אחת הנה ואחת הנה, וכשהוא רואה את ידידו, את פישקה, הוא נחפז אליו, מפרכס ברגליו ונופל פרקדן על הארץ, מתמתח ופושט רגליו כלפי פישקה, ככלב קטן, לצחוקם של כל הרואים.

פישקה שומע שבחי ידידו ונהנה.

ופעם אחת, בשבת, כשבאו החזירים לאכול את קליפות האבטיחים, וחרושקה נחפז לקראת ידידו, אמרה צ’רנה התינוקת, המפטפטת כדרך הילדים, אל אחיה:

– חלוסקה, הנה פישקה שלך בא! –

צחוק גדול פרץ מפי כל השומעים:

– כיצד, כיצד, תינוקת? – שאל זנויל הגבן – חרושקה, הנה פישקה שלך בא! חה – חה – חה!

ולפישקה נתוסף עוד שם על שמותיו.

אוי לאותם השמות!

שבעה שמות היו לו ליתרו, וזכרה לו התורה הקדושה זכות זו, ולפישקה שבעים ושבעה – ובאים ומוסיפים לו. הרי יש לו, ברוך השם, שם נאה – “פישקה”, באה אמו וקוראת לו בשעת כעסה “גולם”, ובאה בילקה אחותו וחוזרת על דברי אמא. בשעת קלקלתו הרי הוא “עוף של בדיל”; לא תפס כרגע את רמזו של אבא – הפך והיה “בור”; לא רוכסו מכנסיו כראוי – נתחלף ל“ליזר”; לא עמדה לו חכמתו בחנות – גוזר אבא “מלמד”; הרבי מכנהו “גוי”, “עם הארץ” ו“רועה חזירים”; אחיו מצערים אותו ב“דובדבנים” – משום מעשה שהיה; “חרטום” הוא גם כן – זכר לדבר; יצא בסנדל המסומר – “שקץ”, עסק ב“חילים” – “איואנקה!” ועוד.

ועתה היה גם ל“חרושקה!”

ושונא הוא את התינוקת כאהבתו של חרושקה, וצובט הוא את בשרה עד שהוא נעשה כתמים כחולים כל פעם שמשמיעים באזניו את שמו החדש.

* *

לאחר סֻכּוֹת פישקה נושא ונותן עדיין בענין אגוזים, מוציאם ומונם שבע פעמים ביום לאחר כל שחוק ושחוק, בין שאיבד בשחוקו ובין שזכה בו, וחברו עומד עליו ובכפו רק אגוז אחד, שנשאר לו לפליטה, ומפציר בו לשחוק “על אותו השריד הפליט”. פישקה ממאן: הוא יודע היטב, ששחוק זה אינו אלא אבוד זמן לבטלה וימשך “עד ימות המשיח”. כי, אם יזכה באותו אגוז, יצטרך להלוות לחברו אגוז אחר במקומו, ואחר־כך – לתת לו אחד במתנה בשכר זה, שזכה בכל טובו, וככה יאבד אגוז אחד ויזכה באגוז אחר, אבל סוף סוף לא יפטר מחברו עד שישמע ממנו מפורש, שהוא “פישקה חרושקה”, פשוטו כמשמעו!

וגם לשמו זה התרגל פישקה.

הרבי נכנס לביתו של אבא, נוח הוא לפישקה, מחניף לאמא, שואל רכות, מספר כלאחר יד: פלוני הגביר כבר מסר לו את “שלו”, ואלמוני מוכן ומזומן לעשות כן; ומוראו של רבו סר מעל פישקה: יודע הוא, שיסע לעיירה הקרובה ללמוד שם, את אביו ואת אמו שמע מספרים:

– מה יהיה בסופו של זה? כלום אני יודעת? מוח חריף לנער – ומה יועיל לו אותו “מלמד דרדקי?” – הרי סופו בכפר להיות רועה חזירים!

