בועד־הפועל של ההסתדרות, נובמבר 1953

יורשה־נא לי לראות את במת הוועד־הפועל של ההסתדרות משני צדדיה, כ’במה מסתובבת' של הציבוריות הפועלית הציונית, האחראית ליעודו של הפועל, והאחראית גם לבנין העם והארץ. כשהתפקידים מחולקים חייב כל ממונה על קטע בחזית המשותפת להביא מנסיונו שאגר ומתביעותיו אל הבמה האחת, שהיא הבמה החייבת במתן תשוּבה.

אסתכן ואומר שכל עוד פתוחה לפני אלפי אנשים האפשרוּת להיכנס לא רק לעבודה, אלא גם להתישבות אין אני עשוּי להזדעזע, שכן זוהי הנחת־אב בעיני. יתירה מזו: אסורה עלי ההזדעזעות נוכח הצטברותה של האבטלה. אני אומר ‘אסורה’, בתקווה שלא נתחרה בינינו על היחס האלמנטרי לאדם התובע יום־עבודה, בין שהוּא פועל בעל־הכרה מאורגן, ובין שאינו פועל ואינו מאורגן. אנו יושבים פה כמפקדה אחראית למפעל ישוּבי־קולוניזאטורי ממדרגה ראשונה. ואין אנוּ מפקדה מארגנת בלבד: הוטל עלינוּ מפעל־אדירים שאנו אחראים לו.

וכאן מלה אחת לענין הקרוּי: בריחה מן הכפר אל העיר. אביא מספרים אחדים כ־1500 בתים עומדים לא־מאוכלסים בהתישבות, מלבד כ־1000, שנועדו להתישבוּת התנועה ‘מן העיר אל הכפר’ השנה. אמרו לי: אנשים אלה עוזבים מקומות־עבודה, ואין אתה יכול לדרוש שילכו כולם בבת־אחת. תלך קבוצה של 20 איש שיבנוּ תחילה את הבתים. ניחא, אבל הן מעולם לא ניתנה לעם ישראל הזדמנוּת ליישב כך יהוּדים, בתנאים טובים כל כך, ביחס, כאשר הבטיחוּ בארבע השנים הללוּ ממשלת ישראל והסוכנוּת היהוּדית, ועל אחת כמה וכמה כאשר הבטחנוּ אנו השנה: הבית מוכן, הצרכניה מוכנה, הפארצלאציה עשוּיה ויש צינורות ל־10 דונם השקייה. כמובן, אפשר לעשות התישבות כדרך שהציע אחד הפרופיסורים: קודם כל לבנות הכל עד ל’תרנגול' שעל הצריח, ואחר כך – תבוא האניה ותביא את היהוּדי. אולי נזכה פעם לכך בגלגול הרביעי או החמישי. ייתכן, שאם נהיה עם של ארבעה־חמישה מיליון יהוּדים בארץ, והעם יהיה המיישב הגדול – נגיע גם לזה. אולם תנאי ההתישבוּת כיום הם הגשמה של חלום גדול מימי ביל"ו, מימי כיבוש עמק־חרוד ועמק־הירדן. יש לנוּ כמאה קבוצות צעירות שעלו על הקרקע לפני שלוש־ארבע שנים, ושם, בישובים החדשים יושב אולי רק שליש מן האוכלוסיה שבכוחה של האדמה לפרנס. וייתכן, שמצויים שם גם אמצעי־ייצור למעלה ממה שבכוחם לנצל.

