השינויים הכבירים שחלו בכלכלה הארצישראלית בתקופת הגאות של 1932־1935, בעקבות העליה המוגברת בנפש וברכוש, נתנו, כמובן, אותותיהם גם בהתפתחותה של מערכת הבנקים בארץ. התרחבות כפולה ומכופלת של המוסדות הקיימים, ייסוד מוסדות כספיים חדשים, ובהם גם בעלי תפקידים מיוחדים, אשר לא נתמלאו על־ידי המוסדות הקיימים, גיוון רב של הפעולה הבנקאית, – אלה הם סימני ההיכר של התקופה האחרונה בבנקאות הארצישראלית.

הדכאון הכלכלי עקב המאורעות הפוליטיים בארץ ובעולם משנת 1936 ואילך האיט את מהלך ההתפתחות, ולעיתים הביא גם לידי נסיגה. ואולם אגב כך נכנסה מערכת הבנקים גם לשלב של קונסולידציה, הוסרו מתוכה כמה מוסדות נחשלים ובלתי־בריאים ונצטמצמה פעולתם של כמה מוסדות קטנים ובינוניים. ועדיין אנו עומדים בעצם התהליך הזה.

בפרקים הבאים ניתנת סקירה תמציתית על מערכת הבנקים שלנו כהתפתחותה וכהויתה עד סוף שנת 1938, כלומר בתקופה שלפני המלחמה העולמית השניה. עם המלחמה נכנסה ארצנו לתקופה שאין איש יכול לחזות מראש את הצפון בה לכלכלתנו בכלל ולמשק הפיננסי בפרט.

המוסדות־לאשראי שבארץ־ישראל הם, מבחינת צורת הארגון, משלושה סוגים: א) סניפים של גדולי הבנקים שבחוץ־לארץ; ב) בנקים מסחריים בצורת חברות־מניות בע"מ; ג) אגודות שיתופיות לאשראי.

 

סניפים של בנקי־חוץ    🔗

הסניפים הם של חמישה בנקי־חוץ: ברקליס בנק, עותומן בנק, בנקו די רומא, פ.ק.או. (קופת־החסכון הפולנית) והולנד בנק אוניון. החשוב והפעיל ביותר שבסניפים אלה הוא ברקליס בנק, שהוקם בשנת 1925 מתוך התמזגות של אנגלו־אג’יפשן בנק עם עוד שני בנקים קולוניאליים אנגליים. הוא מסונף ל“בנק ברקליס, דומיניון קולוניאל אנד אוברסיז” (כלומר: בנק ברקליס לדומיניונים, למושבות ולארצות שמעבר־לים), שהוא בת־חברה לבנק ברקליס הידוע כאחד מחמשת הבנקים הגדולים ביותר באנגליה (“Big Five”) והפועל בכל חלקי אפריקה הבריטית, במצרים, בסודן, בארץ־ישראל, בקפריסין ובכמה ארצות אחרות של האימפּריה הבריטית. תפקידו של ברקליס בנק בארץ, כבנק הממשלה שלנו וכסוכנה של מועצת המטבע הארצישראלי, הקנה לו עמדה ראשית. מרכזו בירושלים וסניפים לו בנקודות החשובות ביותר. לבנק עותומן, שפעל לפני מלחמת 1914־1918 כבנק של הממשלה התורכית, יש מרכזים בקושטא, בלונדון ובפאריס. הונו בידי אנגלים וצרפתים.

 

בנקים למסחר    🔗

מן הבנקים למסחר חשוב ביותר בנק אנגלו־פלשתינה בע“מ. הוא נוסד בלונדון, בשנת 1902, על־ידי ההסתדרות הציונית (בשם “חברת אנגלו־פלשתינה” ובתור בת־חברה של “האוצר הקולוניאלי היהודי”), בהון של 40.000 לי”ש, אשר הוגדל עד שנת 1913 ל־100,000, ועד שנת 1934 ל־300.000 לי“ש. בשנות 1935־6 הוגדל ההון שוב פי שלושה על־ידי הוצאה מוצלחת של מניות רגילות ומניות־בכורה בשוק הלונדוני והוא מגיע כעת ל־1.080.000 לי”ש (861.000 לי“ש הון מניות ו־219.000 לי”ש קרנות). הפקדונות שעלו לסוף 1914 ל־350.000 לי“ש בלבד, הגיעו עד סוף 1932 – תוך כדי עליות וירידות – ל־2,278.000 לי”ש ולסוף 1938 ל־7.270.000 לי"ש. א.פ.ב. הוא הבנק הרשמי של המוסדות היהודיים הלאומיים והמוסד הפיננסי המרכזי בישוב. יש לו סניפים בישובים החשובים ביותר שבארץ ומשרד בלונדון. הוא מרכז למעלה משליש כל הפקדונות אשר בבנקים הארצישראליים וחלק חשוב מעסקי האשראי שלהם. הוא הבנק־להוצאה של אגרות־החוב והמניות אשר לבת־החברה שלו החשובה ביותר – הבנק האיפותיקאי הכללי לארץ־ישראל – ושל ניירות־ערך ארצישראליים אחרים.

