במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מארס 1953

…נתחדשוּ עלינוּ ימים קדומים שבשחר תולדותינו, ימי יהושע בן־נוּן, ימי ההתנחלות, עם כל ההבדלים, כמובן, אשר אלפי השנים שחלפו הביאוּ לעולם, לאנושות ולעם היהוּדי. לפנים מדדוּ את ישראל ואת קרקעותיה בשעל ובחבל, ואילו עתה – בכל אמצעי המדע החדיש; לפנים היתה הבאר, ‘באר חפרוה שרים…’, ואילו עתה מחפש העם מים במכונות במעמקי אדמת ישראל; ביציאת מצרים היה מניננו, לפי המסופר, ששים רבוא, ועתה עצמנו גם לאחר מה שעבר עלינו בשנים האחרונות.

לא ארחיב דיבור על ההישגים והמפעלים, לא על הקליטה, לא על זינוקנו להוציא מהמחנות אלפים ולפזרם ברחבי הארץ, על הקמת 350 ישובים חדשים, ולא על אדמת־ההשקייה בישראל, אין בידי למצוא ניב מתאים לביטוּי ההרגשה המתעוררת בי למראה התעלות והצנורות באורך קילומטרים שהם עורקים להעברת מים רבים לארכה ורחבה של הארץ.

בתי־השואבה הגדולים, התת־קרקעיים, והמנהרות בהרים, מצטיירים בעיני כלבבות חדשים, שאנו נוטעים באדמתנו. ולא אעמוד גם על גילוי אוצרות הטבע השונים.

אסתפק בהערות אחדות למצבנו הכלכלי והכספי. אכן פקדה אותנו אינפלאציה שסיכנה את קיומנו. כפשׂע היה בינינו לבין התמוטה, אלמלא ההיחלצות והמאמץ הנפשי הגדול. עתה הכל מודים: התגברנו על הסכנה העצומה שהיתה תולדת המערכה הכפולה: המלחמה בנשק והמלחמה הכלכלית, מלחמת הקליטה. כי טרם כבשנו, כיבוש התישבותי, את מלוא הארץ. והוא אולי הדבר הקשה והמאיים ביותר.

לא נדע שלווה כל עוד שטחים עצומים, מן הגליל ועד אילת, עומדים בשממונם וכמו תובעים עלבונם מידינו. היכן אנשי המפלגה, ההסתדרות, פועלים, עולים, נוער, משמרת צעירה, שיקימוּ השנה לפחות ישובים אחדים, כדי סתימת פירצה? ולא מעטות הן הפרצות.

רמזתי קודם על גילוי אוצרות־טבע הנושאים סיכוי גדול לעתיד הארץ, אך עלי להגיד שטרם ניגשנו לפיתוחם. טרם ניגשנו באורח יסודי גם לחיפוש הנפט. התנהל על כך ויכוח גדול. עבר זמן רב עד שניסחנו חוק. הלא ייתכן כי כאן צפון פתרון לשאלות בהן אנו מתחבטים ונלבטים!

כמה דברים, מן היסודיים והקבועים בעתידנו, טרם נעשו. אם אקח כמודד את השטח המושקה שבידינו, המתקרב ל־400,000 דונם, או את קליטתם והשרשתם הרוחנית והכלכלית של כל העולים החדשים, הרי אנו נמצאים במחצית הדרך.

אחוז ההיאחזות החקלאית של יהוּדים בארץ, גם לאחר המאמצים הנחשוניים של השנים המעטות האחרונות, מתנודד בין 14 ל־15 או בין 14־16 אחוז, ואין בו משום מימוש החלום הציוני והחלום החברתי שלנו.

גם בריכוז אמצעים לבנין ולפיתוח ממקורות העם היהוּדי ומעמים ידידוּתיים, לא עברנו, לפי שעה, למעלה ממחצית הדרך.

קודם־כל נאלצים היינו להשקיע רבבות רבות, מכספי הכלל ומכספי הפרט בדיור. אבל אין השקעה זו יוצרת ערכים ופירות, אשר בהם אפשר למדוד את המצב הכלכלי של האוכלוסיה ואת תנאי קיוּמה.

