מתולדות הבנקאות ד"ר א. בונה

המטבע – מהותו, ערכו והתפתחותו ד"ר פ. המבורגר

בנקים להוצאת שטרי־מטבע ה. הירשטין

שיטת המטבע בארץ־ישראל ד. גורביץ

הבנקים לאשראי באירופה ובאמריקה ה. הירשטין

מערכת הבנקים בארץ־ישראל ד"ר. א. פושטר

הבורסה סדריה ופעולותיה פריץ נפתלי

עסקי נירות־ערך ואמיסיה של הבנקים בארץ ד"ר א. פושטר

הון עצמי והון זר ד"ר ג. מינצנר

עסקי האשראי לסוגיהם ד"ר א. פושטר

בעיות הליקבידיות ד"ר א. פושטר

עסקי גביה של בנק י. צ. ינובסקי

בנקאות איפותיקאית ד"ר א. להמן

הקואופרציה האשראית ד"ר י. בעהם

מוסדות פיננסיים של פועלים בעולם ובארץ א. זברסקי

מערכת החשבונות בבנק יהודה אייגס

מסלקות בנקאיות ד. אלמגור

דיני שטרות בארץ עו"ד י. לוין

הבנקאות – מקצוע ענף ורב־מדות, אשר שביליו נמתחים על פני שדות רחבים של הכלכלה והמסחר בימינו. והנכנס אליו, לא די לו בידיעת המלאכה אשר לפניו, אלא חייב הוא להכיר את המקורות והכוחות הכלכליים המזינים את המפעל הבנקאי. וזה מצריך ידיעות מסועפות. בעולם הגדול קיימים מוסדות ללימוד הבנקאות, גם ספרי־עיון וספרי־שימוש וכתבי־עת נתונים ביד רחבה ופתוחים לכל הרוצה ללמוד. ויש אשר הלמוד וההכשרה הם כמעט חובה. באנגליה, למשל, קשה לפקיד בנקאי לעלות בעבודתו אם לא עמד בבחינות הקבועות של המכון לבנקאות שבלונדון.

בארצנו היה גידולה של הבנקאות מהיר ביותר. בימים שלפני העליה העברית הגדולה, כשהחיים הכלכליים הלכו לאט, היו עסקי הבנק מעטים וקטנים. ואך בשנים האחרונות, עם גידולה המפליא של כלכלתנו, השתגשגה גם הבנקאות, עשתה שורש וענפים והגיעה לפסגות שלא שערנו. כל הבריאה החדשה הזאת לא היתה, כמובן, בלי היד העובדת, בלי הפקיד; ואמנם רבו עובדיה ועסקניה של הבנקאות בשעור מהיר וגדול (בהסתדרותנו בלבד מאורגנים כיום כ־700 פקידי בנקים).

אך לא מעטים בהם אשר “קפיצת הדרך” הזאת היתה למעלה מן האפשרות הנתונה להם להכשרתם, שכן אין לנו עד היום במקצוע זה לא מוסדות הוראה מוסמכים, לא ספרות (חוץ מנסיון צנוע אחד) ולא עתונות, וכשבא אדם מישראל לעיין בשאלות המקצוע אין לפניו אלא הספרות הלועזית. ויש דווקא מבקשי תורה. הסמינריונים לבנקאות, שסודרו בשעתו על ידינו בתל־אביב, בירושלים ובחיפה, ריכזו למעלה משלוש מאות שומעים קבועים במשך 5 חדשים, – עדות נאמנה לצורך החיוני בהשתלמות. נסיון להענות במדת־מה לתביעה זו, הוא גם הספר שלפנינו.

ענפי העבודה הבנקאית ראויים שייחדו לכל אחד מהם ספר לחוד. ואולם עד שתהיה השעה כשרה למעשה גדול ונרחב ראינו חובה לתת בידי הפקיד מעין מדריך כללי הפותח לפניו את השערים לטרקלינים השונים של הבנקאות להלכה ולמעשה. אכן, היתה זו שאלה מתודית חמורה: מה הם הפרקים שראוי לתת להם מקום בספר כזה, שתחומיו קצובים ואין אתה רשאי לעבור עליהם. והיה הכרח לנקוט בדרך המזיגה של הלכה ומעשה אגב תפיסת ההכרחי ביותר.

הטרידה לא מעט גם שאלת המונחים. בידוע, שהטרמינולוגיה העברית במקצוע זה (כבהרבה אחרים) עודנה בראשית התהוותה, והחדושים מרובים וסותרים. עורכי הספר הזה השתדלו שלא להגדיל את המבוכה. מן הקיים בחרו את הנראה להם ביותר, ואף במקום שראו הכרח לתת תרגום עברי למלה לועזית, או לשנות מונח מקובל, התרחקו מן ה“חידוש” הגמור ולא הניחו מקום לתהיה על תוכן המושג.

הספר הוא פרי עבודתם של כמה מחברים, שכל אחד מהם לחוד כתב על נושא שהוא בקי ורגיל בו. יצירה מקובצת כזאת שכמה מעלות טובות לה – שוברה בצדה. נושאים אלה, שרובם שלובים זה בזה ואינם בעצם אלא מסכת גדולה אחת – חלוקתם בין מחברים שונים מן ההכרח שתביא לעיתים לידי חזרה על דברים, שהם צורך ההרצאה, כל אחת במקומה. לא ראינו בזה רעה גדולה, כי חזרה זו יש בה לעיתים גם ברכה למעיין.

המחברים נענו להזמנתנו ברצון, מתוך הרגשת הצורך שבדבר, ולכולם נתונה תודתנו. בהוקרה מיוחדת תצוין עזרתם החשובה של החברים פריץ נפתלי וד"ר א. פושטר, שמלבד תרומתם שבכתב ייעצו אותנו בקביעת תכנו של הספר ובהתאמת החומר למסגרתו.

ספר זה הוא החמישי ב“ספרית הפקיד” המוצאת לאור על ידינו. קדמו לו: א) “הנהלת חשבונות” מאת מ. סבוראי, ב) טעויות בהנהלת חשבונות" מאת פ. קרסוצקי, ג) “בקורת חשבונות” מאת הנ"ל, ד) “שיטות הרגיסטרטורה המשרדית” מאת חנה מוטולינסקי.

אנו מקוים כי ספר זה, ככל קודמיו, ימצא לו חוג קוראים נאמנים והיה זה שכרנו.

המחלקה לתרבות

שליד הועד המרכזי

של הסתדרות הפקידים העברים בא"י

תל־אביב, אלול, ת"ש

ד"ר א בונה

לא נגזים אם נאמר, כי בשום תחום כלכלי לא נבלטה המגמה לירידת כוחו של היחיד כמו בתולדות הבנקאות. תהום גדולה מפרידה בין החלפן היוני הגדול ורב ההשפעה, דיוקנו של המעמד הבנקאי בערי ים התיכון בזמן העתיק, או של חברו האיטלקי בימי הבינים, ובין הטרוסט הבנקאי האדיר של ימינו, אשר לו צינורות וזרועות אין־מספר והוא שליט במערכת הכלכלה המודרנית בכוחו של הון אנונימי, היינו – הון של בעלים רבים המצטרפים יחד ומוסרים את הפיקוח והשליטה בהונם בידי מנהלים ממונים.

בפרק זה תינתן תמונה כוללת ומרוכזת מהתפתחות הבנקאות, שהיא במידה רבה גם התפתחותה של הכלכלה המודרנית.

צורות הבנקאות בזמן העתיק

כבר בתקופה העתיקה היו קיימים עסקי בנקאות מסוגים שונים, הכל לפי צורות המשק בימים ההם. חוקרי הכלכלה העתיקה מציינים כמה טיפוסים עיקריים של עסקים אלה, והם:

השמירה על פקדונות. במשטר התיאוקרטי של המזרח הקרוב היה בית־האוצר של ארמון המלך או של המקדש – מוסדות מקודשים בעיני העם וחומה עליהם סביב להגנה מפני אויב ושודד –משמש גם מרכז לאגירת סחורות ­(בעיקר סחורות חקלאיות) ולשמירתן, וממנו היו יוצאות ומתחלקות לבעליהן. האריס ומשלם המסים היו מביאים לאוסם המרכזי, המתנהל ע“י בית־המלוכה או ע”י הכוהנים, לא בלבד את תשלומיהם ואת מסיהם (בעיקר בתבואות) אלא אף את רכושם הפרטי למשמרת. בין הנכסים המופקדים אתה רואה במרוצת הזמן גם חמורים, כבשים, כלי־בית, מתכת; אף היו נותנים למפקיד שטר־קבלה המחייב את בית־האוצר להשיב את הנכסים הרשומים. שמירה זו על רכושו של הפרט שיווה לבית האוצר אופי של מוסד בנקאי.

מתן הלואות. בתפקיד זה בולטים בעיקר בתי־המקדש בבבל, שהיו מלוים זרעים על מנת להחזיר אחרי האסיף עם תרבית; הלווה היה מאשר את חובו בשטר־חוב, ולימים התחילו מוסרים את השטר לאיש שלישי שהיה רשאי לתבוע ביום הפרעון את החוב הנקוב בו.

והיו עוד עסקי בנק אחרים בארצות המזרח העתיק, והם החלפנות של מטבעות־חוץ והעברת כסף ממקום למקום, הן כהוראות־תשלום והן כאגרות־אשראי.

בזמן מאוחר יותר, במאות השביעית, הששית והחמישית לפני הספירה הנוצרית, מתפתחת בבבל יזמה בנקאית פרטית. על יד המקדש ובית־המלך מופיעים סוחרים ובנקאים יחידים והעסקים בענף זה מתרחבים ומשתכללים. הארכיונים של פירמות מתקופה זו מעידים על היקף רחב של עסקים שהתנהלו לפי תקנות מסודרות ומפותחות. בחוקי המחוקק הגדול חמורבי כלולות כבר התקנות בדבר הלואות. נמצאו שוברות על פקדונות שהופקדו ועל פקדונות שעברו מיד ליד ותעודות על העברת תשלומים לזכות בעל הפקדון. בעלי הבנקים של תקופת חמורבי הם לעיתים גם קבלנים מסחריים בעלי היקף נרחב: – מלבד עסקי־מלוה הם חוכרים שטחי־קרקע רחבים מאדמת המלך ומחכירים אותם לאריסים, אף נותנים מפרעות על מסים שנמסרו להם לגביה.

לא כן היה המצב בארצות פחות־מפותחות, כמו ארץ־ישראל, שהיתה רחוקה במבנה הכלכלי והסוציאלי שלה מארצות בבל ומצרים תכלית ריחוק, מחמת התנאים הטבעיים השונים. החקלאות בבבל ובמצאים הגיעה כבר אז לדרגת אינטנסיביות גדולה והשפיעה גם על ענפי כלכלה אחרים; ואילו הכלכלה הארצישראלית הדלה עמדה עדיין בשלבים הראשונים של התפתחותה. השפיעה גם האתיקה הכלכלית בארץ־ישראל, שמגמתה היתה למנוע משטר כלכלי המניח מקום רק לנשך ולתרבית. ואף כי נראה ממקורות תנ"כיים שגם בארץ־ישראל היו מלוים־ברבית עירוניים מעיקים על אנשי־הכפר, הרי לפי האיסורים החמורים שהוטלו אפילו על לקיחת רבית קטנה, אפשר להסיק שלא היה בארץ כר נרחב לעסקים אלה, שהתפתחו בארץ בבל בקנה־מידה גדול.

ביון העתיקה אנו מוצאים דרגות גבוהות יותר של הבנקאות. אמנם, כאן השפיע פיצול המדינה ליחידות גיאוגרפית רבות וקטנות והאופי המדיני הבלתי־יציב של יחידות אלה, שגרם לחוסר־אמון וממילא לצמצום העסקים. גם היונים נהגו להשתמש במקדשים לצרכי עסקים בנקאיים. בכתבות עתיקות אנו מוצאים תודתו של עבד לאֵל בית מקדשו, שם נשמרו חסכונותיו שבהם ניתן לו לפדות את עצמו מידי מעבידו.

לגבי התפתחות הבנקים בכלל נודעת חשיבות מיוחדת להמצאת המטבע, שלידתה היתה, לדעת חכמים, בלידיה (יון) במאה ה־7 לפני הספירה הנוצרית. קם מעמד חדש של מומחים בידיעת מטבעות – נחושת, כסף וזהב – והחלפנות הפכה למקצוע נכבד. תפקידו הראשון של החלפן היה לבדוק את המטבע, את משקלו ואת טיבו, וכך נעשה לאיש־אמונים בחיי המסחר. במרוצת הזמן התחיל מקבל פקדונות ומלוה כסף ללקוחותיו, ונעשה כעין בנקאי. כאן – ניצני הבנקאות המקצועית. אולם היקף עסקיו של החלפן הקדום היה עוד ימים רבים קטן מאוד. שולחני קראו לו, על שם השולחן שעל ידו ישב ועשה את החליפין; ושם זה עבר אחר כך לרומא ולמצרים ההלניסטית. המטבע חדר לחיי הכלכלה בכל מדינה ומדינה. טביעתו היתה מיד, בטבע הדברים, מונופולין של המדינה, שהעדיפה לעיתים למסור אותה בזכיון; במרוצת הימים הוטל המונופולין גם על שאר עסקי בנק. מגמה זו של “הלאמת” הבנקים בלטה בעיקר, במצרים. גורמיה היו פיסקליים – כלומר הכוונה להגדיל על ידיה את הכנסות המדינה.

צורות אלו של בנקאות מפותחת (מטבע כאמצעי־תשלום, שיטות חדישות של חליפין, תשלום והלואות) לא הצליחו בארצות בעלות משק נטורלי, וכך זה היה זמן רב במצרים ובמידה ידועה גם בארץ־ישראל ובאזורי אירופה שמחוץ לאימפריה הרומאית.

ברומא התנהלו תחילה העסקים הכספיים על ידי המדינה גופא. אחרי כן ניתן חופש־פעולה לאניש מקצוע תחת פיקוח ידוע מצד המדינה. חופש־פעולה זה נתן בלי ספק לבנקאות הרומאית דחיפה גדולה להתפתחות רומא היתה אימפריה גדולה וקיבלה תשלומי מס עצומים מכל ארצותיה. היה גם צורך לספק כספים לחלקי האימפריה השונים בשעת מלחמה. כך התפתחה העברת התשלומים והיתה לאחד הענפים הבנקאיים החשובים ברומא. עמדת הבנקאים משתקפת יפה ביצירות הספרותיות של אותה תקופה, שבהן מתוארים החיים החברתיים ברומא העתיקה. הבנקאים תפשו מקום נכבד בעיר, אף שימשו מטר לחיצי האירוניה החברתית. גם ברומא בלטה הנטיה של הבנקאי הגדול להשקיע את רווחיו בקרקעות, ולעיתים קרובות היה לבעל־אחוזה גדול שהעסיק מאות עבדים.

הבנקאות בימי הבינים

לאחר שקיעת האימפריה הרומאית חלה בהתפתחות הבנקאות ירידה עצומה עד כדי שיתוק. קשרי המסחר בין הארצות, אשר מהן היתה מורכבת האימפריה הרומאית, נחלשו או נפסקו כליל, ובמקום המשק הכספי הפורה, המיוסד על חליפין בכסף, התחילה שוב מתפשטת הכלכלה המיוסדת על חליפי מצרכים (Barter). ירידה זו בקשרי המסחר הבינלאומיים התמידה כמעט עד ראשית האלף השני לסה"נ. מכל המעמד הפיננסי רב־היכולת, ששלט במשק הרומאי לא נשארה אלא שכבה קטנה של אנשים שעסקו בחלפנות. מציאותן של יחידות גיאוגרפיות חדשות רבות עם מטבעות חדשים הקנתה למעמד זה גם להבא ערך מסוים בתנועת הכסף בתוך המדינה ובהעברתו ממדינה למדינה.

באותו זמן התחילו היהודים לפעול במידה רחבה כחלפנים וכמַלוים. במאות־השנים שלאחר חורבן הבית השני, בהיותם מפוזרים בארצות אירופה, קנו ידיעות רבות על העמים ועל תנאי חייהם, שימשו סוחרים מתווכים ויועצים ממדרגה ראשונה, ואף נתכבדו באותות־יקר על תפקיד זה. ידוע שעם המשלחת הערבית שביקרה אצל קרלוס הגדול נמנו גם יהודים, ואף בחצרו היו יהודים. לא היה כמעט שליט גדול בימים ההם שלא שירתו אצלו יהודים כמנהלים ויועצים בעסקי כספים. מצבם באירופה הורע עם מסעי־הצלב, כשעמים אשר בתוכם ישבו התחילו לעסוק בעצמם במסחר הבינלאומי. אז התחילו להגביל את זכויות היהודים בענפי־מסחר שונים והוקצו להם שטחי פעולה שנחשבו בלתי־הגונים, ובעיקר – מתן כסף ברבית.

עסק זה של הלואה ברבית היה אסור על הנוצרים מטעם הכנסיה. אולם מאחר שבלי אשראי לא היה המסחר יכול לפעול, מילאו היהודים בחברה תפקיד זה שלא נתמלא ע“י הסוחרים הנוצרים. היהודים נתנו גם אשראי לעסקים שהיה כרוך בהם דרר (ריזיקו) מיוחד ואי אפשר היה לתיתו אלא ברבית גבוהה. פעולת היהודים בענף זה עוררה בתוך ההמון שנאה רבה, שנתלבתה ע”י הסתת הכמרים ושליחי השליטים, שהשתמשו באיבה זו שם סחיטת כספים מן היהודים. עיתים לא עזרה גם הגנת המושלים, והיהודים גורשו ממקומותיהם או הושמדו.

שלא כעמדת היהודים בארצות אירופה בימי הבינים עמדתם במדינות הערביות בימים ההם, היתה טובה ולעיתים גם מזהירה. הם מילאו תפקיד של בנקאים אצל המליך וּוזיריו. מלבד מסחרם הרגיל היו עוסקים בשמירה על פקדונות, בהעברת כספים ובמתן הלואות. כי כן היה מנהגם של הויזירים בימים ההם לייחד לעצמם בנקאי אחד נאמן אשר ישמור את פקדונותיהם בסוד. אפיים של עסקי כספים אלה, שמקורם היה לעיתים קרובות הון מוחרם, גרם לכך שהויזירים רחשו אמון לבנקאים יהודים וקירבו אותם לעסקי המדינה. סוג שני של עסקים היה העברת כספים באגרות אשראי (שפתג’ה), והמקורות היהודיים מהתקופה ההיא מדברים על שימוש במכשיר זה להעברת כסף מקירואן לישיבות הבבליות בסורא ובפומפדיתא. חשיבות יתירה נודעה לבנקאים היהודיים במימון התקציבים של המדינה, ומעניין להביא כאן את דבריו של הויזיר הבגדדי עלי בן עיזא מתוך מכתבו אל הבנקאים יוסף בן פנחס ואהרון בן עמרם (לפי פישל):

“האם אתם מעונינים למנוע מעצמכם עונש, שיפגע בכם וביורשיכם לעד? אימנע מזה רק מתוך התחשבות בדבר אחד, שלא יגרום לכם כל נזק שהוא. בתחילת כל חודש אני זקוק לסכום של 30.000 דירהם, שעלי לפרוע לצבא הרגלי בששת הימים הראשונים, אך בדרך כלל אין ברשותי סכום כזה לא ביום הראשון ולא ביום השני של החודש. לכן רצוני הוא, שתקדימו לי בראשון לכל חודש הלואה בסך 150.000 דירהם, סכום, שכידוע לכם תקבלו חזרה במשך החודש מכספי ההכנסה של מדינת אחואס, כי הנהלת ההכנסות במדינה זו שייכת לכם וכספים אלה הם דמי־קדימה תמידיים לכם. לזה אוסיף לבטחון, את הסכום של 20.000 דיהרם, שעל חאמד בן עבבאס לשלם בכל חודש; זו תהיה התמורה של השיעור הראשון, ואני אשתחרר ממעמסה כבדה”.

בראשונה לא נטו שני הבנקאים למלא את דרישת הויזיר, ורק לאחר שעמד על תביעתו בתוקף קיבלו את הדין.

בקשר עם סוג זה של עסקי־בנק, המביא את הבנקאי במגע אמיץ עם הנהלת כספי המדינה, יש גם להזכיר את העסק של גביית המסים, שנמסרה בימי הבינים בדרך כלל לבנקאים. לגובים בתקופה העתיקה (וכן בתקופה האיסלמית) באסיה ובארצות אירופה הכניס עסק זה רווחים עצומים. לבנקאים הגדולים של ימי הבינים היו סוכנים בכל המרכזים המסחריים שפעלו כגובי־מסים, בעיקר בשביל הכנסיה. באירופה היו החלפנים האיטלקים זמן רב המתחרים היחידים של היהודים. מצבה הגיאוגרפי של איטליה ביחס לשאר ארצות העולם והעובדה שמושבה המרכזי של הכנסיה הנוצרית היה ברומא גרמו לכך שהמסחר האיטלקי התפתח מאוד לאחר ירידת האימפריה. בתחילה בלטו תושבי הערים הלומברדיות, ולעיתים גם אזרחי העיר קאהור בדרום־צרפת. מכאן השם שניתן לבנקאי ארצות ים התיכון: לומברדיים וקאהורסינים, אף שבשנים הבאות ירשו את מקומם גם בני ערים אחרות באיטליה. בימינו מזכיר לנו השם של הרחוב הלונדוני “לומברד סטריט”, שבו נמצא המרכז הפיננסי של אירופה, את הבנקאים הלומברדיים, והלואת כסף בעבוט של סחורה נקראת עד היום לומברדיזציה.

מה היתה התרומה העיקרית של האיטלקים להתפתחות הבנקאות? החלפנים נהגו לקבל פקדונות מסוחרי גינוא וליתן להם הלואות, בעיקר למען עסקים מעבר־לים. פעמים רבות השתתפו החלפנים בעצמם בעסקים אלה ופיתחו צורה משפטית מפורסמת של שיתוף בסחר מעבר־לים, הנקרא: Commenda. הם גם חידשו בשטח העברת כספים למרחקים וביטלו את המנהג של משלוח כסף במטבעות זהב והנהיגו במקומו העברות תשלומים בצורת היסב (Giro). האמון אליהם, שגדל והלך, הביא לידי כך, שהקהל הפקיד בידיהם סכומים גדולים, נתן להם אפשרות להרחיב שוב את מתן האשראי. על ידי הקמת רשת של סניפים ושכלול הטכניקה של העברת כסף עלה בידי החלפנים לשלוט בענף זה מאות שנים כמעט במונופולין. כוחם הכספי עלה במידה כזאת שבמאה ה־14 יכלו להלוות סכומים גדולים מאוד למלכי צרפת ואנגליה ולהשפיע על ארצות אלה השפעה כלכלית מכרעת. ובו בזמן שהיהודים ירדו בסוף ימי הבינים לדרגה של מתווכים שנואים ושל מלוים עלובים בעבוט סחורות, הגיעו הבנקאים האיטלקים בפלורנץ הפורחת במאה ה־16 לשיא עצמתם. משפחת מדיצ’י המפורסמת בעיר זו הגיעה לגדולתה ולתפארתה בכוח הרווחים העצומים שהכניסו לה עסקיה הבנקאיים שהיו מסועפים מאוד.

הזמן החדש

גילויי ארצות חדשות בכדור הארץ, אשר שינו את מבנהו הכלכלי של העולם, הביאו תמורה גדולה גם בענף הבנקאות: התרחבו תחומי הממלכות ונסתעפו הקשרים הכספיים והמסחריים. יתר על כן, כמה מן הארצות החדשות היו עשירות במתכות זהב וכסף, ומשלוח המתכות האלה לאירופה השפיע לא מעט על עניני הכספים בעולם הישן. מחירי המצרכים ומחזור המטבעות עלו במידה עצמה. החידושים בציוד הצבא (הנהגת נשק חם וכדומה) הצריכו את המדינות לכסף רב, שניתן בראשונה על ידי הבנקאים הגדולים באיטליה ובגרמניה, אשר היקף עסקיהם גדל להפליא. באותה תקופה חלו לראשונה גם המשברים הבנקאיים. אילי הכסף של הזמן ההוא הקציבו לשרים ולמלכים הלואות לזמן ארוך, אם כי הכספים שהופקדו בידיהם היו בדרך כלל לזמנים קצרים וכשהפסיקו מלכי צרפת, ספרד ופורטוגל בשנת 1557 את תשלומיהם לבנקים, גרם הדבר להפרעות קשות מאוד בעולם הכספים. היו גם פשיטות־רגל מצד מדינות אחדות. כל זה, יחד עם מלחמות הדת באירופה המערבית פעל לא מעט להרס מעמדם של הסוחרים ובעלי־ההון בארצות אלה. אף הבורסות המפורסמות של הזמן ההוא באנטוורפן ובליאון לא יכלו להחזיק מעמד בפני לחץ המשברים האלה וכרעו תחת המשא.

טוב מזה קצת היה המצב באירופה הדרומית. גינוא שבאיטליה ידעה לרכז בתוכה דווקא בתקופת המשבר ואחריה את עסקי התיווך של תשלומים ואשראי כמעט בצורה מונופולית. כאן יש להזכיר את חלקה בפיתוח שיטת הסילוקים (“קלירינג”) הבינלאומיים ע“י פגישות קבועות, שנקראו בשם “יריד השטרות של גינוא”. ארבע פעמים בשנה נתכנסו במקום מסוים, בסאבויה או באיטליה העליונה, חמישים־ששים בנקאים מגינוא, כל אחד מצויד בפנקס־נייר קטן. כמעט בלי מזומנים איזנו כאן את חשבונות הכסף והאשראי של רוב ארצות אירופה. את הצלחתם הרבה של “ירידים” אלה מייחסים (לא בלי יסוד) להתפוררותו של משטר הכספים האירופי, אשר הכריחה את אנשי גינוא לשכלל את הטכניקה והמכניזם של ה”ירידם" הללו במידה מכסימלית.

בין השכלולים הנ“ל תיזכר גם קביעת מטבע העשוי זהב טהור. אך אותה שעה הנהיגו במקום תשלומים־במזומנים שיטה של תחליפי־כסף. לשם הקלה בהעברת הכספים פיתחו הבנקים את העסק של מקח־וממכר בשטרות, שהביא להם מלבד רבית גם הכנסה הגונה מניצול ההפרשים בשער המטבעות השונים. חידוש חשוב אחר של אנשי גינוא היתה הנהגת הג’ירו על שטרות. לא בלבד שפטרו עצמם ע”י כך מכתיבת שטרות חדשים, אלא גם הוסיפו בטחון לשטר ע"י תוספת אחראים חדשים – ג’ירנטים, כלומר ערבים. הג’ירו הוא הוא שעשה מאז את השטר לנייר־הערך החשוב ביותר של הבנק.

המשבר ופשיטת־הרגל של הבנקים הפרטיים באירופה המרכזית והמערבית חיזקו את המגמה לייסוד בנקים ציבוריים בוונציה (1587), במילנו (1593), באמשטרדם (1609), בהמבורג (1619), ובנירנברג (1621). חלק מהבנקים הציבוריים האלה התקיימו עד המאה ה־19 בלי שינויים רבים, ושירותם לקהל הסוחרים היה חשוב מאוד. תפקידם העיקרי היה התיווך בתשלומים. לא כאן המקום לדבר בפרטות על הבנקים האלה, שהיו הראשונים במוסדות הבנקאיים של המדינה בזמן החדש, אבל מן הראוי לומר מלים ספורות להתפתחותו של הבנק הממלכתי באנגליה (Bank of England). בתולדות הבנק הזה נודע מקום חשוב לצורפי־הזהב האנגלים. כצורפים היה להם ענין בסחר הזהב, וכבעלי מקצוע ידעו היטב לבדוק את טיב המטבעות ומשקלם. אגב התעסקות בסחר מטבעות ובחלפנות התחילו לקבל פקדונות ולתת תמורתם תעודות, שלא נשארו אצל לקוחותיהם בלבד אלא נפוצו מיד בקהל הרחב. ואולם בשנת 1672, כשהכריז אוצר המדינה על הפסקת תשלומיו, בעוד שבעלי הפקדונות היו רשאים לדרוש מהצורפים את החזרת פקדונותיהם בכל עת, אף עשו כך, פשטו הרבה צורפים את הרגל. משום כך חזקה גם באנגליה התביעה להקים בנק ציבורי, שיגן בפני כשלונות והפסדים. הממשלה תמכה ברעיון זה משום שחשבה ליהנות מן הרווחים של הבנק החדש. הסוחרים תלו בו תקוה, שהרבית שלו לא תהיה גדולה, שהרי בנק ממלכתי יש בו יתר בטחון והוא עלול למשוך הון רב. וכך הוקם בלונדון בשנת 1694 המוסד “בנק אוֹף אינגלנד”. בראשונה היה הבנק מכשיר מדיני פיננסי למימון מלחמת וילהלם מאורניה במלך הצרפתי לודוויג ה־14. אולם אחר כך התחיל מפתח עסקים בנקאיים רגילים. בחוקת היסוד של הבנק נקבע, כי המייסדים, אשר נתנו למדינה הלואה בסכום של 1.200.000 לירות בערבות מסים ידועים, בעיקר מס המלח, רשאים להקים בנק לצרכי מסחר במתכת ובשטרות, למתן הלואות על סחורה, וגם להוצאת שטרי־מטבע (נוֹטים). המדינה לא יכלה לקבל הלואות מן הבנק אלא בהסכמת הפרלמנט. ההון אשר ניתן ע"י המייסדים נעלם מיד בכיסי המדינה. ראשונה במעלת הזכויות שניתנו לבנק היתה הרשות להוציא שטרי־מטבע ולסחור בשטרות. בצירוף זה של שני העסקים החשובים – בנק אוף אינגלנד הוא אבי הבנק הלאומי המודרני.

ההתפתחות במאה הי"ט

התפתחות הבנקאות בארצות אחרות של אירופה מבוססת במידה רבה על נסיונה של אנגליה, אבל רבים היו הכשלונות כשרצו לחקות את השיטה של הוצאת שטרי־מטבע. רק במקרים מעטים עמדו מייסדי בנקים בפני הנסיון שלא להשתמש לרעה בהוצאה זו. רוב הבנקים שהוקמו כבעלי זכות להוצאת שטרי־מטבע הפכו לבתי־חרושת של מטבע־נייר. תקופה זו היתה רבת הפסדים ומשברים וארכה כמאתים שנה עד ראשית המאה ה־19. אחרי מלחמות נפוליאון הצליחו המדינות המחודשות להקים בנקים לפי השיטות המשוכללות שהתפתחו בינתים באנגליה.

על־יד הבנקים הללו, שנוסדו ע“י המדינה, או ע”י העיריות, או ע“י גופים ציבוריים אחרים, פעלו במשך כל התקופה החדשה גם פיננסיסטים פרטיים, אשר נוסף על המסחר בשטרות טיפלו גם בעסקים אחרים, כמו מקח־וממכר בסחורה, העברתה ועוד. ממעמד זה של בנקאים וסוחרים גם יחד יצא במאה ה־19 סוג חדש של בנקאים פרטיים, אשר צמצמו את היקף פעולתם בעסקי כסף ואשראי בלבד. הם פיתחו קודם כל שתי צורות של בנקים מודרניים: א) הבנק הפרטי המבצע את עסקיו ומפתח יזמה ספקולטיבית במסגרתו של מפעל אישי; ב) בנק מניות, המשיג את הונו ממשקיעים רבים המשתתפים בצורה אנונימית בעסקי הבנק ע”י רכישת מניות בלי קחת חלק בהנהלתם. גם רבים מהבנקים הפרטיים היו בדרך התפתחותם לחברות מניות, אף ההון נשאר לרוב רכושם של יחידים או של משפחות המייסדים.

בהרכבם של עסקי הבנקים משני הסוגים חלו במאה ה־19 תמורות חשובות. נוסף על מתן אשראי כהון־חוזר למפעלי תעשיה ומסחר התחילו כמעט כל הבנקים משתתפים בעצם ייסודם של המפעלים, או בהוצאת מלוות מטעם המדינות או מטעם ערים שונות ובהפצת שטרי מלוה. אותה שעה התפתח מאד המסחר בניירות־ערך בבורסות שהיו למכשירי־תיווך מרכזיים לעסקי־כסף. מחזוריהן של הבורסות במניות, באובליגציות ובמטבע זר גדלו משנה לשנה.

טרוסטים בנקאיים

החזיון הבולט ביותר בכל תחום הבנקאות הוא הגידול המפליא של האיגודים הבנקאיים הגדולים בתקופתנו. הגידול הזה, העומד בהשפעת־גומלין אמיצה עם התפתחות המשק הקפיטליסטי, משותף הוא לכל הארצות שנכנסו לתחום הקפיטליזם המודרני. הוא מתחיל בראשית המאה ה־19 בארצות מערב־אירופה ומתגלה בתקפו בסוף המאה גם באירופה המרכזית והמזרחית. לגידול זה היו שתי סיבות: א) ההצטרפות המתמידה של בנקים פרובינציאליים ופרטיים לאיגודים בנקאיים גדולים; ב) ההתפשטות העצומה של ענפי הכלכלה, שגרמה בהכרח להרחבה מקבילה של עסקי הבנק.

כדי להעריך את ההשפעה הזאת יש להקדיש כמה מלים לתפקיד הבנקים והאשראי בתהליך הייצור המודרני. אין בזה הפרזה אם אומרים שהייצור המודרני לא היה אפשרי אלמלא האשראי, והאשראי בצורתו המודרנית אינו אלא יצירת הבנקים.

מהו טיב הקשר בין האינדוסטריאליזם ובין הבנקים? התעשיה זקוקה למגע מתמיד עם הבנקים בשני כיוונים: לשם סיפוק הצרכים הכספיים הרגילים של כל מפעל ולשם הקמת מפעלים חדשים. הנהלת המפעל השוטפת צריכה בעונות מסוימות לכסף לצרכי תשלום (שכר־עבודה, מסים, חומר גלמי וכו'), כסף אשר דרכו לחזור לבנק מפדיון הסחורות הנמכרות. בכל התשלומים הללו רצוי למשוך על בנק, ז.א. להתבסס על אשראי שרק בנק יכול לתיתו. הסכומים הדרושים לתשלומים העונתיים האלה עולים בדרך כלל על הסכומים הנמצאים ברשות יחידים, בעיקר אם ניקח בחשבון את ריבוי המפעלים והיקפם.

הצורך במקורות אשראי גדול עוד יותר כשבאים להקים מפעלים חדשים או להרחיב מפעלים קיימים. במקרה זה משמש הבנק מתווך למפעל להשגת כסף מצד מעונינים מבחוץ, ואם הבנק הוא בעל הון רב – הריהו גופו משתתף בהון המפעל. התפתחות המפעלים התעשייתיים גורמת בהכרח להשפעה גדלה והולכת מצד הבנקים עליהם, ובדרך של השפעות־גומלין מגיעים הדברים עד כדי יצירת גופים כלכליים גדולים מאלה שקדמו להם. מצד אחד מעונינים הבנקים בהצלחת המפעלים, הקשורים עמם קשרים אמיצים והם משתדלים, ע“י יצירת קרטלים או ע”י דחיפת המפעלים לטרוסטים, למנוע התחרות. מצד שני, לאחר שגדלו הטרוסטים וגדל הצורך באשראי בקנה־מידה עצום, משפיע הדבר הזה שוב על התלכדות הבנקים, אשר רק בכוחות מאוחדים יש בידם למלא את דרישת האשראי הרחב, וכך נוצר הטרוסט המלוכד והאדיר.

ערך לא קטן יש לייחס בתהליך זה לתמורות הטכניות כגון אלה שחלו בענפי המכרות, בניית המכונות, התעשיה החימית והחשמלית, התחבורה (הרכבת, האוטומובילים והקרונות החשמליים). השינויים והחידושים בטכניקה הגדילו את היקף ההשקעות במידה שלא שיערו בראשית המהפכה התעשייתית. כעת דרושים לביצוע תכניות חדשות סכומים גדולים פי כמה וכמה משנדרשו בתקופות הקודמות, עד כי רק ההון הצבור של הכלכלה הלאומית כולה או בחלקה הגדול יכול היה לספק את הצורך.

מכאן יובן, מדוע הצטמצם בזממנו מקומו של הבנקאי הפרטי הלוך והצטמצם. לרשות הבנקאי הפרטי עומד בדרך כלל ההון של איזור פעולתו בלבד, ומן ההכרח שבזמנים ידועים עם גידול הביקוש לאשראי באיזור זה (מועד “אוּלטימוֹ”) לתשלומי שכר־עבודה וכו', לא יכול היה למלא על נקלה את הדרישה או שהיה נאלץ לפחות לדרוש רבית גבוהה, דבר שהחליש את כוח התחרותו עם הבנקים הגדולים. אם חלו הדברים בשעה שבאזורים אחרים – ביחוד בחקלאיים – קיים עודף של הון בלתי משומש, היה הבנק הגדול, על רשת סניפיו, במצב מצוין. הוא היה יכול להעביר את הכספים המופקדים מאזורי העודף לאזורי הביקוש. יתרונות אלה בלטו עוד יותר כשהתפתחו תעשיות־העיבוד המודרניות הכרוכות בעונה מסוימת, כגון כל התעשיות המעבדות פירות או תוצרת חקלאית (סוכר, שיכר וכד'). בארצות הצפוניות קשור במידה גדולה גם מקצוע הבנין בעונות מסוימות, וצרכיו הכספיים תובעים אז את סיפוקם מתוך לחץ של ריבוי נצרכים בשעה אחת, אשר בעונה המתה אינו מורגש כלל.

מלבד זה עזרו לנצחונו של הבנק הגדול גורמים אלה: חתימתו של בנקאי פרטי היא ידועה, בדרך כלל, לקורספונדנטים שלו בלבד, שמספרם מועט, לא כן הרשת המסונפת מאוד של הבנקים הגדולים המיוצגים כמעט בכל עיר חשובה. נייר בנקאי (שטר, שיק) שיש עליו חתימת בנק גדול, ערכו חשוב בכל מקום, אפילו בחוץ־לארץ, בלי שיהא צורך לבדוק בו במקום את אמיתות החתימה.

דרגת הבטחון לפקדונות היא בלי ספק גדולה יותר בבנקים הגדולים מאשר בבנקים קטנים. היקף האינטרסים השונים המרוכזים כיום בבנקים הגדולים הוא כה רחב ובעל ערך כה חיוני למשק הלאומי בכללו, שהנהלת המדינה נאלצת להתערב ולתמוך בבנקים הגדולים בשעה שהם עומדים להיכשל בגלל משברים, ואפילו אם הכשלון נגרם בשגיאת ההנהלה. זאת נמצאנו למדים מן השלב האחרון בהתפתחות הבנקים הגדולים לאחר המלחמה העולמית הראשונה.

ניצול ארצות מפגרות

בקשר עם התפשטות הבנקים בעולם יש להזכיר גם את מקומם של הבנקים בפיתוח ארצות מפגרות מעבר־לים, ודוגמא מאלפת תשמש לנו פעולתם בשטח האימפריה העותומנית. מחצית המאה ה־19 עמדה בחלק זה של העולם בסימן של חדירת הון מערבי באמצעות בנקים זרים, אשר ניגשו לפעולתם במגמה ברורה להשתלט על הארץ הזאת שלטון כלכלי ומדיני על ידי מתן הלואות בעיקר. פרק זה של פעולת הבנקים נחשב לאחד העגומים ביותר בתולדות הבנקאות החדישה. השקעת כספים זרים בהלואות אלו, שחלק מהן הוטל על הממשלה העותומנית בעל כרחה, היא לפי עדות בני התקופה ההיא, אות קלון על המשקיעים לא פחות מאשר על פקידי הרשות התורכיים. הבנקים מילאו אמנם תפקיד חשוב כלפי ארץ זו שהיתה רעבה להון חדש וחיכתה להפראה ע"י בעלי־הון מחוץ־לארץ. אולם הם השתמשו לרעה בידיעתם ובסמכויות שניתנו להם. קונים רבים של ניירות־ערך מסוג זה לא ידעו את השיטות, שלפיהן הוצאו בדרך כלל הלואות תורכיות; הנשכרים למעשה, ובצורה בלתי הוגנת, היו לעיתים קרובות אך המתווכים, ברובם בנקאים.

