ארץ־ישראל פירושה לידה חדשה לאדם שביהודי עם חבלי־לידה וסערת נשימה עצמית ראשונה, כאותו ולד המגיח ממעי אמו, ששומה עליו לנשום פעם ראשונה מאויר הבעירה ולהכניסו לתוך דמו – הפנמת עולם ראשונה לתוך האני החדש. נכנס יהודי לארץ־ישראל, הריהו עומד עמידה ראשונה על דעת הוויתו, על אחריותו לעצמו ולגורלו, ומכאן ואילך הוא בעצמו מתחייב בנפשו. שוב אין הוא יכול להשליך יהבו על אחרים ואינו רשאי להטיל אחריות עצמו ומעשיו על הגורל ועל הגלות ועל כל אותם תנאים “אובייקטיביים”. מבזה יהודי את עצמו בארץ־ישראל, שוב אין “שכיתנא בגלותא” ו“צמצום עצמו”, כביכול, יכולים לסלקו מן החובה האנושית על־ידי הצדקה ורציונליזציה של פגמיו הנפשיים. הוחזרו לו לאדם כל האפשרויות, כאילו נמחקו שנות־היסטוריה מסולפות. הוסר הקסם של ה“כלב” ו“בן־המלך” מתגלם מקליפתו השעירה. ארץ־ישראל פירושה גיחת־לידה לקראת השרב הבוער ממדבר ולקראת החבלה של אין־מוצא ואין־דרך־עוד, לקראת החובה לערות עצמו בקרקע האחת ולהצמיח שורשים חותכים אל עורקי תחתית ולהאמיר לעצמו צמרות חדשות, ולהצליל צל חדש, סתר־מה לגעגועים חדשים ולערגת־נפש.

ארץ־ישראל זו בהכרח שתעמיד לה לספרות העברית אמנים חדשים, שלבם מרוטט כפלא ומורקע כמחשבה ואמת שלהם כפייה ולא רשות, חובת הנפש לעצמה ולשגבה של שעה גדולה. כל עליותיה של הספרות העברית לדורותיה לא באו אלא בשעות גדולות של התפרפרות הלב עם זינוק הזמנים מתקופה אל תקופה. איזו אחדות ישראלית, שצצה מתוהו הפירוד השבטי, יצרה בשעתה “שירת דבורה” זו מתוך נפש מפועמת ומתרוננת בהרגישה בקיומו של אני קיבוצי ישראלי, מאוחד בקשרים לא־נראים, ותשר זו הנפש הפדויה ממצוקת הבדידות. איזה קרן־אור קוסמית נפלה בתודעתו של משורר קדום ושיחררתהו מהשיעבוד המגי לטבע וממוראו של החומר והעמידתהו מחוץ לטבע להשגיא פעלו של אל “עוטה אור כשלמה” ו“מהלך על כנפי רוח”. בפתוח נושאי־צלב פתח ראשון למזרח הוטלה תחושת ממשותה של ציון הארצית בלבו של יהודה הלוי והוציאתהו מעדנתה של “תקופת זהב” והטילתהו לתוך דכי הסערה, להדליק בלב אומה געגועי־ציון לא יכבו. כשנתערערו חומות גיטו, לאחר שקרן בת־השכלה גיששה בהן ומצאה לה בהן פרצות ורוחות באו ונשפו בהן והרחיבון עד שנתמוטטו החומות והאדם שביהודי מצא את עצמו בלתי מוגן בפני העולם ועין העולם, וגורשו הקסמים של עם שוכן לבדד, ונסתלקו ענני־הכבוד החופפים על אומת בחירה – גדלו לספרות העברית משוררים חדשים, מריעים בשופר תרועה כפולה; תרועת שברים לחומה הנופלת ותרועת יקיצה לקראת זמן חדש, תובע ומבטיח. וכאשר לא נתקיימו אותן ההבטחות והיהדות יושבת פרזות לאחר נפול החומות של הגיטו, חזרה נפש ישראל להתבצר בתוך עצמה – אז קם משורר בישראל והעלה את הניצוץ בכל אותו דור, הלא היא המקהלה הנאדרה שהרנינה דור שלם, ברון יחד ביאליק ומשוררי דורו באשמורת שלפני תקופה גדולה, לאור כוכבים רחוקים, לוחשים סתומות ומנחשים עתידות. ובימי עליות לארץ־ישראל עמדו משוררים ושרו רגעים גדולים בכל המנענעים. היו אז השמים נמוכים לראשיהם של עולים־מעפילים ושירה עברית היתה מבוע לרגשות.