אף שאני מסכים לדברי ש. יבנאלי, שכל המתיחס בקלות או בזלזוּל לכספי היהוּדים ולתרומות אינו אלא חוטא לציונות, רואה אני חובה לעצמי לומר, שאין ההתנדבות מספקת, ועלינו להחדיר הכרה זו בישוב. עם זאת נמנה אני עם אלה שאינם מרבים לבוא בטענות אל העם היהוּדי. לא ראינו עמים אחרים בתנאינו שירימו תרומות כאלה. אולם הצרכים הם עצוּמים.

דבר זה עומד בקשר ישיר עם בעיות העבודה, התעסוקה ויצירת ערכים כלכליים. אנו, תושבי הארץ הזאת, חייבים לנדב יותר לבנינה ופיתוחה המהיר של הארץ. הישוב חי עתה בתקופה שכבר היתה דוגמתה, ואשר קראנו לה בשעתה תקופת הציפיה לקאפיטאל הפרטי. אהיה האחרון בחולקים על הצורך לעשות את הכל כדי לאפשר ליהוּדים לעלות עם כספם ולהשקיעו במפעלי־פיתוּח. אין בינינו חילוקי־דעות על כך. אני רואה חובה לעצמי להתריע על כך, שכן חושש אני מפני מצב־רוח זה, מפני הציפיה לקאפיטאלים אלה, שמא יראו עצמם בני הארץ, עתירי־האמצעים ומעוטי־האמצעים, פטורים בינתים מהחובה להשקיע את כספם הם מתוך הנחה שיבוא מישהוּ העתיד להצילנו…

יש תקציב רגיל ויש תקציב פיתוח. התקציב הרגיל מושתת על מסים, והציבור כולו רגיש מאד להעלאת מסים ובמיוחד להעלאה במחירי המצרכים. אבל הארץ חייבת לדעת: היא תוכל לקיים את השירותים שהיא רוצה בהם, כולל בטחון, רק ממקורות־הכנסה אלה.

מפאת הלך־רוח זה של חוסר נכונות לשאת בעול, אין המדינה חוסכת כמעט ולא כלום מתוך הכנסותיה היא, ממסי אזרחיה, לשם עצם מפעל המדינה ופיתוחו.

אין כוונת דברי להשפיע על תשלום המסים. רצוני שנדע את המצב לאשורו ונחתור לפתרון ללא התרגשות, כי בכלל אין לפתור שאלות אלה בסערת רגשות ורוחות, אלא במעשים ובמפעלים, באמצעים ובכספים. מקורם של הכספים הללוּ בעולם, ביהדוּת התפוצות, או בתוכנו.

ועתה לתקציב הפיתוח, שכולו קודש למפעלי בנין, למפעלי פיתוח, ליצירת ערכים.

את מקורותיו אנו יודעים: מלווה עצמאות של היהוּדים באמריקה וכן כספי השילומים, שאנו מחכים להם יום יום. חיכינו אשתקד גם לסכומים מסוימים ממלווה הרכוש. ביצענו אשתקד מלווה שנגבה בשעת החלפת שטרות־הכסף. אולם אין כל המקורות האלה גם יחד מספיקים לפיתוחה המהיר של הארץ ולפיתחוחם של המפעלים הכלכליים כדי ייצור מהיר יותר.

אמרתי, כי זוהי הרגשה מחויבת המציאות, שבלעדי השתתפוּת רצינית בשנים הבאות של תושבי הארץ עצמה, אין דרך להתפתחותנו. זו היתה תביעה המופנית אל הפרט ואל כולנו יחד, כי לא ייתכן שיהיו בישראל רבבות מובטלים. עלינו להשתמש באמצעים הללו לשם יצירת מקורות תעסוּקה ופיתוּח.