אני טוען כלפי השכל הישר: לחזיון זה אין להתיחס בשוויון־נפש. או שצריך לומר: אין הדבר מענין אותנו, אין לנו ענין במפעל ההתישבותי, במפעל יצירת הלחם. הן שמענו את דקלומה הנבוב של החברה וילנסקה על ניצול חמרי־הגלם של הארץ הזאת, על ניצוּל המובטלים משום שאין לנו ירקות… אין מדינה דימוקראטית, אוטוקראטית, או אחרת, שתרשה לעצמה בזבוּז כוח־אדם כזה, שעה שהיא עומדת לפני מפעל כשלנו. אכן, לא בגרנו כדי קליטת 200 אלף יהוּדים לשנה, ונעשו הוצאות בלתי־פרודוּקטיביות. וַדאי, ראוי היה להקדים ולתכנן הכל ולבוא אל היהוּדים עם המוכן: בואו! הנה כתובת לפניך: אתה הולך לפטיש. אתה – למסלול ואתה – לדגניה. אמנם, בחלקו עשינו כך, כשהיה בידנו לעשותו, אבל ייתכן שהיו כשלונות. נשמעות טענות, שהנחנו לתל־אביב ולחיפה להתנפח יתר על המידה. איני יודע כיצד אפשר היה לעשות אחרת.

מתוך נסיוני, שאינו קטן מנסיונו של כל חבר אחר, אין אני מקבל הדעה, שמצב קשה מדרבן להתישבוּת. מבשרי חזיתי זאת. גם בשנים כאשר היינו צעירים שוחרי אידיאל, מחשבה, ופילוסופיה של שיבה לקרקע, היוּ מחוּסרי־עבודה במושבות, בשעה שאנו, בהתישבוּת, היינו מגייסים את חברינו לעבוד גם בשבתות. יש וביום בהיר אחד מודיעים שכל המתישבים במושב החדש החליטו, לפתע, למסור את המפתחות למפקח על האיזור ולעזוב. רק לפני חודש שמעתי דו"ח מצוין על ישוב זה והישגיו. נסעתי לשם. התברר: שהאנשים סגרוּ – כפי שנוהגים בלשכת העבודה – את הממונים על האיזור בחדר, כדי להכריחם לתת בידם מכתב, המתיר להם לעזוב את המושב ולצאת… למעברה. שתים־שלוש שעות של שיחה – והענין הסתדר. מה היוּ הטענות? אלו הן טענות של אנשים שעדיין אין להם שרשים בחקלאות ובקרקע. הם היוּ סוחרים זעירים של שטיחים, ‘פדלרים’. אמר אחד: אני נמצא כאן שנתיים, וחברי שבאו יחד אתי נמצאים במעברה, ראה מה יש להם ומה יש לי. לחברי – חמש־שש לירות ליום והם נמצאים ליד תל־אביב. למה לי דאגות משק. אין זה משתלם… והשנה הגענו שם לעשרה דונם השקייה, – ובכל זאת אין זה משתלם… אני אומר לו: יודע אתה שיש חוסר־עבודה? והוא עונה: אין זה אלא דיבור כדי להפחיד אותנו אני אומר לו: אתה יודע שהם מקבלים בקושי שנים־שלושה ימי עבודה? והוא עונה לי: זה מספיק לי. פה זה לא משתלם. ואין לי כלום. אני אומר: יש לך בית, יש לך רפת, יש לך תרנגולות ועוד ועוד. בקיצור: אחרי שיחה של שתים־שלש שעות – הסתדר הכל והמושב החליט להמשיך לעבוד. אבל הקשיבו לטענות! הקשיבו להסברה!

כשאני בא למושב אחר בהרי ירושלים הנתון בתנאים קשים, אני שומע טענה: לכם יש חשמלים, גם אנו רוצים חשמלים, ‘לכם’ – הכוונה לתל־אביב – תנאים כאלה וכאלה, וגם אנחנו רוצים בהם! זה היה שלושה חדשים אחרי שעלו על הקרקע. הדבר הזה מחייב עבודת־הסברה אבל גם דאגה להיטיב שם את התנאים.

וַדאי אין אנו יכולים להיות כפותים לאות ולדרך שהצבנו לפני שלושים שנה בבחינת ‘כזה ראה וקדש’. אני עצמי הבאתי למועצת ההסתדרות החקלאית בכפר־סבא הצעה על חוות, משום שהגעתי, לצערי הרב, למסקנה שאין כמעט דרך אחרת. על צירופם לקבוצות – אין מה לדבר. וכן המושב. הם לא יצרו כפרים חדשים כנהלל וכפר־יחזקאל. אבל אמרתי: אנו חייבים והעם חייב לקבל באהבה את היש. לכן הצעתי חוות, יהיה גורלן אשר יהיה בעוד עשר־עשרים שנה.

