ארץ־ישראל פירושה לידה חדשה לאדם שביהודי עם חבלי־לידה וסערת נשימה עצמית ראשונה, כאותו ולד המגיח ממעי אמו, ששומה עליו לנשום פעם ראשונה מאויר הבעירה ולהכניסו לתוך דמו – הפנמת עולם ראשונה לתוך האני החדש. נכנס יהודי לארץ־ישראל, הריהו עומד עמידה ראשונה על דעת הוויתו, על אחריותו לעצמו ולגורלו, ומכאן ואילך הוא בעצמו מתחייב בנפשו. שוב אין הוא יכול להשליך יהבו על אחרים ואינו רשאי להטיל אחריות עצמו ומעשיו על הגורל ועל הגלות ועל כל אותם תנאים “אובייקטיביים”. מבזה יהודי את עצמו בארץ־ישראל, שוב אין “שכיתנא בגלותא” ו“צמצום עצמו”, כביכול, יכולים לסלקו מן החובה האנושית על־ידי הצדקה ורציונליזציה של פגמיו הנפשיים. הוחזרו לו לאדם כל האפשרויות, כאילו נמחקו שנות־היסטוריה מסולפות. הוסר הקסם של ה“כלב” ו“בן־המלך” מתגלם מקליפתו השעירה. ארץ־ישראל פירושה גיחת־לידה לקראת השרב הבוער ממדבר ולקראת החבלה של אין־מוצא ואין־דרך־עוד, לקראת החובה לערות עצמו בקרקע האחת ולהצמיח שורשים חותכים אל עורקי תחתית ולהאמיר לעצמו צמרות חדשות, ולהצליל צל חדש, סתר־מה לגעגועים חדשים ולערגת־נפש.

ארץ־ישראל זו בהכרח שתעמיד לה לספרות העברית אמנים חדשים, שלבם מרוטט כפלא ומורקע כמחשבה ואמת שלהם כפייה ולא רשות, חובת הנפש לעצמה ולשגבה של שעה גדולה. כל עליותיה של הספרות העברית לדורותיה לא באו אלא בשעות גדולות של התפרפרות הלב עם זינוק הזמנים מתקופה אל תקופה. איזו אחדות ישראלית, שצצה מתוהו הפירוד השבטי, יצרה בשעתה “שירת דבורה” זו מתוך נפש מפועמת ומתרוננת בהרגישה בקיומו של אני קיבוצי ישראלי, מאוחד בקשרים לא־נראים, ותשר זו הנפש הפדויה ממצוקת הבדידות. איזה קרן־אור קוסמית נפלה בתודעתו של משורר קדום ושיחררתהו מהשיעבוד המגי לטבע וממוראו של החומר והעמידתהו מחוץ לטבע להשגיא פעלו של אל “עוטה אור כשלמה” ו“מהלך על כנפי רוח”. בפתוח נושאי־צלב פתח ראשון למזרח הוטלה תחושת ממשותה של ציון הארצית בלבו של יהודה הלוי והוציאתהו מעדנתה של “תקופת זהב” והטילתהו לתוך דכי הסערה, להדליק בלב אומה געגועי־ציון לא יכבו. כשנתערערו חומות גיטו, לאחר שקרן בת־השכלה גיששה בהן ומצאה לה בהן פרצות ורוחות באו ונשפו בהן והרחיבון עד שנתמוטטו החומות והאדם שביהודי מצא את עצמו בלתי מוגן בפני העולם ועין העולם, וגורשו הקסמים של עם שוכן לבדד, ונסתלקו ענני־הכבוד החופפים על אומת בחירה – גדלו לספרות העברית משוררים חדשים, מריעים בשופר תרועה כפולה; תרועת שברים לחומה הנופלת ותרועת יקיצה לקראת זמן חדש, תובע ומבטיח. וכאשר לא נתקיימו אותן ההבטחות והיהדות יושבת פרזות לאחר נפול החומות של הגיטו, חזרה נפש ישראל להתבצר בתוך עצמה – אז קם משורר בישראל והעלה את הניצוץ בכל אותו דור, הלא היא המקהלה הנאדרה שהרנינה דור שלם, ברון יחד ביאליק ומשוררי דורו באשמורת שלפני תקופה גדולה, לאור כוכבים רחוקים, לוחשים סתומות ומנחשים עתידות. ובימי עליות לארץ־ישראל עמדו משוררים ושרו רגעים גדולים בכל המנענעים. היו אז השמים נמוכים לראשיהם של עולים־מעפילים ושירה עברית היתה מבוע לרגשות.