השקעות זרות בהלואות המדינה התורכית לא נעשו כמעט אלא בתנאי רכישת זכויות מסוימות בשטח אחר. המחשבה שהדריכה את המדינות המלוות היתה קודם־כל לנצל את הארץ ורק דרך־אגב לפתח את מקורותיה. לא פעם היתה מטרת הלואות אלו יישוב סכסוכים מדיניים בין הלווים ובין המלוים, או סחיטת זכיונות, ואף כפיה לקניית חמרי־מלחמה.

בין הדוגמאות המפרסמות של צירוף נימוקים מדיניים וכלכליים יש להזכיר את הזכיונות שנמסרו ע“י הממשלה העותומנית ב־1888 ל”דויטשע בנק“. בנק זה קיבל ב־1888 זכיון ל־99 שנה לקיים את מסילת־הברזל בין סקוטרי ובין איזמיר בערבות הכנסה של 10,300 פרנקים ברוטו לקילומטר. על הבנק הוטל להמשיך את הקו עד אנקרה, ז. א. לבנות 486 קילומטר נוספים; גם על חלק נוסף זה ניתנה ערבות של 15,000 פרנקים לקילומטר. בשני המקרים שימשו הכנסות המעשר של מדינות תורכיה לבטחון, והמעשר נגבה ע”י הנהלת החוב הציבורי העותומני. כעבור שנים אחדות, ב־1893 וב־1902, רכש לו ה“דויטשע בנק” זכיונות נוספים למשך 99 שנה להארכת קוי מסילות־הברזל עד לקיסריה, לקוניה ולבגדד תמורת תשלומי רבית וסילוק ההון. בנין מסילות־הברזל האלה ע"י הבנק והחברות המסונפות לו היה כרוך בזכיונות לתפוקת חמרי־גלם באזור שלאורך המסילה – 20 קילומטר משני הצדדים – ובקבלת כל מיני זכויות אחרות, כמו ספנות בנהרות, הקמת נמל, ניצול כוחות המים וכו'. מתן הזכיון הזה לקבוצה גרמנית פעל לא מעט להחרפת הניגודים בין גרמניה ובין אנגליה לפני פרוץ המלחמה העולמית הראשונה.

פעולת ה“דויטשע בנק” איננה היחידה בשטח זה ובצורה הנזכרת. גם בנקים צרפתיים, בלגיים ובריטיים השתתפו בהתחרות זו לניצול המדינה העותומנית.

אותו חזיון נשנה במצרים. גם לארץ זו ניתנו הלאות בשפע, כדי להקנות ע"י כך למדינות המלוות זכויות חשובות. סכום הלואות המדינה בשנים 1862–1873 הגיע לששים ושמונה וחצי מיליון לירות. מהסכום הזה נתקבלו במצרים למעשה רק ארבעים וחמישה מיליון, ז.א. למעלה מעשרים ושלושה מיליון נעלמו “בדרך”, היינו נכנסו לכיסי המתווכים הבנקאיים בכל מיני צורות (חלק מן האמצעים הועמד לרשות האוצר המצרי בניירות־ערך ירודים). האינטרסים הכספיים של הנושים האירופיים הביאו במישרים להתערבות אירופה בעניני מצרים והכריעו גם את גורל המדינה, כדרך שראינו בתורכיה ובארצות אחרות שנתנו את צוארן בעול הכספי של המעצמות הגדולות.

הבנקים שימשו סוללי־דרך לאימפריאליזם החדש, שנוצר בעזרתם הפעילה של אישים בעלי־שם בבנקאות האירופית. בלעדי עזרתם לא יכול היה האימפריאליזם להגיע לאשר הגיע. בתקופות קודמות היו בעלי־הון פרטיים בעיקר משתתפים באופן מכריע בביצוע תכניות יישוב וניצול מעבר־לים. בתקופה שקדמה למלחמה העולמית הגדולה קיבלה שותפות זו צורה ממלכתית מאורגנת ושיטתית. במקום יזמת היחידים באה פעולת הבנקים הגדולים, שקיבלו סמכות ועידוד מצד המדינה המודרנית, ובצלה גדלו ופעלו.

מספרים מחכימים

נסיים בסקירה מספרית של התפתחות הבנקאות בזמן האחרון. שלוש מגמות ראשיות בשלב זה:

א) ספציאליזציה של עסקי הבנקים וצמצומם בסוגים ידועים;

ב) הרחבה מתמדת של עסקי הבנקים מבחינת גודל המחזורים, ההתפשטות על פני הארצות וגידול המנגנון;

ג) דחיקת רגל הבנקאי הפרטי ע"י הבנק הגדול (בנק־המניות).

בשלושת הבנקים הגדולים של צרפת (קרדיט ליאונה, סוסייטה ג’ינירל, קומטוא נאסיונאל ד’קונט) היו ב־1870 הון עצמי 200 מיליון פרנק ופקדונות 427 מיליון. ב־1890 – הון עצמי 265 מיליון ופקדונות – 1245 מיליון. ב־1909 – הון עצמי 887 מיליון ופקדונות 4363 מיליון פרנק.

באנגליה נמצא שההון העצום של כל הבנקים שפעלו בלונדון (20) ובערי־השדה (18) עלה בכ“א בממוצע מ־23,8 מיליון לי”ש בשנת 1893 ל־43,9 מיליון לי"ש בשנת 1912. הכספים הזרים עלו באותו הזמן מ־133,5 מיליון ל־411,6 מיליון. בגרמניה הגיעו ההון וקרן־המלואים של 8 הבנקים הברלינאים הגדולים בשנת 1888 ל־304 מיליון מרק, ב־1900 ל־957, ב־1914 ל־1678 מיליון מרק. השיטה שלפיה נסללה הדרך להרחבה עצומה זו היתה במקרים רבים בדרך של התמזגות הבנקים. מעניין הוא לראות כמה התמזגויות כאלו חלו באנגליה (לפי יפה)¹.

התקופה מספר ההתמזגויות

התקופה	מספר התמזגויות
1886 – 1875	42
1896 – 1887	117
1906 – 1897	85
1909 – 1907	16

בגרמניה חל תהליך דומה לזה. בצרפת היו שיטות הריכוז שונות במקצת, אולם גם שם גדל כוחם הכספי של הבנקים הגדולים במידה עצומה. ב־1920 הופקדו ב־5 הבנקים הגדולים שבאנגליה 87% מן הפקדונות אשר בכל הבנקים. בארבעת הבנקים הגדולים לפקדונות בצרפת הופקדו יותר מ־90% מסך כל הכסף הזר של כל הבנקים הצרפתיים לפקדונות. בבנקים הברלינאים הגדולים הנ"ל היו בסוף 1914 84% של כל ההון המופקד בבנקים.

ברור שגם מספר האנשים העובדים בענף כלכלי זה הלך וגדל בתקופה הזאת. בברלין, למשל, היו ב־1860 לערך 244 איש, שעסקו במתן כסף באשראי; ב־1895 7448 וב־1907 – 16,943.

גם בארץ כארצנו, שעדיין לא נראו בה השלבים האחרונים של ההתפתחות הקפיטליסטית המודרנית, יש למצוא בהתפתחות הבנקים את הסימנים הכלליים הללו. מוסדות זעירים בעלי היקף מצומצם היו לבנקים נכבדים, הן מבחינת מחזוריהם והן מבחינת הסתעפותם והמראה החיצוני של משרדיהם. לדוגמה – אנגלו־פלשתינה בנק: כשהתחיל את פעולתו ב־1903 היתה מידת עסקיו מוגבלת מכל הבחינות. רק בתקופה שלאחר המלחמה, כשנכנסה ארץ־ישראל למסלול של התפתחות חדישה ובאה במגע רחב עם כוחות כספיים בינלאומיים, התחיל שלב חדש בגידול הבנק. עם חדירת הון רב מחו"ל ועם ייסוד כמה מפעלי תעשיה, מסחר ותחבורה גדל גם היקף עסקיו של הבנק. הטבלא הבאה משקפת את הרחבת העסקים לפני המלחמה ולאחריה:

שנה	הון מניות משולם בלא"י	פקדונות
1904	39,000	41,000
1913	99,000	357,000
1920	300,000	919,000
1933	301,000	4,654,000
1938	860,000	7,269,000

הקצב המהיר הזה הוא אמנם מיוחד במינו, אך הרחבה בכללה לא חלה על בנק זה בלבד, אלא אפיינית היא לכל הבנקים שפעלו בארץ לאחר המלחמה. גם פתיחת רשת סניפים לבנקים ידועים (מקומיים ובינלאומיים) עם מנגנון רחב, הוכחה ברורה היא לאותה מגמה של גידול מתמיד ולשילוב של הבנקאות והכלכלה המתבלטת כאן כמו ביתר הארצות שהן בעלות משטר קפיטליסטי.

ד"ר פ. המבורגר

מושגים מוטעים

רגילים הבריות להטיל ערבוביה במלים כסף, הון, רווחים, הכנסה, מטבע. לרוב הכל עולה בקנה אחד – “כסף” ובו רואים רבים את מקור אי־הצדק בחברה הקיימת (“הכסף מטהר ממזרים”, “הכסף יענה את הכל”). הכסף – וסמלו: המטבע – הוא המפריד בין אדם לאדם. ואילו העבירו אותו מן העולם היו בני־אדם שבים להיות מאושרים, “לא ניכר שוע לפני דל” והקנאה והשנאה חדלו ואינם. הבדלי מעמד, רכוש והנאה סילפו דרכי אנוש ועל המטבע יזעף לבו.

ואולם ה“כסף” הקדום, או ה“מעות” וה“ממון” בזמנים מאוחרים יותר, או המטבע (במובנו הרחב הכולל את כל מכשירי התשלום שבמחזור־ Currency) בימינו אנו – אינו אלא אמצעי להקל על החליפין ותו לא. נכון הוא כי ברבות הימים עזר המטבע להתבססותו של המשטר הקפיטליסטי בעזרת המוסדות הפיננסיים הגדולים (הבנקים והבורסות); אמת, שבלב האדם שוכן יצר עז לרכוש כסף. אבל המטבע גופו ממלא זה אלפי שנים תפקיד של כלי־חליפין הכרחי בסחורות, בשרותים ובעבודה. ואילו היו מבטלים אותו כיום, היו החיים הכלכליים באים לידי שיתוק מוחלט; ואין ספק שהיו ממציאים מיד מכשיר אחר דומה לו, כדי להקל על החליפין המקיפים את כל החיים הכלכליים, ביחוד במאות השנים האחרונות לרגל חלוקת העבודה בין עם לעם ובין יחיד ליחיד בתוך העם.

תפקידי המטבע

הננו עדים לתנועה בלתי־פוסקת של חליפין בתוך כל מדינה גופא ובין מדינה לחברתה. אדם מוכר את פרי עבודתו או את שרותו וקונה פרי עבודה או שרות של זולתו. מדינה מוציאה את עודף תוצרתה ומביאה את עודף התוצרת של רעותה. כל הטרנזאקציות הללו, הנעשות לעיניו יום־יום, אינן בעצם אלא חליפין של מצרכים במצרכים, שרותים בשרותים, מצרכים בשרותים ולהיפך. אלא שחליפין אלה נעשים באמצעות המטבע ולפיכך הם נעשים בקלות, במהירות וכמעט בהיסח הדעות.

יש לשער, שעוד בימים קדומים מאוד עם חלוקת העבודה בין שבט לשבט ובין משפחה למשפחה, נתעורר הצורך בחליפין. שבט שהיה חי על הציד ראה הכרח לעצמו להחליף את עודף עורותיו במוצרים אחרים שלא היה ביכלתו ליצור בעצמו, כגון חטים, חלב ותוצרתו וכו'. ולהיפך, שבטים שהתפרנסו מעבודת האדמה היו אנוסים להחליף חלק מפרי אדמתם בעורות וכדומה. על אחת כמה וכמה היה זקוק לחליפין היחיד, שעסק במקצוע אחד והיה נצרך לפרי עבודתם ולשרותיהם של רבים אחרים. חליפין באותם הימים משמעם חילוף מצרכים במצרכים ממש (באנגלית Barter). דרך זו היתה קשה ובלתי־נוחה. קשה היה לקבוע את ערכו של כל מצרך ביחס למצרכים אחרים, אף לא תמיד היה מצוי האדם המוכן לספק את המצרך הנדרש אותה שעה, וקשה מאלה היתה חלוקתו של מצרך אחד בלי הפחית מערכו, כגון חלוקת שור, פרה או כבש.

במשך הזמן נוכחו בנין האדם לדעת, שיש מספר מצרכים, אשר מפאת חשיבותם למחיה או משום יפיים, או מפני ערכם במלחמה ובפולחן הדת, רבה הדרישה להם (הכל לפי תנאי המקום והמנהג). ומכיון שרבו הקופצים עליהם ראו בני האדם כדאי לעצמם להחליף את תוצרתם, או להציע את שרותם, במחיר מצרכים אלה, שנקל תמיד להחליף אותם בכל הדרוש. מצרכי־בינים אלה שימשו, איפוא, כאמצעי חליפין בתקופות שונות. מן הידועים שבהם היו כבשים וצאן; חטה ואורז; טבק; סכינים וחצים וקישוטים למיניהם: צדפים, חרוזים, זהב וכסף.

מכל מצרכי הבינים נמצאו המתכות, וביחוד היקרות שבהן, ראויות ביותר להיות אמצעי חליפין. השימוש בהן למטרה זו החל עוד בימים קדומים. המצרים, הבבלים, העברים והיונים השתמשו כבר במטילים (ככרות) של מתכת, בעלי משקל שונה, תחילה במתכות הגסות, כגון: ברזל, עופרת, בדיל, נחושת וברונזה, ולאחר שירד ערך המתכות האלה, לרגל התפוקה הרבה, באו במקומן המתכות היקרות: הכסף והזהב. היקר שבשני אלה, הזהב, שימש לטרנזאקציות גדולות בין מדינה למדינה, ביחוד – לתשלום מסים; הכסף – לטרנזאקציות מסחריות גדולות בפנים, לקניות קרקע וכו'; הנחושת והניקל – לטרנזאקציות קטנות יום־יומיות.

מה הן הסגולות שמנו אנשי מעשה באמצעי חליפין טוב? א) הכל קופצים עליו ובכל שעה; ב) הוא מצוי בכמויות מספיקות ולא גדולות מדי; ג) איננו ניתן לקלקול ולהשחתה; ד) הוא נוח לחלוקה ואף לחלקים קטנים ביותר; ה) אינו מאבד מערכו מחמת החלוקה; ו) מחירו גדול עד שגם חלק קטן ממנו ערכו רב וממילא הוא נוח לטלטול ממקום למקום; ז) ערכו ידוע ומקובל על כל אדם; ח) ערכו יציב ואיננו נתון לתנודות תכופות.

את רוב הסגולות הללו מצאו בני אדם במידה ידועה בשתי המתכות היקרות, ביחוד בזהב, ושתיהן היו לראשונות במעלה בין מצרכי הבינים. השימוש בזהב ובכסף לצרכי מטבע היה נפוץ כבר בארצות התרבות העתיקות: מצרים, יהודה, יון ורומא. לימים עברה הזכות היחידה של טביעת מטבעות לשלטון. הצורה המקובלת היתה מטבע עגול ושינים על קצותיו מסביב וטבועים עליו סמל המדינה וצורת המלך או השליט (טביעת המטבעות הקדומה ביותר הידועה לנו היתה בלידיה במאה השביעית לפני הספירה הנוצרית). משקל המתכת במטבעות וצריפוּת המתכת היו קבועים בחוק, אולם השליטים היו לעיתים משתמשים לרעה בזכותם ומפחיתים מכמות המתכת במטבעות, או מטילים בה סיגים, ואת ההפרש בין מחיר המתכת היקרה ובין הסיגים היו שמים בכיסם (זכורה תוכחתו של ישעיהו “כספך היה לסיגים”).

השימוש במטבע לצרכי חליפין לא היה מעולם נחלת כל הארצות בכל הזמנים. גם בימינו, ואף בארצות המפותחות ביותר, עדיין נעשות טרנזאקציות רבות על יסוד הבארטר. בארצנו, למשל נוהגים פלחי ההרים לרדת לשפלה עם כמויות של זיתים ושמן זית להחליפן ביבול ארץ המישור – חטים, שעורים וכו'. בימים האחרונים, לרגל ההגבלות שהוטלו על המטבע בארצות שונות, חזרו ארצות ידועות לשיטת הבארטר העתיקה. נחתמים הסכמי מסחר שבהם מחליפות ארצות אלו כמויות מסוימות של תוצרת ארצן בכמויות של תוצרת מדינה אחרת, ואולם ערך התוצרת נקבע בכל זאת על בסיס של מטבע.

ואולם המטבע איננו אמצעי חליפין בלבד להקלת המשא ומתן, אף שזה עיקר תפקידו. המטבע ממלא דרך־אגב גם תפקידים אחרים, והם:

א) קנה מידה לערך (Standard of Value) המטבע הוא קנה־מידה למוד בו את ערכו של כל חפץ לעצמו ואת ערכו היחסי לשאר דברים. ערכו של החפץ, כפי שהוא מבוטא ע"י המטבע, הוא המחיר שבו אפשר לקנותו. מה שאין כן בשיטת הבארטר, אשר לפיה יש לערכו של החפץ מחירים רבים ושונים, הכל לפי כמות החפצים העומדים לחליפין אותה שעה. נמצא, שעל־ידי קביעת מחירם של החפצים נקל יותר לנקוב גם את ערכו של כל אחד מהם ביחס לכל חפץ אחר.

ב) קנה־מידה לתשלום נדחה (Standard of Deferred Payment). המטבע הוא אמצעי יציב לתשלום חוב לאחר זמן, כיון שערכו יציב פחות או יותר. ראינו שערך המתכות היקרות, וביחוד של הזהב, הוא יציב משום שתפוקתן השנתית מצומצמת ואינה ניתנת לתנודות גדולות. סגולה זו מקילה על היחסים בין מלוה ללווה. מטבעות של מתכת יקרה שלווה אדם מחברו על מנת להחזיר כעבור מספר שנים, יכול המלוה לקנות בהם ביום ההלואה. לא כן הלואות באמצעי חליפין שאין ערכם יציב, שאף אם ישלם אותם הלווה במלואם, אפשר שיחולו בהם בינתים תנודות וערכם יעלה או ירד, וממילא כמות המצרכים שהמלוה יכול לקנות בהם ביום הפרעון תהיה גדולה או קטנה מאשר ביום ההלואה; נמצא אחד מהם – המלווה או הלווה – מרויח וחברו מפסיד. חשיבות יתירה נודעת ליציבות המטבע בתנאי הכלכלה של זמננו, שהאשראי תופס בה מקום ניכר.

ג. אוסם של ערכים (Store of Value). המטבע מקיל על אגירת כוח הקניה. קשה לחסוך ולאגור מצרכים העלולים להתקלקל. ואולם יכול האיכר לחסוך חלק מיבולו ולהחליפו במטבע בלי חשש של הפסד. אכן, אף את המטבע אין להשהות יתר על המידה בלי השקיעו בעסק נושא פרי, כי גם ערך המטבע או כוח קנייתו יש והוא יורד כאמור, ואלה הלהוטים לאגור מטבעות מפסידים לעיתים קרובות חלק מכוח קנייתם, מלבד ההפסד ברווחים שהיו מגיעים אליהם אילו השקיעו את כספם במפעלים נושאי־פרי.

הסטנדארד (בסיס המטבע) לסוגיו

עוד בימים קדומים שימשו בשוק מטבעות של כסף ושל זהב כאחד. לשיטה זו של מטבע קוראים “סטאנדארד כפול” או שיטה דו־מתכתית (בי־מטליזם). אולם משניהם היה מטבע הזהב עוד מאז ומעולם החשוב במעלה. אחרי ימי הבינים נתפשט באירופה מטבע הזהב עקב היבוא (אימפורט) הרב של זהב מאמריקה; אך עד המאה השמונה־עשרה שימשו עדיין מטבעות כסף וזהב כאחד אמצעי חליפין חוקי. טביעת המטבעות היתה ללא הגבלה וכל בעל מטילי כסף או זהב יכול היה להביא את מטיליו למטבעה (בית הטביעה) ושם היו טובעים או למטבעות חוקיים במשקל קבוע ובצריפות קבועה.

באנגליה נקבע היחס בין מטבעות הזהב לבין מטבעות הכסף בחוק משנת 1717, והוא: יחידה אחת של זהב שווה ל־15.21 יחידות כסף, כלומר משקל המתכת במטבע הכסף היה גדול פי 15.21 ממשל המתכת במטבע הזהב. יחס זה נקבע לפי ערך שתי המתכות בשוק בימים ההם. אולם כעבור זמן־מה ירד ערך הזהב בשוק וערך הכסף עלה ל־1:14.5, כלומר די היה ב־14.5 יחידות כסף כדי לקנות יחידת זהב. ומשום שהזהב הוזל החלו מטבעות הכסף, בהתאם לכללו של גרישאם,¹ להעלם מן המחזור. כדאי היה להחליף מטבע זהב במטבעות כסף כדי להתיך אותם ולקנות בחלק מהם שוב זהב ביחס של 1:14.5 ולקבל תמורתו במטבעה הממשלתית מטבעות זהב (ההפרש שבין משקל המתכת שבתוך מטבע הכסף ובין משקל מטיל הכסף הנחוץ כדי לקנות מטילי זהב כשיעור מטבעות הזהב – הוא היה הריוח של המתיכים). ולא זו בלבד, אלא החל גם יצוא (אכספורט) של כסף לחו"ל, ששם היה כוח קנייתו לגבי הזהב גבוה מזה שבאנגליה. התוצאה היתה שמטבעות כסף נעלמו מן המחזור ואת מקומם תפסו מטבעות זהב, ברונזה וניקל.

סטאנדארד הזהב. למצב זה ניתן באנגליה תוקף חוקי בשנת 1816, אחרי מלחמות נפוליאון, שבימיו היה במחזור מטבע של נייר בלי כל כיסוי. הממשלה האנגלית החליטה לשוב למטבע עם כיסוי והוציא את חוק סטאנדארד הזהב. לפי חוק זה נקבע הזהב כבסיס יחיד לשיטת המטבע באנגליה, ומטבע הכסף שימש רק כמטבע לוואי – שהתשלום בו חוקי בסכומים מוגבלים. במשך הזמן יצאו בעקבותיה שאר הארצות.

לפי תולדות סטאנדארד הזהב אפשר לחלק את ארצות אירופה ואמריקה לשלוש קבוצות: א) אנגליה וארצות־הברית: סטאנדארד הזהב נכנס לתקפו אחרי תקופה שבה היה נהוג מטבע של נייר בלי כיסוי. קדמה לה תקופה של סטאנדארד כפול, אף כי למעשה היה גם אז נפוץ השימוש במטבע של זהב. ב) גרמניה וצרפת: בתחילה היה מקובל סטאנדארד כפול, אחר כך הפסיקו את הטביעה החפשית של מטבע כסף ועשוהו מטבע לוואי. ג) רוסיה ואוסטריה: בתחילה היה נהוג סטאנדארד הכסף, אחר כך בטלו מטבעות המתכת בכלל. משחזרו למתכת קיבלו את סטאנדארד הזהב במקום סטאנדארד הכסף.

כיחידה לסטאנדארד הזהב שימש מטבע שמשקל הזהב שבו קבוע לפי החוק. טביעת המטבעות היתה בלתי־מוגבלת וכל המביא מטילי זהב למיטבעה הממשלתית היה מקבל מטבעות תמורתם. כמות המטבע שבמחזור היתה תלויה אך בכמות מתכת הזהב שהיתה בנמצא בארץ אותו זמן לצרכי מטבע. היבוא והיצוא של מתכת זהב היו חפשיים. היו גם מטבעות של כסף, של ניקל ושל ברונזה (כמטבעות לוואי), אשר ערך המתכת שבהם היה תמיד קטן מן הערך הרשום על גבי המטבע, אולם בחליפין היה ערכם הרשום שווה למטבע זהב. לדוגמא: עשרים שילינגים במטבעות של כסף או של ברונזה היו שווים לפונט של זהב ואפשר היה לקבל תמורתם מטבע זהב. טביעתם של מטבעות הלוואי היתה מוגבלת ומסורה לממשלה לפי צרכי המסחר והמחזור. הריוח מטביעת מטבעות לוואי, שערך המתכת שבהם הוא, כאמור, קטן מערכם הרשום, היה שייך לממשלה.

ברוב הארצות ניתנו מהלכים גם לשטרי־מטבע שהוצאו ע“י אוצר המדינה, או ע”י בנקים מרכזיים ואף ע“י בנקים פרטיים. תחילתו של מנהג זה נעוץ בהפקדת זהב אצל צורפי הזהב שהיו נותנים למפקיד תעודה או קבלה על סכום הזהב המופקד. לרגל האמון הרב שחשו לקבלות אלו (כי אפשר היה לקבל את הפקדון בכל שעה) החלו הקבלות עוברות בהסבה מיד ליד. הצורפים קיבלו בתחילה דמי שמירת הפקדון. לימים ראו שאין צורך להחזיק את כל הזהב בקופה והחלו להלוות ממנו ברבית ומשום כך חדלו לבקש מהמפקיד שכר טרחה ושמירה. כאן בעצם אפשר לראות ראשית המטבע של נייר. הבנקים, שירשו את מקום הצורפים, הוסיפו להוציא שטרי־מטבע שבהם הבטיחו לשלם זהב או מטבע חוקי. מכאן המושק “בנק־נוט” (שטר־מטבע בנקאי). הרשות להוציא מטבעות־נייר ניתנה בתחילה לכל הבנקים. אולם לאחר שאחדים מהם פשטו את הרגל ולא יכלו לשלם למפקידים את הזהב שהבטיחו, הגבילה הממשלה את הזכות הזאת, וכיום זכות זו שמורה אך לאוצר הממשלה ולבנקים המרכזיים ותנאי ההוצאה כפופים להסדר חוקי. בארצות־הברית זכות ההוצאה היא גם בידי ה”הבנקים הפדרליים" (Federal Reserve Banks) וגם בידי הבנקים הלאומיים National Banks), זאת אומרת: הבנקים הנמנים כחברים למערכת הבנקים הפדרליים) בתחומי הסכום שהפקידו בניירות ערך, בזהב ובניירות מסחריים.² באנגליה זכות זו מרוכזת כיום בידי בנק אוף אינגלנד ובנק אוף סקוטלנד. בפרוס המלחמה העולמית ב־1914 הוטל על בנק אוף אינגלנד להחזיק זהב לכיסוי 100% של מטבע הנייר חוץ מסכום קבוע שלא יעלה על 18 מיליון לירה בערך, אשר תמורתן היה רשאי הבנק להחזיק ניירות־ערך של הממשלה הבריטית. הוצאת השטרות האלה באה כדי למעט את השימוש במטבעות זהב, אשר הלכו ונשחקו והפסידו חלק ממשקלם, וגם לשם נוחיות בטלטול ובהסעה. בשנים האחרונות נפוץ גם השימוש בשיקים כתחליף למטבע, ביחוד נהוג הדבר בארצות הברית ובאנגליה, אשר ערך הטרנזאקציות הנפרעות בשיקים עולה שם ל־90% מערך כל הטרנזאקציות שבמדינה.

עסקי חליפין בין הארצות של סטאנדארד הזהב

בכל ארץ של סטאנדארד הזהב קובע החוק משקל מסוים של זהב למטבע הלאומי היסודי, ולפי זה ניתן לקבוע בנקל את נקודת השווי (פאריטי) בין המטבעות של הארצות השונות, לאחר שהעלו בחשבון גם את ההבדל בצריפות הזהב שבמטבע שהוא לא תמיד שווה בכל הארצות. כך נקבע, למשל, שערך הלירה שטרלינג שווה ל־ 4.86.2/3 דולרים, ל־25.22 פרנקים צרפתיים ול־20.4 מרקים. שער החליפין היה יציב בדרך כלל; התנודות היו קטנות ולא עברו את תחומי “נקודות הזהב” המכסימלית והמינימלית שנקבעו למעלה ולמטה מה“פאריטי”. כך למשל, היתה נקודת הזהב המכסימלית של הדולר ביחס לשטרלינג למעלה מהפאריטי 4.84.2/3 ונקודת הזהב המינימלית מתחת לפאריטי – 4.84.2/3 דולרים ללירה שטרלינג. סיבת התנודות בשער החליפין היו השינויים שחלו לעיתים בביקוש או בהיצע של אחד המטבעות לעומת משנהו. כאשר גדל, למשל, הביקוש לשטרלינג מחוץ לאנגליה היה שער השטרלינג נוטה לעליה, וכשגבר הביקוש לדולרים מחוץ לאמריקה היה שער הדולר נוטה לעלות. אולם לעולם לא היה השער יכול לעלות למעלה או לרדת למטה מנקודת הזהב. את הגורמים להתגברות הביקוש למטבע של ארץ אחת לעומת המטבע של חברתה יש לחפש בתנועת המצרכים או ההון שבין אותן המדינות.

היחסים בין הדולר ובין הלירה יוצאים ללמד על כלל המטבעות. סוחר אנגלי שהיה קונה סחורה בארצות הברית צריך לשלם בעד הסחורה בדולרים, ולהיפך – סוחר אמריקאי הקונה באנגליה חייב לשלם בלירה שטרלינג. התשלומים נעשים דרך הבנקים. ויש כמה דרכים לאכספורטר לגבות את כספו. הדרך השכיחה ביותר היא משיכה. לדוגמא: האכספורטר האמריקאי מושך (כותב שטר) על האימפורטר האנגלי סך 1000 דולר, מוסר את המשיכה (השטר) לבנק שלו באמריקה המעביר אותה לבא־כוחו (“הקורספונדנט” שלו) שבאנגליה לגביה. הבנק באנגליה אינו מוסר לאימפורטר האנגלי את תעודת המטען אלא לאחר שהלה “מקבל” את השטר ("עושה אקצפט)", כלומר מאַשר אותה כחוב או משלם את תמורתה במזומנים, הכל לפי תנאי המכירה. הבנק האנגלי מוכר את השטר או מחזיק אותו לגביה, או מקבל מהאימפורטר מזומנים תמורתו בשעת מסירת תעודת המטען ומזכה את חשבון הבנק האמריקאי, המשלם את הסכום הזה, אחרי ניכוי הוצאות לאכספורטר האמריקאי. אותו סדר בהיפוכו נהוג כאשר האכספורטר האנגלי שולח סחורה לאמריקה. דרך תשלום שניה, פשוטה יותר, היא – שהאימפורטר האנגלי קונה מבנק אנגלי המחאה על בנק אמריקאי ושולח את ההמחאה לסוחר באמריקה תמורת הסחורה (הבנקים באנגליה ובאמריקה נוהגים לפתוח להם חשבונות זה אצל זה). אם סך כל התשלומים האנגליים לאמריקה תמורת סחורות, העברות כסף, תיירות, שרותי אניות, ביטוח וכו' היה רב מכלל התשלומים האמריקאיים לאנגליה, היה הביקוש לדולרים גדל ושער הדולר לגבי השטרלינג – עולה. לרוב היו הבנקים מעבירים אז לניו־יורק את יתרותיהם במטבעות־חוץ מבנקים שמחוץ אנגליה כדי להגדיל את היתרות שלהם באמריקה. דרך־משל: בנק אנגלי שיש לו יתרה גדולה בפאריס, היה מבקש את הקורספונדנט שלו בפאריס להעביר חלק מיתרתו בפרנקים לזכותו אצל הקורספונדנט שלו בניו־יורק וכך היתה עליית שער הדולר מתפשטת על כל המטבעות הזרים. אם הביקוש לדולר היה מתמיד ושער הלירה היה יורד למטה מהמינימום של 4.84.2/3 דולר לשטרלינג היה כדאי לשלוח מטבעות של זהב, כלומר כדאי היה לשלוח לאמריקה לירות זהב שערכן הקבוע הוא 4.86.2/3 דולר (הוצאות המשלוח, לרבות דמי ביטוח, היו עולות ל־2 סנטים ללירה) מאשר לשלם בעוד דולרים באנגליה לפי שער העולה ב־2 סנטים על “הפאריטי”. הנקודה הנמוכה ביותר, שאליה יכול להגיע שער השטרלינג ואשר כל ירידה נוספת ממנה היתה גוררת אחריה יצוא של זהב בעין, נקראת בשם “נקודת אכספורט הזהב”. ולהיפך, נקודת הזהב הגבוהה ביותר בשער השטרלינג נקבעה ל־4.88.2/3, וכל עליה נוספת בשער השטרלינג מעל לנקודה זו היתה גוררת אחריה יצוא זהב מאמריקה לאנגליה, כלומר השטרלינג היה מגיע לנקודת היבוא.

ההוצאה של משלוח הזהב במקרים כאלה מארץ לארץ היא פחיתת הביקוש למטבע בארץ היבוא של הזהב והשער שלה יורד. אם עלה, למשל, שער הדולר למעלה מ־4.84 לשטרלינג והבנקים באנגליה מיהרו לשלוח זהב לניו־יורק, כדי להגדיל שם יתרותיהם בבנקים ולמכור שיקים, היה הביקוש לדולר יורד והשערים היו מתאזנים. מצד שני היתה יציאת הזהב מאנגליה גורמת שם למיעוט המטבע במחזור ולצמצום האשראי לתעשיה, וממילא גם לאבטלה, לדכאון כלכלי ולמיעוט הקניה שסופם ירידת מחירי התוצרת, צמצום היבוא והגברת היצוא. גורם זה היה שוב מועיל להמעיט את הביקוש אחרי הדולר ולהגביר את הביקוש אחרי השטרלינג, כלומר – לאיזון שער החליפין ולבסוף גם ליבוא של זהב לאנגליה. אלה הם גורמים אוטומטיים לאיזון שער החליפין ולהחזרת הזהב.

אולם יש גם גורמים מכוונים. בנק אוף אינגלנד יכול לעצור את זרם הזהב לניו־יורק גם באמצעים אחרים. אחד מהם הוא העלאת שער הרבית. העלאה זו ממריצה את המשקיעים מן החוץ לשלוח הון לאנגליה המשלמת רבית גבוהה יותר. מצד שני גורמת העלאת הרבית לייקור האשראי בתוך אנגליה וממילא להאטת הקצב הכלכלי במדינה, לצמצום התעשיה; וכפי שראינו לעיל, סופו של דבר – ירידת מחירים, מיעוט היבוא, הגדלת היצוא ועליית השטרלינג.

ערך המטבע ותורת הכמות

ערך המטבע ניתן למדידה לפי כוח קנייתו. אם בתקופה אחת אפשר לקנות במטבע מסוים כמות ידועה של מצרכים ובתקופה אחרת רק מחצית הכמות, הרי יש להניח שערך המטבע ירד עד מחציתו. אלא שאין לשפוטו על כוח הקניה של המטבע משינוי במחירו של מצרך אחד בלבד. אם מחיר טון חטים, למשל, היה בשנה א' 10 לא“י ובשנה ב' רק 5 לא”י, אין להחליט על יסוד זה, שכוח הקניה של המטבע גדל פי־שנים. ייתכן שהמחיר ירד מחמת שפע רב ביבול החטים אותה שנה, ואילו מחיר הברזל, הצמר וכו' עלה דווקא על מחירם בשנה א'. כדי למדוד את ערך המטבע, או את כוח קנייתו, יש צורך להביא בחשבון את מחיריהם של כל המצרכים או את רמת המחירים הכללית.

את התנודות ברמת המחירים הכללית מודדים ע"י אינדכסים של מחירים סיטוניים וקמעוניים. מובן, שאי־אפשר להכליל באינדכס את מחיריהם של כל המצרכים, אלא נוקטים את החשובים ביותר, כגון: חמרי־גלם, מזון וכדומה, וקובעים בצדם גם את הכמויות היחסיות של כל מצרך בתצרוכת הכללית. כעבור שנה (או תקופה קצרה יותר) רושמים שוב את המחירים של אותם המצרכים. את המחירים של השנה הראשונה קובעים כיחידה (100%) ואת המחירים בשנה שלאחריה מחשבים לפי אחוזם מהמחירים של השנה הראשונה, היא שנת הבסיס, ומסיקים את הממוצע של האחוזים בשנה השניה. והיה עם יעלה הממוצע על 100 – הוה אומר שערך הכסף ירד, כי רמת המחירים עלתה, כלומר יש לשלם יותר כסף בעד אותה כמות של מצרכים; ואם הממוצע ירד מ־100 הרי שרמת המחירים ירדה ולפיכך עלה ערך המטבע או כוח קנייתו.

דוגמא של אינדכס פשוט:

	שנת הבסיס					השנה השניה
	המחיר לטון בלא"י	ב־%	הכמות	הכמותXהאחוזים	המחיר לטון בלא"י	ב־%	הכמות	הכמותXהאחוזים
חטים	10	100	20	2000	12	120	20	2400
אורז	13	100	6	600	10	77	6	462
סוכר	20	100	10	1000	18	90	10	900
ברזל	15	100	2	200	20	133	2	900
צמר	50	10	2	200	55	110	2	220
צמר־גפן	30	100	2	200	35	117	2	234
עור	100	100	1	100	105	105	1	105
מלט	5	100	2	200	3	60	2	120
		100	45	4500			45	4707
		האינדכס בשנת הבסיס הוא: 4500:45=100				האינדכס בשנה השניה הוא: 4500:45=100

האינדכס בשנה השניה מראה עליה של 4.6% ברמת המחירים הכללית, כלומר נצטרך להוסיף בשנה ב' 4.6 אחוזים של מטבע כדי לקנות אותם המצרכים שקנינו בשנת הבסיס; לשון אחר: כוח הקניה של המטבע בשנה השניה הוא 95.6 לגבי שנת הבסיס (100/104.6) = ירידה של 4.4 אחוזים.

מה משפיע על הירידה או העליה בערך המטבע? חכמי הכלכלה הקלאסיים תלו את התנודות שבערך המטבע בתנודות שבכמות המטבע אשר במחזור. עיקר הנחה זו, כי במקום שאין שינוי במסיבות אין ערך המטבע משתנה אלא בשיעור יחסי לתמורה בכמות המטבע שבמחזור. כלומר, אם כל יתר התנאים (תנאי הייצור וההספקה) לא נשתנו וכמות המטבע שבמחזור הוכפלה, ערכו של המטבע ירד כדי מחצית מערכו הקודם ולהיפך, אם פחתה כמות המטבע עד לחציה – יגדל ערכו באותה מידה.

תורה זו לא הביאה בחשבון כמה גורמים ולפיכך אין היא עומדת בפני הרבה פירכות: א) ערך המטבע, כערכם של יתר המצרכים, מן הדין שיהא תלוי באיזון שני הגורמים המשפיעים על השער, הביקוש וההיצע, ולא בהיצע בלבד;

ב) כמות המטבע בלבד אין בה כדי להכריע את השער, יש ערך גם למהירות המחזור. אם החיים הכלכליים שוטפים במהירות והמטבע עובר חיש מיד ליד, אפשר שכמות קטנה של מטבע תמלא ע“י המחזור המהיר את מקומה של כמות גדולה יותר בחיים כלכליים שקטים כי מהירות המחזור יש לה אותה השפעה אשר לכמות הגדולה; ג) בארצות רבות תופס האשראי מקום ניכר בחיי המסחר וממעיט ע”י כך את השימוש במטבע כאמצעי חליפין וכבר אמרנו שבאמריקה ובאנגליה רוב התשלומים הוא לא במטבעות אלא בשיקים. בארצנו תפסו שטרי החוב מקום נכבד כאמצעי תשלום במקום המטבע. בשנות הגאות 35–1933 לא גדל אצלנו מחזור המטבע באותה מידה שאפשר היה לשער לפי הפעילות הכלכלית המוגברת, מכיוון שהשתמשו הרבה באשראי והמחזור היה מהיר מאד; ד) כמות מסויימת של מטבעות אצורה תמיד בידי האזרחים, וכשכמות המטבע במדינה גדלה – מתגבר בזמן הראשון גם הרצון להגדיל את כמות המטבע האצור.

