במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, מארס 1953
…נתחדשוּ עלינוּ ימים קדומים שבשחר תולדותינו, ימי יהושע בן־נוּן, ימי ההתנחלות, עם כל ההבדלים, כמובן, אשר אלפי השנים שחלפו הביאוּ לעולם, לאנושות ולעם היהוּדי. לפנים מדדוּ את ישראל ואת קרקעותיה בשעל ובחבל, ואילו עתה – בכל אמצעי המדע החדיש; לפנים היתה הבאר, ‘באר חפרוה שרים…’, ואילו עתה מחפש העם מים במכונות במעמקי אדמת ישראל; ביציאת מצרים היה מניננו, לפי המסופר, ששים רבוא, ועתה עצמנו גם לאחר מה שעבר עלינו בשנים האחרונות.
לא ארחיב דיבור על ההישגים והמפעלים, לא על הקליטה, לא על זינוקנו להוציא מהמחנות אלפים ולפזרם ברחבי הארץ, על הקמת 350 ישובים חדשים, ולא על אדמת־ההשקייה בישראל, אין בידי למצוא ניב מתאים לביטוּי ההרגשה המתעוררת בי למראה התעלות והצנורות באורך קילומטרים שהם עורקים להעברת מים רבים לארכה ורחבה של הארץ.
בתי־השואבה הגדולים, התת־קרקעיים, והמנהרות בהרים, מצטיירים בעיני כלבבות חדשים, שאנו נוטעים באדמתנו. ולא אעמוד גם על גילוי אוצרות הטבע השונים.
אסתפק בהערות אחדות למצבנו הכלכלי והכספי. אכן פקדה אותנו אינפלאציה שסיכנה את קיומנו. כפשׂע היה בינינו לבין התמוטה, אלמלא ההיחלצות והמאמץ הנפשי הגדול. עתה הכל מודים: התגברנו על הסכנה העצומה שהיתה תולדת המערכה הכפולה: המלחמה בנשק והמלחמה הכלכלית, מלחמת הקליטה. כי טרם כבשנו, כיבוש התישבותי, את מלוא הארץ. והוא אולי הדבר הקשה והמאיים ביותר.
לא נדע שלווה כל עוד שטחים עצומים, מן הגליל ועד אילת, עומדים בשממונם וכמו תובעים עלבונם מידינו. היכן אנשי המפלגה, ההסתדרות, פועלים, עולים, נוער, משמרת צעירה, שיקימוּ השנה לפחות ישובים אחדים, כדי סתימת פירצה? ולא מעטות הן הפרצות.
רמזתי קודם על גילוי אוצרות־טבע הנושאים סיכוי גדול לעתיד הארץ, אך עלי להגיד שטרם ניגשנו לפיתוחם. טרם ניגשנו באורח יסודי גם לחיפוש הנפט. התנהל על כך ויכוח גדול. עבר זמן רב עד שניסחנו חוק. הלא ייתכן כי כאן צפון פתרון לשאלות בהן אנו מתחבטים ונלבטים!
כמה דברים, מן היסודיים והקבועים בעתידנו, טרם נעשו. אם אקח כמודד את השטח המושקה שבידינו, המתקרב ל־400,000 דונם, או את קליטתם והשרשתם הרוחנית והכלכלית של כל העולים החדשים, הרי אנו נמצאים במחצית הדרך.
אחוז ההיאחזות החקלאית של יהוּדים בארץ, גם לאחר המאמצים הנחשוניים של השנים המעטות האחרונות, מתנודד בין 14 ל־15 או בין 14־16 אחוז, ואין בו משום מימוש החלום הציוני והחלום החברתי שלנו.
גם בריכוז אמצעים לבנין ולפיתוח ממקורות העם היהוּדי ומעמים ידידוּתיים, לא עברנו, לפי שעה, למעלה ממחצית הדרך.
קודם־כל נאלצים היינו להשקיע רבבות רבות, מכספי הכלל ומכספי הפרט בדיור. אבל אין השקעה זו יוצרת ערכים ופירות, אשר בהם אפשר למדוד את המצב הכלכלי של האוכלוסיה ואת תנאי קיוּמה.
אף שאני מסכים לדברי ש. יבנאלי, שכל המתיחס בקלות או בזלזוּל לכספי היהוּדים ולתרומות אינו אלא חוטא לציונות, רואה אני חובה לעצמי לומר, שאין ההתנדבות מספקת, ועלינו להחדיר הכרה זו בישוב. עם זאת נמנה אני עם אלה שאינם מרבים לבוא בטענות אל העם היהוּדי. לא ראינו עמים אחרים בתנאינו שירימו תרומות כאלה. אולם הצרכים הם עצוּמים.
דבר זה עומד בקשר ישיר עם בעיות העבודה, התעסוקה ויצירת ערכים כלכליים. אנו, תושבי הארץ הזאת, חייבים לנדב יותר לבנינה ופיתוחה המהיר של הארץ. הישוב חי עתה בתקופה שכבר היתה דוגמתה, ואשר קראנו לה בשעתה תקופת הציפיה לקאפיטאל הפרטי. אהיה האחרון בחולקים על הצורך לעשות את הכל כדי לאפשר ליהוּדים לעלות עם כספם ולהשקיעו במפעלי־פיתוּח. אין בינינו חילוקי־דעות על כך. אני רואה חובה לעצמי להתריע על כך, שכן חושש אני מפני מצב־רוח זה, מפני הציפיה לקאפיטאלים אלה, שמא יראו עצמם בני הארץ, עתירי־האמצעים ומעוטי־האמצעים, פטורים בינתים מהחובה להשקיע את כספם הם מתוך הנחה שיבוא מישהוּ העתיד להצילנו…
יש תקציב רגיל ויש תקציב פיתוח. התקציב הרגיל מושתת על מסים, והציבור כולו רגיש מאד להעלאת מסים ובמיוחד להעלאה במחירי המצרכים. אבל הארץ חייבת לדעת: היא תוכל לקיים את השירותים שהיא רוצה בהם, כולל בטחון, רק ממקורות־הכנסה אלה.
מפאת הלך־רוח זה של חוסר נכונות לשאת בעול, אין המדינה חוסכת כמעט ולא כלום מתוך הכנסותיה היא, ממסי אזרחיה, לשם עצם מפעל המדינה ופיתוחו.
אין כוונת דברי להשפיע על תשלום המסים. רצוני שנדע את המצב לאשורו ונחתור לפתרון ללא התרגשות, כי בכלל אין לפתור שאלות אלה בסערת רגשות ורוחות, אלא במעשים ובמפעלים, באמצעים ובכספים. מקורם של הכספים הללוּ בעולם, ביהדוּת התפוצות, או בתוכנו.
ועתה לתקציב הפיתוח, שכולו קודש למפעלי בנין, למפעלי פיתוח, ליצירת ערכים.
את מקורותיו אנו יודעים: מלווה עצמאות של היהוּדים באמריקה וכן כספי השילומים, שאנו מחכים להם יום יום. חיכינו אשתקד גם לסכומים מסוימים ממלווה הרכוש. ביצענו אשתקד מלווה שנגבה בשעת החלפת שטרות־הכסף. אולם אין כל המקורות האלה גם יחד מספיקים לפיתוחה המהיר של הארץ ולפיתחוחם של המפעלים הכלכליים כדי ייצור מהיר יותר.
אמרתי, כי זוהי הרגשה מחויבת המציאות, שבלעדי השתתפוּת רצינית בשנים הבאות של תושבי הארץ עצמה, אין דרך להתפתחותנו. זו היתה תביעה המופנית אל הפרט ואל כולנו יחד, כי לא ייתכן שיהיו בישראל רבבות מובטלים. עלינו להשתמש באמצעים הללו לשם יצירת מקורות תעסוּקה ופיתוּח.
כל אדם עלול להיתפש לטענות, כאשר הוא רואה שיש אבטלה, שלא הכל מושלם, שלא הכל מתפתח כפי שקיווה. ויש גם מחפשי דרך פשוּטה וקלה. אי־פה אי־שם נשמע הקול: סוף סוף מה האסון? הדפסנו שטרי־כסף, החלפנו ישנים בחדשים, והכל כדת וכדין. עתה אומרים, שכל הצרות מקורן במחסור בלירות. מה הקושי? – ידפיסו עוד עשרה או עשרים מיליון לירות! מדוע לא להקל על המצוקה בדגניה או בכנרת? נסלול כבישים ונבנה בתים. אמנם זה לא יניב מחר תפוחי־אדמה, חלב או ביצים, אך בינתים יהיו אנשים עסוקים ותהיה הרגשה טובה והפרוטה תהיה מצויה. הלא זה כל כך פשוט, והשאלה ניתנת לפתרון…
התוצאה הראשונה תהיה, כמובן, העלאת שכר ומשכורת והעלמת מיצרכים, כדי להעלות מחירם. פתרון ‘קל’ כזה יהיה בעוכרינו לשנים רבות. כדי להסביר זאת אומר, שלא כסף אנו חסרים אלא קמח ולחם. אנו מביאים כל שנה חיטים בארבעים מיליון דולר, והיא נקנית לא בכספנו אלא בכספי זולתנו; כח קיומנו תלוּי בחיטים שמביאים מן החוץ. עם הגדלת המחזור לא תתוסף גם טונה אחת של חיטים. לא נוכל אלא להתרוצץ בחנויות, כשהשטרות בידינו…
באמצעים שהיו בידינו לא יכולנו לייצר את הדרוש לכיסוי תצרוכת המזון והלבוש שלנו. לא בהדפסת שטרי־כסף יתמלא המחסור במיצרכים הללו. משום כך אומר אני: עוד מסים, עוד מלווה ועוד מלווה. הבור הזה חייב להתמלא בחלקו מחוליתו־חוליתנו.
ידידינו באמריקה טוענים, כי אסור לנו להתרחק מן ‘המוקד הדראמאתי’. אין אני אומר זאת בזלזול. בתנועות עממיות קשה לקיים מתח התנדבות גבוה לשם קבלת סכוּמים גדולים.
רצוננוּ לראות את מפעלנוּ משגשג, גדול אולי מרצוננו בהצלחת ענינינו הפרטיים. משום כך חייבים אנו לתרום את חלקנו, ולא בדרך הקלה של ‘הדפסת כסף’. נפתח את ארצנו בדרך של יצירת אמצעי־תשלוּם, על־ידי עוד דונם פרדס, עוד דונם תפוחי־אדמה ועוד זוג נעליים.
אם תקציב־הפיתוּח ייצא לפועל, הרי יכלול את המלווה השני, שאנו צריכים להיות נושאיו ותובעיו. אני יודע שאין הדבר קל, שהרי כבר השתתפנוּ במלווה של עשרה אחוזים, ותישמע הטענה, שהפועלים בלבד ישתתפוּ בו. אין בי כל רצון לוותר על חלקו של מישהו במשא, אולם כך היה תמיד, כך היה המצב בהווה וכך יהיה עוד שנים: ציבור־הפועלים היה תמיד, כך הוא המצב בהווה וכך יהיה עוד שנים: ציבור־הפועלים בארץ הוא הוא הנושא בעול, ובלעדיו לא יימצא פתרון מידי לאבטלה. לעומת זאת אם נרים את הענין במסירות וגם נזרז את גביית מלווה־הרכוּש, ייפתחו לפנינו אפשרויות רציניות.
מלווה־הרכוּש גם הוּא יבוא בחלק נכבד מרכושו של ציבור־הפועלים, ואין אני מצר על כך שגם לציבור שלנו רכוּש.
אין הפתרון תלוי באוצר בלבד, וביחוּד כשאין האוצר על גדותיו מלא, ולא בשר־האוצר ולא בממשלה; אך אם יעמדו מאחריהם עם מתישב ומיישב, מובטחני כי נוכל להינצל מצרות גדולות.
אני חושש שאנחנו הולכים לקראת ימי מחסור באמצעי־חוץ לסיפוק הצרכים שהורגלנו בהם בצריכה השוטפת ובשיטות־העבודה שלנו. כל עוד לא נייצא יותר תפוזים, דלק, נחושת ואשלג, כל עוד לא נאסוף יותר תפוחי־אדמה ובאטאטות, וכל עוד לא נואיל לאכול קצת באטאטות במקום לחם המובא מהחוץ – לא יועיל לנו דבר.
בקשר לעניני תעסוקה וחוסר־עבודה, אעז ואומר, שנצטרך לבנות את מפעלי־הפיתוח שלנו כמו בהשקייה ובחקלאות. על ריבוי עבודת ידים ומיעוט דחפורים ובנזין, חלקי־חילוף וצמיגים.
יש אומרים: אם אין לך כסף, חלק סיוע. דומני, כי אין בינינו חילוקי־דעות ביחס לסיוע, שזכרו חרות בלבנו. עשינו את כל המאמצים להיחלץ מהסיוּע, על אחת נכמה וכמה עת, נוכח המוני העולים שאינם אמונים על עבודה, ואף לא על אידיאולוגיה של עבודה. הנה כן: אם רוצים אנו לבנות מסילת־ברזל לבאר־שבע ואחר־כך – למכתש בכּוּרנוב, שכן בעוד שנתיים נצטרך להוביל מאות אלפי טונות במסילה הזאת, הרי שאפשר לבנותה ב־8–10 חדשים במכונות, אך אם נבנה אותה בידים תארך העבודה שנה ומחצית השנה או שנתיים. דעתי היא, שעלינו לבנות את המסילה הזו בעבודת ידים, והוא הדין בחפירת התעלה מגשר בנות־יעקב, בת 50 הקילומטר, שתקשור את הירדן עם בקעת בית־נטופה. מוטב שיימשכו הבניה והחפירה יותר זמן, ובלבד שתהיה תעסוקה למובטלים, ובלבד שלא ניזקק למכונות שפירושן – דולרים.
וכאן צפה ועולה שאלת הקבלנות. אנו יודעים את ראשיתה של ‘מקורות’ בעמק, שאז חפרו פועלי חיפה את התעלות בקבלנות. אם נעלה רעיון זה כיום, צפויים אנו לסקילה… אך בקביעת המחיר יש לחשוב גם על מחיר התוצרת, מחיר העגבניה וכל המיצרכים הקשוּרים בעבודתו של האדם.
אם רגישים אנו באמת למציאותם של 20.000 מובטלים, נפריש אמצעים בדרך בנקאית, בדרך בריאה, בדרך מסחרית, כמלווה לממשלת ישראל, הזוכה למלוות גדולים מיהודים ושאינם־יהוּדים בכל העולם. ובינתים יבואוּ השילוּמים. אם נוסיף על כך את התבצרותו המשקית הפנימית, שמקורה בחומר־הגלמי המצוּי בארץ, יש לנוּ סיכוּי לצאת לדרך המלך.
בידינו תכניות מפורטות על הניתן להפיק מקרקע ישראל, למשל בתחום הפוספאטים. המומחים טוענים, שהפוספאטים עשויים להכניס 50–60 מיליון דולר לשנה, – הרי זה למעלה מהכנסות המגבית היהוּדית ומלווה־העצמאות גם יחד. איני אומר שיש בדעתי לוותר על דולר אחד מהכסף הזה, אבל זוהי תוספת רצינית שמקורה באדמתנו ובעמלנו. כאן עולה השאלה בכמה יעלה לנו טון פוספאטים, ובכמה תעלה הובלתו מכורנוב לבית־החרושת בחיפה? בדומה לכך צפה ועולה השאלה בכמה עולה לנו טון מלט, – והרי אנו מייצאים מלט.
אכן, האבטלה הקיימת היא בבחינת הכספית במדחום, המצביעה על מצבנו המשקי והכלכלי בארץ על מה שהספקנו ועל מה שלא הספקנו.
מאמין אני, שבמאמצים רבים נתגבר על המצב הקיים ולא יהיו עמנו מובטלים רבים – שכן זו אחריותנו המשותפת.
בועד־הפועל של ההסתדרות, נובמבר 1953
יורשה־נא לי לראות את במת הוועד־הפועל של ההסתדרות משני צדדיה, כ’במה מסתובבת' של הציבוריות הפועלית הציונית, האחראית ליעודו של הפועל, והאחראית גם לבנין העם והארץ. כשהתפקידים מחולקים חייב כל ממונה על קטע בחזית המשותפת להביא מנסיונו שאגר ומתביעותיו אל הבמה האחת, שהיא הבמה החייבת במתן תשוּבה.
אסתכן ואומר שכל עוד פתוחה לפני אלפי אנשים האפשרוּת להיכנס לא רק לעבודה, אלא גם להתישבות אין אני עשוּי להזדעזע, שכן זוהי הנחת־אב בעיני. יתירה מזו: אסורה עלי ההזדעזעות נוכח הצטברותה של האבטלה. אני אומר ‘אסורה’, בתקווה שלא נתחרה בינינו על היחס האלמנטרי לאדם התובע יום־עבודה, בין שהוּא פועל בעל־הכרה מאורגן, ובין שאינו פועל ואינו מאורגן. אנו יושבים פה כמפקדה אחראית למפעל ישוּבי־קולוניזאטורי ממדרגה ראשונה. ואין אנוּ מפקדה מארגנת בלבד: הוטל עלינוּ מפעל־אדירים שאנו אחראים לו.
וכאן מלה אחת לענין הקרוּי: בריחה מן הכפר אל העיר. אביא מספרים אחדים כ־1500 בתים עומדים לא־מאוכלסים בהתישבות, מלבד כ־1000, שנועדו להתישבוּת התנועה ‘מן העיר אל הכפר’ השנה. אמרו לי: אנשים אלה עוזבים מקומות־עבודה, ואין אתה יכול לדרוש שילכו כולם בבת־אחת. תלך קבוצה של 20 איש שיבנוּ תחילה את הבתים. ניחא, אבל הן מעולם לא ניתנה לעם ישראל הזדמנוּת ליישב כך יהוּדים, בתנאים טובים כל כך, ביחס, כאשר הבטיחוּ בארבע השנים הללוּ ממשלת ישראל והסוכנוּת היהוּדית, ועל אחת כמה וכמה כאשר הבטחנוּ אנו השנה: הבית מוכן, הצרכניה מוכנה, הפארצלאציה עשוּיה ויש צינורות ל־10 דונם השקייה. כמובן, אפשר לעשות התישבות כדרך שהציע אחד הפרופיסורים: קודם כל לבנות הכל עד ל’תרנגול' שעל הצריח, ואחר כך – תבוא האניה ותביא את היהוּדי. אולי נזכה פעם לכך בגלגול הרביעי או החמישי. ייתכן, שאם נהיה עם של ארבעה־חמישה מיליון יהוּדים בארץ, והעם יהיה המיישב הגדול – נגיע גם לזה. אולם תנאי ההתישבוּת כיום הם הגשמה של חלום גדול מימי ביל"ו, מימי כיבוש עמק־חרוד ועמק־הירדן. יש לנוּ כמאה קבוצות צעירות שעלו על הקרקע לפני שלוש־ארבע שנים, ושם, בישובים החדשים יושב אולי רק שליש מן האוכלוסיה שבכוחה של האדמה לפרנס. וייתכן, שמצויים שם גם אמצעי־ייצור למעלה ממה שבכוחם לנצל.
אני טוען כלפי השכל הישר: לחזיון זה אין להתיחס בשוויון־נפש. או שצריך לומר: אין הדבר מענין אותנו, אין לנו ענין במפעל ההתישבותי, במפעל יצירת הלחם. הן שמענו את דקלומה הנבוב של החברה וילנסקה על ניצול חמרי־הגלם של הארץ הזאת, על ניצוּל המובטלים משום שאין לנו ירקות… אין מדינה דימוקראטית, אוטוקראטית, או אחרת, שתרשה לעצמה בזבוּז כוח־אדם כזה, שעה שהיא עומדת לפני מפעל כשלנו. אכן, לא בגרנו כדי קליטת 200 אלף יהוּדים לשנה, ונעשו הוצאות בלתי־פרודוּקטיביות. וַדאי, ראוי היה להקדים ולתכנן הכל ולבוא אל היהוּדים עם המוכן: בואו! הנה כתובת לפניך: אתה הולך לפטיש. אתה – למסלול ואתה – לדגניה. אמנם, בחלקו עשינו כך, כשהיה בידנו לעשותו, אבל ייתכן שהיו כשלונות. נשמעות טענות, שהנחנו לתל־אביב ולחיפה להתנפח יתר על המידה. איני יודע כיצד אפשר היה לעשות אחרת.
מתוך נסיוני, שאינו קטן מנסיונו של כל חבר אחר, אין אני מקבל הדעה, שמצב קשה מדרבן להתישבוּת. מבשרי חזיתי זאת. גם בשנים כאשר היינו צעירים שוחרי אידיאל, מחשבה, ופילוסופיה של שיבה לקרקע, היוּ מחוּסרי־עבודה במושבות, בשעה שאנו, בהתישבוּת, היינו מגייסים את חברינו לעבוד גם בשבתות. יש וביום בהיר אחד מודיעים שכל המתישבים במושב החדש החליטו, לפתע, למסור את המפתחות למפקח על האיזור ולעזוב. רק לפני חודש שמעתי דו"ח מצוין על ישוב זה והישגיו. נסעתי לשם. התברר: שהאנשים סגרוּ – כפי שנוהגים בלשכת העבודה – את הממונים על האיזור בחדר, כדי להכריחם לתת בידם מכתב, המתיר להם לעזוב את המושב ולצאת… למעברה. שתים־שלוש שעות של שיחה – והענין הסתדר. מה היוּ הטענות? אלו הן טענות של אנשים שעדיין אין להם שרשים בחקלאות ובקרקע. הם היוּ סוחרים זעירים של שטיחים, ‘פדלרים’. אמר אחד: אני נמצא כאן שנתיים, וחברי שבאו יחד אתי נמצאים במעברה, ראה מה יש להם ומה יש לי. לחברי – חמש־שש לירות ליום והם נמצאים ליד תל־אביב. למה לי דאגות משק. אין זה משתלם… והשנה הגענו שם לעשרה דונם השקייה, – ובכל זאת אין זה משתלם… אני אומר לו: יודע אתה שיש חוסר־עבודה? והוא עונה: אין זה אלא דיבור כדי להפחיד אותנו אני אומר לו: אתה יודע שהם מקבלים בקושי שנים־שלושה ימי עבודה? והוא עונה לי: זה מספיק לי. פה זה לא משתלם. ואין לי כלום. אני אומר: יש לך בית, יש לך רפת, יש לך תרנגולות ועוד ועוד. בקיצור: אחרי שיחה של שתים־שלש שעות – הסתדר הכל והמושב החליט להמשיך לעבוד. אבל הקשיבו לטענות! הקשיבו להסברה!
כשאני בא למושב אחר בהרי ירושלים הנתון בתנאים קשים, אני שומע טענה: לכם יש חשמלים, גם אנו רוצים חשמלים, ‘לכם’ – הכוונה לתל־אביב – תנאים כאלה וכאלה, וגם אנחנו רוצים בהם! זה היה שלושה חדשים אחרי שעלו על הקרקע. הדבר הזה מחייב עבודת־הסברה אבל גם דאגה להיטיב שם את התנאים.
וַדאי אין אנו יכולים להיות כפותים לאות ולדרך שהצבנו לפני שלושים שנה בבחינת ‘כזה ראה וקדש’. אני עצמי הבאתי למועצת ההסתדרות החקלאית בכפר־סבא הצעה על חוות, משום שהגעתי, לצערי הרב, למסקנה שאין כמעט דרך אחרת. על צירופם לקבוצות – אין מה לדבר. וכן המושב. הם לא יצרו כפרים חדשים כנהלל וכפר־יחזקאל. אבל אמרתי: אנו חייבים והעם חייב לקבל באהבה את היש. לכן הצעתי חוות, יהיה גורלן אשר יהיה בעוד עשר־עשרים שנה.
עתה אוסיף להסתכן, שכן אני יודע כי אפשר לעשות מדברי מטעמים מרנינים. אני סבור, שחייבים אנו להפסיק את מלאכת השיכון במרכזים העירוניים. לעומת זאת יש להמשיך בבנין ברחבי הדרום והנגב, גם אם 10% של הבתים יעמדו ריקים. ואותו חפזון לסיים את בניית השיכונים במעברות ללא ערובה, כי באותם האזורים תובטח לתושבים עבודה קבועה – אין זו מהפעולות הדחופות ביותר כיום. וגם אם נבנים והולכים עשרות בתי־חרושת, ויש תעסוקה, הרי מן הראוּי הוא שבתי־חרושת ייבנו בבאר־שבע, במגדל אשקלון ובכורנוב, ועל כן להחיש את בניית הבתים שם.
אם אנו רוצים בעבודות חיוניות, – ואין שום עבודה נחשבת חיונית אלא אם כן היא מַגבירה את כושר־הייצור של המדינה – הרי שיש לראותן במפעלי סולל־בונה בבאר־שבע, ביובל גד, או בבית־החרושת לכימיקאלים שאנחנו מתכננים אותו. היינו רוצים ללחוץ על יהוּדים בעלי־הון, ככל שהם באים להשקיע כספים במפעלים אלה. אבל כשיהוּדי בא עם צרור כספו, נאלצים אנו לשדלו להשקיע כספו במפעל, והצלחתנו אינה מרובה…
נשאלתי, עבודה יוצרת מהי? והנה, לצערי, בשנים האחרונות היתה העבודה בכביש בחזקת עבודה יוצרת. כלום כך הדבר, על אף חשיבותו המשקית של הכביש? האם לא קמה תל־עדשים לפני שהיה כביש, והרצפלד ואני היינו בוססים בבוץ כדי להגיע לרכבת בעפולה…
מובן, אפשר ללעוג: איוולת היא להשוות את העולים מהימים ההם עם העולים של ימינו. לוחצים אלפי אנשים מובטלים, ומוטב, בינתים, לסלול כביש, או לתקן כביש קיים. – כלום זה פוגע באנשים או בכבוד הממשלה? אבל אין זו עבודה יוצרת. לא זהו הדרוש לנו עתה.
כולנו חייבים להסביר לאנשים – וביחוּד לאנשים היוצאים להתישבות – את חומרת מצבנו ואת גדולתה של החקלאות; לצאת אתם לנהלל ולכפר־ויתקין ולספר להם מה היה שם לפני שנים ומה המצב כיום.
הנה מוציאים אנו כסף לנטיעת עצים ושדרות, הגורמים הנאה לתושבים ותיירים. אולם אם מוציאים כסף למטרה זו, אין כסף להתישבוּת ולפיתוח ולביסוס ההתישבות הוותיקה העשויה לקלוט אנשים מן העיר, ואין כסף בשביל קיבוצים, להרחבת חדר־האכילה ובית־הספר וגן־הילדים.
בשלושה דברים רואה אני את תמצית עניני הייצור והיצירה; התישבות, השקייה (גם בלי התישבות, כי בעקבות אמת־המים תלך גם ההתישבות), פיתוּח ותעשיה. אלה הם דברים התלויים בנו, כל הנעשה מחוץ לזה הריהו בבחינת עבודת־דחק.
אנחנו מדברים גבוהה־גבוהה על פוספאטים ואומרים להשקיע עשרות מיליונים ל"י במפעל הנמצא ליד כורנוב. עומד בראש אדם יקר, מי שהיה מפקד התעופה, והוא הקים מחנה לתפארת: מסודר, צריפים נאים, מים חמים; נהניתי למראהו. אמרתי לו למחרת היום: כל זה נחמד מאד, אבל זה מזכיר לי – אמנם אין אתה אשם בכך – כושי באמריקה, לבוש פראק וחבוש צילינדר ורגליו יחפות… כי השאלה המעסיקה אותי היא – מה יהיה מחיר הטון, שכן בצפון אפריקה מחירו זול מאד. כבר עתה קובלים על מחיר הזבל הכימי, שבמפעלו כבר השקענו 12 מיליון לירות. אם יהיה מחירו גבוה כפי שהוא כיום, ברור שהחקלאים יבקשו להעלות את מחיר העגבניה, וזה יביא להגדלת תוספת־היוקר.
וקיימים מפעלים מסוג אחר לגמרי. אם בא יהוּדי ואומר: אבנה בית־חרושת או מלון, הריני נאלץ להסכים. הנה מלון ‘דן’, אף הוא מעין בית־חרושת המעסיק כבר עתה 200 עובד, וקונה תוצרת ומכבס לבנים. כלום נוכל לבטלו? אמנם לא מלון היה חזוני. חזוני היה – איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מעבד אדמתו ונהנה מזיו החמה.
לחסידי תוצרת־הארץ אומר, שגם אני מחסידיה. כלום אפשר לחשוד בממשלה זו שאין היא תומכת בתוצרת־הארץ? אבל לאט לכם! הדבר מעורר בעיות שהפועלים צריכים לדעת עליהן. חוסר התחרות מביא לידי תוצרת גרועה. יסתכל־נא כל פועל הנכנס לשיכון בטיבו של מנעול־הדלת והידית – בושה וחרפה! הרי זה שוד הקונה. וכשמקימים שני בתי־חרושת המייצרים אותו מוצר, מתחילה הצעקה: איזה תכנון הוא זה, כיצד מרשים לבנות בית־חרושת נוסף? אינני בטוח שפועלים לא יצטרפו לצעקה זו, מתוך חוסר ידיעה, כמובן. ובכן, גם עידוד תוצרת־הארץ מעורר בעיות.
מלים אחדות בענין הקינה על היציאה מן הארץ. אל־נא נמרר לעצמנו את חיינו בכדי. תופעה זו היתה קיימת בכל התקופות. גם כאשר באנו בתריסרים לארץ היו עזיבות, לא כל־שכן בעליות המוניות. אפשר כי בטבע הדברים הוא. מכל־מקום סיבת העזיבה אינה נעוצה בחוסר עבודה או פרנסה. רבים מוציאים עמם אלפי לירות. ובכלל, מניין נטלו הוצאות הדרך, אם הם גוועים ברעב? לא בידינו הדבר. והנה טוענים לעומתנו שגרמנו להפסקת העליה. האם מצויים יהודים המתפרצים לבוא ואנחנו מונעים את עלייתם?
תפקיד חיוני הוא בתקופתנוּ – ללכת אל העם בנערינו ובזקינינו. דרושה תנוּעה של הליכה אל העם הזה, או הבאתו אלינו.
אנחנו מונים כיום כ־17 אלף מובטלים, ואני בטוח שאפשר להביא לידי מחסור באנשים, משום שלא כל נקודות־ההתישבוּת מאוכלסות במלואן. הדבר היה נותן דחיפה נוספת להקמת נקודות־התישבות חדשות. אכן, דרושים כוחות גדולים, מדריכים ומאמנים, כדי לתת לעולים החדשים בדרכם אל עם ישראל – לחם ואמת. אל נא תציעו לנו במקום התישבוּת העסקת אנשים בכבישים וסיקול.
וַדאי שאני שותף לדעה כי תמיד עלינו לעשות למעלה מן הנעשה, אלא שאנו חייבים לשמור על כל ארבעת האופנים של העגלה הזאת, שמא תתפרק…
חלפו שש שנות עמל, שידענו בהן הישגים רבים וכשלונות לא מעטים, דאגה וחרדה, צמיחה והתקדמוּת, ולעתים גם קמילה ונסיגה.
על סף השנה השביעית יש לומר, כי לא למנוחה ניתנה לנו השנה השביעית הבאה עלינו והשנים שלאחריה.
על סף השנה השביעית יש לחזור ולשנן, כי עוד הדרך רב, כי לשמה של עצמאותנו הכלכלית נתבעים אנו להיות לא רק עם מתישב ונבנה על־ידי אחרים ועל־ידי מוסדותיו הממלכתיים. כי אם עם המתישב ונבנה בכוח עצמו ובמאמציו של כל אחד ואחד. העם ליחידיו נתבע לעמל קשה, לצמצום בהוצאות ולחסכון לשם בנין ופיתוח אמצעי־ייצור, להגדלת התפוקה, לייעול בשירותים ולהגדלת החלק היצרני באוכלוסיה.
השנה השביעית ראוּי לה להיות שנת המאבק על היציבות: יציבות ערך המטבע, המחירים והשכר תוך הרמת התפוקה, יציבות הרווח ההוגן, והפחתת ההתעשרות הנצלנית.
השנה השביעית ושבע השנים שלאחריה, חלילה להן להיות שנים שמנות בהוצאה השוטפת של הפרט. נהפוך הוא: צו הגורל וגזירת מציאותנו המדינית והכלכלית היא, שתהיינה שנים רזות יותר לגבי הפרט, למען תהיינה שמנות יותר לגבי המדינה. וזאת לדעת: אין היציבות מושגת חלק־חלק ובקמעונות; היא תתגשם רק אם תקיף את הכל בבת אחת. היא תתגשם ביסוּרים, בוויתורים, ובקרבנות מסוימים של הכל.
כצעד ראשון עלינו למצוא דרך לביטול הסוּבסידיה למצרכי המזון השונים, בלי שהדבר יעלה את מחירי־הייצור לתצרוכת מקומית וליצוא. הגיע הזמן לוותר על טובת־הנאה פרטית זו אשר באה לנו מהחוץ. יהדק כל אחד חגורתו ויתקיים רק מפועל־כפיו. נחסוך את המיליונים הרבים האלה לעבודות־פיתוח יצרניות, נשתמש באמצעים הללו להרחיב את מעגל התעסוקה הפרודוקטיבית. בכך נקיים את ערבותנו כלפי רבבות אחים מבין העולים החדשים, שעדיין לא שולבו בחוג הבונים.
נשים גבול וקץ לאבטלה על־ידי חלוקה מחדש של כספי הסובסידיות, ונהפוך אלפי מחוסרי־עבודה־ ופרנסה לעמלים ולצרכנים, וצריכתם תשפיע לטובה על התעשיה ועל החקלאות.
יהיה זה מבצע חד־פעמי, כולל, ומקיף, המניח אפשרות להטיל את מעמסו במידות שונות על כל השרשרת הכלכלית, על כל חוליותיה. טעות היא בידי הסבורים, שהתרופה היא רק בצמצום תקציבי השירותים של הממשלה. כל קימוץ וצמצום אשר יבוא מתוך יעול בעבודה וחסכון בהוצאות, יירצה ויבורך, אולם כל המקצץ בעצם השירותים שירות רע יעשה לכלל.
נזכור, כי לא זו בלבד שעלינו להקים ולפתח משק וכלכלה, עלינו גם ללכד ולהתיך אומה בריאה בגופה וברוחה, שלמה בלשונה ובתרבותה. הן קיבצנו גלוּיות, לשם הבראתם של אחינו הדווּיים ולא לשם ניוונם במדינת ישראל.
החסכון והצמצום בהוצאות לשירותים וצריכה, כדי להגדיל את חלק ההשקעות לפיתוח וייצור, והמאבק על היציבות הכלכלית יכּוֹנוּ רק כפעולה משולבת, כוללת, המקיפה את הפרט ואת הכלל, את המפעל הפרטי, החברה הפרטית והציבורית, את הבנק הגדול והקטן, את מערכת עתון הבוקר והערב, וכמובן את המדינה על מפעליה ומוסדותיה.
מוטב שנעשה את הדבר מתוך תבונה ורצון, ויפה שעה אחת קודם.
1954
נאום בכנסת, 22 בפברואר 1954
על דרך המשפחה המחלקת את הכנסתה בין הצריכה לסוגיה לבין החסכון מתכנן שר־האוצר את תקציב־המדינה לשנה הבאה ומחלקו בין הוצאות לשירותים לבין השקעות במפעלים.
ה’מחסור' הוא הבסיס לעיצוּב התקציב. הואיל והאמצעים העומדים לרשות המדינה פחוּתים תמיד מן הצרכים, הרי שיש לחלקם בשיקוּל־דעת. ביסוד, אין כאן חלוּקה בין צריכה לשאינה־צריכה, אלא בין צריכה מיידית לבין צריכה לעתיד לבוא. לשון אחר: הידוק החגורה למען שפע בעתיד – חסכון לשם השקעה.
במושג ‘צריכה’ יש לכלול גם את השירותים המופיעים בתקציב בשם חינוך, בריאות, בטחון, סעד ושירותים אדמיניסטרטיביים אחרים.
בעיה שניה לאחר החלוּקה בין תצרוכת להשקעה היא: חלוּקה פנימית של החלק המוקדש להשקעות, כלומר, בחירת ההשקעה שתישא פרי מרוּבה ביותר, וכן חלוּקת האמצעים בין השירותים השונים.
פירוש הדבר הוא: הקטנת כוח־הקניה של הציבור ונתינתו בידי הממשלה. יש לזכור, כי שונה השפעת הלירה הנלקחת מקבוצות שונות של חייבי־מס. בקבוּצה אחת מקטינה היא את ההוצאה למותרות, בשניה – את הביקוש למצרכים ובשלישית – את ההשקעה. השפעה זו משמשת קו מנחה בתכנוּן מדיניות־המסים ובקביעת חלקם היחסי של סוגי המסים – הישירים והעקיפים.
על־ידי יצירת עודף בתקציב המדינה סופגת הממשלה מהציבור כוח־קניה, שאינו מוּצא חזרה לשוק ועל־ידי כך היא משחררת את רמת־המחירים מלחצוֹ של כוח־קניה זה. היפוכה של מדיניות זו היא מדיניות של גרעון תקציבי: הממשלה מדפיסה שטרי־כסף המועברים אל הציבור על־ידי פעוּלות תקציביות והמגבירים את כוח קנייתו. הממשלה נוהגת להשתמש חליפות בשתי צורות אפשריות אלו בתקופות של אינפלציה ודפלציה.
חלק התקציב בהכנסה הלאוּמית מראה על חלקה של הממשלה בפעילוּת המשקית, בדרך של מדיניות השקעות ופיתוּח והעברת כספים על־ידי שירותים מחלק אחד של האוכלוסיה לחלקים אחרים בה.
ומכאן לתקציב 1955/6
זו הפעם הראשונה הוגש לכנסת תקציב מלא, כולל תקציב רגיל ותקציב פיתוּח בהכנסה ובהוצאה, המסתכם ב־631.1 מיליון ל"י, לעומת 573 מיליון אשתקד. תקציב השנה גדול איפוא מתקציב אשתקד ב־9.5%; ברם, אם נקח בחשבון את ההתיקרוּת הרי שלא חל בו שינוי.
תקציב הפיתוּח מסתכם השנה ב־192.5 מיליון ל"י. מקורו בחלק מההכנסה הלאומית של מדינות אחרות המוענק לנו, ואילו ההכנסה בתקציב הרגיל המיועדת להשקעה הוא ויתוּרנוּ על תצרוכת מידית למען התצרוכת בעתיד.
מחמישה מקורות באות הכנסות התקציב:
| מקורות | 1955/6 | 1954/5 | ||
|---|---|---|---|---|
| במליוני ל"י | ב־% | במיליוני ל"י | ב־% | |
מסים גביות שונות מלוות־פנים תשלוּמים בעד שירותי דאר מקורות־חוץ (מענקים ומלוות) | 310 53 39 40 189 |
49 9 6 6 30 | 262 45 34 35 197 |
45 8 6 6 35 |
| סה"כ | 631 | 100 | 573 | 100 |
תוספת המסים בסך 50 מיליון לעומת השנה הקודמת באה מייעול במערכת גביית מס הכנסה (30 מיליון) וזאת לאחר ההקלות שניתנו, ומייעול מסי־עקיפין (20 מיליון).
ואלה הם קווי־היסוד בתקציב השנה:
א) יתר פרודוקטיביזאציה של תקציב הפיתוּח, על־ידי העברת ההוצאות לעבודת־דחק ו־10 מיליון ל"י סוּבסידיות מתקציב הפיתוּח לתקציב הרגיל.
ב) איזוּן מלא של התקציב מתוך מקורות־הכנסה רגילים וקבוּעים.
איזון התקציב הוא חוליה במערכת לקיום היציבוּת שהשגנו בארץ בתקוּפה האחרונה, בשיתוף פעוּלה בין משרד־האוצר והסתדרות העובדים.
ג) חתירה ליציבוּת מחירים, שתאפשר עידוד חיסכון והשקעה, הגברת הייצור והיצוא והרגלת העם לרמת־החיים המתאימה להכנסתו.
ד) הקלות במס ההכנסה לכל הציבור בסך כולל של כ־25 מיליון ל"י לעומת שיעור־הגביה בשנה הקודמת.
ה) החזקת מסי העקיפין בהיקפם הקיים. מתוך ידיעה ברוּרה כי מסי־העקיפין עלוּלים להיעשות מסים בלתי־צודקים לפי שהם מוטלים על מצרכים עממיים שונים, לא הגדלנו אותם השנה על אף גידוּלו של התקציב.
בתקציב השנה יוצאו מתוך 1000 פרוטה של מס:
518 פרוטה לבטחון, משפט ומשטרה.
214 פרוּטה לשירותים סוציאליים, כולל בריאות, חינוך, תרבוּת, סעד, תגמוּלים וכו'.
98 פרוטה לשירותים כלכליים כולל חקלאוּת, מסחר ותעשיה, עבודה ופיתוּח.
35 פרוטה לסוּבסידיות.
135 פרוטה בלבד לאדמיניסטרציה.
הסעיף האחרון מצביע על אי־הגדלת האדמיניסטרציה ויעוּלה, ואילו הרכב התקציב בכללו – על הבטחת קצב מתאים לפיתוּח הארץ וכוננוּת לקליטת העליה הקיימת והמתחדשת.
לחץ אינפלאציוני נוצר בדרך־כלל על־ידי גידול בביקושו של הציבור למצרכים ושירותים, הנובע מתוך עליה בכוח־הקניה. גם כיום קיימות מספר פרצות־בכוח לאינפלאציה האורבת.
הקטנו השנה את שיעור המסים, ואם הציבוּר במקום לחסוך כסף זה יוציאוֹ לקניות, הרי שילחץ בכך על רמת־המחירים.
גם ההוצאות לתקציב־הפיתוּח מהוות בחלקן הזרמת כוח־קניה לציבור, ואם כי השקעות תקציב הפיתוּח יוצרות, בסופו של דבר, נכסים ריאליים, הרי בתקוּפת הוצאתן הן מגבירות את כוח־הקניה בלבד.
על אף מדיניות הקפאת השכר של ההסתדרוּת, שתרמה רבות לייצוּב המחירים, נתגלו פרצות בדרך להעלאת שכרו הריאלי של הפועל: העלאות בדרגה, פרמיות, נורמות לא־מוצדקות ושיפוּרים בתנאים הסוציאליים.
סכוּמי כסף ניכרים (15.3 מיליון דולר ב־8 חדשי אפריל–דצמבר 1954) הועברו כפיצויים אישיים מגרמניה, הוחלפוּ כאן בחלקם הגדול בלירות ישראליות, והוסיפוּ גם הם לחץ על רמת־המחירים.
הדרישה המתמדת של חוּגי הימין להזרים אשראי נוסף לשוק הכספים, שכמוהוּ כהתרתם של כבלי האינפלאציה, לפחות בתנאינו כיום, גרמה להשתוללות מחוּדשת של האינפלאציה במשקנוּ.
ולמרות כל אלה ועל אף החשיבוּת שביצירת ערכים ריאליים, נוהגים אנו כנאורות במדינות העולם ומקדישים סכוּמים ניכרים לחינוך, בריאוּת, סעד, תגמוּלים וכו', המסתכמים השנה ב־61.8 מיליון ל"י.
עם זאת יש לזכור, כי הוצאה זו היא בבחינת השקעה בעדם – השקעה חשוּבה ביותר בארץ קולטת עליה.
בכל תקוּפה של מחסור במיצרכים על הממשלה לדאוג לחלוּקתם הצודקת בין המוני העם.
ברוּר שחלוּקה צודקת לא תיעשה על־ידי כוח־הקניה בלבד, מאחר שגם הוּא אינו מחוּלק ‘בצדק’ בציבוּר. לכן, מתפקידה של הממשלה לדאוג לחלוּקה פיסית של מיצרכים אלה. חלוּקה פיסית זו, המלוּוה פיקוּח על המחירים, תיפסק רק אם יהיה בכוחנו לספק את הדרישה במיצרכים ושירותים. ביטוּל הפיקוּח עמו נאבקנוּ עד כה, שלא כהטלתו, הוּא תהליך ולא אקט חד־פעמי, וכשם שכבר הקלנוּ בפיקוּח, כן נשוּב ונקל.
פיקוּח מסוג שני הוא פיקוּח על טיב המצרכים. הוא לא יוּסר כל עוד לא תונהג בארץ מסורת של ייצוּר טוב. הן במשקל והן באיכוּת. כדי שלא ירומה הצרכן ולא תונמך רמת־חייו.
בארץ של קליטה ופיתוּח, שסכנת אינפלאציה אורבת לפתחה, יש צורך לפקח על ‘מחזור הדם’ של חיי הכלכלה – על שוק האשראי. דבר זה נעשה בכמה דרכים:
1) פיקוּח ממשלתי קפדני על כמוּת אמצעי־התשלוּם העומדים לרשות תושבי הארץ, וּויסוּתם לפי גידול הייצוּר בארץ.
2) הכוונת האשראי המוגבל לענפי־המשק החיוניים ביותר, לחקלאוּת ולתעשיה.
