במושב האחרון של ועידת ההסתדרות התעורר משום-מה הרצון ל“הלקאה עצמית” – בקורת עצמית קוראים לכגון דא. החברים נבהלו מפני שוע היתר, כביכול, והחלו לקונן על “מי יחיה”.

מתוך גרסא דינקותא ידענו, כי “כך דרכה של תורה: פת במלח תאכל… ועל הארץ תישן, וחיי צער תחיה”. וכך היא גם דרך העבודה של הפועל העברי בארץ, שאותה קיבל על עצמו ועל בני משפחתו. לא רק בשעת חוסר עבודה רעב הוא ומתנון בגופו וברוחו, אלא גם בשעת שפע של עבודה – הרוב הגדול של הפועלים בארץ סובל מחסור, למרות ההסתגלות המרובה לחיי צמצום. גם אותו חלק, העוסק עתה בבנין ומשתכר יותר – זוהי רק אפיזודה בחייו, מעין “הריוח הגדול” של “משלוח מנות” בפורים: "לא משבר אחד עוד צפוי לנו בעבודת בנין הישוב ולא מעט ימים של חוסר עבודה נכונו לנו.

והפועל למד מהעבר. הוא למד לעבוד, למד להסתגל לחיי מחסור ולמד גם לחסוך מלחמו הדל בימי עבודה לימים “הטובים” העתידים לבוא: חוסר עבודה, אינבלידיות, זקנה ללא מחסה וכו'. זהו בעצם החזיון החיובי הגדול שנתנו לנו המשברים שעברו עלינו על כה. בכל פינה ובכל מצב, שבוא נמצא הפועל, רואים אותו צובר פרוטה לפרוטה ומשתדל להשקיע את חסכונותיו בבית או באיזה נכס שהוא. ועבודת נמלים זאת, שאינה ניתנת בקלות יתירה, ודאי שהיא ראויה לעידוד, לטיפוח ולעזרה מצד ההסתדרות, וודאי שהיא זקוקה גם לשמירה מעולה, שלא תסלף את דרכה.

והנה בא המושב של ועידת ההסדרות והעמיד על סדר יומו את ענין שכון הפועלים, אלא שמכל השאלות הדורשות פתרון הודגשה באופן מיוחד שאלת הכשרות. והפתרון שהוצע לה הוא מסוג אותם הפתרונות, שהם עוקרים בבת אחת את השאלה מיסודה, בבחינת “במתים חפשי” – מכיון שמת אדם, נעשה חפשי מן המצוות:

צריך שהחבר ימסור את רכושו לכלל ואז לא יהיה מקום לסטיות והכל יהיה כשר וישר. אלא שיש כאן טעות עיקרית בהערכת המהות של שכון זה. ההסתדרות לאמר – אלה המטפלים בשמה בשכון, מבקשים בו פתרון לשאלת הדירה לפועל.

בתנאי היוקר של דירות בארץ, מוכרח הפועל: או להוציא חצי משכרתו לדירה, או להצטופף במרתפים וצריפים מסוג ידוע, ללא אור וללא אויר, ולהיות נדון לכל מיני מחלות ומרעין בישין. הממשלה והעיריות, שלהן הכוח ועליהן החובה לעשות, אינן נוקפות אצבע בנדון זה. צריך, איפוא, לחפש את הפתרון לשאלה זאת מחוץ לממשלה ולעיריות ולהציל את הפועל מכל אותן התוצאות השליליות והכרוכות בתנאי הדירה הנוכחים.

ולוא היתה ההסתדרות מזוינת באמצעים מספיקים, היתה, כמובן, צריכה להקים באמצעיה היא דירות משותפות, או בודדות, ולהשכירן לפועלים בתנאים נוחים. אך להסתדרות אין אמצעים משלה, והיא מוכרחה לפנות לתכלית זאת לפועל עצמו, לחסכונותיו. ומשהיא נזקקת לחסכונות הפועל, עליה להבין ולהשלים עם כך, שחסכונות אלה תעודתם אצל הפועל הרבה יותר רחבה ואינה מצטמצמת בפתרון שאלת הדירה בלבד.