מאז עברו שנים של עשייה והתערות, מלחמות ואסונות ונצחונות, וחיים פשטו בארץ, ודור חדש קם בה והשתגשג בבריאות־גוף וגבהות־קומה, בשפע שמש ונשיבת דרור. מה רוחם ומה נפשם של אלה שהדורות חיכו להם? מה עומק שרשיהם ועל אי־אלו מעיינות סובכו? ופני איזו ספירה עליונה צופים אמיריהם? הספוגה בדמם מורשת גזעם ומסור בידם נסיון דורותיה של הקיבוציות הישראלית? האם מהבהבת בו בנוער ראשיתה של אש צורבת, תובעת לשפוך את הנפש על העץ ועל האבן ולהתרפק על האדם ועל נפשו, חלומותיו ומאמציו, או ממהר הנוער להרפא ממחלת נעורים וכל אחד מהם עובר “בשלום” סערת התבגרותו ואינו מציל מן הבערה שום גחלת של פליטת־נעורים?

את התשובות על השאלות הללו חייבת הספרות העברית להשיב בסיפור ובשיר. אדם עברי זה, שמספר הסיפור העברי מעשים שלו, הגיגים והרהורים שבו, העומד בסודו בשעה שגאולתו הארצית גוזלת ממנו את חלומו ונותנת לו במקומו את ההכרח להתערות, לעוג עוגה לעצמו ולחתום בפניו כל מדוחי החופים הרחוקים; העומד בסודו של הצעיר בן הארץ הזאת, שמדוחי החופים הרחוקים שוב אינם מצויים בנפשו אלא כרחשוש שאין שם לו ואין דמות, וחפץ־נדודים שבו, ירושת דורות, דחוי מטעם צו ההשתרשות במולדת אל מאפלית החביון, וחפץ זה בא על סיפוקו מתוך צורות של תחליפים, – אם לא עמד הסיפור בזה הסוד והפקיר עצמו למין ריאליזם השוטף בחלל ריק, לא יהא סיפורו ארץ־ישראלי במידה שהסיפור העגנוני הוא יהודי והסיפור הצ’יחובי הוא רוסי; והאיש שבסיפור יהא עירום בלי היכר־מולדת, והאשה שבסיפור תהא מופשטת בנשיות ערויה, ששוב אינה מצודדת ואינה קוסמת. סיפור זה לא ייאחז בשום קרקע כשם שלא צמח בשום קרקע. לא יועילו כאן ולא יצילו שום סימני־היכר חיצוניים הנדבקים אל היצירה כפתק, לאמור: סיפור זה מספר על נערה בפרדס, וסיפור זה לידתו בעין־חרוד, וגיבור זה חלוץ הוא וטיפוס פלוני שומר ואלמוני נוטר בימות סכנה. לא פרדס וקיבוץ ושומר וחלוץ הם המזכים את הסיפור בארץ־ישראליות, כשם שגם המשורר העברי לא ייבחן בכוחו לקלוט את הצורות המוגמרות שצרו אחרים לחיים ולעשות כמתכונתן בנושאים “ארץ־ישראליים”. הנושא בלבדו אינו מקנה את היצירה לספרות העברית. הנושאים העבריים, שעליהם כתבו ושרו לורד ביירון, פרידריך הבּל ועליזה אוֹרזשקה, לא הקנו יצירתם של אלו לספרות העברית, כי אם העשירו והרחיבו את הספרות האנגלית, הגרמנית, הפולנית. אפילו לבוש־הלשון אין כוחו להנחיל ליצירה נחלה באיזו ספרות. הספרות חוש־ריח לה, בררנית היא, והיא עצמה בוחרת את הראוי לה ומרחיקה מתוכה את כל שכפו עליה מקרי הזמנים ואופנותיהם כהרחק הגוף החי את החומר הזר שאינו מתעכל במעיו ואינו נספג בדמו. ורק בזאת ייבחן המשורר: אם דם שבטו, הרוהט בעורקיו כמקצבים בזמן, הועלה מן האפלה לאור השיר. רעב כי יהיה האדם בעמו, רעב ללחם ולפדות; או צמא כי יהיה, צמא למים ולאהבה או לאהבת אלוהים; או געגועים יתקפו את האדם בארצו, געגועים לאחווה, לתיקון החיים, לפורקן מכבלי יצרים או מרתוקות התבונה; אסון כי יהיה באומה, הרג רב ומבוסה לגוף ותבוסה לנפש, – לא השר על הרעב ועל הצמא ההם ולא השר “אקטואלית” על הגעגועים ההם ובוכה את ההרג ואת התבוסה הוא המשורר בעמו ובזמנו, אלא זה שבשירו משווע הרעב מאליו, גם בשעה ששירו רן רננת כוכבים רחוקים; שהצמא זועק שם מתוך כל חרוז ומלה כצעוק היובש מתוך סדקי־אדמה פעורים בלועות־חרבונים של ארצנו; שהגעגועים נאנקים בו כדי שבירת כל גופו של שיר והמשורר סותם בו את הילל ואף־על־פי־כן קולו מנסר והולך ונשמע.