עתה אוסיף להסתכן, שכן אני יודע כי אפשר לעשות מדברי מטעמים מרנינים. אני סבור, שחייבים אנו להפסיק את מלאכת השיכון במרכזים העירוניים. לעומת זאת יש להמשיך בבנין ברחבי הדרום והנגב, גם אם 10% של הבתים יעמדו ריקים. ואותו חפזון לסיים את בניית השיכונים במעברות ללא ערובה, כי באותם האזורים תובטח לתושבים עבודה קבועה – אין זו מהפעולות הדחופות ביותר כיום. וגם אם נבנים והולכים עשרות בתי־חרושת, ויש תעסוקה, הרי מן הראוּי הוא שבתי־חרושת ייבנו בבאר־שבע, במגדל אשקלון ובכורנוב, ועל כן להחיש את בניית הבתים שם.

אם אנו רוצים בעבודות חיוניות, – ואין שום עבודה נחשבת חיונית אלא אם כן היא מַגבירה את כושר־הייצור של המדינה – הרי שיש לראותן במפעלי סולל־בונה בבאר־שבע, ביובל גד, או בבית־החרושת לכימיקאלים שאנחנו מתכננים אותו. היינו רוצים ללחוץ על יהוּדים בעלי־הון, ככל שהם באים להשקיע כספים במפעלים אלה. אבל כשיהוּדי בא עם צרור כספו, נאלצים אנו לשדלו להשקיע כספו במפעל, והצלחתנו אינה מרובה…

נשאלתי, עבודה יוצרת מהי? והנה, לצערי, בשנים האחרונות היתה העבודה בכביש בחזקת עבודה יוצרת. כלום כך הדבר, על אף חשיבותו המשקית של הכביש? האם לא קמה תל־עדשים לפני שהיה כביש, והרצפלד ואני היינו בוססים בבוץ כדי להגיע לרכבת בעפולה…

מובן, אפשר ללעוג: איוולת היא להשוות את העולים מהימים ההם עם העולים של ימינו. לוחצים אלפי אנשים מובטלים, ומוטב, בינתים, לסלול כביש, או לתקן כביש קיים. – כלום זה פוגע באנשים או בכבוד הממשלה? אבל אין זו עבודה יוצרת. לא זהו הדרוש לנו עתה.

כולנו חייבים להסביר לאנשים – וביחוּד לאנשים היוצאים להתישבות – את חומרת מצבנו ואת גדולתה של החקלאות; לצאת אתם לנהלל ולכפר־ויתקין ולספר להם מה היה שם לפני שנים ומה המצב כיום.

הנה מוציאים אנו כסף לנטיעת עצים ושדרות, הגורמים הנאה לתושבים ותיירים. אולם אם מוציאים כסף למטרה זו, אין כסף להתישבוּת ולפיתוח ולביסוס ההתישבות הוותיקה העשויה לקלוט אנשים מן העיר, ואין כסף בשביל קיבוצים, להרחבת חדר־האכילה ובית־הספר וגן־הילדים.

בשלושה דברים רואה אני את תמצית עניני הייצור והיצירה; התישבות, השקייה (גם בלי התישבות, כי בעקבות אמת־המים תלך גם ההתישבות), פיתוּח ותעשיה. אלה הם דברים התלויים בנו, כל הנעשה מחוץ לזה הריהו בבחינת עבודת־דחק.

