(מן הסריה “מעשיות עליזות מימים נוראים”).
היה קר. קר מאוד.
זה שלש שנים שלא הסיקו את התנורים.
בשעה אחת היה אצלנו – כלומר, בדירתנו – חם.
דירתי החדשה – היו חלונותיה קרועים דרומה.
כשהשליכו אותי – בעל שלש התעודות המגינות: רופא, רופא בצבא, אקדימאי – ממעוני (עוד תעודה מגינה – לא כל הבית לקחו, כי רק דירתי שלי) במשך ארבעים ושמונה שעות (ולא במשך עשרים וארבע שעות כפי שפקדו בראשונה), נתנו לי אך שני חדרים. לפי ה“חוק” הרי אני כרופא בעל ד' בני בית ויש לי הרשות לארבעה חדרים, אבל אני שמחתי מאד גם על השנים. האחד שמו נאה לו והוא נאה לשמו, אך השני – היה נקרא בפינו “חדר”, ושניהם פנו כלפי דרום. וכשהיתה שמש צהרים בשמים ועליה לא היתה כל שליטה של “ממשלת הפועלים והאכרים” עד כדי לחלק עליה מנדט או לתתה מנות־מנות, לא היתה מבחינה בין “בורז’וי” ומי שאינו “בורז’וי” והיתה מחממת את חדרנו.
באותו מדור שני, שנקרא גם כן חדר, הכנסנו “גֶרמאנקא”1 וקיימנו מצות ישיבה בחדר, אלא שלא היה במה להסיק.
היה חושך – “וימש חושך”.
כלומר, החושך היה ניתן למישוש. האלקטריות נפלא “ממילא” בחבלם הם. נפט – בבחינת בל יראה ובל ימצא. ושמן של זהורית ביוקר גדול. תקַּנו לנו כמעשה יתר אלה “בני־אדם לשעבר” מצלוחית של דיו – מנורה, “מעשֵנה” קראו לה, “קאפטילקא” בלעז. לא עשינו פתילה מאיזה סמרטוט שיהיה. אני בידי היו מוכין (הרי בבית־חולים אני רופא), והיתה המנורה כביכול מעלה עשנה שעה, שעתים, שלש שעות ומעלה אור עד כדי שלא להכניס את הכף לתוך החוטם ולהבחין בין בני־אדם לארון. היתה מעלה עשן ופיח דָשן ודק, והיו הכתלים שחרחרים כאהלי קדר בימות שלמה המלך החכם ז"ל.
היה הרעב בארץ.
לא רעב עד לגווע במשך שבוע, שבועים, אלא רעב הולך ונמשך, נמשך והולך ואינו נותן לאדם למות, אך דיו להביא את האדם לידי בחינת בהמה, שאינה מבחינה אלא בצרכי בטן ותביעות כרס.
היינו עומדים, אנחנו עשרות המאושרים שבכל ה“חלַאם” (ראשי־תיבות: “חודאזשניקי”, “ליטעראטארי”, “ארטיסטי”, “מוזיקאנטי”, – ציירים, סופרים, אמנים, מוסיקאים), כל אלה שעמדו על הבחינה ויצאו בשלום מכמה מוסדות, היינו עומדים עם שקים בשורה עלובה, כקבצנים מלידה ובטן, בבושת פנים וחרפה להיות טפילים לגופו של הפועל והאכר, שאין לו עזות פנים למחוק אותנו בבת־אחת כאשר יעשה לכינם שלו.
ורעה מזה היתה ההכרה, כי לשוא, לשוא היתה כל דרכנו בחיים ואף מטרתנו ושאיפתנו לשַפרה בשביל כל העולם. לא היה צורך בכל זה. לא היה צורך ביופי, וגם היופי שלנו, הכריזו עליו שהוא איננו היופי לגבי רום מעלתו של העולם החדש. טעות גדולה אחת – מתחילתה ועד סופה היתה בידינו. ואצילותנו לא אצילות, וחכמתנו לא חכמה, ויָפינו לא יופי. כולנו טפלים ומיותרים, מגוחכים ובני מות בעולם שאינו שלנו, חיים וקיימים בחסדו וברחמיו – עד שרוצים לסבול חיותנו ועד שיש נחיצות כל שהיא בנו – ה“ספֵּצים” (המומחים) על אפם וחמתם.
היינו בושים ונכלמים להיות סופרים, יוריסטים, פרופיסורים, מוסיקאים, ציירים, מלומדים, ושאר באי־כח החלא"ם, ולא אותה סלתה ושמנה של הארץ – סבלים ומעבירי טנופת. ואולם איזו קשיות עורף של כלבים רעבים, דוויים, וסחופים ומורדפים היתה בנו. המשכנו קיומנו העלוב והמנוול.
אומרים הרופאים: יפה שינה בקור.
סבורים המלומדים: יפה שינה שאין עמה כרס מלאה.