3) איזוּן מלא של תקציבי הממשלה וחתירה ליצירת רזרבה בהם.
לא לעולם יעמוד לנו סיוע מבחוֹּץ, וכל עוד הוא ניתן מצוּוים אנו להקדיש חלקים גדולים ככל האפשר מאמצעינוּ במטבע־חוּץ להשקעות.
לחץ כוח־הקניה החפשי שברשות הציבור על הגדלת התצרוכת, קורא להגדלת היבוּא על חשבון ההשקעה, אלא שאין רצונו זה של הציבור בעל אמצעי־הקניה עולה בקנה אחד עם צרכיה של המדינה. אנו זקוּקים להשקעות ולא לתצרוכת, לכן מוקדם עדיין לדבר על ביטול הפיקוּח.
פיקוּח זה, ככל פיקוּח אחר, אינו אלא אמצעי. ברגע שיסתיים הפער הקיים אצלנו בין התצרוכת לבין הייצוּר, וכמוהו הפער במאזן התשלוּמים, נוכל לעיין בהקלות בפיקוּח גם בשטח זה, או אף בביטוּלו. לא דיבוריהם של הציונים הכלליים על ביטול הפיקוּח כאמצעי־הצלה למשקנו הם שיעמדו לנו. הגברת הייצור, הגברת קצב ההשקעה, יתר פיתוּח ויתר ייעוּל, אלה יעמדו לנו גם כאן.
השנה עשינו צעדים ראשוניים לביטול סובסידיות מסוימות, כלומר, להשוואת מחירי המיצרכים בארץ למחירי המיצרכים העולמיים. מחירים נמוכים למיצרכים זולים על־ידי שערי חליפין נמוכים, נעשו על חשבון תשלוּם נמוך לגופים שונים המכניסים מטבע־חוּץ, ובמיוחד, הסוכנות היהוּדית. הקלנו על כושר התחרוּתנו על־ידי כך שתמכנוּ בסובסידיות בשכר־עבודתו של הפועל. אולם לא נוכל להתמיד בדרך זו.
בסובסידיות כרוכות סכנות מרוּבות; הן מעוותות את מערכת ההוצאות ומגדילות את רצון־הצריכה במוצרים מסוימים (לדוגמה: שער נמוך לדלק מעודד נסיעות). עמידה ברשות עצמנוּ וכושר תחרותנו בשוקי העולם, מותנה בביטולן ההדרגתי של הסוּבסידיות הללו.
עתה נתבעים אנו לסובסידיות ליצוּא. גם סובסידיות אלו חייבות להיות זמניות וסלקטיביות. הן מוצדקות למוצרים חדשים או לשווקים חדשים, אבל אין לראות בהן שיטת־קבע.
הדרך הנכונה היא דרך הגברת הפריון, היינו, כל מפעל ומפעל נתבע לבדוק את הוצאותיו ולקמץ בכל סעיף שניתן לקמץ בלי לפגוע בייצוּר.
סיסמת השעה היא: ייעוּל, ייעוּל, ושוב ייעוּל.
שני מאבקים לנו על תקציב הפיתוח: האחד על גדלו והשני על הרכבו.
חלקו היחסי של תקציב־הפיתוּח בכלל התקציב הממלכתי מכתיב את קצב ההשקעות, ובכך גם את קצב התקדמוּתנוּ לקראת העצמאוּת הכלכלית. השנה מסתכם תקציב־הפיתוח ב־192.5 מיליון מתוך 591.4 מיליון ל“י (כלל התקציב בניכוי הוצאות מפעלי־התחבוּרה המכסים את עצמם), או 45%. אם נתבונן בצד ההכנסות של התקציב נמצא, כי תקציב־הפיתוּח גדול רק במשהוּ מההכנסות ממקורות־חוּץ (המענק, השילוּמים ומלווה העצמאוּת) התורמים כ־190 מיליון ל”י לתקציבנו; הווה אומר – מקורות הפנים של תושבי הארץ, המסים והמלוות, תורמים אך ורק לקיום השירותים השוטפים וכמעט אינם מותירים שום סכוּם להשקעה הממלכתית.
המאבק להגדלת תקציב־הפיתוּח הוא, בצד מאמצינו להגדלת השקעות יהדוּת העולם ותמיכת מדינות זרות, מאבק על הפניית חלקים גדלים והולכים מכוח־הקניה של הציבור לאפיקי ההשקעה.
יחד עם הגדלת תקציב־הפיתוּח מצוּוים אנו על הגדלת גרעינו היצרני. אם נראה כגרעין היצרני ביותר את פיתוּח החקלאוּת, התעשיה, המחצבים והחשמל נמצא, כי חלק זה בתקציב הפיתוּח עלה מ־52.4% בתקציב 1954/55 ל־ 59.3% בתקציב 1955/56. אולם בכך לא סגי.
השנה הוצאנו מחלק התקציב הממומן ממקורות־חוּץ לגביית חובות ומכירת רכוּש את הסוּבסידיות. אנוּ רואים אותן כשירות רגיל, שבמידת הצורך חייבים תושבי הארץ לשאת בהן, מתוך ההכנסות השוטפות. אמרנו להעביר גם חלקים אחרים לתקציב הרגיל. והנה נתגלעה מחלוקת עם הציונים הכלליים על העברת פרק ‘הבנינים הממשלתיים’ לתקציב הרגיל. הענין נדחה לפי שעה ופרק זה, הבלתי־יצרני באופן יחסי, נשאר בתקציב־הפיתוּח עם פרקים נוספים אחרים שכדאי להעבירם, כדי להגדיל את חלק הענפים היצרניים יותר.
בארבע השנים האחרונות, משנת הכספים 1951/52 עד שנת הכספים 1954/55, הושקעו מתקציבי־ הפיתוּח קרוב ל־550 מיליון ל"י, וביחד עם ההוצאות להתישבות הסוכנות היהודית, השקענו למעלה מ־700 מיליון. פריין של ההשקעות הללוּ מבשיל והולך והוא מתבטא בהגדלת ייצוּרנוּ.
על התקדמוּתנו לקראת העצמאוּת הכלכלית אפשר לעמוד על־ידי ניתוּח מאזן התשלומים:
| השנה | יבוא (במיליון $) | יצוא (במיליון $) | הגרעון (במליון $) | אחוז ההוצאות מהיבוא |
|---|---|---|---|---|
| 1951 | 379 | 48 | 331 | 13 |
| 1952 | 321 | 45 | 276 | 14 |
| 1953 | 282 | 59 | 223 | 21 |
| 1954 | 289 | 88 | 201 | 30 |
ב־1954 כסינו איפוא 30% מיבואנו על־ידי יצוּא. אולם חלק היבוא כָלַל נכסי־השקעה, וכן ייצאנו שירותים מסוימים, בעיקר תיירוּת וספנוּת.
| 1952/53 (יוּני־יוּלי) | 1954/55(אפריל־מארס) | |
|---|---|---|
| יצוּא | 53.4 | 88.2 |
| יצוּא סמוּי (שירותים) | 5.6 | 15.7 |
| סך הכל היצוּא | 59.0 | 103.9 |
| יבוּא לתצרוכת | 179.0 | 210.7 |
| יבוא ליצוּא | 26.9 | 53.9 |
| ס"ה יבוּא לתצרוכת | 205.9 | 264.6 |
| % היצוא מהיבוּא לתצרוכת | 29 | 39 |
| הגרעון | 146.9 | 160.7 |
ההכנסה הלאומית
אספקלריה טובה לפעילותנו המשקית וכלכלית בארץ תשמש ההכנסה הלאומית והשינויים שחלו בה משנת 1950 עד 1954
| 1950 | 1951 | 1952 | 1953 | 1954 | |
|---|---|---|---|---|---|
| הכנסה לאומית נומינאַלית באלפי ל"י | 338 | 528 | 829
| 1,100 | 1,426 |
| הכנסה לאוּמית במחירי 1950 | 338 | 471 | 471 | 490 | 553 |
השוואת ההכנסה הלאומית לנפש – בארץ ובארצות אחרות
| הארץ | הכנסה לאוּמית לנפש ב־$ (ב־1952) | השנה |
|---|---|---|
ארצות הברית ניו־זילנד אנגליה דניה ישראל איטליה תוּרכּיה בּוּרמה |
1850 900 750 725 440 270 170 35 |
1952 1952 1952 1952 1954 1952 1952 1952 |
שלישלי
חלקם של השכירים, העצמאיים והחברות במס ההכנסה
| השנה | % השכירים | % העצמאים | % החברות | ס"ה |
|---|---|---|---|---|
| 1952/53 | 56 | 31 | 13 | 100 |
| 1953/54 | 52 | 26 | 22 | 100 |
| 1954/55 | 42 | 36 | 22 | 100 |
יחד עם שיפור היחס בגביית מס־ההכנסה בין הקבוצות השונות, חל גידול גם בחלקו היחסי של מס־ההכנסה בכלל ההכנסות. בשנת 1949/50 נגבו ע"י מס־ההכנסה 26% מכלל ההכנסות, ב־1953/54 41% והשנה 43%.
הישגי המדינה בארבע השנים האחרונות
האוכלוסיה עלתה ב־359 אלף, מזה הישוּב היהוּדי – ב־320 אלף; כיסוּי היבוא ע"י היצוא עלה מ־13% ל־30%;
שטח האדמה המעוּבד עלה מ־2.5 מיליון דוּנם ל־3.65 מיליון דוּנם;
השטח המושקה עלה מ־350 אלף דוּנם למיליון דוּנם בקירוב;
ערך הייצוּר החקלאי עלה מ־40 מיליון ל"י ב־1950 ל־100 מיליון לירות במחירי 1950 ב־1954;
400 ישוּבים חדשים עלוּ על הקרקע;
יצוא פרי הדר עלה מ־3.3 מיליון תיבות ל־8 מיליון תיבות;
כמות המים בניצול עלה מרבע מיליארד מ“מ בתום מלחמת השחרוּר למיליארד מ”מ בקירוב;
כוח הייצור של תחנות־הכוח עלה מ־60 אלף קו“ט בתום מלחמת השחרור ל־230 אלף קו”ט בקירוב;
770 מפעלי תעשיה הוּקמוּ ומוּקמים דרך מרכז ההשקעות;
הוספנו גידולי־תעשיה חדשים כגון: כותנה, בוטנים;
הגענו לעצמאות בהספקת דשנים זרחניים;
הוּחל בייצוּר האשלג;
הוּכפל אורך־מסילות־הברזל, וּמסילת באר־שבע – על סף סיוּמה;
נסללו 550 ק“מ כבישים ארציים ו־300 ק”מ כבישי־גישה ל־180 ישוּבים;
נבנו 97 אלף יחידות־דיור: 27 אלף בהתישבוּת, 40 אלף לעולים ו־30 אלף שיכון עממי ואחרים.
מספר דרי האוהלים, פּחונים וּבדונים ירד מ־70 אלף ל־10 אלפים.
הרצאה לפני עובדי המדינה, 26.5.1954
אנו חיים במשטר דימוקראטי – והדבר מחייב. ייתכן שבמשטר אחר, אם המשק מתקשה לשלם שכר גבוה, מקבל הפועל את הדין ועובד בשכר נמוך יותר. אך אנו בחרנו במשטר דימוקראטי וציוני ופתחנו שערינו לקליטת עליה. אנו מונים מיליון ו־700 אלף נפש בארץ, ובעוד חמש שנים נגיע על־ידי הגידול הטבעי בלבד לשני מיליון. כיצד נקיים אוכלוסיה זו בשטח כזה? יש סבורים, שאם 15% מהתושבים יעסקו בחקלאות – הם יפרנסו אותנו. אני סבור, שעלינו להגיע ל־25% מן האוכלוסיה בחקלאות ול־35% בתעשיה. אמנם החקלאות שלנו, בדומה לשאר אוצרותינו ומחצבינו, אינה זולה, ויש ארצות שהחקלאות זולה יותר, אף־על־פי־כן לא יעלה על הדעת להביא מזון מהחוץ אם אפשר לייצרו בארץ. אבל יש לדעת את היוקר הכרוך בתפוקה שלנו. הסוכר שנגדל יהיה יקר מן הסוכר של חוץ־לארץ. הוא הדין בבטנים ובתפוחי־אדמה, העולים לנו למעלה ממחירם בחוץ־לארץ. חובתנו לדעת כל זאת ולחפש דרכים לפתרון הבעיה.
לא אחת סיפרתי על האוצרות הטבעיים לתעשיה, על תכניות להקמת תעשיה כימית על בסיס חמרי ים־המלח והפוספאטים ועוד. אבל שוב תעמוד לפנינוּ השאלה המלווה אותנו בשטחים רבים: האם נוּכל למכור את תוצרתנוּ בחוּץ־לארץ? בענף הטכסטיל, למשל, העבודה שלנוּ עולה ב־75־100 אחוז על השכר במערב אירופה, ובענפים אחרים – דחוקים אנוּ מלהשתוות בשכר־העבודה עם ארצות מתקדמות. כשאני אומר פועלים הריני מתכוון לכל השותפים לייצור – תעשיינים, מהנדסים, בנקאים, מתווכים, פקידים ורופאים. מצויים אצלנוּ גם מובטלים שאינם יוצרים ערכים המצטרפים למאזן. סביב היצרן האחד, הפועל או החקלאי, מסתובבים עוד כמה יהוּדים, שכל אחד מהם מקשה על שיווּק תוצרתו בחוץ־לארץ. אמנם הכפלנו השנה את היצוא, אולם חלק ניכר מגידולו יש לזקוף לחשבון היצוא הבריא של הפרדסנות.
אנוּ חיים בתקופת בנין ומצויים מקורות כספיים המסייעים לנו בכך, אבל המדינה בתורת כלל אינה חוסכת ואינה משקיעה בבנינה ובפיתוחה. שנה שנה אוכלים אנו כספי זרים המגיעים בצורת מלוות ומענק. אין זה רע שיש מדינה ולה משק והכנסות וכספי מסים ותרומות לפיתוּח התעשיה ומוציאים בה 75 מיליון ל"י לסובסידיות – אבל הן מדובר בכספי נדבות העשויים להיפסק והם מיועדים לבנין המדינה ולקליטת העליה, ואילו אנוּ ‘אוכלים’ אותם על־ידי רמת חיינו הגבוהה.
על אוצרות הטבע שלנו אפשר להוסיף את השמן והסוכר, אולם גם כאן תעלה שאלת המחירים. כושר ההתחרות, רמת התפוקה והמחירים הם הקובעים בגורל היצוּא. אכן, יש לנוּ חקלאוּת ויש תעשיות ואוצרות־טבע, אבל כל אלה מלוּוים ב’אבל' ארור, שמן הראוּי, כי יהיה חרוּת על לוּח לבנוּ, שאם לא כן לא נתקדם.
אני מודה שאנו חייבים לפתח את ענף התיירות המסייע גם למשק התובלה שלנוּ. שמעתי, כי בשווייץ עוסק כל אדם שלישי בתיירות. בעזרת כספי השילומים נבנה צי ישראלי, אולם עלינו לדעת, כי בכל העולם נתמך הצי על־ידי הממשלות, ואין שאלת השכר והרווח בענף זה פשוטה.
אכן, כדי שכל 2 מיליוני היהודים יעבדו ויהיו יצרנים, דרושות השקעות של מאות מיליונים לירות, ונקווה שהמקורות שלנו לא יכזיבו, אם לא נאכלם. כ־170 מיליון לירות אנו מוציאים לצרכים חיוניים אחרים – בטחון, משטרה וסעד הכרוך בקליטת העליה – ואין לקצץ בסכומים אלה.
נדמה לי, שמדברי משתמע הפתרון לבעיית עצמאותנו הכלכלית. ודאי, צריך לעבד את האדמה ולינוק ממנה ולהקים תעשיות, וכן לפתח תיירות מכניסה ועוד. אולם המפתח לכל אלה הוא, לדעתי, בסיסמת: להוציא פחות כסף לצריכה שוטפת, להפיק יותר ולמכור את תוצרתנו במחירים שיעמדו בשוּקי חוץ. רבות דובר בשנים האחרונות על הגברת התפוּקה ופריון העבודה, אבל ספק אם החדרנו רעיון זה במידה מספקת. אם ידע כל אזרח את המצב לאמיתו יווכח, כי בחיק הטבע הישראלי גנוזה אפשרות זו ובדורנוּ אנוּ עלינוּ להגיע לכך. בימי הויכוח עם ביירוד1 בשאלת העליה הציעוּ גורמים ואישים שונים שנוותר על המענק ונהיה ‘ברוגז’, היינו – שנוותר על 50 מיליון דולר. אין כל אפשרות לכך, כי גם בעזרת סכוּם זה אנוּ עומדים בקושי. עלינוּ להחדיר את ידיעת המצב בעם ולבנות מפעלים שיתנוּ פירות. אין ספק, שבכוחנו להפיק למעלה ממה שאנו מפיקים. הנה התפעלנו השנה, שבפרדסנות הגענו בקטיף ל־12 תיבות לקוטף, אבל זה רחוק מהתפוקה אליה הגיעוּ פעם פועלים בישראל. השבוּע בא אלי מנהל בית־חרושת לעפרונות ודרש פרמיה נוספת על לירה ושמונים הדולר, בטענה, שבמחיר הקיים לא כדאי לו לייצא. תוספת כזו יכולה לבוא רק מדולרים של תרומות או על־ידי הטלת מסים… מקור אחר אין.
כשאני מדבר על שכר־העבודה כוונתי גם לאינטליגנציה, רופאים, מורים, אקדמאים ועוד. אין המדינה יכולה לעמוד בדרישותיהם, כי אין לה מקורות לספקן. היוּ ימים שרופא בקופת־חולים טיפל ב־40 חולים ליום, והכל הבינו שאין ברירה. והיו ימים שהכל הבינו, כי צריך לארוז כך וכך תיבות ביום ולעדור כך וכך בורות ליום, וכיוצא באלה. כיום יש לנוּ יותר רופאים מאשר בארצות תרבות אחרות, והם טוענים, כי קשה לרופא לטפל בארבעים חולים ליום והם מטפלים בעשרים חולים בלבד, ותובעים משכורת גבוהה יותר. אצלנו סבורים, ששכר־היסוד צריך לעלות בין שהארץ מייצרת ובין שאינה מייצרת, ואין שואלים מנין יוקחו האמצעים הנדרשים, קופת־חולים אין לה מקור אחר, אלא הגדלת המס האחיד או תביעת הקצבות מהממשלה, כלומר – עזרה על חשבון יהדוּת התפוּצות.
תקציב החינוֹּך מגיע לעשרות מיליונים לירות, ובשנה שעברה עמדנוּ לפני סגירת גני־ילדים. ניסינו לדבר על לב המורים שיוסיפו שלוש שעות־הוראה לשבוּע – וסירבו. שעות־העבודה של המורים הן נוחות למדי, והם עובדים תשעה חדשים בלבד – מדוּע לא יסכימוּ? אנו חסרים התנדבוּת והליכה לעם, שנודעו לפני 20 שנה. כיום אין הולכים לכפרים ולמעברות לעבוד בהתנדבוּת בשבתות. מדוּע לא תהא האינטליגנציה חוליה מקשרת בין העליה הותיקה לחדשה?
הממשלה חולשת על מנגנון של 40 אלף איש. הכנסת על כל מפלגותיה מבקשת את צמצוּם המנגנון. הגעתי למסקנה, שאין הדבר אפשרי. רצוננוּ לקיים את החינוּך ושאר השירותים. אבל במסגרת 40 אלף איש אלה אפשר ליעל את העבודה ב־20%. הגענו לתנאי־עבודה של עמים ותיקים ועשירים יותר, להשגים סוציאליים מפוארים, אבל אני היודע שאין במה לשלם…
תקציב של 571 מיליון לירות יחד עם תקציבי העיריות וההסתדרות – פירוּשוֹ אינפלאציה. לא לעולם המענק. המפתח הוּא בידי הישוּב. הכל מדברים על בזבוּז ועל כוננות לקראת העתיד. באוצר מדברים על כך, שיש להפסיק את הסוּבסידיות, אף כי הפסקתן עלוּלה להעלות את מחירי המצרכים, את מדד יוקר־המחיה, והדבר יגרור אחריו את התיקרות מוצרינוּ התעשיתיים. לכן אמרנו: הואיל ואין הישוּב ככלל חוסך, נעשה חסכון־חובה. אמנם נאשר תוספת־יוקר אבל אוּלי לא תוצא כולה לתצרוכת, ולירות אחדות לחודש ישמשו חסכון ליצירת ערכים משותפים. אני יודע שהציבור יקבל דבר זה במרירוּת ובאנחה ורבים יגידו: מה אנו מביאים הביתה… אך אין דרך אחרת.
אין ראייתי את המצב בארץ סותרת את אמונתי שנוכל לקיים בה מיליוני יהוּדים, אבל יש לפעול אחרת ולייצר יותר. כל אדם טוען: מדוע יש להתחיל בי ולא בשכני, אולם כל אדם חייב להתחיל בעצמו ואז נתקרב ליציבות ועצמאות כלכלית.
-
נציג הממשלה האמריקאית. ↩
לפתיחת בנק ישראל, נובמבר 1954
התכנסנו היום לחנוך את הבנק הממלכתי, בנק ישראל. בנק אחד ומיוחד, אשר לא יהיה דומה לו בארץ.
לבנק הבנקים נועדו תפקידים נוסף על עשיית עסקים, קבלת פקדונות מן הקהל ונתינת הלוואות לציבוּר ולמוסדות.
כידוּע, אין מלכוּת נוגעת בחברתה ואין בנק ממלכתי נוגע בחברו, ואם גם בנק של מדינה בדרך1. הרינו חונכים את הבנק החדש ונפרדים מן הבנק הלאוּמי, המכוּנה אפ"ק, חוטר מגזע אוצר התישבוּת היהוּדים, כפי שחזה אותו הרצל. זכרנו לו חסד נעוּריו, לכתו עמנוּ במדבר זה יובל שנים.
בתקוּפה של ערב־מלכוּת ועל סף העצמאות המדינית, בתקוּפה של תכוּנה וצפיה לפעמי העתיד הממשמשים ובאים היה הוא המוציא והמכניס, המחנך והמדריך, המפקח והמווסת, ונשען – אם גם ללא חוּקה – על חוּש האחריות המשמעת הלאוּמית והרגשת השליחוּת הפאטריוטית.
גרעינים הרבה נטמנוּ בימים ההם בקרקע, והם נושאים בקרבם את כל חלקי הצמח והאילן, על גבעוליהם הזקוּפים וצמרותיהם העתירות. וכך אירע בבנקאוּת שלנו. הבנק הלאומי קיים בידו תפקידים של בנק מסחרי, של בנק קולוניזאטורי, של בנק המחנך את הציבוּר לחסכון, לפקדון ולקיום התחייבוּיות. הוא היה המלווה הנאמן של ענף הפרדסנוּת בכל הדורות בשחר ימיו השקיע מאמציו בגאוּלת קרקע, בפיתוּח תעשיה, בבנין בתים. עם התבצרוּת ההתישבוּת החקלאית העובדת פתח שעריו גם לפני מתישבי העמק וההר. ביובל השנים שקדם ליום הזה מילא הבנק הלאוּמי שליחויות ותפקידים מדיניים וממלכתיים, ללא גוּשפנקא של מדינה. לא אחת סיכן עצמו, בימי שלום ובימי מלחמה, בכוננו על הישוּב הצעיר והרך.
סמוּך להקמת המדינה ועם הקמתה העמיד עצמו הבנק הלאוּמי לרשות המדינה בגיוּס מלווים לסוכנוּת היהוּדית ולמדינה, בהוצאות שטרי־האוצר למימון המלחמה ושאר הפעולות. הוא אשר הכין במועד הנכון, בחשאי, את שטרי־הכסף הראשונים שלנו, כדי להבטיח רציפוּת במשק הכספי ובאמצעי־התשלום גם בתקוּפת התוהו־ובוהו שנכפתה עלינו בימי ערב־העצמאות.
עם הקמת המדינה הוטלו על הבנק כמה וכמה תפקידים של בנק ממלכתי: בהנהלת מלוות־המדינה בהנלת בנק נקודות־הקיצוב, בפיקוּח על מטבע־החוּץ ובריכוז חשבונות הממשלה במטבע־החוּץ.
הוא השתתף בחתימת הסכמים מסחריים ופינאנסיים עם ארצות אחרות, ועזר הרבה בביצוּע המענק ובשימוש בתמורתו.
המדינה פורשת זרועותיה להקיף רבות משאלות חיינוּ, בפיתוּח המבנה הכלכלי והפינאנסי שלנו. והנה הוקם המכשיר שתפקידו לכוון ולווסת, לעורר ולדרבן, להיות התובע והמייעץ, ועתים גם המעכב והמונע בפעוּלתנוּ הכלכלית בארץ, רבים מן התפקידים הממלכתיים הללו אשר ביצוּעם היה בידי הבנק הלאוּמי, יעברוּ מעתה לבנק ישראל, ובודאי יעלו תפקידים חדשים אשר יתבעוּ טיפוּל וטיפוּח.
תפקידיו של בנק ישראל נוסחו בתמציתם:
א) לנהל, להסדיר ולכוון את מערכת המטבע וכן להסדיר ולכוון את מערכת האשראי והבנקאוּת בישראל, בהתאם למדיניותה הכלכלית של הממשלה, על מנת לקדם באמצעים מוניטאריים את:
ייצוּב כוח הקניה של המטבע בישראל;
ייצוּב ערכו של המטבע לצורך עסקות כספיות בינלאוּמיות;
השגת רמה גבוהה של ייצוּר, תעסוּקה והכנסה לאוּמית בישראל. זו תורת הבנק על רגל אחת, ואידך פירושיה.
עוד הדרך רב. נעברנה בשלום תוך מאמצים, התמכרוּת ונאמנוּת למטרה, לעתים גם בהטלת הגבלות וחוּמרות על עצמנוּ ועל אחרים. נקבל גם אותן באהבה, כי הן הכרח מאבקנו על קיומנו ועצמאוּתנו הכלכלית.
היום אנו מוסרים בידי בנק ישראל פקדון יקר. בראש וראשונה את המטבע שלנו, בתקווה ואמוּנה כי ידע לשמור על ייצוּבו ולתרום על־ידי כך לא רק ליציבוּת המטבע אלא גם לאיזון המשק עצמו. נתנו בידו סמכויות רחבות, לקבוע תוך שיתוף מלא עם הממשלה את היקף האשראי ולכוונו לאפיקים המקדמים אותנו לעצמאות כלכלית, אנו משלבים את בנק ישראל במערכת יחסינו עם מדינות אחרות על־ידי חתימת הסכמים מסחריים ופינאנסיים.
הענקנוּ לבנק סמכוּת של ייעוּץ לממשלה בענינים הכלכליים והכספיים, הענקנוּ לו תפקיד של נאמן ובנקאי של הממשלה. אלו הן סמכויות רחבות, הנושאות עמן חובות כבדות.
הבה נקווה ונאמין, כי המקבלים על עצמם את המעמסה, עושים זאת ברגש של אחריות כבדה וחרדה לגורלנו הכלכלי, תוך נכוּנות מלאה לשרת ולתרום לביצוּע משימתנוּ הגדולה, נאחל להם ברכה והצלחה.
-
הכוונה לאפ"ק, ששימש שנים אחדות כבנק מרכזי למדינה ולתנוּעה הציונית. ↩
מאזן־המעשים וראשי־פרקים לתכנית־פעולה בשנים הקרובות
עם צאתנו למערכה ראוּי כי נסקור את ההישגים בעבר ובהווה ונציג בפני עצמנו את התביעות לגבי העתיד.
שבע שנים עשינו את מלאכת המדינה. הפעם אקדיש דברי לתקופת ארבע השנים הקרובות בלבד, שכן אנו עומדים בבחירות לכנסת, הנערכות אחת לארבע שנים.
עשינו את מלאכת המדינה כמעט לבדנו – וייסלח לי אם לא יישרו דברי בעיני מישהו – ככוח עיקרי, שהעם נתן בו די אימוּן לעשותו כוח מרכזי, אך לא נתן לו די כוח לעשות את המלאכה לבדו.
במשך שבע השנים שימשו כמה ממשלות שהרכבן שונה. היו חוגים ומפלגות אשר הרשו לעצמם לקחת ‘חופש’ – מי לימים ארוכים, מי לזמן קצר ומי לסירוגין. היו שותפים, אשר בהיותם אתנו לא תמיד הקלו, ולעתים גם הפריעו על־ידי משיכה הצידה ונסיגה. הכוח שהיה חייב לעשות את המלאכה ולרתום אחרים בעולה, הוא מפלגת פועלי ארץ־ישראל. ישנן שתי מפלגות פועלים שנתאחדו פעם ונתפלגו שוב, הטוענות: מדוּע אין ‘חזית’ פועלים?' אך שתי המפלגות האלה היו כלא־היוּ בעבודת המדינה.
מהי איפוא רשימת המעשים של מפא"י כשליחת העם? בשנים הללוּ הוקם צבא־הגנה לישראל, אשר אומרים עליו, שהוּא המפואר בצבאות המזרח התיכון. וכשאני אומר ‘הוקם צבא’ כוונתי להיקפו, לביצורו, לציוּדו ולחימוּשו, נדרשו להשקיע בזה דם ואמצעים עצומים (בסעיף זה ודאי שלא אזכיר מספרים).
בשנים הללו גדלנו בארץ הזאת מ־650 אלף ל־1,600,000 יהוּדים ולאוכלוסיה כללית של מיליון ו־750 אלף, זו היתה מעמסה נעימה, אך כבדה מנשוא. עמים וארצות גדולים יותר וחזקים יותר מאתנו לא היוּ מרשים לעצמם קליטה מעין זו.
הטלנו על עצמנו לא רק כינוס מאות אלפי יהוּדים, כי אם גם את קליטתם, יישובם ומיזוגם, תוך פיזורם על פני הארץ. הרבה כוחות, מאמצים ואמצעים השקענו במפעל־אדירים זה. חברינו נחלצו לעזרת העולים בגופם ובנפשם – עזבו את בתיהם ומשקיהם בנהלל, בדגניה ובכפר־ויתקין ויצאו בעשרות ובמאות לישובי־העולים כדי לתת יד לקיבוץ הגלויות והשרשתן בארץ.
גם בזה היינו הראשונים, וכמעט היחידים (אגב, כל אימת שאני אומר ‘כמעט יחידים’ – הנני מתכוון לכך, שהיה לנו שותף אחד, או שנים־שלושה שותפים קטנים לגבי כל ענין). גם בין השותפים היו כאלה, שנקטוּ לגבי העליה ההמונית עמדה של הסתייגות, ואפילו – התנכרות. גדלנו בארץ מעליות אחרות ומגילים אחרים1. מלחמת היטלר בעם היהוּדי, וכל מה שעבר על העולם בכלל ועל היהוּדים בפרט, הביא להשמדת מיליונים מבני ארצות מוצאנו, אשר קיווינוּ כי מהן יבוא העם. מפא"י היתה היחידה שגילתה אומץ־לב וגייסה בתוכה את המסירות ואת כוח ההיחלצות לקבל את פני העם כמו שהוא, ובלבד שיבוא לבנות את הארץ והמדינה.
אל נכון זכורים לרבים הדיוּנים והוויכוחים שהתנהלו, בכתב ובעל־פה, במועצות ובוועידות חקלאיות כאשר אמרנו: הקץ למחנות! עלינו להוציא את רבבות האנשים לרחבי הארץ כדי להקים ולפתח מושבים ומושבות, קיבוּצים וקבוּצות, ולשם כך נתחלק במה שיש לנוּ ונטיל על כוּלנוּ את המשימה. כיצד קיבלוּ האחרים את דברינוּ? היינו לשימצה בעיניהם.
היום אנוּ עומדים לפני העם בישראל בהישג מבורך של הקמת ארבע מאות וחמישים ישוּבים חדשים מפוזרים מדן בואכה אילת. המלאכה לא היתה קלה, אך עשינו אותה.
לפני כמה שנים הבאנו לעם את תכנית השיכון. כיצד קיבלוּ האחרים את התכנית? – בלעג.
והנה הקימונוּ כ־150 שכוּנות ועיירות חדשות, ובהן נבנוּ קרוב ל־150 אלף בתים לעם העובד, העני, מחוסר־האמצעים. כך שיפצנוּ רבבות בתים הרוּסים ומוזנחים כדי לתת מחסה וגג לעולים החדשים.
בדור זה, דור הקמת המדינה וקיבוּץ הגלוּיות, אמרנו: נעשה את המלאכה על יסוד איתן של יזמה ציבוּרית והון ציבוּרי, לא שנאנוּ הון פרטי, אך לא רצינוּ להשלות את עצמנוּ ולשבת בחיבוּק־ידים ולצפות להון הפרטי עד אשר יבוא ויבנה את המדינה. כאשר לא בא אמרנוּ: היזמה הפרטית, כשיבוא ההון הפרטי נקל עליו ככל האפשר. אבל הערכתנוּ היסודית היתה והנה, כי את מלאכת הבנין של הדור הזה, מלאכת־הבנין היסודית, קליטת העליה, הקמת מאות כפרים ויישוב עשרות אלפי מתישבים, סלילת דרכים, בנין רכבות ונמלים, קביעת דרכי־אוויר וכן פיתוּח התעשיה והמלאכה – ייעשוּ על־ידי ההון הלאוּמי. עברוּ שבע שנים – וההנחה התאמתה והוסיפה. אנוּ עומדים היום לפני העם כאשר ארבעה מיליון דונם אדמה נפלחים במחרשתו של העובד העברי. הכיבוּש הזה נעשה לא רק על־ידי העובד הוותיק, אלא גם על־ידי היהוּדי החדש אשר בא בשנים האחרונות מגלויות שונות, קרובות ורחוקות.
בשנים האלו המשכנו לגלות ולחשוף את המקור החשוּב ביותר שבארצנוּ – את המים. ואמנם ניתן לומר, כי הבאנו למהפכה אגרארית בבנין הארץ על־ידי כך שאנו משתמשים כבר במיליארד מ"מ מים בקירוב, מגמתנו היא להכפיל את היקפי הענפים החקלאיים, אשר את פריים ניתן למכור בארצות־חוץ. כבר כיום מצוּיים 250 אלף דוּנם פרדס במקום 120 אלף דונם בקום המדינה. בהם כמה עשרות אלפי דונמים ששיקמנוּ.
הרחבנוּ את רשת הדרכים והכבישים. ביססנוּ וביצרנוּ כמה ממפעלי התחבוּרה בים, באוויר וביבשה. נאחזנו בצפרנים במחצבי הארץ ככל שניתנוּ לנו על־ידי הטבע. חתרנו, חדרנו, חיפשנוּ, ואף השקענו בהם אמצעים וכן ממיטב הרוח וממיטב המסירות. כיום אני יכול להגיד בביטחה, כי השנה נשלח 40–50 אלף טון אשלג מים־המלח, בשוֹוי של מיליוני דולרים, בפעם הראשונה לאחר חידוּש פעולתו – וההרחבה לעתיד מובטחת.
אנוּ עוסקים בחיפושי נפט. דווקא בשבוּעות האחרונים נתגלוּ סימנים מעודדים. אוּלי יאיר הנפט גם לנו.
הטינו את הירקון. בפעם הראשונה בדברי ימי ישראל העזנוּ לתקן מעשי בראשית. בעוד שבועים־שלושה נחנוך את המשאבות הגדולות על־יד הירקון אשר יזרימו את מחצית מי הירקון לדרום ולנגב. בעוד שנה־שנתיים יוזרם הירקון כולו לנגב, בלי לפגוע באפשרויות השיט של אנשי תל־אביב.
אנו מתכננים בנין סכרים על הירדן שיאגרו מאות מיליוני מ"מ מים. הביצוּע כרוך באמצעים אדירים.
במשך השנים הללו הזרמנוּ מאות מיליונים לעם העובד כדי לתת לו אמצעי־קיום וכלי־עבודה בחקלאות, בשיכוּן, בנמל ובחרושת, במלאכה וכד'. ודאי, לא תמיד יצרנוּ גן־עדן ולא הכל הלך כשורה. אבל שימו לב לדבר המרכזי: הממשלה הזאת, המדינה הזאת, מפלגת פועלי ארץ־ישראל זאת, העניקו לעם העובד ערכים ונכסים שהיקפם מיליארד דולר, לפחות.
בוויכוח בכנסת ומעל דפי העתונות אמרו לנו חברים מימין: כמובן, כל זה ניתן לאנשי מפא“י. אם אנשי מפא”י הם 50–60, או 70 אחוז מהישוּב – הרי הדבר נכון ואין מנוס ממנו. המדינה והממשלה הקדישו את כל האמצעים למען בנין עם מחוסר־אמצעים אשר נושל מכל הגלוּיות והגיע לכאן לבנות את המדינה ולהיבנות.
אכן, השקענו בארץ למעלה ממיליארד דולר, שריצפו את הדרך לכל הקיים כיום בישראל. הפועל, בעל־המלאכה, הסוחר, החנווני, בעל־העגלה, בעל־הקיוסק ואחרים לא היו קיימים ומתפרנסים בלי מיליארד הדולרים, שבהם הרחבנו את ההתישבוּת הקימונוּ את הצבא, פיתחנו את התעשיה, בנינו את השיכוּן וביצענו מפעלים רבים אחרים. את הכסף הזה השקענו בכל – והוא שבנה את המדינה. השגנוּ את הכספים האלה כיוון שמצאנוּ מפתח ללב העם היהוּדי בגולה וללב העולם.
הדבר לא היה קל. אתחיל מהדבר הקלאסי והמקוּבל – המגביות. קראוּ בעתון ‘הבוקר’ מהימים האחרונים מה שנאמר שם על ה’שנוררות‘. הם שכחו כי אנשי פתח־תקווה התחילו את התישבוּתם בכספי הבארון. אתה עשוּי לטעות ולחשוב שיש בכוחם לגייס הון בדרך אחרת. אבל ראוּ זה פלא: דווקא ה’שנוררות’ הקדושה והבונה הזאת ש’הציונים הכלליים' לועגים לה – פיתחה לנו את המדינה.
דבר שני: בעיצוּמם של ימי קיבוּץ גלוּיות וקליטת העליה נוכחנוּ לדעת, שכספי המגביות אין בהם כדי לספק את כל הצרכים. אז יזם ד. בן־גוּריוֹן ועידה של ראשי יהדוּת ארצות־הברית במלון ‘המלך דוד’ בירוּשלים, בה נאמר לעם היהוּדי, כי בנין המדינה, קליטות העליה, הרחבת החקלאות והתעשיה, – יצירת בסיס כלכלי לקיוּם המדינה – כל אלה מחייבים השקעה של מאות מיליוני דולרים; על כן מבקשת המדינה מאת העם היהוּדי מלווה לתקופה של 10–15 שנים. כיצד קיבלוּ ה’כלליים' את המפעל הזה? בלעג ובקיטרוג.
והנה המפעל הצעיר הזה, בן 4 השנים, הביא לנוּ עד היום – 200 מיליון דולר. גם את העגלה הזאת נאלצנוּ לגרור לבדנוּ. עתה יימצאוּ וַדאי שותפים. בכלל, כאשר העגלה כבר נוסעת בכוח עצמה נמצאים ‘טרמפּיסטים’ המוכנים לעלות.
דבר שלישי: אמרנוּ באזני העולם כי מאחר שעם ישראל נחלץ, בגופו ובממונו לבנין הארץ, חייבים גם הגויים לעזור במלווה ובתרומה. כיצד זעמו עלינו בשל כך החברים היושבים עמנו בהסתדרות – ובעבר ישבוּ עמנוּ במפלגה אחת – והסיתו נגדנוּ עד בלי די.
והנה קיבלנו בשנים הללוּ ממקור זה – במלוות ובמענקים – כ־400 מיליון דולר. הווה אומר: כ־40% ממיליארד הדולרים שהושקעו בשנים הללו במדינה להקמת הצבא, לרכישת טנקים ואווירונים, אהלים, בדונים, צריפונים, להקמת שיכונים, להרחבת החקלאוּת והתעשיה וכו'.
דבר רביעי: השילוּמים. מי אינו זוכר את ההסתה הפרוּעה מימין ומשמאל נגד השילומים? באותם הימים עדיין לא ידעוּ השמאלנים, כי אדנאואר יוזמן למוסקבה ו’אכלו' אותנו בכל פה. הדבר לא היה פשוּט וקל. סוף־סוף לא קשה ליצור פסיכוזה. אך אנחנו אמרנו: לא יקום דין ‘רצחת וגם ירשת’, והנה בשנים הללו הזרימו אלינו השילומים פלדה, ברזל ומכונות – ולא צעצוּעים, כפי שקנטרו אותנו.
במשך השנים הללו היוּ ויכוּחים רבים על פיתוּח הארץ. יש מי שטען: למה תרחיק הממשלה לדרום הרחוק ולנגב? הן קל יותר וזול יותר ורנטאבילי יותר לעבוד ולהשקיע כספים במרכזה של הארץ. על עבודת־פיתוח זאת נלחמנו גם נגד שותפינוּ בממשלה. ואמנם הפירות מבשילים. שימו לב: לאחר תנוּדות קשות במחירים והורדת ערך הלירה זכינוּ עתה ליציבוּת במחירים בישראל. יש לנוּ שפע מזון, בשוּק ובמחסנים. הבשילו פירות ההשקעות במפעלי־פיתוּח שונים, ושברנוּ את גב המצוּקה.
הבאנוּ את הלירה הישראלית לחוף־מבטחים. השבוּע אמר לי יהוּדי, שבא אלינו כתייר: מה זה? ברחוב ליליינבלום משיגים דולר בשתי לירות ושמונה גרוש? והרי היוּ ימים שבעד דולר שילמו שלוש ורבע שלוש וחצי לירות? היתה בריחה מהלירה וכל אחד מוכן היה לקנות מכל הבא ליד. והנה זכינוּ והלירה שלנו מבוקשת. ואם זכינוּ לעליית קרננו בשוק הכספים, ויש לכך גם תוצאות מדיניות חשוּבות, אדרבא, יבואוּ ויעידוּ, כיצד מעריכים כיום התחייבוּת של ישראל.
את המלאכה הזאת יכלוּ לעשות אנשים המאמינים בכוחות העם ועומדים במגע עם המוני העם היהוּדי: עשירים בינוניים ועניים.
עתה, משסקרנו את פעולותינו בעבר, חובתנו לשאול: מה למחר? השאלה הזאת חרותה באותיות־אש לעיני מפלגת פועלי ארץ־ישראל, גם בשעה שהיא חורזת את הישגיה למחרוזת. בעצם אפשר היה להגיד: משהוּ עשינוּ, יש הרגשת סיפוק – ועל העתיד נחשוב מחר־מחרתיים. אך הדאגה לעתיד מלווה אותנו יום־יום – לפני הבחירות, בבחירות ולאחר הבחירות. ואמנם אנו חייבים להגיד לעצמנו ולעם כולו, מה עומד לפנינוּ.
ובכן, במשך ארבע השנים הבאות נגיע להשלמת המיליון השני של אוכלוסיית הארץ, ואוּלי נוכל להציץ אל מעבר לפרגוד – אל המיליון השלישי.
בשנים האחרונות, כאשר ידינו היוּ מלאות עבודה, לא ניתן לנו לשקול את גורלן של שאר הגלויות, אשר הן מחוץ לגלויות שבארצות־ערב משם נדחקוּ היהוּדים ונרדפוּ על צווארם. בשנים הקרובות נצטרך להשחיז את הכלים מחדש: איך להביא משפחות יהוּדים מכל הארצות, גם ארצות דוברות אנגלית וספאניולית ועוד.
שמונה מיליון יהוּדים, אם לא למעלה מזה, חיים מחוּץ לישראל. לגביהם אנוּ צריכים להציג מטרה: תרומת־מעשר קטנה של 50,000 משפחות במשך מספר שנים. לפי חשבוני, יהיוּ באלה 100 אלף יהוּדים קטנים – משה’לעך, ושלמה’לעך והארי’ס. אינני יודע מי הם יהוּדים אלה מבחינה חברתית וסוציאלית; ישראל משוועת להם, ואיננו יכולים להתעלם מזה. התקדמותנוּ תהיה פגומה אם לא נצליח לפרוץ את הדרך.
בזמן האחרון היתה לי הזדמנוּת להיפגש עם שתים־שלוש גלויות כאלה. הסחתי דעתי שם מסוגיית הכספים. פגשתי שם אנשים רעננים, שבכוחם להוסיף לאיכותה של העליה. עלינו לחשוב לאן מועדות פני ישראל, איך תתפתח, וכיצד יבוצע מיזוג הגלויות.
עמדתי קודם על פעולותינו בהתישבוּת. מטרתנוּ בארבע השנים הקרובות צריכה להיות: לפחות רבבה של בתי־אב חדשים בהתישבוּת.