שאר בנקי־המסחר – מספרם כיום 35 – הון המניות המשולם שלהם עלה בסוף 1938 ל־1.200.000 לא“י והון הקרנות ל־190.000 לא”י.

מן הבנקים הבינוניים ראויים להיפקד ראשונה בנקים אחדים, אשר מלבד עמדתם החשובה בכלל, יעדו לעצמם שטחי־פעולה מיוחדים להם:

א. בנק הפועלים, שנוסד בשנת 1921 בהון עצמי (הון מניות וקרנות קבועות) של 60.000 לא“י ויש לו כיום הון עצמי של 189.000 לא”י ו־466.000 לא"י פקדונות וחסכונות. הוא משמש בעיקר כמוסד הבנקאי למפעלים המשקיים המסונפים להסתדרות העובדים הכללית, ביחוד למשקים החקלאיים לסוגיהם, למפעלים הקואופרטיביים להובלה, לחרושת ולמסחר וכדומה. הוא גם המרכז לקופות המלוה והחסכון של העובדים בארץ.

ב. הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים בא“י בע”מ, מיסודן של החברה הכלכלית הא“יית שבניו־יורק, של המועצה הכלכלית הא”יית שבלונדון ושל פיק“א. הבנק עוסק, בעיקר, במתן אשראי לקואופרטיבים חקלאיים ואשראיים בכפר ובעיר ובאספקת כסף למשק פרי ההדר. הוא התחיל לפעול בשנת 1922 בהון עצמי (בהוספת קרנות מיוחדות קבועות) של 30.000 לא”י. כעת הון המניות שלו – 150.000 לא“י והקרנות 50.000 לא”י.

ג. האגודה הארצישראלית בע“מ מיסודה של המועצה הכלכלית הארצישראלית בלונדון, שעיקר ענינה אספקת כסף לתעשיה (בדרך אשראי או על־ידי השתתפות) ולמשק ההדר. הונה של האגודה, שהיה בשנת ייסודה (1922) 40.000 לא”י, הגיע בסוף 1938 כדי 440.000 לא"י.

המבנה הפיננסי של האגודה הא"יית וכן של הבנק המרכזי הוא שונה מכל יתר הבנקים המסחריים: לשני המוסדות אין כמעט פקדונות העומדים לתשלום לפי הדרישה, והם עובדים בהון עצמי ובהלוואות שניתנו להם מידי אמות־החברה או מאת מוסדות פיננסיים אחרים.

ד. הבנק הארצישראלי לתעשיה בע“מ, שנוסד בשנת 1933 על־ידי התאחדות בעלי התעשיה בתור אגודה שיתופית בהון של 2.000 לא”י ונעשה בשנת 1938 לבנק (בצורת חברה בע"מ), הוא כיום מוסד משותף של התאחדות בעלי התעשיה ושל בנק אנגלו־פלשתינה. הונו העצמי 31.000 לא“י והוא ניזון על־ידי אשראי לנכיון־משנה של עשרות אלפים לא”י אצל א.פ.ב. הוא עוסק במתן אשראי לתעשיה הזעירה, וביחוד בעבוֹט (לומבארד) סחורה.

ה. על המפקד יעמדו גם המוסדות הבנקאיים שנוסדו על־ידי עולים מגרמניה בשנות 1933־1935, כגון בנק יפת ושות' בע“מ, בנק אלרן, י.ל. פויכטואנגר – בנק כללי לעסקי מסחר, בע”מ ואחרים, שמשאם־ומתנם הוא בעיקר עסקי ניירות־ערך (אפקטים) ושטרי־חוץ (דביזים), ועסקי־העברה עם גרמניה. לפי חלוקת ההון ולפי אופן הנהלת העסקים יש להם למוסדות אלה אופי של בנקים פרטיים נוסח גרמניה.

