במסיבת סופרים אחת, אגב וכוח על הרומן הביאוגרפי, העלה הד“ר י. קלוזנר פרובלימה שהוא עצמו, כמרצה באוניברסיטה, נתקל בה. מתוך עבודת החקירה שלו נגלו לפניו כמה וכמה פרטים שליליים בחייהם ובמעשיהם של אנשים גדולים באומה, שעליהם הוא צריך להרצות לפני חניכיו, והשאלה היא – המותר, בכלל, לגלות לפני הדור את חסרונותיהם של גדולי האומה, או שמוטב להעלימם ולעטוף את הגבורים במעטה אידיאלי: כזה ראה וקדש. הד”ר קלוזנר, לפי דברי עצמו, לא מצא עדיין פתרון לפרובלימה זו.

ואל יראה זה כיהירות מצדי אם אפסוק הלכה ברורה בשאלה – שלגדולים וטובים ממני אינה ברורה עדיין – ואגיד: צריך לספר, לכתוב ולהרצות אך ורק את האמת הערומה כמו שהיא.

כל השאלות וההתחכמויות כיצד להערים על האמת, כיצד לגשת אליה בקפנדריות ובצדי דרכים, לגלותה טפח ולכסותה טפחיים – כל אלו נובעות מתוך רצון מוטעה של כמה ממחנכי הדור: לטעת אמונה בלב חניכיהם על דבר מציאות מלאכים בין בני האדם ועל דבר צורך ואפשרות של מציאות כזו. ואולם, הדור, לאמור – החניכים, שבהם רוצים לטעת את האמונה הזאת, חדלו כבר להאמין במציאות מלאכים אפילו בשמים, ומכל שכן שלא יאמינו במציאותם על הארץ. השקר, ואפילו רק בצורת העלמת האמת, אינו מחנך, אלא מטעה ומקלקל. כי הגדולה שבאמתיות היא האמת שבחיי האדם על כל נפתוליהם, והלזו צריכה להיות גלויה וברורה לפני זה שמתעתד לחיות חיי אדם.

הקלקול שבאידיאליזציה יובלט לפנינו ביתר בהירות, אם לא נדבר על הדור סתם, אלא נעמיד לפנינו תקופת חיים ידועה של נוער, התקופה שבין גיל שמונה לגיל שמונה-עשרה, או בין גיל עשר לעשרים. בתקופת-חיים זו שקוע הנער, או הנערה, במצולות “חטאים” עד הצוואר, והוא עומד לפניהם תקוף חרדה ואימה, כל שעה ו“חטאה” וכל יום ודרכי-תשובה חדשים. והנה נער בגיל כזה, כשהוא קורא ביאוגרפיה מזויפת, לאמור אידיאלית, על אדם גדול, המתארת לפניו חיי-מלאך ולא חיי-אדם – ובגיל זה הרי מסוגל הנער להאמין במציאות מלאכים גם על הארץ – מאליה מוסקת אצלו המסקנה: מה תקותי כי איחל? רנ"ק, או אחד-העם (אלה הם שנזכרו בדברי הד"ר קלוזנר), או גדולים אחרים, הגיעו למה שהגיעו מפני שהם חיו חיי-קדושים, להם לא היתה מלחמת יצרים והם לא טעמו טעם חטא מעולם; אבל אני, הרי אדם אבוד הנני מטבע ברייתי – למה, איפוא, אבלה את זמני לריק ואשאף לגדולות, בשעה שאין לי כל תקוה לכך?

יזכור-נא כל אחד את פרפורי נפשו בנערותו ויענה את כחשי בפני, אם יוכל.

לעומת זאת, כמה טוהר חנוכי וכמה עדוד בשביל הנוער יש, למשל, בספר כמו “חיי אדם” של שלום-עליכם. בספר זה אין לא אידיאליזציה ולא ודוי, כי אם חיי-אדם כמו שהם. הנער הקורא בספר כזה רואה בו את עצמו כבראי, וגם כאן מוסקת בשבילו המסקנה מאליה: הנה הסופר הגדול הזה היה גם כן שטוף תאוות וחטאים כמוני, גנב ארנק, גנב תפוחים בשוק, זלזל לעתים קרובות במצוות הורים ומורים, נתפס להרהורי אהבה, חטא וחזר בתשובה ושוב חטא, נרדף על-ידי היצר הרע ממש כמוני, ואף-על-פי-כן יצא בשלום והיה לסופר גדול – יש, איפוא תקוה גם לי, הנער החוטא, ויש בשביל מה לעמול ולמה לשאוף.

ואלמלי הייתי מחנך, הייתי רואה כמצוה עיקרית בתפקידי להסביר לחניכי שהעדר יצרים באדם הוא מום, ש“כל הגדול מחברו, יצרו גדול הימנו”, שאותם איתני הטומאה, אשר אתם נאבק כל ימיו הגאון הרוסי טולסטוי, בפניהם לא היתה יכולה כל בריה לעמוד, ושלא העדר היצרים, כי אם המאבק עם היצרים ויסורי החרטה הגדולים הם הם המציינים את האופי של האדם הגדול.