פרופ. ארוינג פישר – חכם־כלכלה אמריקאי – ניסח את תורת הכמות של המטבע בצורה מדויקת יותר. רמת המחירים הכללית, אומר הוא, תלויה ב־5 גורמים: א) בכמות המטבע שבמחזור; ב) במהירות המחזור; ג) בסך־הכל של הפקדונות בעובר־ושב אשר בבנקים; ד) במהירות המחזור של פקדונות אלה; ה) בהיקף העסקים של הארץ. את הגורמים הללו ואת השפעתה של רמת המחירים הוא מבטא בצורת משויה אלגבראית:

PT=MV+M’V‘=P=MV+M’V’

P = רמת המחירים

M = מטבע

V = מהירות המחזור של המטבע

M'= אשראי במחזור (פקדונות עובר־ושב)

V' = מהירות המחזור של האשראי (חיובים לחשבונות של יחידים)

T = סך כל המצרכים והשרותים המהווים את עסקי החליפין של הארץ בזמן ידוע.

מכאן שרמת המחירים נקבעת ע"י חלוקת כוח הקניה שבידי העם לכמויות המצרכים והשרותים העומדים לחליפין בזמן מסוים. אם יגדל המונה – הוא כמות המטבע והאשראי שבמחזור – ולא המכַנה – הוא כמויות המצרכים – והמונה לא ישתנה, תרד רמת המחירים. מובן שהירידה תהיה גדולה יותר אם המונה קטן והמכנה יגדל; ולהיפך, אם יגדל המונה ויקטן המכנה יעלו המחירים במהירות רבה.

רבים מערערים על תורת הכמות של המטבע ועל הביטוי האלגבראי שנתן לה פישר. חכם־הכלכלה האנגלי קיינס סובר, כי רמת המחירים הסיטוניים בלבד אינה קנה־מידה לערך המטבע, וכי יש להביא בחשבון שכר שרותים, שכר עבודה, מחירי מקרקעים, ניירות־ערך וכו'. אחרים סוברים, כי התיאוריה הזאת היא סטאטית ואינה מחשיבה את הגורמים הדינמיים של הכלכלה.

לפי תורת הכמות נבין בנקל כיצד בא הדבר שגידול בכמות המטבע מוריד את ערכו וגורם לעליית מחירים. הביקוש למטבע עומד ביחס קבוע לסך כל הייצור והתצרוכת. אם תגדל כמות המטבע וסך כל הייצור והתצרוכת לא ישתנה, ירד ממילא כוח־הקניה של כל יחידה ויחידה של המטבע, והכמות של כוח־הקניה הכללית של כל מחזור המטבע תישאר בעינה. לדוגמא: אם סך כל המטבע במדינה הוא 5 מיליון לא“י וכוח קנייתו של כל לא”י הוא 100, ואם סך כל המטבע יגדל ל־10 מיליון, ירד כוח קנייתה של כל יחידה ל־50, אבל כוח־הקניה של סך כל המטבע לא ישתנה (בתנאי, כמובן, שסך כל הייצור והתצרוכת לא ישתנה). אמנם, ריבוי האוכלוסיה משנה לשנה משפיע אף הוא על כמות המטבע הנדרשת במדינה, אבל לפי מנהגי המקום תהיה הכמות הנדרשת קבועה. מצד שני, אם הביקוש למטבע יגדל ע"י ריבוי הייצור ותצרכתו וכמות המטובע לא תגדל, כוח קנייתה של כל יחידת־מטבע תגדל וסך כל כוח־הקניה של המטבע יגדל ויעמוד שוב ביחס קבוע לסך כל הייצור והתצרוכת. במציאות הולכים ומשתנים חליפות גם הביקוש למטבע וגם ההיצע.

מטבע־נייר בלי כיסוי אינפלציה ומטבע מנוהל

עוד לפני המלחמה העולמית נודע השימוש במטבע שלא היה לו כיסוי מלא של זהב (Fiat Money). המטבע עבר מיד ליד אף־על־פי שלא היתה אפשרות לקבל בעדו מטבע זהב. ביחוד היה מטבע זה ידוע מאד בתקופות של מלחמה. הוא גרם לעיתים קרובות לאינפלציה, כלומר ־ לריבוי המטבע ולעליית מחירי המצרכים. כוח קנייתו של המטבע ירד משום שהממשלות הרבו להוציאו למחזור בלי שכמות המצרכים והשרותים תרבה באותה מידה.

יש בהיסטוריה דוגמאות ידועות. ה“אסיגנאט” בימי המהפכה הצרפתית, ערכו ירד עם ריבוי הדפסתו למרות האמצעים החריפים שאחז בהם השלטון כדי להכריח את האזרחים לקבל אותו כמטבע רגיל. כך היה הדבר עם ה“קונטיננטל” האמריקאי בימי מלחמת השחרור ב־1776 ועם המרק הגרמני שנים מספר אחרי מלחמת

1. כרגיל היתה תנועת המחירים במלחמה בשלוש דרגות: בתקופת המלחמה – אינפלציה, אחרי המלחמה – חוסר יציבות במחירים, ולבסוף – תקופת הבראה.

ערב פרוץ המלחמה בשנת 1914 הפסיקו רוב הארצות, פרט לארצות הברית, את השימוש בזהב לצרכי מטבע. הזהב נאצר בקופות הבנקים המרכזיים לשם תשלומים בעד קניות מחוץ־לארץ. קניות הממשלות (תחמושת ומזון) גדלו מחודש לחודש. חלק גדול של הוצאות הממשלה נתמלא מן המסים והשאר מהלואות, וכאשר לא הספיקו גם אלה, התחילו מדפיסים מטבע־נייר בהבטחה לשלם בעדו במזומנים. שפע האשראי והמטבע, ששטף לכיסי הספקים של הממשלות ועל ידיהם להמוני העם, גרם לעליה במחירים של כל המצרכים. הממשלות לא יכלו להפסיק את האינפלציה של המטבע ואת עליית המחירים ע“י העלאת שער הדיסקונטו, כי היו מעונינות לקבל אשראי זול וגם קניותיהן גדלו. על כן הוסיפו לקבל מצרכים באשראי או על ידי תשלום במטבע־נייר שאין לו כיסוי. עליית המחירים התפשטה גם לארצות הנייטרליות, כי הביקוש למצרכים גדל ע”י הקניות הרבות של המדינות הלוחמות, גם זרם הזהב לארצות אלו גרם לעליה במחירים. אף־על־פי־כן לא הגיעו המחירים לשיאם אלא אחרי המלחמה. אמנם, כדרך שקרה במלחמות האחרות החלה בגמר המלחמה דיפלציה, כלומר מיעוט המטבע שבמחזור וירידה במחירי המצרכים, אולם ב־1919 חזרה האינפלציה בצורה מוגברת יותר. אינדכס המחירים הסיטוניים (על בסיס 100 ב־1913) עלה: באנגליה מ־217 ל־313 (במחצית 1920), בארצות הברית מ־193 ל־247, בצרפת מ־325 ל־588, ובגרמניה – מ־270 ל־1710.

בצרפת, בבלגיה ובאיטליה נמשכה האינפלציה כמעט עד סוף 1926. בצרפת היה הקושי באי־ההתאמה שבין הוצאות הממשלה והכנסותיה. ההוצאות היו רבות וחלק ניכר הושג ע"י הלואות. ב־1919 היו ההלואות 79 אחוז מכלל הכנסות הממשלה, ב־1920 65 אחוז, ב־1921 55% וב־1922 51%. רוב ההלואות באו מבנק דה פרנס שהוציא תמורתן מטבע־נייר. הבנקנוטים של בנק זה עלו מ־30 מיליארד פרנק בסוף המלחמה לכדי 50 מיליארד ב־1925, ומכיון שכמויות המצרכים לא רבו גררה אחריה ההוצאה המופרזת של המטבע אינפלציה של מחירים. רק לאחר שאיזנה הממשלה את התקציב ב־1927 וחדלה ללוות מהבנק הושם קץ לאינפלציה.

קשה מכולן היה המצב בגרמניה: המרק ירד פלאים, המהירות בהדפסת שטרי המרקים לא יכלה להדביק את מהירות הירידה של המרק, והאינפלציה משלה שם בכיפה.

באנגליה, כאמור, הגיעה רמת המחירים לשיא של 313 (לעומת 100 ב־1913). אולם מאז ירדו המחירים אוזן התקציב. הממשלה חדלה ללוות ונגע האינפלציה לא פשט באנגליה כמו ביתר הארצות הנלחמות. אנגליה ניצלה מאסון האינפלציה קודם־כל משום שלא הוטלו עליה תשלומי קנסות כמו על גרמניה, וגם לא היה לה צורך בבנין ההריסות כמו לצרפת. אולם עיקר העיקרים הוא בזה שנטל המסים היה כבד יותר מאשר בארץ אחרת. עוד ב־1921 היו המסים כ־30% מהכנסותיה, ומשום כך לא היתה זקוקה להלואות ואיזנה את תקציבה. מלבד זאת צומצם היקף האשראי והמטבע שבמחזור, ושער הדיסקונטו הועלה באפריל 1920 מ־5% ל־7%. צעדים אלה גרמו לדיפלציה ולהאטת הקצב הכלכלי.

כדי להינצל מחרפת האינפלציה, הגורמת להפרעה גדולה במסחר ובחיי הכלכלה, היה על הממשלות א) לבלום את האשראי ולהמעיט את המטבע שבמחזור, ב) לקצץ בהוצאות, ג) לאזן את התקציב, ד) להתאים את שער הדיסקונטו לתנאי המסחר, ה) להימנע מהלואות ממשלתיות שזמן פרעונן קצר.

לאחר המלחמה היו חכמי־כלכלה ומומחים למטבע שהרימו קול נגד הנסיון לחזור לשיטת בסיס הזהב שלפני המלחמה. בין אלה היה המלומד האנגלי קיינס אשר כתב ב־1923:

“מכיון שאני מחשיב ביותר את היציבות במחירים את האשראי ואת ריבוי העבודה ומכיון שאין לי כל בטחון שבסיס הזהב שנתיישן יתן לנו את מעט היציבות הקודמת, אני דוחה כל הצעה שתחזיר אותנו לבסיס הזהב לפי הקוים שלפני המלחמה”.

לפי דעתו מוטב היה להמשיך במטבע בלי כיסוי, אשר בניהול טוב יכול להיות אמצעי־חליפין נוח וזול, ושערכו יציב גם בפנים המדינה וגם כלפי מטבעות זרים. זהו “מטבע מנוהל” (managed Currency). לפי השיטה הישנה היו כל חיי הכלכלה תלויים במצרך אחר – בזהב, שבריבוי תפוקתו עלו המחירים ובמיעוטה באו משברים. השיטה שצריכים לנקוט בה לפי קיינס היא: א) התאמת מחזור המטבע לצרכי הכלכלה, כלומר כמות המטבע תעלה או תרד כדרוש לשמירה על רמת מחירים יציבה. ב) פיקוח על המטבע הזר ואספקתו כדי למנוע תנודות (עונתיות או אחרות) שאינן פרי הפרעות כלכליות יסודיות. במקרה ששיטה כזו תגרום להפרעות ברמת המחירים הפנימית, יש לוותר לטובת רמת מחירים יציבה בפני המדינה.

השלטונות לא שעו אל דעתו של קיינס ורוב הארצות חזרו אחרי המלחמה בזו אחר זו וקשרו את שיטת המטבע שלהן בצורה זו או אחרת לזהב. הארץ היחידה שנשארה על בסיס הזהב היתה ארצות־הברית, ומחירי ארץ זו שימשו לכל ארץ בעלת מטבע־נייר כעין קנה־מידה למחירי המצרכים בזהב. אם המחירים היו גבוהים מאלה אשר בארצות־הברית, הוה אומר שהזהב הוא בפרמיום (Gold was at a premium), כלומר שערך המטבע ירוד מערך הזהב ונחוץ להוסיף משהו למטבע כדי להגיע לערך המתאים לזהב. ואם השתוו המחירים, הוה אומר שערך המטבע התקרב לערכו בזהב. הדרך שהלכו בה ארצות אחדות כדי להביא את מטבען לערך זהב היתה קשה והצריכה חסכון וקימוץ בהוצאות הממשלה וגם הטילה עול כבד על הציבור ע"י שיטה הדיפלציה, כלומר: צמצום בכמות המטבע ובאשראי, דבר שהקשה על המסחר ועל התעשיה וגרם לירידת המחירים.

אנגליה חוזרת לסטאנדארד הזהב

השיבה לבסיס הזהב באנגליה יצאה לפועל לפי החוק במאי 1925 (אף־על־פי שאנגליה לא ירדה באופן רשמי מבסיס הזהב גם בימי המלחמה, אולם למעשה חדלו כל הפונקציות על בסיס זה). לפי החוק החדש היה בנק אוף אינגלנד חייב למכור זהב במחיר 3 לירות 17 שילינג ו־10_1/2 פנסים לכל אונקיה של זהב סטאנדארדי. הבנק לא היה חייב לפדות מטבע־נייר במטבע זהב, אבל היה חייב למכור מטילי־זהב בשיעור דלעיל ובכמות לא קטנה מ־400 אונקיות בבת אחת.³ סידור זה הניח אפשרות לייצב את שער המטבע במסחר הבינלאומי. מחשש שמא יגרום החוק החדש ליצוא הזהב, השאיר בנק אוף אינגלנד את שער הרבית שלו ב־1% למעלה משער הרבית שבניו־יורק. כן סידרה הממשלה הבריטית מלוה של 100,000,000 דולר בניו־יורק (בנק מורגאן) ואשראי בבנק הפדרלי על סך 200 מיליון דולר כדי לתמוך בשטרלינג בנסיונותיו הראשונים לפי בסיס הזהב. שיתוף פעולה מלא בין השלטונות הפיננסיים באמריקה ובין השלטונות באנגליה גמרו לכך שהניסון הוכתר בהצלחה, והאשראי אף לא נוצל כי לא היה בו צורך.

ארצות נייטרליות אחרות, שערך מטבע־הנייר שלהן לא ירד לגבי הזהב אלא במידה מעטה, וכן ארצות הדומיניונים הבריטיים, הלכו בעקבות אנגליה וחזרו לבסיס הזהב, ויחידת המטבע הכילה אותה כמות הזהב שלפני המלחמה. בין אלה היו אוסטרליה, קנדה, מצרים, צ’ילי, אפריקה הדרומית, זלנדיה החדשה, הולנד, שוייץ. בזה הושם קץ להצעות להזניח את הזהב כבסיס למטבע ולהנהיג במקומו מטבע־נייר מנוהל, שכמותו תיקבע על ידי הממשלה בהתאם לצרכי המסחר ולפי התנודות באינדכס המחירים, בשכר העבודה, בשכר הדירה וכו'.

מה המריץ את אנגליה לשוב אל מטבע הזהב שלפני המלחמה? היו שתי סיבות: א) פּרסטיז’ה. אנגליה רצתה להחזיר לעצמה את האמון בכוחה הפיננסי וכי ערך הלירה יהיה תמיד לירה שטרלינג. אנגליה היתה לפני המלחמה המרכז הפיננסי הבינלאומי, הבנקים של אירופה ואמריקה החזיקו פקדונות בבנקים האנגליים, ולונדון שימשה כעין לשכת־סילוקים בינלאומית. אולם בתקופת המלחמה עבר שוק הכספים העולמי לניו־יורק, ואנגליה הפסידה את הרווחים הבנקאיים. משום כך החליטה לחדש את האמון בכוח השטרלינג על ידי חזרה ללירת הזהב שלפני המלחמה ועל־ידי כך לכבוש שוב את מקומה הראשון בשוק הכספים. ב) רצונה להביא לידי יציבות בחליפין ולהמעיט על ידי כך את הדרר שבמסחר, כי התנודות בשער החליפין השפיעו לרעה על סחר החוץ, שהוא משענתה הכלכלי של אנגליה.

ב־1927 חזרו רוב הארצות בצורה זו או אחרת לסטאנדארד הזהב. ארצות אחדות הנהיגו את בסיס־הזהב בחליפין (כלומר זהב לצרכי חליפין), ארצות אחרות הניחו כבסיס את אחד המטבעות הזרים, ביחוד את השטרלינג. לפי זה התחייב הבנק המרכזי של המדינה, או מועצת המטבע, לתת תמורת מטבע המדינה מטבע זר (שטרלינג) לתשלום עבור יבוא. מהמאורעות שקרו בשנים שלאחר 1927, ידוע כי השיבה אל הזהב בצורה האנגלית, כלומר לערך שלפני המלחמה, לא התאימה למציאות.

המשבר בבורסת ניו־יורק ב־1929

רמת המחירים, רמת המחיה ושכר העבודה באנגליה הוסיפו להיות גבוהים, פרי ימי המלחמה ולאחריה. עובדה זו והחזרה אל מטבע יקר גרמו לכך שסחורות אנגליה נתיקרו מאד וערך השטרלינג עלה לעומת מטבעות אחרים (Over valued). זה הביא, כמובן, למיעוט היצוא ולריבוי היבוא שהצריך יצוא גדול של זהב. נוסף לכך עלה באותן השנים שער הרבית בארצות הברית, מחמת הקניות הספקולטיביות העצומות בבורסת ניו־יורק שהגבירו את הדרישה לכסף, והון אמריקאי שהיה מופקד בבנקים באנגליה התחיל זורם לשדה הפעולה המכניס יותר, כלומר – חוזר לאמריקה. יצוא הזהב המריץ את בנק אוף אינגלנד, בעל כרחו, להעלות את שער הרבית ל־5%, אם כי עליה זו שימשה מעצור לתעשיה, אבל רק בדרך זו אפשר היה לעמוד נגד שיאוב (Drain) הזהב. ע"י כך רכשה אנגליה מחדש את מקומה בעולם הפיננסי וניצלה מן התנודות והקפיצות בשער המטבע, שרוב עמי אירופה סבלו מהן אותן השנים.

ובכל זאת ניכר היה כי משהו אינו כשורה, כי הוצאות הייצור באנגליה היו גבוהות והאבטלה גדולה. כדי להקל על התעשיה והמסחר הוריד בנק אוף אינגלנד את שער הרבית ל־4_1/2 אחוזים. אמריקה סייעה לאנגליה ויתר ארצות אירופה בזה שהעמידה את שער הרבית שלה על 3_1/2 אחוזים וגרמה לכך שהון אמריקאי יחפש לו בחוץ־לארץ שדות־פעולה מכניסי־רווחים יותר. אולם על ידי הוזלת האשראי נתנה אמריקה שוב דחיפה לתנועה ספקולטיבית בבורסה שבניו־יורק.

באמריקה, כן באירופה, משיגים כספים לתעשיות, למסילות־הברזל וכדומה ע“י מכירת מניות של המפעלים האלה בקרב ציבור המשקיעים. לרגלי עסקיהם הטובים של כמה וכמה מפעלים, ביחוד בארצות־הברית, החלו הרווחים שקיבלו בעלי המניות עולים עד כדי 20–15 אחוזים מהשקעותיהם. מובן שרבו הקופצים על המניות האלה ומחירן בבורסה עלה. אולם עם עלייתן החלה גם ספסרות איומה. המוני אנשים התחילו קונים את המניות לא לשם השקעה אלא כדי למכור מיד ליד ולזכות ברווחים המוסיפים ועולים בלי הרף. ה”כסף הזול" (כלומר מתן הלואות ברבית נמוכה) שהיה אז באמריקה משום שהבנקים היו מלאים כסף מאז המלחמה ושער הרבית היה נמוך, וגם הפוליטיקה של הבנק הפדרלי לקיים, כאמור לעיל, שער רבית נמוך כדי לעזור לארצות אירופה במאמציהן להקים את ההריסות – הגבירו את אפשרויות הספקולציה. אנשים רבים מהמון העם, שביקשו להתעשר על נקלה, קנו מניות, שילמו מראש 25–20 אחוזים מערכן, את השאר קיבלו בהלואה מהבנק ומסרו לו את המניות כערובה לתשלום החוב (Marginal Buying). לאחר שעלה מחירן היו מוכרים אותן, משלמים לבנק את המגיע וזוכים ביתרה כריוח נקי. התנועה גברה והלכה בקדחתנות רבה והקיפה גם את ארצות אירופה, שרבים החלו לשלוח את כספם לבורסת ניו־יורק. ואם כי רווחי המפעלים גדלו באמת, עמדו המחירים המופרזים של המניות מחוץ לכל פרופורציה לרווחים אלה. הרע שבספסרות זו היה נראה לעין כל והבנקים המרכזיים החלו לשים לה מעצורים כי ידעו שסופה כשלון גדול. בינתים החלה בקיץ 1929 ירידה כלכלית ורישומיה נראו בבהירות לכל היודע לפרש עובדות כלכליות. הספקולנטים הגדולים התחילו מיד מוכרים את מניותיהם ובתחילה היו המוני העם קונים את הכל.

אמריקה ראתה עצמה אנוסה לעשות משהו לריסון הספסרות. אמצעי ראשון הוא, לכאורה, העלאת שער הרבית. אולם כאן חששה פן יתחיל שוב זרם של זהב מאירופה, שריבויו קשה לכלכלת המדינה לא פחות ממיעוטו. סוף־סוף אחרי היסוסים רבים, העלתה בשנת 1929 את שער הרבית עד 5%. אבל כבר היה מאוחר. בינתים חששה אנגליה ליצוא הזהב שלה לאמריקה והעלתה אף היא את שער הרבית ל־5%. אבל כל זה לא השפיע לעצור את הספסרות. אז רצה הבנק הפדרלי של אמריקה לעמוד בפרץ והעלה באוגוסט 1929 את שער הרבית ל־6%. בספטמבר אותה שנה העלה גם בנק אוף אינגלנד את שער הרבית והפעם ל־61/2%, ואכן זה הפסיק את יצוא הזהב ואת הספסרות באנגליה. אולם כל זה בא במאוחר, וגם עיני הקהל נפקחו במאוחר.

באוקטובר 1929 הורעשה וול־סטריט על ידי המוני המוכרים ומחירי המניות ירדו פלאים בבת אחת (ב־30–40 אחוזים). הבנקים, שבידיהם הופקדו המניות כערובה לכסף שהלוו, מיהרו למכור את המניות שבידיהם כדי להציל חלק מכספם. את כסף המשקיעים – 25–20 האחוזים – הפסידו כמובן כליל ולא היה בידם להחזיר. אז בא המשבר שפגע בעצם היסוד של הכלכלה באמריקה ובעולם כולו.

נראה שהמחירים הגבוהים שלאחרי המלחמה והחזרה אל מטבע הזהב שלפני המלחמה הם שגרמו לחוסר איזון בכלכלה. שער הרבית היה גבוה, כן שכר הדירה. זה ייקר את הוצאת המחיה והצריך שכר־עבודה גבוה. החיים הכלכליים התפצלו, וכמות הזהב בעולם לא יכלה לשמש בסיס מספיק למטבע, כי היתה מחולקת באופן לא־פרופורציונלי: רוב הזהב התרכז בצרפת ובארצות־הברית, ואילו ביתר ארצות אירופה הלך ודל. אמנם לרגל הוצאת הזהב משימוש יום־יומי בחליפין אפשר היה לחסוך מתכת זו ולרכזה בידי הבנקים המרכזיים, אולם למעשה לא היה מה לחסוך, כי כאמור, מלאי הזהב של יתר הארצות באירופה הלך ודל.

מצבה של אנגליה נעשה שוב חלש ביותר. כל זמן ששימשה כעין בנק לארצות רבות אשר החזיקו אצלה את פקדונותיהן, לא הגיעה לידי משבר למרות היצוא של זהב, כי כניסת ההון איזנה את יצוא הזהב תמורת היבוא. אך ברגע שאמון מחזיקי ההון בשוק הכספים העולמי – לונדון – התערער, שוב לא היתה לו תקנה. המאורע ששימש כעין אות־אזעקה אחרון היה כשלון ה“קרדיט אנשטאלט” בווינה, גדול הבנקים באוסטריה, במאי 1931, שהיה כמפנה חשוב בעתיד המטבע בעולם.

אנגליה מנתקת את השטרלינג מבסיס הזהב

כשלונו של ה“קרדיט אנשטאלט” גרם לבהלה בגרמניה: הוצאת פקדונות מן הבנקים, בריחת הון וזהב וירידה במלאי הכיסוי שבידי הרייכסבנק עד נקודת סכנה – למטה מ־40%. אמריקה הכריזה מורטוריום של חובות המלחמה לשנה, ואנגליה ואמריקה החישו הלואות לגרמניה. כן גם הבנק לסילוקים בינלאומיים בבזל (Bank for International Settlements).⁴ הלואות אלה שימשו הצלה פורתא, אולם הלחץ על הבנקים גדל וכתוצאה מזה הוטל פיקוח על המטבע. הזעזוע בגרמניה התפשט ופגע לראשונה באנגליה, אשר מצבה, כאמור, היה קשה לרגל עליית ערכו של השטרלינג ומציאותם של פקדונות זרים שתשלומם היה חובה בכל עת ומאזן מסחרי שלילי. נוסף לכך לא אוזן תקציב הממשלה מחמת הוצאותיה הגדולות לסיוע למבוטלים שמספרם הלך וגדל לרגל המשבר. לאחר חקירה בתקציב, שהתנהלה על ידי ועדה מיוחדת, נודע כי אנגליה השקיעה בגרמניה סכומים גדולים שלא תוכל לממש אותם. השמועה התפשטה בהגזמה ועוררה חששות למצבה הכספי של המדינה. בנקים זרים החלו להוציא את פקדונותיהם מלונדון, הזהב החל זורם מאנגליה לצרפת ולשוייץ (ניו יורק נמנעה מללחוץ על אנגליה בשעת דחקה). כדי למנוע יצוא של זהב הועלה שער הרבית ביולי 1931 מ־21/2 ל־41/2 אחוזים. יחס הזהב למטבע־נייר ירד עד 32.3/5 אחוזים, והממשלה הרשתה להגדיל באופן זמני את כמות המטבע בלי כיסוי מ־260.000.000 ל־275.000.000. בנק דה פרנס והבנק הפדרלי באמריקה הלוו 50 מיליון לירות שטרלינג לבנק אוף אינגלנד, אשר השתמש בהן כדי להיענות לאלה מהבנקים הזרים שדרשו תשלומים בזהב. הלואה זו לא הספיקה אלא לשבועים; היה צורך לאחוז באמצעים נמרצים יותר, ובראש־וראשונה לאזן את התקציב. לאחר שהובטח לעשות כן ניתנה לאוצר הבריטי מפאריס ומניו־יורק הלואה נוספת של 80 מיליון שטרלינג. אולם גם צעדים אלה לא הספיקו, כי עדיין היה ערך השטרלינג בשער החליפין גבוה ביחס למטבעות אחרים (כלומר רמת המחירים והוצאות הייצור היו גבוהות באנגליה) והזהב הוסיף לזרום מן הארץ. כספי ההלואה השניה לא הספיקו, איפוא, לתשלומים למפקידים זרים.

נוכח כל אלה החליטה הממשלה האנגלית ב־20 בספטמבר 1931 לבטל את הסעיף בחוק של סטאנדארד הזהב המחיב את בנק אוף אינגלנד למכור זהב במחיר קבוע. בנימוקיה לצעד זה הודתה הממשלה בפירוש, כי 200 מיליון לירות שטרלינג הוצאו מאנגליה בחדשים יולי־ספטמבר וכי אוצר הזהב בבנק יספיק רק לשלם את החובות לבנק דה פרנס ולבנק הפדרלי בניו־יורק. הבנקים בארץ נתבקשו להמשיך בעבודתם, אולם האזרחים נדרשו לא לקנות מטבע זר, אלא אם כן יש בזה מן ההכרח לצרכי מסחר או לשם נסיעה לחוץ־לארץ (פּניה זו קיבלה תוקף חוקי ב־22 בספטמבר 1931). הממשלה הודיעה בהצהרתה, כי אחזה באמצעי זה מפני הזעזוע הכספי בעולם שגרם להוצאת פקדונות בשטרלינג והכריח להגן על מצבה הכספי של המדינה. כן הוכרז שתקציב הממשלה מאוזן ומצבה המשקי של הארץ איתן וכי לא יהיה מקום לאינפלציה במטבע. באופן כזה ירדה אנגליה רשמית מבסיס הזהב, ושער השטרלינג לא היה עוד קשור במשקל הזהב שבו ובמחירו אלא בכוח קנייתו. באוקטובר ירד שער השטרלינג ל־4.94 דולר במקום 4.86 דולר ובפאריס ל־100 פרנק במקום 124.21.

ניתוק השטרלינג מבסיס הזהב וירידת שער החליפין שלו למטה מכוח קנייתו שימשו עידוד ליצוא הבריטי וחיץ ליבוא מחוץ־לארץ. הארצות, שמטבע שלהן נשאר תלוי בזהב, הרגישו בהשפעת השינוי הזה ואחזו באמצעים כדי להגן על עצמן: הגדילו את המכס על היבוא והטילו עליו גם הגבלות וקבעו פיקוח חמור על המטבע. נוסף על כך איבדו אותן הארצות, שהבנקים המרכזיים שלהן החזיקו חלק מיתרותיהם בבנקים אנגליים, חלק מהאקטיבה שלהן בגלל ירידת אנגליה מבסיס הזהב. היו שטענו כי אנגליה ניתקה את השטרלינג מבסיס הזהב בזמן ששער הריבית והדיסקונטו לא עלה על 4_1/2% וכי לא נעשה מאמץ לשמור על יציאת הזהב וההון על ידי העלאת שער הרבית. התשובה לטענה זו היא פשוטה: תרופה זו של העלאת שער הרבית יש לה ערך בזמנים כתיקונם, אבל בזמן שהוצאת ההון נגרמת על ידי פחד מפני איבודו, שוב לא תעצור העלאת שער הרבית בעד עזיבת ההון. שער הרבית אמנם הועלה אחרי ניתוק השטרלינג מהזהב כדי למשוך הון חדש ללונדון ולהחזיר את האמון בשטרלינג. תקציב הממשלה אוזן ואחר כך הורד גם שער הרבית עד לנקודה נמוכה מאוד שנתנה מקום להרחבת האשראי ולהוזלתו.

בתחילת 1932 החל הון זורם לאנגליה והיה חשש ששער השטרלינג יעלה שוב. בנק אוף אינגלנד קנה את כל המטבע הזר שהובא לארץ והשתמש בו לתשלום ההלואות שקיבלה בבנקים האמריקני והצרפתי. כדי למנוע הפסדים עקב תנודות בשער השטרלינג על ידי פעולות ספסרים יצרה הממשלה קרן (“חשבון”) להשואת החליפין (Exchange Equalization Account) שתטפל בתנודות ספקולטיביות על ידי קניית שטרלינג או מכירתו. הרזרבה של הקרן היתה גדולה מאוד והיא באה ממכירת ניירות־ערך של האוצר הבריטי. פעולותיה נעשו, כמובן בסודיות. היא טיפלה רק בתנודות עונתיות או ספקולטיביות, אולם בשעה שהיתה נטיה לירידה בשטרלינג מחמת מאזן תשלומים שלילי לא באה להפריע תהליך זה. לראשונה היתה מכוונת ביחוד לשמירה על איזון שער החליפין בין השטרלינג ובין הדולר, אולם לאחר ניתוק הדולר מן הזהב היה עיקר פעולתה מכוון לייצב את יחסי הפרנק והשטרלינג.

תועלתה של הקרן להשואת החליפין היא בזה שלא נתנה ליבוא או ליצוא של הזהב להשפיע על כמות המטבע ועל האשראי. לפי שיטת סטאנדארד הזהב היה זרם של זהב לאנגליה מגדיל את סכום האשראי והמטבע שבמחזור, יען כי הזהב היה נכנס לבנק אוף אינגלנד במישרים או על ידי הבנקים הפרטיים ועל סמך הפקדון היה מגדיל את האשראי, כי מספיק היה, למשל, פקדון של מיליון לירה כדי שהבנק יגדיל את האשראי להרבה מיליונים לירות. עכשיו לא נכנס הזהב למחזור כל עיקר אלא נשמר בידי הקרן, כלומר הוקפא, וכניסת הון או יציאתו לא השפיעו על האשראי ועל המחירים הפנימיים. בעזרת הקרן ניתן למדינה מטבע יציב ושער־רבית זול. פעולת בנק אוף אינגלנד כרגולטור של מלאי הזהב נצטמצמה והבנק לא קנה זהב אלא כשהיה הכרח להגדיל את כמות המטבע במחזור. ואמנם נמצאו זרים, ביחוד צרפתים, שאגרו מטבע אנגלי, מחשש שמא ירד שער הפרנק, והיה הכרח להגדיל את כמות השטרלינג במחזור. זה נעשה על־ידי כך שהקרן להשואת החליפין מכרה זהב לבנק אוף אינגלנד תמורת הוצאת שטרי־מטבע נוספים. אולם בהגדלה זו כמות המטבע לא היה משום הגדלת האשראי או הגדלת המטבע שבמחזור, כי השטרלינג נאגר ונשמר בקופות הקונים הזרים.

אשר לגוש ארצות השטרלינג. המטבע של הדומיניונים נותק מבסיס הזהב בשנים 32–1929. המטבע של אוסטרליה וזלנדיה החדשה נותק עוד לפני בריטניה. האחרונה היתה אפריקה הדרומית. הגורם המכריע לכך היתה הירידה במחירי חמרי־גלם ובתוצרת חקלאית שהם עיקר תוצרתן של הארצות הללו. אחרי הינתקן מבסיס הזהב קשרו את מטבען ללירה שטרלינג. ובעלי מטבע לאומי יכולים לקבל בחליפין שטרלינג לשם תשלומי בינלאומיים. ארצות אלו קשורות בכלכלתן ובמסחרן לאנגליה, וכדאי היה להן שהמטבע הלאומי יהיה קשור לשטרלינג. גם ארצות שמחוץ לאימפריה ראו צורך להינתק מבסיס הזהב ולקשור את מטבעותיהן בשטרלינג, ולפי כללים אלה: א) שער החליפין של המטבע הלאומי שלהן עומד ביחס קבוע לשטרלינג; ב) הבנקים המרכזיים שלהן מחזיקים רזרבות בשטרלינג, בתורת יתרות, בבנקים שבלונדון או בניירות־ערך אנגליים או בניירות מסחריים אחרים בשטרלינג (Sterling Bills); ג) הבנקים המרכזיים מסדרים קניות של מטבע זר דרך צינורות שטרלינג, כלומר קונים תחילה שטרלינג במטבע הלאומי, ובשטרלינג – דולרים, פרנקים וכו'. הארצות שהשתייכו לגוש השטרלינג עד פרוץ המלחמה של עכשיו הן: ארצות האימפריה הבריטית; הארצות הסקנדינביות (דנמרק, פינלנד נורבגיה שבדיה); כמה ארצות מאמריקה הדרומית (ארגנטינה, בוליביה, ברזיל, קולומביה, פאראגוואי); מצרים, אסטוניה, יאפאן, פורטוגל וספרד. עם פרוץ המלחמה עזבו כמה ארצות את שיטת השטרלינג.

הדולר בתקופת 36–1931

המשבר העולמי פגע בארצות הברית כשם שפגע ביתר ארצות העולם. מספר המובטלים עלה, והיו גרעונות בתקציב הממשלה בגלל דלדולם של מקורות ההכנסה. ביחוד נפגעו הבנקים, שמצב הליקבידיות שלהם ירד לרגל השקעותיהם במקרקעים או בהלואות על ניירות־ערך, שערכם פחת מאד עקב המשבר בבורסת ניו־יורק ב־1929. פשיטות רגל של הבנקים הפכו לחיזיון נפרץ בארצות הברית והגיע לשיא ב־1933, כאשר איבדו המפקידים את אמונם בבנקים וצבאו עליהם כדי להוציא את פקדונותיהם. כשלון זה של הבנקים שימש גורם מכריע לשינויים בערך הדולר שחלו בשנים שלאחר כך. אין ספק שהמצב הכלכלי החמור, ירידת המחירים בכלל, ובתוצרת חקלאית בפרט, בשיעור של 40 אחוז בערך, העמיד את הסוחרים ואת האיכרים האמריקאיים במצב כספי קשה ולא יכלו לשלם את חובותיהם לבנקים. אולם גם הבנקים נמצאו במצוקה ולא יכלו לשלם למפקידים שתבעו את פקדונותיהם. אז החל גם יצוא של זהב לאנגליה ולארצות אחרות.

בימים אלא החלה תקופת כהונתו של הנשיא רוזבלט שמעשהו הראשון היה להכריז על “שבתון הבנקים”, ואיסור גמור על יצוא של זהב, על הוצאת פקדונות, על מתן אשראי ועל מסחר במטבע זר. כעבור “שבתון הבנקים” שנמשך 13 יום, הורשו בנקים מעטים להמשיך בפעולותיהם, אולם משחדלה הבהלה ונדמה היה כי סדרי החיים ישובו למסלולם הפתיע הנשיא את העולם בהצהרתו על ניתוק הדולר מבסיס הזהב. הוטל איסור על יצוא הזהב, ומחזיקי מטבעות־נייר ותעודות זהב (Gold Certificates) של דולרים לא יכלו לקבל זהב תמורתם כפי שהיו זכאים לפי החוק. צעד זה של הנשיא היה בו צורך כדי לסלול את הדרך לריפורמה כלכלית לאומית הידועה מאז כתכנית “המערכה החדשה” (New Deal). הכוונה של רוזבלט היתה לאפשר לממשלה להמשיך בפוליטיקה של דיפלציה, כלומר להרים את רמת המחירים לגובה שלפני המשבר ועל ידי כך לדחוף לפעולה נמרצת את התעשיה ואת החקלאות. את זה חשב להשיג על ידי הגדלת האשראי והגדלת מחזור המטבע. כל זמן שאמריקה היתה קשורה באופן חוקי לזהב לא יכלה להגדיל את האשראי וכמות המטבע במחזור מבלי להגדיל את רזרבות הזהב, אשר, כאמור, היה נוטה לצאת את הארץ. צעדו של רוזבלט מסביר את הכשלון של הועידה העולמית לעניני כלכלה ביולי 1933, שמתפקידה היה לייצב את שער החליפין: אמריקה התנגדה לכל הענין כי היה בסתירה גמורה לתכנית הנשיא להבראה פנימית. סירובן של ארצות הברית לבוא לידי הסכם בענין המטבע שם קץ ליחסים הסדירים בין המטבעות של הארצות הגדולות בעולם; התוהו־ובוהו שהשתרר ביחסים המסחריים הבינלאומיים נמשך באין מפריע וכתוצאה מזה הוגברו ההגבלות והפיקוח על המטבע ועל המסחר הבינלאומי שנקטו בהם כמה ארצות והוכרזה מלחמה בלתי רשמית של מטבע אחד בחברו. כל ארץ השתדלה להוריד את ערך המטבע שלה כדי לזכות ביצוא, וארצות אחרות היו עונות על כך בהורדת שער החליפין של מטבעותיהן, בהקמת חומות של מכסי מגן, בהגבלת היבוא, או בזירוז היצוא שלהן על ידי תמיכות ממשלתיות וזה גרם ל“דומפינג” (הצפת השוק בסחורות זולות). אולם ממשלת אמריקה המשיכה במאמצים להעלות את המחירים הפנימיים בארצה. תחילה החליטה לקנות זהב במחיר גבוה עד 34.45 לאונקיה של זהב ועל ידי כך ירד הדולר לגבי הפרנק (שהיה עדיין על בסיס של זהב), הוא ירד גם לגבי השטרלינג מ־4.74 ל־5.06 ללירה. אולם המחירים הפנימיים לא נענו באותה מידה שקיוו לה.