משאר הבנקים המסחריים הבינונים יש עוד להזכיר את בנק מזרחי בע“מ (הון ורזרבות 47.000 לא"י) ובנק מרכנטיל (הון ורזרבות 85.000 לא"י), שיש להם סניפים בערים אחדות. ולבסוף ייזכרו הבנקים היחידים שאינם יהודיים: הבנק הגרמני של טמפּלגזלשאפט (הון ורזרבות 67.000 לא"י), שפעל בשנים האחרונות – בין יתר הדברים – כסוכן הרייכסבנק בהעברת הון יהודי מגרמניה, והבנק הערבי בע”מ (הון מניות 45.000 לא"י).

סך כל הפקדונות, של כל הבנקים המקומיים והזרים כאחד, עלה בסוף 1938 כדי 15.000.000 לי"ש (בדיוק: 14.980.000 לי"ש), שמהן 3,4 מיליון, או 23%, פקדונות־למועד והשאר, הרוב המכריע, (77%), פקדונות העומדים לתשלום לפי דרישה.

 

האגודות השיתופיות לאשראי    🔗

היסוד לקואופרציה האשראית בארץ הונח לפני המלחמה הקודמת (משנת 1904 ואילך) על־ידי בנק אנגלו־פלשתינה, אשר בסוף 1912 היו מסונפים אליו 45 אגודות, והוא היה מספק להן את כל האשראי הדרוש. לאחר מלחמת 1914 הגיעה הקואופרציה האשראית בארץ לידי התפתחות גדולה.

בסוף 1938 היה מספר האגודות השיתופיות לאשראי בישוב היהודי 94 (38 מוסדות עירוניים, 56 כפריים) ומספר חבריהן 88,600. הונן העצמי עלה באותו זמן למעלה מ־700.000 לא“י (הערבויות הנוספות מצד החברים קרוב ל־½3 מיליון לא"י). פקדונותיהן – 3.120.000 לא”י, מהם 1.255.000 (40%) פקדונות־למועד.

הרוב המכריע של האגודות השיתופיות לאשראי מאורגן בשתי בריתות־פיקוח. כ־40 אגודות כלליות (כלומר שאינן שייכות לזרם העובדים) מסונפות ל“מרכז” ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית בארץ־ישראל ולמוסד הכספי שלה – בנק זרובבל בע“מ. בנק זרובבל נוסד ב־1933 כאגודה שיתופית ונעשה ב־1939 לבנק בצורת חברת־מניות. הונו העצמי כיום 33.000 לא”י. מלבד זאת הוציא אגרות־חוב עם פרסים, ששולם עליהן לסוף 1938 סכום של 183.000 לא"י. לפי היקף האמצעים העומדים לרשותו לא יכול היה להיות לבנק המרכזי של הקואופרציה האשראית, הניזונה גם ממקורות פיננסיים אחרים, ביחוד מאת בנק אנגלו־פלשתינה.

כעשרים וחמש קופות־מלוה וחסכון של העובדים מאורגנות ב“ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית העובדת”; כמוסד מרכזי כספי משמש לאגודות האלה, כאמור, בנק הפועלים.

שני הקואופרטיבים הגדולים ביותר לאשראי – בנק אשראי ובנק קופת עם – שלפי היקפם ואופן הנהלת עסקיהם התפתחו לבנקים מסחריים, וכן בנק זרובבל, היו בשנת 1939 לבנקים בצורת חברות בע“מ. ע”י זה צומצם ההיקף של האגודות השיתופיות בארץ עד לפחות מהחצי. בראש הקואופרציה האשראית, מבחינת הגודל והחשיבות, עומדים כיום המוסדות “הלואה וחסכון” בתל־אביב, בירושלים ובחיפה.

 

בנקים לאשראי ריאלי לזמן ארוך    🔗

עם הגידול העצום של תנועת הבנין, התעשיה והחקלאות בארץ גדלו והלכו הצרכים לאשראי לזמן ארוך בבטוחות ריאליות, שאין הבנקים המסחריים יכולים לספק אותו במידה ניכרת. לצדם של הבנקים המסחריים קיימים כמה מוסדות איפותיקאיים הממלאים את התפקיד הזה; מהם אשר הרחיבו בשנים האחרונות את פעולותיהם במידה רבה ומהם אשר אך נוצרו בתקופה זו.