הפועל יודע, כאמור, שגאות כלכלית מדרכה לעבור ולגרור אחריה שפל; הוא יודע, שעוד יבואו ימים של חוסר עבודה וכן גם – ימים של אפיסת כוח לעבודה ושל זקנה, ולשם הכנת-מה לימים אין חפץ בהם הוא מוכן להצטמצם בסיפוק צרכיו ולחסוך מפיו ומפי ילדיו. יתר על כן: אם פתרון שאלת הדירה יעמוד בסתירה לתעודה העיקרית, שלשמה הוא חוסך את חסכונותיו, יהיה מוכן לוותר על הפתרון הזה, כי הפחד מפני העתיד הצפוי לו גובר על יסורי הדירה. כשבאים, איפוא, לפועל ומדברים על לבו שישקיע את חסכונותיו בבית, הרי הוא מבין את הדברים, כמו שהוא צריך באמת להבינם: יצירת נכס, אשר ישמש לו בזמן מן הזמנים מקור מה לפרנסתו. לא פתרון לשאלת הדירה הוא רואה בשכון, על-כל-פנים – לא רק לשאלת הדירה, כי אם פתרון, ולוא גם חלקי, לשאלת עתידו. מהרגע שהוא נכנס לשיכון הוא מקבל עליו עול כבד של תשלומים, אבל הוא מוכן לחסוך בלי הרף, כל עוד תהיה לו היכולת לכך, ולהגדיל את הנכס שרכש לו ולהתקינו לתעודתו: מקור לפרנסתו בעתיד.

והנה התעוררה בהסתדרות הדאגה לסטיה: החבר עלול לההפך ל“ספקולנט”, וצריך, על כן, למנוע בעדו באמצעים חוקיים שלא יוכל לסטות. הבעלות על רכושו צריכה, איפוא, להמסר לידי הכלל: לחברת העובדים, או לקואופרטיב המתישבים, והחבר לא יהיה אלא דייר, ואם ירצה להשכיר, או למכור – הבעלים החוקיים הם אשר יחליטו את מותר, ובאילו תנאים מותר לו לעשות את זה.

ואני שואל את בעלי ההצעה: היקבל עליו הכלל גם את הדאגה לכלכלת החבר לעת זקנתו, או שהוא יקבל עליו רק את הדאגה לצדקתו הסוציאלית ובזה יסתפק? יש מרגיעים ואומרים: אין הכונה לאסור על החבר את ההנאה מביתו בגבולות המותר, אלא שאין לסמוך על היצר הפרטי, שהוא יקבע את גבולות המותר והאסור. לפי גירסא אחרת: הכונה היא להזקיק את החבר לפנות, בשעת הצורך, לאינסטנציה ציבורית, וחזקה על הנשאלים, שיתחשבו בכל מקרה עם מצבו של השואל ויפסקו לטובתו. הציבור הוא, איפוא, בחזקת כשרות ודאית. לצערי, פגומה אמנותי במקצת גם בהנחה זאת.

אין אני רואה, אמנם, את הפרט כצדיק בכל דרכיו – אינני נושא גם את נפשי לראותו כזה. המכסימום שהייתי דורש מעצמי, וממילא גם מאחרים – לא להיות רשע. אבל צדקות – כל כך הרבה פגעים נכונו לו לאדם בחייו, ומה עוד תדרשו ממנו? “הים אני, אם תנין, כי תשים עלי משמר”? ואולם, אם האדם הפרטי איננו בחזקת צדקות, הציבור – עוד פחות ממנו. כי עצם הקריטריון המוסרי של הציבור כבר מכיל בתוכו את הסכנה לפרט: הן לציבור הורשה, לפי הקריטריון המוסרי שלו, לפסוח על חללי הפרטים בשביל טובת הכלל. ומשניתנה רשות למשחית, שוב אינו מבחין. הן הצבוריות שכחה כבר מזמן את המטרה העיקרית שלשמה באה לעולם: להקל על חיי הפרט, והפכה לתכלית מפני עצמה. ובין אותה הציבוריות שהוציאה להורג שנים עשר מליון בני אדם לטובת עתיד צודק, אין המרחק גדול ביותר: בכל מקום נרמס האדם הפרטי כדומן לטובת איזה כלל פשט, שיחידים – לאמור, אנשים פרטיים מעטים – הם באי כוחו והם המחליטים, מה הם הקרבנות שצריך להקריב מפעם לפעם למולך זה. הרבים, הפרטים, ודאי שאינם נאמנים, ואולם, חייכם, שגם המעטים, הלבושים באיצטלת הכלל ומחזיקים את רסן הרבים בידיהם, אף הם אינם נאמנים. תאמרו: אלמלא מוראה, איש את רעהו חיים בלעו, כלומר – יש הכרח בדבר ואין דרך אחרת לסדר את חיי החברה. אני מסכים, אולם – עד גבול ידוע.