בתחילת 1934 הודיע הנשיא על הורדה של 40% בשיעור הזהב בדולר, כלומר – דואלואציה של הדולר. האוצר של ממשלת ארצות הברית הסכים לקנות כל כמות זהב במחיר של 35 דולר האונקיה במקום 21 דולר בערך שלפני כן. בנקים לא הורשו להחזיק זהב וכל הזהב שבמדינה נתרכז בידי האוצר ששילם תמורתו בתעודות זהב.

לפי הכמות החדשה של זהב בדולר נקבע גם שער החליפין בין הדולר לבין הפרנק (שהיה עדיין על בסיס הזהב) בשיעור של 15.68 פרנקים לדולר. אולם שער חליפין זה לא היה מתאים למציאות, כי כוח־הקניה של הדולר היה יותר גבוה מאשר הפרנק לפי יחסם בשער החליפין. על ידי כך הועלה ערך הפרנק למעלה מכוח קנייתו וגרם ליצוא של זהב מצרפת לאמריקה. במשך חמשת השבועות הראשונים של 1934 עלה יבוא הזהב לארצות הברית לסכום של 503 מיליון דולרים, ומזה הפסידו ארצות גוש הזהב סך של 325 מיליון. מאז זרם הזהב בשפע לארצות הברית: בדצמבר 1933 עלה מלאי הזהב ל־4.935 מיליון דולרים ובתחילת 1939 לסך 15.000 מיליון דולרים.

צעדו של רוזבלט בדואלואציה של הדולר ל־59.06 מערכו הקודם, אף אם גרם אי־נעימות לכמה ארצות, הביא לאמריקה העלאה של 50% ברמת המחירים הסיטוניים והציל את הארץ מהמשבר הכלכלי והכספי שסבלה ממנו בזמן כניסתו לנשיאות.

צרפת וארצות גוש הזהב

ניתוק השטרלינג מבסיס הזהב גרם לכך שצרפת תהפוך את כל רכושה שבמטבע זר לזהב, שהיה בא לצרפת בעיקר מארצות הברית, ובשנת 1932 היה מצב הפרנק חזק. אולם עם ניתוק הדולר מבסיס הזהב החלה צרפת ויתר הארצות האירופיות שמטבעותיהן היו מיוסדים על בסיס הזהב כגון הולנד, בלגיה, איטליה, פולין ושוייץ, להרגיש ביתר עוז את השפעת הירידה בערך השטרלינג והדולר. כשמאמציהן של ארצות גוש הזהב בועידה העולמית ב־1933 נכשלו, הודיעו על רצונן להישאר על בסיס הזהב לפי שער החליפין שהיה קיים באותו זמן ולעזור זו לזו בהגנה הדדית. בצעדן זה הביעו את מחאתן נגד אנגליה ונגד ארצות־הברית שניתקו את מטבעותיהן מבסיס הזהב.

הסיבות לדרך זו שאחזו בה ארצות הגוש הן: א) כמה מחברי הגוש החזיקו באותו זמן רזרבות גדולות מאד של זהב וקשה היה להם להפר את אמונו של הצבור ולהצהיר על אי־יכלתם לשלם זהב בעד מטבעותיהם. ב) ארבע משש הארצות שהשתייכו לגוש הזהב כבר עברו תקופה קשה של אינפלציה וירידה בערך המטבע בשנים 1926–1920 ולא היה בדעתן לחזור על נסיון זה כל זמן שלא היה הכרח בדבר. ג) הורדה בשער המטבע היתה גורמת לביטול היציבות במחירים, בשכר עבודה במחירים הפנימיים ובהוצאות הייצור שזה עתה אוזנו אחרי הדואלואציה. ד) לממשלת צרפת ואיטליה היתה זאת גם שאלה של פרסטיז’ה.

הבחינה לאיתנותו של גוש הזהב באה עם הדואלואציה של הדולר ב־1934, שלפיו קנה כאמור, האוצר של ארצות הברית זהב במחיר 35 דולרים האונקיה זהב טהור. באופן כזה הורד הדולר למטה מכוח קנייתו, והתוצאה היתה כי יצוא הזהב מארצות גוש הזהב לארצות הברית החל לקבל צורה חריפה. כדי לעכב את יצוא הזהב היה הכרח להוריד את המחירים הפנימיים בתוך המדינות הללו, כדי להעלות את כוח הקניה של מטבעותיהן ולהעמידם על רמה דומה לזו של השטרלינג והדולר. אולם קשה היה להוריד את הוצאות הייצור. ממילא נתמעט יצוא הסחורות, חוסר העבודה גדל ותקציב הממשלה לא אוזן, עד שהצטרכה ללוות מן הבנקים כדי לסלק את הוצאותיה. כל זה גרם לחוסר אמון ולבריחת הון לחוץ־לארץ, אשר גרם להוצאת פקדונות מן הבנקים ולחולשה כספית במדינה. סימנים אלה התבלטו ביחוד בצרפת, אולם גם יתר ארצות הגוש סבלו באותה מידה. הראשונה מבין ארצות הגוש שנכנעה היתה בלגיה, אשר באביב 1935 הורידה את ערך הבלגה ב־28%, ועל ידי זה הוזל המטבע לגבי השטרלינג ונתן דחיפה להבראה כלכלית במדינה. השניה היתה איטליה, שבסתיו 1935, לרגל מלחמת חבש, עזבה את גוש הזהב, הורידה את ערך המטבע שלה ל־59.06 מערכה הקודם והנהיגה שורה של הגבלות ופיקוח על המטבע.

ביתר ארצות גוש הזהב נמשכו תקופות המשבר בהפסקות זמניות וההון הוסיף לעזוב את הארץ. הממשלה שנבחרה בצרפת ב־1935 נקטה תחילה בשיטה של הגדלת האשראי והגדלת הוצאותיה בלי שים לב לאיזון התקציב. דעתה היתה שעליה ליצור מקורות־פרנסה ולכשתגדלנה הכנסותיהם של האזרחים תרבינה גם הכנסות הממשלה והתקציב יאוזן. אבל בינתים גבר שוב הלחץ על הפרנק והממשלה לא ראתה דרך אחרת אלא להכריז על הורדת ערך הפרנק. בספטמבר 1936 הורידה את כמות הזהב בפרנק מ־651/2 מיליגרמים ל־49–43 מיליגרמים, כלומר הורדה כדי 25.2 עד 34.3 אחוז. באותו זמן נוצרה גם קרן שער החליפין דוגמת הקרנות האנגלית והאמריקנית בסכום של 10מיליארדים פרנקים של זהב שנתקבל מריוח הבנק המרכזי על ידי שינוי ערך הפרנק. אותו זמן הורידה גם שוייץ את כמות הזהב בפרנק בערך ב־28.5 אחוז. שער החליפין ירד מ־76 פרנק עד 105 פרנק ללירה. הולנד ביטלה את בסיס הזהב, ויון, לטביה ותורכיה הצטרפו לקבוצת השטרלינג. כך בא הסוף לגוש הזהב.

אולם עם הורדת ערך הפרנק לא בא הקץ למשבר הכספי בצרפת, כי הירידה לא היתה מספיקה: כל הנפתולים בעליות ובירידות בשנים שלאחר כך לא הועילו כלל, אף לא מאמצי הקרן להשואת החליפין. באפריל 1938 באה ממשלה חדשה שהרשתה ירידה נוספת בערך הפרנק עד ל־178 פרנקים ללירה שטרלינג. החלטה זו וצעדים אחרים של הממשלה גרמו לחזרת הון, אשר עלה במאי 1938 לערך 19 מיליארד פרנק (105 מיליון לירה שטרלינג). בנובמבר 1938 נקבעה כמות הזהב בפרנק כדי 27.5 מיליגרמים של זהב, היינו 10 פרנקים ללירה, ואוצר הזהב בידי הבנק והממשלה הוערך מחדש לפי מחיר הפרנק החדש.

הגבלות ופיקוח על המטבע בגרמניה

בדברנו על השפעת פשיטת הרגל של “הקרדיט אנשטאלט” על הבנקאות בגרמניה, ראינו, כי על אף העזרה שהגיעה מאמריקה, מאנגליה ומצרפת לא הצליח הרייכסבנק למנוע משבר כספי ובנקאי. גרמניה ראתה שאין לה דרך אחרת להינצל מאינפלציה אלא להטיל פיקוח על הוצאת כספים ועל מסחר במטבע זר. אמנם באופן רשמי נשאר המרק קשור לבסיס הזהב, אולם בלעדי תמיכת הממשלה והפיקוח החמור על המטבע לא היה שער המרק עומד בפני הלחץ מבחוץ כי אוצר הבנק היה ריק מזהב. אחרי ניתוק השטרלינג עלה שער המרק לגבי הלירה רק באופן נומינלי כיון שלמעשה לא היו בשוק חליפין של מרק ושטרלינג.

הפיקוח על המטבע בגרמניה, ובמידה ידועה גם בארצות אחרות שנקטו בשיטה זו קיבל את הצורה דלקמן: 1) הסכם על סטטוס־קוו; 2) הגבלות החליפין; 3) הסכמי סילוקים.

ההסכם על סטטוס־קוו פגע באשראי קצר־המועד שגרמנים היו מקבלים מבנקים זרים, הן בצורת אקצפטים על משיכות גרמניות והן בצורת הלואות. בשני המקרים הוחלט להמשיך את האשראי ולחדשו. חלק שולם במרקים חפשיים, מכיון שעלו בערכם לגבי שטרלינג והיו דרושים פחות מרקים כדי לשלם חובות השטרלינג, חלק שולם במרקים רשומים וחלק נשאר עומד וגרם להפסדים, ביחוד לבנקים אנגליים (בנקים אמריקאיים הסכימו לקבל תשלום במרקים רשומים).

ההגבלות על המטבע בגרמניה ידועות לרבים. כיון שלא היה לגרמניה זהב או מטבע זר היה הכרח להגביל את התשלומים לחוץ־לארץ תמורת יבוא ואת שאר הפעולות הגוררות אחריהן הוצאת מטבע לחוץ־לארץ, כגון תיירות, השקעת הון וכו'. רשימת ההגבלות היא כדלקמן: א) ליחידים אסור היה לסחור במטבע זר, הזכות לכך מסורה אך לידי הממשלה; ב) כל בעלי מטבע זר כפקדונות בבנקים בחוץ־לארץ או בעלי ניירות־ערך היו חייבים למכרם לממשלה לפי שער קבוע; ג) כל היוצאים והנכנסים למדינה הורשו להוציא רק סכום קטן במטבע המדינה; ד) כל יבוא היה זקוק לרשיון, ורק ברשיון כזה אפשר היה לקבל מטבע זר כדי לשלם את התמורה; ה) זרים שהיו להם פקדונות א ניירות ערך או רכוש בגרמניה לא יכלו להוציאם ואם מכרו את הרכוש לא יכלו להוציא את התמורה אלא היו חייבים להפקידם בבנק בחשבון סגור (Blocked Account).

רבים שאלו מה ראתה גרמניה לאחוז באמצעי זה של פיקוח והגבלה במקום הדרך שבה הלכה אנגליה, כלומר: לבטל את הבסיס הזה? התשובה המתקבלת על הדעת היא: א) שגרמניה פחדה מפני אינפלציה חדשה שהיתה גורמת למשברים ולזעזועים פוליטיים. ב) הכנותיה הצבאיות של הממשלה היו גורמות לאינפלציה ולתרעומת במדינה. ג) הממשלה הגרמנית הרויחה הרבה משיטת ההגבלות והפיקוח, כי התפטרה מחובותיה בלי צורך לסלקם במטבע זר או בזהב וגם הגדילה את האכספורט ועי"ז העסיקה את מיליוני מחוסרי העבודה שלה.

סיכום

התפתחותו ההיסטורית של המטבע ניתנת איפוא להסתכם כך: המטבע התפתח בד בבד עם התפתחות כל החיים הכלכליים. משיטות שונות של בארטר – חליפין ישירים של מצרכים במצרכים – הגיע לחליפין ע"י מצרך בינים וממנו למטבע. המתכות היקרות – זהב וכסף – התאימו ביותר לצרכי מטבע. עד מלחמת 1918–1914 נתקבלה שיטת מטבע המיוסדת על בסיס הזהב כאמצעי־חליפין נוח ויציב בערכו בין בסחר פנים ובין בסחר חוץ.

במשך הזמן, כשנתרבו עסקי החליפין וגדלו המרחקים בין מקורות החליפין והסעת מטבעות־מתכת נעשתה קשה ביותר, וביחוד בעסקים שבין ארץ לארץ ניתנו מהלכים למטבע של נייר. הוצאת המטבע הזה נתרכזה בידי אוצר הממשלה או בידי הבנקים המרכזיים שהתחייבו לשלם את תמורת הנייר בזהב.

בימי המלחמה ולאחריה, כשרבו צרכי המדינות, ראו אחדות מהן טוב לעצמן להוציא מטבע נייר, מבלי להתחייב לפדותו בזהב, בכמות גדולה ביותר שיהא משמש לתשלום בעד קניות בתוך המדינה. אמצעי זה שהוא כהלואה בלי רבית (אם הממשלה מסלקת אחרי המלחמה את התחייבויותיה בזהב) גרם לירידת ערך המטבע ולעליה במחירים. האינפלציה בדרגותיה השונות השתלטה בכמה ארצות והביאה באחדות מהן לידי ביטול כל ערכו של המטבע. באותן הארצות חזרו רבים לשיטה עתיקה של חילופי סחורות. אחרי המלחמה חזרו רוב הארצות לזהב, ויש מהן שחזרו אל מטבע של אותו הערך בזהב כמו לפני המלחמה. העליה שחלה ברמת החיים בעולם אחרי המלחמה כתוצאה מהגידול המפתיע בייצור, בתחבורה, בחליפין ובאשראי, הביאה לידי כך שהזהב, למרות תפוקתו המוגברת, לא הספיק יותר לצרכי בסיס לבנין האדיר של משק החליפין העולמי. אמנם הזהב הוצא מהמחזור ושימש רק רזרבה ובסיס לבא כוחו – שטרי־המטבע, ושטרי־הפקדונות בבנקים (שיקים) ששימשו כאמצעי־חליפין, אף־על־פי־כן, כשבא המשבר העולמי בכלכלה והאשראי צומצם, ראו כמה ארצות שלא תוכלנה להמשיך במטבע על בסיס הזהב לפי הערך הקיים והנהיגו מטבע־נייר בלי כיסוי אשר ערכו נשמר על ידי התאמת כמותו לצרכי המסחר והמשק. ארצות־הברית וארצות גוש הזהב שינו את ערך מטבעותיהן וקבעו בהם כמות קטנה יותר של זהב. אחרות (גרמניה, וכמה מארצות אירופה) הטילו הגבלות ופיקוח על המטבע וניצלו את שער המטבע כדי להגדיל את היצוא של סחורותיהן.

בשנים שלאחרי 1929 שרר תוהו ובוהו בכמה ארצות ביחסי מטבעותיהן למטבעות ארצות זרות. אחדות נהנו תחילה משינוי ערך המטבע שלהן, אבל כעבור זמן־מה פסקה עדיפות זו לאחר שגם ארצות אחרות שינו מערך המטבע. בדרך כלל הטילו הפרעות אלה בערך המטבע כבלים על המסחר הבינלאומי ועל שיפור היחסים בין עמים לעמים. ביחוד הפריעה פעולת אותם העמים שהטילו פיקוח והגבלות על המטבע ועל סחר חוץ. אלה רצו לזכות בלי תשלום בחלק רכושם של ארצות אחרות.

כזה היה מצב העולם לפני המלחמה של עכשיו. חוסר יציבות במטבע, התחרות בלתי הוגנת במסחר וחשדנות בין העמים. בחיי הפרט הטיל הפיקוח על המטבע חומרות שהכבידו על המשא־ומתן היום־יומי. מצד שני ירד רכוש רב של אזרחים למסי הממשלה בלי הצדקה כלשהי.

המלחמה שפרצה אילצה את הארצות הלוחמות, ביניהן צרפת ואנגליה (ובתוכן גם ארצנו), להנהיג על כרחן פיקוח מקיף על המטבע, אולם אין הוא חמור כהגבלות בארצות הטוטליטריות. האזרחים קיבלו את ההגבלות האלה כהוראת שעה וכסעד למאמציהן של מעצומות־הברית במלחמתן לשחרור.

אולי עם גמר המלחמה, כשתקום אירופה מחודשת וחפשית לרפא את שבריה, תימצא גם הדרך להביא לעולם שיטת מטבע יציג וגמיש שתתאים את עצמה לצרכי המשק העולמי ההולך ומתפתח ואשר תקל על תנועה חפשית של סחורות ושרותים בין ארץ לארץ ובין אזרח לאזרח.

דר' פ. המבורגר ⁵

ה. הירשטיין

[פרויקט בן־יהודה לא הצליח לזהות את המחבר שצוין בספר רק בשמו זה, ולפיכך הוגדר “אלמוני”. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר בכדי שנוכל לתקן זאת.]

הבנק להוצאת שטרי־מטבע והבנק לאשראי גדלו ונתפתחו באירופה החדשה בזמן אחד; ייתכן אפילו לומר, שהבנק לאשראי צמח ועלה מתוך הצורה הראשונית של הבנק להוצאת שטרי־מטבע. גדולי הבנקים של אירופה הצפונית־מערבית בימי נעוריו של הקפיטליזם, כגון הבנק של אמשטרדם והג’ירובנק של המבורג, היו בנקים להוצאת שטרי־מטבע ובלתי־תלויים במדינה, אלא שמלבד תפקידם העיקרי, יצירת מטבע יציב – אמנם, פרטי – היו גם מחזיקים פקדונות של יחידים. הפרדה גמורה של שני התפקידים הללו התחילה אך בימי המאה הי"ט, ויש בנקים, והחשוב שבהם בנק צרפת (Banque de France), ששני התפקידים האלה כרוכים בהם יחד.

הבנק להוצאה והמטבע

בנק להוצאת שטרי־מטבע פירושו – בנק השואב מן הקהל אשראי קצר־מועד ע“י הוצאת שטרות שאינם נושאים כל רווחים, אבל נאמנים על הציבור ומקובלים עליו כמטבע, בין שהם מטבע חוקי (Legal Tender) ובין שאינם מטבע חוקי. בכל מדינה בזמננו רואה החוק את זכות ההוצאה של שטרי־מטבע כראות הזכות לטביעת מטבעות מתכת לפנים, ולפיכך היא מצריכה קבלת רשיון מיוחד. על הרוב מעניקים זכות זו לבנק אחד בלבד ולשטרותיו ניתן כמעט תמיד, במוקדם או במאוחר, דין מטבע חוקי. ומענינת העובדה ששני מטבעות־הנייר הנחשבים כיום בעולם לממון־שבממון, היינו השטרות של בנק אנגליה (Bank of England) ושל הבנקים הפדרליים של ארצות הברית (Federal Reserve Banks) לא זכו למעמד מונופוליסטי זה. אמנם, באנגליה כבר נעלמו הבנקים הפרטיים להוצאת שטרי־מטבע, אבל עדיין קיימים בנקים־להוצאה בסקוטלנד ובאירלנד. הכיסוי למחזור שלהם משמשים שטרי־המטבע של בנק אוף אינגלנד. בארצות הברית המצב בכלל שונה מיסודו: יש שטרות שהוצאו ע”י “הבנקים הלאומיים” (National Banks), ויש שטרי־מטבע של הבנקים הפדרליים (שני המינים מן הנפוצים ביותר) ומלבדם עוד כמות הגונה של מטבעות־נייר אחרים שאינם שייכים אף לאחד מאלה.

בנקים להוצאת שטרי־מטבע יש להם שתי תעודות. האחת – מתן רווחים לבעליהם, שהרי רוב בנקים אלה נוסדו כחברות בערבון מוגבל. השניה – תעודה לאומית רחבת־היקף: ייצוב שער החליפין (אסכולה חדשה אומרת: ייצוב רמת המחירים, דעה שעדיין חולקים עליה); איזון העליות והירידות (העונתיות, לפחות) בשוק הכספים (לפי שיטה חדשה חייב הבנק לדאוג שהכסף יהיה בזול); שמירה על הליקבידיות של הבנקים ועל רמה נאותה וצודקת בכלכלת המדינה, בדרך השפעה על הבנקים ועל שוק הכספים; מלחמה בספסרות, על כל פנים – בצורותיה הפרועות. בזמן האחרון הוטל על בנקים אלה בארצות רבות לכוון את השקעות ההון, ביחוד את ההון הבינלאומי. חלק מן התעודות האלו מטילות על הבנקים חובות קשות מדי, ביחוד לאחר שתפקידם הכביד הרבה ע"י הזנחת סטאנדארד הזהב הקלאסי.

מלים אחדות בדבר קשרי־הגומלין שבין הבנקים להוצאת שטרי־מטבע ובין הסטאנדארד. יש להבדיל בזה שלוש שיטות: האחת היא סטאנדארד הזהב האמיתי, כלומר מכסת זהב מסוימת ליחידת המטבע (כגון הלירה האנגלית), כפי שנקבע ע“י החוק, רזרבה של זהב בבנק־להוצאה ומחזור של מטבעות זהב בתחומי המדינה. כאן הבנק להוצאה הוא הקו השני של ההגנה, כיון שהתנודה הקלה בשער החליפין מתאזנת ע”י הוצאת זהב מן המחזור והעברתו ממדינה למדינה. רק בשעה שאין דרך זו מועילה לאיזון השער, חייב הבנק־להוצאה להתערב בדבר התערבות ישירה. שיטה שניה היא שיטת חילופי־הזהב, כשאין זהב במחזור. כאן כל תביעה לזהב לשם איזון השער נופלת מיד על הבנק־להוצאה וכמויות הזהב הנדרשות להעברה גדולות יותר מאשר במקרה הקודם. שיטה שלישית היא סטאנדארד של מטבע־נייר שאין לו כיסוי, כלומר, שאין כל קשרים מעשיים (לפעמים יש קשר משפטי) בין הזהב ובין המטבע. כאן תפקידו של הבנק קשה עוד יותר, כי כמויות הזהב הדרושות לאיזון החליפין הן במקרה זה גדולות ביותר. שיטה א' יש בה כמעט הסדר אוטומטי של המחזור ושל החליפין; השיטות ב' וג' הן שיטות של “מטבע מנוהל”, והוא הטיפוס המצוי בזמננו.

מהו הכיסוי לשטרי מטבע?

בעשרים השנים האחרונות התחילו מדברים בענין כיסוי לשטרי־מטבע, וביתר דיוק: כיסוי־זהב. השטרות הראשונים, של צורפי־הזהב, לא היו בתחילתם אלא תחליף נוח במקום מטבעות הזהב המופקדים אצלם. אולם הנסיון הורה במרוצת הימים, שהנפקד יכול להשתמש בזהב המופקד, או לפחות בחלקו, למטרות אחרות, משום שלא ייתכן כמעט שכל השטרות יובאו לפניו לגביה בשעה אחת. וכך נתפתחו שלוש שיטות של כיסוי. האחת ראשיתה בבנק־אוף־אינגלנד. הון המייסדים של בנק זה ניתן בהלואה לממשלה והיא נתנה תמורתו לבנק רשות להוציא בסכום זה, הנקרא בשם “המכסה הקצובה”, שטרי־מטבע אשר “כיסוים” הוא החוב “הנצחי” הזה של הממשלה הרשום בפנקסי הבנק. כל שטר־מטבע המוּצא יתר על המכסה הזאת, צריך שיהיה לו כיסוי מלא בזהב. שיטה זו היתה קיימת בשינויים קלים, ובהרחבה גדולה של “ההוצאה בנאמנות” (שלא בכיסוי זהב = Fiduciary Issue) עד ראשית מלחמת העולם של עכשיו.

השיטה השניה מקורה בבנק צרפת הנפוליאוני. היא נוצרה מיד לאחר הירידה האיומה של ה“אסיגנאט” (מטבע הנייר בזמן ההוא) שבעקבותיה היו מוכרחים להציב תחום־מעלה למחזור שטרי־המטבע. תחום זה לא היה תלוי בשום כיסוי ואי־אפשר היה לשנותו אלא בכוח החוק.

השיטה השלישית, היא שיטת הכיסוי היחסי – עד כדי 1/3 – התפתחה למעשה בין כתלי הרייכסבנק הגרמני העתיק, אם כי הויכוח התיאורטי בשיטה זו קדום יותר. איזוהי הדרך לתת כיסוי למחזור שאין לו כיסוי זהב, כלומר מה הם האמצעים שהבנק צריך לאחוז בהם, כדי שיהיה בידיו תמיד לכסות את שטרי־המטבע – שאלה זו היתה מאז ומעולם שנויה במחלוקת גדולה. השאלה חשובה מאוד, משום שכל רווחיו של הבנק היו תלויים בסעיף זה של השקעותיו. ברור היה כי השקעות אלו צריכות להיות קצרות־מועד, כיון ששטר־מטבע עומד לפרעון ברגע שיידרש. אשראי מסחרי אמיתי, שניתן בשביל משלוח סחורה באניות או לשם תעשיית מצרך יסודי, נחשב תמיד “כמשתלם־מאליו” (Self־liquidating). במסיבות כאלה נדמה שמיטב הכיסוי הם שטרי־חליפין מסחריים נאמנים. ואמנם מכשיר־אשראי זה שימש כיסוי עיקרי כמעט לכל הבנקים־להוצאה עד מלחמת העולם הראשונה. לעיתים היה מכשיר אחר ממלא מקומו או משלים אותו, והוא שטר החליפין המשוך על מדינת־חוץ, ביחוד שטר על לונדון בשטרלינגים. שיטה זו נתקבלה במדינות רבות אחרות בשנים שבין שתי המלחמות הגדולות, במקצת משום שאסכולה של מלומדים קשרה כתרים להשפעתה המבריאה, ובמקצת, ואולי בעיקר, משום שמדינות רבות לא היה בידן לקנות כמויות גדולות של זהב ולאצור אותו בתורת כיסוי לשטרי־המטבע שהוציאו. ומכיון שכל הבנקים־להוצאה התחילו את קיומם בהוצאת שטרי־מטבע “מכוסים” ע“י תביעת־חוב שיש להם מאת אחת המדינות בעלות הבכורה בשוק או ע”י מכשיר־אשראי של מדינות אלו, היו אגרות חוב ממלכתיות פנימיות נחשבות במרבית התקופה שבין מלחמת נפוליאון לבין מלחמת העולם הראשונה ככיסוי גרוע, שהוא למעשה כעין חוב נצחי ואינו עובר לסוחר. אך כבר בזמן ההוא היה יוצא־מן־הכלל אחד גדול, ארצות הברית, שבהן היה נהוג מאז ומעולם כיסוי ע“י אגרות־חוב של ארצות הברית, שקיבל אחר כך אישור גם ע”י החוק בדבר “הבנקים הלאומיים” משנת 1863. על כל פנים, ב־25 השנים האחרונות נשתנו הדעות בענין זה וחלק הארי של הכיסוי בזמננו הוא בכל מקום החוב הלאומי בצורותיו השונות.

בכל השיטות הללו של כיסוי היו הבנקים־להוצאה משתדלים לא להוציא שטרות בכל הסכום שבידם, אלא לשמור סכום גדול ככל האפשר בתורת מלואים לשעת הדחק.

ומן הראוי להעיר על שני דברים: א) המונח “כיסוי” משמש לרזרבה של זהב, לרזרבה של שטרי־חליפין ולרזרבה של שטרי־אוצר או של אגרות־חוב ציבוריות; בכל אחד משלושת המקרים הללו יש למלה “כיסוי” טעם אחר. ב) לשער הזהב יש תוצאות שלא נתגלו, אפילו בדרך ההלכה, אלא בתקופה מאוחרת מאוד: הוא יוצר כעין פירמידה הפוכה של יחסי אשראי בינלאומיים, ועובדה זו ודאי שהחמירה הרבה את המשבר של 1929/35 (הזהב במרתפיה של “הגברת הזקנה מרחוב טרידנידל”, היינו בנק־אוף־אינגלנד, משמש, כידוע, בסיס ליחסי האשראי בבריטניה הגדולה, שהם בחלקם הגדול בינלאומיים, ומכשירי־האשראי שנוצרו בתהליך זה משמשים כיסוי להוצאת שטרי־מטבע ובסיס ליחסי־אשראי במדינה אחרת, ואלה עשויים לשמש בסיס למדינה שלישית).

הבנק להוצאה והממשלה

שאלת הכיסוי של חוב ממלכתי על־ידי שטרי־מטבע ואגרות־חוב מוליכה אותנו לשאלה נרחבת ממנה – היחסים בין המדינה ובין הבנק־להוצאה. אין ספק שהבנק להוצאת שטרי־מטבע הוא צורך הכרחי למדינה מודרנית. היחסים בין שני אלה הוא הגורם המכריע בליקבידיות של הבנק, אשר שאלת הכיסוי היא אך חלק ממנה. כדי לכלול את חוב המדינה בתוך כלי־הכיסוי אין אתה צריך אלא חוק מתאים, אך בזה עדיין לא פתרת את השאלה הכללית. וכבר הפכו בענין זה גדולי הקלאסיקים של תורת הכלכלה המדינית, וכולם הגיעו, למרות דעותיהם השונות בעניני מטבע, לכלל מסקנה אחת: הפרדה מעשית ותמה בין עסקי המדינה ובין עסקי הבנק־להוצאה. האמצעים למטרה זו היו שונים ולא תמיד הביאו את הפרי שקיוו לו. להסברת הענין נביא לדוגמא את שני הקצוות. הבנק הממשלתי הרוסי (הישן והחדש) אינו אלא מכשיר בידי הממשלה להגשמת הפוליטיקה שלה במתן הלואות וקבלתן. ולעומתו הרייכסבנק הגרמני לפי תכנית דייוויס, שלא הורשה לו לתת לממשלה אלא אשראי קצר־מועד של 100 מיליון מרקים גרמניים, ואף זה על מנת להחזיר הכל כעבור כמה חדשים, ואפילו נכיון שטרי־האוצר בעקיפין, על ידי קונים פרטיים, לא היה אפשרי אלא בדרך של חוק מיוחד, שנתקל בהתנגדות נמרצת והגביל את הקניה בתחום של 400 מיליון מרקים בפעם אחת.

נקודה חשובה אחרת היא שאלת ההנהלה וחבר העובדים, כלומר: מה הם, שרות אזרחי (Civil Service) או עובדים פרטיים? במאה הי“ט היה אחד הבנקים הגדולים להוצאת שטרי־מטבע, בנק אוף אינגלנד, חברה פרטית במובנה הצר ביותר של מלה זו, והמנהל היה (ועודנו גם כיום) נבחר ע”י ועד מנהלים. לא כן בנק דה פראנס, שאף הוא אמנם חברה בערבון מוגבל, אבל המנהל שלו הוא פקיד הממשלה הצרפתית המתמנה על ידיה. אף־על־פי־כן היתה הנהלת שני הבנקים עצמאית במידה שווה ובמידה גדולה מאד.

בימינו אין לכל השאלות הללו שום ערך מעשי. שאלת הכיסוי נפתרה על־ידי כך שעניני הבנק־להוצאה נשתלבו עם עניני אוצר המדינה במידה כזאת, שהגדרת היחסים ותחומי־האחריות שביניהם והפרדתם מחדש היא עבודה לעשרות שנים. אף שאלת ההנהלה אינה חשובה עוד, כיון שהבנק־להוצאה הוא כיום בכל מדינה מכשיר פוליטי.

שאלת הארגון

הצורה המשפטית של הבנק להוצאת שטרי־מטבע איננה חשובה. ואולם שאלה חשובה היא אם מוטב לקיים בנק אחד להוצאה או בנקים רבים, ואם הבנק צריך להיות מרוכז, כלומר בלי סניפים, או לא. כמעט בכל העולם היתה דרך ההתפתחות מריבוי של בנקים קטנים לבנק אחד רב־אונים. הבנקים־להוצאה הקטנים שבסקוטלנד ובאירלנד אינם אלא שרידים היסטוריים בלי חשיבות, והמדינה היחידה שנתנה תשובה אחרת לשאלה זו היא ארצות־הברית. שנים עשר הבנקים הפדרליים להוצאת שטרי מטבע והקיימים שם מאז 1913, הם גם פרי מסיבות היסטוריות, וחשוב הוא לדעת שאין הם מחלקות של איזה מבנה עליון, כגון מועצת הרזרבה הפדרלית (Federal Reserve Board), שהיא מועצת הבנקים הפדרליים, אלא מוסדות בלתי־תלויים שיש לכל אחד מהם שיטה משלו שאינה תמיד מתאימה לשל חברו.

התשובה לשאלה אם לבנק המרוכז צריכים להיות סניפים תלויה בפעולתו של הבנק במשק הפרטי. בנק שעסקיו רק עם בנקים, ולא עם לקוחות פרטיים, אינו זקוק לסניפים. ואם לבנק אוף אינגלנד יש סניפים מעטים, הרי אין הם אלא לשכות חליפין לשטרי מטבע. ואולם בנק־להוצאה יש והוא משרת גם לקוחות פרטיים. לדוגמא: הרייכסבנק הגרמני, שיש לו רק לקוחות גדולים, ובנק דה פרנס, המשרת גם לקוחות זעירים – לכל אחד מהם סניפים רבים בארצו.

עד שנת 1914 היתה המגמה כאילו ברורה בכיוון של “בנק הבנקים”, כלומר בנק מיוחד שאינו מתקשר עם היחיד אלא רק באמצעות בנק. מאז חלו כמה משברים בארצות חשובות. באנגליה גופה תמכו בגלוי בשיטה האומרת, שהבנק־להוצאה צריך לעשות עסקים אך ורק עם בנקים, אף על פי שלמעשה היה מטופל בעסקים ממין אחר לגמרי, כגון ארגון־מחדש של מפעלי תעשיה וכדומה.

שיטת הנכיון

התעודה הראשונה והחשובה של כל בנק להוצאת שטרי־מטבע היא הסדרת היקף האשראי הבנקאי במדינה. ולשם כך יש ברשותו שתי תחבולות: שיטת פעולה מסוימת בשער הנכיון ושיטת פעולה מסוימת בשוק החפשי.

בשני שטחים הכוונה היא להשפיע על שער הרבית וממילא על נטייתם ועל יכלתם של הבנקים־לאשראי לתת הלואות. על שוק ההשקעה (האשראי ארך־המועד) אין השפעת האמצעים הללו אלא השפעה עקיפה ולא מעמיקה. הדבר תלוי במבנה שוק הכספים בארץ: במקום שהדרישה לאשראי ארך־מועד ניתנת למימון בשוק הכספים (בבנקים, ע"י החלפה תמידית של שטרות קצרי־מועד) ולא בשוק ההשקעות, תהיה השפעת השינוי בשער הנכיון קטנה, משום שהשפעת שער הרבית ניכרת בעיקר באשראי מסחרי קצר־מועד. באנגליה ובצרפת שלפני 1914 היתה הדרישה לאשראי ארך־מועד בשוק הכספים קטנה מאוד; האשראי בו היה מסחרי וקצר־מועד. על כן היו השינויים בשער הרבית בלונדון משמשים תמיד, כמעט מאה שנה, כעין אות אזעקה בינלאומי על סכנה קרובה, משום שחלק גדול של המסחר הבינלאומי היתה מתממן בבנקים הלונדונים. האפשרויות וסיכויי הריוח במסחר זה היו תלויים, איפוא, במישרים במצבו של שוק הכספים בלונדון.

שיטת הנכיון היא נשק שיש להשתמש בו בעוד מועד, כי בימים שהרווחה בעסקים מגיעה לשיאה, אין עליה של כמה אחוזים ברבית יכולה להשפיע על הספסרות באותה מידה שעליה של אחוז אחד או אפילו של חצי אחוז היה עשוי להשפיע חדשים אחדים קודם לכן. ובימי משבר אפשר ששבועות אחדים של שער נכיון גבוה מדי יספיקו כדי להאריך את המשבר החריף כמה חדשים.

במשך המאה ה־19 היתה שיטת הנכיון של הבנקים המרכזיים מודרכת ע"י היחס שבין קרן הזהב ובין סכום המטבע שבמחזור, או, בלשון זמננו, בין קרן הזהב ובין סכום ההתחייבויות של הבנק המרכזי להוצאת שטרי־מטבע. אם ירדה קרן הזהב (ע"י יבוא של זהב) יותר מדי וסכום שטרי־המטבע שבמחזור עלה – היה צורך להעלות את הרבית, כדי למשוך זהב ולהיפך. שער הדיסקונטו של הבנק־להוצאה צריך להיות קצה למעלה משער השוק הפרטי, שאם לא כן יאבד את המגע עם השוק. כבר במאה ה־19 היו אנשי הלכה שהטילו ספר ביכלתה של שיטת הנכיון, ואמנם בתנאים של זמננו היא באמת קטנה מאוד. אבל אין כל ספק, כי בסטאנדארד של זהב כהלכתו עשויים השינויים בדמי הדיסקונטו להשפיע באופן ניכר על היקף האשראי קצר־המועד; לעומת זאת אין להם, כאמור, כל כוח השפעה על אשראי ארך־מועד.

אפילו בשוק הכספים נחוץ שיתוף ידידותי בין הבנק להוצאת שטרי־מטבע ובין שוק האשראי, כדי שתהיה לראשון אפשרות של השפעה בלי הפרעות. בנקים לאשראי חזקים מדי עלולים ליצור שיטת אשראי משלהם, שלא תמיד תהיה מתאימה לשיטת הבנקים המרכזיים, כפי שראינו מדוגמאות שונות. מצד שני חשיבותו של שער הדיסקונטו תלויה במידה מסוימת ביחס הבנק־להוצאה אל הלקוחות הפרטיים. אם הבנק־להוצאה עומד בקשר ישיר עם הלקוח, כוח השפעתו גדול יותר. אך אם הוא “בנק הבנקים” (אשר, כאמור, מתקשר עם היחיד רק ע"י בנק) השפעתה של שיטת הנכיון של הבנק המרכזי תהא תלויה במידה רבה ביחס הבנקים הפרטיים. נמצא שכוח השפעתו הישירה של הבנק המרכזי גדול הרבה יותר בשעה שיש לו לקוחות פרטיים משלו. במדינות רבות בימינו, הרבית הנדרשת בבנקים הפרטיים וכן הרבית המשתלמת על ידיהם לבעלי־זכות תלויה מבחינה טכנית בשער הדיסקונטו של הבנק להוצאת שטרי־מטבע, היינו הבנקים קובעים אותה בשיעור מסוים למעלה או למטה מן הרבית הרשמית. זה מגביר מאוד את השפעתם הישירה של השינויים בשער הדיסקונטו, אם כי בימינו היקף האשראי מושפע יותר ע“י הנהלת המשק במדינה – וזו נקבעת לרוב לפי ענינים פוליטייים – מאשר ע”י הוצאות האשראי הנקבעות ע"י שער הרבית.

שינויים תכופים מדי בשער הרבית היו נחשבים תמיד למגרעת. ואולם הקבע הממושך ביותר אף הוא תופעה שאינה מצויה אלא בתקופה שבין המלחמות (1939–1918), להוציא מן הכלל את בנק דה פראנס. מתוך 57 השנים שבין “חוק פיל” (ראה להלן “בנק אוף אינגלנד”) ובין סוף המאה ה־19 עברו על צרפת 48 שנים ללא שינוי בשער הדיסקונטו; באנגליה אך שתי שנים, בהולנד 14, בגרמניה 9 שנים.

שיטת “השוק החפשי” (Open Market Policy)

אמצעי שני של הבנק־להוצאה להשפעה על היקף האשראי הבנקאי במדינה ועל שער הרבית – הוא מקח או ממכר של תעודות, עפ"י רוב אגרות־חוב של האוצר או של מוסד בעל־בטחון מעולה, ויש ארצות שהוא קונה בהן אפילו שטרי־חליפין ראשונים במעלה. כשהוא מוכר תעודות – הכסף בשוק מתמעט, והוא עושה כן כדי להעלות את שער הרבית או כדי למנוע את ירידתו, ולרוב כדי לתת תוקף יותר לשער הרבית שלו עצמו. ולהיפך, אם יש ברצונו להעלות את הליקבידיות בשוק ולהוריד את שער הרבית שלו, הריהו מרבה לקנות תעודות.

