ארץ נקנית בברית שבין אומה ואלוהיה. ראשית קנייה היא זו, בשעה שאדם נועץ את קינו באדמתו ואלוהיו ממעל מרעיף עליה טל ברכתו, מגד־שמש וגרש־ירחים ואורות־כוכבים. כמספר הכוכבים שבשמים התלויים על אדמתו כן יהיה זרעה של אותה אומה המתערה באדמה זו, קנויה בברית שבין אומה ואלוהיה, שדבקו זה בזה באהבה ראשונה, אהבת־כלולות ואות־ברית בבשרה של האומה.

ארץ נקנית בדם כובשיה. הברית בלבד לא תמיד כוחה יפה להנחיל ארץ, וביחוד ארץ שעיני ה' עליה כל הימים, וסביבה מדבר וערבה וצחיח־סלע ולהט־קדים ושמי־ברזל ונודדים אכולי־רעב. אז יקום משה במזרח לכבוש מישור לעם רועים ויהושע במערב יעצור בשמש וינחיל אדמה לעובדיה, ודוד יעלה בהר לרשת מכון גבוה לשבת אלוהיו.

ארץ נקנית בעבודה. הברית והכיבוש טעונים חיזוק יום יום ושעה שעה. אין בריתה של אומה ברית ואין כיבושו של אדם כיבוש אלא אם כן הם חוזרים וקונים אדמה זו שלרגליהם ושמים אלה שעל ראשם בעבודה שהם עובדים את אדמתם, שהם חורשים והופכים וזורעים ונוטעים וגוממים, ומנכשים בשעת ניכוש ומזבלים בשעת זיבול, ומעדרים ומסקלים ומיבלים ומזרדים את הנטיעות וכורכים אותן ועושים להן בתים ומשקים, ומרכיבים ומבריכים – ככתוב במסכתות תלמוד מימי שבת העם אל אדמתו – ואשר לא כתוב: מרווים את האדמה בזיעה, נסך יום יום, לרצותה ולחוננה ולדבוק בה לעולם.

ארץ נקנית בשירה. כי יש אשר גויים עריצים יקומו לשלול שלל ארצות ולבוז חיל עמים, והם ברית שבין עם ואלוהיו לא יחשיבו, ודם־כיבושים לא יכבדו, ולעבודתו של אדם יתיחסו בבוז ורהב של אדונים־“אצילים”, ואין כוח לעמוד בפניהם, ואומה ניסחת מעל אדמתה ויוצאת בגולה, – אז גם אז לא פסה תקוה. אם משוררים היו לה לאומה וחוזים, אשר החדירו מראות ארצם לעינם, ומעינם ללבבם, ומלבבם לשירתם ולחזונם, וצררו ארץ זו ומראותיה בצרור החיים של ספר האומה שיצא עמה לנדודיה, – לא ימותו געגועיה של האומה לארצה המקופלת בספרה, וחיתה האומה בגללם, והאריכה ימים בגעגועיה ובילתה עמים רבים ועצומים, עד אשר ישתנו הזמנים ובאה השעה הגדולה והגעגועים יבקשו להם הגשמה ומצאוה, כאשר ירצו מאד.

לישראל היו משוררים וחוזים גדולים ומאז קנותו את ארצו בברית ובדם ובעבודה קנה אותה גם בשירה. שמיה מעל ותהומותיה מקופלים בברכות אבות לבנים. שמיה מדברים במטר וטל, בשעירים ורביבים, ואדמתה מאזינה בדשא ובעשב, בתנובות שדי, בסלע דבשה ובחלמיש שמנה, בשפע ימים ובשפוני־טמוני־חול… משירת הגבורה של ספר־ישראל קורא נחל־קדומים נחל קישון עם נחלות קדומים שעל מי מגידו ומרומי שדהו של נפתולי ועמקו של זבולון, עם חרף נפשו למות. קולם של הזית והתאנה והגפן והאטד והארז מתהלך שם לרוח המשל, והקינה מונעת טל ומטר מגלבּוֹע. כרם ויקב וחבצלת־שרון ופלח־רימון עולים שם משירת דודים, ושירי טבעה של ארץ־ישראל שרים תהילה לאל ומספרים גבורתו של עוטה אור כשלמה. ספר אש־דת של האומה מתאר גם גבולותיה של מולדת האומה, ההיסטוריים, הטבעיים והאלוהיים. שירת קיומן של שאיפות אדם לאחרית־הימים נתאתרה בהר האלוהים שבציון. על כן לא אבדה ארצו של עמנו. מקופלה בספר שירתנו נדדה עמנו באשר נדדנו. בכל דור ודור חזרה והציתה את הגעגועים בלב האומה, בין שעשתה מבחר בניה מקובלים דולקי־אהבה, בין שעשאתם משיחים טרופי־גאולה ובין שעשאתם משוררים ושלחה לבם מסוף מערב למזרח, “להשתפך במקום אשר רוח אלוהים שפוכה”, להפריח נרדיהם במי ירדן ולהשליח שלחיהם בהשילוח ולהפוך לב האומה לאסיר־תקוָה ולאסיר־תאוָה ולבלתי פתוח עוד אסוריהם עד אשר ישובו בנים ויירשו ארץ.