אני רואה לפנינוּ משימה שיש בה כדי תכנית לעשר השנים הקרובות. אכן, הכרח להכשיר מיליון דונם מאדמת הרי ישראל. איני מחפש כאן מקורות־עבודה בלבד לימינוּ אלה, אלא מבקש להבטיח פירות לדורות הבאים. יהיוּ אשר יטענו: זוהי בטלנוּת, איזה תיכנון הוא זה? זו אינה פתח־תקוה, זו אינה רחובות! אנוּ נדחה דעות אלה, שכן אנו מבקשים דרך חדשה בבנין הארץ.
בימים הקרובים תושלם הזרוע האחת של הירקון, ואילוּ במשך ארבע השנים הבאות יוקדשו מי הירקון כולו – ואנחנו מקווים, כי גם מי הירדן כמעט כוּלם – לדרום ולנגב.
כן עלינוּ לנעוץ שינים באגוז הקשה והיבש שהוּא ‘נגב’ ממש – הנגב הדרומי. כאן מחכה לנו מלאכה עצוּמה. זוהי ארץ קשה, אבל חשובה מאד. והיא צופנת לנוּ עתידות.
כבר ציינתי לעיל, כי קרננוּ עלתה והגענו לרמה מסוימת: יציבות במחירים, ומזה חדשים אחדים – גם באינדכס. הוא הדין במטבע, וברזרבה של דולרים. אך עם זאת עלינוּ לזכור, שבקצות הרמה הזאת חבוּיות תהומות. אנחנו מתהלכים לתומנו, אלא שמפעם לפעם ראוּי לתקוע שלט: ‘היזהרו, תהום!’.
הגענוּ להישגים גדולים. אנוּ מייצרים כיום יותר מאשר יצרנוּ לפני שנים. ההפרש בין הייצור העצמי שלנוּ ובין הצריכה קטן בהרבה ממה שהיה לפני שנים, אך עדיין איננו יכולים לקשור את הקצוות אם איננו מקבלים בכל שנה 200–250 מיליון דולר מן החוץ. אמנם חלק ניכר מסכוּמים אלה מיוּעד לפיתוּח, וניתן להשיב: כלוּם חושב אתה, כי אנחנו – עולי תימן, בבל, קפריסין, יוגוסלביה, בולגריה, שמקרוב באוּ לארץ, כבר מסוּגלים לפתח את הארץ בשביל עולים חדשים? אך זוהי מציאוּתנוּ. ואכן, כדי ליצור את המזון שלנוּ נדרשים לנוּ דולרים: לדלק, לכלים, לחיטים, למיכוּן וכדומה.
בשנה שעברה כבר הגענוּ ליצוא ניכר. הגענוּ להכנסה של מאה מיליון דולר מן היצוא, כולל תיירות, אלא כדי שלא נהיה תלויים לגמרי באחרים עלינו למכור בארבע מאות מיליון דולר לפחות. במלים אחרות: יש להקטין את הפער במאזן המסחרי שלנו ב־50 מיליון דולר בכל שנה, וכך במשך שבע־שמונה שנים. ואכן, אני רואה אפשרוּת להשתחרר במשך שבע־שמונה שנים מתלוּת בגורמי־חוּץ ולעמוד על רגלינוּ.
אני מתאר לעצמי, כי ככל שנקרב אל המטרה תכבד המלאכה. אך הנני משוכנע, כי בשבע־שמונה השנים הקרובות בכוחנוּ להגיע אל המטרה. עלינו לזכור, כי כבוני מדינה הננוּ נתוּנים בסד של ענינים כלכליים ובסד של תנאים עולמיים. כדי למכור בכל שנה סחורה ב־50 מיליון דולר נוספים עלינוּ למצוא קונים שיואילוּ לקנות את תוצרתנוּ במחירים שאנו מבקשים.
אנוּ נקראים להגדלת הייצור ולהוזלתו. אני מאמין כי בכוחם של הפועל, המנהל והחוקר היהוּדי נמצא את הדרך לכך. הוצאות־הייצור טעונות בדיקה. אין מפלגתנו מתגעגעת להורדת רמת־החיים. אבל כדי שנוכל למשימה נדרשים כמה דברים, כגון: רצון ליצור יותר מצד בעלי־המפעלים והעובדים וצמצום מתח־הרווחים מצד בעלי־העסקים. אני קובע עובדה, כי בשנה האחרונה מצאתי בוועדי־הפועלים יותר הבנה לדברים הפרוזאיים האלה מאשר בחוגים אחרים.
כאן המקום לציין כי החלוקה הקיימת בין השותפים בממשלה, כשבידי האחד משרד־האוצר ובידי השני משרד־המסחר־והתעשיה, מעלה על הדעת את השניים שיש להם פרה משותפת: האחד – תפקידו להאכיל אותה, והשני – תפקידו לחלוב אותה, ואין האחד יודע על מעשי השני. לא קשה לתאר את מצב הפרה. שמעתי תלונות רבות על האוצר: הוא מתערב, הוא מחווה דעתו וכדומה. אני מודה ומתוודה, כי האוצר התערב פחות מדי. חיי כלכלה של מדינה אי־אפשר לחלק כך, שהאחד ידאג לתשלום המסים, ואילו השני יבטיח הבטחות ויחלק רשיונות־יבוא על סמך זכויות־עבר או יחוס־עבר. יש להטיל אורו של זרקור חזק על שדה זה.
בשנים הקרובות ניתן דחיפה עצומה לתיעוש הארץ. אני רואה צורך ויכולת להזרים מאות מיליונים לתעשיה ולחשמל. אנו מחייבים גם את בואו של ההון הפרטי, ולשם כך ניתן לו הקלות אבל הוּא הולך באשר הוא הולך – ומדינת ישראל לא תעגן בציפיה. בשנים הקרובות נשקיע מאות מיליונים בתעשיה ציבורית וממלכתית. לא אכנס עכשיו לפרטים על דרך הפעולה.
בשנים הקרובות נשתדל לפזר לא רק יהודים, ולא רק כפרים חקלאיים, אלא גם את התעשיה. בכל מה שעשינו עד עכשיו, נקטנו כלל זה. בנינוּ בית־חרושת ביובל־גד, שהוא הגדול בחרושת־הצינורות. ואמנם יובל־גד הוליד את מגדל גד. אלמלא בית־החרושת יובל־גד לא היתה קמה אפרידר. בזכותו צמחה מגדל גד עם 17 אלף נפש. כן משכנו בית־חרושת לסוכר לעפולה ומפעל־תעשיה חשוב לרמלה. בדרך זו נמשיך בקרית־גת ובלכיש.
סכומים גדולים נשקיע במלאכה. בעם היהוּדי ובישראל – המלאכה היא חטיבה רצינית. יש להשקיע בה מאמצים ואמצעים רציניים, שכן היא מפרנסת רבבות משפחות. ברצוני לציין, כי מה שהבטחנו לבעלי־המלאכה קיימנו – אם זה הבנק־למלאכה ואם זו החברה לקניות. אני חושב, כי אלו הן רק התחלות. עלינו להדק את הקשרים ולמצוא דרכים ואמצעים להרים את שכבת בעלי־המלאכה לדרגת יוצרים ומייצאים.
אני רואה הכרח בהגדלת כוחנו בים; הרי אנוּ מדינה ימית. בשטח זה עשינו משהוּ. וייאמר הדבר במפורש: מה שעשינוּ –באמצעי השילומים עשינוּ, חידשנוּ את הצי המסחרי, ואין לזלזל בכוחנו בים. אני סבור, כי בשנים הבאות כוחנו זה ישרת לא רק אותנו, אלא גם אחרים.
הבאתי כאן כמה ראשי־פרקים לתכנית־פעולה לתקוּפת ארבע השנים הקרובות. הקדמתי לכך מעין דו"ח על חלק מפעוּלותינוּ בעבר, למען ידע העם וישפוט.
בקצרה, אני רואה דרך של התקדמוּת חשוּבה תוך שמונה־עשר השנים הבאות. ובה נגיע – יחד עם גידול העליה – למעמד של עם עצמאי מבחינה כלכלית ומדינית.
1955
-
מארצות אירופה, והרכב־הגילים היה צעיר יותר מאשר בעליות האחרונות. ↩
קליטתם של שמונים רבוא עולים במשך שמונה שנות קיום המדינה הביאה תמורה מהפכנית בארץ. כפרים חדשים צמחוּ ורבבות בתים נבנו לעולים, נוסדו ערים ועיירות חדשות וחלה התפתחוּת במלאכה ובתעשייה, במסחר, בבניין ובתחבוּרה.
מפעל רב זה של הבאת המוני־העולים לארץ, קליטתם והשרשתם, כרוך בהשקעת אמצעים גדולים. הסוכנות היהוּדית השקיעה בפעולה זו למעלה מ־700 מיליון דולר. אך גם סכומים גדולים אלה לא היה בהם כדי להשריש את כל העולים, ועל הממשלה היה להשקיע סכומים נוספים מתקציבי הפיתוּח, שהסתכמו במילארד ל"י, ולמעלה מזה בתעשיה ובמלאכה, בחקלאות, בבנין ובתחבורה – כדי להניח את היסודות לקליטה הכלכלית של העליה בארץ.
בפעם הראשונה בתולדות התישבוּתנוּ נתבענו ליישב במהירות אלפי משפחות של אזרחים חדשים בארץ, ללא כל הכשרה נפשית וגופנית לעבודת־כפיים בכלל ולעבודת־אדמה בפרט. כשניגשו המוסדות המיישבים לעצב את דמוּתה של ההתישבוּת החדשה עמדה לפניהם מטרה משולשת:
א. ניצול אופטימאלי של מקורות־המים ושטחי־הקרקע, הכשרת אוצרות־הטבע לקליטה מאכסימאלית של מפרנסים בחקלאות, ובמקביל לכך – הגברה מאכסימאלית של ייצור־המזון.
ב. יישוב שטחי־הארץ שנשארו שוממים ומסוכנים בעזובתם אחרי מלחמת השחרור, ופיזוּר האוכלוסיה, הוותיקה והחדשה, על פני מרחבים אלה.
ג. ביצור גבולותיה של הארץ על־ידי הקמת חומת־מגן חיה של ישובי־ספר.
עתה אפשר לומר, שהנסיון הנועז כבר עבר את שלב חבלי־הלידה ועומד בעצם מבחן ההתבגרוּת שלו.
מספר הישובים החקלאיים בארץ הגיע ל־720 ואוכלוסייתם עולה על 50,000 משפחות, מהם 444 ישובים חדשים והרחבות, הכוללים 31.000 יחידות־משק חדשות. על גידול האוכלוסיה החקלאית בהתישבות החדשה אפשר ללמוד מן הלוח הבא:
| השנה | מספר הנפשות |
|---|---|
| 1948 | 6,500 |
| 1949 | 31,700 |
| 1950 | 47,500 |
| 1951 | 55,000 |
| 1952 | 81,400 |
| 1953 | 84,900 |
| 1954 | 90,600 |
| 1955 | 104,500 |
חשיבותה של ההתישבוּת החדשה מתבטאת בעובדות הבאות: מספר הישובים החדשים שהוקמו בשבע השנים האחרונות עולה על מספר הישובים שהוקמוּ בשבעים השנים שקדמוּ להן; מ־3,5 מיליון דונם אדמה מעובדת בארץ נמצאים 1,5 מיליון בתחומי ההתישבוֹּת החדשה; מחציתם של מטעי־ההדר ניטעו על־ידי המתישבים החדשים ומרבית מטעי־הבעל ההרריים מצויים כיום בתחומי התישבוּת זו; ייצורה החקלאי של ההתישבוּת החדשה הגיע בשנת 1955 ל־100 מיליון ל"י, כלומר לשליש מהייצור החקלאי בארץ. ויש לזכור שהתישבוּת זו עדיין נמצאת בראשית התפתחוּתה.
כל זה קם והיה תודות למפעל־המים הגדול: אמת־המים המוליכה את מי הנהרות, הבארות והמעיינות, מן הצפון למרכז, לדרום ולנגב. מתוך מאות בארות הכרויות ברחבי הארץ, המעיינות ומבועי־המים הגדולים והקטנים מעבירה ‘מקורות’, וכן מפעלי־מים גדולים וקטנים אחרים, את המים להשקייה. חברת ‘מקורות’ עומדת לסיים כמה מפעלי־השקייה אזוריים גדולים: קו הירקון–נגב, מפעל הגליל המערבי, מפעל עמק־יזרעאל, מפעל החולה ועוד. מפעלים אלה מהווים כיום יחידות בפני עצמן, אך בעתיד ישתלבו במערכת־השקייה כל־ארצית, שעמוד־שדרתה יהיה המפעל הארצי: ירדן־נגב.
צרכי החקלאות מחייבים אותנו לסיים את בנייתם של המפעלים האזוריים הנ"ל תוך ארבע השנים הקרובות ולהכפיל את כמות מימיהם.
באותה תקופה עצמה חייבים אנו לבנות במקביל את המפעל הארצי (שבנייתו תימשך 8–10 שנים). כדי למנוע השהיה והפרדה מסוכנת בין השלב הסופי של פיתוח מפעלי־המים האזוריים לבין השלב ההתחלתי של אספקת המים מהמפעל הארצי.
מדיניות כלכלית של קליטה
מדיניוּתה הכלכלית של ישראל מכוונת כיום למטרה משולשת: כל עוד מאיימות עלינו ארצות־ערב לכלותנו, חייבים אנוּ להקדיש יתר כוח־אדם ואמצעים לצרכי בטחון והגנה. זהו תפקידנוּ הראשון בשעה זו. תפקידנו השני הוּא – החשת עצמאותה הכלכלית של המדינה. עלינו לקיים רמת־חיים ההולמת את מצבנו האמיתי, עד היום בו יספק ייצורנו את מלוא תצרוכתנו. התפקיד השלישי צריך להתבטא בהתמדה בעליה ובקליטה, על־ידי הקמת ישובים חקלאיים ותעשייתיים חדשים. על אף המאמצים הרבים שהשקענו, עדין לא נקלטו כל העולים קליטה אורגאנית ולא הספיקו להכות שורש עד כדי יכולת לקיים את עצמם ולשאת בעול קיומה של המדינה. רב ביניהם מספרם של המחפשים עדיין מקור־תעסוקה־ויצירה קבוע.
מספרם של מחוסרי בסיס כלכלי בארץ נאמד כיום ב־30–40 אלף איש. אם נצרף למספר הזה את מבקשי־העבודה מבין אלה שיתבגרו בינתים, תעמוד לפנינוּ בעוד ארבע שנים הבעיה של יצירת 60–70 אלף מקומות־עבודה במפעלי חקלאות וחרושת; וזאת – בלי להביא בחשבון את מספרם של העולים החדשים שיתוספו בפרק־זמן זה. לפי קווי התכנית שבידינו, תצריך קליטתם של 60 אלף מבקשי־עבודה השקעה של 1.800 מיליון ל"י, בקירוב.
| הסעיף | תוספת עובדים | השקעה במיליוני ל"י | צמצום הגרעון המסחרי (מיליון דולר) |
|---|---|---|---|
| חקלאות | 10,000 | 400 | 60 |
| תעשיה, מחצבים ומלאכה | 27,000 | 55 | 66 |
| חשמל | 1,000 | 150 | - |
| נמלים, ספנוּת, דיג, תיירות ותחבורה | 6,000 | 200 | 14 |
| שיכון | - | 300 | - |
| שירוּתים, מחקר, מדע, רזרבה | 16,000 | 200 | - |
| ס"כ | 60,000 | 1,800 | 140 |
בהשקעה של ביליון דולר יוכלו להיקלט 10.000 משפחות בחקלאות, 27.000 בתעשיה ובמלאכה, בענפי הכימיה, המתכת, הטכסטיל, העץ, הבנין, הזכוּכית והמזון. 8,000 משפחות ייקלטו בתחבורה, בתיירות, במחקר ומדע. היתרה של 15.000 מפרנסים תתוסף למעגל המועסקים במסגרת השירותים, שיתפתחוּ עם פיתוּח ענפי־המשק היצרניים.
האמצעים למימונה של תוכנית זו עתידים לבוא מהמקורות הבאים:
| מיליוני ל"י | מיליוני ל"י | |
|---|---|---|
|
||
| 1.שילומים | 546 | |
| 2. מענקים ומלוות | 154 | 700 |
| מלוות פנים | ||
| 1. איגרות חוב | 140 | |
| 2. מקורות אחרים(ביטוח לאומי, ארנונה, רשות־פיתוח) | 140 | 280 |
|
||
| 1. המגבית המאוּחדת | 300 | |
| 2. מלוות פיתוּח ועצמאוּת | 300 | 600 |
| ג. יבוא הון פרטי | 220 | |
| סך־הכל | 1800 |
עם קליטתם הכלכלית של מבקשי־העבודה הנ"ל תביא ההשקעה לצורך העסקתם להקטנת הגרעון המסחרי שלנו (300 מיליון דולר) כדי מחציתו.
התכניות ל־4 השנים הקרובות
ועתה נברר את התכניות לארבע השנים הקרובות, הן לגבי קליטתם המלאה של העולים הנמצאים כבר בארץ והן לגבי עליה נוספת. ארבעה הם התפקידים בשטח ההתישבות: ביסוסם של המתישבים החדשים בהתישבוּת שהוקמה מיום קום המדינה; תוספת מתישבים חדשים לישובים החקלאיים החדשים; הקמת ישובים חדשים בדרום, בנגב ובאזורי הספר; פיתוח ההר והכשרתו לקליטת עולים חדשים בעתיד.
חלק ניכר ממשקי ההתישבוּת הצעירה כבר עברו את תקופת ההסתגלוּת והגיעוּ לכלל בגרות, התובעת את גמר ביסוסם המשקי בקצב מזורז. שוּב אין לדחות את הביסוּס הזה בלי לערער את יסודות המשק ולסכן את כל ההשקעות והמאמצים שנעשו. מן ההכרח, לכן, לסיים את הביסוס של ההתישבוּת הצעירה הקיימת בהקדם האפשרי. הסכום הנדרש לביסוסה של משפחה במשק חקלאי מגיע בממוצע ל־24,000 ל"י ומיועד למטרות דלקמן:
| הסעיף | ל"י |
|---|---|
| שיכוּן | 5,600 |
| בנייני משק | 3,160 |
| רשת השקייה | 2,800 |
| כלים ומכונות | 830 |
| בעלי־חיים | 1,500 |
| מטעים | 1,320 |
| כבישים | 220 |
| חשמל | 340 |
| הון חוזר | 1,150 |
| חריש עמוק | 145 |
| רכישת זכוּיות מים ומפעלי־מים עצמאיים | 2,950 |
| תכנון, הדרכה ופיקוח | 2,670 |
| שונות | 1,275 |
| סך־הכל | 23,960 |
לביסוס ההתישבוּת החדשה יידרש סכום של כ־250 מילין ל"י.
יש הכרח להמשיך בפיתוּח מספר ניכר של ענפי־משק שהוחל בהם. כך, למשל, מצריכים המטעים שניטעו עד היום בתחומי ההתישבוּת החדשה, המגיעים ל־90,000 דונם (מהם 30,000 דונם פרדסים) השקעות מתמידוּת עד הגיעם לגיל הפוריות. השקעות אלה יש לסיים במועד קצוב. כן יש לזכור, שבהתישבות החדשה פותחו ענפי־חקלאוּת וגידולים שונים שימשוּ יסוד לתעשיה ענפה ויצעידו את המדינה בדרך לעצמאות כלכלית, כגון: הכותנה, הבטנים, סלק־הסוכר, הבטטות ועוד. הוא הדין בענפים של יצוא חקלאי, כגון: הדרים, בננות וירקות המקדימים להבשיל.
ההתישבות הקיימת – החדשה והוותיקה כאחת – יכולה להרחיב את מסגרתה בארבע השנים הקרובות ולקלוט 8,000–10,000 משפחות נוספות. מחציתן תיקלט בתחומי ההתישבות החדשה ומחציתן במשקים הוותיקים, במשקי ההדר ובחקלאות הפרטית. נוסף על כך יש באפשרותנו להקים, בלחץ צרכי הקליטה, עוד כ־10,000 יחידות משק במישורי הארץ ובהריה.
מראשית התנחלותנו בארץ יישבנו בעיקר את העמק ואת המישור, את חוף הים, ואת הנגב, לאורך צינור המים. בתקופת השנים הקרובות נתרכז ביישוב אזורי ההרים. על ההר בשומרון, ביהוּדה ובגליל עברו מאות שנים של הרס מדרגות, השמדת יערות וסחף קרקע. אולם ניתן להכשיר את האדמה בסיקול, עיזוק ודירוג. כך החייתה הקרן־הקיימת בשנים האחרונות כמאה וחמישים אלף דונם אדמה, המשמשים יסוד קרקעי לאלפי משפחות, סגולותיו הטבעיות של ההר, מבנה הקרקע שלו, אקלימו המבורך, הגשום והטלול, יש בהם כדי לסייע לפיתוח משק חקלאי אינטנסיבי שיהיה מבוסס על מטע פירות, גידולי־ירקות, מראה טבעי לצאן ולבקר, לול ויער, בלי שיהיה הכרח במים מרובים להשקייה בימות הקיץ. למבצע זה יידרש סכום נוסף של 240–250 מיליון ל“י. הסכום הכולל הדרוש איפוא להרחבת ההתישבוּת ולהקמת נקודות־התישבוּת חדשות בארבע־חמש השנים הקרובות הוא כ־500 מיליון ל”י.
עליה נוספת וקליטתה
במשך 8 שעות קיום המדינה עלו לארץ 782,000 נפש. לתנועת־עליה זו היו שנות גיאות ושנות שפל: מ־240,000 נפש ב־1949 היא ירדה ל־10,000 נפש בשנת 1953. בשנת 1955, עם החרפת המצוקה של יהדוּת צפון־אפריקה, שוב גברה העליה. ממארס 1955 עד מארס 1956 עלו לארץ 42,000 עולים. אם יימשך קצב־העליה הזה יגיעוּ לארץ בארבע השנים הבאות 40–50 אלף משפחות־עולים, או כ־200–250 אלף נפש, בקירוב, מהם 25,000 בני־נוער מארצות ערב, מארצות־הברית ומארצות אירופה.
בתחומי העליה הזאת יעלו גם אלפי משפחות שייאחזו בארץ באמצעיהן העצמאיים, אך יזדקקו לעזרה כספית מסוימת. את המספרים שהזכרנו יש לראות כמספרי־הנחייה בלבד, כיוון שקצב העליה יוכתב על ידי המציאות. ייתכן מאד שרדיפת יהוּדים בארצות מסוימת, או מתן אפשרות יציאה ליהדות מארצות הגוש הסובייטי – דבר שאנו מצפים ומקווים לו – יביאו לעליה של 100 אלף עולים לשנה במשך התקופה הקרובה, ולא ל־40–50 אלף נפש כפי שניתן לשער עתה. אם נזכה לעליה זו תגדל אוכלוסיית הארץ כעבור ארבע שנים ותגיע לרבע הראשון של המיליון השלישי.
אם נניח שמספר העולים יהיה רק 200–250 אלף הנפש, הרי שניתן לקבוע באורח כולל שיהיה מקום לקליטתם בענפים הבאים: 10,000 משפחה בחקלאות, 15,000 בתעשיה ובמלאכה, 5,000 בבניה ובסלילת־דרכים, 10.000 בשירותים, אלפי משפחות אחרות תסודרנה במקצועות שאין לקבעם מראש. קליטת־עליה זאת תחול בתקופה בה יהיה עלינו לדאוג, כאמור, לסידורן ולהיאחזותן של כ־60 אלף משפחות מהאוכלוסיה הקיימת בארץ במשלחי־יד יצרניים. אין בכוח האוכלוסיה ובכוח המדינה הצעירה, על משקה המגשש והמחפש את דרכו, לשאת לבדן בעול הכבד של עליה, התישבוּת ובטחון. משום כך ראוֹי שחלקם של התנוּעה הציונית והעם היהודי במפעל הקליטה וההתישבות בשנים הבאות יתבטא במטרות ובסיכומים הבאים.
| הסעיף | מיליוני ל"י |
|---|---|
| 1. ביסוּס ההתישבוּת החדשה הקיימת | 250 |
| 2. קליטת 20,000 משפחות בהתישבוּת | 480 |
| 3. שיכוּן 30–40 אלף משפחות של עולים חדשים שייקלטוּ לחקלאות | 150 |
| 4. הוצאות אחרות (עליית נוער, אירגון ועוד ל־7 שנים), בצרון ובטחון לישוּבים | 280 |
| 5. הכשרת קרקע וייעור | 50 |
| 6. השתתפוּת בתקציבי התעסוּקה, החינוֹּך, הבריאוּת ושירותים סוציאליים אחרים, הנדרשים לעולים חדשים בשנים הראשונות | 50 |
| סך־הכל | 1,250 |
על הממשלה יהיה לגייס מהשילומים, ממלוות פנים וחוץ, מעזרה בינלאומית ומהשקעות פרטיות, סכום של ביליון דולר, בקירוב, לצרכי בטחון ופיתוח משק המדינה, ולקליטת העולים בתעשיה, בחקלאות ובשאר ענפי התעסוקה. זאת, כמובן, נוסף על תקציבי השירותים לחינוך, לבריאות, לבטחון וכו'. ישראל תהיה נאמנה לחוק־השבות שחקקה ושעריה יהיוּ פתוחים לרווחה. אך אין די בכך; כדי שעולים יוכלו לבוא יש הכרח באמצעים כספיים גדולים. קצב העליה ומכסתה תלויים איפוא בתנועה הציונית ובעם היהוּדי.
1955
בכינוס פעילי המכון לפריון העבודה והייצור, נובמבר 1955
דאגה בלב איש – ישיחנה. ואכן, רבות הדאגות בלב שר־האוצר בימים אלה. ראש לכל – החזית הבטחונית־צבאית, המאפילה על כל שטחי חיינוּ בארץ. אוּלם חובה היא לקבוע, שסכנות רבות מאיימות גם בחזית כלכלת הארץ, והן עלולות לרופף את כוחנו הפנימי דווקא בשעה שאנו מצווים על עמידה איתנה.
בהזדמנוּיות רבות חזרנוּ והדגשנוּ את דבר השגת עצמאוּתנו הכלכלית כמטרה ראשונה וחשוּבה ביותר במדיניוּתנו הכלכלית. הנחנוּ, שתוך מספר מתקבל על הדעת של שנים יהיה בידינוּ להגביר את העושר הלאוּמי ואת כוח־הייצור של המשק. מה עשינוּ להשגת המטרה?
המאזן המסחרי והפער בין היבוּא לבין היצוּא משמשים מדד להתקדמוּתנו לקראת עצמאוּת כלכלית.
פעוּלתנוּ הכלכלית במשך שנים אחדות הצעידה אותנוּ צעד חשוּב קדימה בצמצוּם הפער במאזן המסחרי של המדינה. ב־1954 צומצם הפער במאזן המסחרי ב־22.5 מיליון דולר. לעומת היבוא שגדל ב־7.5 מיליון דולר עלה היצוּא ב־30 מיליון דולר, היינו, ב־50% בקירוב. הגרעון במאזן המסחרי ירד אותה שנה ל־120 מיליון דולר, לעומת 223 מיליון ב־1953, 277 ב־1952 וקרוב ל־300 מיליון דולר ב־1951.
אם ב־1949 הרווחנו מיצוא במטבע־חוץ לא יותר מאשר 11% משווי היבוּא, הגיע אחוז זה ב־1954 ל־30%. לכאורה, עובדה משמחת ומרנינה. אוּלם יש לתת את הדעת לעוּבדה, כי כבר בשבעת החדשים הראשונים של שנת 1955 הבאנוּ לארץ סחורות ב־13 מיליון דולר יותר מאשר בתקופה המקבילה אשתקד, ואילוּ היצוּא עלה בפרק זמן זה ב־750 אלף דולר בלבד. אם נמשיך בקצב זה יעלה היבוּא ב־1955 ב־22.5 מיליון דולר על היבוא בשנה הקודמת, והיצוֹּא לא יעלה אלא במיליון ורבע. הווי אומר, שהשנה נכסה ביצוא חלק קטן יותר מהיבוּא מאשר כיסינוּ אשתקד.
אמנם חלה עליה ניכרת במלאי הדלק והכותנה. בסה"כ עלה המלאי בתקוּפה זו ב־10 מיליון דולר, עובדה המסבירה כמעט את כל העליה ביבוּא ב־7 החדשים הראשונים של השנה. ואם יבקשוּ להתנחם, שלא חלה הרעה נוספת בשדה היבוּא, הרי התקדמוּת ודאי שאין בה.
שכן בשניים ישוּפר מאזן מסחרי של מדינה. ראשית – בהקטנת היבוּא ולא בהגדלתו, ושנית – בהגדלה מהירה של היצוּא.
והנה היצוּא ב־7 החדשים הראשונים של השנה, עלה בפחות מאשר במיליון דולר. נכזבו תקוותינו והשערותינוּ – כפי שהתבטאוּ בתקציב מטבע־חוּץ של המדינה – להגיע השנה ליצוּא הגדול ב־25 מיליון דולר מן היצוּא ב־1954. מכאן, שהפער במאזן המסחרי שלנוּ לא יקטן השנה כפי שהיה בשנתים־שלוש האחרונות. לפיכך אין לומר, שהתקדמנוּ לקראת עצמאוּת כלכלית. לכל המרובה ‘דרכנוּ על המקום’, ואוּלי אף נסוגונו.
מטרה שניה במדיניוּתנוּ הכלכלית שעליה חזרנוּ והזכרנוּ היתה – יציבוּת במשק, בדרך של ייצוּב המטבע והמחירים. ואמנם הצלחנוּ להשיג תוך זמן קצר, באופן יחסי, יציבות במשק לאחר שנתונים היינו במשך ארבע שנים ללחץ בלתי־פוסק של אינפאלציה דוהרת.
יציבוּת זאת השגנוּ בעזרתה של המדיניות הכלכלית החדשה שהתחלנוּ בה בפברואר 1952. רוּסנה קודם כל, העליה האינפלאציונית במחירים, ובאספקלריה ישמש מדד יוקר־המחיה. ב־1952 עלה המדד ב־71 נקודות (שהן 66 אחוז), ב־1953 – ב־34 נקודות (19 אחוז), ב־1954 ב־16 נקודות (7.5 אחוזים) ועד סוף ספטמבר 1955 העליה היא ב־11 נקודות (4.8 אחוזים בלבד).
בד בבד עם המלחמה באינפלאציה הגענו על־ידי קביעת שער ריאלי ללירה הישראלית, גם לייצוב מסוים של שער המטבע. השער החדש תרם גם להקטנת היבוא וגם להגדלת היצוא, וכן עזר לתוצרתנו בהתחרותה בשוקי־חוּץ.
היציבוּת היחסית של המחירים, השער הריאלי והאחיד למטבע, הגדילוּ את אמוּן הציבוּר בלירה הישראלית, והיינו עדים לגילוּיים ראשונים וחשוּבים של תנועת־חסכון בהיקף רחב: מפעל החסכון לבנין, מפעל ‘הפרדס בחסכון’, האֶמיסיה של חברת־החשמל ומפעל־החסכון של בנק הדואר. באמתחתנוּ תכניות־חסכון נוספות, הנתוּנות עתה בשלבי בדיקה ועיבוד הפרטים.
גורם חשוּב נוסף להצלחת המדיניוּת הכלכלית החדשה נעוץ בעובדה, שמאז 1952 לא עלה שכר־היסוד בארץ. יש אמנם לדחות את הטענה, שסך־הכל השכר בארץ הוקפא. הנכון הוּא כי השכר הריאלי הכולל של הפועל עלה בשנים אלו, הן בדרך של העברה מדרגה לדרגה ופרמיות שניתנו בעד תוספת פיריון מעל לנורמה, והן בגלל תוספת היוקר המפצה את הפועל על עליית המחירים פיצוּי גדול.
בזמן האחרון היינו עדים ללחץ גובר והולך מצד העובדים המקצועיים – רופאים, מהנדסים ופקידים בכירים בממשלה – להעלאת שכרם ולהגדלת הפער בינם לבין העובדים האחרים, הלא־מקצועיים, בד בבד עם תביעות לרווחים מופרזים.
אכן, הפרש מסוּים בשכר בין העובדים האקדמאים לבין שאר העובדים, המקובל ומוצדק בדרך־כלל, עשוּי אף לשמש גורם מעודד ללימוּד נוסף ולאחריות־יתר בעבודה. ואכן, הפרשים כאלה, במידה יפה אם גם לא גדוּשה, קיימים אצלנוּ במשך כל הזמן. אילוּ היה מצבנו הכלכלי שונה והמציאוּת בארץ – אחרת, היה אוּלי מקום להגדלת הפער ולשינוּי במבנה השכר בכללו. אוּלם לא זוהי המציאות!
הגדלת השכר לחלק מהעובדים והרחבת הפער מעלה, במצבנוּ דרישה להעלאת שכר־יסוד לכל העובדים במשק. הגדלת שכר־היסוד במשק פירושה, הגדלת הוצאות־הייצור למצרכים המיוצרים בארץ והגדלת כוח־הביקוּש למצרכים ללא גידוּל מתאים בייצור. מכאן החשש, שמא העלאת שכר־היסוד תביא עמה העלאת מחירים ועמה הגדלת רווחים מופרזת; והרי עליית מחירי מצרכים הכלולים במדד, גוררת אחריה מיד תוספת־שכר הלוחצת שוב על מחירי המצרכים ועלוּלה משום כך להניע גלי־אינפלאציה חדשים וגוברים ולערער את יציבות המחירים והמטבע; כן עלולה היא לדחוף אותנו ל’מוצא' של חוסר־מוצא, לתוהו־לא־דרך של פיחוּת ערך המטבע, שכינוּיה בלע"ז –דאֶואַלוּאַציה.
אמרתי: תוהו־לא־דרך, כי במשטר הקיים של הצמדת השכר לתוספת־היוקר, יביא פיחות ערך המטבע להגדלת מחירים (רווחים ספסריים), להגדלת השכר ושוּב לפיחות המטבע וחוזר חלילה – ואולי גם לפיקוּח ולקיצוּב. אמור, מדחי אל דחי.
עוגן־ההצלה האחד במצבנו הכלכלי החמוּר הוּא לא בהגדלת ה’פערים', ולא בהעלאת־שכר כללית, אלא בהגדלת התוצרת, בפרודוּקטיביזאציה של המשק ובהקטנת הפער בין פריון העבודה של העובד העברי לפריונו של הפועל בארצות חוּץ.
אנוּ מוכרחים להגיע להגדלת פריון העבודה, לשם הפחתת הוצאות הייצור, הורדת המחירים, ושיפוּר איכוּתם של מוצרי הייצור שלנוּ, הן לשוּק המקומי והן לשוקי־יצוא. רק בדרך זו יהיה בידנו לקדם את היצוא – מהרמה הנמוכה של 88 מיליון דולר ב־1954 לרמה הדרוּשה של 500 מיליון דולר בעוד 8 שנים, או ב־40 –50 מיליון דולר לשנה. ורק בדרך זו יהיה בידנו להצדיק את רמת־החיים הגבוהה הקיימת. שהרי לא סוד הוּא שרמת־השכר־והרווחים שלנו, אינה תוצאה של אוצרות הטבע של ארצנוּ ועמל אנשיה, אלא מתנת גורמי־חוּץ.
כיום אין בידנו לשווק את רוב מוצרינו בשוקי־חוץ מפאת הוצאות־היצור הגבוהות מדי לעומת ארצות אחרות. כשאין ההוצאות הללו גבוהות יתר על המידה, או אף נמוכות בהשוואה לארצות אחרות, סובלים אנו בעטיין של הוצאות־תובלה גבוהות או חמרי־גלם יקרים.
פתרון בעיות אלה יקבע את קיומנו. הפתרון לבעיה זאת בטווח ארוך אינו בהעלאת השכר והרווחים ואף לא במתן סובסידיות ותמיכות שונות שאינן פרי רווחינו וייצורנו, אלא בהגברת יעילות הייצור ובהורדת הוצאותיו.
לא אחת מובע החשש שהגדלת פריון העבודה עלוּלה להביא בעקבותיה פיטוּרי פועלים וחוסר־עבודה. אין זה אלא קוצר־ראיה! לא יהיה בטחון אמיתי במקום־העבודה לפועל, למנהל, ולבעל המפעל, כל עוד יתנהל בית־החרושת בצוּרה בלתי־יעילה. מוקדם או מאוּחר יינעל השוּק החיצוני וגם השוק הפנימי בפני היצרן הבלתי־יעיל, ויביא עמו גם סגירת מפעלים בלתי־יעילים. רק אם נשכיל לייצר בצוּרה יעילה ולהתחרות בשוקי־החוץ ופנים, נבטיח תעסוקה במפעלים הקיימים, ואף נגדילה במפעלים נוספים בעקבי כיבוש שווקים נוספים לתוצרת הזולה יותר ובעלת האיכות המעולה יותר. ואגב: מאמצים לכפות על הנהלת מפעל להעסיק עובדים למעלה מהדרוּש. – כפי שאירע ב’ווּלקן', ‘נשר’, ברכבת או במשרדי ציבור – הם בניגוּד גמוּר לאינטרסים האמיתיים של המשק והעובדים עצמם.
אינני מומחה לפריון עבודה, ואיני מהנדס־ייצור, ולא תמחירן, ואיני יודע על קיוּם נוסחת־פלאים שתביא מאליה להגדלת פריון העבודה. הפתרונות לבעיה זו הם בצירוף ובאגירה של נסיון שנרכש בארצות שונות וגם בארצנו. נסיון זה יש למזג בתכנית רחבה ומפורטת ולהקנותה למפעלים, למנהליהם, לעובדיהם ולבעליהם.
שמחתי, שהמכון לפריון העבודה והייצור מכין תכניות להגדלת פריון העבודה למפעל אחר מפעל, בתעשיה ובחקלאות, ובהן מטרות ברוּרות וציוּן דרכים מעשיות להשגתן; שכן הגדלת הפריון לא תצלח, לעתים, במפעל בודד, אלא אם כן היא משמשת חוליה בשלשלת שלמה של מפעלים. בענף הטכסטיל, למשל, רוב המפעלים מייצרים מינים רבים ושונים של סחורות הקשוּרות זו בזו. צמצוּם סוגי הסחורות המיוּצרות במפעל אחד תסייע להתמחות־יתר בייצור כולו.
אין פריון עבודה גבוה תלוּי רק בציוּד חדיש ובעבודה מקצועית. הנהלה מקצועית – היא אחד התנאים המוקדמים החשוּבים ביותר לעליה בפריון. בכל ענפי המשק, בחקלאוּת, ובתעשיה, בתובלה ובניה, זקוּקים אנו למנהלים מעולים מכל הדרגות, החל במנהלים כלליים וראשי מחלקות וכלה בבודקי הוצאות־ייצור, מהנדסים ומנהלי־עבודה. טוב שקיימות התחלות בהכשרת מנהלים, שנעשוּ על־ידי האוניברסיטה, הטכניון והמכון לפריון עבודה.
אוּלם בפעוּלה זו עלינו להקיף יותר אנשים ומפעלים. במקום מנהלים ומאות מנהלי־עבודה, לעבד תכנית רחבה שתקיף מאות מנהלים ואלפי מנהלי עבודה. בצבא מתיחסים לאימון ולהכשרה ברצינות גדולה יותר, כי שם מכירים, שבעיית האימון שאלת חיים או מוות היא. לפני שחייל או קצין עולה מדרגה לדרגה, עליו להתנסות בקורסים ובבחינות. והלא גם בחיי משק קובעים האימון וההכשרה לא במעט את קיוּמו והתפתחוּתו של המשק.
על כל עובדי ההנהלה במפעלים להבין וללמוד את מושגי־היסוד הקשוּרים בהוצאות ייצור (costing) ואת השיטות הדרוּשות להקטנתן. והנה הוכשרו, בעזרת המכון, תמחירנים רבים לבדיקת הוצאות־הייצור, אך מה מצער הדבר, שמנהלים רבים אינם יודעים עדיין כיצד להשתמש בהם. נודע, שמצוּיים מהנדסים ומנהלי־עבודה המסיימים את לימוּדיהם, בלי שיהיה להם מושג יסודי בבעיית הוצאות־הייצור ושיטות־הפיקוּח עליהן. – והרי זה מעוּות הטעון תיקון.
וגם זאת נזכור: הכשרת המנהלים חייבת להיעשות בד בבד עם הקמת מפעלים חדשים.
בשנים הבאות נשקיע מאות מיליונים ל"י בפיתוח התעשיה. פירוּש הדבר: הקמת מאות מפעלי־חרושת קטנים וגדולים שידרשו אלפים של מנהלי עבודה. תמחירנים, מהנדסי־ייצור, ועובדים מקצועיים. מניין יבואוּ אלה אם לא נדאג בהקדם להכשרתם?
אין הגדלת פריון הייצור מתבטאת רק בהגדלת הכמות המיוצרת לפועל ומכונה לשעה, אלא גם בשיפוּר איכות התוצרת. היצרנים במדינות־חוץ שהקדימונו, מציפים את השווקים בתוצרת משוּבחת העשוּיה וארוזה בטוב־טעם. שמענו על מקרים מצערים בהם הוחזרה תוצרת ישראלית מחוּץ־לארץ מחמת איכותה הירוּדה ואריזתה הגרוּעה, והרי אנוּ עומדים רק בהתחלת הדרך.
אנוּ מצפים ליום, בו הסיסמא ‘תוצרת ישראל’ תשמש לכל קונה בחוּץ־לארץ ערבות מלאה לרמה גבוהה של איכוּת.
העולם עומד לפני מהפכה טכנולוגית גדולה. אלפי שיטות ואמצעים חדשים מתפתחים שנה שנה, בעיקר בשדה האלקטרוניקה, הכימיה והאנרגיה האטומית. הידיעה והשימוּש בהם ערכם רב לתעשייה ולחקלאוּת הישראלית. ושומה על המכון לפריון עבודה להעמיד לרשוּת המשק הישראלי את הישגי המדע, הנסיון והטכניקה החיוניים האלה ולעודד את השימוּש בהם בתהליך־הייצור. ואכן, המכון לפריון עבודה עשה התחלות בשטח זה, אך הן מחייבות הרחבה ניכרת.
אנוּ זקוּקים לדרכי־עידוּד מתאימות לגיבוּש הרצון להעלאת הפריוֹן במדינה. עלינו לדאוג לפעולה תחיקתית, אשר תעמיד מחוץ לחוק את ההתאגדוּת בצוּרת קארטלים, המזיקה למשק ע"י צמצוּם הייצור וקביעת מחירים מופקעים. ‘קנאת סופרים תרבה חכמה’ – גם בשדה המשק.
כן יהיה עלינו לחסל אחת ולתמיד את שיטת ה’קוסט־פלוס', ולעבד שיטה של יחסי־מסחר בארץ, מושתתת על ההנחה, שהוצאות־ייצור גדולות ומחירים גבוהים פירוּשם רווחים קטנים יותר ליצרנים; ואילו הוצאות קטנות ומחירים נמוכים – יבטיחוּ ליצרנים רווחים גדולים יותר.
ועתה לשאלת שכר־העידוּד.
שכר־עידוד מטרתו לעורר אצל הפועלים ענין אישי בהורדת הוצאות־הייצור, על־ידי כך שחלק מהחסכון הבא עם הגדלת הפריון ניתן לפועלים בצורת שכר־עידוּד. במפעלים רבים נעשתה פעוּלה מוצלחת בכיווּן זה, אך אין להעלים עין גם מכשלונות.
הגיעוּ שמוּעות, שהנורמות שהוצבו לפועלים היו במקרים רבים נמוכות מדי, והפרסים שקיבלו בעד ייצור שמעל־לנורמה הושגו בקלות רבה מדי. כל החסכונות עקב העליה בפריון חולקו לפועלים ולמנהלים בלבד, ודבר לא ניתן למשק כולו בצורה של הורדת־מחירים. עלינו לדאוג לכך, לבל נעשה פלסתר את מוּשג שכר־העידוּד.
בעיית שכר־עידוּד כרוכה בבעיית השכר בכלל.
ראוּי שנזכור בפרשה זו, כי אינפלאציה דוהרת בישראל וערעור יסודות המשק – עשוּיים כיום לסייע גם בידי אויבינו.
האם פירוּש הדבר שאין הפועל הישראלי רשאי לקוות להעלאה בשכרו? כלל וכלל לא! העלאה בשכר מוצדקת רק בשני תנאים:
ראשית, אם פועל הרוכש לעצמו ידיעות נוספות והכשרה מתאימה יוכל לעלות מדרגה לדרגה. לשם כך יש להגדיר בדיוּק את שלבי הדירוג ולתת לעובדים הזדמנוּיות להכשרה מקצועית. התנאי השני הוּא, שהנורמה שתוצב לפני הפועל לא תהא קטנה מהנורמה הבינלאומית, ואף תעלה עליה. אין לנו מנוס מדרך זו של ייצור יעיל וזול יותר מאשר בארצות חוץ. כי ארצנו ענייה בחמרי־גלם, ועלינו לבנות תעשיה שתוכל לכבוש בתוצרתה שוקי־חוץ, שאינם פנוּיים.