השירה בת מעמקים היא. אין היא נבראת במאמר מנהיגים ולא בגזירת דבּרים ולא כלבוש לרעיונותיהם של אידיאולוגים. בראשיתה של שירה לא היה הרעיון. השירה ותמונותיה וצליליה ורעיונותיה נולדים יחדיו במעמקי־הנפש וכחיבולם יחד כן חיותם אינה ניתנת להפרדה. הרעיון המופרד מן השיר שוב אינו שיר אלא רעיון בלבד. התמונה המועתקת מן השיר אינה אלא תמונה ולא יותר. הצליל המובדל מן השיר אינו שיר ואינו מוסיקה. לידתו של השיר בסוד הצירוף המופלא של הריבוי באחד הבלתי־נפרד. בינת אדם עדיין אינה יודעת סוד לידתו של השיר ועין־השכל לא שזפתהו. בהגיח השיר מתוך מעמקיו מוצא בו אדם גם את הבינה הדבוקה בו וגם את השכל העליון הכרוך בכל יצירת אמת. הרעיון הדבק בשיר במקום היבראו במעמקיו אינו אלא זעזוע יצרי. כשם שהתמונה והביטוי הסמלי־הצלילי שבשיר הם התבטאותו של היצר, כן גם הרעיון שבשיר הכרח הוא לו שיהא רחש יצרי, אבי כל יצירה. התיתכן איפוא שירה סוציאליסטית? – תיתכן ותיתכן, אם פירושו של סוציאליזם הוא היצר הטוב, זה שהוא קדום בנפשו של אדם מאז נעשה אדם, וימיו כימי יצר־הרע באדם; וכוחו הוא כוח הטוב שנעשה יצר, ושבשעתו הגדולה נתדבק בכוח מופלא בגזע־אנשים שנקראו נביאי־ישראל, ושנתגלה בטובים ובמתוקנים שבחסידי אומות־העולם בזמנים שונים, ושהפילוסופיה האידיאליסטית מאמינה בקיומו “כשהוא לעצמו”, ושהמטריאליזם ההיסטורי והפילוסופי כופר בעיקרו, ושהתורה המרכסיסטית אינה מייחסת לו שום ערך ואינה רוצה לבטוח בו ולסמוך עליו לאחרית־ימים, ועיניה אל התהליך הכלכלי־החמרי שיביא בסופו את המהפכה, היא הפדות, היא הגאולה לאדם החסר את היצר הטוב… שירה סוציאליסטית־מרכסיסטית היא איפוא דבר והיפוכו, כי היא מחייבת אמונה במה שאין מאמינים, והיא זיוף. שהרי אם שירת הכוח הטוב הכמוס באדם עולה כאן, אין לכפור עוד במציאותו של אותו כוח־הטוב השר את השירה הזאת. ואם היצר הרע שר את השירה הזאת, מה זכות לה להיקרא “סוציאליסטית”. ואם לא המעמקים היצריים הם ששרים את השירה הזאת, אלא גזירה של שליטים ומפלגות היא להלביש מאווייהם צורות של שיר, מה טעם היא נקראת עוד “שירה”?

