השירה בת מעמקים היא. אין היא נבראת במאמר מנהיגים ולא בגזירת דבּרים ולא כלבוש לרעיונותיהם של אידיאולוגים. בראשיתה של שירה לא היה הרעיון. השירה ותמונותיה וצליליה ורעיונותיה נולדים יחדיו במעמקי־הנפש וכחיבולם יחד כן חיותם אינה ניתנת להפרדה. הרעיון המופרד מן השיר שוב אינו שיר אלא רעיון בלבד. התמונה המועתקת מן השיר אינה אלא תמונה ולא יותר. הצליל המובדל מן השיר אינו שיר ואינו מוסיקה. לידתו של השיר בסוד הצירוף המופלא של הריבוי באחד הבלתי־נפרד. בינת אדם עדיין אינה יודעת סוד לידתו של השיר ועין־השכל לא שזפתהו. בהגיח השיר מתוך מעמקיו מוצא בו אדם גם את הבינה הדבוקה בו וגם את השכל העליון הכרוך בכל יצירת אמת. הרעיון הדבק בשיר במקום היבראו במעמקיו אינו אלא זעזוע יצרי. כשם שהתמונה והביטוי הסמלי־הצלילי שבשיר הם התבטאותו של היצר, כן גם הרעיון שבשיר הכרח הוא לו שיהא רחש יצרי, אבי כל יצירה. התיתכן איפוא שירה סוציאליסטית? – תיתכן ותיתכן, אם פירושו של סוציאליזם הוא היצר הטוב, זה שהוא קדום בנפשו של אדם מאז נעשה אדם, וימיו כימי יצר־הרע באדם; וכוחו הוא כוח הטוב שנעשה יצר, ושבשעתו הגדולה נתדבק בכוח מופלא בגזע־אנשים שנקראו נביאי־ישראל, ושנתגלה בטובים ובמתוקנים שבחסידי אומות־העולם בזמנים שונים, ושהפילוסופיה האידיאליסטית מאמינה בקיומו “כשהוא לעצמו”, ושהמטריאליזם ההיסטורי והפילוסופי כופר בעיקרו, ושהתורה המרכסיסטית אינה מייחסת לו שום ערך ואינה רוצה לבטוח בו ולסמוך עליו לאחרית־ימים, ועיניה אל התהליך הכלכלי־החמרי שיביא בסופו את המהפכה, היא הפדות, היא הגאולה לאדם החסר את היצר הטוב… שירה סוציאליסטית־מרכסיסטית היא איפוא דבר והיפוכו, כי היא מחייבת אמונה במה שאין מאמינים, והיא זיוף. שהרי אם שירת הכוח הטוב הכמוס באדם עולה כאן, אין לכפור עוד במציאותו של אותו כוח־הטוב השר את השירה הזאת. ואם היצר הרע שר את השירה הזאת, מה זכות לה להיקרא “סוציאליסטית”. ואם לא המעמקים היצריים הם ששרים את השירה הזאת, אלא גזירה של שליטים ומפלגות היא להלביש מאווייהם צורות של שיר, מה טעם היא נקראת עוד “שירה”?

אך אם פירושו של סוציאיזם הוא גאולת אדם מרהב של בני־שחץ ומכּזבים של רודפי־שררה ומשיעבוד ליד גסה ואכזרית, בין היא ידו של עריץ יחיד ובין היא ידם של רבים וטמאים; טיהור האויר מנשימת הבהמיות שנשתלטה על האדם ופדות מהתאוות המשליטות אדם על אדם בעולם כולו, בלי הבדל משטר ושיטת השתררות הגוזרת גזירותיה על אדם ועל נפשו ורוחו, – סוציאליזם זה כבר הושר מאז ועד ימינו. ממעמקים רבים שרו אותו תורה ונביאים וכתובים, וטיב שירתם העומדת נצח מעיד עליה כי ממעמקים יצריים עלתה זו השירה. כבר שרו אותה שירה סוציאליסטית בולס־השקמים מתקוֹע ואביו של שאר־ישוב ובעלה של גומר בת דבליים ומחבּרה של “מסילת ישרים” ומשורר “יהי חלקי עמכם” ו“יתמות” ומשוררם של “כוכבי שמים רחוקים” ו“על הדם” וחוזה “צור וירושלים” ומספרם של “בחורף” ו“שכול וכשלון” ומספרו של “אפרים החוזר לאספסת” ומשוררו של “קציר בחמסין” ועוד רבים מאז קדומי עמנו ועד היום הזה.