הוּא הדין ביחס למתח הרוחים והשכר של כל השותפים בייצור – מהמתכנן, בעל המפעל, המפיץ, ועד למוכר. הגדלת הרווחים – רק בתמורה להגדלת מאמצים.
הממשלה מהווה גורם מכריע במשק הארץ, הן כקונה והן כמוכר. הלוואות הממשלה מספקות את ההון הדרוּש לפעוּלתם של מפעלים רבים. והנה, שעה שהתמיכה הכספית בחברות בודדות מביאה תועלת רבה במקרם מסוימים, הרי במקרים אחרים משמרת היא בזבוּז וחוסר יעילות. אנו מתכוונים בעתיד הקרוב לבחון מחדש את כל הצוּרות של תמיכה כספית למשק, ולפתח שיטות של שימוּש בתמיכות כאלה כדי לעודד יעילות והגדלה בפריון. כל מפעל שיקבל הלוואה, או תמיכה, חייב יהיה להוכיח את תכניותיו להעלאת הפריון לשיפור איכות תוצרתו ולהוזלתה.
ב־1954 הגיעה התפוקה ברוּטו של המשק ל־1.6 מיליון לירות ומספר העובדים – ל־522 אלף. התפוקה הממוצעת למפרנס היתה, איפוא, 3,100 ל“י לשנה. לשם השוואה יצוּיין, כי התפוקה הממוצעת למפרנס בארה”ב באותה שנה היתה – כ־5500 דולר, שהם 10,000 ל"י.
בארה"ב גדלה התפוקה למפרנס ב־3% לשנה, לערך, ב־10 השנים האחרונות. בבריטניה – בין 5 ל־51/2 אחוזים לשנה, בברית־המועצות – ב־6% והממשלה הסוביטית מקוה להגיע לשיעור ממוצע של 81/2%.
פורטו־ריקו, שהיא ארץ פיתוח מהיר של תעשיה וחקלאות, עשוּייה לשמש דוגמה לישראל. בתכנית 10 השנים, 60־1950, הניחה הממשלה, כי התפוקה הממוצעת למפרנס תעלה ב־6% לשנה. המציאוּת הראתה, שהערכותיה היוּ מתונות מדי. במשך שלוש השנים הראשונות של התכנית גדלה התפוקה הממוצעת למפרנס כל שנה לא בה6%, אלא ב־81/2%. עלינו להציב לעצמנו מטרה של העלאת הייצור למפרנס ב־50% עד שנת 1960, כלומר עליה ב־9% לשנה.
אם האוכלוסיה בישראל תגיע ב־1960 ל־2.2 מיליון, – (הנחה זאת מושתתת על הערכה של 45,000 עולים לשנה) ואחוז המפרנסים יעלה מ־31% ב־1954 ל־33% ב־1960 ויגיע ל־722,000 – הרי שכל מפרנס ייצר בממוצע בערך של 4,600 ל“י לשנה, והתפוקה הלאומית ברוּטו תגיע ל־3.2 ביליון ל”י, או כפליים כאשר ב־1954.
מטרה זו של הגדלת הפריון ב־50% אינה כלל וכלל למעלה מיכולת־השגתנו; וביכורי פירות מאמצינו בשנים הקודמות, אותם אנוּ אוספים כיום – יוכיחו.
פועלים, עולים ממרוקו, עובדים בייצור צמיגים, עברו את שיאי פריון־העבודה האמריקאי. במפעל “אליאנס” בחדרה עובדים בציוּד המקובל בבית־החרושת לצמיגים בדיטון אוהיו. בדיטון, הנורמה לצמיגים למכוניות־משא 7.5 צמיגים ליום. המכסימום, אליו הגיע עד כה פועל מצטיין באמריקה הוּא 9.7 צמיגים ליום. הפועל העברי ב’אליאנס' עולה על הממוצע האמריקאי ומגיע ל־6.7 צמיגים ליום.
והנה בחדרה עובד יהוּדי, ממרוקו, שמואל אזולאי שמו, והוא הגיע לשיא של 13 צמיגים ליום, כלומר עלה ב־60.7% על התפוקה של הפועל האמריקני המצטיין ביותר. והוא, אזולאי, מתמיד בייצור זה זמן רב! אזולאי לא עבד מעולם בייצור צמיגים, והוריו אף לא טעמו טעם של עבודת כפיים, ואין הוא יחיד ובודד במפעל־הצמיגים הזה.
אחיו – יהוּדה אזולאי, הגיע לתפוקה של 121/2% צמיגים ליום. וגם פועל אחר ממרוקו, שלמה לוי, מגיע לתפוּקה של 111/2 צמיגים ליום. אנשים אלה עברוּ על השיאים האמריקאיים, לא משום שהם ואבות אבותיהם היוּ מייצרי צמיגים. פריון עבודתם אינו ענין של שרירים וזעה בלבד. פריונם הוּא פרי מאמץ שכלי־רוחני. ועם הכבוד הרב אשר אני רוחש להם חובה לציין, שאין הישגיהם הישגים אישיים בלבד. הם עובדים בשיטת סרט־נע שתוכנן עוד בטרם קם בית־החרושת. הם קיבלו ודאי הדרכה מצוינת, עובדים בהדרכת מנהלי־עבודה טובים, החומר הגלמי מוגש להם על־ידי חבריהם לעבודה בזמן ובמקום ובצורה הנכונים. הם עובדים לפי תכנית לשכר־עידוּד, שעוּבדה באופן מדעי ואושרה על־ידי המכון לפריוֹן עבודה.
לא אמרתי דברים אלה אלא כדי להוכיח, שאם נבטיח לפועל היהוּדי הדרכה טובה, מכשירים מתאימים, מנהל טוב, יחסי־עבודה הוגנים ותנאי עבודה מתאימים – הוּא יצליח לא רק במידת ‘כל הגויים’, אלא אף יעלה עליהם. ההצעה להכפיל את הייצור בארץ ולהעלות את פריון־הייצור הממוצע ב־50% אינה על כן, בידי שמים, אלא משימה הניתנת להגשמה.
ובל ידמו בנפשם המתיצבים בשער ‘הפער’ והלוחצים לתוספת שכר ולהגדלת המשכורת והרווחים, בלי העלאה מתאימה בייצור ופריונו – כי בזה מטיבים הם לאורך־ימים את רמת־חייהם. אין העלאת־שכר נותנת יותר לחם לפועל, כי אם שמה אבן כבדה להכביד על צווארנו.
כולנו מלאי התפעלות מרוח ההתנדבות הספונטאנית של העם בימים אלה, אך עלינוּ לזכור, כי הגדלת השכר והרווחים שאינם מלוּוים בהגדלת הייצור, עשוּייה להביאנו לאינפלציה מדלדלת. איכה נישא עינינו אל מתנדבינו ומגינינו?
חישבנו ומצאנו, שהעלאת שכר ורווח כוללת, אפילו באחוז אחד, תנפח את כיסי הצרכנים בסך של 16 מיליון ל“י אם לא למעלה מזה, כלומר שעליית שכר כוללת בשיעור 10%, עלולה לנפח את כיסיהם של הצרכנים בארץ בסך של 150 מיליון ל”י מדומים ושדופים. הזרמת סכומים אלה בלי שיוצרה כמות מקבילה של מיצרכים, סכנת־תמוטה משקית בה. מי יעץ לנו בימים חמוּרים אלה עצת אחיתופל זו של העמקת תהומות ה’פער', מי הטיל לתוכנו ‘תפוח מריבה’ זה המאיים למוטט את המשק?
אחד האמצעים לעמידה נגד סכנה זו ולהבאת הרווחה אמיתית למדינה ולפרט הוא – העלאת הפריון והיצוּא. אנוּ מצווים על אינטנסיביות־יתר בעבודת הפועל בסדנא, בעבודת המורה, האחות בבית־חולים, העובד בפרדס והמנהל במשרד. מצווה זו חלה, כמובן, גם על כל יתר בני העם, על כל משלחי־היד המגוונים שלהם, למען נצא למרחב העצמאות הכלכלית. לא בסובסידיות לשם הגדלת מתח הרווחים, לא בהעלאת שכר ובהעמקת תהומות הפער בין עובד לעובד ובין עובדי רוח ובין עובדי כפיים – לא בהם ישועת משקנו. לא מרוץ אחרי רווחים קלים ולא ניפוח מלאכותי של רמת־החיים בשימוּש מקורות־חוץ; אלה לא יפתרו בעיות כלכלתנו; לא אלה יגדילו כוח ייצורנו; לא הם ישפרו טיב מוצרינוּ, ואף לא יביאו הטבה למצבו ורווחתו של הפרט ושל הכלל לאורך ימים. כיבוש שווקים ותוצרתנו התעשייתית והחקלאית מעבר לים ומעבר לגבול בהם סוד הצלחתנו ויסוד לתקוותנו. לכן – הגדלת התפוקה בדרכי הגברתפריון העבודה והייצור. פריון מוגבר יוזיל מחירם של מוצרינו ויאפשר לנוּ להתחרות בשוקי העולם שכבר נתפסוּ על־ידי אחרים. פריון מוגבר רק הוּא יגדיל כמות המוצרים המיועדים לתצרוכתנו ויעלה רמת־החיים עלייה של ממש. בפריון ובחסכון סוד עוצמתנו ועצמאותנו.
הרבו פריון – וירבה הפרי!
א
הח' בן־אהרון טרח לפרסם מאמר בעתון ‘למרחב’ גליון 496, המצטיין במנה גדושה של הקלת־ראש בדרכי ‘מומחים’, ‘כלכלנים’ ו’יועצים' לשר־האוצר ולנגיד הבנק, ואינו חוסך דברי זלזול ונזיפה ב’אבירי הכלכלה המדופלמת' ר"ל, הרואים חזות הכל, כביכול, בהורדת השכר והורדת רמת־החיים של שכבת העובדים היצרנים דווקא, בעוד שלעובדי שירותים ובעלי ‘דיפלומה’ ו’מעמד' דורשים כאילו היועצים הכלכלנים האלה תוספת שכר – ומכאן רק צעד אחד לסילוף עמדתם של ה’מדופלמים' לגבי שיעורי הרווחים המותרים לתעשיינים, לסוחרים ולאחרים.
כאילו המבטלים דעתם של ‘מדופלמים’ אינם נשענים כל אחד על ‘מדופלם’ שלו, וכאילו גם המאמר הנידון אינו רצוף פרחי כלכלנות ופירורים משולחן ‘מומחים’ ו’יועצים'. ומה יתרון לאחד ‘כלכלן’ על חברו?
הח' בן־אהרון רוטן במאמרו על ההדלפה החרוצה של הודעות מבוהלות על מצבנו המשקי מצד אנשי האוצר, המסחר והבנק. והנה ידוע לכותב הטורים שהרוטן הנכבד, הוּא ולא אחר, תבע בשבועות האחרונים דיוּנים דחופים ותקיפים על המדיניוּת הכלכלית ועל המצב הכלכלי החמור, המצריך עמידה על המשמר ובדיקה קפדנית מחודשת. וכן ידוּע, שתוכן הדיונים הודלף לאו דווקא על־ידי ‘היועצים המדופלמים’, כי אם על־ידי ‘יריביהם־ידידיהם’.
אוּלם לא בכך העיקר ולא מכאן הסכנה. החשוב הוא: מהו המצב לאמתו? וראה זה פלא! הח' ב. א. אינו חולק על הדיאגנוזה של המצב. הבה נבחן, איפוא, ראייתו של בן־אהרון את המצב הכלכלי והמשקי. והרי אלה דבריו במאמרו:
‘…שלילת הפתרונות המוצעים אין לפרשה כראייה אופטימית של מצבנוּ הכלכלי או כהתעלמוּת מהמשבר הסטרוּקטוּרלי של משקנו’. ‘חלקנו לא היה גם עם בעלי הפרסומת, שהבטיחו השגת עצמאות כלכלית תוך שנים מספר – כנוסח הצהרות של ראשי האוצר בימי הבחירות’. ‘אדרבא, יותר מזורעי הבהלה נוטים אנו להעריך לחומרה את מצבנו הכלכלי והמשקי.’
והוא ממשיך ואומר:
‘…אך המדאיג ביותר הוא לא הגרעון כשלעצמו, שאי־אפשר היה להימנע ממנו בעבר, בשל הכפלת אוכלוסייתנו תוך חמש שנים, ואף לא נוכל להימנע ממנו מחר ומחרתיים. רעה חולה היא היציבוּת העקשנית של הגרעון שאיננו מגלה כל סימני הפחתה. לפי מצב הענינים אין לצפות כי נגיע אי־פעם לכלל אפשרות לברך את ברכת מוציא לחם מן הארץ בעמל כפינו.’
ושוב קובע בן־אהרון ואומר:
‘גם אם לא נוכל עדיין לקיים עצמנו, אין חולקים על כך שרמת־החיים, כלומר רמת־הצריכה והשירותים ‘שאנחנו’ נהנים ממנה איננה עומדת בשום יחס לפרי עבודתנו הקולקטיבית.’
והלאה הוא טוען ואומר:
‘…הכל מצביעים, אם כי לא באותה מידת הדגשה וגילוי־הלב, על המבנה הסוציולוגי הנחשל של החברה הישראלית.’ ‘אומרים כי 37% עד מכסימוּם 40% מכלל המפרנסים בישראל מצויים בתהליכי ייצור פרודוקטיבי.’ ‘זוהי נקודת־התורפה המכרעת במצבנו המשקי, וכו’.'
ועוד הוא אומר:
‘הכל מסכימים שהוצאות־הייצור שלנו גבוהות מדי, אפילו אם לא נחמיר בדין משקנו המתחיל והצעיר’… 'חובה להודות, שהוצאות־הייצור הקיימות אינן מוצדקות כל עיקר, ויש להעמידן על רמה מציאותית יותר ובת־תחרות עם רמות בינלאומיות וכו''…
אלוהי הכלכלה האדירים!
השמעתם לשון ותיאור של אנשי־דעת נבונים, לא ‘מדופלמים’ חלילה, אבירי השקט הנפשי, החסונים מפחד ומבהלה, שבכלל אינם מאמינים כי אפשר ומן ההכרח הוא להגיע לידי יציבות ועצמאות כלכלית תוך שנים מספר, – שמונה שנים לאחר קום המדינה!
הח' בן־אהרון אינו חולק, איפוא, כפי שראינו, על תיאורי המצב הקשה המבהילים והריהו מוכן להוסיף כהנה וכהנה.
ובמאי פליגי? בסיבות המשבר ובפתרונות. הבה נבחנם ונדעם:
את סיבת הסיבות של המשבר רואה בן־אהרון במיעוט היצרנים במדינה. רק 37%–40% מכל האוכלוסיה עסוקים בייצור.
נקבל זאת בלי סייג. אך נסתייג מהנחתו של בן־אהרון כי מפלגת פוע“צ–אחה”ע היא לבדה רוצה לתקן מעוות זה. איך מה ובמה – לא ידוּע לנו, ולא טרח בעל המאמר לגלות.
האם בחוּגי מפלגה זו אחוּז השירותים במשקים קטן יותר? האם חוּג זה מעסיק פחות אנשים בשליחוּיות, בהדרכה ובארגוּן? האם הוא מעסיק בשירותיו השונים, המדיניים. המפלגתיים, התרבוּתיים, התעמולתיים, פחות אנשים צעירים בעלי כושר גופני ורוּחני, שבכוחם לעבור לעבודה משקית יוצרת? אתמהה!
ולעצם הענין: הגדלת אחוּז היצרנים כיצד ובאיזה שטחי פעולה? אני מעז לחשוב, שאנו עומדים קרוב למצב של רוויה בייצוּר החקלאי, ככל שהוא מכוון לצריכתם של אוכלוסי הארץ. יש אמנם ימים ספוּרים בעונה, שמורגש עדיין קצת מחסור בירקות בכירים או אפילים, אשר בארצות אחרות הם כעין מעדן, ולעומתם יש מדי שנה בשנה תקופות ארוכות של עודף תוצרת, שאין לה קונה. תופעה זו מחייבת תשלוּם סוּבסידיות בסכוּמים גדולים ליצרנים לבל יתיאשוּ מעבודתם, לא יזניחוּ את משקם ולא יימנעוּ מלספק תוצרת לשוּק בשנה הבאה.
לא התרשלנו בהגדלת שטחי ההשקייה בארץ. לא התעצלנוּ בהכפלת שטחי הפרדסים במשך השנים המועטות. הגדלנוּ פי כמה את שטחי מטעי־הבעל, הרפת הוגדלה עד כדי רווייה גדולה בחלב ומוצריו, לגבי יכולת הקניה. הגדלנו את הלוּל לביצים ולבשר־עוף למאות מיליונים ולרבבות טונות. זינקנוּ לתוך כוּתנה, בטנים וסלק־סוכר על כל מכלול הבעיות האגרוטכניות, טכניות ומסחריות הכרוך בזה.
וזאת לזכור: שלוש רבבות המתישבים החדשים רחוקים משיא של פריון בעבודה. תוספת תפוּקה, יבוּל ותנובה, בין על־ידי הגדלת פריונם של המתישבים ובין על־ידי תוספת מתישבים מביאה אתה בעיות שיווּק ומחירים. רק תוספת פריון ותפוּקה של העובד בכל שלבי הייצוּר והשיווּק החקלאי עשויה לכפר על ירידת המחירים שתבוא בעקב גידול האספקה וההיצע. כל תוספת רצינית בייצוּר החקלאי, על־ידי כל הגורמים שנמנוּ תיתכן רק אם נמצא אפשרות להגיע לשוקי־חוּץ או להחליף יבוּא־חוּץ בתוצרת שלנו. וכאן אנו נתקלים במחירי התוצרת שלנו. שוקי־חוּץ אינם יודעים סנטימנטים. טיב ומחיר יענוּ את הכל. הוא הדבר לגבי התוצרת הבאה להחליף תוצרת־יבוּא. מחירי תוצרתנוּ החקלאית שתחליף יבוּא זול, משפיעים בהכרח על המחירים של כל שאר המוּצרים הנוצרים בארץ לצריכה וליצוּא.
בן־אהרון מייעץ להעביר מיד אנשים לחקלאוּת. ברמת־המחירים של היום, מה יהיה על התוצרת?
ריבוּי התוצרת יוריד את המחירים. הורדת מחירים אומרת הורדת רמת־החיים. המסכים לכך בן־אהרון, והאם כוונתו לחקלאים בלבד? כאן, אין אלמונים מתעשרים. כל שלבי הייצוּר, ההובלה והשיווּק הם בידי היצרנים עצמם. גם המים להשקייה וגם החשמל, וכיום גם הזבלים הכימיים, אינם אלמנט מנצל את החקלאים. מחירי החמרים והשירותים הללוּ נמוכים מן המחיר העצמי של המפעל. אין מנצל ואין מתעשר על חשבוננו: הכל בידי עובדים ומנהלים מקבלי־שכר.
והן נודה, כי בשדה זה הושקעו במשך השנים מאות מיליונים ל“י, הון לאוּמי קולוניזטורי, בתנאים נוחים ולשנים ארוכות־ארוכות, גם אם הצטברוּ בחלק מהמשקים חובות, המאלצים אותם להיזקק לזמן מה ובחלק ממחזורם לתשלוּמי ריבית קצוּצה, בן־אהרון יודע, שכבר השנה יקבלוּ משקים אלה 8 מיליון ל”י כהתחלה לקונסולידציה של חובות מסוג זה. גם הוּא חייב לדעת, שבשוּם אופן אין לתלות את קולר החובות והריבית בצוואר הממשלה והמוסדות המיישבים בלבד. יש והקומץ אינו משביע את האריות הרבים שעלינו לכלכלם, ויש שמשקים נכנסים לחובות ללא הצדקה מלאה.
בוודאי יש להילחם בריבית הגבוהה בכל הדרכים האפשריות והיעילות, וגם בדרך של אי־עשיית חובות ואי־הזדקקוּת לנושכי נשך. בכל אופן אין הריבית הגבוהה על חלק מהמחזור קובעת את מחירי התוצרת. יש הרבה יצרנים חשובים וישובים חקלאיים שאינם נזקקים כלל או כמעט ואינם נזקקים לריבית גבוהה. אין לראות פתרון המחירים בהעברת 15 אלף עובדים למשק החקלאי הקיים, באשר ‘אמצעי ייצור הקיימים במשק החקלאי מסוגלים לקלוט ולהעסיק ללא כל השקעות נוספות באמצעי ייצוּר’. ה’אנשים המוסמכים' אשר אמרו זאת לח' בן־אהרון, טעוּ והטעוּ אותו.
הרי לפני הכנסת 15 האלף אנו נתבעים להשקיע בתנאים התישבותיים עשרות מיליונים ל"י כדי לשחרר את המשקים מעול ריבית קצוּצה, שלפי דברי בן־אהרון היא מגיעה עד כדי בליעת ייצוּר של שתי שעות בכל יום עבודה של המתיישב. אי לזאת אין בכך כל תרופה להוזלת מחירים, אשר בלעדיה אין להגיע לשוקי־חוּץ, ואין להשתמש בתוצרתנו כתחליף ליבוּא. בלי אפשרוּת של הוזלת הייצוּר מצטמצמת יכולתנוּ להרחבת ההתישבוּת עד לסיכוּן מעמדנוּ. מעגל קסמים הוא ואין לו פורץ
נדמה, ש’נקודת ארכימדס' של בן־אהרון היא במרכזו של העיגול הזה ואין להישען עליה. רווח והצלה מוכרחים לבוא ממקום אחר.
ב
נתבונן נא במרכיביו של מחיר התוצרת החקלאית החל בעגבניה, מלכת הירקות, וכלה בצנון ובתפוּח־האדמה המגושם; החל בתוצרת הרפת דרך תוצרתו של הלוּל ועד לתנוּבת גן־הפירות; מן הזרעים, שרובם אנו מגדלים כבר בארץ, דרך המים, החשמל, ההובלות והחלוּקה.
הריבית של 80% מן האשראי הקולוניזאטורי והבנקאי תלוּיה, בין השאר, בשכר הפקידים, המנהלים והוצאותיהם.
גם אם תרבה התנוּבה החקלאית עקב ריבוי מתיישבים ושטחי עיבוּד, קשה יהיה להוריד מחירים אם מחירי השירותים והמוּצרים התעשייתיים, הדרוּשים לחקלאוּת ולחקלאים, ימשיכו לעלות במחיריהם.
חרב הצמצוּם וההזנחה במשק החקלאי עדיין תלוּייה על צווארנוּ. קשה לגדל ולטפח רבבות חקלאים מבין מקובצי גולה יהודית בכלל, על אחת כמה וכמה אם לא תובטח להם רמת־הכנסה מתאימה.
כל העלאת שכר ורווחים במקצועות הייצוּר ובענפי השירותים והחיים השונים אשר מחוץ לחקלאוּת מעלה את מחירי התוצרת החקלאית.
מאידך, העלאת מחירי החקלאות המהווים חלק ניכר בתקציב הוצאותיו של העובד, תגרום דרך תוספות היוקר להעלאת שכר־העבודה ורווחי התעשיינים והמתווכים, וחוזר חלילה.
המזון עולה לעובד, שמשכורתו הממוּצעת 250 ל"י לחודש, במחצית שכרו. התוצרת החקלאית מהווה כ־70% בסל המזונות ומשקלה רציני בתקציב הוצאותיו של העובד; הוזלת מחיריה יכולה להשפיע על שכר־העבודה הריאלי ורמת־הרווחים בסקטור התעשייתי, הארגוני וכו'.
והרי אנו מתקרבים למצב של רוויה בחקלאות. התנובה תלך ותגדל ועמה יגדל הבטחון, כי חוּץ למקרים יוצאים מן הכלל של אסונות־טבע או כוח עליון אחר, אין הצדקה ואין חשש לעליית מחירים, אלא אם כן תבוא דחיפה מן החוּץ על־ידי הרמת מחירים בתעשייה ובשירותים.
נאמר בסיכוּם, כי התוצרת החקלאית שוויה ומחירה מהווים פוּנקציה של עבודה ושכרה בכל שלבי השירות, הייצוֹּר והטיפוּל, מחוץ, כמובן, לחלק קטן של חמרי־יסוד כגון: דלק, מכונות וחלקיהן, בכל שאינם נוצרים בארץ, וכן כימיקלים ככל שאף הם אינם נוצרים עדיין בארץ.
כמעט שאין מקום בחקלאוּת להתעשרוּת־ביניים של מתווכים. כאן הכל בידינו, ובכלל זה המאמצים למניעת הניצוּל העונתי של המתווכים. ולכן נראה לי, כי כל תוספת שכר ורווחים בתעשייה ובשירותים המשמשים את החקלאוּת ישפיעוּ בכל כבדם על מחיר התוצרת החקלאית, התופסת מקום נכבד בתקציב הוצאותיו של הצרכן.
לשווא ינסו לנחמנוּ, כי העבודה במוצר תעשייתי מסוים מהווה רק 20%–25% ולכן תתוספת השכר של 10%, לדוגמה, מייקרת את המוצר המסוים רק ב־25%. ובמה נחשבו הם? כשם שקרני השמש מרוכזות בעגבניה כן מרוכזות במחירה כל העלאות השכר והמחירים בכל מוצרי התעשייה והשירותים. לא יארכו הימים ונמצא שם את מלוא עשרת האחוזים של העלאת השכר והרווחים, אם לא למעלה מזה. הם יבואו דרך צינורות ההשפעה של המים, החשמל, המסים, השירותים, התיקוּנים, הריבית, ההובלה וכו' וכו', אף־על־פי שכל אחד מהם יוסיף אחוז קטן בלבד.
ומה המצב במוצרים תעשייתיים?
תעשיית ישראל ומלאכתה תושתת על שני עמודים. האחד – תעשייה מבוססת על חומר גלם מקומי: אשלג, פוספאטים, זרעי שמנים, צמחי סוכר, ברזל, מלט וחמרי בנין אחרים, ותעשיית טכסטיל המיוסדת על הכותנה וגידולי סיבים אחרים, והשני – חרושת ומלאכה בינונית וזעירה, וייצוּר מוּצרים בלתי־מוגמרים.
למעשה, אין אף מוצר אחד של תעשיית־יסוד, כגון מלט, זכוּכית, פוספאטים, אשר נוכל לייצאם ללא מתן סוּבסידיה ליצרן. הוא הדבר ביחס למוּצרי תעשיית עיבוּד. הסוּבסידיה ליצואם מגיעה עד 30%–40% לכל דולר של ערך מוּסף, ואין זה סוד, כי בכל מוצרי התעשייה הנמכרים בשוק הפנימי לתצרוכת עצמית מחוּשב חומר הגלם שבהם המובא מהחוץ לפי שער גבוה יותר מהשער הרשמי.
היצרנים טוענים ומוכיחים, ולעתים תכופות בעזרת הפועלים וארגוניהם, כי אחרת לא יוכלו לייצר וייאלצו לקצץ במפעליהם עד לסגירתם וגרימת אבטלה. גם בתעשייה ובמלאכה אין ציבור־העובדים, מוסדותיו וארגוניו גורם מבוטל. ציבור זה ידוֹ רב לו בייצוּר התעשייתי.
מי המה המפעלים התעשייתיים הקואופרטיביים, ההסתדרוּתיים, הממלכתיים אשר נאשמו בימינו אלה בעשיית רוווחים גדולים? אחת מהשתים: אם הרווחים גדולים, הרי בידנו להקטינם ולהוזיל את המוּצר. ואם, לעומת זה, לוחצים לחץ רב, יחד עם יצרנים פרטיים ותובעים הרמת מחירים והוספת סובסידיות, בכל צוּרה שהיא, כתנאי לקיוּם המפעלים, הרי חובה להודות, כי תנאי הייצוּר שלנו אינם הולמים את התנאי שבשוּקי עולם ולכן נוכרע לכליון במאבק זה.
ככל שתעשייתנוּ תתפתח, תזדקק יותר ויותר לשוקי עולם, למחיריהם ותנאיהם. עלינו גם לשאוף, כמובן, להחליף יבוא סחורות בייצוּרן המקומי, וגם פה תחריף שאלת המחירים. ברמת־חיים אשר עליה אנו נאבקים, אין כל סיכוּי למשק אוטארקי בארץ קטנה ודלת־חמרי־גלם זו.
אנו זקוּקים ונזדקק תמיד לחמרים ושירותים מהחוץ, שתשלוּמם במטבע זר או בתוצרת. על כן נקל שימוש נוסף במוצרים שלנו במקום יבוּא אף הוּא במחירי התחרות של מוצרי יבוא דומים. לדוגמה: השמן, הסוּכר וחוטי־הכותנה המיוצרים בארץ, עולים בהרבה על המובאים מהחוץ. ככל שיגדל אחוז ההספקה העצמית, הוא יתבע בעד אותה כמות המצרכים, חלק גדול יותר מתקציבו של הצרכן.
בסדר הקיים אצלנו יתאמץ הצרכן להרוויח או להשתכר סכום עודף. סכום עודף זה ייקר שוב את הייצוּר בכלל ואת הייצוּר המיועד ליצוּא בפרט ויחסום בעד זרם סחורתנו לשוקי העולם. חסימת הדרך לשוקי עולם גורמת אבטלה מתגברת בפרוגרסיה. באין מכירה יאזל החומר גם לתעשיית הצריכה השוטפת. יידוּמוּ בתי־החרושת ויבוּטלו העובדים.
אין הקהל מרגיש בדבר כיום, ולאסוננוּ אין ההסברה הזאת נקלטת במוחו של האזרח, באשר המטבע הזר, שהממשלה משיגה אותו במאמץ ובכשרון רב, סותם לפי שעה כל פער בין הייצוּר הקטן שלנו ובין הצריכה הגדולה. אך לא לעולם חוסן.
חייבים אנו להתריע וכל אדם חייב להקשיב ולהעמיק לחשוב, כי בנפשו ובנפש עתידנוּ הדבר. בעזרה המושטת לנו, שהיא מטבעה מוגבלת וחולפת, חייבים אנו ליצור תנאים, כלים, נכסים ומכשירים שיביאונו בקרב הימים לעצמאוּת כלכלית יציבה ברמת־חיים הוגנת. המצב מצווה לכלכל מעשינו בטוב טעם ודעת, במשקיוּת נבונה, ובצמצוּם מרצון היום למען הרחבה למחרתו.
לא ביום אחד יקוּם מפעלנו הכלכלי. דורות עמלוּ לכינוּן משקו של כל עם וכל לאום. דור לדור ינחיל ערכים ונכסים, יחסוך מפתו להרחבת היריעה ולהעמקת השרשים. בקרבנות ובוויתוּרים ייעשה הדבר והכל למען העתיד. מתוך כוונות טובות מבקשים חברים לחשוף את גורמי הייקוּר, אלא שהם שוגים באשליות. חובה היא לפזר אשליות כוזבות. על אשליות כוזבות נבנים מגדלים פורחים שאין להם עמידה. והנה אומר הח' בן־אהרון: המנגנון התעשייתי מנוצל רק ב־40%–60%. הרי לפנינו מחלה ממאירה, שאותותיה מתגלים בכל ניתוח של הוצאות הייצור. אכן, יש מפעלים שאינם עובדים בכל יכולתם, אך אל נא נתחמק מלראות את המציאוּת ואל נא נסתתר מעבר לענני עשן. נבחר לנו לבדיקה ובחינה כמה מפעלים חשוּבים וגדולים, אשר מהם תקווה ליצוא אך בהם תלוּי מחיר המוצאים לצריכתנו השוטפת בארץ.
שלושה בתי־חרושת לנו למלט. שלושתם עובדים בכל כוח תפוּקתם. השוק המקומי קולט חלק גדול. אך האם ניתן לחלק המוצא לשוקי־חוץ להסתפק במחיר העולמי? בתי־חרושת מצויידים במיטב הציוד המודרני, החומר הגלמי טוב ומותאם. אף־על־פי־כן אין אנו מייצאים אותו בלי סובסידיות. כל העלאת שכר וכל תוספת יוקר גוררים אחריהם תביעה להגדלת הסוּבסידיה, וזו מנין תימצא? אילו הם המפעלים האחרים אשר יכסוּה? נשאר רק מקור אחד והוא מקור המסים וכמובן ‘המסים המכבידים’.
ניקח לדוגמא בית־חרושת ‘אתא’ שאליבא דכולי עלמא ייחשב למפעל מסודר, מאורגן, מודרני בציודו ועובד בוודאי בכל תפוּקתו. מדוע הוא זקוּק לסוּבסידיה גדולה לחלק הקטן מתוצרתו שהוא מסוגל לייצא? גם הוא נשען ב־75% על השוק המקומי, את הרבע האחד והאחרון לא יוכל לייצא בלי סוּבססידיה שמנה. ואיך נחלום על הקמת עוד בית־חרושת כזה, שיעסיק 1000–1500 עובדים נוספים, כאשר ייקרא לעבוד בעיקר לשוקי־חוץ ולהתחרות במחירי עולם?
ואם נראה את מפעלי החרושת בקיבוּצים, אשר אפילו צל של חשש להתעשרות ספסרית של פרטים אינו חל עליהם, מה נגלה? אם אלה לבידים אשר באפיקים ואם אלה מפעלי ‘ספן’ בעמק הירדן, או בית־חרושת ללבנים ‘נעמן’ או ‘גלעם’ בכרכוּר של קיבוצי ‘השומר הצעיר’; מפעלים אלה ודומיהם אולי גם אינם קרבן תמיד לשוק הריבית השחורה. מהם גם יחידים בשוּק, כמעט מונופוליסטיים ר"ל; מנהגי תוצרת הארץ מגינים עליהם ועד עתה טרם שמענו על התעשרותם, ואם גם מי מהם אינו עובד במלוא התפוקה? מה הסבר לכך? האם הרצון להתעשר דווקא? האם התאווה לתשלוּם דיווידנדה גדולה על ההון המושקע או ריבית והפחתה מוּפרזים? או אולי חסר להם, בעיקר, שוק חיצוני במחירי הייצוֹּר שלנו?
נעיף עין על מפעלים כגון חברת־החשמל, חברת־מקורות, מפעל־הדשנים בחיפה. שלושתם מעסיקים כרבבה של פועלים ופקידים ועובדים בכל כוח התפוקה. מפעלים אלה בעלוּתם כמעט כולה ציבורית־ממלכתית. הם לא נועדו להעשיר לא קאפיטאליסטים ולא ספסרים ולא נושכי־נשך. גורם העבודה וההנהלה מחוּץ להשקעות־היסוד אשר נעשו, אגב, בתנאים פיננסיים קולוניזאטוריים הוגנים מאד, ומחוץ לדלק המוּבא מן החוּץ, הוא הגורם המכריע, במחיר מוצריהם של מפעלים אלה, ומקום נכבד לו בהוצאות־הייצוּר של המשק התעשייתי והחקלאי!
לא הריבית הספסרית ולא חוסר ניצול מלא של המנגנון התעשייתי משפיעים כאן. הגורמים אשר נוכל לשלוט בהם הם: העבודה, ההנהלה, ההובלה – שכרן ותפוּקתן, ההיטלים הסוציאליים השונים, הוצאות העבודה, שעות־העבודה בכל שירותי המדינה והתאמת העובדים למלאכתם.
אסתפק הפעם בכך, לא אפרט ולא אוסיף.
לשאלתו־קריאתו של הח' ב.א. בדבר העמדת השקעות לא כלכליות על הפועלים?
אם כי לא עמדתי בסוד כל בעלי־התעשייה ואף לא בסוד כל מנהלי המפעלים הציבוריים והממלכתיים, נראה לי, כי לא יימצא גורם שיתבע מן הפועלים לשאת בעול השקעות־נפל ומשגים טכניים וכו'.
יוסכם, כי בדורנוּ נתבע מהמפעל לשאת את עצמו ולכסות רק את ההשקעות הבריאות; יוסכם, כי לצורך חשבון הרנטביליוּת תימחק כל השקעה בלתי־רציונלית. תישא המדינה או המשקיע הפרטי בהפסד חד־פעמי זה ובלבד שנעמיד מפעלינו על בסיס בריא. הוי אומר, שהמפעל תלוי אך ורק בכוחות עובדיו ומנהליו לייצר, להסתגל ולהתחרות בתנאי השוק המקומי, ללא זכוּיות מונופול וקארטל, ובתנאי השוק החיצוני.
אין ספק, כי נחוקק חוּקים למניעת נזקים הנובעים מהתעשרוּת קארטליסטית, וּודאי נאחז באמצעים אפשריים למניעת ריבית קצוּצה, אוּלם לא אלה הן ציציות הראש בהן יוציאוּנוּ מן השבות.
בדברנו על התעשרות ספסרית וניצול פושע של נושכי הנשך ומרוויחי רווחים קלים, נזכור, כי פורענוּת זו היא פרי משק בלתי־יציב על מחיריו המתנועעים ועל ערך הכסף המתנודד ועל הצפיה הקדחתנית לתנודות. בחוסר־יציבוּת ניחא לכל אלה.
החקלאוּת, התעשיה והמלאכה, העומדות והנושאות יחד עם הממשלה בעול דאגת משק המדינה, זקוּקות ליציבוּת כאויר לנשימה.
הגיעה השעה להושיט יד איש לאחיו; כתף לכתף במאמץ משותף; בוויתוּרים הדדיים מקיפים נקבל על עצמנוּ עול היציבוּת המשקית והפינאנסית.
הגיעה השעה להודות, כי כל תוספת רווח וכל תוספת שכר שאין עמן תמוּרה ביצירה כפוּלה ומכוּפלת של ערכים ונכסים, אין בה ממש והיא מוליכה למדרון.
רמת חיינוּ אינה תלוּייה בכמוּת שטרי הכסף אשר בכיס אזרחי המדינה. הרמה תלוּיה בתפוקת הערכים, הסחורות והשירוּתים שאנו מייצרים כנגד שטרי הכסף שבכיס.
תוספת מחיר למיצרכים גוררת תוספת־יוקר של השכר וזו שוב מביאה לתוספת מחיר הגורמת לתוספת־יוקר, וכך עד בלי קץ; ביום בהיר אחד תבוא דרישה לתוספת שכר־יסוד בטענה, שתוספות היוקר אינן מפצות כראוי, והפזמון חוזר חלילה.
אך שיגרת־שווא היא במחשב ובדיבור, כי כל הממליץ ונאבק על תוספת־יוקר, טובת כלל־הפועלים והמדינה הוא דורש, וכל המחפש דרך להגיע להגדלת שכר תוך הגדלת התפוקה והייצוּר פוגע באינטרסים של העם העובד. ההיפך הוא הנכון. שכר־העבודה הוּא – התפוּקה. בה ובמחירה טמוּנים רמת־חיינוּ ועתידנוּ הכלכלי.
1956
עצמאותנו הכלכלית, שכולנו מדברים בה השכם והערב, תלויה בראש־וראשונה ברמת־החיים שהאוכלוסיה קובעת לעצמה, חוק זה חל אמנם על כל הארצות, אך יש ארצות רבות הברוכות באוצרות־טבע עצוּמים המבטיחים להן עצמאות כלכלית ללא מאמץ־יתר, ואילו אנו עומדים במבחן יום־יום, מצפים ונמשכים כפרפר ללהבה, לאור זה שישחררנו מן התלות והעזרה. אמנם סומכים אנו, ובצדק על עזרת אחינו היהוּדים וגם על עזרת גויים החייבים לנו בעד דורות של עוול ודיכוי, אך לא סגי בזה. השאלה היא, עד מתי ירגישו בחובתם זו, שהרי בעולמנו לכל גבול וסייג.
מדינה עשירה באוצרות־טבע רשאית לומר: אין אנו זקוקים לאחרים; אשר נוציא מן האדמה ואוצרותיה – לנו הוא. במדינה מעין זו רמת־החיים גבוהה גם כשתושביה אינם מתאמצים יתר־על־המידה. וייצמן אמר פעם, שליהודים אוצר רב: מוח יהוּדי. אילו ניתן לצרף את המוח שלנו לאוצרות־טבע עשירים, היינו מגיעים לרמת־חיים גבוהה ואי תלות כלכלית ללא מאמצים יתירים. אך לנו לעת־עתה מוח יהוּדי בלבד. ואין די בו… מימי ארצנו עניים בדגה, מחצבינו דלים, וגם בחומר האנושי דלונו לעומת החומר שהיה מגיע ארצה לפני 15–20 שנה. אוצרות אדם מארצות אירופה, כמהי יצירה ומעשה, אינם עוד עמנו.
אם רצוננו ברמת־חיים גבוהה עלינו ליצור אותה במו ידינו. אם לא ניצור אותה – בכדי כל הדיבור. אנו תלוּיים, כשלהבת בגחלת, ביצוּא תוצרתה של הארץ. לעת־עתה אנו מייצרים כדי רמת החיים של שכנינו ואם אנו רוצים ברמה אחרת, יש לייצר יותר טוב בממדים נרחבים יותר.
יש סיכוי שתוך ארבע־חמש שנים – אם נייצר טוב ובשפע – נגיע ליצוא, העשוי להכניס פי־שלושה מהכנסתו עד עתה. כיום אנו מייצאים לשוקי העולם בעיקר מוצרים בשירותים, כמו שירותי צי הסוחר, צי האויר, ומוצרים אחרים בסכוּם של 140 מיליון דולר, ומזה נשארים בידינו 40 מיליון, משום שהחומר, המכונות והבלאי של משק זה עולים כסף רב. אולי נגיע תוך ארבע שנים ליצוא של 500 מיליון, וגם אז עוד לא נסתום את הפער שבין הצריכה לייצור אך נקרב את הקצוות.
בתוך 140 מיליון דולר יש כ־60 מיליון דולר שירותים והשאר מתחלק מחצה על מחצה בין התעשיה והחקלאות, חלק הארי לפרדסנות ואין עדיין ערובה שיעלה בידנו להכפיל את שטח הפרדסנות, כי לא כל השטח שברשוּתנוּ מתאים למטעי הדר ועדין אין אוצרות המים מספיקים לנוּ. זכינו מן ההפקר כמה שנים מפני שתפוזי ספרד קפאו, אך אין לדעת אם תעמוד לו לתפוז הישראלי זכוּת מיוחדת. או למשל המלט שאנו מייצרים בממדים רציניים: אין לנו צורך בכל המלט. כי במלט בלבד אי אפשר לבנות, ויש לייצא חלק ניכר של המוצר. למזלנוּ הרע השווקים תפוסים על ידי אחרים, המוכרים את המלט במחירים זולים בהרבה. כיבוּש השווקים – מלאכה עצוּמה, שלא הממשלה יכולה לעשותה, על כן היא תובעת תשומת־לבם של כל חלקי העם. הרי כאן לפנינו אחד ממעגלי הקסמים שלנו. עלי לטוות את החוט הלאה: מחיר המוצר – אם נרצה ואם נמאן – תלוי ברווחים, בשכר, בתפוקה, בטיב, בטעם ובצורה. לא אגלה לפניכם סוד באמרי שאנו רחוקים עוד מייצור מוצרים שארצות כתורכיה או אחרות תהיינה להוטות אחריהם. אמנם תורכיה רצתה ואולי היא רוצה גם עתה לסחור עמנו, אך אם ישנם ספקים טובים יותר וזולים יותר, היא מוכנה לוותר עלינו, בלי סבל רב.
נאמר לנו: האם אין להוסיף על שכרם של פועלי־הדחק? ודאי שיש להוסיף על שכרם ועל שכר שאר הפועלים והאינטליגנציה, אך מיד מתיצבת השאלה: ממה? ממי? וכיצד? ובכן, לפועלי־דחק הוסיפו מכספי המדינה כמובן, או בלשון אחר: דולרים שנשלחו, במפורש, לשם קליטת העליה הגוברת, נפרטו ללירות ישראליות. גם לפועלי הקטיף הוסיפו על שכרם, כאילו לא מכספי המדינה, כי אם מכספי המעבידים; אך הנה קפץ עליהם רוגזם של המעבידים ובפיהם: יפה, השנה היתה בת מזל, נפרצו השווקים, אך בשנה הבאה על הממשלה ליתן לנו סובסידיה של 2 מיליון דולר, ולא… כך הוא המצב בפרדסנות. נביא לדוגמה את ענף הבניה. אין לומר שהוא ענף יצרני. היא ענף חיוני אך מבניה אי־אפשר לחיות, אי־אפשר לחלוב בנין, כשם שחולבים פרה או עז.
הרי לכם ענף יצרני – ייצור צמיגים. שמחנו להקמת מפעל זה, המשחרר אותנו מהוצאות יבוא. עבודה יפה נעשית בו זהו בית חרושת חדיש, מאורגן, בעל תוצרת נאה, ושכר־העבודה בו אינו מן הירודים; אך דיבדנדות טרם שילם המפעל, והכסף הריהו מאותו ‘הון זר’ שאסתר וילנסקה וחבריה הקומוניסטים מסתערים עליו בשצף־קצף. מסופקני אם ‘הון זר’ זה מכניס 5% מהשקעותיו. ישלחו־נא רואי־חשבונות מהימנים ויבדקו אם ‘הון זר’ זה מתעשר.