אך אם פירושו של סוציאיזם הוא גאולת אדם מרהב של בני־שחץ ומכּזבים של רודפי־שררה ומשיעבוד ליד גסה ואכזרית, בין היא ידו של עריץ יחיד ובין היא ידם של רבים וטמאים; טיהור האויר מנשימת הבהמיות שנשתלטה על האדם ופדות מהתאוות המשליטות אדם על אדם בעולם כולו, בלי הבדל משטר ושיטת השתררות הגוזרת גזירותיה על אדם ועל נפשו ורוחו, – סוציאליזם זה כבר הושר מאז ועד ימינו. ממעמקים רבים שרו אותו תורה ונביאים וכתובים, וטיב שירתם העומדת נצח מעיד עליה כי ממעמקים יצריים עלתה זו השירה. כבר שרו אותה שירה סוציאליסטית בולס־השקמים מתקוֹע ואביו של שאר־ישוב ובעלה של גומר בת דבליים ומחבּרה של “מסילת ישרים” ומשורר “יהי חלקי עמכם” ו“יתמות” ומשוררם של “כוכבי שמים רחוקים” ו“על הדם” וחוזה “צור וירושלים” ומספרם של “בחורף” ו“שכול וכשלון” ומספרו של “אפרים החוזר לאספסת” ומשוררו של “קציר בחמסין” ועוד רבים מאז קדומי עמנו ועד היום הזה.

שירה מהפכנית… לא היום ולא אתמול נוצרה. יש שבוחל אדם בסדרו של עולם, מורד במערכת ההוויה, כי לא נעמו לו אותו סדר ואותה מערכה, כי קצה נפשו בשיעבוד, וקצרה רוחו לצפות לטוב עד שידגיר עצמו ויגיח מתוך הרע, ועיפה נפשו להסתכלות עולם, לשירת הודיה כי טוב, כי לעולם חסדו. כי אין הודיה ואין טוב ואין חסד לעולם; אז יחדל אדם להקשיב לניגונו של עולם המנביע עצמו מן ההווייה האובייקטיבית, כביכול, וישיר לו לעולם שירה משלו, מרצונו הוא, ממשא לבו. בטונים מיוחדים ישיר לו לעולם שירתו, שלא רחש דומה לה בטבע והטבע לא יענה לה בהד. אז יחדל אדם להסתכל במראות־עולם, המשתקפים מתוך ההוויה האובייקטיבית, ויצייר לו לעולם מראה משלו, מרצונו הוא, ממשא לבו, שלא דוגמה לו בטבע והטבע לא יכיר עצמו בו. זוהי שירה מהפכנית. כל זמן שאדם שר ומתאר את החיים ואת העולם כמו שהם, בין שהוא מצייר על דרך הנטורליזם החקייני, על דרך האידיאליזם הבררני, ואפילו על דרך האימפרסיוניזם, עדיין אתה מוצא בשירו ובתיאורו אהבה לעולם כמו שהוא, הערצה לטוב ולרע שבו, קידוש סדריו הקיימים, הודיה במשטרו, השתאות לכוחו וסגידה לשלטונו. שירה זו כשירת ציפור היא, שאינה אלא צלילי־טבע; כשירת הומירוס היא, שהיא שירה־פולחן מקשת הבריאה, מעריצת האלים על הטוב ועל הרע שבהם, דבקות בכל מראה־עיניים ומשמע־אזנים והתבטלות בפני כוחות החיים; כשירת “ברכי נפשי”, העוטה אור כשלמה, ורואה ארץ יסודה יפה על מכוניה בל תמוט עולם ועד, ומעשי ה' כולם עשויים בחכמה.

לא כן שירתם של מהפכנים המבקשים להטיל לתוך סדרו של עולם את חפצם האנושי ולזעזעו, לערערו, כדי שייברא שנית עולם־חסד חדש, עולם־רעיון חדש, עולם־דמות חדש. שירתם לא מדמויות עולם חוץ היא מפרה עצמה וסמליה אין שלום להם עם סדר ההגיון המצוי. חיות שהיא בוראה ספינכסים הן, גוף של חיה להן לכוח וכנפי־עוף למעוף וראש אדם לדעת ולבינה. שרפים הם יוצרים, שש כנפים שש כנפים לשרף. מרכבה הם רואים ובה רותם דמיונם הלוהט חיות ואופני־הקודש ואופן בתוך אופן ומראות חשמל. אחר השיער הם מריקים את החרב ולחמם אפוי על גללים.