מאז עברו שנים של עשייה והתערות, מלחמות ואסונות ונצחונות, וחיים פשטו בארץ, ודור חדש קם בה והשתגשג בבריאות־גוף וגבהות־קומה, בשפע שמש ונשיבת דרור. מה רוחם ומה נפשם של אלה שהדורות חיכו להם? מה עומק שרשיהם ועל אי־אלו מעיינות סובכו? ופני איזו ספירה עליונה צופים אמיריהם? הספוגה בדמם מורשת גזעם ומסור בידם נסיון דורותיה של הקיבוציות הישראלית? האם מהבהבת בו בנוער ראשיתה של אש צורבת, תובעת לשפוך את הנפש על העץ ועל האבן ולהתרפק על האדם ועל נפשו, חלומותיו ומאמציו, או ממהר הנוער להרפא ממחלת נעורים וכל אחד מהם עובר “בשלום” סערת התבגרותו ואינו מציל מן הבערה שום גחלת של פליטת־נעורים?

את התשובות על השאלות הללו חייבת הספרות העברית להשיב בסיפור ובשיר. אדם עברי זה, שמספר הסיפור העברי מעשים שלו, הגיגים והרהורים שבו, העומד בסודו בשעה שגאולתו הארצית גוזלת ממנו את חלומו ונותנת לו במקומו את ההכרח להתערות, לעוג עוגה לעצמו ולחתום בפניו כל מדוחי החופים הרחוקים; העומד בסודו של הצעיר בן הארץ הזאת, שמדוחי החופים הרחוקים שוב אינם מצויים בנפשו אלא כרחשוש שאין שם לו ואין דמות, וחפץ־נדודים שבו, ירושת דורות, דחוי מטעם צו ההשתרשות במולדת אל מאפלית החביון, וחפץ זה בא על סיפוקו מתוך צורות של תחליפים, – אם לא עמד הסיפור בזה הסוד והפקיר עצמו למין ריאליזם השוטף בחלל ריק, לא יהא סיפורו ארץ־ישראלי במידה שהסיפור העגנוני הוא יהודי והסיפור הצ’יחובי הוא רוסי; והאיש שבסיפור יהא עירום בלי היכר־מולדת, והאשה שבסיפור תהא מופשטת בנשיות ערויה, ששוב אינה מצודדת ואינה קוסמת. סיפור זה לא ייאחז בשום קרקע כשם שלא צמח בשום קרקע. לא יועילו כאן ולא יצילו שום סימני־היכר חיצוניים הנדבקים אל היצירה כפתק, לאמור: סיפור זה מספר על נערה בפרדס, וסיפור זה לידתו בעין־חרוד, וגיבור זה חלוץ הוא וטיפוס פלוני שומר ואלמוני נוטר בימות סכנה. לא פרדס וקיבוץ ושומר וחלוץ הם המזכים את הסיפור בארץ־ישראליות, כשם שגם המשורר העברי לא ייבחן בכוחו לקלוט את הצורות המוגמרות שצרו אחרים לחיים ולעשות כמתכונתן בנושאים “ארץ־ישראליים”. הנושא בלבדו אינו מקנה את היצירה לספרות העברית. הנושאים העבריים, שעליהם כתבו ושרו לורד ביירון, פרידריך הבּל ועליזה אוֹרזשקה, לא הקנו יצירתם של אלו לספרות העברית, כי אם העשירו והרחיבו את הספרות האנגלית, הגרמנית, הפולנית. אפילו לבוש־הלשון אין כוחו להנחיל ליצירה נחלה באיזו ספרות. הספרות חוש־ריח לה, בררנית היא, והיא עצמה בוחרת את הראוי לה ומרחיקה מתוכה את כל שכפו עליה מקרי הזמנים ואופנותיהם כהרחק הגוף החי את החומר הזר שאינו מתעכל במעיו ואינו נספג בדמו. ורק בזאת ייבחן המשורר: אם דם שבטו, הרוהט בעורקיו כמקצבים בזמן, הועלה מן האפלה לאור השיר. רעב כי יהיה האדם בעמו, רעב ללחם ולפדות; או צמא כי יהיה, צמא למים ולאהבה או לאהבת אלוהים; או געגועים יתקפו את האדם בארצו, געגועים לאחווה, לתיקון החיים, לפורקן מכבלי יצרים או מרתוקות התבונה; אסון כי יהיה באומה, הרג רב ומבוסה לגוף ותבוסה לנפש, – לא השר על הרעב ועל הצמא ההם ולא השר “אקטואלית” על הגעגועים ההם ובוכה את ההרג ואת התבוסה הוא המשורר בעמו ובזמנו, אלא זה שבשירו משווע הרעב מאליו, גם בשעה ששירו רן רננת כוכבים רחוקים; שהצמא זועק שם מתוך כל חרוז ומלה כצעוק היובש מתוך סדקי־אדמה פעורים בלועות־חרבונים של ארצנו; שהגעגועים נאנקים בו כדי שבירת כל גופו של שיר והמשורר סותם בו את הילל ואף־על־פי־כן קולו מנסר והולך ונשמע.