והרי דוגמה נוספת. יש לנו בית חרושת המייצר לבנים אדומות שרופות, כלי בית וכלי מטבח, גם במפעל זה הושקע קצת הון פרטי בשותפות ‘פיפטי־פיפטי’ עם פועלים. המפעל הוקם אי־שם בין חיפה ועכו, ובעליו הוּא – הקיבוּץ הארצי ‘השומר הצעיר’. יגידו נא הם אם המפעל צובר רווחים.
יש בתי־חרושת למלט – ותיק, בינוני וחדש, והבעלות עליהם בידי הועד הפועל של הסתדרות העובדים, יש לנו ‘כּור’, יש לנוּ עוד מפעלי תעשיה, בהם במשק החקלאי. שכר־העבודה במפעלים אלה אינו מן הירודים כלל וכלל, התנאים סוציאליים אינם מגיעים אמנם ל־100 אחוזים, אבל ל־50% מן השכר ומעלה הם מגיעים. אם אנו מחליטים על תוספת כללית, יש להוסיף גם בהם. אנה אנו באים?
יש חברים הגורסים לצורך ויכוח, שלא התוספת חשובה, כי אם עצם ‘הפשרת הכפור’: עקרון התוספת הוא החשוב. בויכוח מעין זה מוכרחים אנו להסתבך. כי ממה נפשך: או רמת־חיים או תוספת ניירות.
הצטרפות חברים נוספים לממשלה חשיבותה רבה לתנועת־הפועלים, אך ההצטרפות כשלעצמה עדיין אינה מאורע מהפכני. יהא בכך מן המאורע המהפכני, אם נוכל לחלץ במשותף את העם ומדינת ישראל מן הקשיים והתקלות.
לבי בטוּח שתוספת־שכר כללית לא תעלה באופן ריאלי את רמת־החיים. תוספת לרמת־החיים יש למצוא בחיק האדמה ואוצרותיה ובייצור נוסף. לצערי, איני רואה אפשרוּת אחרת. לפי השערתי – אינני נביא ולא בן נביא – תוכל מדינת ישראל להתקיים בכבוד מעבודתה וייצורה אולי כעבור 5–8 שנים.
הרביתי בדוגמאות, אך ברשותכם אוסיף אחת. בחיפה הוקם בית־חרושת ובו הושקעו 20 מיליון ל"י. נשאל־נא את עצמנו, או את אנשי חיפה הנוגעים בדבר, מה יהיה אם נעלה בו את השכר? כלומר, בכמה יעלה הדשן לקבוצת כנרת? בזה לא נשלם הענין. מחיר הזבל ישפיע על מחיר העגבניה, על מחיר החציר והחלב, ובשכרה של התוספת נצא כולנו בהפסד. האם לא יהא זה אל צרור נקוב?
תעשיינים פרטיים והסתדרותיים טוענים: תתן לנו הממשלה אשראי זול והכל – העלאות השכר הגדולות והורדת המחירים הכללית – יבוא על מקומו בשלום. אשראי זול במונחים שלנוּ פירוּשו הדפסת שטרי־כסף נוספים. אם על המדינה ליתן אשראי זול, עליה לתתו לקליטת עליה חדשה זו, הנמשכת בלי הרף, או למפעל הפיתוּח, שאף לו דרושה השקעה זולה.
הממשלה היא עתה הבנאי הגדול בארץ. פעם אמרתי לאנשי ‘סולל־בונה’ שאם הממשלה (אז הסוכנות) תשקיע בבניה 60–80 מיליון ל"י, יידרש ‘סולל־בונה’ ליתן לה אשראי, ועליו תהיה החובה למצאו בשוק. לבי עם פועלי הבנין, אבל אם נוסיף על שכרם עלול הדבר להשתקף במחיר המלט, כי בבניה מוצאים 20% בלבד לחומר מחוץ לארץ, ואילו השאר – בארץ. ככל שיעלה השכר, יפחת השיכון בשביל דרי־המעברות ובדונים.
אשר למס ההכנסה אעיר:
משהו נשתנה במשך השנים. זכור לכולנו שאחוז מס ההכנסה של השכירים מהווה בשנה היוצאת דומני, פחות מ־38%. ובקשר לכך יצוין, שבתוך ההכנסה הלאומית של מיליארד ו־800 מיליון ל“י קרוב למיליארד ל”י הוא חלקו של שכר־העבודה, מלבד סעד ועזרה סוציאלית.
ודאי שיש לא־מעטים מבין בעלי היכולת ואף לא־רבים ממעוטי היכולת, המערימים על החוק, מתחמקים ומעלימים את הכנסותיהם, אך ‘פטור בלא־כלום’ אי־אפשר, ביחוד אי־אפשר לגבי יהוּדים שדורות על דורות היו רגילים לרמות את הרשות; גם בארצות נאורות כצרפת ואנגליה היוּ וישנן העלמות והערמות.
לסיכוּם דברי, הערות אחדות:
בחקלאוּת ובתעשיה מגיע חלקו של המשק הציבוּרי־הלאוּמי־ההסתדרוּתי לחמשים אחוז. החשמל – מולאם. ‘מקורות’ – במעמד ציבורי מובהק, גם האשלג – מפעל לאומי. ועוד מפעלים עצומים הם ברשות כלל האומה; אמצעי התחבוּרה, מסילת הברזל וצי הסוחר הם בידי הציבור והמדינה. אלה הם מרכיביו של ה’הון הזר', שעליו מסתערת תמיד אסתר וילנסקה. עם זאת יש גם קארטלים ועלינו לאסור עליהם מלחמה ללא רתיעה. אנו עומדים להנהיג שינויים רבםי בכללי המסחר.
ומעניין לעניין ובאותו עניין. ודאי אשאל לשם מה כלל הנתונים האלה כשהמדובר בתוספת שכר לפועלים: אין תוספת היוקר מדביקה את ההתייקרות אם היא ניתנת אחת לשלושה חדשים, וכי לא מוטב על־כן לקרב את מועדי תוספת היוקר? הוא הענין: הקפצת השכר גוררת אחריה – ויהא השלטון והפיקוח חלק כאשר יהא – קפיצת מחירים ושוּב אותו מעגל־קסמים…
טוענים שתוספת 5–7 ל"י זו היא תוספת ניירות אלי צרור נקוב; אם כך הדבר, במה תועיל העלאה ב־10%, וכי יעלה ערכם הריאלי? ומה יהא על החקלאות? הלא גם בה עובדים עצמאים ושכירים, ואף הם יבקשו תוספת, עלי איפוא, כשר־האוצר, להתקין כבר את ‘עגלת’ הסובסידיות לחלב ולביצים. ושוב חוזר המעגל: מנין נקח את הסוּבסידיות – מן הדולרים האמריקניים או מהמיסים שיוטלו על האזרחים? העלאה גוררת העלאה ואין סוף לדבר.
באחד הנאומים אמרתי: עברנו מחצית הדרך לעצמאות הכלכלית, ורבים וטובים נתלים באימרה זו; אך המחצית הראשונה ארכה שנים רבות, דור ומעלה, ואילו את המחצית השניה עלינו לעבור בשנים אחדות, כי הזמן דוחק. בידנו הדבר, וככל שנתבע יותר מעצמנו ומן הציבור כולו נמהר להתקרב אל מבוקשנו.
1956
בועידה השמינית של מפא"י, אוגוסט 1956
השנים מאז הוועידה האחרונה היו שנים קובעות בביצוּע המהפכה בחיי העם והארץ. למעלה מ־70 ריבוא יהודים בני 70 גלוּיות מקצות העולם עלו ארצה, ואנו מונים כיום, יחד עם לא־יהוּדים, 1.8 מיליון נפש, וכבר אנו גולשים למאת האלף ה־19. גלויות רבות חוסלוּ. חלק גדול מן העליה החדשה הגיע מארצות מפגרות מבחינת התרבות והציביליזאציה. רובם של העולים באו מחוסרי כל רכוּש. מתוך רגשי פאטריוטיות כלל־יהוּדית וישראלית, ליווה העם בתפוּצותיו את חלוּציו לציון ואת המוני שבי־ציון באמצעים כספיים עצומים. חזיון היסטורי זה הוא אחד מפלאי מהפכת התחיה ונסיה. המונים ויחידים הרחוקים מרחק אלפי מילין ממקום המעשה ומנותקים לכאורה מנשמת הענין, מטילים על עצמם מרצון תרומת־כסף גדולה, ממושכת ומתמדת, לביצוּע חלומם ותפילתם של דורות.
הממשלה הצליחה לגייס ממקורות לאומיים ובין־לאומיים סכומים אדירים. במספרים עגולים הושקע עד עכשיו בארץ ביצירת נכסים ומשק מאז הקמת המדינה סך 3000 מיליון ל"י (במחירי 1955) (אין הסכום כולל את הוצאות הצבא והוצאות הקליטה הראשונה של העולים); 2000 מיליון מהם גויסו ממקורות ציבוריים ולאומיים.
תנועת־העבודה החלוצית וההון הלאוּמי הניחוּ יסודות נרחבים למשק ולכלכלה לאוּמית, בהם שייכים אמצעי־הייצוּר לעובד, ובעזרתם הוא מנצל לטובתו את אוצרות־הטבע.
תחילה בעזרת הקרן־הקיימת ואחר־כך על־ידי צה"ל, שהקמתו ופעולתו מומנו באמצעים ציבוריים ולאוּמיים, הועמדו 92% מכל שטחי אדמת ישראל לקנין־עולם של העם. האדמה תהנה מעתה את עובדיה ולא תשמש אובייקט לניצול ספסרי ולהתעשרות ספקולאטיבית. דין האדמה המולאמת חל גם על המים. המים אשר במעמקי האדמה, והמים הנגלים במעינות ונהרות וימים, יעמדו לרשות העובד. באמצעים לאומיים ממלכתיים הוקמו מאות כפרים חקלאיים לצורותיהם השונות. בכפרים האלה רבבות עובדים המנהלים משקם על יסודות שיתוף מלא או חלקי והבנויים בעיקר על עבודת המתישב ומשפחתו. מאות אלפי נפש מתפרנסים מיגיע־כפיהם ללא ניצוּל זוּלתם.ומשתמשים באמצעי־ייצור שנרכשו למענם על־ידי האוּמה, תוך תכנוּן מקיף.
גם החלק החקלאי היושב על אדמתו הפרטית במושבות הוותיקות ובאיזור הפרדסנוּת משתייך בעיקרו למשק הזעיר, ומענינת בנדון זה טבלה המראה את הבעלוּת על שטחי הפרדס; 80,000 דונם פרדס נושא פרי שבידים פרטיות מתחלקים לפי גדלם כך:
| גודל הפרדס | מספר הפרדסים | אחוז |
|---|---|---|
| עד 5 דונם | 660 | 15 |
| עד 10 דונם | 1450 | 32 |
| עד 20 דונם | 1450 | 27 |
| עד 30 דונם | 470 | 10 |
| מ־30 עד 50 | 350 | 8 |
| מ־50 עד 100 | 240 | 5 |
| למעלה מ־100 | 120 | 3 |
כלומר: 74% של פרדסים נמצאים בידי בעלים זעירים.
המדינה והעם נתנו בידי המוני־העולים והעובדים מחוסרי־האמצעים, כמעט את כל האמצעים: קרקע, מים, בתים ומבנים אחרים, מכונות, כלי־מלאכה וכו'. לדיור ולשיכון בלבד הושקע סכום של 500 מיליון ל"י, בקירוב, נוסף על הדירות הרבות שנשארו ריקות לאחר מלחמת השחרור.
הוקמו בארץ למעלה מ־440 ישובים חקלאיים חדשים בגליל ובנגב, בשפלה ובהר, וקרוב ל־35 אלף יחידות־משק חדשות הוקמו בארץ מאז הקמת המדינה. הרי זה פי שנים ומעלה ממה שהוקם בכל תקופת ההתישבוּת בארץ, מאז חיבת־ציון ועד הקמת המדינה. כן בוצרו ופותחו שאר המשקים, שקדמו להם. שטח האדמה המעובד גדל מ־1.5 מיליון דונם בשנת 1949 ל־3.6 מיליון דונם בשנת 1955, והשטח המושקה גדל פי 4: מרבע מיליון דונם בשנת 1949 למיליון דונם שלחין השנה.
נעשתה מלאכה אדירה של גילוי מים תת־קרקעיים על־ידי קידוחים, שוּנוּ סדרי בראשית על־ידי הפניית נהרות ונעשו נסיונות רציניים באגירת מי־גשם בבריכות ואגמי ענק. מאות אלפי טון פלדה ומלט הותכוּ בצינורות, עשרות אלפי ק"מ צינורות מים הונחו באדמה, להוליך מים מהמקורות אל השדות.
החקלאות, זו הוותיקה, המפותחת וזו החדשה, שהוקמה זה עתה, החלה להניב פריה המבורך. החקלאות מספקת את כל החלב, הביצים, הירקות והפירות, הדגים והעופות וכשליש בשר הבקר הנדרשים לישוב, ו־80% מהגרעינים למספוא, כ־15–20% מגרעיני החיטים, 40% מחומר הגלם לייצוּר שמן, 80–90% מהכותנה, וביכורי סלק־סוכר. החקלאות שלנו מספקת כיום כ־70% מהמזון שאנו צורכים בארץ, נוסף על 40 מיליון דולר יצוּא.
כ־60% מההכנסה הלאומית בשנת 1955 באה מהסקטור הציבורי והשיתופי, לפי החלוּקה הבאה:
‘תנובה’, היא בלבד, בבעלוּתה של ההסתדרוּת ושל היצרנים בעצמם, המשווקת את תוצרת החקלאות העובדת, הגיעה בשנת תשט"ו –
| בשיווק | הגיעה בשנת תשט"ו |
|---|---|
| בשיווּק חלב | ל־ 77% |
| בשיווּק ירקות ותפוחי אדמה | ל־ 54% |
| בשיווּק דגים | ל־ 97.4% |
| בשיווּק תוצרת הלוּל | ל־ 63.2% |
| בשיווּק בטנים | ל־ 70% |
| בשיווּק פירות | ל־ 73.3% |
| בשיווּק כותנה | ל־ 80% |
| בשיווּק סוּכר | ל־ 75% |
שאר החברות משווקות תוצרתם של חקלאים זעירים. כל המשווקים הציבוּריים הללו אין חשש של ניצול, התעשרוּת וספסרות נופל עליהם.
מפעלי הכוח והמים, מקורות הכוח בארץ, נמצאים בידי המדינה או בבעלוּת ציבורית והסתדרותית.
כמעט כל מחצבי ישראל, ממחצבי חמרי הבנין ועד לחיפוש הנפט הם כיום או ברשות הממשלה או ברשות ציבוריות ובבעלות חברתית, המבטיחים מניעת התעשרות ספסרית על חשבון הכלל. הוא הדין לגבי מפעלי־החרושת הגדולים, הנשענים על גלם המחצבים הללו.
התפתחה התעשיה. הוקמו בתי־חרושת למאות המעבדים חמרי־גלם ארציים וחמרים המובאים מן החוּץ במקצועות רבים ושונים וחשוּבים, מתוצרת גומי עד לפלדה וברזל, מכימיקאליים ועד לקראמיקה, מטקסטיל עד לעיבוד עץ, נייר ופלאסטיקה. כשליש התעשיה בארץ נמצאת בידים ציבוריות, של ההסתדרות, של הקואופרטיבים ושל המדינה.
תחבוּרה להסעת אדם ולהובלת משא ביבשה, באוויר ובים על נמליהם, תחנותיהם ומתיקניהם, הם בעיקר בבעלוּת הממשלה או בבעלוּת קואופרטיבית של עובדי השירותים החשוּבים האלה.
בפעם הראשונה בדברי ימי העולם נגלה בישראל נפט ובידינו כיום ביכורי הנפט של אדמת ישראל.
כמחצית הפועלים העוסקים בבניה ובעבודות ציבוריות מועסקים על־ידי הממשלה, העיריות והמוסדות הקבלניים של ההסתדרות.
שירותי החינוך, החל בגן־הילדים וגמור באוניברסיטה ובטכניון, שירותי הבריאות והאשפוז, בתי־חולים ומרפאות, שירותי סעד ועזרה, ביטוח מפני מחלה ולימי זקנה – כל אלה מרוכזים בידים ממלכתיות וציבורייות לשירות המוני התושבים.
כ־60% מההכנסה הלאומית בשנת 1955 באה מהסקטור הציבורי והשיתוּפי לפי החלוקה הבאה:
| ענף | במחירים שוטפים במליוני ל"י | אחוז של הסקטור הציבורי והשיתופי |
|---|---|---|
| 1. חקלאות | 219 | 75% |
| 2. חרושת מכרות, וּמלאכה | 417 | 30% |
| 3. חשמל ומים | 33 | 98% |
| 4. בניה ועבודות ציבוּריות | 109 | 55% |
| 5. תחבוּרה | 128 | 80% |
| 6. מסחר, בנקאוּת וּכספים | 398 | 35% |
| 7. ממשלה, רשוּיות מקומיות ומוסדות ציבור | 397 | 100% |
| ס"ה | 1791 | 60% |
540 אלף מועסקים יהוּדים מתחלקים כדלקמן:
| באלפים | באחוּזים | |
|---|---|---|
| שכירים בממשלה ומוסדות־ציבוּר | 162.2 | 30 |
| שכירים במפעלים פרטיים | 182.9 | 33.9 |
| ס"ה שכירים | 345.1 | 63.9 |
| באלפים | באחוּזים | |
|---|---|---|
| חברי קיבוצים | 48.8 | 4.0 |
| בני־משפחה העובדים ללא תמורה | 26.8 | 5.0 |
| עצמאיים, כולל מושבים וקואופרטיבים | 19.3 | 22.1 |
| 540.0 | 100.0 |
כמחצית מתוך זה עוסקים בחקלאוּת, דיג, בניה, חשמל, מים ועבודות ציבוּריות. כ־40 אלף בלבד עוסקים במסחר ותיווּך. כולל סוחרים זעירים וחנוונים קטנים, רוכלים וקיוסקאים וכו'.
כדאי לדעת, כי מתוך ההכנסה הלאוּמית באותה שנה בסך 1700 – מיליון ל“י נחשבים 1000 מיליונים ל”י הכנסות השכירים, והרי זו תוצאה מן הסטרוקטורה של הכלכלה והמשק.
מתוך 700 מיליון ל"י הכנסות העצמאיים 70%–80 הם של בעלי הכנסות קטנות, כגון הקיבוצים, המושבים הקואופרטיבים, בעלי־מלאכה זעירים ואחרים, ורק כ־20–30% הם בידי עצמאיים בעלי הכנסות גדולות יותר. ובכן, 80–85% מכל ההכנסה הלאומית היא בידי שכירים ועצמאיים, בעלי הכנסות קטנות.
הודות לפיתוּח התעשיה והמלאכה, החקלאות והמחצבים הגענו לידי כך, שלמעלה מ־3/4 התצרוכת שלנו נוצרת בארץ ממקורותיה, גלמיה ומגלם מוּבא, ופחות מ־25% באה ממקורות־יבוּא.
ההכנסה הלאומית הריאלית למפרנס עלתה ב־6 שנים אלו ב־17%. הרי זו עליה ברמת־חייהם של כל התושבים בארץ. עלתה פי כמה רמת־החיים של העולים החדשים שבאו מארצות המזרח, עלתה רמת חייהם של השכירים בארץ וכן עלתה רמת־חייהם של כל החוּגים העצמאיים בקיבוץ ובמושב, בקואופרציה וכן של העוסקים במסחר ובשירותים.
לפי עדות א. בקר, מנהל המחלקה לאיגוד מקצועי של ההסתדרות, הרי ‘פועל תעשיה היה מקבל בראשית 1948 שכר חדשי ממוּצע של 39 לירות, ואילו כיום מגיע שכר זה ל־205 לירות. משמע, עליה פי חמישה ומעלה. באותו פרק זמן עלה אינדכס יוקר המחיה מ־275 נקוּדות ל־866 (לפי הבסיס הקודם ושילוב עם החדש), משמע שהעליה במדד ההתיקרוּת היתה רק פי שלושה. כיצד להסביר עליית השכר מעל למדד ההתיקרוּת, אם לא בהעלאות־שכר־היסוד שניתנו בשנים 1948–1952… זאת ועוד, אין גם להתעלם מן העוּבדה, שרבבות פועלים העלו שכרם ב־24% בממוּצע מעל התעריף ע"י שיטת השכר הצמוד לתפוּקה’.
ואם נוסיף לכך את עליות השכר בשנים 1955/56, אין ספק כי שוּפר מצבו ומעמדו של הפועל השכיר במדינה. אוסיף ואומר: שוּפר מעל יכולתם של המשק והכלכלה הארצית.
התקדמוּת רבה חלה גם בשיפוּר הזכויות הסוציאליות של הפועל. לפי עדוּתו של א. בקר, הרי:
‘בשנת 1948 הסתכמו התשלוּמים הסוציאליים של פועל תעשיה ב־16% משכרו, ואילו בראשית 1955 הגענו לממוּצע של 30%, גידול של 90%. קרן הביטוּח של פועלי הבנין היתה גובה 11% מן השכר, ואילו כיום היא גובה 201/2%. עובדים זמניים בתעשיה, בחקלאות, בפקידוּת, היו חסרים זכויות סוציאליות בכלל, ואילו במשך הזמן הקימו את קרנות הביטוח שלהם ומגיעים ל־12%–13% מן השכר. רק למותר יהיה להדגיש את חשיבותו של השכר העקיף הזה בהגדלת שכרו הממשי של הפועל’.
ואני מוסיף ואומר: בינתיים חלה התקדמוּת נוספת בשטח הזכוּיות הסוציאליות ולא אטעה הרבה אם אגיד שהן הגיעוּ כיום ל־35%–40% מהשכר, ויש שכירים במקומות עבודה רבים המקבלים אף 50 אחוז ויותר של זכוּיות ותשלומים סוציאליים.
הונח איפוא יסוד למשק וכלכלה של עם עובד, החולש, יחד עם ממשלתו ומוסדותיו הציבוריים, על אוצרות־הטבע ועל חלק גדול של אמצעי־הייצור. חלק מכריע מן העובדים עובד במפעליו העצמיים או במפעלים ציבוריים, ממלכתיים וקואופרטיביים. אין הם נתונים לניצולו של הזולת. שכר־העבודה והכנסתם של העצמאיים מאפשרים לרוב האוכלוסיה – ויודגש: לרוב מכריע – קניית מיצרכים רבים המצויים בשפע: מזון, לבוש, כלי־בית, ריהוט ושעשוּעים. הממשלה מספקת לציבור שירותי חינוך, בריאוּת, בטחון, תרבוּת ושירותים סוציאליים אחרים.
על אף טרוניות ותלונות, יודעים המוני התושבים בארץ שמבחינה כלכלית הגיעוּ רבים לרווחה ולרמת־חיים גבוהה מן הרמה שידעו בעבר.
במאבק ובמאמץ עלינו על רמה נישאה. שרשרת הישגים פינאנסיים משקיים, אירגוניים, חינוכיים, בטחוניים ותרבותיים מאחרינו. חברינו לחמו וקלטו, בנו וחרשו, זרעוּ ונטעוּ, פיתחו חרושת ומלאכה, חפרו וחצבו מים ומינראלים, הכינוּ מזון לאכול, בגד ללבוש ובית לדור להמונים גדולים. נאבקנוּ שׂרינו ויכולנו. הגענוּ ממחסור לשפע. מפיקוּח וקיצוּב, לשובע ובחירה חפשית; קול ה’תור' חלף ועבר מן הארץ. השגנוּ יציבוּת יחסית במטבע, במחירים ובכלכלה.
לכאורה הכל אתי שפיר. ומדוע תלווה אותנו דאגה רבה בעבודתנוּ ולמה תכרסם החרדה בלב? הן יכולנוּ לשקוט על השמרים, לשקוד על המלאכה ולשמוח על התוצאות. כבדה הדאגה לימים הבאים, חברי וידידי.
הבה ואסביר: בסקרי את העבר, הקרוב והישגיו קבעתי כי רוב האוכלוסיה הגיעה לחיי רווחה. הדגשתי ואמרתי רוב, ואם תרצוּ – רוב מכריע. אולם, יש מיעוּט ניכר החי בתוכנוּ חיי מחסור ודחק. אין הוּא נקלט במעגלי העבודה היוצרת, אין הוא שותף לשמחת היצירה ואין לו סיפוּק חמרי או רוּחני מתעסוּקת־הדחק שלו, כך וכך ימים בשבוּע. חוּג זה המונה 12–15 אלף מחפשי־עבודה רחב למעשה יותר ומקיף בוודאי 20–30 אלף בתי־אב.
נוסף לרבבות מקופחים אלה הרי אנוּ לוחמים ונאבקים על עליה וקליטת רבבות עולים חדשים. מדי שנה נוספים כשתי רבבות בנים ובנות צעירים המחפשים סדן לפעוּלה, עבודה ויצירה. 80–100 אלף נפש בממוּצע, אם לא למעלה מזה, יתוספו מדי שנה מתוך העליה והריבוּי הטבעי שלנוּ.
כיצד נשריש את אלה, מה תהי מנת־חלקם בייצוּר ובסיפוּק מעבודתם, ומה תהי רמת־שכרם־וחייהם? מה צפוּי להם? בניה ויצירה או עבודת־דחק שתשולם מקופת־הממשלה כל עוד מצוּיה בה הפרוטה?
מאידך, מגיע אחוז העסוקים בעבודה יצרנית בחקלאות ובתעשיה ל־38% בלבד. בהשוואה לארצות אחרות הוא נמוך מאוד. וכן קטן עדיין אחוּז המפרנסים בכלל בהשוואה למפרנסים הפוטנציאליים. רוצה לומר, שלעומת הצרכנים הרבים קטן מספרם של יוצרי נכסים ושירותים חיוניים וחשובים. אחוז ניכר של מפרנסים ועסוקים מתבזבז ואובד לנו כיוצרים, לפי שהם עוסקים בשירותים ומשלחי־יד לא־חיוניים ולעתים גם מזיקים. וכל זה בזמן שבתי־החרושת אינם מנוצלים במלואם. בתנאים כלכליים מתאימים אפשר היה להפעילם במלוא תפוקתם ולהעסיק אלפים רבים נוספים של עובדים ובייצור מועיל.
ולמה באמת, חברים, איננו מרחיבים את הייצור התעשייתי? למה איננו מנצלים את הפוטנציאל התעשייתי שלנוּ ולמה לא נריחיבנו? התשוּבה היא: אין לנוּ כיום שוּק לממכר תוצרתנוּ התעשייתית.
תעשייתנו עבדה עד עכשיו בעיקר לשוּק המקומי. בעצם, הבאנו, עם קיבוּץ הגלויות, את השוּק החיצוני למוצרנו לפנים בארץ, ושיחררנוּ עד עכשיו את התעשייה והחקלאות מדאגת החיפוּש אחרי שוּקי־חוץ. בחלק מן המטבע הזר אשר גייסנוּ לצרכי פיתוּח וקליטה, היינו רוכשים עד עכשיו חומר גלם הדרוּש לתעשייה לשם סיפוּק צריכתנוּ השוטפת, נוסף על החמרים שהשקענוּ בנכסי צאן ברזל של פיתוּח. סברה היא, כי תמוּרת חלק הדולרים שהשתמשנוּ בהם לרכישת חמרים לתעשיית הצריכה השוטפת, לא החזרנוּ ולא יצרנוּ כל נכסי פיתוּח. לאמור: אכלנוּ, פשוּטו כמשמעו, עשרות מיליונים דולרים כדי לשמור על רמת־החיים הקיימת וראוּי שהדבר ידאיגנו עד מאוד. בה במידה מדאיגנו חוסר הבטחון בהתמדת הזרימה של אותם מאות מיליונים דולרים לרכישת חמרי־הגלם בכלל.
ובאין חומר־גלם מהחוּץ תמוּרת מטבע־זר העלוּל לחסור – אין תעשיה, ובאין תעשיה ובאין חקלאוּת – אין תעסוקה יוצרת, ובהעדרם – אין שכר ואין רמת־שכר ואין רמת־חיים ויש מחסור ועוני מנוון, ויש רעב או רעב למחצה של מבוגרים וילדים. והרי לא פסקו חלילה בעולם חמרי־גלם, מכונות ושירוּתים שאנוּ זקוּקים להם. הם קיימים, ואפשר להשיגם גם באין דולרים זורמים מן החוּץ כתרוּמה או כהלוואה. אפשר להשיגם תמוּרת עמל, כשרון, שכל וחריצוּת, כפי שהם מתגלמים במוצרים ושירותים מסוּימים. במלים אחרות, אפשר להשיג ולייבא חמרים נחוּצים תמורת יצוּא – פרי עבודתנו. היצוּא הכרח הוּא לנוּ: מן הגורן ומן היקב, מן החרושת ומן הסדנה, ומשירוּתי תיירות והובלה באוויר ובים.
וכאן חברים, הגענו לנקודה הכאובה.
לאחר שבתקופה האחרונה למדנו, והרחבנו את הייצור, ולאחר שסיפקנוּ עד עכשיו בעיקר את תצרוכתנו, אנוּ נכנסים לשלב שני של פיתוּח הארץ, לתקוּפה שסימנה וצווּיה הוא היצוא. יצוא לשם יבוּא החסר לנוּ.
זו אף זו. לנו לא ניתן להסתתר מאחורי גבם של ‘מתעשרים’ מדומים ולטעון שבעצם, התעשיה מעשירה את בעליה ומסוגלת ללחום את מלחמתה בשוּקי חוּץ ופנים. איננו רק פועלים המוכרים שריריהם לאחרים. הננוּ בעצמנוּ בעלי משק בחקלאוּת, בתעשייה, במלאכה בבנין ובתחבוּרה. בכל אלה חלקנוּ רב, ואנוּ יודעים נפתוּלי מפעלינו ומאבקם על קיוּמם.
נראה לי כי בצד מדיניוּת השכר והעבודה שתנוּעתנוּ נאבקת עליה אנו חייבים גם במדיניוּת הייצור, היצוּא והשיווּק, השתדלתי להסביר ולהוכיח שתנועתנו, ברצון הגורל, איננה רק תנוּעת עובדים המוכרים שריריהם וכוחם לאחרים, ברשוּתנו וברשות המדינה, חלקים עצומים ומכריעים מנכסי צאן־הברזל הכלכליים של הארץ ומאמצעי הייצור, הדיוּר והתחבוּרה שלה. בידי המדינה, ההסדתרוּת, ובידי הגוּשים הקיבוציים הארציים מפעלי החקלאות ומפעלי חרושת ומלאכה רבים. אנוּ בנינוּ אותם, אנו עובדים בהם ומנהלים אותם, ולעתים אנוּ משווקים את תוצרתם בעצמנוּ או בעזרת מוסדותינוּ. במפעלים אלה כל האחריות עלינו. אין כל אפשרוּת להטיל אשמות על מנצלים ומתעשרים, ובוודאי לא יעלה על הדעת להאשים מפעלי חרושת של איחוּד הקיבוּצים או של ‘השומר־הצעיר’ בניצוּל קארטליסטי או מונופוליסטי ובהתעשרות על־ידיהם. כאן אנוּ נמצאים פנים אל פנים עם המציאוּת האפורה. עצמנוּ ובשרנו הם המפעלים הללו. נדובב את האחראים למפעלים אלה ונשמע מה בפיהם. מה הם תנאי העבודה והייצור? איך אפשר להרחיב את התעשיה, איך לייצא, איך לכבוש שווקים? אילו תנאים ואיזה אקלים דרושים לפיתוח רחב של תעשיה שתקלוט עוד רבבות רבות של עובדים?
בוויכוח על שכר ועל תוספת־יוקר נוהגים חברים פועלים לטעון נגד בזבוּז במפעלים ונגד חוסר יעילוּת בהנהלה וכו'. בטענות אלו יוצאים ידי חובה ומוצאים הכשר להעלאות נוספות של שכר, מייקרים את הייצור ומתעלמים מן העובדה שאנו מוסיפים ומהדקים את עניבת החנק על צוואר המשק.
אין פועלי התעשיה בכלל ותעשיה הסתדרותית או קיבוצית בפרט רשאים להיות אדישים לבעיותיה כגון פיתוּח ייצור וכיבוש שווקים. אם הם רואים בזבוּז וחוסר יעילות, יכניסו מטובי חבריהם להנהלה. עליהם לדאוג לענף קיומם כשם שדואג המתישב בקיבוצו ובמושבו. פועלי החשמל חייבים לדעת, שמוצרם חודר לנבכי כל המשק ועורקיו. מחיר החשמל משפיע על מחיר כל מוצר. חברינו הטובים במפעל זה מיטיבים לדעת מן האחרים, שהעבודה טעונה ייעול רב, שאפשר לקמץ, שצריך להקטין את מספר העובדים והמהנדסים. איכה ישבו בנידון זה בחיבוק ידים? מה עזרתם לכך? אגיד יותר: מה יזמתם בשטח זה? ואם לשם כך רצוּי להשתתף בהנהלה – ברוכים הבאים בכוח ובהשפעה רבה. למה יחשך עולמנו ותחלש דעתנו עלינו בהתיקר החשמל ללא הכרח?
ואתם,חברי וידידי, ב’מקורות', בני משפחת המים היקרים–יקרים, תרתי משמע – מה דאגתכם ופעולתכם למניעת העלאת מחיר המים? במים תלוּי גודל כיבוּש השממה ויישוב הספר.
יכולנו להעביר לפניכם שורה של מפעלי־תעשיה גדולים ויסודיים שאנוּ אחראים להם בשלמוּת; מפעלים אשר אם יצליחו ואם יעמדו על רגליהם יהווּ בסיס לפיתוח, לייצור ולתעסוקה. ואילוּ בתנאים הקיימים הם נאבקים קשות על קיוּם ורנטאביליוּת, על כיסוּי הפרצות ועל השגת סובסידיות.
אי אחריותנוּ למצב? אי אחריוּת העובדים? למה נתעלם מהקשר שבין הוצאות העבודה וייעולה ובין קיוּמו של המפעל.
כיסוּי הפסדים ומתן סובסידיות תובעים הטלת מסים נוספים. המסים מייקרים את החיים וחוזר חלילה. אגלה סוד: אינני נבהל מסובסידיות הכרחיות לכיבוּש שווקים. אוּלם, השאלה היא, מה היקפן ומה מקורן. מערכת המסים לבדה לא תוכל לעמוד בשום אופן בחזית זאת. גם למסים נשמה והגיון. יש גבוּל אשר מעבר לו ממיטים המסים חורבן. והרי אנוּ רוצים בבואם של בעלי־הון שישקיעוּ במפעלי תעשיה מתוך תקווה לרווחים הוגנים ומקובלים בעולם.
אינני בא לומר שמערכת המים שלנוּ היא כליל השלמוּת. אפשריים ונחוצים בוודאי שינויים, תיקונים ושיפוּרים מתקוּפה לתקוּפה. אולם, המסים לבדם לא יוכלו לשאת את ההוצאות לסובסידיות.
התעלמתי כביכול ממצבנוּ הבטחוני, מן ההכרח העליון להוציא סכוּמים אדירים נוספים לביצוּר בטחוננוּ. התעלמתי כביכול גם מן החובות החדשות שמטילה עלינו קליטת העולים החדשים. הנחתי לרגע שיימצא נדיב ידוּע או נעלם, יחידי או קולקטיבי, שישא בדאגה זו. ראיתי כחובתי הפעם לרכז את שימת־לבכם למצבה של המדינה ואוכלוסייתה כיום. המדינה ואוכלוסייתה, על גידולה הטבעי כמובן, איך יתקיימו? מה דרכם לכלכלה בריאה ונושאת עצמה? נביט בעינים פקוּחות למציאוּת ואל נפן לייצר ההתחמקות. מעשה בת־היענה אינו הולם אותנו והוא לא יינתן לנו. אנוּ חייבים במדיניות ייצוּר ויצוּא בצד מדיניוּת השכר. עלינוּ להיות בחזית יוצרי המדיניות הזאת
בבואי לקבוע קווים אחדים לעבודתנו בימים הבאים, הרשוני לקרוא מדבריו של חבר אחד בוועידה השביעית של המפלגה.
'בעוד ארבע שנים – ואם יעלה הרצון או ההכרח מלפני מזכיר מפלגת פועלי ארץ־ישראל, הרי בעוד 5–6 שינם – תתכנס הוועידה השמינית. מה ומי נהיה אנחנו אז, בימי הוועידה הבאה? בדמיוני מצטיירת תמונה זו: כולנו, נקווה, נשתתף בוועידה ההיא, אם באולם ואם מחוצה לו. אלינוּ יצטרפוּ מאות צירים שנבחרו על־ידי המוני חברי המפלגה מכל מרכזי הארץ וירכתיה. הארץ תמנה אוכלוסיה של שני מיליון נפש, בקירוב, עקב ממדי קיבוץ הגלוּיות. גולה על גולה תתרוקן מיהוּדיה עד אשר כמעט כל הגלויות המרודות והשחורות תכלינה. הכל יזרום ויעלה לארץ והיא תיבנה מחורבנן.
כוחה של הסתדרות הפועלים עשוי להגיע למחצית המיליון חברים, ובידיהם יהיו גלגלי המשק המוקם, מנופיו, מחרשותיו, צינורותיו ומשכי־הזרע שלו – עם־עובד רב המקיים את קהיליית העבודה והחירות הסוציאליסטית שלו. דברים רבים יתרחשו בנוף הארץ ושטחיה.
לארכה ולרחבה של הארץ ייבנו בוודאי כרבע מיליון בתים ביישובים מצוּרות שונות.
ארבע עד חמש מאות כפרים נוספים מעבדי האדמה ומוציאי לחמה יקוּמו על פני הארץ לאורך רשת מסועפת של כבישים בהר ובמישור, בצפון בדרום ובנגב. לצדי הכבישים – שדרות עצים מצלים ומוסיפים גוון תרבוּתי לנוף הארץ.
באר־שבע תהיה עיר בעלת אוכלוסיה רבה. בעקבותיה ולצדה מגדל־גד, כורנוב ואילת, ובוודאי יקוּמו עוד ריכוזים עירוניים וסביב כל אחד עשרות כפרים. כאלף כפרים יהיו אז בארץ ובהם עשרות אלפי עובדים ומשפחותיהם.
ילדים ונוער לאלפים ולרבבות ישוקוּ בכפרים הללו.
מקיץ השנים הללו לא ישא הירקון את מימיו לים־התיכון, הוא יסוב במסלולו ויוכל להשקות את הדרום ואת הנגב הצפוני.
החולה תיובש ויוקמו שם ישובים; מעינות בית־שאן ירוכזו ויוסדרו. מי־הביצות ייהפכו למי־ברכה עשרות ומאות מיליונים מטרים מעוקבים מים יועלו מנבכי האדמה, לפי מיטב נסיונם של המהנדסים, הקודחים, הפועלים והמתישבים בארץ־ישראל.
לא התישבות האלף, עליה הורגנו בשנים שעברו, כי אם אלף כפרים, יהיו אז בארץ, ובהם בית־יוצר אדיר לבריאת עם ממכיתותיו. מתוכו יקום דור מושרש בקרקעו, שזוף בשמשו, רווי גשמיו ספוג רוחותיו וריחותיו, בשל בחוּמה של הארץ.
ניב חדש של עברית עסיסית על לשון כל באי הגלוּת. לא עוד בבל של לשונות. שיר עברי חדש, זמר וניגון עבריים יושרו על כל הר ובכל גיא.
סדן לחידוּש ולרענון תרבוֹּת עם, על מוסרו, כשרונו וגאונו.
תוך השנים הללוּ בוודאי נצעד צעדים מאוששים לקראת ניצוּל אוצרות ים־המלח, נעבור כברת־דרך רצינית לקראת ניצוּל הכוח הטמון בטבע הארץ; נתקרב לניצול הכוח הרדוּם אשר בהפרשי הגובה בין הים התיכון וים־המלח'.
היוּ אלה דברי עבדכם לוי שקולניק…
הוּא אשר חזינו והבטחנו לציירו ירוק על גבי שחור. ואם גם לא הכל הושלם במלואו, הרי נודה: ביצענו את המשימה בכבוד ובאחריוּת. ואשר לבאות, קשה להינבא. אחת נוכל לומר: ייעשו כל המאמצים להמשך אותה הדרך בקוויה היסודיים!
בשנים הבאות עלינו להשלים את ציוּדם וביסוסם של מאות המושבים והקיבוצים שעלו על הקרקע מאז קום המדינה. משקים רבים שהוקמו לפני המדינה, פיתחוּ את המשק והרחיבו את הייצור על חשבון הלוואות־המדינה, פיתחוּ את המשק והרחיבו את הייצור על חשבון הלוואות־מסחריות; עלינו לעזור להם להיחלץ ממועקת החובות והרבית הקצוּצה.
מי־הירקון יובלו במלואם בצינור שני אל הדרום. בד בבד נשקוד על גילוּי מים תת־קרקעיים בארץ, בכל מרחביה ואזוריה. נשקוד על המשך ביצוּע מפעל הירדן, בהתאם לתכנית־המים הארצית.
ניישב אלפי משפחות נוספות, חלקם בישובים חדשים בנגב ובספר וחלקם בישובים הקייימים. נפנה עצמנו להכשרת ההר על שטחיו הנרחבים ליישוּב אלפי משפחות חקלאיות בקרב הימים.
מרכז־הכובד בפעולתנו בשנים הקרובות, נוסף למרכז ההתישבותי החקלאי, ינוע אל שדה התעשיה, החרושת והמלאכה. בעוד החקלאות מוגבלת על־ידי השטח ועל־ידי המים הרי התעשיות, הקלה, הבינונית והבסיסית, בין שהן מעבדות חומר־גלם מובא מהחוץ ובין שתעבדנה חומר מן הארץ, תלויות רק במרצנו, בידיעותינו וביכלתנו לעמוד בהתחרות בשוקי עולם. הארץ לא חוננה באוצרות טבעיים רבים ומעולים. אולם היא הנותנת. מה שנפגם בטבע הדומם עלינו לתקן על־ידי אימוץ מעולה של כוח האדם שלנו וכשרונו. פיתוח תעשיה ענפה הקולטת ומעניקה מאות אלפי פועלים ומהנדסים, מתכננים ומנהלים, – גזירת גורלנו היא. באם נקדש לעצמנו מדיניוּת ייצור ויצוא ונשקוד על אקלים ותנאים מתאימים לביצוּעה, נעלה על דרך רבה.
נמשיך במלוא מידת יכולתנו בבנין רבבות בתים ודירות לשיכונם של שארית בני המעברות ולרבבות עולים חדשים. נשקוד על הרחבת הדיוּר בישובים החקלאיים, ובאזורי הפיתוח. נדאג לביטוּל שכוּנות העוני והחלפתן בדיוּר תרבוּתי להמוני העובדים והעולים אשר בפרברים, מתוך תשומת־לב מיוחדת לשטח הגדול ביפו ודומיו. נעודד תנועת־חיסכון עממית בבנין ובמשק, בכל צורה. נפעל להעברת אוכלוסיה מן הערים הגדולות לאזורי הפיתוח ועריהם החדשות, בצמוד למפעלי עבודה וחרושת שיוקמו מחדש או יועברו ממקום למקום. הצי המסחרי שלנו גדל בשנים האחרונות ונעשה מכשיר כלכלי ומדיני חשוּב. הוא גדל פי שנים ושלושה. נשקוד על הגדלתו המתמדת ונאפשר לו לנטות זרועו על ימים רבים ועל מרחבי־מחיה נוספים.
מלאכת־פיתוּח רחבה לפנינוּ בחקלאוּת ובתעשיה, בתיירות בספנות ובמחצבים. הנסיון שצברנוּ בשנים האחרונות יעמוד לנו לדאוג לכך שהשקעותינוּ יהיוּ שקולות יותר, מחושבות יותר, מתוכננות יותר.
אנוּ נתבעים לבנות משק הנושא את עצמו, משק המסוגל למכור את סחורתו בשוקי־חוּץ, משק המסוגל להרוויח את מטבע־החוץ הנחוץ לשם רכישת חמרי־הגלם שאינם מיוצרים בארץ.
ציבור־הפועלים, שנשא בעול הבנין והפיתוח של הארץ ושל המדינה מאז ימי העליה השניה, יקום בו הכוח לעשות את המהפכה הגדולה בעבודה ובתפוקה, בהנהלה ובשכר, שתאפשר את הרחבת מעגלי התעסוּקה היוצרת, תשחרר אותנו מסיוטי אבטלה ותצעידנו לקראת אפשרות קליטה של מאות אלפי עולים ולקראת קוממיוּת כלכלית ומדינית.
בוועדה הקואליציונית לבדיקת המצב הכלכלי, 1956
לדברי הקטרוג של בן־אהרן בוועדה הקואליציונית לבדיקת ביצוּעם של קווי־היסוד, אשיב: אני מאמין, שאנו מבצעים יום יום את קווי־היסוד בתחום הכלכלה ב־90%, לפחות.