ביניהם המוסד החשוב במעלה הוא הבנק האיפותיקאי הכללי של ארץ־ישראל בע“מ, שהוא, כפי שנזכר לעיל, בת־חברה של בנק אנגלו־פלשתינה. הבנק האיפותיקאי נוצר ב־1921 על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות קרן־היסוד בהון של 50.000 לא”י. היות ובארץ לא היה אז קהל אמיד ורגיל בהשקעות של ניירות־ערך, ויהודי חוץ־לארץ עדיין לא ראו את ארץ־ישראל כמקום־השקעה בטוח, אי־אפשר היה להגדיל את הון המניות של המוסד עד סוף 1932, ואגרות־החוב אשר הוצאו על־ידו לא הגיעו באותו זמן אלא לסך 153.000 לא“י. עם התפתחות שוק ניירות־הערך הארצישראליים, משנת 1933 ואילך, הצליח הבנק האיפותיקאי להגדיל פי־כמה את היקף עסקיו. לסוף 1938 מגיע הון המניות שלו ל־475.000 לא”י, שאליהן מצטרפות קרנות בסך 67.000 לא“י, ומחזור אגרות־החוב שלו עולה ל־2.564.000 לא”י. יתרת ההלואות האיפותיקאיות שניתנו לזמן ארוך (עד ל־20 שנה) על בנינים עירוניים עולה ל־3.043.000 לא"י. המניות ואגרות־החוב שלו עוברות לסוחר לא רק בארץ, אלא גם בבורסות קהיר ואלכסנדריה, ולולא המאורעות הפוליטיים בארץ בשנים האחרונות יש לשער, כי היתה נפתחת לפניו גם הבורסה הלונדונית, שבה נעשו כבר צעדים ראשונים בכיוון זה.

במתן הלואות איפותיקאיות לבנינים עוסקות גם “בנין”, חברת דרום־אפריקה למשכנתאות בע“מ בחיפה, שנוסדה בשנת 1922/23; הונה העצמי – 175.000 לא”י והונה הזר (אגרות־חוב אין היא מוציאה) 92.000 לא“י. יתרת האיפותיקות שלה היתה במרס 1939 כ־250.00 לא”י. איפותיקות לבנינים בערים ובמושבות נותן גם בנק משכנתאות ואשראי ארץ־ישראל בע"מ מיסודה של החברה הכלכלית הארצישראלית בניו־יורק (הון עצמי 34.000 לא“י, הלואות מאם־החברה 88.000 לא”י, סכום ההלואות 107.000 לא"י).

יש גם כמה חברות־ביטוח אנגליות – פרודנשל, גרדיאן איסטרן, סן ואחרות – שהן תופסות מקום חשוב בשוק־האיפותיקות העירוני בארץ. בשנים האחרונות נוסדו גם אגודות חסכון לבנין, שלא הגיעו לידי התפתחות ניכרת.

בכוחם של כל המוסדות הללו ובעזרתו של שוק ההון הפרטי באו צרכי האשראי האיפותיקאי של ענף הבנין על סיפוקם פחות או יותר. אין לומר כך על צרכי האשראי של החקלאות, אם כי בתקופת הזמן הנדונה נוספו כמה מוסדות חקלאיים חדשים. להיפך, המקורות לסיפוק אשראי ארך־מועד להשקעה בחקלאות לא גדלו בד בבד עם צרכי המשק החקלאי. אשראי כזה ניתן בעשרות השנים שעברו כמעט רק על־ידי המוסדות המיישבים – קרן־היסוד, פיק“א, אמי”קה וכדומה. גם א.פ.ב. נתן הלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות, לפני המלחמה האחרונה ומיד לאחריה. גם מוסדות אחרים, ביחוד הבנק המרכזי והאגודה הארצישראלית, השקיעו סכומים ידועים באשראי מסוג זה. אולם עד לפני ארבע־חמש שנים לא היה בארץ מוסד בנוי על יסודות מסחריים שיטפל באופן מיוחד במתן אשראי ארך־מועד לחקלאות.