וכולי עלמא מאפיל על מטתו.
אולם ודאי שכל אלה כוונו רק למדה ידועה.
לא מצאתי, כי מאד נעים לישון בקור, ברעב ובחושך.
ומכיון שהייתי ממונה בעל־כרחו יושב־ראש ב“קן־הקולט”2 בבית החולים ומלאתי חובתי זו שלא על מנת להקרא סאבוטאז’יסט ו“מכניס סכין בגבה של הריבולוציה”, ידעתי כמה כרטיסים מתקבלים בשביל חולַי לבית התיאטרון והקרקס ושאר בתי התענוגות. אמרתי פעם:
הלא מוטב לבלות שתים־שלש שעות בתיאטרון מואר (שאינו מוסק – ידעתי) ולהסתכל בחזיון, מִשִּבתי בבית קר ואפל. אפשר לשכוח למראה גם העניות וכל הצרות.
הלכתי ודברתי עם ה“פוליטקומקה”3 בענין זה. הן לא תמיד מספר ה“חברים” הרוצים בכרטיסים כמספר הכרטיסים, מפני שלא התקדמו עוד בצורך זה בה במדה שהממשלה שערה. ובכן, לא אקפח את חברי, אם אקבל שני כרטיסים.
ובאמת לא סרבו, ואני קבלתי שני כרטיסים. שני כרטיסים אל התיאטרון העירוני.
שמה עליה בתי הילדה את סחבותיה, כלומר – מלבושיה שלה, ושל אמה. חבשתי אני על רגלי גליונות ה“עמעס” וה“ידיעות”. ליצני הדור היו מתפלאים, אם יש רק אמת אחת ואותה יודעת רק הממשלה והיא מוציאה אותה לאור, אם כן למה השנויים. ומצאו היתר, היות וב“אמת” אין “ידיעות” וב“ידיעות” אין “אמת”.
הלכנו אל התיאטרון.
כמה שנים שלא היינו, אנו הבורגנים הארורים, אנו שאין אנחנו בין הספיקולאנטים ולא מן ה“סוחרים האדומים”, בתיאטרון זה.
תיאטרון אומלל, מה שנית!
אני הכרתיו בהיותו “בונבונירקה”4 יפה באודיסה היפה. אפור ועכור היה עתה, למרות הקטיפה האדומה מאז שעל הכסאות והקהל האדום הממלא אותו.
ובכל זאת היה מה לראות בו.
למשל, איך שחקו המשחקים, למרות הקור הנורא המקפיא את קצות אצבעות הרגלים.
על המסך היו כתבות־כרוזים:
“אסור להבעיר אש ולעשן!”
“אסור לירוק על המרצפת”.
“גם הטבחת צריכה לקחת חלק בהנהלת המדינה!”
המשחקים הרעבים שחקו. הלא זה טבעם.
החל מן הרקדנים־בחבל היותר גרועים ועד ה“שאליאפינים” שבהם. הם “משחקים” – כלומר, כורעים ברך ושרים לפני כל מי שנותן להם לחם. כך היה מאז ומעולם. הם רק שואלים באיזה שיר רוצה האדון.
ובצאתנו מן התיאטרון אל חלל הרחוב, שוב תקפונו הקור הטרי והאופל.
אני גרתי ברחוב מרוחק, כמעט בקצה העיר, הרחוב הקרוב אל הים.
היתה הדרך ארוכה.
ביציאתנו מן הבית היינו רבים. ושארית האור הנשפך מן התיאטרון האירה שעה קלה נכחנו, בקעה את האופל. אך כשעברנו חמש־שש קרנות נשארנו מתי מספר.
עמדו הבתים קודרים, אפלים מבלי אור, דוממים ועגומים.
עד קצה הרחוב הגענו רק שלשה – באפלה גמורה. שמענו פסיעות אנשים במרחק – אלה קדמונו. פסיעות אחדות עולות מאחורינו.
בכונה הלכנו ברחוב זה – רחוב רישֶלְיֶה – עד כמה שאפשר היה ללכת ברחוב זה.
רק פעם אחת פגעה בנו שוב אורה רבה.
ודוקא ב“רחוב היהודים”.
ממרחק שפע אור שבא מבית בן כמה קומות. בבית הגדול הזה התכנס אור גדול, אור אלקטרי התפרץ מכל עשרות חלונותיו, כאילו נחש בריח גדול נמצא נעוץ בתוך ים ערפל ובמאות עיניו הוא מפשפש סביב, מגשש סביב, בעינים חשדניות וסופגות כֹּל.
מאין נסתר מהן.
רק בו בבית האחד והמואר הזה היו חיים. חיי העיר כולה נצטמצמו לשם – לבית ה“צ’יקה”. וממנו, מאורו ומחייו השתתקו העיר, הרחובות, הבתים וכל החיים.