אנו מביאים עליה, עושים התישבוּת, השקייה, שיכון להמוני פועלים, למחוסרי־עבודה ולרווקים, ומפתחים את אוצרותינו הדלים. נתחוּ את תקציב־הפיתוּח ותראו: 80 מיליון לירות לחקלאות; 30 מיליןו לירות לתעשיה (והלא כולנו מחווים קידות לתעשיה הפרטית, וכולנו רוצים בה); 15–20 מיליון לירות לפיתוּח האשלג, הדשנים והנחושת; 45 מיליון לירות לשיכון. – האם זה ביצוּע קווי־היסוד או לא?!
בקווי־היסוד שקבענו יש סעיף על גביית מסים ודרגת־אמת של מסים. התקרבנוּ בהרבה לגביה בדרגת־האמת. אנו גובים 180 מיליון לירות מס־הכנסה, ועתה עוד 60 מיליון לירות ל’יהב מגן'.
כאשר הבאתי את חוק ‘יהב מגן’ לכנסת אמרתי בהיסוּס, כי אינני קשוּר בכל פרט קטן בחוק ואני מסכים שוועדת־הכספים תשב על מדוּכה זו; אז תבע בן־אהרון להעלות את הסכום שייגבה ל־100 מיליון לירות וחזן לא הסתפק ותבע 120 מיליון לירות; האין שניהם נאמנים על הבטחון כמו הממשלה כוּלה? מסרנו את הענין לידיכם, בראשותו של חבר־הכנסת רובין, שהוֹּא ודאי נציגכם הנאמן, והוא הגיע ל־55 מיליון לירות בלבד במקום 75 מיליון לירות, כפי שהציעה הממשלה. קל כנראה לתבוע וקשה לבצע.
אינני יודע מה הן הטענות נגד אי־ביצוּע קווי־היסוד, פרט לענין אחד או שנים. אם נשב ונבדוק את קווי־היסוד ניווכח לדעת, שאנו מבצעים אותם יום יום. אני מאמין שאני פועל לטובת הפועלים לא פחות, ואולי יותר, מרובין ומאחרים, גם אם אני טוען שצריך להוריד את השכר, למען אפשר ייצור גדול יותר בשביל שוקי חוץ־לארץ, הדבר האחד הטומן בחובו עבודה למחוסריה ומבטיח התקדמוּת לקראת עצמאות כלכלית. והנה טוענים פה למחוסרי־העבודה ואין מראים דרך לפעולה. האם כך ידברו אנשים שהם שוּתפים בממשלה?
נאמר פה שהבטחון השפיע על האינפלאציה ולא רמת ההוצאות הפרטיות הגבוהות מיכולתנו. נניח, שרוטשילד אחד מממן את הבטחון ועוד אחד מממן את האבטלה שנגרמה על־ידי העליה הגדולה של רבבות יהוּדים; אבל הישוּב הקיים – מעין־חרוד ועד רביבים, ומדגניה דרך נהלל עד גבעת־חיים, עם כל המפעלים החרשתיים, התחבוּרה ועוד – מה דינם? האם הם חי הנושא אתעצמו או לאו? השאלה בעינה עומדת: היכולים מפעלי־החרושת של הקיבוצים הארציים למכור תוצרתם בשוקי־חוץ, אילוּ היו נאלצים לייצא? והלא אלה מפעלים שאינם מנצלים ואין להם רווחים גדולים ואין בהם בזבוּז ומכוניות פרטיות; – ההגינות בעצמה. האם הקימותם מפעלים שבכוחם לשאת את עצמם? כמובן, בלבנים שרוּפות, לצרכי השוק המקומי, שאתה יכול לקבוע את מחירן כרצונך, או במוצרי־קראמיקה העולים ב־6 לירות הדולר, הדבר אפשרי. אולם אנו מדברים כאן בינינו, את עיני מי רוצים אנו לאחז? ישראל כמו שהיא, פטוּרה מהוצאות בטחון, לחוסר־עבודה ולקליטת עליה – האם בכוחה לקיים את עצמה? במשך השנים עשינו משהו, אבל עד היכן הגענוּ? עדיין רחוקים אנו מן המטרה.
הייתי רוצה לראות את שר־הפיתוּח מוכר נחושת מתמנע או אשלג, לאחר ש’נחתוך' ונקטין 25 אחוז מהון־ההשקעה, על חשבון השקעות נפל, טעויות, יוקר וכו'. ניבחן במחיר וברנטביליות. אני מוכן לכרוע על ברכי לפני יהוּדים שיקימו מפעלים כמו ‘אתא’, המעסיק 1500 איש, בעל־המפעל ניהל אתנו משא־ומתן על הקמת מפעל נוסף. הן לא נבנה את הכל לבדנו. תשמעו מה התנאים שהוא מבקש ואת דעתו השלילית על סיכוּיי היצוּא בתנאי העבודה שלנוּ.
ועתה נבדוק את התעשיה הממלכתית וכן את התעשיה ההסתדרוּתית של ‘סולל בונה’ בכבודו ובעצמו. כיצד מתקיימים מפעלים אלה ועל מה הם מתקיימים? יש לנו שני מפעלים לצמיגים, אחד של ‘סולל בונה’ בשיתוּף עם הון פרטי מפעל לדוגמה. נזדמן לי להיפגש עם 250 יהודים בעלי המפעל באמריקה, ועתה נפגשתי בארץ עם אחד משותפי המפעל והוא אמר לי: ‘תודה רבה לכם שאיפשרתם לנו לשלם 4 אחוזים דיווידנדה’. אין הם חיים על הדיווידנדה הזאת, אבל לדבריהם הביא תשלום זה עוד 250 ‘אמבסדורים’ לישראל. האם זה אחוז גבוה של דיווידנדה? כלום יימצא איש שיסכים להקים מפעל המכניס פחות מ־4 אחוזים? דברי תרעומת וטענות כאלה שנשמעו כאן על חשבון הממשלה והתעשיינים אפשר להשמיע באיזה ישוב קטן, אבל לא כאשר יושבים ליד השולחן הזה… בנוכחותנו.
ניטול דוגמה אחרת – הרכבת שלנו.ללא תוספת של 2–3 מיליון לירות בכל שנה אין הרכבת יכולה לפעול. והספנוּת? מה חלקה במחירי הסחורות, היצוּא והיבוּא? שנה שנה אנו משקיעים מיליונים בכיסוי הגרעונות ובסובסידיות ליצוא, באשר הוצאותיו גבוהות (אין לי טענות למנהלי המפעלים האלה), –ואף־על־פי־כן דורשים הספנים תוספת של 10–15 אחוז, ואין זה מענינם אם יש או אין מקור לתוספת זו. והרי ‘אל־על’: 1000 פועלים ולמעלה מזה חיים על המפעל, ולו גרעונות, ולפועלים לא איכפת; הם דורשים הוספות. והרי אלה מפעלים ציבוריים ואין חשש ואינה יכולה להיות כאן טענה של התעשרות יחידים ע"י ניצול הפועלים.
היצוּא שלנוּ מגיע ל־140 מיליון דולר. מזה כ־100 מיליון דולר הם יצוּא סחורות – של התעשיה והחקלאות, ו־40 מיליון דולר יצוּא סמוּי של שירוּתים שונים.
מאה שנה, מימי משה מונטיפיורי, עמל העם היהוּדי על הפרדסנות, וכשפוקד הכפור את הפרדסים בספרד, עסקי הפרדס טובים – רווח של 150 לירות לדוּנם, ובשכר־העבודה הנמוך של הפועל החקלאי (והרי הפרדסים הם פירות המונופולין של ישראל שלהם שווקים שנכבשוּ מדורי דורות, ויצאוּ להם מוניטין). ואלמלא הכפור, היתה מועצת פרי־ההדר, וחברינו בתוכה, באה אף היא לבקש סובסידיה. מכאן אפשר ללמוד על מצבנו. והלא בין תנאי־העבודה בפרדס ותנאי־העבודה במפעלי התעשיה והפיתוּח קיים הבדל עצוּם. ומנין יוקח הדרוּש לסתימת פער זה? ואיך נצליח לייצא סחורות התעשיה?
כחברי הממשלה הרינוּ כאן בחזקת אבות הישוב, ועלינוּ האחריוּת. לא אגע בפרשת המענקים והשילוּמים, שאתם כולכם התנגדתם להם. אשאל: מה היינוּ עושים עתה בלעדי המענקים והשילומים? הרי היינוּ צריכים להלך בעביה, יחפים… זו היתה רמת־החיים של הערבים, עד קום המדינה. וכלוּם יצרנוּ בשנות קיוֹּם המדינה כדי רמת־חיים גבוהה יותר לאחר שהשקענוּ מיליונים? אילוּ תמוּרות נתרחשוּ במשק הזה? האשלג עדיין אינו מכניס ולא כלוּם, בתים אין חולבים, כבישים אינם מניבים, מנין לנו רמת־חיים גבוהה?
והנה אמרנו כולנו: התיירוּת בדין שתהיה ענף המכניס דולרים לארץ; התיירים יאכלו תרנגולות ותות־שדה, ואנו נשרתם ותמורת אלה נקבל דולרים. לפני כמה עשרות שנים הייתי בטוח ש־80 אחוז מאוכלוסי הארץ יחיו איש תחת גפנו ותאנתו; עתה מקובל כי בחקלאוּת עובדים 20 אחוז מהמפרנסים, אבל למעשה אין עוסקים בכך אלא 14–15 אחוז. ואין צורך ביותר, כי אם יש עודף קטן בעגבניות, מיד יורד מחירן. ואת התרנגולות אנו מגדלים על גרעינים מן המענק האמריקני.
חברים מטיחים דברים כנגד הבורגנוּת. גם בן־אהרון וגם אנוּ יודעים את הקושי להעמיס מרבית העול על מקבלי־שכר. אבל ראו־נא לאיזה פאראדוכסים הגענו: מי בא לדרוש כסף בשביל הקבלנים לבניית בניני־פאר? – מזכיר פועלי הבנין בתמיכתו של ברל רפטור. אם רווחיהם גדולים כל כך, למה ניתן להם אשראי? יוציאו את רווחיהם ויבנוּ בתים. כאשר בא ב. רפטור ומבקש אשראי לתעשיה, אני שואל אותו: לאיזו תעשיה אתה רוצה אשראי, לתעשיית־יצוּא או לתעשיית מותרות וצריכה שוטפת? והוא נאלץ לתבוע לכל תעשיה, ובלבד ליצור תעסוקה; התעשיה, לפי דבריכם, מתעשרת ומנצלת. אי האמת? כאשר הוועד־הפועל יושב על מדוכת חוסר־העבודה הוא משגר משלחת לאוצר לדרוש ממנו אשראי לתעשיה אף־על־פי שהם יודעים שאין זו ליצוא!
אכן, יכול אני להיות שר־אוצר פופולארי, להדפיס כסף, להעביר חלק גדול יותר מתקציב־הפיתוּח לעבודה, ואתם לא תאמרו לאו. אני יכול להיות גם לא דיסקרטי ולהכריז באסיפות, בהצביעי עליכם, חברי מפ"ם ואחדות העבודה: “אלה ואלה מציעים לאכול כספי עליה, שיכון, פיתוּח ובטחון”. אמרתי זאת לח' יערי בוועידת ההסתדרות: אל תתרעם שאין פיתוּח, הוּא ילך ויפחת, כי גם מפלגתי לא תרצה לראות מחוסרי־עבודה כה מרוּבים.
אז נשתמש בהכרח בכספי הפיתוּח להעלאת השכר ולעבודות דחק. כאשר אמרתי שתוספת־שכר לפועלי הבנין אוכלת דלתות וחלונות של בתי העולים החדשים היה זה ביטוּי חזוּתי אך אמיתי. אני סבוּר, שתקציב־הפיתוּח לעבודה הצטמק ב־10–15 אחוז לרגל העלאת השכר למהנדסים, לרופאים ולכל שאר השכירים.
אכן, אין חרש מן המסרב לשמוע.
אמר בן־אהרון שמצויים כמה דברים שבהם אנו בבחינת ‘עומדים על הראש’. שפר מזלנו שגם בן־אהרון וגם לוי בן דבורה אשכול, שימשו, כל אחד בשעתו, מזכיר מועצת פועלי תל־אביב. האומנם סבור אתה, שהיום אפשר להשיג את המטרה שאתם מדברים עליה בחוּגי המפלגה ‘אחדות־העבודה’,– להפוך את הפירמידה? היכן מרוכזת התעשיה, היכן מרוכזים הפועלים, באילת? בנגב הדרומי? כלוֹם יש בכוחכם להוציא את הפועלים מסביבות תל־אביב ולהעבירם לאילת? את תנאי העבודה אני קבעתי? – הפועלים קבעוּ. זה פרי התפתחותן של 50–60 שנה. בשנותי הראשונות בארץ עבדתי בטוּריה, והייתי פועל טוב, יחד עם מאיר רוטברג וקבוצת ‘עבודה’; עבדנו תחת עצי אתרוג המלאים קוצי־רעל, ושכרנו היה 10 גרושים ליום. ואילו שוליא־דנגרא (עושה תיבות לאריזה) ביש־גדא שהיה תוקע מסמרים בפרי ולא בדפנות הארגז, קיבל מחצית הלירה ליום האם אני קבעתי זאת? והאם סבוּר אתה שתוכל לשנות את המצב ולתת עידוּד לעובד בענף חיוּני יותר? אפילוּ לצבא אינך נותן את כל העידוּד. והוּא ודאי נמצא בגבוּלות, בספר ובסכנות..
כבר נאמר, כי משני ביליון לירות הכנסה שאנו מקווים לה השנה, ביליון וחצי הם בידי אזרחים בעלי הכנסה מוגבלת: בידי הפועל, בעל־המלאכה, הרופא והפקיד, שכוּלנוּ רוצים ביקרם. איפה אבקש הצלה? אינכם מעיזים לדרוש מעצמנו ובשרנו. ואתם תמיד מסתתרים תחת דחליל של קומץ מתעשרים ומנצלים. אולי ננסה ונלך בדרך אחרת: נבקש מהעם היהוּדי עוד 100 מיליון דולר, נקנה את כל הרכוש הפרטי בארצנו וניתן לכם, חברים, לנהל אותו. האם ודאי הדבר שניהיה יעילים יותר ולא־בזבזנים? וכלפי מי נטען אז? נעמוד פנים אל פנים עם המהנדסים והפועלים והרופאים ונצטרך להשיב על השאלה: איך נחיה ואיך נתקיים? ובחקלאות: האם כבר מכרנו הרבה ביצים לחוץ־לארץ מהלוּלים שלנו, שהושקע בהם הון עצוּם? אני מקווה שלא תחשדו בי בחוסר יחס לחקלאוּת, אבל הנה עושים כל מיני נסיונות ואין הענין מתקדם. גם נסיון הבטנים אינו מעודד.
והכוּתנה – צמח חדש בא למדינה. קרה נס – התנאים טובים, האקלים טוב והאדמה טובה, ויש גם יבולים של 400 קילו לדונם. כלום לענף זה אין מבקשים סובסידיה? אך מנין אקח סובסידיה? האם מהכנסות־היתר של משקנוּ שהן אין ואפס?
בנטוב בנה בנין שלם, היכל העתיד. אמרתי לו: תן לי את המפתח כדי שאדע במה להתחיל. כמוהו כאחרים. כל אחד העלה דברי ביקורת על דברים של מה־בכך, ולא טרחו להציע אף הצעה מעשית אחת. אני אומר במפורש: לא קל לנו לתבוע מבעלי ההכנסות הקטנות, אולם אין אפשרות לקבל את הרצפט של ‘השומר הצעיר’ לגבי קבוצת הקאפיטאליסטים בארץ, אם כי היה כדאי לאשר לו לנסות פעם שיטתו – אלמלא לא היתה כל כך מסוכנת. שכבת בעלי־האמצעים קטנה בארץ. רוב ההכנסה מן ההכרח שתבוא מהמוני העם. התחלנוּ פעם בגביית 80 אחוּז וירדנוּ, כי רצינו בעלייתם של יהוּדים. בבתי־החרושת המשותפים של ‘השומר הצעיר’ עם בעלי־הון פרטיים נתתם להם חיי ‘עולם־הבא’; מצויים יהוּדים בודדים בעולם, קומוניסטים למחצה, לשליש ולרביע, המוכנים ‘לבטח’ את עצמם ולעשות שותפות עם ‘השומר הצעיר’. ואילו השאר מוכנים לבוא לארץ ולהשקיע כספם בתנאי שיינתנו להם קודם כל חיי העולם־הזה. הם רוצים רווחים. אחרת לא יבואוּ.
לפני שנתים אמרתי בהתאחדות בעלי התעשיה, והאמנתי בדברי, כי במשך שמונה שנים נוכל לסתום את הפער בין היבוא ליצוא. עתה אנו נסוגים, ועלינו לבדוק את הדבר. אולי העבודה אינה טובה. אולי המנהל אינו טוב, אולי הפועלים אינם טובים. אם אתה נאלץ לפטר מקצת עובדים מיותרים לשם יעילות – אין מניחים לך. והרי אינו קיים אצלנו משטר־פיטורין בעבודה המאפשר פיתוּח משק? דיברתם על שירותים מנוּפחים. הזמנתי היום את איש המנגנון במשרדי האוצר. אמרתי לו: נניח שאתה מקבל הוראה לפטר עוד 250 איש, התוּכל לעשות זאת? תשובתו היתה: קריעת ים־סוף קלה מביצוע הוראה כזאת בתנאינו.
וההוצאות הסוציאליות? – החשבתם פעם על חלק ההוצאות הסוציאליות במפעלי ‘סולל־בונה’, המפעל המייצר מלט, שכדי לייצאו צריכים אנו להוסיף לירה לדולר כסוּבסידיה? בחברת־החשמל מקבלים אלפי אנשים משכורת בעד החודש ה־13. והפקידות? – לא כוּלה יעילה בעבודה. ויש לא מעטים שכושר־העבודה שלהם הוא קטן. עובדי קוּפת יהב הקבצנית של עובדי המדינה דורשים תשלום בעד החודש ה־13, כמנהג הבנקים. מרכז הסתדרוּת הפקידים פסק אמנם שהשנה לא יינתן להם הדבר, אבל בדרך כלל יש להשוות את תנאיהם לתנאים בבנק הלאומי. הרשיתי לעצמי, בזכות נזיפה ב’על המשמר' לפנות לבנקים ולשאול כיצד הם יכולים לשלם ‘חודש 13’? מנהלי הבנקים הראוּ את מכתבי לעובדים, והיו חברים שנזפוּ בי על שאני מתערב בזה.
אינני מדבר על פועלים דווקא. אלא על מקבלי־שכר בכלל. יש להשלים עם העוּבדה ששופט עליון ופרופיסור ורופא ומהנדס בעל־נסיון ובעל־מקצוע אחר יקבלו שכר גבוה יותר. ואתה, בן־אהרון הוצא את הבחורים הצעירים ממערכת ‘למרחב’ ושלחם לעבודה, בטרם תבקש זאת ממשרדים אחרים. לצערי קיימים סדרי חברה ומשק שלא תמיד בכוחנו לשנותם אם אתה אומר שרק על־ידי חוק אפשר לבצע את הדבר, הצע חוק, שיאסור על בחורים עד גיל 30 לעבוד בכל המוסדות, בהסתדרוּת, בממשלה, ב’על המשמר' וב’למרחב'. אינני מתנגד לכך, אבל גם אתה תבצע זאת. אני אראה בכך דבר רע, יותר מאשר חוקי־הפיקוּח בזמנו, אבל כל הסבוּר שאפשר לעשות זאת – בבקשה, יעשה זאת!
ציבוּר מקבלי־השכר כולל עתה גם עובדים בעלי הכנסה של 10 אלפים לירות לשנה. אינני מתבייש ואינני חושש לומר – ולוואי ולא אצדק – כי ניאלץ לנתק את השכר מתוספת־היוקר, פה יש צבת עשויה בצבת, ואתה מוכרח להתחיל במשהו. עוד לפני עליית האינדכס ב־5 אחוּזים אי־אפשר היה לפתח את המשק בשכר זה ובתפוּקה זו. אשם גם נותן־העבודה? ייתכן שנצטרך לקיים אחת לשנה דיוּן על השכר ועל תוספת־היוקר, ובקביעתה נצטרך להביא בחשבון את מצב הענף או המפעל; האיגוד המקצועי והפועלים יודעים את מצב הענף. אם אתה רוצה תוספת יוקר במפעל מסויים, בדוק את הקאלקולציה שלו ותדע אם הוא יכול לתת או לא. אדרבא, תגידוּ מהי הדרך האחרת.
צריך להבין את ההבדל בין הורדת רמת־השכר והורדת רמת־החיים; אין זה הכרח, בכל אופן – לא תמיד, שתהיינה זהות. אם תורד רמת־השכר של הכל תיפגע רמת־החיים של העובדים אך במעט מאד, אך זה יבריא את הכלכלה שלנוּ ויטע תקווה בעתיד. ואפשר לא לפגוע בשכר כלל, ואולי לעתים גם להגדילו, אבל רק בתמורה של תפוּקה גדולה יותר שהיא כמעט בכל המקרים עדיין אפשרית אצלנו.
אין אסון גדול מאטימת אזנים. אנו יושבים ליד שולחן אחד, עליו להשיט יחד את הסירה. בשיחות הראשונות בינינוּ לפני מספר חדשים התמיהוּ אותי כמה חברים, אבל הסברתי לעצמי: אין אדם כטבנקין חי בסוגיות כלכליות, מעטים מאתנו התעסקו בהן לפני קום המדינה. היתה כתובת אחרת, חיצונית, ממנה אפשר היה לתבוע. לא כן עתה. אני מוּכן להסכים שהמצב אליו הגענו אינו תוצאה של תוספת־יוקר בלבד, אלא תוצאה של הצטברות דברים רבים. אמרתי שיש סכנה של אינפלאציה, וטבנקין פסק שלא תהיה אינפלאציה. ומה לעשות שחוקי הכלכלה אינם נשמעים לפסקוֹ? לעתים אתם טוענים, שההסתדרות והאיגוּד המקצועי הם שגרמו להעלאת השכר, ובזאת תבקשו להם ‘אליבי’. אין זה נכון. השולחן הזה היה הגורם לכך; המפלגות הן שגרמו לכך. שר הפיתוּח בנטוב נתקל עתה בצרתה של חברת־החשמל. ראו־נא, כמה כרכורים הוא מכרכר להשיח עמי ועם בן־גוּריון, שאנו נתערב ונפעל; כי אין הוא מעז לומר ברורות וגלויות לעובדי חברת־החשמל מה מצבנו ולמה אנו נתבעים. השולחן הזה ערב למצב!
אין זו משימה לגבורת־יחיד. עלינו להסביר במשותף שאין לישראל תקוּמה, וגם לפועל לא יהיה קיום, אם לא נמצא דרך במשך 8–10 שנים לסתום את הפער הקיים; אם לא נמצא את הדרך, נחזור לרמת־החיים של הערבים. עלינו להגיד לעצמנו ולפועלים את האמת הזאת. חלקם של המוני השכירים מהווה 80 אחוז בהכנסה הלאוּמית שלנו, ואנו מצוּוים לחפש דרכים לעבוד וליצור כך, שהמוּצר שלנו יוכל להתחרות בשוקי־חוץ. אין לי כל ספק כי ניתן להגדיל את התפוקה, לפני שנתים ביקרתי בכמה מפעלים, ישבתי עם נותני־העבודה והפועלים ושאלתי את אלה ואת אלה אם אפשר להעלות את התפוקה. ענו לי, שאפשר להעלותה ב־15–25 אחוז. אינני להוּט אחר הורדת השכר, אלא אחר העלאת התפוקה והוזלת המוצר. אם לדוגמה, במקום 10 צלחות ייצרו 12 צלחות ויותר, ישתנו פני הדברים.
אני מוכן לבוא ל’אתא' ולהגיד: מה שהיה היה. ממחר, אם רצונכם בתוספת, הוכיחו שהמפעל יכול לתת, ואם אין הוא יכול – לא תקבלוּה. הוא הדין בחברת־החשמל, ב’מקורות' ובכותנה. אני מאמין שאמצא בחברת־החשמל, חמישה פועלים שיראו לי היכן מקור הבזבוּז בעבודה ובחמרים. הצעתי לעובדים להכניס 2–3 חברים להנהלה. במפעל אחד ילכוּ בדרך זו, ובמפעל שני – בדרך אחרת. לפי דו"ח מסוים מצויים במפעל זה 600 עובדים מיותרים. כבר פיטרנו מישהו? יש רשימה של 170 איש מיוּתרים ברכבת, האם פיטרנו מישהו? הדרכים להבראה הן אינדיבידוּאליות; כל מפעל ודרכו – יש לנו מכון לפריון העבודה בפקידות. ביקשתי להכניס את המכון הזה למשרד־האוצר, כדי שימנה כל שוּרה וכל תקתוּק של העובד במכונות־הכתיבה וכו', כדי לקבוע מספר העובדים הנחוצים בעבודה יעילה. אני מבקש אישור לפטר את האנשים המיותרים. אין זה, כמובן, כל כך פשוט, אבל צריך שיהיה רצון ותהיה נכונות לבקש דרכים וסידורים מתאימים. ולכן אמרתי: נניח שבשנה אחת נצליח לפטר 10 אלפים איש במגמת ייעוּל, בכל המשקים בארץ. ונניח, כי בשלושת החדשים הראשונים יקבלו 75 אחוז ממשכורתם כסיוע, וב־6 חדשים שלאחריהם – 50 אחוז מהמשכורת, עד שנצליח לסדרם בעבודה אחרת. אבדוק את תקציב הפיתוּח ואבקש אפשרות להקים עוד מפעלים, בהם יועסקו אנשים אלה. אז אדע, שעשיתי דבר להבראת המשק. וראוי להשקיע כל סכום, ובלבד להעמיד את המשק על רגליו. והנה באה אלי משלחת של בעלי־התעשיה לדון בשאלת השכר ותוספת־היוקר. אמרתי להם: כשאין –אין נותנים; אם נותנים – סימן שיש מה לתת. אני אינני רוצה לעמדו ביניכם לבין פועליכם. אך, רבותי, לתעשיינים זה כמעט לא איכפת. הם נענים ונותנים תוספות כמעט בתביעה ראשונה של העובדים והם התרגלו לדרוש מיד תמורתו או מן הצרכן, או מן הממשלה בצורת סובסידיה. ויותר ממה שהם מוסיפים לפועל. אין מפלט, וניאלץ להיכנס גם לבדיקתם של הענינים האלה. ויש לנו ממי ללמוד. יש לנו תעשיה הסתדרותית. נבדוק אצלה, נלמד את האמת, ובאמת־מידה זו נמדוד בתעשיה הפרטית.
יודע אני, שדברי אלה דיים להציגנו באור מסוים, היינו, שאין לי כל מטרה אחרת אלא הורדת שכר־הפועלים, ולא יהיה סילוף ועוול גדול יותר מהצגה כזאת את דאגתי למדינה, לפועל ולמשק. הענין רציני וחמור ואין להתחמק לאורך־ימים ממתן תשובות. בקיום קואליציה פועלית בממשלה, הכרח הוא שהתשובה תהיה מתוך אחריות משותפת. גם לקואליציה מוסר משלה, ואין לזלזל ואין להקל בו. יש לשמור על ערבות קואליציונית ועל המשתמע ממנה; בלעדי זה תוציא נשמתה.
כתב־העת ‘בטרם’ מיום כ“ב באלוּל תשי”ז פירסם מאמר, פרי עטו ורוּחוֹ המוכיחה והמתנשׂאָה של א. ליבנה. המחבּר מגלה, כי מעת ייסוּד המדינה ועד ראשית 1957 הוזרמוּ לארץ אמצעים כספיים בצורת מגביות, תרוּמות ומענקים: לממשלה, לסוכנוּת, להסתדרוּת, להדסה וכו', כּוֹלל כל תרוּמה קטנה שהגיעה במרוצת השנים לאיזה תלמוּד־תוֹרה אוֹ ישיבה או בית־חולים פרטי או חבילה לקרוֹב. כמו כן הוּא מַצבּיע על הכספים, שגוּיסו בדרך של מילווֹת ואשראים וכספים, שהוּבאו על־ידי אזרחים וגורמים משקיים פרטים כהשקעות ובתורת מתנות, כּוֹלל מתנות אישיות. בעל המאמר קובע, כי מכל מקורות אלה הוּזרמוֹּ לכלכלת הארץ למעלה משלושה בּיליוֹן דולר.
המחבּר מַכּיר, כנראה, טובה גדולה לעצמו על כי טרח ‘ימים לא מוּעטים’ והשקיע ‘עמל רב’ של בירוּרים, עד אשר עלה בידו לגלוֹת את האמת ולהביאה לפני הציבוּר. תוך כדי ‘עבודת־הקודש’ של עתונאי העומד על המשמר, אין הוא נמנע מלפזר פה ושם רמזי־רעל דקים מן הדקים על ‘מַצפוּן רע’ ועל ‘אינטרסים תקיפים’ כביכול, המעוּנינים לעכּב כל ‘הבהרה ובירוּר בשטח זה, שכביכול אינם נוחים עבורם’.
ותיתי ליה לא. ל. שלא שכח מניה וביה לתת תודתו: לעובדי מחלקת החקר של בּנק ישראל, הלשכה המרכזית לסטאטיסטיקה של הממשלה, הלשכה הראשית של המגבּית המאוּחדת, גזברות הקהק"ל, משרד־האוצר, המחלקה הכלכלית של הסוכנוּת היהוּדית, נציגוּת ‘הדסה’ בישראל ורבים אחרים אשר סייעוּ לו בנאמנוּת והמציאוּ לו את כל המספּרים.
בתמיהה! אם כל אלה יעמדו על הברכה, הרי מי הם בעלי ‘המצפוּן הרע’ ומי הם בעלי ‘האינטרסים התקיפים, אשר כל הבהרה ובירוּר בשטח זה אינם נוחים עבורם’? כלום אין כל המספּרים האלה לקוּחים מפירסוּמים רשמיים של מוסדות הממשלה והסוכנוּת?
אך ליבנה טעה בהבנת המספּרים שקיבל מאת המוסדות ובניתוּחם. סיכּוּמיו לוֹקים בכפילוּת, בצירוף הכנסוֹת שטרם נתקבלוּ, ויש בהם פגמים אחרים שעליהם עוד נעמוד. אני רוצה להאמין שהוּא ישמח לקבל התיקוּנים ולהיווכח, שכּלל הסכוּמים שהוזרמו לארץ קטנים מאלה שהוּא נקב וכי הסכוּמים שיכלוּ לעמוד למעשה לרשות פעוּלה כלכלית ולשירוּת מַסכת הפּיתוּח אינם עוברים בהרבה את מחצית הסכוּם שהוּא נקב. ואם לא יתאמץ לעצוֹם עינים, יתגלה לו כי תמוּרת האמצעים שהושקעוּ נוצר יש גדול וכי עולם נרחב חדש התהווה.
יתכן, שגם לאחר הצגת העניין במלואו, על החובה ועל הזכוּת, היה מוצא א. ליבנה מקום לביקורת וּלטענות והיה מצביע על פגמים ועל ליקוּיים ועל פגימות־חן; אלא שעל־ידי כך היה יוצא לפחות כדי חובת יושר, כלפי הענין וכלפי הקורא. הוא לא היה משאירוֹ ניצב בפני סימן־שאלה מחריד: לאָן נעלמו 3 מיליארד דולר?
ומכיוון שהענין יצא מקוּפח מלפניו, ניטול על עצמנו את הטורח למלא בדפים הבאים את אשר החסיר.
יבוא ההון, מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957
ההון שהובא לארץ מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957 ועמד לרשות המוסדות הלאומיים והממשלה הסתכּם ב־1,770 מיליון דולר, בקירוב. סכוּם זה כוֹלל את המענקים, התרוּמות, הפיצוּיים והמילוות, שנתקבלוּ מארצות הברית, מגרמניה ומשאר הארצות לפי הפירוּט דלהלן:
| במיליוני דולרים | |
|---|---|
| מגביות מאוחדות, הקה"קל, “הדסה” ומגבית למוסדות אחרים | 656 |
| מילווה העצמאות ופיתוּח וּמילוות אחרים לזמן ארוך, בינוני וקצר | 465 |
| מענקים ועודפי־מזון מארצות־הברית | 298 |
| שילומים | 304 |
| יתרות־שטרלינג מוּקפאות | 150 |
| 1773 |
לאמיתו של הדבר, עתידה הממשלה לתת דין וחשבון רק על הסכוּמים, שגויסוּ ממלכתית לביצוּע משימות המדינה בבטחון, בעליה ובפיתוּח. קשה להטיל אחריוּת על הממשלה לכל כספי התרוּמות הקטנות והחבילות וחפצי העולים, שברוּבם בוודאי נשארו עד היום ברשות הפרט. א.ל. בוודאי אינו מפקפק בחוש־המציאות וההגיון הבריא של משקיעי־חוץ פרטיים למיניהם. אלה הביאוּ הכל וגם השקיעוּ על טהרת ההון הפרטי, היזמה הפרטית, התחרוּת ההדדית וכל שאר סממנים של כלכלה חופשית, בלתי־פרוטקציוֹניסטית וכו'.
ואוּלם ככל שהממשלה נושאת באחריות על הנעשה במדינה, נבוא חשבון על כל ההשקעות ועל כל סוּגי ההון שהוּבאו לארץ. נמיינם, ננתחם ונסבירם לאזני השומע ולעין השמש. כידוע, הובא ארצה בתקופה זו, נוסף על המנוי, הון של משקיעים פרטיים, של עולים שהביאו עמהם חפצים אישיים ורכוּש, של מקבלי פיצוּיים אישיים מגרמניה, של תרוּמות ומתנות למוסדות־סעד־ובריאות פרטיים וכיתתיים. וכן הגיעו מתנות פרטיות מחוץ־לארץ, סכוּמים נוספים אלה הובאוּ בחלקם הגדול כסחורות־ תצרוכת ולא כנכסי־השקעה ולא ניתנוּ לניצוּל בצוּרה מכוּונת.
על־מנת לקבוע את יבוא ההון הכללי, נטו, שהוּבא ארצה בתקוּפה זו, יהיה צורך לבחון את מאזני התשלוּמים באותן השנים. יבוּאנוּ (סחורות ושירוּתים) מחוץ־לארץ פחות יצוּאנוּ (סחורות ושירותים) לחוּץ־לארץ בתקופה זו מהווה את יבוא ההון נטו.
טבלה ו: עודף היבוּא על היצוּא לפי השנים:
יבוא הון נטו (במחירים שוטפים)
| יבוא הון נטו (במחירים שוטפים) במיליוני דולר |
|
|---|---|
| 1948 (מאי־דצמבר) | 130 |
| 1949 | 244 |
| 1950 | 283 |
| 1951 | 368 |
| 1952 | 306 |
| 1953 | 262 |
| 1954 | 241 |
| 1955 | 284 |
| 1956 | 358 |
| 1957(ינואר – מארס) | 75 |
| ס"ה | 2,551 |
המספרים של שנות 1948, 1949 ו־1957 הם אומדנים, ואילוּ המספרים של השנים 1950–1956 מדוּיקים יותר ונקבעוּ על־ידי בנק ישראל.
אלא שלא סכום זה עמד לרשות המשק והכלכלה. אני מדגיש ואומר: לרשוּת המשק והכלכלה. לא ניתן לנוּ להשקיע את כל האמצעים הללוּ במפעלי פיתוּח והתישבוּת בעיר ובכפר.
יודגשו בהדגשת־יתר וייזכרו הסכוּמים, שהוקדשו – בגזירת גורל קיוּמנוּ ובטחוננוּ בשנים אלה – לצרכי הצבא, לשירוּתיו השונים בים, ביבּשה ובאויר, ואשר חלקם במטבּע־זר נסתכם ב־700 מיליון דולר.
כמו כן יש לנכות את הסכוּם שטרם הוצע למפעלים, והוא מושקע בדרך הטבע במלאי בסכום של 150 מיליון דולר.
הוּא הדין בחפצי עולים שנשארוּ עם העולים, על גבם ובתוך משק ביתם – 60 מיליון דולר.
מסיבות מוּבנות לא נוּכל לנקוב בסכום הנזק במטבע־חוּץ, שנגרם על־ידי החרם הערבי, אשר ייקר את היבוּא שלנוּ בהשואה ליבואן של אצרות אחרות בהרבה עשרות מיליונים דולר.
בהביאנו בחשבון את הדברים האלה שרוי לנו לומר, כי לרשוּת בניין המשק וקליטה קוֹנסטרוּקטיבית של העליה ההמונית עמד סכוּם שבין מיליארד וחצי לבין מיליארד ושלושת רבעי המיליארד דולר.
השימוש ביבוּא ההוֹן נטוֹ
יבוּא ההון נטוֹ במסגרת החשבונות הלאוּמיים שווה לסך ההשקעה הנקיה במשק בצירוף החסכון השלילי (המהווה אותו חלק מיבוּא ההון נטוֹ שלא הושקע, אלא נצרך).
טבלה 2: יבוא ההון נטו והשימוּש בו מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957.
(הנתונים במיליוני ל"י ובמחירי 1956
| יבוא ההון נטו | השקעה נקיה | חסכון שלילי(כולל הוצאות הבטחון1) | |
|---|---|---|---|
| 1948 (מאי־צמבר)2 | 234 | 90 | 144 |
| 1949 | 439 | 267 | 172 |
| 1950 | 509 | 435 | 74 |
| 1951 | 662 | 483 | 179 |
| 1952 | 551 | 419 | 132 |
| 1953 | 471 | 339 | 132 |
| 1954 | 434 | 338 | 46 |
| 1955 | 511 | 479 | 32 |
| 1956 | 644 | 465 | 179 |
| 1957(ינואר־מארס)3 | 135 | 110 | 25 |
| הגידול במלאי בתקופה זו4 | – | 270 | 270(–) |
| חפצי־עולים אישיים (מיבוא)5 | – | 110 | 110(–) |
| ס“ה ל”י | 4,590 | 3,855 | 735 |
| ס"ה דולרים6 | 2,551 | 2,142 | 409 |
| באחוזים | 100 | 84.0 | 16.0 |
מנתוני טבלה זו אנוּ למדים איפוא, כי מתוך ס"ה יבוּא הון נטו של 2,551 מיליון דולר היתה ההשקעה הנקיה בתקוּפה זאת 2,142 מיליון דולר, המהווים 84% מיבוּא ההון, ואילוּ הסכום שלא הוּשקע – כולל הוצאות בטחון, המהווה את החסכון השלילי (שהוּא עודף יבוּא ההון על ההשקעה הנקיה במשק), – מסתכּם ב־409 מיליון דולר או 16% מיבוּא ההון.
הוצאות הבטחון
מתוך נימוקים מוּבנים אין ברצוני לנקוב בכל הסכוּמים, שהוצאוּ במשך העשור לצרכי בטחון למן מלחמת־השחרוּר, הקמת צה"ל, ציוּדו בים, באוויר, ביבשה, ועד מערכת־סיני ומיבצעים אחרים, ולכל התכוּנה הממוּשכת, שהכשירה את העם לפרוק עול זרים, להשיב לידינוּ את הבעלוּת על הארץ, ולקבץ נידחינוּ. בוודאי לא אֶטעה אם אקבע, כי במטבע־זר בלבד הוצאוּ במשך השנים 700 מיליון דולר, בקירוב, וכן מן הדין להביא בחשבון כי החרם הערבי עלה למשק עשרות מיליונים של דולרים במחירי הסחורות, בהובלה, ביבוּאן ושיווּקן, ואין לנו ענין לקבוע עכשיו את הסכוּמים בדיוּקם.
אם נקח שני אלה בחשבון, בצירוף סכוּמי־ההון שהופנו למלאי – מה שכל אדם ישר חייב לעשות – יתברר שהסכוּמים שעמדוּ לרשוּת הפעוּלה הכלכלית בארץ בפרק־זמן הנדון הם בין 1,500 ל־1,750 מיליארד דולר, לכל היותר. נזכור גם שהוצאות הבטחון החלוּ עוד בימים שמספּרנוּ היה קטן מאוד ובזמן שההכנסה הלאוּמית היתה מצוּמצמת ביותר.
הטעוּיוֹת בחישוּביו של א. ליבנה
א. ליבנה ניסה, כאמוּר, להעריך את יבוּא ההון נטוֹ במשך התקוּפה הזאת. נסיונו זה לא הוּכתר בהצלחה ניכרת. ניתוּחו מבוּסס על אומדן ומסתכם ב־3,028 מיליון דולר.
לעוּמת המספר של א. ל. אנוּ קובעים – לאחר בדיקת המספרים ששאבנו מאותם המקורות – שקיבלנו 2,268 מיליון דולר בלבד.
הטבלה הבאה מראָה את שיטתו של א. ליבנה ואוּמדניו ולעומתם את המספרים הבדוּקים.
טבלה 3: יבוא ההון מאז קום המדינה לפי חישובי א. ליבנה ולאחר בדיקה7 (המספרים במיליוני דולרים)
| לפי א. ליבנה | המספרים למעשה | |||||||||||
|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|---|
| 1. מענקים אמריקאיים ועודפי־מזון | 350 | 298 | ||||||||||
| 2. שילוּמים | 420 | 304 | ||||||||||
| 3. מגביות ומוסדות |
|
656 | ||||||||||
| 4. שטרלינגים מוקפאים וניירות־ערך זרים | 150 | 150 | ||||||||||
| 5. הבּנק ליצוּא וליבוּא של ארצות־הברית | 113 | 107 | ||||||||||
| 6. מילווה העצמאוּת והפיתוּח | 256 | 232 | ||||||||||
| 7. חובות למועד ארוך אחרים | 30 | 19 | ||||||||||
| 8. חובות למועד בינוני וקצר | 112 | 7 | ||||||||||
| 9. פיצויים אישיים מגרמניה | 20 | 60 | ||||||||||
| 10. העברות־הון אחרות: |
|
– – | ||||||||||
| ס"ה העברות־חוץ אחרות | 744 | 435 | ||||||||||
| ס"ה | 3,028 | 2,268 |
הערות והסברים לגבי הסכוּמים הנקובים בטבלה, לפי סדרם:
1. הסכוּם שנבדק כולל את הסכוּמים שנתקבלוּ מממשלת ארצות־הברית כמענק וכן את הסכוּמים שנתקבלוּ כהלוואות במסגרת המענקים, וכן עודפי־מזון.
2. הסכוּם כולל את כספי־השילוּמים, שנתקבלוּ בסחורות ובמזוּמן, ולא את אלה שהוזמנוּ וטרם הגיעו.
3. הסכוּם נערך לפי נתוּני מאזן־התשלוּמים, שרוכזו על־ידי הלשכה הכלכלית של האוצר. הסכוּם כולל העברות במזוּמן לפי דו"חות המפקח של מטבע־חוּץ וההעברות בסחורות פי נתוּני היבוּא־בפועל של המכס.
4. הסכוּם הבּדוק אינו כולל אגרות שהוּמרוּ והוצאות של 6% שממשלת ישראל משלמת לחברה המפיצה בארצות־הברית.
5. הסכוּם כולל חובות למועד קצר בלבד, בניכוּי יתרות מטבע־חוּץ של בנק ישראל והאוצר בחוץ־לארץ. ברוּר, שכאן הועמדוּ לרשות המדינה מקורות זרים בסעיף זה רק בסכוּם של יתרת ההלוואות למועד קצר לסוף התקוּפה.
6. הסכום נקוב לפי דינים וחשבונות של הבנקים אל אגף מטבע־חוּץ באוצר.
7. מספּרי א. ליבנה לגבי העברות־הון אחרות מוּפרזים בעיקר עקב הכפילוּיות שבהם כדלקמן:
א. ערך יבוּא הציוּד למפעלים מאוּשרים נכלל אצל ליבנה גם במסגרת ‘המרכז להשקעות’ וגם במסגרת ‘היבוּא ללא תשלוּם’. חלק מההעברות במזוּמנים כלל א. ל. בסעיף ‘העברות של פרטים’ וכן בסעיף של ‘מרכז ההשקעות’.
ב. במאמרו מסביר א. ל. כי הוסיף 80 מיליון דולר על חשבון ‘יבוּא אחר ללא תשלוּם’ לשנים 1949–1952 (מאחר שפרסוּמי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה אינם כּוֹללים שנים אלה). מתברר, שרק מיעוטם של סכוּמים אלה חסר. החלק הגדול כלוּל בסעיפים אחרים של ‘יבוּא ללא תשלוּם’. על חשבון זה יש להפחית 30 מיליון דולר.
ג. א. ליבנה הפריז בהערכת חלק ההברחוֹת ביבוּא ללא תשלוּם. הוּא הפחית על חשבון זה 100 מיליון דולר. יותר נכון יהיה להפחית 50 מיליון דולר בלבד.