אנחנו מדברים גבוהה־גבוהה על פוספאטים ואומרים להשקיע עשרות מיליונים ל"י במפעל הנמצא ליד כורנוב. עומד בראש אדם יקר, מי שהיה מפקד התעופה, והוא הקים מחנה לתפארת: מסודר, צריפים נאים, מים חמים; נהניתי למראהו. אמרתי לו למחרת היום: כל זה נחמד מאד, אבל זה מזכיר לי – אמנם אין אתה אשם בכך – כושי באמריקה, לבוש פראק וחבוש צילינדר ורגליו יחפות… כי השאלה המעסיקה אותי היא – מה יהיה מחיר הטון, שכן בצפון אפריקה מחירו זול מאד. כבר עתה קובלים על מחיר הזבל הכימי, שבמפעלו כבר השקענו 12 מיליון לירות. אם יהיה מחירו גבוה כפי שהוא כיום, ברור שהחקלאים יבקשו להעלות את מחיר העגבניה, וזה יביא להגדלת תוספת־היוקר.

וקיימים מפעלים מסוג אחר לגמרי. אם בא יהוּדי ואומר: אבנה בית־חרושת או מלון, הריני נאלץ להסכים. הנה מלון ‘דן’, אף הוא מעין בית־חרושת המעסיק כבר עתה 200 עובד, וקונה תוצרת ומכבס לבנים. כלום נוכל לבטלו? אמנם לא מלון היה חזוני. חזוני היה – איש תחת גפנו ואיש תחת תאנתו, מעבד אדמתו ונהנה מזיו החמה.

לחסידי תוצרת־הארץ אומר, שגם אני מחסידיה. כלום אפשר לחשוד בממשלה זו שאין היא תומכת בתוצרת־הארץ? אבל לאט לכם! הדבר מעורר בעיות שהפועלים צריכים לדעת עליהן. חוסר התחרות מביא לידי תוצרת גרועה. יסתכל־נא כל פועל הנכנס לשיכון בטיבו של מנעול־הדלת והידית – בושה וחרפה! הרי זה שוד הקונה. וכשמקימים שני בתי־חרושת המייצרים אותו מוצר, מתחילה הצעקה: איזה תכנון הוא זה, כיצד מרשים לבנות בית־חרושת נוסף? אינני בטוח שפועלים לא יצטרפו לצעקה זו, מתוך חוסר ידיעה, כמובן. ובכן, גם עידוד תוצרת־הארץ מעורר בעיות.

מלים אחדות בענין הקינה על היציאה מן הארץ. אל־נא נמרר לעצמנו את חיינו בכדי. תופעה זו היתה קיימת בכל התקופות. גם כאשר באנו בתריסרים לארץ היו עזיבות, לא כל־שכן בעליות המוניות. אפשר כי בטבע הדברים הוא. מכל־מקום סיבת העזיבה אינה נעוצה בחוסר עבודה או פרנסה. רבים מוציאים עמם אלפי לירות. ובכלל, מניין נטלו הוצאות הדרך, אם הם גוועים ברעב? לא בידינו הדבר. והנה טוענים לעומתנו שגרמנו להפסקת העליה. האם מצויים יהודים המתפרצים לבוא ואנחנו מונעים את עלייתם?

תפקיד חיוני הוא בתקופתנוּ – ללכת אל העם בנערינו ובזקינינו. דרושה תנוּעה של הליכה אל העם הזה, או הבאתו אלינו.

אנחנו מונים כיום כ־17 אלף מובטלים, ואני בטוח שאפשר להביא לידי מחסור באנשים, משום שלא כל נקודות־ההתישבוּת מאוכלסות במלואן. הדבר היה נותן דחיפה נוספת להקמת נקודות־התישבות חדשות. אכן, דרושים כוחות גדולים, מדריכים ומאמנים, כדי לתת לעולים החדשים בדרכם אל עם ישראל – לחם ואמת. אל נא תציעו לנו במקום התישבוּת העסקת אנשים בכבישים וסיקול.

וַדאי שאני שותף לדעה כי תמיד עלינו לעשות למעלה מן הנעשה, אלא שאנו חייבים לשמור על כל ארבעת האופנים של העגלה הזאת, שמא תתפרק…