צעד חשוב בנידון זה נעשה בשנת 1935 בייסוד החברה למשכנתאות חקלאיות של פלשתינה (א"י) בע“מ The Agricultural Mortgage Company of Palestine, Ltd.) ) ביזמתה ובעזרתה של הממשלה ובשיתוף בנקים גדולים מקומיים. ההון הרשום של החברה הוא 400.000 לא”י, שמהן שולמו עד כה 335.000 לא“י. על בעלי המניות נמנים בנק ברקליס, א.פ.ב., בנק עותומן, החברה הכלכלית הארצישראלית באמריקה, האגודה הארצישראלית, חברות־הביטוח פרודנשל וגרדיאן איסטרן. הממשלה נתנה לחברה הלואה של 150.000 לא”י בלי רבית ל־10 השנים הראשונות לשם יצירת קרן ערבות מיוחדת לאגרות־החוב שיוצאו על־ידי החברה. עד יולי 1938 נתנה החברה 662 הלואות לפרדסנות העברית והערבית על שטח כולל של 36.000 דונם, שיתרתן עלתה לסוף 1938 לסך 387.000 לא"י. מאז הפסיקה לתת הלואות חדשות לרגל המצב הכללי.

בשנת 1932 נוסד מטעם התאחדות האכרים בנק האכרים, אגודה שתופית בע“מ. הונו העצמי – 27.000, וסכום אגרות־החוב שהוצאו על ידו בארץ וחוץ־לארץ (מתוך זה נקנה חלק על־ידי חברת־הביטוח פרודנשל) – 60.000 לא”י. סכום ההלואות – 83.000 לא"י.

בשנת 1935 הוקם, ביזמת הסוכנות היהודית ובהשתתפותו של בנק אנגלו־פלשתינה והבנק האיפותיקאי הכללי, האוצר לחקלאות עברית. ה“אוצר” חילק הלואות איפותיקאיות לפרדסנים בסך של 50.000 לא"י בערך. המצב הכללי עיכב את התפתחותו של המוסד הזה (שאגב, לא נוסד עדיין וההלואות שניתנו על ידו נרשמו על שם בנק א.פ.ב.) וכן של מוסד התאחדות האיכרים. שניהם נתנו הלואות במשכנתא ראשונה על פרדסים בזמני פרעון עד ל־12 שנה.

בתקופה האחרונה נוצרו גם שני מוסדות המספקים אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לחקלאות המעורבת העובדת. מהם חברת “ניר” בע“מ שנוסדה בשנת 1933 כמוסד של הסתדרות העובדים הכללית. החברה הזאת ניצלה במידה רחבה את אפשרויות המימון שניתן בטרנספר הכספים מגרמניה על־ידי חברת ה”העברה“. הונה העצמי הגיע בסוף 1938 ל־294.000 לא”י והון אגרות־החוב שלה ל־195.000 לא“י, ובהתאם לכך עלתה יתרת ההלואות למעלה מ־400.000 לא”י שמהן עלו כשני שלישים בחלקם של המשקים החקלאיים ומוסדותיהם.

המוסד השני הוא החברה הארצישראלית להתישבות חקלאית בע“מ (פאז"א), שנוסדה על־ידי הסוכנות היהודית וקרן־היסוד בשנת 1936. מלבד הונה העצמי, שסופק על־ידי קרן־היסוד והמגיע כעת ל־140.000 לא”י, הוציאה החברה, בעיקר בדרך הטרנספר הגרמני אגרות־חוב בסך 111.000 לא“י. יתרת ההלואות שלה למשקים חקלאיים (עד ל־20 שנה, ברבית של 4% לשנה) עולה לסך 240.000 לא”י.

ובסוף תיפקד חברת “ביצור” בע“מ, שנוסדה בשנת 1936 על־ידי הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים בשיתוף בנק אנגלו־פלשתינה בע”מ. המוסד הזה נותן אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לעבודות ציבוריות, כמו סלילת כבישים וכדומה, לשיכון ולתכניות־בנין אחרות, בעיקר על סמך בטוחות ריאליות. מלבד הון מניות נפרע (לאמצע 1939) 81.000 לא“י, שניתן מאת המוסדות המייסדים, הצליחה החברה בעזרתו הפעילה של א.פ.ב. לגייס בשוק־ניירות־הערך המקומי 219.000 לא”י על־ידי הוצאת אגרות־חוב, נושאות 5 עד 6% יתרת ההלואות – 272.000 לא"י.