בארצות־הברית, למשל, במקום ששטרי המלוה הממלכתי (פדרלי) משמשים כיסוי להוצאת שטרי־המטבע של “הבנקים הלאומיים”, ענין המקח־וממכר הסדיר בשטרי־המלוה הללו הם מעשים בכל יום במערכת הבנקים הפדרליים (הריכוז הפדרלי של הוצאת המטבע), שהיא פעילה בשוק החפשי מראשית היותה, ולא עוד אלא שיש לה אפשרויות רחבות הרבה יותר מאשר המסחר בשטרי־מלוה ממלכתיים בלבד, כפי שיבואר להלן. ואשר לבנק־אוף־אינגלנד הרי אין לו כל הגבלות חוקיות להשקעותיו, מחוץ להוראות בדבר כיסוי זהב לשטרי־המטבע (הוראה שבוטלה בימינו). יש לו מחזור קטן מאוד של שטרי־חליפין, אבל בידו מפתחות ההשקעה של סכומים גדולים מכספי הציבור בצורה זו או אחרת, וממילא גם אפשרויות נרחבות להשפעה בשוק החפשי. שני הבנקים הללו פיתחו בשתי עשרות השנים האחרונות את שיטת הפעולה בשוק עד כדי אמנות מיוחדת במינה, ובעקבותיהם יצאו עכשיו הרבה בנקים אחרים להוצאת שטרי־מטבע. במשטר של “מטבע מנוהל” התכסיס בשוק החפשי הוא לרוב חשוב ויעיל יותר מאשר תכסיסי הנכיון.

צמצום האשראי

בדורנו נתחדשה דרך שלישית חשובה בתכסיסי הבנק־להוצאה. שום בנק־להוצאה (ושום בנק בכלל) איננו נוהג לתת אשראי ללא בוחן וללא סייג. אבל המונח הטכני “צמצום אשראי” בא להורות על דרך מיוחדת בענין זה, שאנו יודעים אפילו את ראשיתה. לאחר שנסתיימה האינפלציה הגרמנית משנות 1920/23 היה הכל תלוי בדרך ההוצאה של ה“רנטנמארק” החדש וסגן־נשיא הרייכסבנק לא נהג לתת אשראי במתינות ובזהירות אלא ביד רחבה ובקצב שהיה מתאים יותר לתקופות מסוימות בשנים שעברו. ב־8 באפריל 1924 לא ראה הנשיא החדש, ד"ר שאכט, כל תרופה אחרת אלא מתן פקודה, שההיקף האשראי הקיים של הרייכסבנק הוא גם קצה גבולו, ואין לתת אשראי חדש נוסף. ואפילו העברת סכומים מאיש לאיש או מסניף לסניף בתוך התחומים האלה טעונה רשיון. את היקף האשראי הכללי יש להפחית כל חודש ב־10%. מובן, שאמצעי זה הביא לידי משבר דיפלטיבי, אבל נתברר שהוא בר־פעולה במידה כזאת ובמהירות כזאת, שהרייכסבנק ובנקים־להוצאה אחרים חזרו והשתמשו בו לעיתים מזומנות.

היחסים בין הבנק־להוצאה ובין הבנקים־לאשראי אינם מצטמצמים בחוג הרידיסקונטו או ההתחרות. הבנק־להוצאה הוא המנהיג הטבעי של הבנקים, הוא כמעט תמיד גם המנהיג של הסינדיקטים להוצאת שטרי־המלוה הממלכתיים (באנגליה אין סינדיקטים כאלה). שאלה אחרת נתעוררה ע"י המגמה להטיל פיקוח ממשלתי על הבנקים, דבר אשר הונהג ברוב הארצות במשך עשרות השנים האחרונות. הבנק־להוצאה, יש אשר הוא עצמו מגשים את הפיקוח, כמו באיטליה, או שהוא עושה זאת בקשר אמיץ עם המפקח הממשלתי כמו בגרמניה. בקצת ארצות, כגון בשבדיה, הפיקוח הוא נפרד לגמרי מעל הנהלת הבנק־להוצאה. ואולם המופת של ארצות הברית מוכיח כי שיתוף מסוים הוא הכרחי: המפקח על המטבע, שהוא הפקיד הממשלתי המפקח על הבנקים, הוא גם חבר למועצת הרזרבה הפדרלית (המועצה המפקחת על הבנקים הפדרליים).

בנק אנגליה

הבנק החשוב שבעולם להוצאת שטרי־מטבע עודנו בנק־אוף־אינגלנד. הוא גם הותיק שבכל הבנקים הקיימים; רק הבנק השבדי קשיש ממנו כמה עשרות שנים. הון־היסוד שלו (1.2 מליון לירות שטרלינג) הוא, כמו שנאמר, מלוה שנתנו סוחרי לונדון וקבלניה לממלכה וקיבלו ממנה תמורתו את הזכות להוציא שטרי־מטבע בסכום זה. גם התוספות להון זה בשנים הבאות, עד שהגיעו לשיעורו כיום, 14.5 מיליונים לי"ש, ניתנו בדרך זו, ורובו של ההון עדיין מצוין בדין־וחשבון כחוב נצחי של הממלכה, שמקצתו אינו נושא רבית.

הבנק מתנהל ע"י גוברנר וסגן גוברנר ו־42 מנהלים. בתחלה היו המנהלים מתחלפים בכהונה כל שנתים לפי התור, וכל אחד היה תחילה סגן־גוברנר ואחר כך גוברנר. לורד קונליף כיהן כגוברנר כעשר שנים, בימי המלחמה הקודמת ולאחריה, עד יום מותו. יורש כסאו, זה למעלה מעשרים שנה, הוא מונטגיו נורמן. זה 15 שנה ששני פקידים ראשיים של הבנק מצורפים אל הדירקטוריון ואחד מהם מכהן כסגן־גוברנר. זה 200 שנה שהבנק מנהל את קופתה ואת חשבון חובותיה של הממלכה הבריטית.

בתקופה הנפוליאונית נתגלה, כי שטרות שכיסוים זהב, ואפילו כסף טהור, נתנו רווחים יותר משטרי־המטבע של בנק־אוף־אינגלנד. הבנק היה אנוס ב־1820 לחזור גם לכיסוי של זהב, אף שכבר ניסה בזה פעם וביטל. עד אשר בא “חוק פיל” משנת 1844 וסיכם את כל הנסיונות הללו וביסס אותם על יסודות משפטיים, שעליהם נשענת עבודת הבנק עד היום הזה. הסעיף החשוב שבחוק זה הוא התקנת מכסה קבועה של שטרי־מטבע נוספים שאפשר להוציאם בכיסוי מלא של זהב. זוהי שיטה לא גמישה כלל וכלל, שאין לה קיום אלא בארץ ששטר־המטבע ככלי־תשלום איננו ממלא בה אלא תפקיד צנוע לצדו של השיק. וגם כאן היה סוף־סוף הכרח לבטל את גזירת הכיסוי שלוש פעמים במשך 20 השנים הראשונות, אלא שבפעם הראשונה והשלישית הספיקה ההודעה בלבד על ביטול תקנת הכיסוי בעתיד כדי למנוע משבר כספי.

ב־1890 נקט הבנק בדרך אחרת: השיג ע“י בית רוטשילד אשראי של 3 מיליון לי”ש זהב בבנק דה פרנס; זה אולי המעשה הראשון של “שיתוף בין בנקים־להוצאה”, ענין שמייחלים לו כל כך בדורות האחרונים. משפרצה מלחמת העולם הקודמת נמצא שבמסגרת החוקה הזאת של הבנק אין כל אפשרות להתגבר על מיעוט מכשירי התשלום בשוק והיה הכרח להוציא עוד שטרי־מטבע ממלכתיים, הם Currency Notes. מן ה־“Bradbury’s” הללו (על שמו של מזכיר האוצר בימים ההם, בראדבורי, שחתם על שטרי־מטבע אלה) יצאו אחר כך שטרי־המטבע בני לי“ש ובני חצי לי”ש אשר במחזור כיום, כי לפניהם לא היו מותרים אלא שטרות בני 5 לי“ש ומעלה. מלבד זאת קמו ב־1928 וצירפו גם את שאר שטרי־המטבע הממלכתיים אל המכסה הקבועה והעמידוה על 260 מיליון לי”ש. שאר שטרי־המטבע אשר במחזור היו כמקודם חייבים בכיסוי מלא של זהב ואפילו ירידת השטרלינג ב־1931 לא שינתה בזה מאומה, מלבד שפטרה מן החובה להחליף למעשה שטרי־מטבע בזהב. החילוף במטבעות מתכת בטל עוד בשנת 1914, אלא שבשנות 1925–1931 אפשר היה תמיד לקבל בבנק מטילי־זהב.

כזאת היתה חוקת הבנק מבחינה משפטית עד ראשית המלחמה החדשה. אבל לאחר ירידת השטרלינג קרה מקרה אשר שינה את מבנה הבנק מבחינת הסטאנדארד תכלית שינוי: ב־1932 נוצרה ה“קרן לייצוב המטבע”. בימים הקשים שבין מלחמה למלחמה היו כל המדינות עוסקות בתכסיסי־מטבע, קצת ע“י הבנקים להוצאת שטרי־מטבע וקצת לצדם של הבנקים הללו. באנגליה עשה זאת בנק־אוף־אינגלנד על חשבון עצמו, על חשבון המדינה, לאחר שהמצב היה הולך ורע. נמצא שהקרן נתנה רק תוקף למצב שהיה קיים ועומד, אבל כל התכסיס הזה גרם שהדין־וחשבון של הבנק, שהיה לקוי גם קודם, איבד לגמרי את ערכו. תכסיסי־מטבע מחייבים סודיות, והויתור היחיד שנעשה, במאוחר, לדעת הקהל היה זה, שחייבו את הקרן לפרסם דו”ח פעמים בשנה ולמועד שנסתיים לפני שלשה חדשים. בסעיף החשוב ביותר אשר בדו“ח, כמות הזהב, לא חל כמעט שינוי ע”י יצירת הקרן עד לסמוך לימי המלחמה של עכשיו, כשם שלא חל שינוי בדמי הדיסקונטו. היו כמובן כמה טרנזאקציות גדולות בין הבנק ובין הקרן. גרמו לכך טעמים של תכסיסי־מטבע ועשו תמיד רושם רב. הטרנזאקציה האחרונה היתה עם פרוץ המלחמה וחשיבותה גדולה ביותר עד היום: קרן הייצוב קיבלה לידיה את כל הזהב אשר בבנק. מחזור שטרי־המטבע של הבנק הוא עכשיו, כנראה, מכוסה כולו על ידי בטוּחות ממשלתיות (Government Securities).

חוקת הבנקים האנגלית, ועל כולם – הלך־המחשבה האנגלי על מהות הבנק, הבדילה תמיד בין השקעות מותרות, קצרות־מועד, ובין הקפאת הכסף ע"י מלוה גדול. באיזה מידה נשמר הבדל זה למעשה בבנקים לאשראי – ידובר במקום אחר. כאן יש להעיר, על כל פנים, שאין זו אלא אירוניה של הגורל, שדווקא בנק אוף אינגלנד ראה עצמו אנוס אחרי 1919 להקפיא את הונו בכמה וכמה מפעלים באנגליה ומחוצה לה. נודעת ביותר השתתפותו באנגלו־אינטרניישונל בנק, יורשת הבנק האנגלו־אוסטרי. ההפסד הגדול שהיה כאן ודאי כבר נמחק בפנים. גדולות וחשובות מזו היו ההשתתפויות בבריטניה עצמה, בעיקר בעסקי־איפותיקה חקלאיים ובהבראת ענפי תעשיה שונים, ועל כולם – תעשיית צמר־הגפן.

על הדין־וחשבון של בנק אוף־אינגלנד ידובר להלן, בקשר עם שאלת הפומבי בבנקים להוצאת שטרי־מטבע.

הבנקים הפדרליים בארצות הברית

מסוג אחר לגמרי הם תולדותיה ומבניה של מערכת הבנקים הפדרליים בארצות־הברית (Federal Reserve System). פיצול הבנקאות להוצאת שטרי־מטבע בארצות הברית מאז הכרזת העצמאות ב־1776 עד 1913 – אין לו חבר בשום ארץ אחרת. נסיונות רבים במאה הי“ט ליצור בנק־להוצאה מרכזי נכשלו כולם בגלל נטיית ההתבדלות החזקה של הארצות השונות אשר בברית. לרוב נדחתה הצעת החוק כבר בקונגרס. עד שבא “חוק הבנקים הלאומיים” (National Banks Act) משנת 1863, שעבר בשלום אך בגלל מלחמת האזרחים, וקבע הלכה שכל שטרי־המטבע צריך שיהיה להם כיסוי בשטרי־מלוה של הברית. אין שום בנק רשאי להוציא שטרי־מטבע אלא “הבנקים הלאומיים” (National Banks), כלומר הבנקים המכוונים מעשיהם לפי החוק הנ”ל, ורק במכסת שטרי־המלוה של הממשלה אשר בידיהם. חוסר הגמישות במחזור שטרי־המטבע שנוצר עקב חוק זה הביא לידי המשבר הכספי של שנת 1907. עד כמה גרם החוק להחרפת המשבר יש לראות מדברי ג. פ. מורגאן, שהתאונן בפני ועדה של הסינט על העובדה, שלא עלה אז בידו להשיג שום אמצעי־תשלום ליקבידי בלשכת האוצר בניו־יורק אפילו במחיר זהב בעין. הנסיון המר של אותו סתיו הוליד את ה־Federal Reserve Act (חוקת הרזרבה של הברית) מ־1913, אשר קיבל תוקף בשעה האחרונה שלפני מלחמת העולם הקודמת ומנע משבר כספי כבד בפרוץ המלחמה.

במקום בנק מרכזי אחד להוצאת שטרי־מטבע נחלקו כל ארבעים ושמונה הארצות של הברית ל־12 מחוזות ובכל אחד מהם הוקם “פדרל רזרב בנק” המוציא שטרי־מטבע. “הבנקים הלאומיים” שבמחוז נדרשו להיות חברים למערכת הרזרבה הפדרלית. “הבנקים הארציים” (הקיימים בארצות השונות לפי החוקה הפנימית של אותן הארצות – (State Banks) היו רשאים להיות חברים לפי תנאים מסוימים. כיום מקיפה מערכת הרזרבה הפדרלית כשליש לערך מכל הבנקים שבארצות הברית (מספרם למעלה משתי רבבות) ובהם שני שלישים מכל הכספים שבבנקים. הבנקים־החברים חייבים להפקיד בבנק הפדרלי שבמחוזם את הרזרבה שהם מצווים עליה לפי החוק (בהתאם לפקדונות שבידם) ולקנות מכסה מסוימת של ניירות הבנק הפדרלי. לעומת זאת יש להם הזכות להשיג בבנק זה נכיון שטרות והלואות. בנקים שאינם חברים למערכה אינם זכאים למו"מ עם הבנק הפדרלי. ואולם הבנק הפדרלי רשאי לקנות בשוק שטרי־מלוה ממלכתיים וכיוצא בזה אפילו משאינם חברים. הבנקים הפדרליים אינם תלויים זה בזה והרשות לכל אחד מהם לקבוע לעצמו שער רבית כרצונו – ולרוב השער במערב החקלאי גדול מאשר במזרח התעשייתי – אבל קשורים הם זה בזה קשרי אשראי ולפעמים במידה רחבה מאד.

פסגת המערכה הזאת וחוליתה המקשרת היא “מועצת הרזרבה הפדרלית (Federal Reserve Board)”, מוסד ממשלתי של שמונה חברים, מהם שנים שהם פקידים פדרליים – שר האוצר, הוא נשיא המועצה, והמפקח על המטבע (Comptroller of the Currency) – שניהם מצטרפים למועצה בתוקף משרתם. ההנהלה המעשית היא בידי הגוברנר, אחד מששת החברים, שהם מתמנים על־ידי נשיא ארצות־הברית למשך 10 שנים. סמכותה של המועצה היא רחבה מאד. כוחה יפה אפילו לצוות שאחד הבנקים הפדרליים יסדר לחברו נכיון־משנה (רידיסקונטו), לשחרר בנק פדרלי למשך 15 יום, תמורת מס על שטרי־מטבע, מחובת הכיסוי המוטלת עליו לפי חוקת הרזרבה הפדרלית, לאשר את שער הרבית שקבע לו כל בנק וכדומה.

הריוח הנקי של כל בנק פדרלי מצטבר בקרן עודפים עד שהוא משתווה להון החתום. מן העודף ניתנים 10% לקרן עודפים, השאר – לאוצר הממשלה. הרי שהבנקים הם אמנם מוסדות פרטיים, שרוב מנהליהם (6 מתוך 9) – נבחרים ע"י החברים, אבל מכיון שהם נתונים לפיקוח הממשלה הם כעין־ממשלתיים. שלושה מנהלים מתמנים על ידי מועצת הרזרבה הפדרלית לשלוש שנים, אחד מהם הוא נשיא המועצה של הבנק במחוז ונקרא “מורשה הרזרבה הפדרלית”.

ההשגחה על הוצאת שטרי־המטבע היא כמובן בידי המפקח והוא עושה זאת על ידי המורשים.

מערכת הבנקים הפדרליים היא, איפוא, מערכת בנקים להוצאת שטרי־מטבע והיא היתה הראשונה שדאגה לשיעור מסוים של כיסוי לכל סכום ההתחייבויות. השיעור הוא 35% בזהב או באמצעי־תשלום חוקיים אחרים. שטרי־המטבע של הבנק הפדרלי חייבים בכיסוי של זהב דווקא בשיעור של 40% לפחות.

דינים־וחשבונות ופומביוּת

אם הבנק לאשראי משקף את הגאות והשפל במשקה של ארץ ביתר בהירות וביתר מהירות מאשר כל מפעל תעשייתי שהוא – הבנק הגדול להוצאת שטרי־מטבע על אחת כמה וכמה. ייתכן, כי התביעה מאת הבנקים־להוצאה שיפרסמו סיכומים (Returns) כסדרם היתה מטרתה בראשונה לשמור עליהם שלא יעברו על תקנות הכיסוי שנתחייבו בהן. אבל עד מהרה נתברר, שסיכום מלא של בנק־להוצאה תועלתו גדולה יותר וערכו הלאומי־כלכלי הלך והתבלט. במאה העשרים התחיל חלק מן הבנקים־להוצאה לעבד בעצמם ובשיטתיות את כל החומר החשוב מבחינה כלכלית המגיע לידם ולפרסם אותו, תחילה בתוך הדו“ח השנתי שלהם ואחר כך לחוד. המצב בשנים האחרונות שלפני המלחמה החדשה היה בערך כך: בנק־אוף־אינגלנד נשאר נאמן למסרתו הנושנה של שמירת סוד. אין הוא מפרסם דו”ח שנתי, המנהל שלו אינו מדבר באספה הכללית, שאלות מצד בעלי מניות נחשבות כחוסר נימוס וכמעט שאין עליהן תשובה. ואולם גם הוא יצא בעקבות הפדרל רזרב בנקס ומפרסם סקירות סטאטיסטיות חדשיות. סקירות אלו אינן חסרות ענין, אך אין להשוותן אל הירחונים של מועצת הרזרבה הפדרלית של ארצות הברית. מלבד הירחון האמריקאי הזה, שחשיבותו המדעית לחוקרי הקוניונקטורה גדולה מאד, יש עוד הרבה בנקים־להוצאה המוציאים קובצים חדשיים. אמנם יש בהם המצמצמים מאד את חוג הקוראים; כך היה עושה, למשל, הרייכסבנק הגרמני עוד לפני המשבר הכספי של 1931. הדו“חות הרגילים של הבנקים הללו מכילים עד היום הרבה ידיעות בעלות חשיבות משקית כללית שאין אתה מוצא אותן במקום אחר. ואעפ”י כן הפרסום החשוב ביותר של כל בנק־להוצאה הוא, כמובן, ה“סיכום” התדיר, המופיע לרוב אחת לשבוע.

תכנו של הסיכום הוא בעיקר ידיעות על מחזור שטרי־המטבע ואמצעי הכיסוי ועל סכומי הזכות והחובה. אולם ידיעות אלה ניתנות בריכוז כזה שאין כל אפשרות להוציא על פיהן משפט על מצבם האמיתי של המטבע ושל שוק הכספים בארץ. הסיכום הלקוי ביותר והלוט ביותר הוא של בנק־אוף־אינגלנד. ידועה השיחה בין סיר אדוארד הולדן, מנהל המידלנד־בנק, לבין לורד קונליף, מנהל הבנק־אוף־אינגלנד, שבה התאונן הולדן על הסיכום של ב. או. אי. שאין לראות בו כלום חוץ מכמות הזהב. “וגם את זאת לא הבנת כהלכה” – ענה לו קונליף.

נביא לדוגמא סיכום אחד של בנק־אוף־אינגלנד, המחולק לשתי מחלקות: מחלקת ההוצאה (Issue Department) והמחלקה הבנקאית (Banking Department).

סיכום בנקאי (Bank Return) ל־9 באוגוסט 1939

מחלקת ההוצאה

אקטיב פסיב לי"ש לי"ש חוב הממשלה 11.015.100 שטרי מטבע שהוצאו: בטוחות ממשלתיות אחרות 288.154.925 במחזור 521.876.938 בטוחות אחרות 120.018 במחלקה הבנקאית 24.540.027 מטבעות־כסף 709.957 מטבעות־זהב וגושי־זהב 246.416.965 ־־־־־־־־־־־־־־־־־ ־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ 546.416.965 546.416.965 המחלקה הבנקאית אקטיב פסיב לי"ש לי"ש בטוחות ממשלתיות 114.831.164 שארית 3.562.973 בטוחות אחרות: הון 14.533.000 דיסקונטו ומפרעות 5.954.915 פקדונות ציבוריים 31.845.568 בטוחות 21.532.552 פקדונות אחרים: שטרי מטבע 24.540.027 של בנקים 81.654.303 מטבעות זהב וכסף 686.507 שונים 35.929.321 ־־־־־־־־־־־־־־־־־־־ ־־־־־־־־־־־־־־־־־ 167.545.165 167.545.165

בסוף באה טבלת השואה לשבוע הקודם ולשנה הקודמת.

סכום כל שטרי־המטבע שהוצאו, הן ב“נאמנות” (בכיסוי של בטוחות) והן ב“כיסוי זהב”, נראה מן המאזן של מחלקת ההוצאה. בסעיפים 1, 2 מחולק הסכום לשנים – החלק שבמחזור והחלק האצור בבנק (רזרבה של שטרי־מטבע). השני מופיע, כמובן, גם בצד האקטיב של המחלקה הבנקאית (ס' 16), ס' 3 הוא אותו “חוב נצחי” שדיברנו בו. ס' 4 כולל רק ניירות־ערך ממלכתיים וס' 5 גם שטרות של יחידים (מאז המלחמה נעלם ס' 7, אוצר הזהב, ונתמזג בס' 4). הסעיפים 3, 4, 5, 6 הם הכיסוי “להוצאת הנאמנות”.

במאזן המחלקה הבנקאית – ס' 9 הוא הרזרבה מבחינה מאזנית־טכנית, אבל כולל גם את הריוח, כלומר פוחת בכל חצי שנה, אחרי האספה הכללית, בסכום הדיבידנדה המחולקת. סעיף 14 כולל כל ניירות־הערך הממשלתיים, שנקנו בשוק או שנתקבלו לנכיון או במשכון, גם מפרעות לממשלה. ס' 15 הם ניירות־ערך לא־ממשלתיים שנקנו בשוק. ס' 14 אשראי בנכיון ובמשכון שניתן לשוק, וביחוד לסוחרי שטרות. הבנקים הגדולים אינם עושים דיסקונטו בבנק־אוף־אינגלנד, שלא לגלות סימנים של חוסר ליקבידיות.

לעומת 17 הסעיפים של סיכום הבנק־להוצאה הבריטי יש בסיכומי הבנקים האמריקאיים, הן בסיכום הארצי המרוכז והן בסיכומי 12 הבנקים הפדרליים שבמחוזות, קרוב ל־30 סעיפים. כל סיכום משקף את התנאים המיוחדים שבמחוז. העתונות מביאה אך מספרים נבחרים מן הסיכום הניו־יורקי. סעיף הזהב מחולק על פי רוב לשנים – זהב לכיסוי ושאינו לכיסוי. ניירות־הערך הממשלתיים מחולקים למלוות, לשטרי־מטבע ולשטרי־חוב. השטרות שנקנו מן הבנקים־החברים מובדלים מן השטרות שנקנו בשוק, ויש עוד כמה שינויים קלים. הסיכומים של שאר הבנקים בעולם אינם שונים הרבה מן הנזכרים לעיל.

תמציות של כל הסיכומים הללו היו מופיעות ע"י חבר הלאומים, ואף שהיו באות במאוחר – היתה חשיבותן גדולה מאד.

שיטת המטבע שהיתה קיימת בארץ־ישראל לפני המלחמה הונהגה על ידי התורכים בשנת 1880. הסטאנדארד היה לירת הזהב, שהיתה מחולקה למאה פיאסטרים (גרושים יציבים). המטבעות העיקריים מלבד הלירה היו: מג’ידי הכסף – 20 פיאסטר סאח או 1/5 הלירה; בשליק הנחושת או בשליק הכסף בני שנים וחצי פיאסטרים סאח, ופיאסטר הכסף או פיאסטר הניקל בני 4 מטליקים או 40 פארס. מטבע נייר לא היה בארץ. ברם, לשם חישוב המחירים, מקח־וממכר בשוק והנהלת חשבונות השתמשו ביחידה מדומה בשם גרוש שורוק (גרוש לקוי או גרוש שוק), שלא היה קיים כמטבע והיה מחוסר תוקף חוקי. שויו היה משתנה מעיר לעיר. לירת זהב, שערכה היה 4.40 דולר, היתה שווה ל־124 גרוש שורוק בירושלים, ל־141 בתל־אביב, ל־162 בחברון, ול־255 גרוש שורוק בעזה. בתל־אביב, למשל, היו נוהגים לחשב גרוש שורוק כשווה שלשה מטליקים ומחצית הקבק (1 מטליק = 2 קבקים = 8 סאחים), ובשליק אחד – עשרה מטליקים ו־½1 קבקים. נוסף לזה ומחמת ירידת ערכה של מתכת הכסף, קבעה הממשלה שבשביל תשלום המסים יש לחשב את המג’ידי כשווה 19 גרוש סאח ובאופן כזה הכניסה מטבע שלישי – גרוש ממשלתי.

מטבע חוץ היו מקבלים בארץ ברצון. המטבע העובר לסוחר היה: מטבע הזהב הצרפתי של 20 פרנקים (= 87,5% של הלירה התורכית), ליטרת השטרלינג האנגלית (= 110% של הלירה התורכית), ומטבעות זהב רוסיים. אכן, ערך המטבעות היה משתנה לפי המקומות: שויו של השטרלינג היה 136 גרוש שורוק בירושלים, 156 בתל־אביב. דרך זו של חישובי חליפין היתה כמובן קשה ביותר, וגרמה לערבוביה רבה; מסיבה זו ומפאת חוסר מטבעות היו החלפנים מרויחים מחילופי מטבעות שונים ומפריטת מטבעות זהב למטבעות קטנים (כאן כדאי להעיר, כי עד היום שולטת בארץ ערבוביה ביחידות המשקל: רוטל שווה ל־2.88 ק“ג בירושלים ובתל־אביב, ל־2.56 בחיפה, ול־3.1 ק”ג בחברון).

בזמן המלחמה היה מורגש בכל הארץ מחסור גדול במטבעות כסף, משום שההמונים הרבו להטמין אותם ומפי יצוא הכסף לגרמניה ואוסטריה כתשלום בעד חמרי מלחמה. הממשלה התורכית ביטלה את החישוב בגרוש שורוק והוציאה מטבעות־נייר, שלכמה מהם היה בתחילה כיסוי בזהב או בשטרי־ערך של האוצר הגרמני. אבל הוצאת מטבעות הנייר גדלה והלכה וערכם פחת והלך; בירושלים ירד ערך לירת הנייר בנובמבר 1915 ל־98 פיאסטר סאח; בינואר 1916 ל־90, ביוני ל־57, ובדצמבר ל־33; ביוני 1917 ירד שוב ל־31, ובדצמבר, בזמן הכיבוש, ל־18 פיאסטר סאח. ועדיין היה מורגש מחסור במטבע נייר ומשום כך השתמשה הממשלה בהמצאה אפיינית: היתה גוזרת את לירת הנייר לשני חצאים שווים וכל מחצית היתה מתקבלת ע"י הממשלה, הבנקים והתושבים כמחצית הלירה.

נובמבר 1917 – אוקטובר 1927

ב־23 בנובמבר 1917, עם כיבוש הארץ על ידי כוחות הצבא הבריטי שבמצרים, הכריז השלטון הצבאי, כי למטבע המצרי ניתן תוקף של מטבע חוקי. מטבע זה הוּצא ע"י הבנק הלאומי המצרי והיה לו כיסוי בשטרי־האוצר הבריטי ובזהב וגם היה קשור עם השטרלינג הבריטי. שטרי המטבע התורכיים בוטלו, ואלה של מצרים, אשר הוכנסו לארץ על ידי הצבא בכמויות גדולות, היו מתקבלים בכל הארץ, לאחרי תקופת־מעבר קצרה, בערכם הנומינלי. מחזור המטבע בארץ ובעבר־הירדן בשנת 1922 נערך ב־900,000 לירות מצריות ובשנת 1927 – ב־2 מיליון, מזה – 90% בשטרי־מטבע ו־10% במטבעות כסף, ניקל ונחושת. יחידת הסטאנדארד היתה: לירה מצרית אחת = 100 פּיאסטרים (גרושים) = 1000 מילים. המטבעות היו: שטרי־המטבע בני חצי לירה, לירה אחת ויותר, מטבעות כסף של 5 ו־10 פּיאסטרים; מטבעות ניקל – ½, 1 ו־2 פּיאסטרים; נחושת – 1, ו־2 מילים.

שיטת המטבע הזאת היתה שלטת 10 שנים עד נובמבר 1927. בתקופה זו היה השטרלינג, ויחד אתו, כמובן, הלירה המצרית, מטבע יציב, וארץ ישראל נהנתה משיטת־מטבע בריאה וניצלה בשטח זה מכל התהפוכות אשר מהן סבלו לא רק המדינות החדשות, כמו סוריה, פולין וצ’כוסלובקיה, אשר הנהיגו מטבע שלהן, אלא גם מדינות ותיקות כגרמניה, צרפת ואיטליה, אשר שער החליפין שלהן היה בלתי־יציב. אכן, לא היתה אפשרות להמשיך זמן רב בשיטה זו, כי סיבות פוליטיות וכלכליות הגבירו את הצורך בשיטת מטבע מיוחדת לארץ־ישראל. הסיבות היו: א) הארץ היא ארץ מנדטורית ובלתי־קשורה למצרים; זו יצאה בינתים מאפיטרופסותה של בריטניה והיתה למלוכה אוטונומית; ב) לארץ ישראל אין כל חלק בהנהלת הבנק המצרי שהוציא את שטרי־המטבע, ובמקרה שתונהג שיטת מטבע חדשה במצרים צפויות לארץ סכנות ידועות משינוי זה; ג) ארצנו לא קיבלה כל חלק מהרווחים אשר קיבל הבנק המצרי מהאופרציות הכספיות ומהוצאת מטבעות קטנים של מתכת פחותת־ערך.

באפריל 1924 הוקמה ועדה מורכבת מבאי־‏כוח הממשלה, התושבים והבנקים, והוטל עליה לעיין בשאלת מטבע ארצישראלי, שיטתו ויחידותיו.

מצבנו הכלכלי בתקופה ההיא השפיע, כנראה, יחד עם המצב המדיני, על בחירת שיטת המטבע. ב־1926 היתה בארץ אוכלוסיה קטנה של 900 אלף איש, ומהם 150 אלף (16%) יהודים; הארץ נמצאה אז בדרגת־התפתחות נמוכה הרבה יותר מזו של היום; התוצרת של בתי החרושת ושל בתי המלאכה היתה פחות מ־4 מיליון לא“י; סכום המטבע במחזור עלה ל־2 מיליון לא”י; סכום הפקדונות בבנקים היה קטן והיו שייכים בחלקם לבני חוץ־לארץ, שהיו רשאים להוציאם בכל זמן שירצו. אולם מה שבלט בעיקר היה המצב הבלתי בריא של סחר החוץ: היבוא ב־1926 עלה ל־6.6 מיליון לא“י, והיצוא ל־½1 מיליון לא”י. את הגרעון הזה, 5,1 מיליון לירות, אפשר היה לכסות על ידי זהב, דביזים, יבוא של הון זר להשקעות בבנין הארץ והכנסות שונות “סמויות מן העין”. קיום שער החליפין היה מצריך אמצעים מסובכים ומסוכנים.

תוצאות חקירתה של הועדה לא פורסמו ברבים, אולם ידוע שהיא לא המליצה על ייסוד בנק מרכזי להוצאת בנקנוטים; ההוצאה־לפועל היתה צריכה להיות בידי ועדה אֶמיסיונית, שתתמנה ע"י הממשלה ושתעבוד בשיתוף־פעולה עם ועדה מטעם הממשלה שבלונדון. כסטאנדארד הציעה הועדה לירה, השווה בערכה ללירה שטרלינג ומתחלקת לעשרה שקלים בני 100 פרוטות; היחידה העיקרית במחזור, בהתחשב עם התנאים הכלכליים, היה צריך להיות השקל.

שיטת המטבע בארץ

התקנות פורסמו בעתון הרשמי מס' 170 מ־1 בספטמבר 1926 ובמס' 182 מ־1 במרס 1927, ואפשר לסכמן כך: ההנהלה נמצאת בידי “מועצת המטבע הפלשתינאית (א"י)” (Palestine Currency Board) המורכבת כולה מפקידים בריטיים – באי־כוח הכתר, האוצר הבריטי ועוד, המתמנים על ידי ממשלת בריטניה והאחראים רק בפניה. המועצה רשאית להוציא מטבעות־נייר ומטבעות־מתכת. הסטאנדארד הוא הלירה הא“יית המחולקת ל־1000 מיל, ואם היא מוּצאה בצורת מטבע־מתכת חייבים לעשותה מזהב, ועליה להכיל 123 גרעינים. המטבע יהיה: מטבעות־נייר בני ½, 1, 5, 10, 50, ו־100 לא”י; מטבעות־כסף – בני 50 ו־100 מיל; מטבעות־ניקל – בני 10 ו־20 מיל; מטבעות־ברונזה – בני 1 ו־2 מיל (אין התקנות מכירות בכינויים “גרוש” ו“שילינג” המקובלים ע"י הקהל שהיה רגיל להשתמש במטבעות תורכיים ואנגליים).

המטבע הארצישראלי יכול להיות מוחלף במטבע בריטי לפי המכסה הנומינלית של לירה ארצישראלית בלירה שטרלינג בריטית ולהיפך. הרוצה להחליף מטבעות ארצישראליים בבריטיים חייב להביאם לבנק ברקליס בירושלים ולקבל את השטרלינג מלונדון וכן להיפך. בעד העברת הכסף בין ירושלים ללונדון על־ידי הדואר, או על־ידי הטלגרף, משלם המחליף ⅛ של אחוז אחד מהסכום המוחלף. באופן זה קשורה הלירה הא"יית לשטרלינג.

המועצה רשאית להשקיע את כספיה בניירות־ערך של הממשלה הבריטית ושל ממשלות הדומיניונים; עליה ליצור קרן־מלואים למטבע בסכום מספיק להחלפת מטבע הנייר שלה ולכיסוי כל פחיתה בערכו של המטבע. אם המועצה מוצאת כי הקרן הזאת מספיקה למטרות אלה, רשאית היא לתרום סכומים מסוימים לממשלת ארץ־ישראל.

המועצה וקרנותיה אחראיות על כיסוי מטבעות הנייר שבמחזור, והסכומים הדרושים לתשלום יהיו חוב על הכספים והבּטוּחוֹת אשר בידה, ובמקרה שלא יספיקו נופלת האחריות על הכנסותיה הכלליות של ממשלת א"י. פירושו של דבר שהלירה הא"יית קשורה לשטרלינג, ואין המועצה צריכה להחזיק ברזרבה של זהב, ואין היא קונה ניירות־ערך של ממשלת הארץ והמוסדות הכלכליים שלנו. אין לממשלה בא־כוח במועצה, אולם היא אחראית למועצה בהכנסותיה.

המועצה חייבת לפרסם דינים־וחשבונות שנתיים מפורטים בנוגע לסכומי המטבעות שהוצאו על ידה, לסכום הקרנות וכו'. מרכז המטבע הוא בירושלים; מנהל האוצר של הממשלה הוא מנהל המטבע ובנק ברקליס הוא הסוכן המקומי.

השיטה הונהגה בנובמבר 1927, ונתקבלה ללא פקפוקים בארץ ובעבר־הירדן. המטבע המצרי שהיה בארץ הוחלף בבנקים לפי המכסה של לירה ארצישראלית = ל־0.975 לירה מצרית, אם כי עבר זמן מה עד שהמצרים הסכימו לקבל חזרה את מטבעות המתכת שלהם (אשר חלק גדול מהם הוטמן קודם לכן על ידי הפלחים) ואפילו במחיר מופחת – מה שגרם לנו הפסד של 24,500 לא“י. מועצת המטבע הוציאה בשנת 1927 מטבעות־נייר בסך מיליון וחצי לא”י ומטבעות־מתכת בסך ¾ מיליון לא“י. הסכום האחרון היה מופרז, הואיל ומטבעות־כסף הוכנסו למחזור בסך 200,000 לא”י בלבד; למעלה מ־320,000 לא“י הוחזרו לאנגליה בשנות 1928 ו־1929 ונמכרו בתורת מתכת, ובשאר השתמשו רק בשנים שלאחר כך. בקשר עם האמור כאן מן הראוי להעיר, כי סכום מטבע הנייר הוא בדרך־כלל כ־87%־90% מהסך הכולל של מטבעות נייר ומתכת, ומהם האחוז הגדול ביותר הוא של שטרות בני 1 ו־5 לירות, בעוד שכמות מטבעות המתכת בארץ עולה לסכום פחות מחצי מיליון לא”י, שהם כ־13%־10%. רק במקרים יוצאים מהכלל, כשירד חלקם של המטבעות לרגל הוצאת הפקדונות מהבנקים והטמנתם, הגדילה המועצה באופן ניכר את הכמות של מטבע הנייר, ואילו את כמות מטבעות המתכת לא שינתה אלא מעט. משום כך ירד אחוז מטבעות המתכת ל־8% בספטמבר 1935 – בזמן מלחמת חבש־איטליה – ול־5.4% באוגוסט 1939, בתחילת המלחמה. אולם מאותו זמן עלה שוב והגיע במרס 1940 ל־8.2%. את השינויים שחלו בשנה האחרונה וכ"כ את הרכב כמות המטבעות אפשר לראות מהטבלא שלהלן.