ואבא שותק, ויודע פישקה, שבודאי הוא מתגרד עתה בקרחתו ובגבחתו, מעמיד עינים תמהות ונאנח, לאמר: קשה הפרנסה…

ופישקה נסע אל העיירה.

ומשם שב אך ימים אחדים קודם הפסח. אביו עצמו בא לקחתו, ואמא ואחיותיו ממתינות לו אצל גדר ביתם, סמוך לשער. מקיפות אותו, מנשקות, מגפפות אותו, ממשמשות בבגדיו, ומסתכלות בו בסקרנות.

– נעשה פישקה גדול! ולמה אתה רזה כל־כך!

ואמנם, פישקה נעשה ארוך, פניו כחשו ולחייו חורו. בעינים תמהות וסקרניות הוא מסתכל בסביבה. הבתים והסימטות נעשו קטנים, וכל מכשירי הבית גם הם כאילו נתכוצו. גם מגדל המסגד, שהיה רם כל־כך לפנים, אף הוא קטן. כשנגש לארון הספרים לקחת את ה“סדור”, שוב לא עמד על בהונות רגליו, ואף על פי כן היטיב לראות כל מה שבתוך הארון: את ה“חומש”, את חמשת חומשי התורה עם ה“ביאור”, את “סדר עולם”, את המחזורים הגדולים ואת ה“קרבן מנחה” העבה של אמא, ועוד ספרים, שלא היה מבחין כראוי בטיבם, אבל ידע את כריכתם וכל כתם וכתם שעליהם. בחבה הוא מסתכל אל כל הכלים שבבית, והוא מגפפם בעיניו. כלום ידע, שהוא אוהבם כל־כך! והם כנראה גם הם מחבבים אותו ומצפים היו לביאתו. הסאלון כבר מוכן לפסח. מאירה בו כל פנה ופנה, ושכינה שרויה עליו.

גם בילקה וצ’רנה התינוקת שמחו עליו. שתיהן גדלו. הקטנה נשקה לו בחום, עד שנמחה מלבו ברגע אחד כל זכר הצער של שמו האחרון. – היא לא הרפתה ממנו אף רגע.

– יקירי, אהובי! – נחפזה אמו, שאין לה עתה פנאי אפילו לטעום טעם אכילה כדבעי: – רעבת כל הסתיו, אוכל לא נתנו לך שם החזירים, מכות יקבלו תחת ה“קארבונים” שקבלו! וכי טובות היו גרגרות בן־האוז והקורקבנים ששלחתי? – לפטום אתה צריך!

פישקה אוכל מלא פיו; לועס ומספר בבת אחת. הכל הוא צריך לספר.

– אכול בני ושבע – ואחר תדבר. עוד תספיק לך השעה! – אומרת אמא, ־ ותוך כדי דבור היא שואלת ושוב שואלת לחייו, לארוחותיו, לדודיה ולשושביניה.

פישקה, שרעב מן הדרך, חש, שהוא נעשה שבע, ושהאוכל מתוק על אחת שבע מן האוכל שנִּתן לו בעיירה. כך צריך להיות טעמו של צלי, כך, כך הוא טעמו של מרק עם כרוב כבוש.

– ידעתי, שכמוהו לא יתנו לך שם. בכונה הצפנתי את שיָרי הכרוב. חכינו לך! – אומרת אמא.

פישקה אוכל וחש בבטנו אותו הכובד הנעים, שזה כבר לא חש כמותו. לאחר הסעודה הוא יוצא יחד עם צ’רנה לראות בחצר ובגן, שאך ערמות מרובעות הזכירו לו מה שפרח שם.