לא תמול ולא שלשום נוצרה שירה מהפכנית. בכל ערב תקופה בין השמשות היא נבראת והולכת. יש ששרוה נביאים, יש חוללוה מקובלים, יש שבוטאה בשגעון המלט ויש שבערה בדמיון־תופת של דאנטה. יש שהיא מתנצנצת כלהב סכין הבאה לנתח ולהפריד את הנפש לפלגותיה ויש שהיא מוותרת מדעת על הדימוי ועל הסימול, מתפשטת עירום ועריה ומצווחת מופשטות. יש והיא מואסת בלשון אדם ובוראת לה צלילים חדשים, לא נזקק להם אדם מימיו. מהפכנות שירית הנובעת מהחפץ להטיל זיק אנוש ביקום וללהטו, לזעזעו ולפרפרהו אנושית־אנושית, לדובבו ולרגשו ולתת לו נפש, אם בספרותנו העברית תבקש אותה, תמצאנה בכל תחנותיה, מראשיתה ועד היום, כשהיא מושרה בעוז. ורק בשנים האחרונות דווקא נחלשה השירה המהפכנית עד מאד, אפס כוחה, אזלו נעוריה, כי חדלה להיות אשר נועדה להיות. מקורה ומעוררה באמת הוא החפץ לשנות עולם מיסודו, להוליך אל אפקים חדשים, להפוך רע לטוב, גולמי ומיכני לאנושי, ואילו השירה העברית שעכשיו רואה עצמה כמהפכנית רובה חיקוי וסגידה בפני המקובל בעולם הגדול, התבטלות וחיקוי של התבטלות, שביעות רצון מן העולם הקיים ומה“אני” המסתפק ביצירתו ומהללה בפיו מתוך התפעלות, מתוך חוסר כאב וחוסר צער נעורים.

ארץ נקנית בברית שבין אומה ואלוהיה. ראשית קנייה היא זו, בשעה שאדם נועץ את קינו באדמתו ואלוהיו ממעל מרעיף עליה טל ברכתו, מגד־שמש וגרש־ירחים ואורות־כוכבים. כמספר הכוכבים שבשמים התלויים על אדמתו כן יהיה זרעה של אותה אומה המתערה באדמה זו, קנויה בברית שבין אומה ואלוהיה, שדבקו זה בזה באהבה ראשונה, אהבת־כלולות ואות־ברית בבשרה של האומה.

ארץ נקנית בדם כובשיה. הברית בלבד לא תמיד כוחה יפה להנחיל ארץ, וביחוד ארץ שעיני ה' עליה כל הימים, וסביבה מדבר וערבה וצחיח־סלע ולהט־קדים ושמי־ברזל ונודדים אכולי־רעב. אז יקום משה במזרח לכבוש מישור לעם רועים ויהושע במערב יעצור בשמש וינחיל אדמה לעובדיה, ודוד יעלה בהר לרשת מכון גבוה לשבת אלוהיו.

ארץ נקנית בעבודה. הברית והכיבוש טעונים חיזוק יום יום ושעה שעה. אין בריתה של אומה ברית ואין כיבושו של אדם כיבוש אלא אם כן הם חוזרים וקונים אדמה זו שלרגליהם ושמים אלה שעל ראשם בעבודה שהם עובדים את אדמתם, שהם חורשים והופכים וזורעים ונוטעים וגוממים, ומנכשים בשעת ניכוש ומזבלים בשעת זיבול, ומעדרים ומסקלים ומיבלים ומזרדים את הנטיעות וכורכים אותן ועושים להן בתים ומשקים, ומרכיבים ומבריכים – ככתוב במסכתות תלמוד מימי שבת העם אל אדמתו – ואשר לא כתוב: מרווים את האדמה בזיעה, נסך יום יום, לרצותה ולחוננה ולדבוק בה לעולם.