כמות המטבעות וערכם
(באלפי לא"י)
		יולי 1939			אוגוסט 1939			ספטמבר 1939			מרס 1940
	לא"י		%	לא"י		%	לא"י		%	כמות מטבעות ושטרות		לא"י	%
מטבעות כסף 50 מיל	220		3.5	220		2.2	294		2.8	5.836		292	3.4
מטבעות כסף 100 מיל	222		3.5	222		2.2	304		2.8	3.055		305	3.6
מטבעות ניקל 5,10,20 מיל	83		1.3	83		0.9	93		0.9	10.720		92	1.1
מטבעות ברונזה 1, 2 מיל	9		0.1	9		0.1	10		0.1	8.950		11	0.1
ס"ה	534		8.4	534		5.4	701		6.6	–		700	8.2
מטבעות נייר ½ לא"י	373		5.9	419		4.3	517		4.7	956		478	5.6
מטבעות נייר 1 לא"י	2458		38.9	2843		29.0	3128		29.4	2.786		2786	32.5
מטבעות נייר 5 לא"י	1822		28.9	3029		30.8	3303		31.0	516		2582	30.3
מטבעות נייר 10 לא"י	983		15.6	2485		25.3	2530		23.8	168		1686	19.8
מטבעות נייר 50 לא"י	145		2.3	519		5.2	476		4.5	6		310	3.6
ס"ה	5781		91.6	9286		94.6	9954		93.4	–		7842	91.8
סך־הכל	6315		100	9820		100	10655		100	–		8542	100

הטבלא מראה לנו כי: ביולי 1939 היו מטבעות־כסף של 50 ו־100 מיל פחות מרבע מיליון לא“י בכל סוג, מטבעות־ניקל – 83 אלף לא”י, ושל ברונזה – רק 9 אלפים; הכמות של מטבעות־ברונזה בשימוש היא קטנה ולא מספיקה לתשלומים. ואכן, לא פעם נשמעה הדעה שהמחזור המצומצם במטבעות אלו מביא לעיגול המחירים הקמעוניים בחצאי גרושים.

כמות המטבע במחזור

כרגיל משמשת כמות המטבע במחזור אספקלריה של המצב הכלכלי ושל שינוייו הקוניונקטורליים. ב־12 השנים האחרונות באה התרחבות עצומה בכל שטחי הפעולה: הישוב היהודי גדל ביותר משליש מיליון נפשות והישוב הערבי ברבע מיליון; ההשקעות בפרדסנות, בתעשיה ובבנין הגיעו ל־60 מיליון לא“י, והכסף הזה בא מיבוא ההון ובמקצת מחסכונות; סחר החוץ גדל במידה ניכרת – מ־¾6 מיליון ב־1928 ל־¾14 בשנת 1929; הוצאות הממשלה עלו מ־¾2 ל־6 מיליון; והפקדונות בבנקים גדלו מ־½2 מיליון ל־20 מיליון לפני המלחמה של עכשיו, ובאפריל 1940 הם עומדים על 16.6 מיליון. לרגל הגידול הסטרוקטורלי גדל, כמובן, המחזור של המטבע ומ־2 מיליון הגיע ל־½8 מיליון במרס 1940, ז.א. שהכמות לגולגולת עלתה מ־2 לירות ל־½5 לירות. מובן, שבד בבד עם התנודות הקוניונקטורליות והשינויים המדיניים חלו גם שינויים במחזור המטבע: בשנות הקפאון 1928־32 לא הגיע המכסימום של המחזור אלא ל־½2 מיליון, בשנות הגאות 1933־35 גדל ועלה בכל שנה במיליון לירות והגיע ל־½6 מיליון ב־1935 (פרט לספטמבר 1935); בשנות המאורעות 1936־1939 היה מתנועע בין 5 ו־6 מיליון, ומאז פרוץ המלחמה – בין 8.3 מיליון ל־11.7 מיליון לא”י.

כמות המטבע הושפעה גם מגורמים חיצוניים, וביחוד מסכנות המלחמה באוגוסט 1935 ובספטמבר 1938 (כיבוש צ’כיה), והגיעה לשיא בסתיו 1939. בספטמבר 1938 התחילו בעלי הפקדונות להוציא את כספם מהבנקים, ואמנם הוציאו 1,216,000 לא“י. נוסף לזה צברו והגדילו הבנקים בעצמם את סכום המזומנים ב־666,000 לא”י. באותו חודש גדל המטבע במחזור בסך 1,975,000 לא"י. שנה אחרי זה, בחדשי אוגוסט–ספטמבר 1939, הוציאו שוב בעלי הפקדונות ½4 מיליון, לסוף השנה ירד סכום המזומנים בבנקים במיליון וחצי והמטבע במחזור נתרבה ב־⅓4 מיליון.

בקשר לאמור לעיל כדאי לצטט את הדו"ח האחרון של מועצת המטבע לשנת 1938/9:

“מחזור המטבע הושפע יותר מן המצב החיצוני מאשר מן המצב הפנימי… בסתיו 1938 הביא המשבר המדיני באירופה לידי מצב עצבני, שהשתלט על בעלי הפקדונות וגרם להוצאת כספיהם מהבנקים ומאגודות שיתופיות (סכום הפקדונות ירד בספטמבר 1938 ב־1,216,000 לא”י. הדרישה לכסף גדלה עוד והגיעה בספטמבר ל־1,975,000 לא“י; מהסכום הזה נתנו הבנקים ביום אחד, 28 לספטמבר, 1,090,000 לא”י. אולם מיד אחרי מינכן התחילו להחזיר את הפקדונות לבנקים ומחזור המטבע פחת. בפברואר ומרס (1939) נשתלטו שוב מאורעות פוליטיים על המצב הפנימי וניכרה השפעתם: שוב חזרו להוצאת מטבעות והטמנתם, ומחזור המטבע גדל בפברואר (1939) ב־195.000 ובמרס ב־805,000 לירות" (המלים בסוגרים הן של המחבר).

תנודות המטבע שבמחזור נתונות בטבלא הרשומה מטה, והכיוון הכללי, הנמצא במזל של עליה תמידית, ניתן בדיאגרמה.

תנודות המטבע
	מינימום		מכסימום
	(במיליוני לא"י)
1935	4.8	7.5		אוקטובר (מלחמה)
1936	5.7	6.2		מאי
1937	4.8	5.6		מרס
1938	4.8	6.8		ספטמבר
1939	5.6	10.7		ספטמבר (מלחמה)
1940 (עד יוני)	8.4	10.5		מאי (מלחמה)

סיכום הדו"ח של המועצה

הדו“ח השנתיים של המועצה מכילים מספר טבלאות הנוגעות לכמות המטבעות, ערך ההשקעות, הכנסה והוצאה, רזרבה, מאזן ואי־אלו תיאורים קצרים בתכלית הקיצור. את הדו”ח האחרון המתייחס לשנה שיצאה ב־ 31 במרס 1939 אפשר לסכם כדלהלן:

א) המועצה השקיעה את כספיה בניירות־ערך של הממשלה האנגלית ומושבותיה. קרוב ל־¾4 מיליונים הושקעו בניירות שהוצאו ע“י ארצות אוסטרליה, אפריקה ואסיה, ע”י האוצר הבריטי, חברות כלכליות אנגליות וכו' (ראה טבלא להלן).

הכסף הארץ־ישראלי במחזור.

ההשקעות בניירות־ערך
	באלפי לא"י
	המחיר הנומינלי	המחיר ששולם	השווי	ההפרש
	לא"י	לא"י	לא"י	לא"י
אוסטרליה, זלנדיה החדשה, איי פיג'י	405	406	397	9־
אפריקה הדרומית, נגריה, קניה	395	390	430	40+
Funded Debt, אגרות להגנה לאומית	60	61	61	–
עירית לונדון	1200	1255	1233	22־
חברת חשמל, חברת רכבות	1731	1872	1777	95־
	383	364	360	4־
	100	94	104	9+
	332	326	295	31־
ס"ה	4606	4769	4657	112־

לפי זה יצא שהשווי היה בסופו 112,000 לא"י פחות ממחיר הרכישה. הפחיתה חלה ביחוד ב־Conversion Loans וקרוב למיליון לירות הושקע, כנראה, בניירות אלו בשנת 1938/9 אף־על־פי שהיו במזל של ירידה במשך שלש השנים האחרונות.

עם פרוץ המלחמה חלה ירידה בניירות הערך, והאוצר הבריטי קבע להם מחירים מינימליים. כדי להבטיח להם שוק ולשמור על מחירם מנע האוצר הוצאה חדשה של ניירות־ערך. השינויים שחלו במחירים בזמן המלחמה היו קטנים בהשואה למחירים הקודמים, ומחיר הניירות במרס 1940 היה 2% למעלה ממחירם בשנה שלפני זה – עדות ליציבות ההשקעות שבניירות (ראה טבלא להלן).

השואת מחירים
השואת		1938	1939	1940	מחיר המינימום שנקבע ע"י האוצר
Conversion Loans	1940/44	¾105	¾102	½100–99½	½98
				⅛102–⅝101	100
Conversion Loans	1944/64	¾112	¾107	¾108–108½	½107
Conversion Loans	1944/49	97½	93	98½–97½	½96
אוסטרליה	1941/43	98	94½	99–97	96
אפריקה הדרומית	1945/75	111	½107	109–107	103
National Defence Bonds	1944/48	99	95½	¼100–¼99	98
קניה	1950	111	½107	108–106	104
חברת החשמל	1950/55	92	87	92–90	88
חברת הרכבת	1951/2	½92	90	95½–93½	91
	ממוצע		100	½102–101½	100
הערה: המספרים לחודש מרס 1940 הם לפי העתון Financial News

ב) במשך השנה 1938/9 הכניסה הממשלה למחזור 3,170,000 לא“י תמורת השטרלינגים ששולמו בלונדון, הוציאה מהמחזור 1,605,000 לא”י על סמך משיכות או העברות טלגרפיות ללונדון, וקיבלה קומיסיה של ⅛ אחוז. מטבעות נייר בסכום של 648,000 לא"י שלא היו ראויים לשימוש הוחלפו באחרים.

ג) הדיבידנדות מניירות־הערך הגיעו ל ־153,278 לא“י, הרבית ע”ח עובר־ושב ופקדונות – ל־14,490 לא“י, הכנסות שוטפות אחרות ל־4,301 לא”י, הרווחים ממכירות ניירות – ל־1,373 לא“י, ובס”ה ל־173,442 לא“י. הוצאות הנהלה ומשרד, שכר־דירה ושונות עלו ל־2,976 לא”י; פחת ניירות־ערך והפסד בזמן מכירתם – ל־168,864, הפרש בהוצאת מטבעות – ל־2,529 לא"י. הדיבידנדות הן ½4־3 אחוזים משווי ניירות הערך.

ד) למטבעות־נייר היה כיסוי של 111% בניירות־ערך. המצב הכללי למרס 1939 מראה שהאקטיב, ז.א. הניירות, הפקדונות, הקופה וערך המטבעות שבמחסן, עלה על הפּסיב כלומר על ערך מטבעות הנייר והמתכת שבמחזור, בסכום של 623,000 לא“י; אם נוריד מזה את ה־440,000 לא”י השייכות לחשבון הרזרבה של השקעות (Investment Reserve Account) נקבל סכום נטו של 183,000 לא“י. העודף 623,000 לא”י הוא 9,5% של כל המטבע שבמחזור ו־ 13.4% של ניירות הערך, אבל הוא פחות הרבה מאותם המספרים בשנים שעברו.

ה) במשך 12 שנות קיום המועצה שולם לממשלת הארץ 710,000 לא“י, או 60,000 לשנה בממוצע. בחמש השנים הראשונות שולמו סכומים קטנים, בשש השנים האחרונות כ־100,000 לא”י כל שנה, בשנת 1938/39 לא שולם כלום ויש לשער שגם בעד 1939/40 יהיה כך (כרגיל נכללים תשלומי השנה בחשבונות השנה שלאחריה).

תשלומי המועצה לממשלה
על חשבון	לא"י
1927/8	–
1928/9	10,000
1929/30	20,000
1930/31	35,000
1931/2	50,000
1932/3	90,000
1933/4	110,000
1934/5	115,000
1935/6	100,000
1936/7	80,000
1937/8	100,000
1938/9	–
ס"ה	710,000

ו) המספרים העיקריים לחמש השנים האחרונות (עד סוף מארס 1939) הם:

	(באלפי לא"י)
	1 אפריל 1934 3 מארס 1935
	לא"י
א) מטבעות נייר ומתכת לסוף מרס של השנה	5,326
ב) דיבידנדים	177
פחת ניירות_ערך	–
ריוח(+), הפסד (־) שהועבר לקרו־מלואים של המטבע	50+
ג) קרן־מלואים של המטבע לסוף מארס	5,598
ד) עודף האקטיב על הפסיב לסוף מרס	848
אחוז העודף מהכסף במחזור לסוף מרס	15.9%
אחוז העודף מערך הניירות לסוף מרס	16.8%
ה) המטבע שהוכנס למחזור לסוף מרס	1,307
המטבע שהוצא מהמחזור (שולם בלונדון)	50
ו) שווי ניירות־הערך	5,045
ז) רכישת ניירות־ערך	162
ח) כסף־מזומן ובבנקים לסוף מרס	915

יתרונות וחסרונות

ראינו את היתרונות שבשיטת המטבע שלנו: את הלירה הא“י יכולים להחליף בשטרלינג שהוא שייך לסוג המטבעות היציבים בעולם; בתשלומים הבינלאומיים אנו פטורים מתשלומי זהב, דביזים וכו‘, וכ”כ פטורים מאמצעים המסובכים הקשורים בקיום שער חליפין על בסיס הזהב; למטבעות הנייר יש כיסוי של יותר ממאה אחוז בניירות־ערך של האימפּריה הבריטית, שערכם היה בדרך כלל יציב; ארצנו קיבלה מהמועצה תרומה בסך של 710,000 לירות; קל לה להשיג כספים בלונדון שהוא המרכז הכספי של העולם. החסרונות הכלכליים והמדיניים של שיטת המטבע הם: 1. כספי המועצה בסכום ¼7 מיליון לירות הושקעו בחוץ־לארץ בזמן שארצנו זקוקה להון. הממשלה, ההסתדרות הציונית, חברות הזכיון, ומפעלים כלכליים העסוקים בבנין הארץ נזקקו למלוות־חוץ ברבית גבוהה. לדוגמא נציין שהממשלה לותה ב־1927 ½4 מיליון לא“י; ערך המניות של חברות הזכיון (חברת החשמל וחברת האשלג) עולה ליותר מ־½3 מיליון לא”י; מניות ואגרות־חוב של חברות כלכליות יהודיות נמכרו בארץ ובחו“ל בסכומים גדולים. נכון, אמנם, אין לניירות אלה אותו בטחון שיש לניירות אנגליים והמפעלים הם צעירים, אולם מצבם הכלכלי איתן ומצדיק השקעות במידה מסוימת. 2. אין חובה על המועצה לדאוג שחלק הכיסוי יהיה בזהב ובניירות מסחריים. בזמנים אלו, ביחוד בזמן המלחמה, יש לזהב ערך כלכלי וגם ערך פסיכולוגי רב. אין המועצה אחראית כלפי ממשלת הארץ ואין היא משתפת בעבודתה את באי־כוחנו. 3. מבחינה מדינית יכולים לטעון שאנו תלויים בשטרלינג, כלומר במצבו של העם הבריטי. ירידה בשטרלינג גוררת אחריה ירידה בלירה הא”יית ביחס לכסף זר: הדולר, הפרנק וכו’ – כמו שקרה ב־1931, כשאנגליה ירדה מסטאנדארד הזהב. שינויים במצב המדיני של אנגליה יכולים להביא שינויים וזעזועים במחיר ניירות הערך הבריטיים, שבהם הושקעו כספי המועצה.

ד"ר א. פושטר¹

הבנק לאשראי (Kreditbank) בצורתו החדישה הוא יצירה מאוחרת יותר מן הבנק להוצאת שטרי מטבע. על כל פנים, כך הוא הדבר לגבי הבנק האוניברסלי בצורתו ה“קונטיננטלית”, כלומר המקובלת בארצות יבשת אירופה. מה שאין כן הבנק לפקדונות (Depositenbank) בצורתו ה“אנגלית”, שימיו בערך כימי הבנקים לשטרי־מטבע, ואם תמצא לומר, – אפשר אף להקדים את לידתו עד ימי הבינים, כשהיו נוהגים להפקיד כספים אצל צורפי הזהב.

מהותו של בנק לפקדונות היא קבלת כסף לפקדון, על מנת לשלם ממנו על פי שיקים או המחאות של המפקיד בכל שעה שידרוש או לאחר הודעה מוקדמת. הצד השני של פעולת הבנק, השימוש בכסף הזה לצרכי השקעה שונים, נקבע על פי הכלל שאין להשתמש בכסף המופקד אלא להשקעות קצרות־מועד בעיקר, או – כגון בחשבון עובר־ושב – להלואות על מנת להחזיר בכל שעה שיידרש. לפיכך חייב הבנק, בשעה שהוא בא להשקיע כסף מופקד, לשמור על דרגה גבוהה של ליקבידיות (מזומנוּת לפרעון). ואכן, הליקבידיות החשבונית של הבנקים־לפקדונות האנגליים, הצרופים, היא תמיד גדולה פי כמה וכמה מן הליקבידיות החשבונית של הבנקים ה“אוניברסליים” אשר ביבשת אירופה.

הבנק לפקדונות

המבקש לעמוד על מהותו של הבנק־לפקדונות ילך אצל בריטניה הגדולה, אשר בה צורה זו של בנק היא כמעט היחידה בארץ. ה־Joint Stock Bank האנגלי אינו מזכה ברבית אלא בשעה שהותנה על כך מראש, ועל־פי־רוב רק אם הופקד הכסף למועד מסוים ללא חזרה. החלק התשיעי בערך מן הכסף המופקד אצלו מחזיק הבנק במזומנים בבנק־אוף־אינגלנד ובעזרת חשבון זה מסתדרים גם הסילוקים (Clearings) יום־יום. חלק אחר של הכסף המופקד מושקע בשטרי־האוצר, השקעה שערכה עלה הרבה בשנים האחרונות (שטרות אלה דחקו את רגליהם של שטרי המסחר הפרטיים, שהם עומדים על דרגה נמוכה יותר במעלת הליקבידיות, כפי שיבואר להלן). על דרגה שווה בערך לשטרי־האוצר, או משהו למטה מהם, עומדות ההלואות לשוק הכספים ולבורסה, הידועות בשם “Money at call and short notice” (כסף לפי דרישה והודעה קצרה). החשובות שבהן הן ההלואות לסרסורי־השטרות (Bill Brokers) שעסקם בקניית שטרות מכל המינים ומכירתם בריוח קטן (על פי רוב בבית־הנכיונות – Discounting House – שידובר בו להלן). אחריהן במעלה – שטרי־המסחר, שהיו ממלאים לפנים תפקיד חשוב מאוד, ואולם בשנים האחרונות כמעט שנעלמו מן השוק. הסעיף הגדול ביותר שבהשקעות הבנק־לפקדונות הוא על־פי־רוב חשבון ה“מפרעות”, שהוא גם המכניס ביותר, כי הרבית על הלואות אלה גדולה יותר. אלו הן הלואות על סמך בּטוּחוֹת, הניתנות לתקופה של 6 עד 12 חודש ולפעמים קרובות גם בהארכת הזמן.

כללו של דבר, ההשקעות של הבנק־לפקדונות האנגלי הן – לפי הגדרת מק־מילאן – “תערובת של חובות קצרי־מועד וארוכי־מועד ושל מניות” וכוללות תמיד אחוז הגון של שטרי־מלוה ממלכתיים.

הבנק האוניברסלי

ההבדל העיקרי בין הצורה האנגלית של הבנק־לפקדונות (שאינה דומה לאמריקאית אלא במידה שהדבר נוגע לבנקים האמריקאיים הגדולים) ובין הבנק האוניברסלי שביבשת אירופה הוא בזה, שהבנק האנגלי אינו נותן אשראי להשקעות, אלא אשראי למחזור בלבד. אכן, אין הדבר למעשה כמו שהוא להלכה, כי גם הבנקים האנגליים הקפיאו את הונם במידה גדולה ע"י הלואות קצרות־מועד שניתנו למפעלי תעשיה בעיקר, בשטרות או באשראי פתוח, ולא נפרעו. ובנק־אוף־אינגלנד עמל כמעט חמש עשרה שנה לפתח צורות חדשות, שבהן אפשר יהיה להמיס את הקפאון הזה, שהיה קיים ביחוד בתעשיה הכבדה ובתעשיית הטכסטיל.

הבדל שני ויסודי בין שתי הצורות הוא ביכולת להעמיד מזומנים תוך זמן מועט. הבנקים הקונטיננטליים, ומאז 1913 גם הבנקים האמריקאיים, יש להם תמיד יכולת לפנות לעזרת הבנק להוצאת שטרי־מטבע ולקבל נכיון־משנה (רידיסקונטו) של תיק השטרות אשר בידם, או לעבוט אצלו שטרות או ניירות־ערך. באנגליה אין נוהגים לעשות לא דא ולא הא. שטרות אין הבנק לפקדונות מוציא מתחת ידו בכלל; לפעמים הוא מוכר בשוק שטרי־מלוה ושטרי־האוצר, כדי להרבות את המזומנים שבידו. ואולם האמצעי המקובל ביותר למטרה זו היה לתבוע מאת סרסורי־השטרות את פרעון ההלואות שניתנו להם על־פי־רוב למשך שבעה ימים. הסרסורים, ופעמים גם הדיסקונט־הויז, היו פונים אזי בתביעות אל הבנק־אוף־אינגלנד, ולפי זה היה מתגלה מיעוט הכסף שבשוק.

היפוכו הבולט של הבנק לפקדונות האנגלי הוא, כפי שכבר נאמר לעיל, הבנק האוניברסלי. אב־טיפוס שלו הוא הבנק Credit Mobilier (כיום איננו קיים עוד) אשר נוסד ב־1852 ע“י האחים Pereire בפאריס. האחים היו תחילה פקידים בבנק של רוטשילד בפאריס ואת הבנק החדש יסדו בכוונה תחילה בניגוד לשיטת העסקים של רוטשילד. הם וחוג מקורביהם היו נתונים להשפעת האסכולה של סן־סימון, אשר ראה בהפצת המניה את האמצעי הבדוק ביותר לפתוח לפני המונים רחבים את השער אל גן הפריחה הכלכלית ותוך כדי כך גם לגייס הון עצום, שהיה נחוץ לפיתוח התעשיה, אולם אי־אפשר היה להשיגו עוד מן הציבור הרחב במכירות אגרות־חוב, שבית רוטשילד כבר הרבה להשתמש בה. האידיאל האחרון של בית סן־סימון היה משק תכניתי, שבראשו עומד לא המדינה אלא הבנק האוניברסלי הזה. בתקנותיו של הבנק “קרדיט מוביליה” נאמר בפירוש, כי אחת התעודות המוטלות עליו היא לייסד חברות מניות ולקנות את מניותיהן, ועל סמך אלה להוציא אגרות־חוב פי עשרה מהון המניות. ההבדל העיקרי בין שיטה זו לבין שיטת הטרוסט להשקעות (ראה להלן) הוא בזה, שהטרוסט להשקעות מרכז בתיקו ניירות־ערך שהם קיימים כבר וטובים בעיניו, ואילו האחים פירייר ביקשו לקחת אל התיק הון של חברות חדשות, הנוסדות בידיהם, ולמַמן את ההון הזה ע”י מכירת אגרות־חוב. הסכנות הצפויות בשיטה זו נתגלו חיש מהר, אולם עוד זמן רב לפני שנבעו הפרצים הראשונים בבנין־הכספים של קרדיט מוביליה, ב־1853, ניסח דין־וחשבון אחד של הבנק למסחר ולתעשיה (דארמשטאטר בנק) בגרמניה את תפקידו של בנק אוניברסלי או בנק לתעשיה, לאמור:

“אין זה בשום פנים תפקידו של הבנק לקדם את הספסרות בתנודות השער (אז’יוטז') ולהניע את ההון למשחקי בורסה לא־פרודוקטיביים. תעודתו היא לקדם מפעלים גדולים וסולידיים, הן ע”י שיתוף עצמו בהם והן ע“י השקעת ניירות של אחרים. – – עליו לסייע לידי כך, שההון והיזמה יוּטוּ לאפיקים נכונים ומתאימים לצרכי השעה. – – זכותו וחובתו היא לקחת את ההון המצוי באופן ארעי בידי בעל־תעשיה אחד ולתת אותו לבעל־תעשיה אחר הזקוק ברגע זה לאותו כסף ולהמריץ על ידי חליפין מתמידים אלה את הפעילות התעשייתית”.

מובן מאליו, שהבנק חייב גם לקחת חלק בעסקי המלוות הממלכתיים, אף לתת ידו לעסקי־פקדונות ועסקי־כספים בינלאומיים. הסכנות הכרוכות אפילו בפרוגרמה המצומצמת הזאת של הבנק האוניברסלי והמסתברות מאליהן מתוך השורות המעטות הללו, נתגלו באופן בולט במשך הדור האחרון. אבל אין להכחיש, כי חלק גדול מן הפריחה המהירה של התעשיה ביבשת אירופה, ובעיקר במרכז אירופה, יש לזקוף לזכותו של הבנק האוניברסלי. עד כמה היה הרעיון ברוח הזמן ומושך את הלב, תעיד העובדה שבית רוטשילד קם שנים אחדות לאחר ייסוד ה“קרדיט מוביליה” ויסד בוינה את Oesterreichische Kreditanstalt f. Handel und Gewerbe כבנק אוניברסלי מובהק. במרוץ הזמן, במאה הי“ט, גברו בבנקים אוניברסליים אלה העסקים הרגילים על עסקי המימון וע”י כך ניטל הרבה מעוקציה המסוכנים של השיטה הזאת. נכון הוא, כי המשבר באירופה בשנות 1935–1929 הוריד לטמיון אך ורק בנקים אוניברסליים, אולם המלה האחרונה בדבר הצורה השימושית ביותר של העסק הבנקאי עדיין לא נאמרה.

בנק למימון מפעלים (Financing House)

ליד שתי צורות־אב אלו של הבנק נתפתחו בארצות רבות עוד צורות אחרות, רובן בדומה לאחת המחלקות של הבנק האוניברסלי, ואולם לא כתולדה ממנו. על כך תעיד העובדה, שרוב הבנקים הללו קמו באנגליה, ארץ המופת של בנק־הפקדונות הצרוף. בעולם הקפיטליזם המודרני של ניירות־הערך יש תפקידים בנקאיים התובעים את תיקונם, אך אין בנק־הפקדונות לפי עצם מהותו עשוי לקבל אותם על עצמו. הבנק האוניברסלי עוסק ב“ארגון־מחדש” של עסקים, כלומר נוטל עסק פרטי ועושה אותו לחברת מניות, או שהוא מייסד חברת מניות חדשה למטרה מסוימת (כגון להקמת בית־חרושת חדש) ומבקש למכור את המניות, מיד או כעבור זמן, בציבור. למרות הנסיון ב“קרדיט מוביליה” שהיה בסופו של דבר כשלון, ואולי בגלל הנסיון הזה, נתפתח דווקא בצרפת ה“בנק ד’אפייר”, שהפנה עצמו במיוחד אל העסק הזה, כדרך ה־Financing House בלונדון. בארצות־הברית, לפני הריפורמה הבנקאית של רוזבלט, היו הבנקים־לפקדונות הגדולים עוסקים כמעט בעיקר בעסקי מימון, אם כי ה“פיננסינג הויזיס” עדיין היו חשובים יותר בשטח זה. גם שם, כמו בלונדון, רובם ככולם בתי־עסק פרטיים או חברות באחריות מוגבלת עם חברים מעטים.

הטכניקה של ייסוד חברות־מניות או ארגונם־מחדש של בתי־מסחר קיימים שווה היא בכל הארצות, מחוץ לשינויים שמקורם בהבדלים משפטיים. לא כן הדבר בהוצאת מניות (ואף של ניירות־ערך אחרים), שיש בה הבדל בין לונדון ובין מקום אחר. ברוב הארצות נוסד קונסורציום של בנקים ובנקאים המקבל על עצמו, לפי מכסה פנימית מוסמכת, את סכום כל ההוצאה העתידה לבוא, מציע את נייר־הערך להחתמה ומחלק אחר כך בין חבריו את הריוח או מטיל עליהם את קניית השארית שלא נחתמה, הכל לפי מכסה מסוימת מראש. לא כן באנגליה, שבה ה־“פינאנסינג האוז” או “מרצ’נט באנק” הם לבדם, ולפעמים אפילו החברה בעצמה, מוציאים את הנייר להחתמה. את מקומה של קבוצת הבנקים ממלא קונסורציום של בעלי־ערובה (Underwriters) שהם על־פי־רוב בתי עסק מסוג אחד, המתחייבים בשכר ריוח מסוים לקנות את שארית ההוצאה שלא נחתמה, כדי לשוב אחר כך ולהציעה שנית לציבור.

טרוסט להשקעה (Investment Trust)

בעשרות השנים האחרונות היה חל לפעמים שינוי בסדר־הענינים הזה. קבוצה אחרת של מוסדות כספיים החלה מופיעה כקבלן למטרה זו, והם הטרוסטים להשקעה. ואולם אלה היו לפעמים נוטים, גם יכולים, להשאיר בידיהם חלק ידוע של ההוצאה. כבר נאמר לעיל, כי הבנק “קרדיט מוביליה” עמד לקבל לתיקו ניירות־ערך של מפעלים אשר מימונם ניתן מאת הבנק עצמו ע"י מכירת אגרות־חוב. נתברר כי בצורה זו לא נשא הרעיון פרי, ואולם בשינוי צורה זכה לגדולות באנגליה ובארצות־הברית. הטרוסטים להשקעות בארצות אלה שונים במבנה שלהם, ואולם הרעיון השווה שבכולם הוא: בעל ההון הקטן אין ביכלתו, או גם אין ברצונו, להכריע על דעת עצמו בטיבו של כל נייר־ערך. גם עצם הנהלת רכושו (הדיבידנדה המתחלקת לעיתים מזומנות, הרבית או ההענקה [בונוס], הגרלת ניירות־הערך וכו') גורמת לו קושי. כל העול הזה יכולה להסיר מעל שכמו חברת־בינים, והוא הטרוסט להשקעות. הטרוסט הזה מוציא אגרות־מְנָת (Anteilscheine) שיש להן לעיתים אופי של מניות ולעיתים אופי של אגרות־חוב. רכוש ניירות־הערך של טרוסט כזה הוא לפעמים מגוון מאוד. אצל טרוסט אנגלי אחד מסוג זה היו לפני כמה שנים ניירות של 11 ארצות ושל סוגים מסוגים שונים, למן שטרי הממלכה הבריטית עד ניירות של חברות לתועלת הציבור (כגון – חברות לחשמל, לגאז וכדומה) ועד מניות של מפעלי תעשיה.

כדאי להעיר על שתי צורות עיקריות ונבדלות של הטרוסט להשקעות. לפעמים ניתן שם זה לחברה להנהלת רכוש, היא הצורה הידועה באנגליה משנת 1860 בשם Fixed Trust. חברה זו קונה בשנת ייסודה כמות מסוימת, בשם ובמספר, של ניירות־ערך, שאסור למכרם בשוק או להמירם בניירות אחרים. אגרות־המנת הניתנות בידי החברים הן במקרה זה “יחידה” אחת או מספר יחידות, כלומר – מנות קטנות ככל האפשר מכל רכוש החברה. בניגוד לצורה כופתת זו של החברה יש צורה אחרת, חפשית. לפיה מתחילה אמנם החברה בתיק מסוים של ניירות־ערך אשר שיעורו מתפרסם בשעת ייסוד החברה, אבל יש לחברה, לפי תקנותיה, רשות – והיא משתמשת בה – להמיר חלקים של התיק, אם הדבר טוב בעיני ההנהלה. טרוסט כזה יכול להיות לאחד הסוחרים הגדולים של ניירות־הערך והוא יכול גם להשפיע בשטח זה זמן־מה על הבורסה, וייתכן, כגון במקרה של כשלון ההנהלה, שיתנוון עד כדי חברה ספסרית.

בנק לנכיון

(Discounting House, Accepting House, Merchant Bank)

ראינו שנכיון השטרות הוא אחד העסקים החשובים ביותר בבנק האוניברסלי, משום שהוא הליקבידי ביותר. ואולם יש באנגליה קבוצת בנקים, אשר ייחדו לעצמם שטח זה של פעולה בלבד, הבנקים לנכיון. אלה היו בתחילה כמעט כולם בתי־עסק פרטיים בעלי הון רב ונהפכו, כמובן, אחר כך ברובם לחברות באחריות מוגבלת. ממהותו של שוק הכספים האנגלי מסתבר, כי הבנקים הללו נוצרו תוך כדי מסחר מעבר־לים, שכן מעמדה של אנגליה כמתווך במסחר הבינלאומי וכמסלקה בינלאומית גרם לשפע רב של קשרי־התחייבויות, אשר שותפיהם הם אנגליה מזה ואחת הארצות שמעבר־לים מזה. חומר השטרות שנערם בדרך זו היה כל כך רבגווני, אשר שום ארגון בעולם לא היה יכול להקיפו ולממש אותו, אלמלא הבנקים הפרטיים כמו דיסקונטינג הויז, מרצ’נט בנק, ואקצפט הויז. כל שלושת המוסדות הללו היו מוציאים שטרי־קיבול (אקצפטים) או משלמים המחאות שנמשכו עליהם תמורת משלוח סחורה שנמסר לידיהם בסוכנות. הדיסקונט הויז היה נוסף על כך גם קונה שטרות והמחאות מסוג זה ולעיתים גם עושה בהם מסחר. הדיסקונט הויזיס בימינו נצטמצמו הרבה מאוד וחלק מהם נתפרק או נתמזג. ואולם בימים הטובים של שוק הכספים הלונדוני היתה לבתי־עסק אלה חשיבות עצומה. הם היו רגילים לקבל הלואות גדולות מאת בנקי־המניות הגדולים, כדי שיוכלו לקנות את השטרות הנזכרים לעיל. וכבר נאמר, כי דרישה דחופה מצד הלווים להחזיר את ההלואות הללו היתה מכרחת את הדיסקונט הויזיס לדפוק על דלתי הבנק־אוף־אינגלנד וכו', בדרך זו היו הבנקים־לפקדונות האנגליים נוהגים להגדיל את אמצעיהם השוטפים בשעה שתכפו עליהם תביעות המפקידים. במקרים כאלה היו הדיסקונט הויזיס עובטים בבנק־אוף־אינגלנד את שטרי־הממלכה אשר בידיהם, ושטרות כאלה היו בידיהם משום שדרכם היה להשקיע רוב הונם במלוות ממלכתיים. בנקים אלה, אף שמרבית ההוצאה של ניירות־ערך מהם באה, לא יצאו להם מוניטין כמו לסוגים אחרים של אדירי הבנקאות, אבל חשיבותם גדולה מאד, ראשית משום שהם, כאמור, המו"לים העיקריים של ניירות־הערך (חוץ ממלוות ממלכתיים שהוצאתם היו בידי בנק־אוף־אינגלנד), שנית משום שקבוצה זו של בנקאים היא היא המעמידה חברים לדירקטוריון של בנק־אוף־אינגלנד.

בנק מקצועי

כל סוגי הבנקים המתוארים לעיל נבדלים איש מרעהו אך בבחירת הסעיף, או הסעיפים של הפעולה הבנקאית המיוחדים להם או החביבים עליהם ביותר. אבל יש גם בנקים המייחדים את עצמם לענף מסוים של הכלכלה או לפעולה בקרב סוג מסוים של האוכלוסים. הדברים אמורים ביחוד לגבי הבנקים של הפועלים, שהגיעו לידי חשיבות בארצות שונות, ובתוכן ארצות הברית. בארצות אחדות התפתחו גם בנקים של פקידים, אבל לא הגיעו כמעט בשום מקום למעלה ניכרת. גם הבנקים שאומנתם ענף כלכלי מסוים לא היתה חשיבותם אלא ארעית. והטעם, משום שהם חסרים את האיזון הפנימי בין הכסף הנכנס לבין הכסף הנדרש, איזון שאינו ניתן אלא לבנקים שלקוחותיהם אינם מעור אחד. והדבר מסתבר מאליו: בנק־לטכסטיל, למשל, מן הדין הוא שבימי קציר צמר־גפן לא יהא נתבע כמעט לשום ענין חוץ ממתן הלואות, ואילו בחדשים האחרונים שלפני הקציר יהיה מוצף כסף ללא שימוש. וקשה מגורם זה, הפוגע בעיקר ברנטביליות של הבנק המקצועי, הוא גורם שני, שממנו צפויה לבנק גם סכנת הפסד: בימי משבר לענף הכלכלי הזה שהבנק עוסק בו יהיו הפסדיו גדולים יותר משל בנקים אחרים. הבנקים שבמחוז לנקשייר, למשל, חוזים זאת מבשרם תמיד בימי המשבר בתעשיית צמר־הגפן, אף על פי שאין הם בנקים מקצועיים, אלא שעיקר פעולתם במחוז הזה.

לחשיבות רבה הגיע סוג אחד של בנקים, שהוא מזיגה של בנק מקצועי טהור עם טרוּסט להשקעות, היינו – בנקים שענינם הוא פיתוחו ומימונו של ענף תעשיה מסוים, לפעמים גם באיזור גיאוגרפי מסוים. רעיון זה נולד עם בנייתן של מסילות הברזל הגדולות הראשונות בכמה מארצות אירופה העניות יותר. ואולם לידי חשיבות בינלאומית הגיע בימי נעוריה של תעשיית החשמל, על ידי ייסוד “בנקים־לחשמל” בשוייץ ובבלגיה. בנקים אלה קיפחו עכשיו חלק גדול מערכם, מפני המכשולים הנערמים על דרך נדודיו של ההון הבינלאומי.

הבנק לאשראי בארצות הברית

העיקרים הכלליים שעל פיהם הוסברה כאן מהותו של הבנק־לאשראי באירופה בולטים, כמובן, גם בהתפתחותה של הבנקאות בארצות הברית. ואף־על־פי־כן יש הבדלים עמוקים בין ארצות הברית לבין ארצות אירופה. יסודם – הוא, ראשית, בהתפתחותו הנסערת של הקפיטליזם האדיר בארצות הברית, במחצית השניה של המאה הי"ט וסמוך לאחריה, שנית – בעובדה שהתחיקה בשטח הבנקאות בעשרות השנים המכריעות ביותר היתה לא בידי ברית הארצות אלא מסורה לכל ארץ וארץ. גם “חוקת הבנקים הלאומיים” שמסרה לבנקים אלה את הזכות היחידה להוציא שטרי־מטבע (בטרם הונהגה שיטת הבנקים הפדרליים של הברית) לא נתקבלה אלא בלחץ מלחמת האזרחים. אף נשאר בתקפו האיסור הכללי לפתוח סניף לבנק לאומי, ועל כולם האיסור הקיים עד היום לפתוח לו סניף בארץ שניה. תנאים אלה הביאו בהכרח לידי כך שפרו ורבו בנקים קטנים, שפקדונותיהם לא עלו על כמה מיליוני דולרים ושהלואותיהם ניתנו או במקומם או בבורסה, בעזרת ידידים־לעסק, ביחוד בין אנשי ניו־יורק. מצב כזה אי־אפשר שלא ימיט אסון בימי משבר; ואמנם בתקופת השנים 1932/33 גרם לתמוטת המוני בנקים בארצות הברית, אשר שימשה עילה לחוקי הריפורמה של רוזבלט. במידה שחוקים אלה נתכוונו להנהלת עסקי הבנקים, לגודל הרזרבות וכו', אין הם ענין לכאן, כי אין בהם שום חידוש עקרוני. לא כן ענין ביטוח הפקדונות שהתקינו בימים ההם, שהוא רעיון חדש לגמרי שלא נתנסו בו עד היום. וזה יסודו: הבנקים חייבים כולם בבקורת מתמדת של ספריהם אצל המפקח על המטבע, כן הם חייבים להניח בבנקים הפדרליים אחוז מסוים מפקדונותיהם בתורת רזרבה – הכל לפי ערכה הכלכלי של ארץ מושבו של הבנק – ולהגיש מאזנים חדשיים. מלבד זאת מפרישים הבנקים אחוז קטן מפקדונותיהם לקופת־מלואים משותפת, העומדת בקשרים עם הבנקים הפדרליים, והפרשה זו נחשבת כדמי ביטוח, שתמורתם ערבה ממשלת ארצות הברית לכל הפקדונות שבבנקים. הכוונה היא למנוע בהלה מן הבנקים, כי לאחר שניתנה ערבות הממשלה שוב ניטל עוקצה של שאלת הבטיחות של הבנק. שיטה זו שימשה נושא לבקורת רבה כל השנים הללו, וביחוד מצד אותם הבנקים הרואים את עצמם, מפאת יושר הנהלתם, פטורים מביטוח פקדונותיהם, והנה הם מחויבים בעל־כרחם להצטרף למערכה ולהעמיס על רווחיהם תשלומי פרמיה שאין להם ממנה כל תועלת. הביטוח נתגשם עד עכשיו רק במקרים מעטים שלא קשה היה להסתדר אתם. לידי מבחן ממשי עדיין לא הגיעו הדברים.