ועתה, בשוב האומה לחדש בריתה עם אדמתה באהבה ובדם ובעמל, שומה עליה לחזור ולקנותה גם בשירה… לא יהא קנינה קנין־עד בהיותו רק מקנת כסף ושרירים וחפץ־מחיה ורצון־קיום, עד שתעברהו השירה שטוף ועבור והגיע עד לב ועד צואר ועד נפש, ועד שתלפות השירה במיתרי קרביה את האדמה הזאת ואת האדם אשר עליה לפות וחבוק והרנינה אדמה ואדם ועץ־השדה יחד.

ואמנם הרנן הרנינה שירתנו החדשה את הארץ הזאת וצליליה נפלו על ירושלים ועל שומרון, על שדה ועל פאת־שדה, על עמק ועל הוד מסדה. אכן, שירה זאת מכוח הגעגועים שבספר הגדול עדיין היא עולה. בת־אונו של תנ"ך היא שנצמדה באהבה אל ישראל הצעיר, המתחדש, שחזר אל האדמה הזאת להיאבק עם גורלו. ואילו קולה של האדמה עצמה, בהיענותה למחייה ולמשדדיה ולזורעיה, אך זה החל לעלות בשירתנו הצעירה; מתוך האדמה היא עולה ומתוך הרוח המנשבת על אדמה זו ומתוך צמאונה של אדמה מנוגבת זו ומתוך הלהט של שמשה ומתוך עמלו של אדם. לאט לאט עולה הקול הזה. אין תיווך של ספר בו. פה ושם הוא נשמע מתוך שירו של איש העמק, מתוך סיפורו של איש הדרום. בשירתם עולה בשורה – סימן ראשון ועדות ראשונה לישראל החוזר וקונה לו את ארצו לא רק בברית־אבות ובדם ובעמל אלא גם בשירה, שהיא הגדולה מכל הקניות, שהיא קונה את הארץ לנפש, לנשמה, ולא לגוף בלבד. שכן הגוף קונה וגם מוכר, ואילו הנפש קונה ואינה מוכרת, כי גם את החשבון לא תדע, גם דרך השכל לא תדע, ורק את האהבה תדע, האהבה עד עולם.

נפש המשורר מקשיבה רב קשב לאדמה, מאזינה עצבונם של עמקים, משתאה לסוד הלואט במדרונים. האדמה היא נפש חיה, ממללה, מדברת בצבעים, בריחות, בטעמים. עגומה היא במקום שהיא נמוכה, נשגבה כשהיא רמה. תשוקות לה והן מנביעות את עצמן בלהבות העולות מפרגי הכר; שאיפות לה ועמקיה פורשים כנפים של בר. קוראת היא לרוח בהתעייף שטחיה, ועמוקת זכרונות היא שותקת שתיקת דשאים. כוספת האדמה ככסוף האדם בנה. נואקת היא ורוטטת וערגון שאין להביעו נפרד ממנה וממלא גם את הווית האדם.

מִכָּל הָאֲמִיתּוֹת אֲשֶׁר מֵתוּ תְּחִי אֲמִתֵּךְ לֹא־כוֹזֶבֶת.

וּמִכָּל הַקּוֹלוֹת שֶׁרִמּוּנוּ קוֹלֵךְ עַל סְבִיבֵנוּ הוֹלֵךְ.

זוֹ אַתְּ מַזְרִיחָה חַלּוֹנֵנוּ לְנֹֹכַח פִּתְחוֹ שֶׁל הָאַיִן – – –

קֶשֶׁב רַב קֶשֶׁב הַקְשִׁיבִי לְפֶרֶץ־שִׁירָה מֵרְבָדַיִךְ.

הוֹמִים עֲיָנוֹת בְּעוֹרְקַיִךְ; דָּמֵינוּ הֵם הֵם שֶׁהוֹמִים.

בְּהַצִּית הַבְּרָקִים צְעִיפֵךְ; בְּהַפְשִׁיל סְעָרָה אֶת שׁוּלַיִךְ

אֵין עוֹד כְּמוֹתֵנוּ עַל אֶרֶץ, נוֹשְמֵי גְבוּרוֹת מֵחֻמֵּךְ – – –

שירתה של אדמה עולה גם מן הסיפור. שם אדמה וצאצאיה מדברים מפי אדם, תוהים על עצמם ותוהה עליהם האדם המספר.

“– – – בשעת צהרים או בכל שעה שהיא, מה ילין על כל עלה מצהיר בחמה, על קורים של עכביש רופסים ונפרטים ענוגות על גבעות חומות העוטרות את האופק? הנה, כלום אינך נזכר בכרמים כשהם מתחילים מלבלבים על אדמה אדומה, חרושה, בעלי נביטה שלהם, פקעים ענוגים, חומים־ירוקים ותמצית אדמדמת מדובבת בהם? או שמא נוח לך ותיזכר בזליפת ממטרה, מרעיפה זיוה על עץ ירוק, או אולי אתה נזכר בדרך מדרונית של אספלט, מסוייגת שדרת עצים, ביום גשם דק; ואולי ידבר אל לבך תינוק בהיר שהדה ידו סביב נמלה רוחשת פעוטה – – – התופס אתה?”

כן, תופס אני שאין כאן שום מחשבה תפוסה ושום חטיבה הגיונית, וגם לא סיפור שהספרות העברית רגילה בו, ולא ראש ולא סוף בבניינו של סיפור אלא שיחה במראות ובצבעים ובתנועות ובריחות ובקולות, ובלשון עברית עמוסה וכבדת ריחות. כך נושמים פרדסים מלבלבים ביום שרב. כך מספרים אדמה וצאצאיה. כך מקפלת שירה מראות ארץ וקונה אדמה לעמה, קנייה שבנפש ולדורי דורות.