הגענו עד קצה רחוב המפסיק את רחוב רישליה ושמעתי קול צעדים, צעדי איש ההולך אחרינו.
לנוגה אור ארעי ראיתי, כי אדם גבוה, רחב־כתפים, עוטה פרוה שחורה וכובע שחור הולך בעקבותינו.
באזארנאיה. פנינו כלפי הים. צעדי האיש לוו אותנו. אנו פנינו לצד שמאל. השמאיל גם ההולך אחרינו. לא היה בזה כל דבר זר. הלא אפשר, כי גם ביתו נמצא לשמאל. אין לאמר שהיה נעים ללכת ברחוב שמם ואפל אחר שעת אחת־עשרה. היו כמה מקרים שאנשים שבו בלי בגדים מן הרחוב. עברנו אילו רחובות, הצעדים מדודים – אחרינו. כשמהרנו – מהר גם הוא, כשהלכנו לאט – הלך גם הוא לאט. וכשפגרנו ועמדנו לשעה קלה – התמהמה גם הוא על עמדו. מה שעשינו אנו עשה גם הוא.
אמרתי:
– נט אל עבר מזה – לימין.
נטינו – והאיש עשה כמעשנו.
אבל אפשר גם הוא זקוק לימין – כמונו. ועשה ממש מה שעשינו אנו. נראה.
אמרתי: נסור שוב לשמאל. הן לא ימין ילך מי שצריך לשמאלו של רחוב. אין זה מן ההגיון. כך עושים רק בכונה.
וככה עשינו. וכן עשה גם ההולך מאחורינו.
רק מרחק עשרה צעדים בינינו ובינו.
לא היה כל ספק, שהוא כרוך אחרינו.
לאמתו של דבר, לא היה לי מה לירוא. כסף לא היה בידי. ובכן, המעיל הצבאי?
אבל אני לנערה חרדתי.
ואמרתי: נשוב עוד פעם אל עבר הרחוב מזה.
וגם הבלתי ידוע לי שב.
עברנו שוב לימין – והֵימין גם הוא.
ברור הדבר, שהוא מתחקה על עקבותינו.
מוטב נלך באמצע הרחוב. אם יתנפל עלי – תפני את לאשר תפני ואני אעכבנו. בצדי הרחוב הבתים מכאן או מכאן מעכבים אותנו.
עברנו לאמצע הרחוב. כמובן, עבר גם הוא ועשה דרכו באמצע הרחוב.
כל כלי־זין לא היה בידי. אבל היה בכיסי מפתח של ברזל, מפתח גדול מאוד, מאלה שנשארו לפליטה בבתים הישנים. באין דבר אחר אפשר היה להשתמש גם בו לצורך הגנה.
אינני יודע אם באמת הדבר כך, אך ב“תיאוריה” זה טוב מאוד: צריך להכות אל תחת הסנטר או אל תחת האף ולכוון למעלה. כשהדם נוזל מן האף, אין אדם יכול לעמוד ולמשול ברוחו. הוצאתי את המפתח ואחזתיו באמצע. הפעם שמחתי, כי הוא כל כך כבד. עד אז הייתי מתרעם עליו על קרעו כיס מעילי.
איך יתנפל הלה? מאחור או מלפנים?
מוטב יתנפל פנים אל פנים. אין ספק שיתנפל. ואם כן, למה לחכות.
אמרתי: נעמוד על עמדנו.
ויעמוד גם הוא.
לאט עשינו מספר צעדים נכחנו – והוא עבר על פנינו במרחק צעדים, העבירנו… ונשאר עומד על מקומו.
– בתי, רוצי לימין. אני אקרב אליו.
עתה ראיתי היטב את פניו כשהוא עומד וממתין לנו. הניפותי את המפתח עד גובה שכמי ובצעדים מדודים אני הולך ונגש אליו.
איך יתאנה? יבקש נדבה או ידרוש כסף?
וכשהייתי אך צעד אחד ממנו אני שומע קול:
– דוקטור, הלא אתה הוא?
והקול לא מוזר לי.
השחתי את ידי.
– ומי אתה?
– כלום לא תכירני? אני קויפמן, קויפמן הרצען!
– יקחוך השד והעזאזל, שניהם יחד, יקירי! הלא כל העת אתה הולך אחרינו? ומפני מה לא נגשת תיכף?
– מפקפק הייתי, אם אתה זה או לא. על כל פנים, אמרתי, מוטב ללכת בעקבות מי שהוא מלכת יחידי. עתה לא נשאר כל ספק בידי.
– רואה אתה, יקירי, את זה, מהסס אני מה יותר טוב: ברַקָה או מתחת לסנטר…
– גם זה וגם זה למותר, חברי הרופא. נלכה יחדיו, הלא כמעט שכנים אנו. קרא לבתך, מי שם אתך? למה נעמוד?
ברלין, 1926
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.