השינויים הכבירים שחלו בכלכלה הארצישראלית בתקופת הגאות של 1932־1935, בעקבות העליה המוגברת בנפש וברכוש, נתנו, כמובן, אותותיהם גם בהתפתחותה של מערכת הבנקים בארץ. התרחבות כפולה ומכופלת של המוסדות הקיימים, ייסוד מוסדות כספיים חדשים, ובהם גם בעלי תפקידים מיוחדים, אשר לא נתמלאו על־ידי המוסדות הקיימים, גיוון רב של הפעולה הבנקאית, – אלה הם סימני ההיכר של התקופה האחרונה בבנקאות הארצישראלית.

הדכאון הכלכלי עקב המאורעות הפוליטיים בארץ ובעולם משנת 1936 ואילך האיט את מהלך ההתפתחות, ולעיתים הביא גם לידי נסיגה. ואולם אגב כך נכנסה מערכת הבנקים גם לשלב של קונסולידציה, הוסרו מתוכה כמה מוסדות נחשלים ובלתי־בריאים ונצטמצמה פעולתם של כמה מוסדות קטנים ובינוניים. ועדיין אנו עומדים בעצם התהליך הזה.

בפרקים הבאים ניתנת סקירה תמציתית על מערכת הבנקים שלנו כהתפתחותה וכהויתה עד סוף שנת 1938, כלומר בתקופה שלפני המלחמה העולמית השניה. עם המלחמה נכנסה ארצנו לתקופה שאין איש יכול לחזות מראש את הצפון בה לכלכלתנו בכלל ולמשק הפיננסי בפרט.

המוסדות־לאשראי שבארץ־ישראל הם, מבחינת צורת הארגון, משלושה סוגים: א) סניפים של גדולי הבנקים שבחוץ־לארץ; ב) בנקים מסחריים בצורת חברות־מניות בע"מ; ג) אגודות שיתופיות לאשראי.

סניפים של בנקי־חוץ

הסניפים הם של חמישה בנקי־חוץ: ברקליס בנק, עותומן בנק, בנקו די רומא, פ.ק.או. (קופת־החסכון הפולנית) והולנד בנק אוניון. החשוב והפעיל ביותר שבסניפים אלה הוא ברקליס בנק, שהוקם בשנת 1925 מתוך התמזגות של אנגלו־אג’יפשן בנק עם עוד שני בנקים קולוניאליים אנגליים. הוא מסונף ל“בנק ברקליס, דומיניון קולוניאל אנד אוברסיז” (כלומר: בנק ברקליס לדומיניונים, למושבות ולארצות שמעבר־לים), שהוא בת־חברה לבנק ברקליס הידוע כאחד מחמשת הבנקים הגדולים ביותר באנגליה (“Big Five”) והפועל בכל חלקי אפריקה הבריטית, במצרים, בסודן, בארץ־ישראל, בקפריסין ובכמה ארצות אחרות של האימפּריה הבריטית. תפקידו של ברקליס בנק בארץ, כבנק הממשלה שלנו וכסוכנה של מועצת המטבע הארצישראלי, הקנה לו עמדה ראשית. מרכזו בירושלים וסניפים לו בנקודות החשובות ביותר. לבנק עותומן, שפעל לפני מלחמת 1914־1918 כבנק של הממשלה התורכית, יש מרכזים בקושטא, בלונדון ובפאריס. הונו בידי אנגלים וצרפתים.

בנקים למסחר

מן הבנקים למסחר חשוב ביותר בנק אנגלו־פלשתינה בע“מ. הוא נוסד בלונדון, בשנת 1902, על־ידי ההסתדרות הציונית (בשם “חברת אנגלו־פלשתינה” ובתור בת־חברה של “האוצר הקולוניאלי היהודי”), בהון של 40.000 לי”ש, אשר הוגדל עד שנת 1913 ל־100,000, ועד שנת 1934 ל־300.000 לי“ש. בשנות 1935־6 הוגדל ההון שוב פי שלושה על־ידי הוצאה מוצלחת של מניות רגילות ומניות־בכורה בשוק הלונדוני והוא מגיע כעת ל־1.080.000 לי”ש (861.000 לי“ש הון מניות ו־219.000 לי”ש קרנות). הפקדונות שעלו לסוף 1914 ל־350.000 לי“ש בלבד, הגיעו עד סוף 1932 – תוך כדי עליות וירידות – ל־2,278.000 לי”ש ולסוף 1938 ל־7.270.000 לי"ש. א.פ.ב. הוא הבנק הרשמי של המוסדות היהודיים הלאומיים והמוסד הפיננסי המרכזי בישוב. יש לו סניפים בישובים החשובים ביותר שבארץ ומשרד בלונדון. הוא מרכז למעלה משליש כל הפקדונות אשר בבנקים הארצישראליים וחלק חשוב מעסקי האשראי שלהם. הוא הבנק־להוצאה של אגרות־החוב והמניות אשר לבת־החברה שלו החשובה ביותר – הבנק האיפותיקאי הכללי לארץ־ישראל – ושל ניירות־ערך ארצישראליים אחרים.

שאר בנקי־המסחר – מספרם כיום 35 – הון המניות המשולם שלהם עלה בסוף 1938 ל־1.200.000 לא“י והון הקרנות ל־190.000 לא”י.

מן הבנקים הבינוניים ראויים להיפקד ראשונה בנקים אחדים, אשר מלבד עמדתם החשובה בכלל, יעדו לעצמם שטחי־פעולה מיוחדים להם:

א. בנק הפועלים, שנוסד בשנת 1921 בהון עצמי (הון מניות וקרנות קבועות) של 60.000 לא“י ויש לו כיום הון עצמי של 189.000 לא”י ו־466.000 לא"י פקדונות וחסכונות. הוא משמש בעיקר כמוסד הבנקאי למפעלים המשקיים המסונפים להסתדרות העובדים הכללית, ביחוד למשקים החקלאיים לסוגיהם, למפעלים הקואופרטיביים להובלה, לחרושת ולמסחר וכדומה. הוא גם המרכז לקופות המלוה והחסכון של העובדים בארץ.

ב. הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים בא“י בע”מ, מיסודן של החברה הכלכלית הא“יית שבניו־יורק, של המועצה הכלכלית הא”יית שבלונדון ושל פיק“א. הבנק עוסק, בעיקר, במתן אשראי לקואופרטיבים חקלאיים ואשראיים בכפר ובעיר ובאספקת כסף למשק פרי ההדר. הוא התחיל לפעול בשנת 1922 בהון עצמי (בהוספת קרנות מיוחדות קבועות) של 30.000 לא”י. כעת הון המניות שלו – 150.000 לא“י והקרנות 50.000 לא”י.

ג. האגודה הארצישראלית בע“מ מיסודה של המועצה הכלכלית הארצישראלית בלונדון, שעיקר ענינה אספקת כסף לתעשיה (בדרך אשראי או על־ידי השתתפות) ולמשק ההדר. הונה של האגודה, שהיה בשנת ייסודה (1922) 40.000 לא”י, הגיע בסוף 1938 כדי 440.000 לא"י.

המבנה הפיננסי של האגודה הא"יית וכן של הבנק המרכזי הוא שונה מכל יתר הבנקים המסחריים: לשני המוסדות אין כמעט פקדונות העומדים לתשלום לפי הדרישה, והם עובדים בהון עצמי ובהלוואות שניתנו להם מידי אמות־החברה או מאת מוסדות פיננסיים אחרים.

ד. הבנק הארצישראלי לתעשיה בע“מ, שנוסד בשנת 1933 על־ידי התאחדות בעלי התעשיה בתור אגודה שיתופית בהון של 2.000 לא”י ונעשה בשנת 1938 לבנק (בצורת חברה בע"מ), הוא כיום מוסד משותף של התאחדות בעלי התעשיה ושל בנק אנגלו־פלשתינה. הונו העצמי 31.000 לא“י והוא ניזון על־ידי אשראי לנכיון־משנה של עשרות אלפים לא”י אצל א.פ.ב. הוא עוסק במתן אשראי לתעשיה הזעירה, וביחוד בעבוֹט (לומבארד) סחורה.

ה. על המפקד יעמדו גם המוסדות הבנקאיים שנוסדו על־ידי עולים מגרמניה בשנות 1933־1935, כגון בנק יפת ושות' בע“מ, בנק אלרן, י.ל. פויכטואנגר – בנק כללי לעסקי מסחר, בע”מ ואחרים, שמשאם־ומתנם הוא בעיקר עסקי ניירות־ערך (אפקטים) ושטרי־חוץ (דביזים), ועסקי־העברה עם גרמניה. לפי חלוקת ההון ולפי אופן הנהלת העסקים יש להם למוסדות אלה אופי של בנקים פרטיים נוסח גרמניה.

משאר הבנקים המסחריים הבינונים יש עוד להזכיר את בנק מזרחי בע“מ (הון ורזרבות 47.000 לא"י) ובנק מרכנטיל (הון ורזרבות 85.000 לא"י), שיש להם סניפים בערים אחדות. ולבסוף ייזכרו הבנקים היחידים שאינם יהודיים: הבנק הגרמני של טמפּלגזלשאפט (הון ורזרבות 67.000 לא"י), שפעל בשנים האחרונות – בין יתר הדברים – כסוכן הרייכסבנק בהעברת הון יהודי מגרמניה, והבנק הערבי בע”מ (הון מניות 45.000 לא"י).

סך כל הפקדונות, של כל הבנקים המקומיים והזרים כאחד, עלה בסוף 1938 כדי 15.000.000 לי"ש (בדיוק: 14.980.000 לי"ש), שמהן 3,4 מיליון, או 23%, פקדונות־למועד והשאר, הרוב המכריע, (77%), פקדונות העומדים לתשלום לפי דרישה.

האגודות השיתופיות לאשראי

היסוד לקואופרציה האשראית בארץ הונח לפני המלחמה הקודמת (משנת 1904 ואילך) על־ידי בנק אנגלו־פלשתינה, אשר בסוף 1912 היו מסונפים אליו 45 אגודות, והוא היה מספק להן את כל האשראי הדרוש. לאחר מלחמת 1914 הגיעה הקואופרציה האשראית בארץ לידי התפתחות גדולה.

בסוף 1938 היה מספר האגודות השיתופיות לאשראי בישוב היהודי 94 (38 מוסדות עירוניים, 56 כפריים) ומספר חבריהן 88,600. הונן העצמי עלה באותו זמן למעלה מ־700.000 לא“י (הערבויות הנוספות מצד החברים קרוב ל־½3 מיליון לא"י). פקדונותיהן – 3.120.000 לא”י, מהם 1.255.000 (40%) פקדונות־למועד.

הרוב המכריע של האגודות השיתופיות לאשראי מאורגן בשתי בריתות־פיקוח. כ־40 אגודות כלליות (כלומר שאינן שייכות לזרם העובדים) מסונפות ל“מרכז” ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית בארץ־ישראל ולמוסד הכספי שלה – בנק זרובבל בע“מ. בנק זרובבל נוסד ב־1933 כאגודה שיתופית ונעשה ב־1939 לבנק בצורת חברת־מניות. הונו העצמי כיום 33.000 לא”י. מלבד זאת הוציא אגרות־חוב עם פרסים, ששולם עליהן לסוף 1938 סכום של 183.000 לא"י. לפי היקף האמצעים העומדים לרשותו לא יכול היה להיות לבנק המרכזי של הקואופרציה האשראית, הניזונה גם ממקורות פיננסיים אחרים, ביחוד מאת בנק אנגלו־פלשתינה.

כעשרים וחמש קופות־מלוה וחסכון של העובדים מאורגנות ב“ברית הפיקוח של הקואופרציה האשראית העובדת”; כמוסד מרכזי כספי משמש לאגודות האלה, כאמור, בנק הפועלים.

שני הקואופרטיבים הגדולים ביותר לאשראי – בנק אשראי ובנק קופת עם – שלפי היקפם ואופן הנהלת עסקיהם התפתחו לבנקים מסחריים, וכן בנק זרובבל, היו בשנת 1939 לבנקים בצורת חברות בע“מ. ע”י זה צומצם ההיקף של האגודות השיתופיות בארץ עד לפחות מהחצי. בראש הקואופרציה האשראית, מבחינת הגודל והחשיבות, עומדים כיום המוסדות “הלואה וחסכון” בתל־אביב, בירושלים ובחיפה.

בנקים לאשראי ריאלי לזמן ארוך

עם הגידול העצום של תנועת הבנין, התעשיה והחקלאות בארץ גדלו והלכו הצרכים לאשראי לזמן ארוך בבטוחות ריאליות, שאין הבנקים המסחריים יכולים לספק אותו במידה ניכרת. לצדם של הבנקים המסחריים קיימים כמה מוסדות איפותיקאיים הממלאים את התפקיד הזה; מהם אשר הרחיבו בשנים האחרונות את פעולותיהם במידה רבה ומהם אשר אך נוצרו בתקופה זו.

ביניהם המוסד החשוב במעלה הוא הבנק האיפותיקאי הכללי של ארץ־ישראל בע“מ, שהוא, כפי שנזכר לעיל, בת־חברה של בנק אנגלו־פלשתינה. הבנק האיפותיקאי נוצר ב־1921 על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות קרן־היסוד בהון של 50.000 לא”י. היות ובארץ לא היה אז קהל אמיד ורגיל בהשקעות של ניירות־ערך, ויהודי חוץ־לארץ עדיין לא ראו את ארץ־ישראל כמקום־השקעה בטוח, אי־אפשר היה להגדיל את הון המניות של המוסד עד סוף 1932, ואגרות־החוב אשר הוצאו על־ידו לא הגיעו באותו זמן אלא לסך 153.000 לא“י. עם התפתחות שוק ניירות־הערך הארצישראליים, משנת 1933 ואילך, הצליח הבנק האיפותיקאי להגדיל פי־כמה את היקף עסקיו. לסוף 1938 מגיע הון המניות שלו ל־475.000 לא”י, שאליהן מצטרפות קרנות בסך 67.000 לא“י, ומחזור אגרות־החוב שלו עולה ל־2.564.000 לא”י. יתרת ההלואות האיפותיקאיות שניתנו לזמן ארוך (עד ל־20 שנה) על בנינים עירוניים עולה ל־3.043.000 לא"י. המניות ואגרות־החוב שלו עוברות לסוחר לא רק בארץ, אלא גם בבורסות קהיר ואלכסנדריה, ולולא המאורעות הפוליטיים בארץ בשנים האחרונות יש לשער, כי היתה נפתחת לפניו גם הבורסה הלונדונית, שבה נעשו כבר צעדים ראשונים בכיוון זה.

במתן הלואות איפותיקאיות לבנינים עוסקות גם “בנין”, חברת דרום־אפריקה למשכנתאות בע“מ בחיפה, שנוסדה בשנת 1922/23; הונה העצמי – 175.000 לא”י והונה הזר (אגרות־חוב אין היא מוציאה) 92.000 לא“י. יתרת האיפותיקות שלה היתה במרס 1939 כ־250.00 לא”י. איפותיקות לבנינים בערים ובמושבות נותן גם בנק משכנתאות ואשראי ארץ־ישראל בע"מ מיסודה של החברה הכלכלית הארצישראלית בניו־יורק (הון עצמי 34.000 לא“י, הלואות מאם־החברה 88.000 לא”י, סכום ההלואות 107.000 לא"י).

יש גם כמה חברות־ביטוח אנגליות – פרודנשל, גרדיאן איסטרן, סן ואחרות – שהן תופסות מקום חשוב בשוק־האיפותיקות העירוני בארץ. בשנים האחרונות נוסדו גם אגודות חסכון לבנין, שלא הגיעו לידי התפתחות ניכרת.

בכוחם של כל המוסדות הללו ובעזרתו של שוק ההון הפרטי באו צרכי האשראי האיפותיקאי של ענף הבנין על סיפוקם פחות או יותר. אין לומר כך על צרכי האשראי של החקלאות, אם כי בתקופת הזמן הנדונה נוספו כמה מוסדות חקלאיים חדשים. להיפך, המקורות לסיפוק אשראי ארך־מועד להשקעה בחקלאות לא גדלו בד בבד עם צרכי המשק החקלאי. אשראי כזה ניתן בעשרות השנים שעברו כמעט רק על־ידי המוסדות המיישבים – קרן־היסוד, פיק“א, אמי”קה וכדומה. גם א.פ.ב. נתן הלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות, לפני המלחמה האחרונה ומיד לאחריה. גם מוסדות אחרים, ביחוד הבנק המרכזי והאגודה הארצישראלית, השקיעו סכומים ידועים באשראי מסוג זה. אולם עד לפני ארבע־חמש שנים לא היה בארץ מוסד בנוי על יסודות מסחריים שיטפל באופן מיוחד במתן אשראי ארך־מועד לחקלאות.

צעד חשוב בנידון זה נעשה בשנת 1935 בייסוד החברה למשכנתאות חקלאיות של פלשתינה (א"י) בע“מ The Agricultural Mortgage Company of Palestine, Ltd.) ) ביזמתה ובעזרתה של הממשלה ובשיתוף בנקים גדולים מקומיים. ההון הרשום של החברה הוא 400.000 לא”י, שמהן שולמו עד כה 335.000 לא“י. על בעלי המניות נמנים בנק ברקליס, א.פ.ב., בנק עותומן, החברה הכלכלית הארצישראלית באמריקה, האגודה הארצישראלית, חברות־הביטוח פרודנשל וגרדיאן איסטרן. הממשלה נתנה לחברה הלואה של 150.000 לא”י בלי רבית ל־10 השנים הראשונות לשם יצירת קרן ערבות מיוחדת לאגרות־החוב שיוצאו על־ידי החברה. עד יולי 1938 נתנה החברה 662 הלואות לפרדסנות העברית והערבית על שטח כולל של 36.000 דונם, שיתרתן עלתה לסוף 1938 לסך 387.000 לא"י. מאז הפסיקה לתת הלואות חדשות לרגל המצב הכללי.

בשנת 1932 נוסד מטעם התאחדות האכרים בנק האכרים, אגודה שתופית בע“מ. הונו העצמי – 27.000, וסכום אגרות־החוב שהוצאו על ידו בארץ וחוץ־לארץ (מתוך זה נקנה חלק על־ידי חברת־הביטוח פרודנשל) – 60.000 לא”י. סכום ההלואות – 83.000 לא"י.

בשנת 1935 הוקם, ביזמת הסוכנות היהודית ובהשתתפותו של בנק אנגלו־פלשתינה והבנק האיפותיקאי הכללי, האוצר לחקלאות עברית. ה“אוצר” חילק הלואות איפותיקאיות לפרדסנים בסך של 50.000 לא"י בערך. המצב הכללי עיכב את התפתחותו של המוסד הזה (שאגב, לא נוסד עדיין וההלואות שניתנו על ידו נרשמו על שם בנק א.פ.ב.) וכן של מוסד התאחדות האיכרים. שניהם נתנו הלואות במשכנתא ראשונה על פרדסים בזמני פרעון עד ל־12 שנה.

בתקופה האחרונה נוצרו גם שני מוסדות המספקים אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לחקלאות המעורבת העובדת. מהם חברת “ניר” בע“מ שנוסדה בשנת 1933 כמוסד של הסתדרות העובדים הכללית. החברה הזאת ניצלה במידה רחבה את אפשרויות המימון שניתן בטרנספר הכספים מגרמניה על־ידי חברת ה”העברה“. הונה העצמי הגיע בסוף 1938 ל־294.000 לא”י והון אגרות־החוב שלה ל־195.000 לא“י, ובהתאם לכך עלתה יתרת ההלואות למעלה מ־400.000 לא”י שמהן עלו כשני שלישים בחלקם של המשקים החקלאיים ומוסדותיהם.

המוסד השני הוא החברה הארצישראלית להתישבות חקלאית בע“מ (פאז"א), שנוסדה על־ידי הסוכנות היהודית וקרן־היסוד בשנת 1936. מלבד הונה העצמי, שסופק על־ידי קרן־היסוד והמגיע כעת ל־140.000 לא”י, הוציאה החברה, בעיקר בדרך הטרנספר הגרמני אגרות־חוב בסך 111.000 לא“י. יתרת ההלואות שלה למשקים חקלאיים (עד ל־20 שנה, ברבית של 4% לשנה) עולה לסך 240.000 לא”י.

ובסוף תיפקד חברת “ביצור” בע“מ, שנוסדה בשנת 1936 על־ידי הסוכנות היהודית והסתדרות העובדים בשיתוף בנק אנגלו־פלשתינה בע”מ. המוסד הזה נותן אשראי ארך־מועד ובינוני־מועד לעבודות ציבוריות, כמו סלילת כבישים וכדומה, לשיכון ולתכניות־בנין אחרות, בעיקר על סמך בטוחות ריאליות. מלבד הון מניות נפרע (לאמצע 1939) 81.000 לא“י, שניתן מאת המוסדות המייסדים, הצליחה החברה בעזרתו הפעילה של א.פ.ב. לגייס בשוק־ניירות־הערך המקומי 219.000 לא”י על־ידי הוצאת אגרות־חוב, נושאות 5 עד 6% יתרת ההלואות – 272.000 לא"י.

שנות גידול והתפתחות

לגידולה העצום ביותר הגיעה הבנקאות הארצישראלית, כמו שנזכר לעיל, בשנות 1933־1935. עם ההתפתחות הכללית של המשך ועם זרם ההון שהלך וגבר. אך גם בשנים האחרונות, שנות השפל הכלכלי ואי־השקט הפוליטי, היו עסקי פקדונות מזה ומתן הלואות מזה מוסיפים והולכים, אם כי בקצב מואט, כפי שנראה מן המספרים המובאים להלן (מספרים מפורטים יותר על התפתחות הפקדונות וההלואות של הבנקים מוּצאים, מאפריל 1936 ואילך, על־ידי המחלקה לסטאטיסטיקה של הממשלה על סמך המאזנים החדשיים, הנמסרים על־ידי המוסדות למפקח על הבנקים).

הפקדונות בבנקים ובקואופרטיבים לאשראי
מרס 1933	מרס 1934	מרס 1935	מרס 1936	דצמבר 1936	דצמבר 1937	דצמבר 1938
7.000.000	12.275.000	16.000.000	16.700.000	16.985.000	16.286.000	18.099.000

הרכב הפקדונות בבנקים
	פקדונות	פקדונות למועד	בנקים למסחר	קואופרטיבים לאשראי	סך־הכל
אפריל 1936	13.701.000	3.459.000	14.619.000	2.541.000	17.160.000
מרס 1937	13.257.000	4.107.000	14.534.000	2.830.000	17.364.000
מרס 1938	11.910.000	4.646.000	13.736.000	2.820.000	16.556.000
דצמבר 1938	13.411.000	4.688.000	14.980.000	3.119.000	18.099.000

נכיון שטרות והלואות ללקוחות
	בנקים מסחריים	קואופרטיבים לאשראי	סך־הכל
אפריל 1936	9.414.000	3.156.000	12.570.000
מרס 1937	10.203.000	3.290.000	13.493.000
מרס 1938	10.069.000	3.407.000	13.476.000
דצמבר 1938	10.668.000	3.412.000	14.080.000

החשובים שבעסקי האקטיב של הבנקים המסחריים הארצישראליים הם, כמובן, עסקי הנכיון של שטרי־לקוחות והאשראי המסחרי בחשבון עובר־ושב על סמך שטרי לקוחות ובטוּחוֹת אחרות. אשראי עונתי קצר־מועד ניתן לפרדסנות במידה מספקת על ידי הבנקים הגדולים, בעיקר על־ידי א.פ.ב., בנק ברקליס, בנק עותומן, האגודה הארצישראלית והבנק המרכזי, שפעלו בחלק ניכר ביחד, בדרך קונסורציום. אשראי עונתי או אשראי שוטף רגיל ליתר ענפי החקלאות היו קודם מספקים בעיקר בנק הפועלים והבנק המרכזי; אולם בשנים האחרונות נכנס א.פ.ב. יותר ויותר לשטח־פעולה זה והוא תופס בו כעת מקום חשוב. צרכי האשראי המסחרי הרגיל לתעשיה מוצאים את סיפוקם בכל הבנקים המסחריים ובמוסד המיוחד לכך – הבנק הארצישראלי לתעשיה.

במידה מצומצמת יותר נתנו הבנקים המסחריים גם הלואות ארוכות־מועד ובינוניות־מועד על סמך בטוחות מתאימות, ביחוד לחקלאות, לתעשיה ולמוסדות ציבוריים. כן השקיעו, כמו שנזכר לעיל, א.פ.ב., הבנק המרכזי, האגודה הארצישראלית ומוסדות אחרים סכומים ניכרים בהלואות ארוכות־מועד לחקלאות, בעיקר לפרדסנות. אשראי ארך מועד ובינוני־מועד (3 עד 10 שנים) לתעשיה הזעירה והבינונית ניתן על־ידי א.פ.ב. בהשתתפות חלקית מצד הסוכנות היהודית והבנק לתעשיה.

האגודות השיתופיות לאשראי נותנות, בעיקר, אשראי אישי לחבריהן (בעלי־מלאכה, סוחרים זעירים, חקלאים, פקידים, פועלים, בעלי מקצועות חפשיים וכו') על־סמך שטרי־יחיד (סולו) עם שני ערבים.

סך כל ההלואות של מוסדות האשראי בארץ עלה בסוף 1938 ל־14.080.000 לא“י, שמהן ניתנו 10.668.000 לא”י על־ידי הבנקים המסחרייים ו־3.412.000 לא"י על־ידי הקואופרטיבים לאשראי (לרבות בנק אשראי, בנק קופת עם ובנק זרובבל, אשר, כאמור, היו רק בשנת 1939 לחברות בע"מ).

מבין מקבלי האשראי מן הבנקים המסחריים מתבלטים ביותר ענפי ההדר והמסחר הסיטוני, שבחלקו של כל אחד מהם עולים כ־17%־15% של כל הלואות הבנקים. בתור לווים חשובים מופיעות התעשיה, שבחלקה נופלים 12%־11%, והחקלאות המעורבת שחלקה מגיע ל־10%־9% מסך כל החקלאות. שאר עסקי האשראי מתחלקים ליתר ענפי המשק.

שיעור־הרבית המכסימלי, המותר לפי החוק הארצישראלי, הוא 9%, והבנקים הגדולים (בנק אנגלו־פלשתינה, ברקליס בנק ועוד) מחשבים ללווים רבית של 7%־5%, ואילו הרבית אצל המוסדות הקטנים יותר היא על־פי־רוב למעלה מ־7%. הרבית על פקדונות בחשבון עובר־ושב היא במוסדות גדולים 1%־%½. על פקדונות־למועד של 6־12 חדשים ־ %½2–%½1. שיעור הרבית בבנקים הקטנים והבינוניים הוא בכל הסוגים ב־3%־1% למעלה משיעורם של הבנקים הגדולים.

משאר סוגי העסקים של הבנקים ראוי להזכיר את עסקי ניירות־הערך והוצאתם (אֶמיסיה), שהגיעו בשש השנים האחרונות לידי התפתחות גדולה. מטפחים אותם בעיקר בנק אנגלו־פלשתינה ומוסדות הבנקאות הפרטית מיסודם של יהודי גרמניה שמנינו לעיל. לשכת החליפין לניירות־ערך בתל־אביב שנוסדה ב־1935 והוטל עליה תפקיד של בורסה מקומית לניירות־ערך, הוכיחה את תועלתה המרובה. נרשמו בה ניירות־ערך ארצישראליים בסכום קרוב ל־½4 לא"י, שמהן כ־⅔ מניות ואגרות־חוב של הבנק האיפותיקאי הכללי. גם עסקי הדביזים והדוקומנטים הקשורים עם סחר החוץ התפתחו בהרבה, בד בבד עם גידולו והתרחבותו של המשק הארצישראלי.

תיקונים חשובים בחוק

בשני המשברים הבינלאומיים הגדולים, של ספטמבר 1935 (עם מלחמת איטליה־חבש) ושל ספטמבר 1938 (עם פלישת גרמניה לצ’כיה), אשר הביאו בעקבותיהם בהלה של המפקידים, עמדו הבנקים בדרך כלל עמידה איתנה ונענו לדרישות המוגברות של מפקידיהם, אמנם בעזרה חלקית ניכרת מצד הבנקים הגדולים (א.פ.ב. ובנק ברקליס). ואולם המשברים האלה ותקופת הדפּרסיה הכלכלית, אשר החלה בשנת 1936, העלו גם כמה וכמה ליקויים במבנה של הבנקאות הארצישראלית ופעולותיה. הריבוי של מוסדות קטנים ובינוניים, שמייסדיהם ומנהליהם לא עמדו תמיד על הרמה המקצועית הדרושה, הביא לידי התחרות בלתי־בריאה בתשלום רבית על פקדונות ובחיפוש השקעות שיצאו לעיתים קרובות מן התחום המקובל לעסקי בנק. לרגל התקלות שהיו צפויות למשק הארצישראלי מהתפתחות זו ראתה הממשלה הארצישראלית, שנהגה עד כה לפי השיטה הליברלית האנגלית גם לגבי הבנקים הארצישראליים, שעת כושר לנקוט באמצעים חוקיים להגבלת פעולתם ולפיקוח עליהם. התחיקה הבנקאית החדשה משנות 1936־7 הביאה לידי חיסול גמור של כמה וכמה מוסדות בנקאיים קטנים וחלשים (למעלה מ־30 במספר).

לפי פקודת הבנקים החדשה ממרס 1936 מינתה הממשלה מפקח על הבנקים (Examiner of Banks), ועליהם הטילה חובה להגיש – נוסף למאזנם השנתי – מאזנים חדשיים וניתוחים חצי־שנתיים של עסקי ההלואות, לפי סוגי הלווים ולפי סכומי ההלואות. אך האמצעי החוקי האחרון והחשוב ביותר היתה הפקודה שהוצאה באוקטובר 1937, שעל פיה חייב בנק בהון מינימלי רשום של 50.000 לא“י, שממנו צריך ההון המשולם להיות 25.000 לא”י לכל הפחות, וסניף של בנק חוץ־לארץ חייב בהון מינימלי של 100.000 לא“י (נקבעו הוראות־מעבר לתקופת השנתים הראשונות למתן החוק). הוראות נוספות של הפקודה האמורה קובעות, שכל חברה העוסקת בעסקי בנק חייבת לשלם מס שנתי של 100 לא”י. אדם שהיה מנהל בנק אשר פורק על־ידי בית־המשפט, או שהיה קשור בהנהלת בנק כזה, או אדם שנדון על־ידי בית־המשפט למאסר שנה אחת או יותר – אסור לו להיות קשור להנהלה של חברה המנהלת עסקי בנק, אלא אם כן קיבל רשות מיוחדת לכך מהנציב העליון. המשתמש בשם בנק או באחד מגזרותיו בלי רשות מהנציב העליון – צפוי לעונש.

יש לקוות שהתחיקה הבנקאית של השנים האחרונות תתן לממשלה את האפשרות של עקיבה מדויקת אחרי התפתחות מוסדות האשראי ושל הדרכה בכיוון הרצוי – לקראת יצוב וחיזוק לאחר ההתפתחות המהירה בתקופת הגאות.

הנכנס בפעם הראשונה לבורסה בלונדון או בניו־יורק, בהמבורג או בקהיר, בין שהיא בורסה לניירות־ערך ובין שהיא בורסה לכותנה או לחטים – ישתומם למראה עיניו: אולמות גדולים מלאים אנשים המתרוצצים אנה ואנה, משוחחים ביניהם בהתרגשות משונה או מכריזים בקולי־קולות. מלים מקוטעות, מספרים ושברי מספרים בוקעים את חלל הבית. בחושים הפשוטים אין אתה מסוגל כלל לתפוס את הנעשה, ולפי רושם חיצוני רשאי אתה להניח כי נקלעת לבית־משוגעים, אלמלא ידעת אל נכון, כי במרכז החיים של החברה הקפיטליסטית עומדות רגליך.

מה זאת בורסה?

הבורסה היא כעין שוק, כלומר מקום־פגישה לאנשים העוסקים במקח־וממכר של סחורות או של ניירות־ערך; אלא שבבורסה, שלא כמו בשוק הרגיל, נפגשים אך האנשים בלבד, באין כל סחורה בידיהם. כיצד אפשר לסחור ולקבוע מחירים לסחורה שאיננה במקום המסחר? זה אפשר רק על ידי קביעת סטאנדארדים, כלומר, קני־מידה מסוימים לסחורות השונות, לפי איכותן.

סידור זה של קביעת סטאנדארדים אינו אפשרי אלא בסחורה שכל יחידה שלה שווה באיכותה לחברתה ואין לכל יחידה איכות מיוחדת משלה, שעל כן אפשר להחליף את היחידות זו בזו. לנכסים כאלה קוראים נכסים מִתְדַמִים (Fungible), כלומר: נכסים שמכריעה במחירם הכמות בלבד, ואין בהם דרגות של תכונה או של צורה להבדיל בין יחידה ליחידה שלהם, ומשום כך הלווה מהם יכול לפרוע בעין, כלומר בנכס אחר מאותו מין. כך, למשל, אפשר לקבוע סטאנדארד בשביל כותנה גלמית, שכל חבילה שלה שווה באיכותה לחברתה, אבל לא בשביל תמונות שאין תמונה שווה לרעותה; אפשר בשביל ברזל, אבל לא בשביל מכונות

ואולם, במשק החליפין המודרני – הנכס שהוא המתדמה ביותר הוא הכסף (המעות), כלומר מטבעות־המתכת ושטרי־המטבע של המדינות השונות, כמו כן תביעות־כספיות שונות.

תולדות הבורסה

יש היסטוריונים הסבורים, שכבר אצל המצרים, הבבלים והכנענים העתיקים היה נפוץ המסחר בנכסים המתדמים, וכי המסחר הזה היה דומה לבורסה של עכשיו. ההיסטוריון תיאודור מוֹמסן כינה את אספות הלווים בפוֹרוּם של רומא בשם “הבורסה הרומית”. לא כאן המקום להיכנס לעובי המחלוקת על התועלת שבהעתקת מושגים מודרניים לתופעות של תקופות היסטוריות קודמות. מוטב שנראה בבורסה מכשיר ספּציפי של המשק הקפיטליסטי המודרני. ואולם שרשיה של הבורסה נעוצים עוד בסוף ימי הבינים, בזמן שנראו ראשוני הניצנים של המשק המודרני, הבנוי על הכסף ועל האשראי. אמנם גם בימי הבינים נעשו מעין פעולות של בורסה בערים מסחריות ידועות¹ לשם הקלה על תנועת השטרות והאשראי המסחרי. ואולם רק במאות ה־15 וה־16 – לאחר שהתפתחה תנועה מסחרית מקיפה בין־עירונית ובין־לאומית – פוגשים אנו, לראשונה באיטליה, מסחר במטבעות השונים, בשטרות ובמתן אשראי למשלוחי סחורות מעבר לים. מסחר זה היה לו אופי של עסקי בורסה. בונציה, בפלורנציה ובגינוא נתכנסו לראשונה אספות בורסה. אח“כ מוצאים אנו אספות כאלה גם בפרוֹבנס, בקטלוֹניה, והעיקר במרכזים המסחריים החדשים אשר בפלנדריה, שגם כאן תפשו האיטלקים מקום חשוב בעסקי הכסף. מכאן, מהעיר בריגה שבפלנדריה, מוצאו של השם הבינלאומי “בורסה” הבית בעיר בריגה, אשר בו נעשו עסקי־מסחר אלה היה רכושם של משפחה עשירה בשם “וַן דה בוּרסה”. השם “דה בורסה” נתקבל אח”כ באַנטוורפן ובאמשטרדם, מקום שבו נוסדה הבורסה החשובה ביותר. במשך הזמן נתקבל שם זה בכל הארצות שביבשת אירופה. רק בלונדון כינו את הבורסה, שנוסדה שם בשנת 1570 ע"י תומס גרשאם, בשם Royal Exchange, ועד היום מכנים את מוסדות הבורסה בארצות הדוברות אנגלית בשם Exchange.

בראשונה תפסו את המקום הראשי בעסקי הבורסה – השטרות, המטבעות והמלוות. בראשית המאה ה־17 נוסדה באמשטרדם חברת המניות הגדולה והראשונה “החברה המסחרית הולנד־הודו־המזרחית” ובזה נוסף לעסקי הבורסה המסחר במניות. מסחר זה היה במשך הזמן לגולת הכותרת של עסקי הבורסה ותנאי מוקדם להתפתחותם של המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים. כבר בראשית המאה ה־18 יודעות הבורסות תקופות של ספקולציות גדולות במניות. בסוף המאה ה־18 החלו הממשלות לגייס אמצעים ע"י מלוות בצורה של הוצאת ניירות־ערך. מאז גדלה והלכה חשיבותם של שטרי־המלוה הממשלתיים בבורסות. באנגליה הוצאו שטרי־המלוה האלה בשולים של זהב ומכאן הכינוי הכללי לסוג ניירות־ערך זה עד היום “Gilt Edge Securities”. עם התפתחותן של חברות המניות למפעלים גדולים הופיעו בשוק, על יד הסוגים השונים של המניות, שטרי־מלוה (אגרות־החוב) של מפעלים פרטיים. בניגוד למניות שהרווחים שלהן עולים ויורדים ואינם קבועים, רווחיה של אגרות־החוב נקבעים מראש והם באים לידי פרעון תוך מועד מסוים.

הבורסה של הסחורות, אשר הצטמצמה, כאמור, בסוגי הסחורות המתדמות בלבד, התפתחה ביתר אטיות. בראשונה היתה קשורה קשר אמיץ עם בורסת הכספים וניירות־ערך, ואולם במשך הזמן נפרדו אחת מרעותה. במקומות אחדים קיימות שתיהן זו ליד זו באותו בנין, אבל רק במקרים בודדים, למשל בהמבורג, נשארה המסגרת הארגונית המשותפת לשני סוגי הבורסה.

במסחר התבואות, הכותנה, המתכות, ובכמה ענפי מסחר בינלאומיים אחרים ממלאה הבורסה תפקיד חשוב. גם במתן אשראי בנקאי על סחורה מכריעה העובדה שהסחורה שייכת לסוגי הסחורות שבהן עוסקים בבורסה.

ואולם מרכז החיים המשקיים המודרניים הוא בכל זאת רק בורסת הכספים וניירות־הערך. מצד אחד מסמלות הבורסות הללו באופן בולט את אהבת הבצע הרכושני ואת כל הקצב המטורף השולט במשק הקפיטליסטי של זמננו. מצד שני ממלאות הן תפקיד חשוב מאד בהסדרת הייצור הקפיטליסטי. בהן מרוכזים כל הצינורות שדרכם עובר ההון מענף לענף, כי גם האיש הקונה בבורסה ניירות־ערך רק כדי להשקיע כסף במפעלים נותני־רווחים וגם הסרסורים המקצועיים של הבורסה, ואפילו הצבא הגדול של הספסרים הרודפים רק אחרי הבצע – כולם אינם אלא מכשירים עיורים של המשק הקפיטליסטי בתהליכו ובסידורו המודרני. אמנם, כולם מעונינים רק בריוח הפרטי שלהם, אבל סוף־סוף פועלים הם, בלי יודעים, גם לסיפוק הצרכים הכלליים של החברה כולה, שכן הם הם המפעילים התמידיים של הצינורות המעבירים את ההון ממפעל למפעל ומיד ליד.