ארץ נקנית בשירה. כי יש אשר גויים עריצים יקומו לשלול שלל ארצות ולבוז חיל עמים, והם ברית שבין עם ואלוהיו לא יחשיבו, ודם־כיבושים לא יכבדו, ולעבודתו של אדם יתיחסו בבוז ורהב של אדונים־“אצילים”, ואין כוח לעמוד בפניהם, ואומה ניסחת מעל אדמתה ויוצאת בגולה, – אז גם אז לא פסה תקוה. אם משוררים היו לה לאומה וחוזים, אשר החדירו מראות ארצם לעינם, ומעינם ללבבם, ומלבבם לשירתם ולחזונם, וצררו ארץ זו ומראותיה בצרור החיים של ספר האומה שיצא עמה לנדודיה, – לא ימותו געגועיה של האומה לארצה המקופלת בספרה, וחיתה האומה בגללם, והאריכה ימים בגעגועיה ובילתה עמים רבים ועצומים, עד אשר ישתנו הזמנים ובאה השעה הגדולה והגעגועים יבקשו להם הגשמה ומצאוה, כאשר ירצו מאד.

לישראל היו משוררים וחוזים גדולים ומאז קנותו את ארצו בברית ובדם ובעבודה קנה אותה גם בשירה. שמיה מעל ותהומותיה מקופלים בברכות אבות לבנים. שמיה מדברים במטר וטל, בשעירים ורביבים, ואדמתה מאזינה בדשא ובעשב, בתנובות שדי, בסלע דבשה ובחלמיש שמנה, בשפע ימים ובשפוני־טמוני־חול… משירת הגבורה של ספר־ישראל קורא נחל־קדומים נחל קישון עם נחלות קדומים שעל מי מגידו ומרומי שדהו של נפתולי ועמקו של זבולון, עם חרף נפשו למות. קולם של הזית והתאנה והגפן והאטד והארז מתהלך שם לרוח המשל, והקינה מונעת טל ומטר מגלבּוֹע. כרם ויקב וחבצלת־שרון ופלח־רימון עולים שם משירת דודים, ושירי טבעה של ארץ־ישראל שרים תהילה לאל ומספרים גבורתו של עוטה אור כשלמה. ספר אש־דת של האומה מתאר גם גבולותיה של מולדת האומה, ההיסטוריים, הטבעיים והאלוהיים. שירת קיומן של שאיפות אדם לאחרית־הימים נתאתרה בהר האלוהים שבציון. על כן לא אבדה ארצו של עמנו. מקופלה בספר שירתנו נדדה עמנו באשר נדדנו. בכל דור ודור חזרה והציתה את הגעגועים בלב האומה, בין שעשתה מבחר בניה מקובלים דולקי־אהבה, בין שעשאתם משיחים טרופי־גאולה ובין שעשאתם משוררים ושלחה לבם מסוף מערב למזרח, “להשתפך במקום אשר רוח אלוהים שפוכה”, להפריח נרדיהם במי ירדן ולהשליח שלחיהם בהשילוח ולהפוך לב האומה לאסיר־תקוָה ולאסיר־תאוָה ולבלתי פתוח עוד אסוריהם עד אשר ישובו בנים ויירשו ארץ.

ועתה, בשוב האומה לחדש בריתה עם אדמתה באהבה ובדם ובעמל, שומה עליה לחזור ולקנותה גם בשירה… לא יהא קנינה קנין־עד בהיותו רק מקנת כסף ושרירים וחפץ־מחיה ורצון־קיום, עד שתעברהו השירה שטוף ועבור והגיע עד לב ועד צואר ועד נפש, ועד שתלפות השירה במיתרי קרביה את האדמה הזאת ואת האדם אשר עליה לפות וחבוק והרנינה אדמה ואדם ועץ־השדה יחד.

ואמנם הרנן הרנינה שירתנו החדשה את הארץ הזאת וצליליה נפלו על ירושלים ועל שומרון, על שדה ועל פאת־שדה, על עמק ועל הוד מסדה. אכן, שירה זאת מכוח הגעגועים שבספר הגדול עדיין היא עולה. בת־אונו של תנ"ך היא שנצמדה באהבה אל ישראל הצעיר, המתחדש, שחזר אל האדמה הזאת להיאבק עם גורלו. ואילו קולה של האדמה עצמה, בהיענותה למחייה ולמשדדיה ולזורעיה, אך זה החל לעלות בשירתנו הצעירה; מתוך האדמה היא עולה ומתוך הרוח המנשבת על אדמה זו ומתוך צמאונה של אדמה מנוגבת זו ומתוך הלהט של שמשה ומתוך עמלו של אדם. לאט לאט עולה הקול הזה. אין תיווך של ספר בו. פה ושם הוא נשמע מתוך שירו של איש העמק, מתוך סיפורו של איש הדרום. בשירתם עולה בשורה – סימן ראשון ועדות ראשונה לישראל החוזר וקונה לו את ארצו לא רק בברית־אבות ובדם ובעמל אלא גם בשירה, שהיא הגדולה מכל הקניות, שהיא קונה את הארץ לנפש, לנשמה, ולא לגוף בלבד. שכן הגוף קונה וגם מוכר, ואילו הנפש קונה ואינה מוכרת, כי גם את החשבון לא תדע, גם דרך השכל לא תדע, ורק את האהבה תדע, האהבה עד עולם.