כל אדם עלול להיתפש לטענות, כאשר הוא רואה שיש אבטלה, שלא הכל מושלם, שלא הכל מתפתח כפי שקיווה. ויש גם מחפשי דרך פשוּטה וקלה. אי־פה אי־שם נשמע הקול: סוף סוף מה האסון? הדפסנו שטרי־כסף, החלפנו ישנים בחדשים, והכל כדת וכדין. עתה אומרים, שכל הצרות מקורן במחסור בלירות. מה הקושי? – ידפיסו עוד עשרה או עשרים מיליון לירות! מדוע לא להקל על המצוקה בדגניה או בכנרת? נסלול כבישים ונבנה בתים. אמנם זה לא יניב מחר תפוחי־אדמה, חלב או ביצים, אך בינתים יהיו אנשים עסוקים ותהיה הרגשה טובה והפרוטה תהיה מצויה. הלא זה כל כך פשוט, והשאלה ניתנת לפתרון…

התוצאה הראשונה תהיה, כמובן, העלאת שכר ומשכורת והעלמת מיצרכים, כדי להעלות מחירם. פתרון ‘קל’ כזה יהיה בעוכרינו לשנים רבות. כדי להסביר זאת אומר, שלא כסף אנו חסרים אלא קמח ולחם. אנו מביאים כל שנה חיטים בארבעים מיליון דולר, והיא נקנית לא בכספנו אלא בכספי זולתנו; כח קיומנו תלוּי בחיטים שמביאים מן החוץ. עם הגדלת המחזור לא תתוסף גם טונה אחת של חיטים. לא נוכל אלא להתרוצץ בחנויות, כשהשטרות בידינו…

באמצעים שהיו בידינו לא יכולנו לייצר את הדרוש לכיסוי תצרוכת המזון והלבוש שלנו. לא בהדפסת שטרי־כסף יתמלא המחסור במיצרכים הללו. משום כך אומר אני: עוד מסים, עוד מלווה ועוד מלווה. הבור הזה חייב להתמלא בחלקו מחוליתו־חוליתנו.

ידידינו באמריקה טוענים, כי אסור לנו להתרחק מן ‘המוקד הדראמאתי’. אין אני אומר זאת בזלזול. בתנועות עממיות קשה לקיים מתח התנדבות גבוה לשם קבלת סכוּמים גדולים.

רצוננוּ לראות את מפעלנוּ משגשג, גדול אולי מרצוננו בהצלחת ענינינו הפרטיים. משום כך חייבים אנו לתרום את חלקנו, ולא בדרך הקלה של ‘הדפסת כסף’. נפתח את ארצנו בדרך של יצירת אמצעי־תשלוּם, על־ידי עוד דונם פרדס, עוד דונם תפוחי־אדמה ועוד זוג נעליים.

אם תקציב־הפיתוּח ייצא לפועל, הרי יכלול את המלווה השני, שאנו צריכים להיות נושאיו ותובעיו. אני יודע שאין הדבר קל, שהרי כבר השתתפנוּ במלווה של עשרה אחוזים, ותישמע הטענה, שהפועלים בלבד ישתתפוּ בו. אין בי כל רצון לוותר על חלקו של מישהו במשא, אולם כך היה תמיד, כך היה המצב בהווה וכך יהיה עוד שנים: ציבור־הפועלים היה תמיד, כך הוא המצב בהווה וכך יהיה עוד שנים: ציבור־הפועלים בארץ הוא הוא הנושא בעול, ובלעדיו לא יימצא פתרון מידי לאבטלה. לעומת זאת אם נרים את הענין במסירות וגם נזרז את גביית מלווה־הרכוּש, ייפתחו לפנינו אפשרויות רציניות.

מלווה־הרכוּש גם הוּא יבוא בחלק נכבד מרכושו של ציבור־הפועלים, ואין אני מצר על כך שגם לציבור שלנו רכוּש.

אין הפתרון תלוי באוצר בלבד, וביחוּד כשאין האוצר על גדותיו מלא, ולא בשר־האוצר ולא בממשלה; אך אם יעמדו מאחריהם עם מתישב ומיישב, מובטחני כי נוכל להינצל מצרות גדולות.