הדורשים את המהפכה הזאת אצל הפועל העירוני הם אמנם אלה אשר עשו אותה בחייהם הם; אצלם – אצל פועלי המשקים והקבוצים הקולקטיביים אין ליחיד כל רכוש. אולם שם אין ליחיד גם דאגות לעתיד – מובטח לו, שלא יושלך לעת זקנה ולא יעזב ככלות כוחו. החסות של הכלל נוטלת ממנו כל דאגה. ואילו באו הללו אל הפועל העירוני והיו משתדלים להוכיח לו שאף לו, בתנאי עבודתו בעיר, אפשריים חיי קומונה מלאים עם כל המסתעף מזה, לא היה בודאי מקום להתרעם עליהם – זוהי זכותם, ואולי גם חובתם של המאמינים באידיאל, להפיצו בין אחרים ולרכוש לו לבבות. אבל אם הם רוצים בכוח הרמת ידים ודקרטים להטיל את שלהם על הפועל, אשר כל תנאי מציאותו אחרים הם משלהם, הרי הם עוברים בזה על לאו מוסרי – אל תדון את חברך עד שתגיע למקומו.

אגב: לאט לכם בקומונה עצמה: היא הראתה אצלנו עד עתה נפלאות בכמה וכמה שטחי חיים והצליחה להביא לידי התפעלות גם אנשים, שלפי הלך רוחם הם רחוקים ממנה מרחק רב. ואף-על-פי-כן אין עוד ללמוד ממנה על הקומונה העתידה ב“הא הידיעה”, כי הן זו, הקיימת, היא קומונה חפשית לגמרי, נתונה בתוך מסגרת הסתדרותית חפשית. מי שבוחל בה ורוצה לעבור לצורת חיים אחרת, לא רק שהוא רשאי לעשות את זה, אלא שהוא גם פונה לאותה הסתדרות, שסדרה אותו בקומונה, ותובע ממנה את הסידור החדש, הרצוי לו עתה, וההסתדרות מחויבת לפי תקנותיה למלאות בגדר יכלתה את רצונו. מקרים כאלה הן כבר קרו אצלנו, במצב כזה, ובהרגשת חופש ברירה כזאת מצד הפרט, הצליחה הקומונה עד עתה, מה יהיה גורלה, כשישלל מהפרט חופש הבחירה – אין לדעת. אלה המאמינים, שיש בכוחם של שינויים פורמליים חיצוניים לשנות את האדם, ודאי שלא יתקשו בתשובה. ואולם מי שרואה את עצם ההכרה של חוסר ברירה וחוסר מוצא ככבלים על האדם – הלזה, עם כל היותו כבול בכבלים עתה, לא ימהר לראות פתרון בכבלים אחרים.

לאור הבקורת של התורה מקבלות מצוותיה המעשיות מובן יותר ברור. התורה היא יציר מוחם של בני אדם לשם הקלת חייהם, ואם היא שמה מחנק לצוארם, הרי היא בטלה ולא חיי האדם. חומרות יתירות אינן מביאות לקיום המצוות, כי אם לבטולן הגמור, ויש להזהיר את המחוקקים שלנו שידעו את אשר לפניהם: בודאי שעליהם ללכת בראש המחנה, אבל ללכת ולא לרוץ – אם ירוצו, ישאר המחנה מאחוריהם, כי עייף הוא מקוצר רוח ומעבודה קשה, ואין להטיל עליו את זה שאינו יכול ואינו צריך לשאת.

תרצ"ד