ד. ‘היבוּא האחר ללא הקצבה’, המופיע בפרסוּמי הלשכה המרכזית לסטטיסטיקה ושנכלל בחשבונות א. ליבנה, כולל מספּר סעיפים, שאין לראותם כיבוּא הון נטו, שעמד לרשוּת המשק להוצאה, כגון: העברות על חשבון קרנות של ‘אל־על’ ו’שוהם' בחוץ־לארץ, יבוא יהלומים גוֹלמיים לעיבּוּד מקומי וכד'. גם כאן נכון יהיה להפחית 25 מיליון דולר.
אחרי תיקוּנים אלה מסתכמות העברות הון נטו שבסעיף 10 בטבלה 3 ב־300 מיליון דולר מיבוּא ללא תשלוּם וב־135 מיליון דולר העברות־חוּץ של פרטיים (110 מיליון דולר העברות במזוּמן ו־25 מיליון דולר המרות של אגרות מילווה־העצמאוּת וסעיפים דומים). יתר הסכוּמים יש להשמיט, באשר כבר נכללוּ בסעיפים אחרים, כמוּסבר לעיל.
עד כאן תוצאות הבדיקה של מספרי א. ליבנה. למען האמת עלינוּ לקבּוע כי רשימת מקורותיו של א.ל., שנבדקה על־ידינו, אינה מלאה. נעלמוּ מעיניו משוּם מה ההכנסות מכמה מקורות, כגון:
1. התשלוּמים בחוּץ לארץ עבור מתנות לתושבי הארץ מייצור מקומי (מקררים, מכוניות וכו').
2. העליה במלאי הדלק בארץ.
3. ההערכה לגבי הברחות, שעל חשבונה הקטנוּ את הסכוּם ליבוּא ללא תשלוּם, בשעה שבמאזן־התשלוּמים מופיע הסכוּם כוּלו.
4. מכירת ניירות־ערך זרים, שהיוּ בידי תושבי המדינה.
5. יתרות־חובה במסגרת הסכמי־החליפין של המדינה.
הסכוּמים שנתקבלוּ מהמקורות הנוספים מהווים את ההפרש בן סך 2,268 מיליון דולר לפי רשימת א. ליבנה המתוקנת לבין הסך 2,551 מילין דולר, שנקבע על־ידינוּ לפי מאזני־התשלוּמים בטבלה מספר 1.
בדקנו איפוא וקבענוּ את הסכוּמים שהגיעוּ למדינה במשך שנות קיוּמה. כללנוּ את הסכומים שגוּיסוּ על־ידי הממשלה והועמדו לרשות פעולת הפיתוח במדינה, ואת האמצעים, שהובאו על־ידי פרטים לשימוּשם כראות עיניהם. ניתן עכשיו פירוט ההשקעות וההוצאות לבני המדינה במשך כל שנות קיומה ונתאר את התמורה שנוצרה בערכים ובנכסים.
ההשקעות במשק מאז קום המדינה
גוֹדל והרכב ההשקעה הגולמית במשק לענפיו השוֹנים מאז קום המדינה ועד סוף מארס 1957 נראה לפי טבלה מס' 4 המוּבאה להלן,
הנתוּנים לגבי 1948, 1940 ו־1957 הם אומדנים, וקשה לחלקם לענפיהם, ואילוּ לגבי 1956–1950 נאספוּ הנתוּנים בפירוּט־יתר על־ידי בנק ישראל והלשכה המרכּזית לסטאַטיסטיקה.
ההשקעה הגוֹלמית כּוֹללת, נוסף להשקעה הנקיה שכללנוּ בטבלה מס' 2, אף את ההשקעה בחידוּש ציוּד, שנתבּלה בשנים אלה. במשך תקוּפה זאת הסתכּם הבּלאי בסכום 1,022 מיליון ל“י (במחירי 1956), אשר אם נוסיפוֹ להשקעה הנקיה של 3,855 מיליון ל”י, נקבל השקעה גולמית בסך 4,907 מיליון ל“י. בסכוּם זה נכלל גם הגידוּל במלאי הסחורות וחפצי־העולים מיבוּא ב־380 מיליון ל”י, בקירוּב, כפי שזה נראה בסיכּוּם הטבלה.
הישגי ההשקעות במשק מאז קום המדינה
יבוּא ההוֹן איפשר את פיתוּח הארץ, יישוּבה וקליטת העליה מחוץ־לארץ.
העליה בתקוּפה זאת הסתכּמה ב־850,000 עולים, בקירוב.
אוכלוסיית הארץ גדלה ביותר ממיליון נפש, ונוספו בה כ־320,000 מפרנסים.
טבלה 4: ההשקעה הגולמית במשק לפי ענפים מאז קום המדינה
(במיליוני ל"י ובמחירי 1956)
| השנה | כל הענפים | חקלאות, התיישבות מטעים, השקייה יעור, הכ/שרת קרקע ודיג | תעשיה, מפעלי תעשיה ומלאכה, מחצבים ומכרות וחשמל | תחבורה – ביבשה: מכוניות כבישים ורכבות. בים: נמלים, אניות. באוויר: שירותי תעופה “אל־על”. | שיכוּן ציבוּרי ופרטי ופיתוח שטחי בנייה | שירותים, בנינים וציוּד למוסדות ציבור. מוסדות מחקר – אוניברסיטה, טכניון, מכון ויצמן וכד'. מוסדות מסחר, מלונים כולל מפעלים שהוקמו בחסכונות מיוחדים |
|---|---|---|---|---|---|---|
| 1948(מאי־דצמבר) | 150 | – | – | – | – | – |
| 1949 | 340 | – | – | – | – | – |
| 1950 | 557 | 92 | 89 | 89 | 222 | 65 |
| 1951 | 661 | 104 | 123 | 76 | 235 | 73 |
| 1952 | 532 | 96 | 130 | 78 | 181 | 47 |
| 1953 | 446 | 110 | 107 | 57 | 136 | 36 |
| 1954 | 551 | 144 | 111 | 51 | 172 | 33 |
| 1955 | 612 | 135 | 149 | 71 | 194 | 63 |
| 1956 | 615 | 125 | 186 | 66 | 182 | 56 |
| 1957(ינואר מארס) 153 | – | – | – | – | – | |
| ס"ה ללא מלאי 56–1950 | 3,884 | 806 | 895 | 448 | 1,322 | 373 |
ס"ה ללא מלאי 57–1948 4,527
הגידוּל במלאי סחורות וחפצי־עולים מיבוּא 380
ס"ה עם מלאי 57–1948 4,907
ישובים חדשים הוקמו בתקופה זאת בכל אזורי הארץ ומספרם כ־430, וכן הורחבו הישובים הקיימים בעיר ובכפר.
חקלאות
התוֹשבים – הושבו על הקרקע כ־45,000 מפרנסים בישוּבים חדשים ובהרחבת ישוּבים קיימים.
השטח המעוּבּד גדל ב־2,2 מיליון דוּנם בקירוב, מזה 80,000 דוּנם שלחין.
שטחי המטעים גדלוּ ב־250,000 דונם בקירוב, בזה 120,000 דוּנם הדרים ו־130,000 נשירים, כרמים ואחרים. כן שוּקמו כ־30,000 דוּנם הדרים.
עדר הבקר גדל בקירוּב ב־58000 ראש – עליה ב־170%, בקירוּב.
עדר הצאן גדל ב־80,000 ראש – עליה ב־360% בקירוב.
הכשרת קרקע וייעוּר. במשך התקוּפה הוכשרוּ ונוספו לאוצר הקרקע של החקלאוּת הלאוּמית כ־179,000 דוּנם אדמת־טרשים. פּעוּלה ענפה נעשתה למניעת סחף.
השטח הנטוּע יער עלה ב־170,000 דוּנם, בקירוּב – עליה של 320% מספר העצים שניטעו באותה תקוּפה מתקרב ל־20 מיליון.
ההשקעות בחקלאוּת, שהסתכמוּ בשנים 1950–1956 ב־810 מיליון ל“י בקירוב, העלוּ את הייצוּר החקלאי בשנת תשט”ז ל־483 מיליון ל“י (במחירים שוטפים). הישג זה מהווה עליה של 190% לעוּמת שנת תש”ט. היצוּא החקלאי הגיע בשנת 1956 ל־43.2 מיליון דולר וּמהווה כ־42% מס"ה היצוּא.
הייצוּר העצמי של המזון סיפק בשנת תשט"ז למעלה מ־2/3 מתצרוכת המזונות בארץ.
כתוצאה מריבוי הידע בחקלאות על־ידי חינוך חקלאי, הדרכה מקצועית נסיונוּת, מחקר ושכלוּל שיטות־העיבוּד, עלוּ התפוּקות הממוצעות של היבולים בכל ענפי החקלאות (בגידולי־השׂדה הגיעו לתוספת של כ־50%).
השקייה
תפוּקת המים עלתה ב־450 מיליון ממ"ע לשנה במפעלי־מים ארציים אזוריים ומקומיים.
במפעלי־המים הושקעו למעלה מרבע מיליארד ל"י.
בתכנוּן מפעלי־המים ובסכרים נסיוניים לבחינת האפשרוּיות שבהגדלת מקורות־המים הושקעו בשנים הללוּ כ־25 מיליון ל"י.
בביצוע מפעלי־המים נקדחוּ כ־1200 קידוחים והונחו כ־1400 ק"מ צינורות בקווי־מים מרכזיים ובמפעלי־מים אזוריים. ראוּי לציין את הסטת מי הירקוֹן לנגב בצינורות של “66, שאורכם מגיע ל־110 ק”מ.
תעשיה, מחצבים וחשמל
בשטחים אלה הושקעוּ בשנים 1950–1956 כ־870 מיליון ל"י. השקעה זאת איפשרה את קליטתם של כ־46,000 מפרנסים. עד לסוף מארס 1957 אוּשרוּ על־ידי מרכז־ההשקעות כ־1250 מפעלי־תעשיה חדשים. הציוּד הוּבא לארץ במסגרת ההלוואות מחוץ לארץ, בעיקר של בנק יצוּא ויבוּא והשילוּמים. מפעלי־פיתוח יסוֹדיים, מלוּוים חבלי־לידה קשים, הוּקמוּ באזורי־הארץ השונים לניצוּל אוצרות־הטבע – ים־המלח, פוֹספאטים, נחושת וכד'. להבטחת הכוח הדרוּש להנעת המשק, הועלתה קיבוֹלת הכוח החשמלי ל־290,000 קילוֹואט בהשוואה ל־58,000 עם קום המדינה – עליה ב־400%.
השקעות אלה העלו את ערך הייצוּר בתעשייה ל־1,820 מיליון ל"י בשנת 1956. היצוּא התעשייתי הסתכּם אותה שנה ב־60 מיליון דולר.
חיפושי נפט
עד ספטמבר 1957 בוצעו 57 קידוּחי־נפט בארץ, וההשקעה בהם ובציוּדם הסתכמה ב־60 מיליון ל"י. עד כה הופקוּ כ־65,000 טונות. שווי מלאי הדלק בשדוֹת חלץ נאמד ב־30 מיליון דולר, בקירוב.
תחבורה
תחבוּרה יבּשתית – מאז קום המדינה נסללוּ כבישים ראשיים באורך של 800 ק"מ וכ־500 כבישי־גישה. בין השנים 51–1950 ל־57–1956 הוּצאו כ־40 מיליון דולר ליבוא אוטובוסים, מכוניות־משׂא, מוֹניוֹת ומכוניות אחרות. מספר כלי־הרכב מגיע כיום ל־60,000.
הרכּבת צוּידה בציוּד דיזל חדיש, המאַפשר לה הרחבת שירוּת המסעות והנוסעים בפנות הארץ במחירים זוֹלים ממחירי התחבּוּרה המוֹטוֹרית. מסילות־הברזל הקיימות שוּקמוּ והוּרחבוּ, ומסילת־ברזל חדשה נבנתה לדרום הארץ – באר־שבע. כ־270 ק"מ של מסילות־ברזל עוֹרקיוֹת ושלוּחוֹת נתוספו לרשת הרכבות בארץ.
התחבּוּרה הימית – נמלי הארץ הורחבוּ וצוּידוּ, ומיתקני־פריקה חדישים הוּקמו לזירוּז העבודה בהם. הצי הישראלי הגיע במארס 1957 למעמס כללי של 190,000 טונות ומנה 31 אניות. אניות־הסוחר הישראליות הוליכו ב־1956 כ־700,000 טונות מטען, שהיווּ כ־32% מכלל סחרה הימי של ישראל, אשר הגיע ל־2,170,000 טונות, ואניות־הנוסעים הישראליות הוליכוּ אותה שנה 73% מכלל תנוּעת הנוסעים לארץ וממנה. במסגרת השילוּמים נעשוּ הזמנות להרחבתו הגדולה של צי זה, עד למעלה מחצי מיליון טונות מעמס.
התחבּוּרה האווירית אף היא הוּקמה בשנים אלה בחבר־התעוּפה הלאוּמית ‘אל־על’, המבטיחה את הקשר עם חוּץ־לארץ. בפנים הארץ הוּקמה חברת התעוּפה ‘ארקיע’.
דוֹאר – לפיתוּח הקשר הטלפוני בין ישוּבי הארץ ולצרכי המסחר והתעשייה הוּתקנו כ־76,000 מכשירי־טלפון חדשים.
שיכון
בשיכוּנים ציבוּריים ופרטיים הוּשקעו בתקופה זאת כ־400 מיליון ל"י ונבנוּ כ־180,000 יחידות־דיור על־ידי הממשלה, הסוכנוּת ומוסדות ציבוריים אחרים וכ־50,000 יחידות־דיוּר על־ידי משתכּנים פרטיים. הוּקמוּ והוכשרוּ למגוּרים, לאחר נטישתם, כ־70,000 יחידות־דיוּר, בתי־עסק ובנייני מוסדות, הנמצאים עדיין בטיפול רשוּת הפיתוח. ענף־הבנייה מספק תעסוּקת־קבע ל־40,000 מפרנסים.
קליטת העליה בשנים הראשונות חייבה מיבנים ארעיים ומשכנות־מעבר באהלים, בּדוֹנים, פחוֹנים וכו', ובצוּרה זאת הוּקמוּ עד סוף מארס 1954 כ־70,000 מקומות־דיוּר, אשר רוּבם נהרסוּ עד היום, אולם היוּ הכרח המציאוּת באותן השנים ועלו למדינה בעשרות מיליוני ל"י.
חינוּך בריאות, סעד
מוסדות־חינוּך – עד סוף שנת תשי"ז נבנוּ 8500 כיתות חדשות, שקלטוּ כ־290,000 תלמידים נוספים בבתי־הספר היסוֹדיים.
מוסדות־המדע הגבוהים פותחוּ והורחבוּ. הוּקמה האוּניברסיטה בירוּשלים בקריתה החדשה, לאחר גלותה מהר־הצוֹפים, והאוּניברסיטה התוֹרנית בר־אילן ברמת־גן. כן מוּרחב ונבנה מכוֹן־וייצמן למדע, והוּחל בבניית קרית הטכניוֹן העברי בחיפה. סכוּמי כסף רבים הוּצאוּ למחקר מדעי שימוּשי ותיאוֹרטי. השקעות מרוּבות נעשוּ בחשׂיפת נכסי־העבר בשטח הארכיאוֹלוֹגיה (חפירות חצוֹר וכו') וברכישת נכסים ארכיאוֹלוגיים מחוּץ־לארץ (כגון: המגילות הגנוּזות), בכספים שנתרמוּ במיוחד למטרות אלה ונכללוּ בחשבון הכנסותינוּ מחוּץ־לארץ.
בריאוּת וסעד – מספר המיטות בבתי־החולים הממשלתיים והציבוריים גדל ב־700,000, ונוספו 260 תחנות לטיפוּל באים ובילד.
אף מוסדות־סעד רבים הוקמו לטיפול בבעיות־סעד, שהתעוררו בעיקר עקב הרכב העליה החדשה מבחינה סוֹציאלית ומבחינת הרכב הגילים.
היצוּא והייצור
היצוּא (סחוֹרוֹת ושירוּתים) גדל בשנים 1950–1956 מ־74 מיליון דולר ל־171 מיליון דולר (במחירים קבועים בדולרים) – עליה של כ־100 מיליון דולר, שהיא 132 אחוז.
היצוּא לנפש גדל ב־60 אחוּז, וזאת בתקוּפת־זמן שבה נוספה לישראל אוכלוסיה של 700 אלף נפש.
התפוּקה הלאומית הגולמית גדלה ב־90 אחוז, במחירים קבועים – מ־1,330 מיליון ל“י ב־1950 ל־2,509 מיליון ל”י ב־1956.
התפוּקה הלאוּמית הגולמית לנפש גדלה ב־31 אחוּזים.
הגרעון השנתי במאזן התשלוּמים לגולגולת בשנת 1950 היה 225 דולר, ואילו בשנת 1956 ירד ל־195 דולר, תוך גידוּל של 56% במספר תושבי המדינה.
רשימה זאת אינה שלמה, ובמספריה היבשים ובתאוּריה התמציתיים אינה נותנת מוּשג מלא. צר על אנשים, שאינם מסוגלים לעתים לראות מבעד לעצים הרבים את היער הגדול.
כי מלבד ישראל הנגלית נוצרה ישראל שעדיין סמוּיה היא מן העין. יש הצטברות אדירה של נכסים רוּחניים וכלכליים בכל מערכות החיים והכלכלה. היא מַבשילה והולכת, ובבוא שעתה תפרוץ בכוחות רעננים החוּצה. לדוּגמה ורק לדוּגמה, תשמש המחצית הנוספת החדשה של שטחי־הדרים נטוּעים בהיקף של 100–150 אלף דוּנם, ורבבות דוּנמים של עצי־פרי נשירים. את פירותיהם נאכל בימים הבאים.
דומה לכך המצב בהרבה ענפי־פעוּלה בחברה, במשק ובכלכלה. כן המצב בנסיון שנאגר בקצות האצבעות ובמוחו של הפועל, בעל־המלאכה, האומן, המהנדס ואיש־המדע, וכל אלה עולים בשכר־לימוּד. כשם שהצטברה מוּמחיוּת, העזה ותכנוּן בצה"ל, אשר התגלה במערכת־סיני, כן מצטבּרים ידע וּתבוּנת־כפיים בהרבה מקצועות אחרים.
תשע השנים שעברוּ היוּ במידה רבה שנות חרישה וזריעה בלבד. טרם הניבוּ כל השׂדוֹת ולא כל העצים נתנו פריים, וטרם יפיקוּ כל בתי־החרוֹשת והסדנאות תוצרתם במלוא יכולתם. הוא הדין במפעלי תובלה בים, באוויר וביבּשה. רבבות ידיים עובדות ומוחות מתכננים ומנהלים, מתעשרים בנסיוֹן ומוסיפים דעת.
רמתו הכלכלית, התרבוּתית והטכנית של ציבורנו עלתה עד מאוד. החקלאים החדשים, אשר חלקם רב בייצוֹּר המזון, ופועלי־החרושת, המספקים למעלה משמונים אחוּז מן הצרכים התעשייתיים של הארץ כוּלה, רובם מקרוב באוּ. הם מַבגירים והולכים. יש יסוד לקוות כי במוחם ובידיהם כבר מקוּפלת יכולת־ייצוּר גדולה יותר.
קרב יום, וכל מה שנאגר יתגלה ויפכּה.
שגיאות וכשלונות? בוודאי היוּ וישנם. אך גם הם לא לתוהוּ. מַדריכים טובים הם בדרכי הביצוּע בכל מערכות הבנין וההתישבוּת בעיר ובכפר. בכוּר־ההיתוּך האדיר שלנוּ, המתיך את המקשה הכלכלי הלאוּמי, אתה מוצא גם סיגים וגם כשלונות. השקעות־נפל במפעלי־פיתוּח גדולים – תוֹפעה ידוּעה ומוּכּרת היא בכל העולם: במשק הפרטי ובמשק הציבורי. אצלנוּ לא כל שכּן. זה הוּא שׂכר־הלימוּד, שהאוּמה משלמת בבואה ליצור גוּפי הלכה לעצמאוּת כלכלית שנשללה ונשתכּחה ממנה דורות רבים.
בתשע השנים שוּחררה ישראל מידי אפוֹטרוֹפסים וּמתנכּלים.
נכבּשה הארץ בדם אחים וּבנים וּבאמצעים כספּיים וחומריים גדולים, הוּקמה המדינה וכמעט יש מאַין נכון הממשל על כל מנגנוניו.
הוכשר מחנה עצוּם של הגנה על כל שירוּתיו, בים, ביבשה ובאוויר, מצוּיד וחימוש במידה רצינית.
הלמוּת המכונה בתעשייה, טרטוּר הטראקטור בשדה – לא פסקוּ, לא בימות הגשמים, ולא בימות החמה, בכל עת תמיד.
מתחדש והולך המרכז ההיסטוֹרי לשפה ולתרבוּת, לתורה ודעת, למחקר ומדע, לספרות ולאמנוּת.
עם מפוזר ומפוֹרד מתלכּד ממכיתוֹתיו, משק וכלכלה צעירים מתחשלים, עולם חדש מתהווה.
הכּל מלא בעיות ופרובלמות כרימון.
אשרי היודע לזרוק את הקליפה ולשמור על התוֹך.
1957
-
החסכון השלילי כולל הוצאות הבטחון במלחמת־השחרוּר, מלחמת־סיני, ציוּד הצבא בים, ביבּשה וֹּבאויר ולאימוּנו של צבא־הגנה לישראל בשירוּת חובה, סדיר ומילוּאים. ניתן לקבוע, שלוּלא הוצאות־בטחון גבוהות אלוּ, היינוּ מגיעים לחסכון חיוּבי במקום שלילי. ↩
-
הנתונים של שנים אל הם אומדן בלבד. ↩
-
הנתונים של שנים אל הם אומדן בלבד. ↩
-
בשנים אלה הצטבר מלאי – במוסדות הציבוּריים: הממשלה, הסוכנוּת, ואחרים; בידי היצרנים, בעיקר בתעשייה, וּבידי המסחר הסיטוני והקימעוני. המלאי מורכב מחומרי־גלם, מזון, דלק, ציוּד וחלקי־חילוף במחסנים, סחורות גמוּרות וסחורות בתהליך העיבּוּד. ניתן לאמוד את הגידול במלאי בתקוּפה זאת ב־150 מיליון דולר, בקירוב. יש איפוא לצרף סכוּם זה להשקעה הנקיה במשק, כפי שנעשה בטבלה בסעיף ‘הגידוּל במלאי בתקוּפה זו’. ↩
-
בשנים אלה חלה הצטברוּת של חפצים אישיים לשימוּש ממוּשך בידי הציבור. במסגרת החשבונות הלאוּמיים נכללת ההוצאה לרכישת חפצים אלה בחשבון התצרוכת (חסכון שלילי). בטבלה הזאת הכלל גם סכוּם של כ־60 מיליון דולר (110 מיליון ל"י), שהובא ארצה כחפצי עולים אישיים, ולא ניתן לכוונו בצוּרה אחרת; יש איפוא לראות לפחות סכוּם זה כהגדלת המלאי ולצרפו למסגרת ההשקעה הנקיה ולא לחסכון השלילי. פעוּלה זאת נעשתה בסעיף ‘חפצי־עולים אישיים (מיבוּא)’. ↩
-
החלפת הלירות לדולרים נעשתה לפי 1.800 ל“י = דולר. יש סבורים שהשער הממשי, שהיה קיים בארץ בשנת 1955 בהתחשב עם היטלי יבוא מצד אחד וסובסידיות ליצוא מצד שני, עלה על 1.800 ל”י לדולר. טענה זו נכונה, אמנם, בעיקר לגבי נכסי תצרוכת, בשעה שבנכסי השקאה – שבהם יש מרכיב גבוה של יבוא (לגביהם ההשוואה הנוכחית) – הובאו בעיקר בשער הרישמי. אם בכל זאת נרצה לבדוק את החשבון בהנחה ששער־החליפין הממשי הממוצע לגבי נכסי ההשקעה מיובאים ומקומיים היה 2 ל"י לדולר, נצטרך להעריך את ההשקעה רק ב 1,927 מיליון דולר, שהם כ – 75% מיבוא הון נטו, כך שהחסכון השלילי מהווה 624 מיליון דולר או 25% מיבוא ההון. ↩
-
המספּרים של א. ליבנה מתיחסים לתאריכים שונים ואילוּ המספרים שנבדקו מתיחסים כולם לסוף מארס 1957. מספרי א.ל. כוללים את יבוא ההון למעשה וכן סחורות שהוּזמנוּ ועדיין לא נתקבלוּ. המספּרים שנבדקוּ כוללים רק את ההון והסחורות שנתקבלוּ למעשה. לשם השוואָה עם נתוּני ההשקעה באותה תקופה אין לכלול את ההזמנות, אשר טרם הגיעוּ לארץ. ↩
בכנסת, 29 ביאנואר 1958
בטרם אביא את הצעת־התקציב לשנה האחת־עשרה למדינת ישראל, אסקור קצרות את הדרך שעברנו בתחום הכלכלה בעשור הראשון לקיוּם המדינה.
התמורות שחלו בנופה המשקי של הארץ, מהוות כר נרחב למחקר כלכלי מעמיק ובוודאי עוד יהפכו בו ויהפכו בו, עתה אציין רק כמה ציוּני־דרך.
העליה
שעה שהוקמה מדינת ישראל מנתה האוכלוסיה פחות מ־800,000 נפש, וכיום אנו מתקרבים להשלמת המיליון השני. מכלל גידול האוכלוסיה ב־1.2 מיליון נפש – ב־900,000 ממנו הן מן העליה, שאתה מונה אותן לפי יבשת־המוצא כדלקמן:
| באלפים | באחוזים | |
|---|---|---|
| סה"כ | 896 | 100.0 |
| אסיה | 260 | 29.0 |
| אפריקה | 221 | 24.6 |
| אירופה | 389 | 43.5 |
| אמריקה | 7 | 0.8 |
| לא ידוע | 19 | 2.1 |
כמעט מחציתה האוכלוסיה היהוּדית היושבת עתה בישראל הגיעה איפוא לאחר הקמת המדינה. העליה טבעה את חותמה העמוק על המשק לכל שלוחותיו. ההיקלטות החברתית, התרבותית והכלכלית של מרבית העולים מעוררת פליאה במהירותה ובהצלחתה בעיני רבים, קרובים ורחוקים. חלק ניכר של העולים נקלטו עד שאין להבדיל בינם לבין האוכלוסיה הוותיקה, ואלה שטרם נתערו במידה מספקת ועדיין הם מתהלכים בצדי הדרכים, ייקלטו ודאי אף הם במהרה.
בסיוּם העשור הראשון זכינוּ לחידוּש העליה בקנה־מידה ניכר ממזרח אירופה, ונקווה לפתח עליה גם מארצות אחרות של איזור זה.
יבוא הון והשקעות
לקליטתם הכלכלית של העולים ושל תוספת האוכלוסיה מריבוי טבעי נסתייענו ביבוא הון ניכר. כפי שציינתי בהזדמנוּת אחרת הגיע יבוא ההון ארצה עד סוף מארס 1957 לסכוּם של 2,550 מיליון דולאר. לאחר ניכוי הסכומים שהוצאו לצרכי בטחון והגדלת המלאי, או שהגיעוּ ארצה כחפצי עולים, עמד לרשוּת ההשקעות במשק מיבוא ההון סכום של מיליארד ומחצית המיליארד דולר, ולכל היותר מיליארד ושלושה רבעים של המיליארד.
המקורות מהם גייסנו הון עצוּם זה היוּ, בראש־וראשונה, התנדבותה של יהדוּת התפוצות. כן עזרו ממשלות ידידותיות ובראשן ממשלת ארצות־הברית. השילוּמים היווּ מקור חשוּב. מובן שסכומים אלה לא באוּ מאליהם. היה על הממשלה להשקיע מאמצי גוף ונפש מרובים כדי להשיגם.
ההשקעה הגלמית במשך העשור, הסתכמה בקירוב ב־5,000 מיליון ל"י, במחירי 1956.
סיכום ההשקעות בשנים 1950 עד 1956 מראה כי שליש ההון הושקע בבניה למגורים לעם החדש, למעלה מחמישית – בחקלאות, כחמישית – בתעשייה, והנותר בתחבוּרה ובשירוּתים.
גידוּל הייצוּר
כוח־העבודה המתרבה, כשהוּא נשען על השקעות עצומות בציוּד, בהשקייה, בבנינים ובשירותים, הביא לגידול מרהיב של הייצור במשק. שטחי העיבוּד בחקלאות הורחבו עד כדי 3.8 מיליון דונם בתשי"ז. שטחי השלחין הוגדלו מ־300 אלף דונם למיליון ומאה אלף דונם. מספר המתישבים החקלאיים גדל באותו פרק זמן מ־90,000 ל־350,000 נפש. הערך הכולל של הייצור החקלאי הריאלי גדל פי שלושה וארבעה. הגענו גם להתאזרחותם של צמחי התעשייה. הוכנסו למחזור הכותנה, סלק־הסוכר והבטנים. בארות־מים רבות נחפרו, סכרים ומאגרים גדולים נבנו, אלפי קילומטרים של צינורות פלדה ובטון הונחו באדמה, כדי להביא מים חיים לאזורי־הארץ הצמאים להם. מעינות רוכזו, הירקון הוסב דרומה, מכוני־מים אדירי־שאיבה הוקמו. ואכן, תוצרת שדותינו ממלאה את סל ־המזון ב־70 אחוז ומעלה. היצוא של תוצרת חקלאית גדל בערכו המוסף מ־10 מיליון דולר ב־1950 ל־36 מיליון דולר ב־1957.
אף בתעשייה השקענו השקעות עצומות. ציידנוה במיטב הציוּד הממוכן ודאגנו לספק לה מקורות־כוח וחומרי־גלם. אספקת זרם החשמל לתעשייה גדלה פי ארבעה, מ־315 מיליון קו"ש ב־1949 ל־1,170 מיליון ב־1957. הייצור התעשייתי הכולל גדל בערכו הממשי פי שנים ושלושה. הועמק הייצור בענפי־התעשייה הקיימים, גדל חלקו של ייצורנו העצמי במוצר הסופי, וכתוצאה מכך פחת מרכיב היבוא.
נפתחה שורה ארוכה של ייצור מוצרים חדשים, דוגמת דשנים כימיים, צמיגים, מנועים, מקררים חשמליים והרכבת מכוניות. מהם נמכרים בשוקי העולם החפשיים באיכות ובמחירים המקובלים.
הערך המוסף של יצואנו התעשייתי, כולל יהלומים, גדל מ־5 מיליון דולר בשנת 1950 ל־25.5 מיליון דולר.
הגענו לכריית פוספאטים בקנה־מידה נרחב, ייצור האשלג נכנס והולך לאט למסלול תקין, גילינו נפט בחיקה של הארץ, ונוסיף לקדוֹח ביתר שׂאת. אנו עומדים בתחילת ניצולה המסחרי של הנחושת.
בנינו צי מסחרי המונה עתה 34 אניות בעלות מעמד של 233 אלף טון. צי זה חדש ומשוכלל בעיקרו: 21 מבין 34 האניות נבנו אחרי שנת 19501.
מטוסינו, מהחדישים ביותר, הפועלים בקווים בינלאומיים השיגו שיאי מהירות לתפארת ישראל. נקווה – גם לשיאים בהכנסה.
נתארכו כבישי הארץ: מ־1,670 ק"מ עד לקרוב לשלושת אלפים. גולת־הכותרת להם הוא הכביש לאילת, שנפתח לתנוּעה בימים אלה. כביש זה הוא צעד חשוב לקראת פיתוחו המזורז של הדרום ולשגשוּגה של אילת. אם יורשה לי להשתמש בדבריו של ראש־הממשלה, הרי עתיד כביש זה להיות הסואץ היבשתי שלנו.
רמת התפוּקה בישראל ובארצות אחרות
מאז הקמת המדינה גדל הערך הריאלי של הייצוּר הכולל פי שלושה ומעלה. גידול הייצור הדביק את גידול מספר המועסקים ואף עלה עליו. התפוקה הממוצעת למועסק גדלה ב־40–50 אחוז, היינו למעלה מ־5 אחוזים לשנה. בחקלאות ובתעשייה גדלה התפוקה ב־4% לשנה בממוצע.
מרבית העולים באו מארצות נחשלות מבחינה כלכלית, והיו חסרים הרגלי עבודה, ורק כאן היו לעובדים מקצועיים. בתנאים אלה אף שמירה על רמת־התפוּקה למועסק שהיתה קיימת לפני קום המדינה היא הישג ראוי לציוּן. גידול התפוּקה החקלאית והתעשיתית למועסק ב־4 אחוזים לשנה – לא כל־שכן. ההשוואה שלהלן על גידול התפוּקה התעשייתית ברוטו למועסק מראה כי הגידול בישראל היה ניכר.
גידול התפוקה התעשייתית ברוּטו לשעת־עבודה בממוצע שנתי 1948–1954 (באחוזים)2
| אוסטריה | 9.2 |
|---|---|
| גרמניה המערבית | 7.1 |
| צרפת | 5.4 |
| הולנד | 5.2 |
| בלגיה | 3.4 |
| שבדיה | 2.6 |
| ארצות־הברית | 2.6 |
| בריטניה | 2.4 |
| ישראל (56–1950) | 4.4 |
אך לשם הערכה נאמנה של הגידול יש לזכור שני גורמים:
ראשית: בישראל, שלא כבארצות אחרות, יש לייחס את עיקר הגידול בתפוקה לשיפוּר המהפכני בציוּד, אשר מומן על־ידי יבוא הון רב.
שנית: התחלנוּ מרמת־ייצור נמוכה ביחס.
גם כיום נופל עדיין ערך התפוקה לכל עובד בישראל במידה ניכרת מערכים אלה בארצות אירופה המערבית. ערך התפוקה הנקייה לכל עובד בתעשייה במרבית ארצות מערב אירופה, מתקרב ל־2,000 דולר לשנה, ובארצות־הברית הוּא עולה אף על 6,000 דולר, ואילו בישראל ניתן להעריך את התפוקה לעובד בתעשייה ב־1,300 עד 1,400 דולר.
אמנם יש מדינות אשר בהן התפוּקה התעשייתית למועסק נמוכה מזה. ביאפאן, למשל, היא מגיעה ל־600 דולר בלבד. אך בארצות אלו המיכון והציוּד דלים ביחס, ואף רמת־החיים נופלת במידה רבה מרמת־החיים בישראל.
כיום ציודנוּ משופר, רמת תפוקתנו עודנה נמוכה ואילוּ רמת־חיים אנו תובעים גבוהה, יחסית מכאן התביעה הנמרצת להגדלת הפריון והתפוּקה לכל אדם ולהתקרבות לרמת־הייצור של ארצות אירופה המערבית. אני משוכנע כי זה בגדר האפשרי.
קידוּם החינוּך והבריאוּת
השקעות מסוג אחר, שאינן נרשמות אמנם כהשקעות בנכסים – אם כי חשיבוּתן אינה פחותה מהן, ואולי אף עולה עליהן – הן ההשקעות באדם; הממשלה השקיעה סכומים ניכרים בהעלאת רמת ההשכלה והבריאות בארץ. היקף שירותי־החינוך עלה במידה עצומה בשנות קיום המדינה.
מספר התלמידים במערכת־החינוך עלה מ־108 אלף בתש“ט ל־357 אלף בתשי”ז, היינו גידול כפוּל שלושה בהשוואה לגידול כפול של האוּכלוֹסיה. מספר התלמידים בבתי־ספר חקלאיים מגיע עתה ל־6,400 בבתי־ספר מקצועיים ל־6,500 ובמוסדות להשכלה גבוהה ל־9,200.
אזכיר במיוחד את המפעל החינוכי של עליית־הנוער, שטיפל מאז הקמת המדינה ב־53 אלף חניכים – רבע מהילדים העולים – כיום הוא מחנך 13 אלף נער ונערה.
גם מאזן הסיכומים בעשוֹר זה בתחוּם המדע והמחקר, הלשון והתרבות, הספרות והאמנות, אינו מבוטל כלל וכלל.
מכוני־המחקר הישראליים פועלים רבות לקידום הידע המקצועי ולהעלאת הרמה המדעית והטכנית של האוכלוסיה ומשקה, וכן הם תורמים את תרוּמתם הצנוּעה למחקר המדעי הבינלאוּמי. תוך שנים מועטות, זכו מוסדות־המחקר שלנוּ לשם ולהכרה ברחבי העולם המדעי.
קליטת העלייה ופיתוּח המשק נסתייעו רבות בתרומה הנכבדה של הרופא, המהנדס ואיש־המדע למקצועותיו.
הספר והעתון העברי חודרים בהתמדה לבתי ישראל, שהיוּ עד לפני זמן לא רב רחוקים מהאות העברית. המספרים האחרונים שבידינו על תפוצת הספר והעתון העבריים מצביעים על הישגים נאים לאחר המאמץ העצוּם שהושקע בהחדרת הלשון העברית ותרבוּתה בכל שכבות העם.
לפי מחקר שפורסם על־ידי אונסקוֹ ב־1956 התברר, שבישראל יוצאים לאור 1,200 ספר לשנה, ושיעוּר זה הוּא מן הגבוהים בעולם, בהתחשב בגודל האוכלוסיה.
מספר המבקרים בתיאטרן עלה. וכן עלה משנה לשנה קהל המבקרים באולמות הקונצרטים ובמוזיאונים.
שיפוּר היקף שירוּתי הבריאוּת, מספר המיטות בבתי החולים עלה, ואילוּ היעוּל בטיפוּל הביא לקיצוּר שהייתו של כל חולה בבית־החולים.
בעוד שסיוּם מפעל ייבוש החולה יכול להיחשב כסתימת הגולל על מחלת המלריה, אשר ליוותה במשך דורות את הישוּב והיתה חלק בלתי־נפרד מהווי החלוּצי, הנה קידשנו מאז הקמת המדינה מלחמה על השחפת, ששיעוריה עלו עקב עלייה בעלת בריאות רופפת. בזכוּת עבודתם המסורה של הרופא והאחות ניצחנו, ומספר החולים מתמעט והולך בקצב מהיר.
פעולת החיסוּן של ילדינוּ מפני מחלת השיתוּק שבוצעה השנה ראויה לציוּן מיוחד. שיעור החיסון אצלנוּ היה הגבוה בעולם, וכבר ניכרות התוצאות המבורכות.
כן נצטמצמה תמותת התינוקות בגיל שלמטה משנה מ־52 לאלף ב־1949 ל־36 לאלף ב־1957.
שיעורי התמותה הכלליים ירדו, ואורך־החיים הממוצע הצפוּי לאדם בישראל עלה מ־65 שנה ב־1949 ל־68 שנה ב־1957 לגברים, ומ־68 שנה ל־72 לנשים.
קידוּם המיעוּט הערבי
בהתקדמוּת בייצור, בדרגת־החיים וברמת החינוך והבריאוּת לא נפקד מקומו של הישוּב הערבי. כיום מתחנכים בבתי־ספר ממשלתיים לבני המיעוֹטים 29,000 תלמידים, ומספר המורים בהם עובר את האלף, שירותי הסעד הגישוּ סיוּע ליותר מ־17 אלף נפש מבני המיעוטים. היקף שטח השלחין המעובד על־ידי חקלאים ערביים עלה מאלפיים דונם בתקופת קום המדינה עד לשלושים אלף דונם עתה. מספר המכונות החקלאיות במשקי המיעוטים עלה באותה תקופה מ־5 בלבד ל־165.
החלה פעולה לשיפוּר תנאי הדיוּר. בקרוב ייכנסוּ לדירות שהוקמוּ על־ידי משרד העבודה תוך תיאום עם משרד הבטחון, ראשוני החיילים המשוחררים מבני הדרוזים.כן עומד משרד־העבודה להתחיל השנה בפעולה נרחבת להקמת שיכונים לערבים.
עליית רמת־החיים
גם ברמת־החיים חלה עלייה ניכרת. בין 1950 ל־1957 עלתה הצריכה הפרטית הריאלית לנפש ב־33 אחוז בממוצע: מפחות מ־800 ל“י ב־1950 ליותר מ־1,050 ל”י ב־1957, הכל במחירי 1956.
ידעתי אמנם שממוּצע סטאטיסטי מסתיר הבדלים ניכרים ויש רבבות תושבים שעדיין הם חיים חיי דלות, אולם אם נשווה את רמת־החיים כיום בארץ עם רמת־החיים של האוכלוסיה לפני עשר שנים, בין כאן ובין בארצות מוצאם של העולים, נראה שחלה עליה כללית. כל המסתכל בעליה המתמדת והבולטת לעין ברמת התזונה והלבוש, והשיפוּר הרב ברמת הדיוּר, לא יוכל להתכחש לכך.
המקרר החשמלי, הכיריים ומכונת־הכביסה הפכוּ לכלי־בית עממיים. לדוּגמה אציין את הגידוּל במספר מכשירי הראדיו: ממקלט אחד לעשר נפשות ב־1949 למקלט אחד ל־5.7 נפשות ב־1957; וכן בשטחים אחרים.
מטרתה של כל פעילוּת כלכלית היא שיפוּר תנאי־החיים; עליית רמת־הצריכה הריהי משמחת כשלעצמה, וכפולה ומכופלת השמחה בהעלאת דרגת־חייהם של אחינו שבאו מארצות בעלות רמת־חיים נמוכה. אך אין השמחה שלמה. עליית הצריכה בישראל עדיין אינה מפרי עמלנו במידה הדרושה. חישבנו ומצאנו שעליה של אחוז אחד בצריכה שווה בהיקפה לעליה של עשרה אחוזים ביצוּא.
עליה מתונה יותר של הצריכה עשויה איפוא להגדיל במידה רבה את היצוא ולהקטין במידה ניכרת את מידת תלותנו ביבוא הון. גידול נחפז ברמת־הצריכה והעדר חסכון ניכר עיכבו את הקידום ההכרחי של עצמאותנו הכלכלית.
נטל הבטחון
ההישגים בתחום ההשקעות, הייצור והצריכה, הושגו על אף עול־בטחון כבד שרבץ ורובץ על המדינה מאז הקמתה, ועל אף המצור הכלכלי הערבי העולה לנו בדמים מרובים. הוצאות החיוניות אלו מהוות מעמסה כבדה ובלתי יצרנית מבחינה כלכלית. הוצאות הבטחון הישירות עד סוף שנת התקציב הקודמת 1956/7 הסתכמו במחירי 1956 בשני מיליארד ל"י בקירוב, וחלק ניכר מזה במטבע־חוץ. נתונים ממדינות שונות מראים שמדינות גדולות ועשירות מאתנו, דוגמת מדינות מערב אירופה, מוציאות לצרכי הבטחן כחמישה אחוזים מהכנסתן הלאומית, והן נאנקות תחת כובד משא זה. הוצאות הבטחון שלנוֹ עולות על שיעור זה אף בשנים כתיקנן, על אחת כמה וכמה בשנות חירוּם.
מדרך הטבע אין ביכולת סיכוּם תמציתי זה למַצות כל מה שהתרחש במדינה ובמשקה בעשור הראשון. אין בכוחם של מספרים בלבד לשקף את השינויים האיכותיים שחלו בארץ, בנופה ובאנשיה.
עשור זה הנחיל לעם את המדינה, חישל את האומה, והעניק לה שפעת כוחות, חלקם גלויים וחלקם שעתידים להתגלות.
היה זה עשור של מלחמת שחרור, של הקמת מדינה, של קיבוץ נידחי ישראל, של כיבוש התישבותי; עשור של מעשים גדולים, מאמצי גבורה והתקדמוּת רבה. את מחירם של כל אלה שלמנוּ בדמים, תרתי משמע. וַדאי לא חסרו גם ויתורים לחולשות וכניעה לאינטרסים של הרגע. אך דומני שגם הכשלונות לא היוּ לשוא. כיום אנו חזקים יותר ומנוסים יותר משהיינוּ.
עשר השנים היוּ שנות חריש וזריעה. השדות טרם הניבו מלוא יבולם. העצים טרם נתנו את כל פריים. בתי־החרושת והסדנאות טרם הגיעוּ לשיא תפוקתם.
כמוהם גם האדם בישראל. עוד לא נתמַצו כוחותיו, עוד לא נדלו תבונת־כפיו וכושר־יצירתו.
אאמין כי הם יוליכונו, על אף הקשיים העצומים שלפנינו, לבניית משק וחברה לתפארת.
ומה הלאה?
שלוש הן המשימות המוטלות עלינו בעשור השני:
א) המשך קיבוץ הגלוּיות וקליטה שלמה של העליה שהגיעה ושתגיע;
ב) יישוב הארץ, הפרחת מרחביה השוממים וניצול אוצרותיה הטבעיים;
ג) עצמאות כלכלית – חתירה לסתימת הפער בין היצוא ליבוא, ברמת־חיים נאותה, ההולמת את יכולתנו.
התנאים היסודיים לכך הם:
א) הגדלת הייצור על־ידי גידול פריון העבודה וניצול יעיל יותר של כוח האדם והטבע; שקידה על שינוי ההרכב המקצועי של האוכלוסיה; הגדלת חלקם של המפרנסים בענפי התעשייה והחקלאות על חשבון השירותים;
ב) הוזלת הייצור למען יהיה בר־תחרות בשוקי העולם;
ג) שינוי בחלוקת הייצור, היינו: הגדלה ניכרת בחסכון הלאומי, למען יופנה חלק גדל והוך של התפוקה הלאוּמית להשקעה.