 

שנות גידול והתפתחות    🔗

לגידולה העצום ביותר הגיעה הבנקאות הארצישראלית, כמו שנזכר לעיל, בשנות 1933־1935. עם ההתפתחות הכללית של המשך ועם זרם ההון שהלך וגבר. אך גם בשנים האחרונות, שנות השפל הכלכלי ואי־השקט הפוליטי, היו עסקי פקדונות מזה ומתן הלואות מזה מוסיפים והולכים, אם כי בקצב מואט, כפי שנראה מן המספרים המובאים להלן (מספרים מפורטים יותר על התפתחות הפקדונות וההלואות של הבנקים מוּצאים, מאפריל 1936 ואילך, על־ידי המחלקה לסטאטיסטיקה של הממשלה על סמך המאזנים החדשיים, הנמסרים על־ידי המוסדות למפקח על הבנקים).

החשובים שבעסקי האקטיב של הבנקים המסחריים הארצישראליים הם, כמובן, עסקי הנכיון של שטרי־לקוחות והאשראי המסחרי בחשבון עובר־ושב על סמך שטרי לקוחות ובטוּחוֹת אחרות. אשראי עונתי קצר־מועד ניתן לפרדסנות במידה מספקת על ידי הבנקים הגדולים, בעיקר על־ידי א.פ.ב., בנק ברקליס, בנק עותומן, האגודה הארצישראלית והבנק המרכזי, שפעלו בחלק ניכר ביחד, בדרך קונסורציום. אשראי עונתי או אשראי שוטף רגיל ליתר ענפי החקלאות היו קודם מספקים בעיקר בנק הפועלים והבנק המרכזי; אולם בשנים האחרונות נכנס א.פ.ב. יותר ויותר לשטח־פעולה זה והוא תופס בו כעת מקום חשוב. צרכי האשראי המסחרי הרגיל לתעשיה מוצאים את סיפוקם בכל הבנקים המסחריים ובמוסד המיוחד לכך – הבנק הארצישראלי לתעשיה.

במידה מצומצמת יותר נתנו הבנקים המסחריים גם הלואות ארוכות־מועד ובינוניות־מועד על סמך בטוחות מתאימות, ביחוד לחקלאות, לתעשיה ולמוסדות ציבוריים. כן השקיעו, כמו שנזכר לעיל, א.פ.ב., הבנק המרכזי, האגודה הארצישראלית ומוסדות אחרים סכומים ניכרים בהלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות. אשראי ארך מועד ובינוני־מועד (3 עד 10 שנים) לתעשיה הזעירה והבינונית ניתן על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות חלקית מצד הסוכנות היהודית והבנק לתעשיה.

האגודות השיתופיות לאשראי נותנות, בעיקר, אשראי אישי לחבריהן (בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, חקלאים, פקידים, פועלים, בעלי מקצועות חפשיים וכו') על־סמך שטרי־יחיד (סולו) עם שני ערבים.

סך כל ההלואות של מוסדות האשראי בארץ עלה בסוף 1938 ל־14.080.000 לא“י, שמהן ניתנו 10.668.000 לא”י על־ידי הבנקים המסחרייים ו־3.412.000 לא"י על־ידי הקואופרטיבים לאשראי (לרבות בנק אשראי, בנק קופת עם ובנק זרובבל, אשר, כאמור, היו רק בשנת 1939 לחברות בע"מ).

מבין מקבלי האשראי מן הבנקים המסחריים מתבלטים ביותר ענפי ההדר והמסחר הסיטוני, שבחלקו של כל אחד מהם עולים כ־17%־15% של כל הלואות הבנקים. בתור לווים חשובים מופיעות התעשיה, שבחלקה נופלים 12%־11%, והחקלאות המעורבת שחלקה מגיע ל־10%־9% מסך כל החקלאות. שאר עסקי האשראי מתחלקים ליתר ענפי המשק.

שיעור־הרבית המכסימלי, המותר לפי החוק הארצישראלי, הוא 9%, והבנקים הגדולים (בנק אנגלו־פלשתינה, ברקליס בנק ועוד) מחשבים ללווים רבית של 7%־5%, ואילו הרבית אצל המוסדות הקטנים יותר היא על־פי־רוב למעלה מ־7%. הרבית על פקדונות בחשבון עובר־ושב היא במוסדות גדולים 1%־%½. על פקדונות־למועד של 6־12 חדשים ־ %½2–%½1. שיעור הרבית בבנקים הקטנים והבינוניים הוא בכל הסוגים ב־3%־1% למעלה משיעורם של הבנקים הגדולים.