שירה מהפכנית… לא היום ולא אתמול נוצרה. יש שבוחל אדם בסדרו של עולם, מורד במערכת ההוויה, כי לא נעמו לו אותו סדר ואותה מערכה, כי קצה נפשו בשיעבוד, וקצרה רוחו לצפות לטוב עד שידגיר עצמו ויגיח מתוך הרע, ועיפה נפשו להסתכלות עולם, לשירת הודיה כי טוב, כי לעולם חסדו. כי אין הודיה ואין טוב ואין חסד לעולם; אז יחדל אדם להקשיב לניגונו של עולם המנביע עצמו מן ההווייה האובייקטיבית, כביכול, וישיר לו לעולם שירה משלו, מרצונו הוא, ממשא לבו. בטונים מיוחדים ישיר לו לעולם שירתו, שלא רחש דומה לה בטבע והטבע לא יענה לה בהד. אז יחדל אדם להסתכל במראות־עולם, המשתקפים מתוך ההוויה האובייקטיבית, ויצייר לו לעולם מראה משלו, מרצונו הוא, ממשא לבו, שלא דוגמה לו בטבע והטבע לא יכיר עצמו בו. זוהי שירה מהפכנית. כל זמן שאדם שר ומתאר את החיים ואת העולם כמו שהם, בין שהוא מצייר על דרך הנטורליזם החקייני, על דרך האידיאליזם הבררני, ואפילו על דרך האימפרסיוניזם, עדיין אתה מוצא בשירו ובתיאורו אהבה לעולם כמו שהוא, הערצה לטוב ולרע שבו, קידוש סדריו הקיימים, הודיה במשטרו, השתאות לכוחו וסגידה לשלטונו. שירה זו כשירת ציפור היא, שאינה אלא צלילי־טבע; כשירת הומירוס היא, שהיא שירה־פולחן מקשת הבריאה, מעריצת האלים על הטוב ועל הרע שבהם, דבקות בכל מראה־עיניים ומשמע־אזנים והתבטלות בפני כוחות החיים; כשירת “ברכי נפשי”, העוטה אור כשלמה, ורואה ארץ יסודה יפה על מכוניה בל תמוט עולם ועד, ומעשי ה' כולם עשויים בחכמה.

לא כן שירתם של מהפכנים המבקשים להטיל לתוך סדרו של עולם את חפצם האנושי ולזעזעו, לערערו, כדי שייברא שנית עולם־חסד חדש, עולם־רעיון חדש, עולם־דמות חדש. שירתם לא מדמויות עולם חוץ היא מפרה עצמה וסמליה אין שלום להם עם סדר ההגיון המצוי. חיות שהיא בוראה ספינכסים הן, גוף של חיה להן לכוח וכנפי־עוף למעוף וראש אדם לדעת ולבינה. שרפים הם יוצרים, שש כנפים שש כנפים לשרף. מרכבה הם רואים ובה רותם דמיונם הלוהט חיות ואופני־הקודש ואופן בתוך אופן ומראות חשמל. אחר השיער הם מריקים את החרב ולחמם אפוי על גללים.

לא תמול ולא שלשום נוצרה שירה מהפכנית. בכל ערב תקופה בין השמשות היא נבראת והולכת. יש ששרוה נביאים, יש חוללוה מקובלים, יש שבוטאה בשגעון המלט ויש שבערה בדמיון־תופת של דאנטה. יש שהיא מתנצנצת כלהב סכין הבאה לנתח ולהפריד את הנפש לפלגותיה ויש שהיא מוותרת מדעת על הדימוי ועל הסימול, מתפשטת עירום ועריה ומצווחת מופשטות. יש והיא מואסת בלשון אדם ובוראת לה צלילים חדשים, לא נזקק להם אדם מימיו. מהפכנות שירית הנובעת מהחפץ להטיל זיק אנוש ביקום וללהטו, לזעזעו ולפרפרהו אנושית־אנושית, לדובבו ולרגשו ולתת לו נפש, אם בספרותנו העברית תבקש אותה, תמצאנה בכל תחנותיה, מראשיתה ועד היום, כשהיא מושרה בעוז. ורק בשנים האחרונות דווקא נחלשה השירה המהפכנית עד מאד, אפס כוחה, אזלו נעוריה, כי חדלה להיות אשר נועדה להיות. מקורה ומעוררה באמת הוא החפץ לשנות עולם מיסודו, להוליך אל אפקים חדשים, להפוך רע לטוב, גולמי ומיכני לאנושי, ואילו השירה העברית שעכשיו רואה עצמה כמהפכנית רובה חיקוי וסגידה בפני המקובל בעולם הגדול, התבטלות וחיקוי של התבטלות, שביעות רצון מן העולם הקיים ומה“אני” המסתפק ביצירתו ומהללה בפיו מתוך התפעלות, מתוך חוסר כאב וחוסר צער נעורים.