הפרובלימה שברומן הביאוגרפי היא לא זו שמעמיד הד“ר קלוזנר, אם מותר לגלות לחניכים שרנ”ק היה מוכסן, ואף לא זו שהעמיד פיכמן, אם לתפוס בעיקר את הקו הנצחי שבאדם ולעזוב את כל המקרי והעובר, כי אם לגמרי אחרת: מי הוא הראוי לכתיבת ביאוגרפיה? כי הרי לא די בספור מעשיו של הגבור. הכותב ביאוגרפיה צריך גם לדעת כיצד לחשוף את הנעלם, את המסתתר מאחורי המעשים של הגבור; כיצד לגלות את העקבות, שמעשי הגבור, הקטנים והגדולים, הטובים והרעים הטביעו בנפשו והשפיעו על יצירתו ועל חייו. בלי עיקר זה תהיה הביאוגרפיה מזויפת, אפילו אם יספרו לנו את כל העובדות, שנאספו על-ידי החוקרים כמו שהן. יתר על כן: קטנות החיים ניתנו להשערה. גם אם יציגו לפנינו את רנ“ק רק בזהרו האידיאלי ויעלימו מאתנו כל רבב, נדע מעצמנו, כאמור, שרנ”ק היה יחד עם זה אדם ככל האדם, עם חולשות של אדם, והיה בודאי שקוע במלחמת חיים ובחטאים קטנים וגדולים. מה שלא ניתן להשערה ודורש הסברה של אמן הוא: כיצד השתקפו חיי קטנות אלה בנפשו ואיך הגיבה זו עליהם.

נתאר לנו, למשל, שהמעשה בנכליודוב וקטיה ¹הוא מעשה שהיה: טולסטוי סר פעם לאחוזתו, לן בה לילה אחד ועשה את קטיה לאומללה לכל ימי חייה והנה יבוא ביאוגרף, ובין כל שאר העובדות על חיי טולסטוי יספר לנו גם את המעשה הזה, אלא שלא יתאר לפנינו את יסורי הנפש הגדולים, את הגיהנום שבו נצלה טולסטוי בשל מעשה זה, ואת המפנה החדש שמעשה זה נתן לחייו וליצירתו – האם לא תהיה ביאוגרפיה כזו מזויפת?

כתיבת רומן ביוגרפי – הוה אומר: כתיבת רומן. או במלים אחרות: כל רומן ראליסטי של יוצר גדול הוא בבחינת ביוגרפיה, ואין בינו ובן הביוגרפיה אלא זה, שברומן פועלים צרופי-אופי וצרופי-חיים שונים – ועל כן הוא משמש ביוגרפיה מחויבת המציאות, אבל בלי כתובת קונקרטית, והביוגרפיה מורכבת ממסכת חיים מציאותית וגבור קונקרטי. ולא באה הגדרה זו אלא כדי לציין שכל אותם כוחות היצירה הדרושים למלאכת הרומניסטן, הם הם הדרושים גם למלאכת הביוגרף. וכשם שרומניסטן הראוי לשם זה לא יגע בפנות חיים זרות לשורש נשמתו, ככה לא יוכל גם ביוגרף לגשת לתאור חייו של גבור, ששורש נשמתו רחוק משורש נשמתו הוא.

ומשנטפלתי אל נושא זה אעיר עליו עוד מלים מעטות מצד אחר. גורסים: לכתוב על אדם גדול, זאת אומרת: לחדור לרוחו של האדם הגדול, יכול רק זה שהוא עצמו בעל שעור-קומה. הגרסה היא נכונה כל עוד נזהר מלהסיק ממנה את המסקנה המשובשת, שלכתוב על אדם קטן יכול כל יודע כתוב, אפילו אם הוא אדם קטן.

בספירה אחרת, קרובה לזו שלפנינו, נשתררה טעות מעין זו שהזכרתי. חושבים, שבשביל ילדים קטנים מספיק מורה ממדרגה נמוכה, ולעומת זאת דרוש מורה ממדרגה גבוהה בשביל ילדים גדולים. ולכאורה יש לסוברים ככה על מה לסמוך, כי סכום הידיעות הדרוש בשביל קטנים הוא באמת פחות מזה שדרוש בשביל גדולים. ואולם, כדי להבין לרוחם של ילדים קטנים ולדעת באילו אמצעים ודרכים להקנות להם את הידיעות, המעטות אמנם, דרושים הכנה פדגוגית מרובה וכוחות נפשיים גדולים, לאמור: דרושות סגולות כאלה, שאפשר למצאן רק אצל המורה ממדרגה גבוהה.

הדברים לא ניתנו, איפוא, לשעורין. להיות מורה, בין לקטנים ובין לגדולים, יכול רק זה שהוא מזוין בידיעות במידה מספיקה ובכוחות נפש מספיקים. ולכתוב על חיי אדם, גדול או קטן, יכול רק האמן, זה שחותמו של הקב"ה – האמת – נמסר לשמושו.

תרצ"א