כל אלה חובה עלינו להשיג, למען נהיה מוכנים לקדם את פני הדברים כאשר יבוא ההון הציבורי יופחת במידה ניכרת. בעוד אנו רשאים לצפות בבטחה להמשך השתתפוּתה של יהדוּת התפוצות במאמץ לקיבוּץ הגלויות ולביצור משק המדינה, עלינו לזכור שכמה ממקורות ההון שלנו בחוץ־לארץ לא נתברכו באריכות ימים יתירה, ותותלת חייהם מתקצרת והולכת.
תהיה זו אשליית־שוא אם נצפה כי מקורות חדשים של יבוא הון ציבורי ימלאו את כל החסר. הדרך העיקרית לסתימת הפער היא ביצוא של מוצרים ושירותים בהיקף כפול ומכופל מן היצוא הנוכחי. הגדלה מהירה של היצוא היא לא רק תנאי קודם לאיזון מאזן התשלומים, ששבילי המסתורין שלו אינם נהירים לכל עובד ולכל עקרת־בית, הסומכים על הממשלה והאוצר; היצוא הוא צורך חיוני לעבודה סדירה של המפעלים ולתעסוקה קבועה. בעיה זו תעמוד בפנינו בחומרה גדלה והולכת כבר בשנה הקרובה, ואין מנוס ממנה.
עתה אעבור לסקירת השנה החולפת.
העליה והבטחון
הגורמים החשובים ביותר שהשפיעוּ על התפתחות המשק בשנת 1957 היו – הגידול בעליה מחד, והפחתת נטל הבטחון, מאידך. במשך השנה האזרחית עלו 71 אלף עולים. גל־עליה זה היה שונה במידה רבה מגלי העליה שקדמו לו במשך שנות קיוּם המדינה.
מבחינת רמת ההשכלה והמקצוע היוּ לעליה זו יתרונות חשובים שהקלו על קליטתה. אופיה זה חייב גם השקעת אמצעים נוספים.
הקטנת הוצאות הבטחון צמצמה את הצריכה הציבורית והניחה בידינו יותר אמצעים לקליטה הראשונית של העליה. לפי אומדן ראשון ירדה הצריכה הציבורית בשנה זו (כולל גם הוצאות בטחון וגם הוצאות שוטפות של הממשלה, הסוכנות היהוּדית והרשויות המקומיות) ב־30 מיליון ל"י – ירידה ב־5% במחירים שוטפים וב־10% במחירים קבוּעים.
התפוּקה והתעסוקה
המשק בכללו עמד על רמה גבוהה של פעילוּת כלכלית, שהתבטאה בגידול ניכר של התעסוּקה והתפוּקה. גידול התפוּקה הלאוּמית הריאלית נאמד ב־11 אחוז, בקירוב. הדבר הורגש במיוחד בהיקף הבנייה שערכה הכולל בשנה זו גדל ב־28%. הגידול כולל עליה של 65% בבנייה ממימון ציבורי, בעיקר לשיכון העולים.
מאז הגברת קצב העליה באוקטובר 1956 ועד סוף שנת הכספים הנוכחית נמצאו בתהליך בנייה במימון הממשלה כ־51,000 דירות. בדירות אלה השתכנו ועתידים להשתכן כ־180,000 נפש.
הייצור החקלאי הוסיף לגדול ועלה בשנת תשי"ז ב־10 אחוזים, לאחר שעלה שנה לפני כן ב־16 אחוזים.
בפעם הראשונה מאז הקמת המדינה באו עלינו שתי שנות־ברכה רצופות ללא בצורת, ואני מקווה שיעמוד לנו המזל גם בשנה החקלאית הנוכחית, ובשנים הבאות
הייצור התעשייתי, שנהנה הן משוק טוב והן מאספקה שופעת של חומרי־גלם מיבוא וייצור מקומי, גדל אף הוא ב־10% לפחות, ואילו הייצור והתעשייתי האזרחי גדל אף ביותר מכך.
הגידול הניכר בפעילוּת הכלכלית איפשר היקלטות קלה ביחס של העולים.
במשך השנה נוספו 40,000 דורשי עבודה, מהם מן העליה ומהם מן האוכלוסיה המקומית, ואילו האבטלה לא גדלה. מספר המובטלים כולל עובדי הדחק, פחת מ־25,000 בסוף שנת 1956 ל־23,800 בסוף שנת 1957. כמחצית מהמובטלים הועסקו בעבודות דחק.
צריכה והשקעה
גידול התעסוקה והייצור הביאו עמם גידול בהכנסה האישית, מה שגרם לגידול של כ־10% בצריכה הפרטית הריאלית. האוכלוסיה הממוצעת גדלה במשך השנה ב־5 אחוזים, בקירוב. הצריכה הממוצעת לנפש עלתה איפוא ב־5 אחוזים.
גידול רב במיוחד חל כנראה, בצריכת מוצרים לשימוש ממושך.
כלל ההשקעות במשק גדל ב־20% בקירוב. בהשוואה לאשתקד; מ־615 מיליון ל“י ל־740 מיליון ל”י, במחירי 1956.
מאזן התשלוּמים
הגידול הניכר ברמת התפוּקה והתעסוּקה מחד, והעליה בצריכה ובהשקעות מאידך, נתאפשרו, במידה רבה, על־ידי הגידול ביבוא. ייתכן שלא חלה עליה ביבוא הכולל של מוצרים ושירותים. לעומת הירידה הניכרת ביבוּא לצרכי בטחון עלה יבוא הסחורות מ־352 מיליון דולר ל־404 מיליון דולר. הוא גדל איפוא ב־50 מיליון דולר, שהם כ־14 אחוזים. נוסף על כך גדל יבוא האניות והמטוסים מ־10 מיליון דולר אשתקד ל־32 מיליון דולר.
חלק מהגדלת היבוא נועד להשלמת המלאי, שפחת אשתקד, וחלק אחר שימש להגדלת הייצור לשם יצוא.
המאזן המסחרי – במיליוני דולרים (נתונים ארעיים)
| 1956 | 1957 | ||
|---|---|---|---|
| סה"כ היבוא | 362.8 | 435.5 | |
| מזה: יבוא סחורות מחוץ לאניות ומטוסים | 352.4 | 403.7 | |
| אניות ומטוסים | 10.4 | 31.8 | |
| סה"כ היצוא | 106.5 | 133.8 | |
| מזה: יצוא חקלאי | 43.6 | 51.6 | |
| יצוא תעשייתי | 35.2 | 48.0 | |
| יהלומים | 24.5 | 32.7 | |
| יצוא אחר ואניות | 3.2 | 1.5 | |
| גרעון המאזן המסחרי | 256.3 | 301.7 | |
ואשר ליצוא.
בשנת 1957 עלה היצוא במידה ניכרת; מ־107 מיליון דולר ל־134 מיליון דולר, עליה של 28 אחוזים. היצוא התעשייתי עלה ב־37%, בעוד שהיצוּא החקלאי עלה ב־18%.
לגידול היצוא סייעה הממשלה רבות. הגדלנו את הפרמיה ליצוא התעשייתי ל־470 פרוטה לכל לירה של ערך מוסף. אף להדרים הענקנו פרמיה של 138 פרוטה. נוסף על כך ניתן עידוד מרחיק לכת ליצוא על ידי אשראי מוזל, השתתפוּת בהוצאות ההובלה, ארגוּן חברות לשיווּק, השתתפוּת בירידים ובתערוכות ועוד.
למרות הגדלת היצוא, הוסיף הגרעון במאזן הסחורות לגדול, שכן גדל יבוּא הסחורות עוד יותר. ואכן גדל הגרעון מ־256 מיליון דולר בשנת 1956 ל־301 בשנת 1957. יתכן אמנם – ועל כך עדיין אין נתונים סופיים – שסך־הכל של הגרעון במאזן הסחורות והשירותים לא גדל, בעקב הירידה ביבוא השירותים.
יבוא ההון
למימון הגידול ביבוא הסחורות נסתייענו גם השנה ביבוא הון ציבורי רב. יהדוּת התפוּצות הוסיפה לנטות שכם לקליטת העליה ולביצור משק המדינה. במידת־מה פחתו אמנם הכנסות המגבית היהוּדית המאוחדת ומילווה־הפיתוח. עקב הרפיון בכלכלה האמריקנית, ונקווה שזו תופעה חולפת.
גם השתא קיבלנו סיוּע כלכלי נרחב בממשלת ארצות־הברית בצורת מענק ומילווה, במזומנים ובעודפי־מזון. ההכנסות מן השילומים ומן הפיצוים האישיים גדלו.
בעקבות הגידול קבענו פרמיה של 20% מסכום ההעברה בצורת ניירות־ערך לכיסוּי הוצאות מקבלי הפיצויים, והנהגנו כמה הקלות נוספות, כולל תשלום ריבית גבוהה לפקדונות מטבע־חוּץ.
אציין בסיפוּק כי בשנה זו נתגלו כמה ניצנים חדשים להגברת זרם ההשקעות הפרטיות מחוץ־לארץ, והממשלה סייעה לכך במלוא יכולתה.
ייצוּב המחירים
גם השתא הצלחנוּ לקיים יציבות יחסית במחירים, שהושגה תוך מאמצים רבים, בתחומים השונים של המדיניוּת הכלכלית.
בתחום המוניטרי, עלה בידי בנק ישראל והאוצר להאֵט במידה מסוימת את עלייתם של אמצעי־התשלום. אמנם בממוצע שנתי היו אמצעי־התשלום גבוהים בשנת 1957 ב־9.3 אחוזים ממה שהיוּ בשנת 1956. אולם במחצית השניה של השנה חלה האטה, כך שבסוף שנת 1957 היה סכוּם אמצעי־התשלוּם גבוה ב־12 אחוז בלבד לגבי סוף שנת 1956.
האשראי לציבור הורחב ב־19%. כמעט כל התוספת, בסכוּם של כ־50 מיליון ל"י, ניתנה לענפי החקלאות והתעשייה להרחבת הייצור.
גם האשראי הבנקאי לממשלה הורחב ב־45 מיליון ל"י. ההרחבה חלה בעיקר במחצית הראשונה של השנה, כתוצאה ממבצע סיני.
השנה עלה שכר־היסוד בסכום הידוּע בציבור כ“שליש התוספת”. כן הוגדלה תוספת־היוקר מחודש יוּני ואילך ב־3.2 אחוזים. אם נוסיף לכך את ההעלאה הניכרת בשכר בעקב העלאות בדרגה, בוותק ובתוספות אחרות, הגיעה ודאי עליית השכר הכספי ל־8 עד 10 אחוזים. בהשוואה לאשתקד היתה זו עלייה מתונה.
נדמה כי הציבור הרחב והנהגת ההסתדרוּת מגיעים לכלל הבנה, כי ניתן להעלות את שכרו הממשי של הפועל העלאה בטוחה ומתמדת רק על־ידי הגדלת הפריון, הגברת הייצור והוזלתו. מסתבר כי הציבור מתחיל להתנער מהאשליה העצמית הנבובה כי ניתן להיטיב את מצב העובד על־ידי תוספת־שכר כספית, ללא הגדלה מקבילה בפריון. רק גידול ממשי של הפריון והייצור בכוחם להבטיח את העלאת ההכנסה הממשית לקבועים בעבודתם, ליצור מקורות עבודה ופרנסה למובטלים ולמנוע פליטת עובדים.
הגברת הייצור המקומי וגידול היבוא תרמו אף הם להקלת הלחץ על המחירים.
סובסידיות
אך בגורמים אלה לא היה די.
כדי למנוע לחץ חזק להעלאת המחירים במשק, ולהבטיח את הערך הריאלי של השכר וההכנסה נאלצנו להגדיל במידה רבה את הסובסידיוֹת, למוצרי־יבוּא ולמוצרים מקומיים. הסובסידיוֹת ניתנו ברובן בכל ימות השנה והוצאנוּ עליהן בתשעת החודשים הראשונים של שנת הכספים כ־70 מילין ל"י ומליוני דולרים רבים, ואין סכוּם זה כולל את התמיכות ביצוּא.
במאמץ נוסף לייצוב המחירים עשינו לאחרונה הסכמים עם איגוּדי היצרנים, להבטחת אספקה שופעת של ביצים וירקות במחירים יציבים ומוזלים.
עידוּד החסכון
השנה הוספנו לנקוט אמצעים לעידוּד החסכון, כדי לממן חלק גדול יותר של ההשקעות על־ידי חסכונות מקומיים, וכדי לאפשר לבעלי האמצעים הקטנים לחסוך לשעת צורך תוך הבטחת ערך חסכונותיהם.
הוצאנו סוגי איגרות־חוב חדשים ומגוּונים. כן עודדנו ביטוח־חיים צמוּד־ערך והענקנו לו הקלות במסים. הכספים שיצטברו בדרך זו יושקעו ברובם בחברת החשמל. ביטוח־חיים צמוּד הוא חידוש בעולם והוא פותר באופן מניח את הדעת את בעיית ירידת ערך־הכסף בטווח ארוך, בעיה המטרידה גם מדינות אחרות.
המקור הגדול ביותר של חסכון מוסדי הוא קופות־התגמולים. השנה הגענו להסדר המַתנה את הפטור ממס־הכנסה לגבי הקופות בהשקעת 65 אחוז לפחות מאמצאיה ב’השקעות מאושרות' ובהגבלת החלק הניתן לחברים בהלוואה למטרות שיכון ורכישת משק חקלאי ל־25%.
ביצוע התקציבים
ועכשיו לביצוע תקציבי המדינה בשנה השוטפת.
ההכנסות עד סוף נובמבר היו 632 מיליון ל“י. ההוצאות הגיעוּ ל־647 מיליון ל”י. לעומת עודף ההכנסות בתקציב הרגיל בסך הקרוב לשני מיליון ל“י נוצר עודף הוצאות של כ־17 מיליון בתקציב הפיתוּח ועודף כולל של ההוצאה על ההכנסה בסך 15 מיליון ל”י.
בעוד שההכנסות בתקציב הרגיל היוּ מתאימות לאומדן, ובמפעלי־הדואר והתחבורה אף עלו עליו, הרי ההכנסות מקרנות־התמורה השונות לא הגיעו כדי 2/3 מהאומדן השנתי, בגלל פיגור זמני בהכנסות מקרן־התמורה של המענק ועודפי התוצרת החקלאית.
בתחום השיכון ל א יכולנו לצמצם את ההוצאות במקביל לעיכוב בהכנסות, והוא שיצר בעיקר את עודף ההוצאה שהזכרתי.
חוק הרבית
כזכור לחברי הבית, חוקק בתחילת שנת 1957 חוק הרבית והוצאנו לפיו צו שהגביל את הרבית ל־11 אחוז לשנה להלוואות בדרך־כלל ול־10 אחוזים להלוואות לחקלאות ולתעשייה. נראה שהמוסדות הבנקאיים שהם רוב מנין ורוב בנין של מקור האשראי במדינה, מקיימים את החוק כהלכתו, והתוצאות מורגשות בוודאי במשק החקלאי והתעשייתי כאחד, אף־על־פי שהרבית הקצוצה עדיין לא חוסלה לגמרי. אנו בוחנים עתה את האפשרות של הגברת הפיקוח וסתימת הפרצות.
הידוּק קשרי־חוּץ כלכליים
נתהדקו קשרינו הכלכליים עם מדינות אחרות. כידוּע קיבלנו השנה מילווה בצרפת, וכבר הגיע ארצה חלק מהסחורות שאנו עתידים לקבל במסגרת עיסקה זו. יחסינו הכלכליים והמסחריים עם מדינה זו הם נלבבים, כמוהם כיחסים המדיניים.
הוגברו קשרינו עם כמה מדינות באסיה ובאפריקה. העמדנו לרשות כמה מדינות צעירות אחרות מן הידע והנסיון שרכשנו בתחום הכלכלה, ובכל הצניעות אנו נכונים להוסיף ולהרחיב את הפעולה. דוּגמה נאה לשיתוּף הפעוּלה בינינוּ תשמש חברת־הספנוּת המשותפת עם גאנה.
בהקשר זה עלי להזכיר גם את חיפושי הדרך להידוק קשרים עם אירגונים כלכליים של ארצות אירופה. ברחבי תבל מתהדק והולך שיתוף־הפעולה הכלכלי, והנסיון הוכיח כי הדבר הוא לברכה לכל אחת מהמדינות המשתתפות. אם נפגעת לתקופת־מה קבוצת אינטרסים זו או אחרת, הרי יוצא הפסד זה בשכרו של המשק בכללו. דומני, שמשקנו לא יוכל לשכון לבדד לאורך־ימים, וראוּי לנו לתור ולבדוק דרכים לשיתוּף עם אירגונים כלכליים אזוריים.
נגעתי עד עתה בדברים הכלליים ביותר. נמנעתי מלתאר התפתחוּיות חשובות וראויות לציוּן בתחומי התעשייה והחקלאות, המחצבים והתחבורה, השיכון וההכשרה המקצועית ובשאר תחומי המשק והמדינה. ודאי יעמדוּ על כך חברי השרים, איש איש בדיוּן על משרדו ושטח פעולתו.
בפירוט הכספי והסטאטיסטי של ההתפתחוּת הכלכלית נבלעות בין המספרים ונעלמות מן העין פרשות־גבורה רבות־תפארת. תחייתו של נמל אילת וקשריו עם מרכז הארץ בצינורות שונים הם פרשה שעוד תסופר ועוד תורגש בארץ ובכלכלתה; התבססותן של עיירות וישובים בנגב, הגדלת ניצול המחצבים ממעמקי האדמה ומהים, השתרשותם של יושבי לכיש, הקמת יטבתה, עין־גדי, מצפה־רמון ושדה־בוקר, כל אלה הן התחלות שאחריתן תשׂגה.
ומה לשנה הבאה?
מסוכן להתנבא במדינת ישראל. יותר מאשר בארצות אחרות, רבים במשקנוּ הגורמים שאין לנו שליטה עליהם ושאין אנו יכולים לחזותם מראש. אין לנוּ אלא להתבסס על המעט הידוּע, להניח הנחות ביחס לגורמים הבלתי־ידוּעים, ולקוות כי ההפתעות תהיינה רק לטובה.
הנחות יסוד
הגורמים העיקריים המשפיעים על התפתחות משקנו, ושלגביהם אין לנוּ ידיעה ברורה הם שלושה: העלייה, הבטחון ויבוא ההון.
בחישובי התקציבים אנו מתבססים על ההנחה שהיקף העליה יהיה 40 אלף נפש. העולים יבואו חלקם מארצות אירופה וחלקם מצפון אפריקה.
מעליה זו יתוספוּ 16 אלף מבקשי־עבודה, ומתפקידנוּ לקלוט אותם בתעסוקה יצרנית.
הנחה ב' היא שהיקפו של נטל הבטחון לא יעלה על היקפו אשתקד.
אשר ליבוא הון, יש יסוד להניח כי בעוד שבהעברות אישיות ובפיצויים תחול עליה מסוימת, תחול ירידה ביבוא הון ציבורי. קיים חשש כי התנאים הכלכליים השוררים עתה בארצות־הברית ישפיעוּ לרעה על המגבית המאוחדת ומילווה הפיתוּח. גם סכומי הסיוּע האמריקני אינם נמצאים בקו עליה.
מכל־מקום, אין להניח שהיקף יבוא ההון יעלה השנה על יבוא ההון בשנה שעברה. נהפוך הוא. יש מקום לחשוש שתחול ירידה בהיקפו.
מצד שני, גדל והולך היקף החובות שעלינו לפרוע, וכן מוטלת עלינו החובה להגדיל את הרזרבות במטבע־חוץ, עם הצטמצמות מקורות יבוּא ההוֹן, רזרבה ניכרת היא בגדר הכרח.
כיוון שכך, ניצבת בפנינוּ בכל חומרתה השאלה – איך נעמיד לרשות המשק את יבוא הגלם, הציוּד ומוצרי־הצריכה הנדרשים כדי להוסיף ולקיים רמת־ייצור גבוהה? כבר ציינתי שהיבוא המוגבר של חומרי־גלם היה אחת הסיבות העיקריות לגידול הרב בייצור ובתעסוקה אשתקד. ראוּי גם לזכור שהבנייה, שהיקפה היה גדול אשתקד במיוחד, סיפקה תפוקה ותעסוקה גבוהים על בסיס של יבוא מועט יחסית.
השתא יהיה עלינו ליצור מקומות עבודה ופרנסה ל־35 אלף מפרנסים נוספים – כמחציתם מהתבגרות האוכלוסיה הקיימת ומחציתם מן העליה, וזאת נוסף לכל הדרוש כדי לקיים את הרמה הגבוהה של ייצור ותעסוקה שהשגנו אשתקד.
הצורך להגדיל את יבואם של חמרי גלם, ציוּד ונכסי תצרוכת נוכח יבוא הון ציבורי שאינו מספיק – זו הבעיה!
שלוש הן הדרכים לפתרון, ואון עלינו להעמיד במרכז מדיניותנו הכלכלית בשנה הקרובה ובשנים הבאות: א) העמקת הייצור המקומי להקטנת מידת תלותנו ביבוא;
ב) הגברת יבוא ההון הפרטי, נוסף על הציבורי.
ג) הגדלת היצוא.
העמקת הייצור
אנו משקיעים זה שנים סכומים עצומים בענפי יסוד במגמה להעמיק את הייצור, להגדיל את אספקת חומרי־הגלם המקומיים, להקטין בכל מוצר את חלקו של מרכיב היבוא ולהגדיל בעשור הראשון את הייצור פי שלושה ויותר, בעוד שהיבוא גדל במידה פחותה מזו. אך קצב ההתקדמוּת אינו מספק. נגזר עלינו להחיש את העמקת הייצור, שבה פתרון להגדלת־תפוקה וריבוי־תעסוקה, ללא הכרח להגדיל את היבוא במיליוני דולרים החסרים ואינם. את העמקת הייצור ניתן להשיג על־ידי השקעות בהרחבת כושר הייצור המקומי ועל־ידי הגדלת הכדאיות של ייצור מקומי ביחס ליבוא. ייאמר כאן, שלכך בעצם כוּונו ההיטלים המתאימים.
יבוא הון פרטי
דרך שניה להגדלת ההכנסות במטבע־חוץ היא עידוּד יבוא הון פרטי. ההשקעות הגדולות של הון ציבורי בענפי היסוד הכשירו את התנאים וסללו את הדרך לבואו של ההון הפרטי.
להון זה נועד תפקיד נכבד בפיתוח המשק, הן על־ידי השקעה במפעלים קיימים והן בהקמת מפעלים חדשים.
אמנם, חלפה התקופה בה חיפש לו הון פרטי מהארצות המפותחות מוצא להשקעה בארצות־חוץ. צמאון להון שורר היום כמעט בכל הארצות, ואילוּ ההון המצטבר בארצות המפותחות אינו נוטה לזרום למרחקים אלא לדלוף טיפין טיפין. כדי למשוך את ההון הפרטי הנה, לא די כנראה בכל סגולות־היקר של ארץ זו, אלא יש צורך לאפשר לו אף רווחים נאותים ולהגביר את אמונו בבטחון ההשקעות.
ואכן, נקטה הממשלה אמצעים נוספים כדי להגדיל את ריווחיות המפעלים. הנחנו על שולחן הכנסת הצעת־חוק המאפשרת הגדלת הפחת המוכר לצרכי כמס־הכנסה, הן למפרע, החל משנת 1955 – והן מכאן ואילך. חישוּב פחת חדש זה יקטין את תשלוּמי המס ויגדיל את הרזרבות של המפעלים.
בהצעת־התקציב הזו מציעה הממשלה לבטל את יהב המגן גם על מסי חברות, ולהוריד את השיעור המאכסימאלי של מס־ההכנסה של החברות. להורדה זו כפל חשיבות. היא תגדיל את הרווחים הנקיים של המפעלים, דבר שיגביר השקעות־פנים וחוץ, ווַדאי יימצאו רבים אשר יראו סימן טוב בעצם צמצוּם חלקו של שר־האוצר ברווחי המפעלים.
הממשלה נותנת ותוסיף לתת להשקעות הפרטיות עידוד ישיר על־ידי הלוואות מאמצעיה היא בתנאים נוחים.
כדי להקל על הזרמת הון לפיתוח תעשייתי הקמנו השנה את ‘מוסד ישראל לתעשייה’ בו משתתפים, מלבד הממשלה, בנקים וגופים כלכליים אחרים. המוסד יכוון את האשראי הניתן למפעלי התעשייה לאפיקים יעילים. אנוּ מקווים כי יעלה בידו, לאחר שיתבסס ויוכיח יכולתו, לגייס הון מקומי נוסף וכן הון ממקורות־חוץ.
אזכיר גם את משלחת ‘הרצון הטוב’ לארצות־הברית, בה השתתפוּ נציגי התעשייה לכל גווניה. היא הצליחה לקשור קשרים נאותים ולעניין משקיעים, נצפה לפירות בהשקעות של ממש.
הגדלת היצוא
הדרך הטבעית והמבטיחה ביותר ליצירת אמצעים נוספים במטבע־חוץ היא בהגדלה מהירה של היצוא. יש יסוד להניח כי היצוא יגדל בשנה הקרובה ב־40 מיליון דולר, ויגיע ל־240–250 מיליון דולר (כולל שירותים), אולם אף גידוּל זה אינו מספיק.
כל דולר שאנו מרויחים מיצוא נותן לא רק הכנסה ותעסוקה בתמורתו הישירה אלא שבחלקו הוא גם מאפשר קניית חומרי־גלם, חומרי־בנייה או ציוּד, המשמשים בסיס להגדלה כפוּלה ומכופלת של כלל הייצוּר והתעסוקה, לא אהסס לומר כי הברירה העומדת בפנינו בשנים הבאות היא יצוא או אבטלה, חלילה, ומכאן לקח ומסקנות לגבי כל מפעל, כל עובד וכל אדם בישראל אף לגבי אלה הרואים עצמם מובטחים בתעסוקתם ובפרנסתם.
הממשלה מצדה בוחנת כל אפשרות להגדלת היצוא, ומסייעת לכך בדרכים שונות. בתקציב המוצע הקצבנו עשרות מיליונים לעידוד היצוא.
לאחר שהתעשייה והחקלאות צוידו במיטב הציוּד, וכושר יצורם עולה על יכולת הקליטה של השוק המקומי, הרי רק בנו ובעבודתנו תלוי הדבר, אם נספק לשוקי־חוץ מוצרים אשר יהיוּ בני־תחרות מבחינת האיכות והמחיר, ואשר תמורתם תמשיך להניע גלגלי הייצור והתעסוקה.
מדיניות המחירים
הצלחת מאמצינו להגדלת היצוא, למשיכת השקעות ולמניעת לחץ נוסף על היבוא, מותנית במניעת התפתחות אינפלציונית. לשם כך נפעל בשילוב האמצעים שברשותנו לקיוּם היציבוּת במשק.
המדיניוּת המוניטארית תסייע להגדלת הייצור החיוני על־ידי הכוונת האשראי לחקלאות ולתעשייה ולענפים יצרניים אחרים, במסגרת הגבלה כמותית של האשראי.
נפעל למניעת גרעון בביצוּע תקציב הממשלה ותקציב מוסדות ציבוריים, כדי לבלום השפעה איפנלציונית מכיוון זה.
החלטת הוועד־הפועל של ההסתדרוּת, להימנע מדרישות להעלאת־שכר כללית במשך השנה הקרובה, תסייע ליציבות ואף תמנע את החרפת מצב התעסוּקה. החלטה זו נובעת מדאגה לאינטרסים של כלל העובדים ושל המשק הלאוּמי כאחד.
נוסף לכל האמצעים לייצוב מחירים שמניתי נשתמש גם במכשיר בסוּבסידיות במידת הצורך. בתקציב המוצע מוקצב לכך הסכום הגדול של 38.5 מיליון נטו.
הגברת החסכון
נוסף לפעול להגברת החסכון לשם מימון השקעות חיוניות. אנוּ מקווים להפיץ איגרות־חוֹב נוספות של מילווה השיכון בסכום של 25 מיליון ל“י. כמו־כן תוצא אֶמיסיה חדשה למימון התעשייה בסכום של 20 מיליון ל”י. האיגרות הללו נהנות מהנחות בתשלום מס־הכנסה, מהצמדה לדולר או לאינדכס, ומצוידות בערבות הממשלה. אני מקוה שחלק ניכר מתוספת ההכנסה, שתישאר בידי הציבוּר לאחר הורדת שיעוּרי המסים, הגביר את החסכון.
אשר לתקציבים עצמם – הרי זה ספר של 1,420 עמודים, הכולל פרטים ופרטי־פרטים. אתעכב על־כן רק על כמה נקודות הנראות לי מרכזיות, והמהוות שינוי לגבי השנים שקדמו, אם מבחינת ההכנסות ואם מבחינת ההוצאות.
פיתוח הדרום והנגב
במדיניות ההשקעות הממשלתיות נפנה יותר לפיתוּח הדרום והנגב. אין זו משימה לשנה אחת בלבד. אנו מתכוונים לניצול הפוטנציאל של חבל־ארץ זה, בחקלאות, בתעשייה ובמחצבים. מפעל־המים הארצי, פיתוח הערבה, המחצבים והמכרות, ואף השקעותינו בתעשייה ושיכון – יעמדו רובם בסימן הנגב. במסגרת המפעל הארצי להספקת מים לדרום ולנגב נמשיך במרץ מוגבר בחפירת התעלה ומנהרותיה, ונתחיל בייצור הצינור הגדול ובהנחתו. למפעל־המים להר הנגב הקצבנו השנה סכום של תשעה מיליון ל"י. עד להשלמת המפעל נשקיע בו בוודאי סכום כפול.
בימים אלה תושלם הקמת מפעל־הנחושת בתמנע ונתחיל בהרצתו. במחצית השניה של השנה הוא עתיד להיכנס לפעולה סדירה. בתקציב נכללוּ גם כספים שיסייעו להגברת הייצור בחברות האשלג, הברום והפוספאטים. אנו מתחילים השנה בסלילת מסילת־הברזל באר שבע–דימונה ובסקר להכנת המשך הקו עד אורון. הקצבנו סכום ניכר להרחבת כושר פעולתו של נמל אילת ולייעולו. נתחיל בהקמת מפעלים בדרום, מאשדוד בואכה אילת.
נקדם השנה את פיתוח הנגב על־ידי העברת מתקנים ומפעלים, ממשלתיים וצבאיים, ללב הנגב שיעסיקו עובדים רבים, והם ישמשו אבן־פינה ואבן־שואבת לאיכלוּס הנגב.
עין־גדי ומצפה־רמון, ים־המלח ויטבתה, תמנע ודימונה, שדה־בוקר, אורון ואילת. אלה הם ישובי יסוד, הם השתי והערב שעליו נרקום בהתמדה ובעקשנות את המטווה הכיבושי וההתישבוּתי של הנגב.
פעולה נרחבת תיעשה השנה במפעלי־תחבורה. השנה יוחל בהכשרת נמל הקישון למספנה. עם השלמתה עתידה המספנה ליצור תעסוקה נוספת, ולשמש מקור לחסכון ולהכנסה במטבע־חוץ, בשירות ציינו וציים זרים. אין הדברים אמורים אלא אם תהיה בת־תחרות מבחינת טיב העבודה ומחירה. נתחיל גם בהרחבת רציף נמל חיפה, סלילת מסלול־המראה חדש בשדה־התעופה לוד ומסילת־הברזל לדימונה; למפעלים אלו אנו מציעים להוציא השנה כחמישה מיליון ל"י, אך השלמת תכנית הרחבה זו תימשך 4–5 שנים. ויידרשו לכך סכומים גדולים פי כמה מאלה שהקצבנו השנה.
להתישבות חקלאית, השקייה ופיתוח הערבה נוציא השנה סכום של 120 מיליון ל“י. אם נוסיף לכך את תקציב הסוכנות היהוּדית להתישבות, יסתכם התקציב לחקלאות ב־170 מיליון ל”י.
במסגרת זו הקצבנוּ סכוּם גדול למטעי־הדר נוספים. הודות להשקעותינוּ בעבר הוכפלו בשנות קיוּם המדינה שטחי ההדרים מ־125 אלף דונם ל־245 אלף. בשנה זו נוסיף לנטוע. תנובת הפרדסים תגיע בקרב הימים לשוקי־העולם המתרחבים והולכים, ותגדיל את הכנסותינו במטבע־חוץ.
עקב ההגדלה בהשקעות בחקלאות, בתעשייה ובמחצבים נאלצנו לצמצם את תקציב השיכון, שיגיע השנה ל־65 מיליון ל"י, כולל השיכון בהתישבות. הפחתה זו נתאפשרה מאחר שאשתקד השקענו בשיכון סכומים גדולים.
גם השנה נוסיף ונבנה קרוב לשתי רבבות יחידות־דיוּר. התקציב יספק את האמצעים לביצוּע חלק ניכר מתכנית חיסול המעברות ושכונות־הצריפים, והחלפת מבנים מסוכנים.
הכנסות תקציב הפיתוּח
הכנסות תקציב הפיתוּח תגענה לפי האומדן ל־436 מיליון ל“י. 274 מיליון ל”י תבואנה מקרנות־תמורה של השילומים, המענקים ומילווה־חוץ, השאר יבוא ממקורות־פנים – מגביות, מהכנסות מנכסים וממילוות שונים. חלקם של מקורות־הפנים בהכנסות תקציב הפיתוח גדל והולך גם בשנה זו.
הפחתת המסים על הכנסה
ואשר להכנסות התקציב הרגיל, אנו מציעים את ביטול יהב המגן על ההכנסה, הסכום של 15 מיליון לירות, שנרשם בהצעת־התקציב בסעיף זה, יבוא מגביית הפיגוּרים של העצמאיים, וכן מניכוי היהב לשכירים ממשכורת מארס, שייגבה רק באפריל.
זה שנים אחדות אנו נוהגים הפחתה אחרי הפחתה בשיעורי מס־ההכנסה, והממשלה דנה עתה בהצעה לשינויים נוספים.
כתוצאה מהפחתת מס־ההכנסה אשתקד וביטול יהב המגן לשנה הקרובה, תחול ירידה בתשלומי המס, שאת היקפה אדגים בדוגמאות מספר:
עובד נשוּי, אב לילד אחד, שהכנסתו 250 ל“י לחודש שילם בשנת 1956 למעלה מ־25 לירות, משלם השנה כ־20 ל”י וישלם בשנה הבאה עלינו לטובה כ־14 לירות בלבד. עובד נשוי, אב לשלושה ילדים, המשתכר 400 ל“י שילם ב־1956 67.5 לירות משלם השנה 47.5 ל”י, וישלם בשנה הבאה 37.5 לירות. עובד נשוי ואב לשני ילדים המשתכר 600 לירות, שילם בשנת 1956 – 203, השנה הוא משלם 146 ל“י ובשנה הבאה ישלם 122 ל”י בלבד.
שינויים אלה משקפים את המגמה להפחית את שיעורי המס הכלליים.
כאמור מציעים אנו להפחית גם את שיעורי המסים על הכנסות החברות, כבר הבעתי תקוותי כי גידול ההכנסה של החברות יסייע למשיכת הון־חוץ. כוונתנו בצעד זה היא, כי הכספים שנותיר בידי המפעלים יגדילו את השקעותיהם היצרניות או יממנו את צרכיהם בהון חוזר. באופן זה יפחת אולי בהדרגה הצורך לממן מפעילם עלהידי הלוואות והשקעות מתקציב הפיתוּח.
הורדת שיעורי המסים מתאפשרת הודות ליעול הגבייה, להרחבת רשת משלמי המס ולהרמה המתמדת של מוסר תשלום המסים. אנו חייבים לגבות בשנת הכספים הבאה 250 מיליון ל“י ממס־הכנסה לעומת 204 מיליון ל”י שנקבעו לשנת־הכספים השוטפת.
מסים ישירים ועקיפים
במסגרת הדיונים על התקציב נוהגים לבחון מה נוטלים בו המסים הישירים – הם המסים על הכנסה ורכוש – המסים העקיפים – הם המסים על ההוצאה. אומר מלים אחדות להבהרת עמדתנו בענין זה.
בעבר שלט בכיפה קו־מחשבה פשטני בשטח זה. מס־ההכנסה נחשב כמס הרצוּי ביותר מבחינה סוציאלית, וכל המרבה אחוזו בכלל המסים הרי זה משוּבח. הנסיון במדינות רבות הזם הנחה זו. מתפשטת והולכת המסקנה כי מוטב לגבות חלק ניכר בצורת מסים על הצריכה, שכן הגזמה במסי־ההכנסה מזיקה לייצור ולמשק. ואמנם כך נוהגים במרבית המדינות, הן במדינות מערביות, קאפיטליסטיות וסוציאליסטיות – והן במדינות הגוש הסובייטי, וברית־המועצות בראש ובראשונה. רק מדינה אחת דבקה בהעדפת מס־הכנסה, והיא ארצות־הברית, אך תנאיה, רמת הייצור וההכנסות בה כה שונות משל ארצות אחרות, עד שאין ללמוד ממנה גזירה־שווה.
עיקר מגמתנו להגביר את הייצור ללא העלאה מקבילה תצרוכת, למען תופנה מרבית תוספת־הייצור להשקעה וליצוא. המדיניות הפיסקאליות צריכה אף היא לסייע לעידוד הייצור, על־ידי שיעורים נמוכים של מס־הכנסה, ולצמצום הצריכה, על־ידי מסים של ההוצאה.
מכל־מקום אציין כי חלקו של מס־ההכנסה יגיע בשנה השוטפת לכדי יותר מ־40% מכלל ההכנסה ממסים, ואף בשנה הבאה יגיע לשיעור דומה.
מס־קנייה הוא המכשיר העיקרי לגביית מסים על הצריכה. גם בו יש מקום לפרוגרסיביות בשיעורים, לפי מחיר המצרך ומידת חיוניותו. לא רק שהמס צמוד למחיר אלא שנוסף לכך יש במס־קנייה גם שיעורי־מס מודרגים. על תנור־חשמל, למשל, מוטל אחוז־מס גבוה יותר מאשר על תנור־נפט; על בגדי־צמר יקרים מוטל אחוז־מס גבוה יותר מאשר על בדים עממיים. גם מסי־בלו על צריכה, מס־שעשועים, מס־נסיעות־חוץ ומס על צריכת חשמל מעל למינימוּם מסוים נכללים בין מסי־הצריכה הפורגרסיביים. ממסי־הקנייה אנו מתכוננים לגבות השנה 75 מיליון ל"י.
פרט לגידול הכנסות מס־הכנסה ומס־קנייה, אנו מצפים לגידול ניכר בהכנסות מבלו על דלק, עם גידול הצריכה. המעבר לעישון סיגריות פילטר, היקרות יותר, מובא בחשבון בגידול ההכנסות מבלו הטבק. הגידול בשאר הסעיפים יהיה ודאי מקביל לגידול הכלליי בהכנסה הלאומית.
הוצאות התקציב הרגיל
היקפו של התקציב גדל ב־87 מילון ל“י. תוספת זו מתחלקת בצד ההוצאות כך: ההוצאות למשרדים גדלו ב־36 מיליון ל”י. השנה יהיוּ משרדי הממשלה ומוסדות ציבוריים אחרים חייבים בתשלום מכס ומס־קנייה במשך כל השנה, וכתוצאה יגדלו ההכנסות וגם ההוצאות ב־10 מיליון ל"י. הוצאות משרד־הבטחון והתקציבים המיוחדים יגדלו ב־16.5 מיליון.
מתוך 36 המיליונים שיתוספוּ למשרדים 10 מיליון הם מתוספת ההתיקרות, ואילו 14 מיליון הם תוספת לפעולות חדשות.
השנה נתחיל בביצועה של תוכנית תלת־שנתית לשיקוּם הפליטים הערביים הנמצאים כיום בישראל. התכנית תעלה ב־10 מיליון ל"י. החלק הראשון מסכוּם זה כבר נכלל בהצעת התקציב לשנה זו.
מספר עובדי המדינה כמעט ולא גדל. רק במשרד החינוך והתרבוּת גדל מספר העובדים במידה ניכרת. קליטת הילדים הנכנסים לעול תורה – ילדי עולים ובני תושבים, מחייבת 1,400 כיתות חדשות ו־1,500 מורים ומורות.
פרט למורים, גדל מספר עובדי המדינה ב־400 בלבד, שהם פחות מאחוז אחד ממספר עובדי המדינה כיום. הגידול הזה נתחלק בין המשרדים השונים, ועיקרו – לכוחות המשטרה. מספר השוטרים יגדל ב־200, ואנו מקווים שעמם ירבה הבטחון בדרכים ובישובים ויופרשו כוחות מספיקים למרכזי הדרום והנגב.
שני משרדים נתקפחו על־ידי הממשלה ומספר עובדיהם פחת: משרד הבטחון והאדמיניסטראציה של משרד האוצר.
שירותי התחבורה והבזק הועברו השנה לחשבון מסחרי סגור ואין הם מופיעים עוד במסגרת התקציבים הרגילים. בתקציב הרגיל נכללות רק ההוצאות המנהליות של המשרדים הממונים על שירותים אלה וכן הרווחים והגרעונות של המפעלים.
התקציב הרגיל, הבא לספק את צרכי המדינה בבטחון פנימי וחיצוני, במשפט, בבריאות, בסעד ובחינוך, מצוּיד באמצעים באופן מניח הדעת.
לעוּמתוֹ אינו מספיק כלל וכלל התקציב המיועד למפעלי־פיתוּח כלכליים וכיבושיים ולקליטת עליה.
הקוצב תקציבים לכל פעולה וענף יכול היה להשתמש ביעילות גדולה עוד ב־100–150 מיליון ל"י למטרות חיוניות ביותר בכפר ובעיר: בחרושת בחקלאות, בתחבורה ובבנין.
תוספת אמצעים במטבע פנים וחוץ למפעלי פיתוח היתה מבטיחה אותנו מריבוי אבטלה והיתה מאפשרת להקטין את מספר העובדים עבודות יזומות בחילופין, דבר הבולע כוח אדם ואמצעים לפעולה שאינה בעלת ערך חיוני ביותר.
העברת כל 1000 איש לעבודה יוצרת עשויה להוסיף לתפוקה הלאומית מוצרים בשווי של מיליון דולר ויותר.
באספקת אמצעים נוספים, יכולת ויוזמה נוספות, ניתן להכניס למעגל הייצור עוד 20–25 אלף מפרנסים, וערך ייצורם עשוי להגיע ל־20 מיליון דולר בשנה – סכום שאינו מבוטל כלל.
אפשרות זאת תלויה כיום לא רק באמצעים להשקעה. עכשיו היא תלויה קודם כל בכדאיות הייצור וביכולת המכירה בשוקי עולם, כי רק היצוא בכוחו לפתור את השאלה.
תוספת ייצור לשם יצוא במקום אבטלה גלויה וסמויה – בה בעיקר נחפש פתרונות לבעניותינו הכלכליות.
הורדת שעורי המסים על־ידי ביטול יהב המגן ושינויים אחרים ישאירו בידי הציבור עשרות מיליונים לירות נוספות. טובת המדינה וטובת העם דורשות שנשקיע סכומים אלה בפיתוח – איש איש בשדהו, במקצועו, בענפו ובפינתו.
השקעה גוררת השקעה, יצר העשייה מתסיס ומדביק. מה שהחסיר תקציב הפיתוּח ימלא הציבור. בידי כל אדם ובידי כולנו יחד המפתח לעתידנו הכלכלי.
אני מאמין כי טמונים בנו כוח יצירה, תבונת כפים ומוח אשר טרם באו על מלוא ביטוים בכלכלה ובמשק.
נעמול במשנה מרץ לתור את הדרך להוציא כוחות אלה מן היכולת הרדומה אל הפועל.
על סף העשור השני של חידוש קוממיותנו נחרות צו זה על לוח לבנו.
בעשור הראשון נאגרה מתחת לפני השטח הגלוי יכולת רוחנית וכלכלית. היא זקוקה לתקופה מתאימה של דגירה. ערכו הכלכלי והיצרני של ציבורנו עולה משנה לשנה. החקלאי הוותיק והצעיר אשר בידיהם הגרומות לספק מרבית מזונותינו מתנובת האדמה; פועלי החרושת, הסדנה והתובלה אשר ברצונם ובזרועם השרירית תלוי כה הרבה; הם, מהנדסיהם ומנהליהם, מתבגרים והולכים, מתנסים והוליכם. שעת גילוּי כוחם קרבה.
חייבת כל שנה להעלות אותנו במעלות התפוקה, היצירה והפריון.
השנה הבאה – הראשונה לעשור השני – נתבעת לתרום את תרומתה במאמץ ההתקדמוּת וההתפתחוּת.
- שולמית רפאלי
- עמינדב ברזילי
- צחה וקנין-כרמל
- שלי אוקמן