נפלא הדבר. לפני שבוע היה עוד קור בחוץ. לא אותו הקור המבריא של ימי הסתיו, אלא איזה טחב מצונן, החודר אל העצמות. ופתאום נשבה רוח חמימה, קלילה ורכה וכנופיות כנופיות של עננים פזיזים ונבהלים השתרעו על פני השמים. שיירות של צפרים עוברות, יש מהן עוברות בצריחות, ויש שותקות, – ופני כלן צפונה. קיכלים נופלים כמן השמים יושבים על לִבְנֶה, מהגים ומפטפטים: בודאי הם נוטלים שלום זה מזה ונפרדים זוגות זוגות. נתגלה שָלָךְ נאה, הולך קוממיות עקב בצד אגודל על פני המדמנה. השיטים ופרחי החומצית עומדים בנַולותם – ופתאום כפתורים מתפקעים עליהם. וחום נעים הולך וגובר מיום אל יום.

פישקה נהנה מן האויר המתוק והרך. הוא מטפס ועולה בסולם על הגג. דומיה השוררת שם מלבבת אותו. הגג נדמה לו אותו דוד זקן מחבב הקטנים, שמספר להם כמה וכמה מעשיות יפות. גם בגג קשורים זכרונות. בכל פנה הוא מוצא “אוצרות”, שהיה מצפינם: שברורי כלים צבעוניים – כסף מזומן עובר לסוחר בן שש ושבע, ניירות צבועים, שמשמשים חִתולים לסוכריות – גם זה כסף! היו פנות, ששמשו אסמי בר; אבל, כנראה, העכבר שלט כאן. שברי מכשירים נערמו על הגג, וכל דלי וכל שברור כמה זכרונות קשורים בו – יש כאן שיָר צעצועים: כף רגלו של הסוס, שהביאה הדודה מן העיר; עריסת התינוקות, שהיתה גם עריסתו שלו ועכשיו פטרוה מעבודתה. דופן חדש אחד צריך להיות בה, אבל הוא מוצא שנים, כנראה, ידי מיטקה החרש טפלו בה. הנה בובות קטועות וחרומות אף – של צ’רנה ושל בילקה. הנה האלפא ביתא שלו?… בפנה אחת שמורים כל כלי הפסח. לארכו של הגג חבלים מתוחים ליבש עליהם את הלבנים. על המעשנה קן לסנונית. את הכל מצא על מקומו. והכל חביב עליו ומחכה לו.

ומן הגג ירד אל החצר. מתהלך, צופה ומסתכל ברפת ובגדר. ומבלי שהרגיש בדבר נגש עד אותו קצה, הפונה אל חצרו של יאקושקה. בפסיעות מהירות נגש עד חצר השכן, מכיר מרחוק את בארו ואת החריץ שעל ידה. שני חזירים שמנים ומנוולים טובלים בו. מפנים עבי גביהם אל קרני השמש ונהנים מן הרפש ומן החום. – פישקה לא הרגיש בעצמו כי נשתרבבו שפתיו והוא הוציא מפיו:

– וצו, חרושקה!

מסתכלים שני החזירים בפישקה בעינים קטנות ולאות ובנהימה קלה. פתאום קם הגדול שבהם. בקפיצה משונה ובנחרה נחפז אל הגדר, שפישקה עמד סמוך לה, בריצה גסה בא עד הגדר – והתנפל על הארץ פרקדן וכפותיו פרושות למעלה.

לא הכיר פישקה את ידידו, אבל לבו הגיד לו, כי את חרושקה הוא רואה, וחרושקה – חזיר שבחזירים, מאוס ומנוול ומעלה צחנה. גבות עיניו – שערות צהובות מועטות, מאפילות על עיניו הקטנות, גלדי טיט יבש תלויים כגדילים תחת בטנו, וצד ימינו כלו מלוכלך בטיט יון, שזה עתה בא מן החריץ והוא מבריק לאור השמש. חזיר גדול מעלה צחנה עד כדי חניקה וכלו כעור וגסות, – כרכשת אחת גדולה וחיה שהעלתה שער, והיא טובלת בזוהמה.

נימה רכה נעקרה מתוך לבו של פישקה.

בפסיעות נחפזות סר מן הגדר. –