אני חושש שאנחנו הולכים לקראת ימי מחסור באמצעי־חוץ לסיפוק הצרכים שהורגלנו בהם בצריכה השוטפת ובשיטות־העבודה שלנו. כל עוד לא נייצא יותר תפוזים, דלק, נחושת ואשלג, כל עוד לא נאסוף יותר תפוחי־אדמה ובאטאטות, וכל עוד לא נואיל לאכול קצת באטאטות במקום לחם המובא מהחוץ – לא יועיל לנו דבר.

בקשר לעניני תעסוקה וחוסר־עבודה, אעז ואומר, שנצטרך לבנות את מפעלי־הפיתוח שלנו כמו בהשקייה ובחקלאות. על ריבוי עבודת ידים ומיעוט דחפורים ובנזין, חלקי־חילוף וצמיגים.

יש אומרים: אם אין לך כסף, חלק סיוע. דומני, כי אין בינינו חילוקי־דעות ביחס לסיוע, שזכרו חרות בלבנו. עשינו את כל המאמצים להיחלץ מהסיוּע, על אחת נכמה וכמה עת, נוכח המוני העולים שאינם אמונים על עבודה, ואף לא על אידיאולוגיה של עבודה. הנה כן: אם רוצים אנו לבנות מסילת־ברזל לבאר־שבע ואחר־כך – למכתש בכּוּרנוב, שכן בעוד שנתיים נצטרך להוביל מאות אלפי טונות במסילה הזאת, הרי שאפשר לבנותה ב־8–10 חדשים במכונות, אך אם נבנה אותה בידים תארך העבודה שנה ומחצית השנה או שנתיים. דעתי היא, שעלינו לבנות את המסילה הזו בעבודת ידים, והוא הדין בחפירת התעלה מגשר בנות־יעקב, בת 50 הקילומטר, שתקשור את הירדן עם בקעת בית־נטופה. מוטב שיימשכו הבניה והחפירה יותר זמן, ובלבד שתהיה תעסוקה למובטלים, ובלבד שלא ניזקק למכונות שפירושן – דולרים.

וכאן צפה ועולה שאלת הקבלנות. אנו יודעים את ראשיתה של ‘מקורות’ בעמק, שאז חפרו פועלי חיפה את התעלות בקבלנות. אם נעלה רעיון זה כיום, צפויים אנו לסקילה… אך בקביעת המחיר יש לחשוב גם על מחיר התוצרת, מחיר העגבניה וכל המיצרכים הקשוּרים בעבודתו של האדם.

אם רגישים אנו באמת למציאותם של 20.000 מובטלים, נפריש אמצעים בדרך בנקאית, בדרך בריאה, בדרך מסחרית, כמלווה לממשלת ישראל, הזוכה למלוות גדולים מיהודים ושאינם־יהוּדים בכל העולם. ובינתים יבואוּ השילוּמים. אם נוסיף על כך את התבצרותו המשקית הפנימית, שמקורה בחומר־הגלמי המצוּי בארץ, יש לנוּ סיכוּי לצאת לדרך המלך.

בידינו תכניות מפורטות על הניתן להפיק מקרקע ישראל, למשל בתחום הפוספאטים. המומחים טוענים, שהפוספאטים עשויים להכניס 50–60 מיליון דולר לשנה, – הרי זה למעלה מהכנסות המגבית היהוּדית ומלווה־העצמאות גם יחד. איני אומר שיש בדעתי לוותר על דולר אחד מהכסף הזה, אבל זוהי תוספת רצינית שמקורה באדמתנו ובעמלנו. כאן עולה השאלה בכמה יעלה לנו טון פוספאטים, ובכמה תעלה הובלתו מכורנוב לבית־החרושת בחיפה? בדומה לכך צפה ועולה השאלה בכמה עולה לנו טון מלט, – והרי אנו מייצאים מלט.

אכן, האבטלה הקיימת היא בבחינת הכספית במדחום, המצביעה על מצבנו המשקי והכלכלי בארץ על מה שהספקנו ועל מה שלא הספקנו.

מאמין אני, שבמאמצים רבים נתגבר על המצב הקיים ולא יהיו עמנו מובטלים רבים – שכן זו אחריותנו המשותפת.