נפש המשורר מקשיבה רב קשב לאדמה, מאזינה עצבונם של עמקים, משתאה לסוד הלואט במדרונים. האדמה היא נפש חיה, ממללה, מדברת בצבעים, בריחות, בטעמים. עגומה היא במקום שהיא נמוכה, נשגבה כשהיא רמה. תשוקות לה והן מנביעות את עצמן בלהבות העולות מפרגי הכר; שאיפות לה ועמקיה פורשים כנפים של בר. קוראת היא לרוח בהתעייף שטחיה, ועמוקת זכרונות היא שותקת שתיקת דשאים. כוספת האדמה ככסוף האדם בנה. נואקת היא ורוטטת וערגון שאין להביעו נפרד ממנה וממלא גם את הווית האדם.

מִכָּל הָאֲמִיתּוֹת אֲשֶׁר מֵתוּ תְּחִי אֲמִתֵּךְ לֹא־כוֹזֶבֶת.

וּמִכָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁרִמּוּנוּ קוֹלֵךְ עַל סְבִיבֵנוּ הוֹלֵךְ.

זוֹ אַתְּ מַזְרִיחָה חַלּוֹנֵנוּ לְנֹֹכַח פִּתְחוֹ שֶׁל הָאַיִן – – –

קֶשֶׁב רַב קֶשֶׁב הַקְשִׁיבִי לְפֶרֶץ־שִׁירָה מֵרְבָדַיִךְ.

הוֹמִים עֲיָנוֹת בְּעוֹרְקַיִךְ; דָּמֵינוּ הֵם הֵם שֶׁהוֹמִים.

בְּהַצִּית הַבְּרָקִים צְעִיפֵךְ; בְּהַפְשִׁיל סְעָרָה אֶת שׁוּלַיִךְ

אֵין עוֹד כְּמוֹתֵנוּ עַל אֶרֶץ, נוֹשְמֵי גְבוּרוֹת מֵחֻמֵּךְ – – –

שירתה של אדמה עולה גם מן הסיפור. שם אדמה וצאצאיה מדברים מפי אדם, תוהים על עצמם ותוהה עליהם האדם המספר.

“– – – בשעת צהרים או בכל שעה שהיא, מה ילין על כל עלה מצהיר בחמה, על קורים של עכביש רופסים ונפרטים ענוגות על גבעות חומות העוטרות את האופק? הנה, כלום אינך נזכר בכרמים כשהם מתחילים מלבלבים על אדמה אדומה, חרושה, בעלי נביטה שלהם, פקעים ענוגים, חומים־ירוקים ותמצית אדמדמת מדובבת בהם? או שמא נוח לך ותיזכר בזליפת ממטרה, מרעיפה זיוה על עץ ירוק, או אולי אתה נזכר בדרך מדרונית של אספלט, מסוייגת שדרת עצים, ביום גשם דק; ואולי ידבר אל לבך תינוק בהיר שהדה ידו סביב נמלה רוחשת פעוטה – – – התופס אתה?”

כן, תופס אני שאין כאן שום מחשבה תפוסה ושום חטיבה הגיונית, וגם לא סיפור שהספרות העברית רגילה בו, ולא ראש ולא סוף בבניינו של סיפור אלא שיחה במראות ובצבעים ובתנועות ובריחות ובקולות, ובלשון עברית עמוסה וכבדת ריחות. כך נושמים פרדסים מלבלבים ביום שרב. כך מספרים אדמה וצאצאיה. כך מקפלת שירה מראות ארץ וקונה אדמה לעמה, קנייה שבנפש ולדורי דורות.

• מיכל שומר
• נורית רכס
• צחה וקנין-כרמל