משאר סוגי העסקים של הבנקים ראוי להזכיר את עסקי ניירות־הערך והוצאתם (אֶמיסיה), שהגיעו בשש השנים האחרונות לידי התפתחות גדולה. מטפחים אותם בעיקר בנק אנגלו־פלשתינה ומוסדות הבנקאות הפרטית מיסודם של יהודי גרמניה שמנינו לעיל. לשכת החליפין לניירות־ערך בתל־אביב שנוסדה ב־1935 והוטל עליה תפקיד של בורסה מקומית לניירות־ערך, הוכיחה את תועלתה המרובה. נרשמו בה ניירות־ערך ארצישראליים בסכום קרוב ל־½4 לא"י, שמהן כ־⅔ מניות ואגרות־חוב של הבנק האיפותיקאי הכללי. גם עסקי הדביזים והדוקומנטים הקשורים עם סחר החוץ התפתחו בהרבה, בד בבד עם גידולו והתרחבותו של המשק הארצישראלי.

 

תיקונים חשובים בחוק    🔗

בשני המשברים הבינלאומיים הגדולים, של ספטמבר 1935 (עם מלחמת איטליה־חבש) ושל ספטמבר 1938 (עם פלישת גרמניה לצ’כיה), אשר הביאו בעקבותיהם בהלה של המפקידים, עמדו הבנקים בדרך כלל עמידה איתנה ונענו לדרישות המוגברות של מפקידיהם, אמנם בעזרה חלקית ניכרת מצד הבנקים הגדולים (א.פ.ב. ובנק ברקליס). ואולם המשברים האלה ותקופת הדפּרסיה הכלכלית, אשר החלה בשנת 1936, העלו גם כמה וכמה ליקויים במבנה של הבנקאות הארצישראלית ופעולותיה. הריבוי של מוסדות קטנים ובינוניים, שמייסדיהם ומנהליהם לא עמדו תמיד על הרמה המקצועית הדרושה, הביא לידי התחרות בלתי־בריאה בתשלום רבית על פקדונות ובחיפוש השקעות שיצאו לעיתים קרובות מן התחום המקובל לעסקי בנק. לרגל התקלות שהיו צפויות למשק הארצישראלי מהתפתחות זו ראתה הממשלה הארצישראלית, שנהגה עד כה לפי השיטה הליברלית האנגלית גם לגבי הבנקים הארצישראליים, שעת כושר לנקוט באמצעים חוקיים להגבלת פעולתם ולפיקוח עליהם. התחיקה הבנקאית החדשה משנות 1936־7 הביאה לידי חיסול גמור של כמה וכמה מוסדות בנקאיים קטנים וחלשים (למעלה מ־30 במספר).

לפי פקודת הבנקים החדשה ממרס 1936 מינתה הממשלה מפקח על הבנקים (Examiner of Banks), ועליהם הטילה חובה להגיש – נוסף למאזנם השנתי – מאזנים חדשיים וניתוחים חצי־שנתיים של עסקי ההלואות, לפי סוגי הלווים ולפי סכומי ההלואות. אך האמצעי החוקי האחרון והחשוב ביותר היתה הפקודה שהוצאה באוקטובר 1937, שעל פיה חייב בנק בהון מינימלי רשום של 50.000 לא“י, שממנו צריך ההון המשולם להיות 25.000 לא”י לכל הפחות, וסניף של בנק חוץ־לארץ חייב בהון מינימלי של 100.000 לא“י (נקבעו הוראות־מעבר לתקופת השנתים הראשונות למתן החוק). הוראות נוספות של הפקודה האמורה קובעות, שכל חברה העוסקת בעסקי בנק חייבת לשלם מס שנתי של 100 לא”י. אדם שהיה מנהל בנק אשר פורק על־ידי בית־המשפט, או שהיה קשור בהנהלת בנק כזה, או אדם שנדון על־ידי בית־המשפט למאסר שנה אחת או יותר – אסור לו להיות קשור להנהלה של חברה המנהלת עסקי בנק, אלא אם כן קיבל רשות מיוחדת לכך מהנציב העליון. המשתמש בשם בנק או באחד מגזרותיו בלי רשות מהנציב העליון – צפוי לעונש.

יש לקוות שהתחיקה הבנקאית של השנים האחרונות תתן לממשלה את האפשרות של עקיבה מדויקת אחרי התפתחות מוסדות האשראי ושל הדרכה בכיוון הרצוי – לקראת יצוב וחיזוק לאחר ההתפתחות המהירה בתקופת הגאות.