בתנודות החריפות שבבורסות, במשחק הגדול, שבו יכולים אנשים להתעשר או להתדלדל יום אחד, באים לידי ביטוי בולט כל העורון וכל הסתירות של הכלכלה הקפיטליסטית.

בדרך כלל התחילו המשברים הכלכליים הגדולים במאה האחרונה בפשיטת־רגל של ספסרות הבורסות. נזכור רק את ההתמוטטות הגדולה בבורסה הניו־יורקית באוקטובר 1929, שהיתה פתיחה למשבר העצום ביותר במשק העולם.

מהעבר הרחוק תצויינה כאן שתי דוגמאות:

א) המשבר הפיננסי בצרפת, אשר בא כתוצאה מהספקולציה הקדחתנית שעורר ג’ון לאוּ (John Law) בשנת 1715 ע"י ייסוד חברות מסחר והעלאת שער מניותיהן, בלי שהיה יסוד לכך בהתפתחות עסקיהן. ההעלאה הזאת של שער המניות מעל לערכן הנומינלי נקרא מאז בשם “אג’יאוטאז” – Agiotage (במלה Agio מציינים את ההפרש בין המחיר הנומינלי של ניירות־הערך לבין מחירן לפי שער גבוה ממנו; היפוכו – Disagio, כלומר ההפרש שבין המחיר הנומינלי לבין השער הנמוך ממנו).

ב) המשבר שפרץ באוסטריה ובגרמניה בשנת 1873, אחרי תקופת הגאות, אשר באה בעקבה של מלחמת 1870/71, תקופה שהוקמו בה מפעלים מסחריים וחברות מניות למכביר. גם משבר זה פרץ אחרי הספקולציה בבורסה הווינאית. עורך עתון מאותו זמן מתאר את המאורע במלים אלה:, בימים 8 ו־9 לחודש מאי 1873 השתרר שלטון של אימים ממש בבורסה הווינאית. המחזות המרעישים בין כתלי הבורסה כמעט שהיה להם אופי של מהפכה. את התפרצויות הכעס והיאוש ילאה העט לתאר. ירידה מהירה ובלתי־פּוסקת של כל ניירות־הערך מציינת את הימים האלה".

מתוך הנסיון נמצאנו למדים, שקו־התנודה של שער המניות בבורסה, הן לעליה והן לירידה, קודם הוא לקו־התנודה המקביל לו בהתפתחותה של הקוניונקטורה הכלכלית, וכי את הירידה הכלכלית והפתאומית בבורסה יש לראות כמבשרת את המשבר הכלכלי הממשמש ובא.

כלל גדול הוא, כי בין תנודות הבורסה ובין הקוניונקטורה הכלכלית של העולם יש קשרי־גומלין וזו משפיעה על זו.

צורות הארגון

שני סוגים בבורסות: א) מוסדות ציבוריים, כמו בצרפת ובגרמניה. ב) מוסדות פרטיים, כגון באנגליה ובארצות הברית, שהבורסות שלהן שייכות להסתדרויות פרטיות שהתארגנו לשם החזקת הבורסה. למעשה אין ההבדל בין שני הסוגים האלה גדול ביותר, מפני שגם הבורסות הפרטיות כציבוריות נתונות לבקורת ממשלתית.

כל הבורסות הן מוסדות סגורים, ז.א. אין רשות לאדם מן החוץ להשתתף באופן אישי בפעולותיהן; הרשות הזאת נתונה רק לחברים שיש להם זכות־כניסה, כלומר מקום קבוע בבורסה, והתנאים לקבלת מקום כזה הם שונים. בדרך־כלל מדקדקים מאד בבחירת חברים. דורשים, למשל, שהחבר יהיה סוחר נאמן ומדויק בתשלום חובותיו.

הדרישה הזאת מסתברת מתוך הצורה המיוחדת של עסקי הבורסה: העסקים הבורסאים, אפילו של סכומים גדולים נעשים בצורת חוזים שבעל־פה על סמך אמון אישי. זה ייתכן רק בחוג של סוחרים המכירים איש את רעהו ומאמינים איש לרעהו.

יסוד עיקרי בסדרי העבודה של הבורסה היא המהירות. בלעדיה לא יתואר קיומה בכלל. לדוגמא יצוין, כי במשך דקה אחת עוברות בבורסה קניות ומכירות יותר ממספר העברות קרקעות בארץ ישראל במשך שנה שלמה.

בבורסה פרטית דורשים לעיתים מחבר חדש שכר מסוים בעד המקום. בניו־יורק, למשל, מספר המקומות בבורסה מוגבל ומחירם משתנה בתנודה גדולה לפי הקוניונקטורה. בבורסה הניו־יורקית שבוול־סטריט עולים דמי המקום לפעמים חמש מאות אלף דולר ומעלה. במחיר זה נכללת גם מניה בבנין הבורסה וגם חוזה לביטוח החיים של החבר. מכאן, שהבורסה בניו־יורק פתוחה אך לאנשים עשירים מאד. אכן, ליד הבורסה הגדולה הרשמית, ששמה Stock Exchange, יש עוד שתי בורסות פרטיות בשמות Curb Market, Consolidated Exchange. גם בשתי אלה מספר החברים מוגבל, אך תנאי הכניסה נוחים יותר. השם Curb Market פירושו “שוק נד”, משום שעד 1921 היתה פעולת הבורסה הזאת ברחוב. המסחר בבורסות הפרטיות מצטמצם בניירות־ערך שאינם מקובלים בבורסה הרשמית, בדרך־כלל – במניות או באגרות־חוב של חברות חדשות.

חלוקת אנשי הבורסה לפי תפקידיהם ועסקיהם שונה בארצות שונות. בבורסה שבלונדון מתנהלים העסקים על ידי שתי קבוצות: הקבוצה הראשונה – Brokers, כלומר סרסורים, שמקבלים פקודות מלקוחותיהם למכור או לקנות ניירות־ערך. הלקוחות נמצאים מחוץ לבורסה והם בעיקר בנקים שאינם חברי הבורסה. הברוקרים הם רק מתווכים וכל רווחיהם מדמי הסרסרות. אנשי הקבוצה השניה נקראים Dealers, כלומר סוחרים שאין להם קשר ישיר עם הקהל המזמין, אלא מוכרים וקונים ניירות־ערך על חשבון עצמם.

הסרסור פונה לסוחר והלה מודיע לו את המחירים שלפיהם הוא מוכן לקנות או למכור. הסוחרים מתחרים זה בזה ולעיתים בצורה חריפה מאד. ההפרש שבין מחיר הממכר ובין מחיר המקח הוא הריוח של הסוחר.

בבורסות אחרות בניו־יורק, בפאריס ובברלין הבנקים הם חברים קבועים של הבורסה ועושים בה חלק חשוב של המסחר: קונים ומוכרים על חשבון לקוחותיהם וגם על חשבון עצמם.

בפאריס ובברלין עובדים בבורסה סרסורים רשמיים (Agents de Change, Kursmakler) שאסור להם לסחור על חשבון עצמם ותפקידם אך לתווך בין קונים למוכרים ולקבוע על־ידי כך את המחירים הרשמיים, השערים (בגרמנית: Kurse, ובאנגלית Security Prices or Rates).

בכל הבורסות יש סדר קבוע להכנסת ניירות־ערך למקח־וממכר. דורשים פרוספקט, כלומר מודעה מפורטת המתארת את העסק, אשר מניותיו או אגרות־החוב שלו מוצאים ע"י הבנקים למכירה בבורסה, והבנקים אחראים על נכונותם של כל הדברים הנאמרים שם. הפרוספקט נותן חומר חשוב לקהל הקונה את ניירות־הערך ולעתונות הכלכלית; הוא מאפשר גם בקורת ציבורית מוסמכת.

המסחר הוא במטבעות ובשטרי־מטבע בנקאיים זרים, בשטרי־חוץ ובשטרי־פנים שתשלומם במטבע זר, באגרות־חוב של מדינות, של עיריות ושל מוסדות־ציבוריים אחרים, במניות ובאגרות־חוב של חברות פרטיות של בנקים של מפעלי תעשיה, תחבורה ושרותים ציבוריים וכדומה.

משניתנה הרשות לכניסתם של ניירות־ערך מסוימים למסחר הבורסה מופיעים שעריהם (מחיריהם) בלוח הרשמי היומי של הבורסה. הלוח הזה מתפרסם בעתונות הגדולה, וכל שיש לו ענין בדבר יודע באיזה מחיר יכול הוא למכור או לקנות את ניירות־הערך הנחוצים לו.

פרסום זה הוא מכשיר גדול להפצת ניירות־הערך בשוק הכספים ומקיל על המימון, ז.א. על השגת ההון הנחוץ לבעלי־העסק או למוסדות הציבוריים שהוציאו את ניירות־הערך.

המקח־וממכר בבורסות נעשה בתי צורות עיקריות: א) מקח תכוף – במזומנים; וב) מקח למועד.

בניו־יורק נעשה המסחר בניירות־ערך רק במזומנים, כלומר מוסרים את ניירות־הערך ביום המכירה או תוך שלושה ימים, ומשלמים למוכר את התמורה. כל חשבונות העסקים של יום אחד נמסרים למסלקה המרכזית, ה־Clearing House והיא מעבירה בבנקים מחשבון לחשבון את ההפרש שבין סכומי הקרדיט והדביט של אותו יום. מכאן אנו למדים, שגם המסחר במזומנים הוא בבורסה יותר מסובך מאשר בשוק אחר, ועל כן נדרשים יחסי אמון מיוחדים בין הסוחרים הבורסאים. בלעדי אמון כזה לא היה קיומה של הבורסה המודרנית אפשרי כלל.

בבורסה בלונדון נעשה רק מסחר למועד, כלומר בכל החוזים נועד יום מסוים למסירת ניירות־הערך והתשלום. היום הוא תמיד באמצע החודש (Medio) או בסופו (Ultimo). במסחר למועד נוהגים לעתים קרובות להאריך את מועד תקפם של החוזים, אבל משלמים במועד שנקבע בראשונה פרמיה מסוימת בעד ההארכה. הפרמיה נקבעת לפי השינויים שנתהוו בינתים בבורסה בשער ניירות־הערך.

ביתר הבורסות, בפאריס, בברלין ובווינה, נעשה גם מסחר תכוף וגם מסחר למועד. במסחר למועד במקומות אלה נעשה סכום החשבונות אחת לחודש, בסופו.

מקובל, שהמסחר למועד ממריץ את הספּקולציה. נכון הוא, שבמסחר מסוג זה אפשר לעשות מקח־וממכר מנופח, כלומר להתקשר בסכומים עצומים ע"י תשלומים קטנים. אבל אין זה הגורם המכריע להתפתחות הספסרות בבורסה, כי הלא יודעים אנחנו, למשל, שבבורסה הניו־יורקית היו תקופות של ספסרות פרועה ביותר אף־על־פי שהמסחר נעשה שם אך ורק במזומנים. תנאי האשראי, וביחוד התנאים הנוחים של ההלואות הניתנות בבורסה במשכון ניירות־ערך – הם שממריצים בעיקר את הספּקולציה הפרועה. לעיתים קרובות תנודות השער במסחר למועד קטנות מאשר מסחר במזומנים, מפני שקלות החליפין במזומנים נותנת מקום לאוריינטציה מהירה במגמות השונות ובתכסיסים המרובים של קבוצות הסוחרים השונים בבורסה.

בניו־יורק נהוג לפרסם כל יום יחד עם השערים גם את המספר הכללי של ניירות־הערך שנמכרו במשך היום. מספר זה עוזר לקהל בהערכת התנודות, מלבד שהוא נותן קנה־מידה חשוב לחקר הקוניונקטורה הכלכלית בארצות הקפיטליסטיות הגדולות.

לעיתים קרובות מפרסמים בלוחות האלה מספרים המראים את המכירות ואת הקניות שנעשו בבורסה לכל נייר־ערך ובכל שעה לחוד. ללקוח שמחוץ לבורסה קשה מאד לדעת באיזו שעה ובאיזה שער הוציא הסרסור שלו לפועל את פקודתו למכור או לקנות ניירות־ערך, ולכן יש לבורסאים הזדמנות טובה להרויח יפה מאחורי גבו של הלקוח מן התנודות השונות של השערים במשך שעות היום. כדי להגביר את הבטחון של הלקוח מן החוץ, הונהגה בכמה בורסות, ביחוד בבורסה הברלינית, השיטה של שער קבוע לכל היום למסחר במזומנים. שיטה זו מחייבת את הסרסור הרשמי לקבוע את השער הממוצע שבו הוא יכול לעשות בשביל הלקוח שלו, בהתאם לפקודתו, את מרבית המקח־והממכר במחיר קבוע. בשיטה זאת של שער אחד קבוע לכל היום לא קל לסרסורים להערים על הקהל בחילופי שערים. אולם הצד הרע שבה הוא, שהריכוז בקביעת השער מניח מקום לכל מיני השפעות מלאכותיות על השער החד־יומי מצד המעונינים בדבר, ביחוד מצד הבנקים. התמרונים השונים בקביעת השער, הנעשים ע“י סוחרי הבורסה היודעים בדיוק את מצב הביקוש וההיצע בניירות־הערך ברגע מסוים, הם לעיתים קרובות סכנה גדולה יותר לקהל הרחב מאשר ניצול תנודות השערים ביום אחד. סוחרים בקיאים וזריזים יכולים להביא לידי שינויים גדולים בשערים ע”י קניות ומכירות בסכומים קטנים הנעשות בכוונה ברורה ובתכסיס מסוים לשם השגת השינויים הללו. כל השפעה מלאכותית מוצלחת על השער יוצרת תיכף אפשרויות חדשות לסוחרים האלה להרויח יפה על חשבונו של הקהל, שאינו יכול לדעת את כל סודות הבורסה הקשורים בקביעת השערים.

מבקר הבורסה מחמיר בכל ההתחייבויות האינדיבידואליות של אנשי הבורסה, אבל הוא מתיחס בסבלנות גדולה לתמרונים שאינם נעשים כלפי לקוח מיוחד אלא כלפי הקהל האלמוני הרחב. בנוגע לתמרונים כלפי הקהל מכירים אנשי הבורסה רק בדבר אחד, והוא: הצלחת התכסיס, כי גם בשדה זה של המשק הקפיטליסטי ההצלחה קובעת ומכשירה את האמצעים.

השפעות על השערים

הכלל המקובל, שהשער הוא הביטוי האמיתי של היחס בין הביקוש ובין ההיצע בבורסה, אינו מתאים לעיתים קרובות למציאות המסובכת, שבה עומדים במערכה כבדה זה מול זה אנשים עם דרגות שונות של ידיעות בסתרי הבורסה. והנה משל בולט מתולדות הבורסה האמריקאית הקשור בשם הטרוסט הגדול לפלדה “יונייטד סטייטס סטיל קורפּוריישן” ובשם הבנקאי המפורסם מורגאן. בשנת 1901 נוסד הטרוסט הזה בהון של מניות בכורה ומניות רגילות בסך ביליון וחצי דולרים. הערך האמיתי של בתי־החרושת וכל נכסי החברה הזאת עלה לכל היותר לביליון של דולרים. תמורת הנכסים קיבלו בעלי בתי־החרושת של הטרוסט מניות בכורה בסך חצי ביליון דולרים, ומייסדי הטרוסט, ובראש־וראשונה מורגאן עצמו, קיבלו מספר מסוים של מניות רגילות. תיכף אחרי ייסוד הטרוסט פתחה הנהלתו בתעמולה בינלאומית עצומה, שהרעישה עולמות והכריזה על הסיכויים המצוינים של עסקי הטרוסט הענקי. במשך שנה וחצי הצליחו בעלי המניות הרגילות עם מורגאן בראשם למכור את המניות הרגילות שלהם בבורסות האמריקאיות והאירופיות בסכום ממוצע של 50% מערכם הנומינלי. לא עברו ימים רבים והתברר לקהל הנדהם, שלפי שעה יכול הטרוסט לשלם דיבידנדה אך ורק לבעלי מניות הבכורה, ואף לא פרוטה אחת לבעלי המניות הרגילות. כתוצאה מזה התחיל השער של המניות הרגילות לרדת מטה מטה ובמשך זמן קצר שקע עד 9%. אז חזרו מורגאן וחבריו וקנו בבורסה חלק הגון של המניות הרגילות במחירים הנמוכים. הקהל הרחב שלא ידע את התמרון הזה הביא לכיסיהם של מורגאן וחבריו ע"י המשחק האכזרי הזה מיליונים רבים בתור ריוח של המניפולציה המוצלחת. מובן, שבעלי ההון הקטנים התמרמרו על הפסדיהם, אולם ההתמרמרות לא גרעה כלשהו מהונו של מורגאן והפרסטיז’ה שלו לא ירדה כלל בעיני אנשי הבורסה. המשחק הזה, אף שניתן לו פרסום גדול, חזר ונשנה כעבור זמן־מה ודווקא באותן המניות שיצאו מכיסו של מורגאן וחזרו אליו ברווחים כל כך גדולים. זאת היא דוגמא מאלפת של תמרוני הבורסאים, המביטים על הקהל כעל עדר כבשים שמצוה לגוזזם כל כמה שאפשר. והדבר המענין ביותר הוא שהקהל אף פעם אינו לומד מנסיונות מסוג זה, אלא חוזר ונופל בפח. ברור, שכל זמן שעקרון החיים הכלכליים יהיה הבצע הפרטי, תהיה גם ספּקולציה לשם השגת הבצע, ויהיה גם עדר כבשים שיתן את צמרו לגוזזים.

יש, כמובן, להבדיל בין מעשי הספּקולנטים, המכוּונים להעלות את ערכם של הניירות באופן מלאכותי, ובין הפעולות החוקיות, הנעשות ע"י הבנקים־לאֶמיסיה לשם הסדרת השער של ניירות־הערך שהוצאו על ידיהם לשוק. את הפעולה הזאת מכנים בשם “טיפוח השער של ניירות־הערך”, ומטרתה להביא לידי יציבות ידועה ולמנוע תנודות מקריות או מלאכותיות, מעשי ידיהם של מעונינים בדבר. לתפקיד זה מקימים קונסורציום של קונים, הקונה ניירות בסכום ידוע בזמן ירידת השער, כדי לעצור את הירידה, ולהיפך, מוציא ניירות למכירה בשוק בזמן שיש לעכב בעד עליית מחירים מופרזת או בלתי־רצויה.

מטפלים בשער הניירות כדי להקל על המכירה הנוספת של ניירות החברה, או כדי למנוע מן הבנק האמיסיוני הפסדים העלולים לבוא אם במישרים ואם ע"י האשראי שניתן לשם אמיסיה. ואולם בעקיפין יש בטיפול זה משום פעולה לטובת הציבור הרוכש ניירות־ערך לשם השקעה בטוחה ולא לשם ספקולציה. טיפול זריז בשער הניירות אין מטרתו יציבות מוחלטת של השער אלא הסדרת תנודותיו, ותנודות אלה הם מגופי המעשה והענין של הבורסה ושל קהל הבורסה גם יחד.

בין בורסה לבורסה

מקצוע גדול בבורסה הוא ה־Arbitrage, היינו – הפק רווחים מן ההפרשים שבין השערים, כלומר מהבדלי המחירים של אותם ניירות־הערך או המטבעות בבורסות השונות. לבנקים העוסקים במקצוע זה דרושים קשרים קבועים ומתמידים עם בנקים במקומות אחרים, העובדים אתם בחשבון משותף (Conto Meta), כי כדי להרויח בו ביום על ידי מכירה בבורסה אחת וקניה בבורסה שניה, בלי הסתבך בסיכון גדול, מוכרח הבנק לעמוד בקשר מהיר ביותר עם כמה ערים, כדי לדעת כל רגע את הנעשה בבורסות השונות ולנצל את המצב במהירות האפשרית. בדרך־כלל נעשה הדבר ע"י הטלפון ולשם כך קשורות הבורסות על ידי טלפון ישר, כדי שהחיבור יהיה מהיר ככל האפשר. הארביטרז' מנצל את ההפרשים הקטנים ביותר שבמחירי השער, אלא שהמחזור הגדול של עסקיו מביא לו רווחים גדולים אף־על־פי שההפרשים הם פעוטים.

הארביטרז' מעונין ביחוד בשוק הדביזים, כלומר מטבעות־חוץ. בשוק הזה מעונינים בעיקר האימפּורטרים, האכספּורטרים והבנקים הגדולים.

סחר ההמחאות והשטרות ומטבעות החוץ הוא אספקלריה בהירה למאזן התשלומים של כל ארץ. ואף שרבו בימינו המדינות שביטלו את סטאנדארד הזהב, נשאר הזהב בכל זאת קנה־מידה יחיד בחיי המשק הבינלאומי, ולכן קשור סחר הדביזים, וביחוד הארביטרז', בתנועת הזהב בעולם. כיום יש הגבלות רבות לתנועה זו, ובארצות רבות תלויה העברת הזהב מארץ לארץ בבנקים המרכזיים הנתונים לבקורת הממשלה. שיטת הפעולה של הבנקים המרכזיים בעסקי הדיביזים – מטרתה היא בדרך כלל, לייצב את השערים ככל האפשר על בסיס הרזרבות של הזהב.

הקשר הזה לשוק הזהב מפריע בהחלט לכל העובדים בשוק הדביזים בתקופות של סטאנדארד הזהב וגם בתקופות של שיטות אחרות של המטבע. בגלל הקשיים הרבים בשטח זה בימינו – מספר הבנקים שיכולים לעסוק בארביטרז' של דביזים הוא קטן מאוד, והחשובים שבהם עובדים מתוך קשר הדדי או למען הבנקים המרכזיים בלבד. אבל תוצאות המסחר הזה חשובות מאוד מאוד לכל תנועות ההון מארץ לארץ, באיזו צורה שהיא, כלומר – למסחר הסחורות ולמסחר ניירות־הערך גם יחד. על־ידי המסחר בדביזים למועד קבוע יכול האימפורטר והאכספורטר להבטיח את עצמו בהרבה בפני הפסד בתנודת המטבע, וזה ודאי תפקיד חשוב של הבורסה בארץ .

התפקיד והצורה

נחזור לשוק ניירות־הערך. הבורסה משמשת מרכז לתיווך הבינלאומי בין הביקוש להון הנחוץ לענפי כלכלה שונים ובין הצורך הקיים תמיד אצל בעלי חסכונות להשקיע את כספם במפעלים נושאי־ריוח. עם התפתחות המשק הקפיטליסטי, המיוסד רובו ככולו על אשראי, התפתח באופן טבעי התפקיד המיוחד של התיווך הבינלאומי למטרה זו. תיווך זה מכוּון לריכוז סכומים קטנים של הון מזומן בהשקעות גדולות והתחייבויות מצד המשקיעים להכניס כספים מחסכונותיהם העתידים לבוא, מתוך תקוה להפיק רווחים הגונים.

גורם חשוב לתנועת העסקים בבורסה היא הספּקולציה שאינה מכוונת להשקעות קונסטרוקטיביות בלבד, אלא בעיקר לריוח על ידי שינויי שערים. ביחוד הדבר כך במסחר הבורסאי למועד קבוע, ששם אפשר לאדם להרויח בעת אחת גם בתור קונה, על ידי העלאה מלאכותית ומכוּונת של השערים, וגם בתור מוכר, על ידי הורדה מלאכותית ומכוונת של השערים. משום כך קיימות תמיד בבורסה שתי קבוצות של סוחרים: אחת מהן עושה את עסקיה על סמך עליות השערים העתידה לבוא לפי הנחתה והקבוצה השניה עושה את מעשיה על סמך הירידה המקוּוה.

בין אנשי הבורסה, וגם בקהל שמחוצה לה, פועלים תמיד המאמינים בעליה נגד המאמינים בירידה ולהיפך. בצרפתית קוראים את הראשונים – Haussiers ואת האחרונים – Baissiers, ובאנגלית נקראים הראשונים – Bulls, ז.א. שוורים, והאחרונים – Bears, ז.א. דובים. הפירוש המסורתי של השמות “שוורים” ו“דובים” הוא “שהשוורים” אוהבים לדחוף את הכל למעלה בכוח הקרנים, ואילו הדובים מהלכים כפופי ראש כמוכנים לבלוע את כל הבא לפניהם.

העסקים בבורסה מתנהלים לפי סדרים מחושבים יפה מראש, כלומר, מתוך רציונליזציה מוחלטת, אבל בחיי הבורסה שולט הרבה גם כוח הדמיון המסחרי. כי כשרון הספּקולציה מורכב משני אלמנטים: א) הכרת העובדות הקיימות, ב) הערכת האפשרויות והסיכויים בזמן הקרוב ביותר. יש חילוקי־דעות בנוגע לטיב הספּקולציה. חוקרים קפּיטליסטיים, כמו החוקר האנגלי מק־קולש, אומרים שספּקולציה אינה אלא שם נרדף לראיית הנולד, והצלחה בספּקולציה היא, איפוא, כולה פרי השכל של הספּקולנט, שהוא חריף יותר מאשר שכלם של מתחריו. לא כן דעת הסוציאליסט פרדיננד לאסאל, האומר שסכום הגורמים הבלתי־נראים לעין במהלך הכלכלה עולה תמיד לאין שיעור על סכום הגורמים הידועים, ולכן הצלחת הספקולנט אינה תלויה כלל בחריפות מוחו, אלא היא בעיקרה משחק המזל. לא ניכנס כרגע בעובי הקורה הזאת, אבל ודאי הוא, כי הספּקולנטים מוכרחים לדעת את כל הפרטים הניתנים לידיעה על המצב האמיתי של המפעל, אשר מניותיו הם קונים או מוכרים וגם את הגורמים הכלליים המשפיעים באותו רגע, או עתידים להשפיע בזמן הקרוב ביותר, על חיי הכלכלה והמדינה. הנה דוגמא חיה ובולטת מתוך תולדות משפחת רוטשילד. בזמן המלחמה הנפוליאונית האחרונה סידר רוטשילד הלונדוני דואר־יונים, כדי לעמוד בקשרים עם שדה־המלחמה ולדעת במהירות האפשרית את תוצאותיה, אשר בודאי השפיעו תיכף על הבורסה. היונה הביאה לרוטשילד את הידיעה על נצחונם הגדול של האנגלים נגד נפוליאון בואטרלו, בשנת 1815, זמן־מה לפני שהידיעה הגיעה לאחרים, ועל סמך זה קנה רוטשילד תיכף בבורסה ניירות־ערך רבים במחירים נמוכים מאוד. כשנתפרסמו תוצאות המלחמה יצא רוטשילד ברווחים עצומים מקניותיו אלה והם הניחו את היסוד להונו הגדול. בימינו עומד שרות הטלגרף והטלפון לרשותו של כל אחד ומובן שהבורסה משתמשת בהם ביד רחבה. לעיתים קרובות מקבלים אנשי הבורסה ידיעות פרטיות על מהלך העסקים של מפעלים, ואפילו על תוכניות של פעולות ממשלתיות, על ידי קשרים אישיים שיש להם, או על ידי השתתפותם האקטיבית בהנהלת המפעלים בתור דירקטורים. היות והבורסה היא לא רק מרכז בחיי הכלכלה המודרנית, אלא גם זירה גדולה של רודפי־בצע שונים, נעשים שם יום־יום כל מיני תמרונים כדי להשפיע על השערים באופן מלאכותי. למשל: מפיצים שמועות מכל המינים ואפילו ידיעות כוזבות ומזויפות. תפקיד הבקורת הממשלתית, וגם הבקורת העתונאית הבלתי־תלויה, הוא להלחם בפשעים כאלה, כדי לשמור על עניני הקהל הרחב ולצמצם עד כמה שאפשר את ניצולו בידי ספסרים שונים.

סוף דבר: הבורסה היא מכשיר הכרחי בכלכלה הקפיטליסטית המודרנית. אך היא גם משמשת אספקלריה בהירה של הרוח הספציפית השולטת בחיי המפעלים הקפיטליסטיים בימינו.

שוק ניירות הערך בא"י

ולבסוף מלים מעטות על בעיית הבורסה בארץ־ישראל. שוק ניירות־הערך שלנו עדיין קטן מאוד. מעטות אגרות־החוב של מוסדות ציבוריים וחברות שונות והמניות הראויות למכירה לקהל הרחב. אף חוג האנשים שיש ביכלתו להשקיע כסף בניירות־ערך מצומצם הוא. אבל הכל הולך, כמובן, ומתפתח בשטח זה גם אצלנו. הניצנים הראשונים כבר ישנם. כבר יש לנו לוח־שערים שהוא פרי שיחות רגילות בין מנהלי הבנקים, ומועיל, בלי ספק, להרחבת השוק הפנימי של ניירות־הערך.

בשנים האחרונות רבו גם ההשקעות באגרות־חוב ובמניות, והטכניקה של הוצאתן וגם ההשפעה המכוּונת על השער שלהן לבשה צורות מודרניות. עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 היו התנודות בשערי ניירות־הערך בתל־אביב פּחותות הרבה יותר מאשר בבורסות הגדולות בחוץ־לארץ. אין לשוק־הניירות הארצישראלי להתבייש כלל בזה שעם פרוץ המלחמה חלה הפסקה זמנית במסחר הניירות. אפילו בבורסה הלונדונית הופסק המו"מ בניירות־הערך ונקבע להם מטעם הממשלה שער קצוב, ורק לאט־לאט – ולא קודם מאשר בתל־אביב – נתחדשה הפעולה. אולם, עם כל הערכתנו החיובית של שוק־הניירות שלנו בשביל סיפוק דרישותינו הרבות להשקעות כספיות, הרי זה מוגזם לדבר על בורסה בתל־אביב, אם ניקח בחשבון את הצורה הארגונית, את הרכב העסקים והאנשים המשתתפים בדבר ואת היקף המחזור הכספי. נדמה לי כי נחוץ מאוד ומועיל הוא לפתח את שוק ניירות־הערך בארצנו במתינות ובזהירות, על ידי ריבוי הניירות המתאימים להשקעות מצד הקהל הרחב ועל ידי פרסום אחראי ומלא של כל הדברים העומדים בקשר עם ניירות־ערך אלה ועם המפעלים המיוצגים על ידם.

ד"ר א. פּוֹשטר

מבוא

שוק הכספים ושוק ההון. בנק מסחרי, – שעיקר פעולותיו הן בשוק הכספים, דהיינו – עסקי פקדונות, אשראי, גביה, שטרי-חוץ (דביזים) וכו', אפשר שיהיה פועל גם בשוק ההון, דהיינו – כשהוא עוסק בניירות-ערך או במתן משכנתאות או אשראי להשקעות. מה שאין כן בנק איפותיקאי שפעולתו אך ורק בשוק ההון.

ניירות-ערך הם לפי מהותם מסוג הנכסים המתדמים (Fungible) משום שערכם נקבע לפי כמותם, שלא כמו משכנתאות, בתים, בתי-חרושת וכו' שאפיים אינדיבידואלי יותר ואינם נערכים בכמות. ניירות-ערך מסוגלים, איפוא, לפי טבעם, להיות תמיד, אף אם אינם מצויים בעין, עוברים-לסוחר בשוק מאורגן המוצא את ביטויו בתקופה הקפיטליסטית במכניזם הנקרא בורסה; מה שאין כן במשכנתאות, בתים וכו' שהם שייכים לשוק ההון הבלתי-מאורגן.

בשוק לניירות-ערך – בין שהוא מופיע בצורה המשוכללת של בורסה או בצורה פרימיטיבית יותר – מתרכזים ההיצע והביקוש לניירות-הערך השונים העוברים-לסוחר. מקור ראשון להיצע הם אותם המוסדות אשר רוצים לקבל הון ע“י הוצאה (אמיסיה) של מניות או אגרות חוב וכדומה, כגון הממשלה, גופים מוניציפליים, בנקים איפותיקאיים, מסילות-ברזל, מפעלי תעשיה וכו'. אך יש גם אשר אנשים יחידים המחזיקים בניירות-ערך רוצים להחליפם בהשקעה אחרת או לממש אותם, כלומר להפוך אותם לכסף מזומן. הביקוש בא מן הקהל ומן המוסדות המחפשים השקעה לזמן פחות או יותר ארוך, – השקעה הניתנת למימוש. בארצות מפותחות הוא בא גם מצד אנשים שעסקם במקח-וממכר של ניירות-ערך לשם רווחים – “ספקולנטים”. המכניזם של הבורסה שואף לאַזן במידת האפשרות את ההיצע ואת הביקוש ע”י קביעות שערים מתאימים. הבורסה פועלת לפי תקנות וכללים קבועים.

מבנהו של שוק ניירות-הערך בארץ

שוק פחות או יותר מפותח קיים בארץ למעשה רק משנת 1933 ואילך, עקב העליה הגדולה. לפני זה הוצאו ניירות-ערך א"יים לא בדרך מסחרית אלא בדרכים ציבוריות, היינו במסגרת התעמולה הציונית ותוך כדי הדגשת התפקיד הלאומי של המפעל הנדון. בדרך זו הוצאו מניות של אוצר להתישבות היהודים (משנת 1903 ואילך), של חברת הכשרת הישוב (מ-1908 ואילך), של בנק הפועלים (מ-1920 ואילך) ואחרות.

התחלה ראשונה של הוצאת אגרות-חוב (אובליגציות) על בסיס מסחרי נעשה ע“י הבנק האיפותיקאי הכללי של א”י (נוסד בשנת 1921 ע“י בנק אנגלו-פלשתינה בע”מ). אמנם השוק בארץ היה מצומצם מאוד, ונעשו פעולות ידועות להפצת שטרי-החוב של הבנק האיפותיקאי והמניות של חברת הכשרת הישוב בחו"ל.

שינוי-ערכין חשוב חל משנת 1933 ואילך. התרחבותו של זרם ההון המחפש השקעות, עליית בעלי-הון ממערב-אירופה הרגילים בהשקעות של ניירות-ערך, פתיחת בנקים של יהודי גרמניה שהתחילו לטפל בכך באופן מיוחד – כל אלה נתנו דחיפה עצומה להתפתחות השוק הארצישראלי. התפתחות זו מתבלטת ביחוד בגידול מחזור שטרי-החוב והמניות של הבנק האיפותיקאי, שהן ניירות הסטאנדארד של השוק בארץ:

לסוף שנת	שטרי חוב	מניות
1932	153,000 לא"י	51,000 לא"י
1933	247,000 "	51,000 "
1934	873,000 "	182,000 "
1935	1,531,000 "	350,000 "
1936	1,850,000 "	350,000 "
1937	2,230,000 "	450,000 "
1938	2,564,000 "	475,000 "

גם חברת הכשרת הישוב הגדילה את הונה בשנים האחרונות מ-80,000 לא“י ל-300,000 לא”י בערך ע“י הוצאות חדשות שנקלטו בשוק המקומי. מאות אלפים לירות רוכזו בשנים האחרונות בדרך הטרנספר הגרמני, ז.א. ע”י ממכר של ניירות-ערך א“יים ליהודי גרמניה במרקים, שהשתמשו בהם להבאת סחורות מגרמניה. מהניירות העוברים-לסוחר בשוק המקומי יש להזכיר בעיקר את אגרות-החוב והמניות של חברת “ניר”, את אגרות-החוב של הקרן הקיימת לישראל, של חברת “פא”זא” ואחרים. וכך נמצא השוק המקומי מקיף לסוף שנת 1938 ניירות-ערך בשווי של ½4 מיליונים לירות בערך, שמהם נמכר חלק ידוע בחו“ל (אנגליה, מצרים, הולנד וארצות אחרות) והרוב המכריע בא”י גופא.

לעומת זאת אין השוק המקומי מקיף כמה ניירות-ערך של מפעלים א“יים גדולים, כגון מניות של חברת החשמל, חברת האשלג, “נשר”, חברת החשמל בירושלים, בנק אנגלו-פלשתינה בע”מ וכן את אגרות-החוב של המלוה הא"י הממשלתי משנת 1927, שהוצאו ברובם המכריע בשוק האנגלי בסך נומינלי של 8 מיליון בערך ועוברים-לסוחר בבורסה הלונדונית.

הבנקים המטפלים בעסקי ניירות-ערך הם בעיקר: בנק אנגלו-פלשתינה, הבנקים הפרטיים שנוסדו בשנים האחרונות ע"י בנקאים מגרמניה: בנק אלרן, בנק יפת ושו', בנק פויכטוונגר, בנק קולנשר, לוינברג, חברת “איפיקו” ואחרים. מלבדם פועלים כמה עשרות סוכנים שונים. בנק אנגלו-פלשתינה תופס עמדה חשובה ביותר, הן לפי היקף עסקיו והן כמנהל הקונסורציום לאֶמיסיות של בת-החברה שלו, הבנק האיפותיקאי הכללי, ושל חברות אחרות. בנק ברקליס והבנקים המסחריים האחרים אינם משתתפים באופן פעיל בשוק המקומי לניירות-ערך, אלא עושים מזמן לזמן טרנזאקציות מקריות באמצעות בנקים וסוכנים אחרים.

קהל הקונים של ניירות-ערך א"יים הוא, כמו שנזכר לעיל, בעיקר מחוגי עולי גרמניה וארצות אחרות של מערב אירופה. זהו קהל של בעלי-הון קטנים ובינוניים המחפשים השקעות קבועות וחיים בחלקם על הכנסותיהם, ויש מהם משקיעים את כספם בניירות-ערך באופן זמני עד שימצאו מקור השקעה סופי (השתתפות במפעל תעשייתי, הלואה במשכנתא, התישבות חקלאית וכו'). יש גם אילו קניות מצד בנקים, חברות לביטוח וחברות פיננסיות אחרות – לשם השקעה. לעומת זאת, אין מוצאים כמעט אצלנו השקעות בניירות-ערך מצד מפעלים מסחריים או תעשייתיים, כדרך שמצוי בחוץ-לארץ, וזה משום שמעטים אצלנו מפעלים בעלי אמצעים מזומניים (ליקבידיים) חפשיים להשקעות כאלו. כן לא נתפרסם עדיין נייר-הערך הא“י כאמצעי לחסכון בחוגי הפועלים, הפקידים או בעלי המקצועות החפשיים כנהוג בחו”ל (רק אילו שטרי-חוב המקנים לבעליהם פרסים על-פי הגרלה מצאו להן מהלכים בחוגים אלה). חסר אצלנו גם הסוג של הספקולנטים בניירות-ערך, ז.א. של אנשים העוסקים בניירות-ערך לשם ניצול ההפרשים בשער. במידה שיש אנשים מסוג זה, הרי הם פונים לשוקי חו"ל הנותנים יותר אפשרויות ספקולטיביות.

ארגון השוק לניירות-ערך

לפני שנים אחדות היו עסקי ניירות-הערך מבוצעים אצלנו בין הבנקים ע"י הטלפון או בפגישה. בנק אנגלו-פלשתינה היה אמנם, כבנק ההוצאה, הקובע והמכריע תמיד בשער ניירות-הערך של הבנק האיפותיקאי ושל חברת הכשרת הישוב, אולם לעיתים קרובות היו הבנקים והסוכנים מוכרים ללקוחותיהם בשער נמוך יותר, וזה על חשבון העמלה (קומיסיון) שלהם שהיתה ניתנת להם בזמן ההוצאה בשיעור של 1%–¾; אחרי ההוצאה – פחות מזה. לקוחות היו לפעמים חוזרים על דלתות הבנקים, כדי לקבל ניירות-ערך ב-%⅛ ב-%¼ למטה מהשער, כיון שהשערים לא היו מתפרסמים ברבים.

בספטמבר 1935 נוסדה ע“י הבנקים המעונינים לשכת החליפין לניירות-ערך בתל-אביב, מעין בורסה בזעיר-אנפין. אמנם הצורך בארגון משוכלל יותר של השוק היה מורגש עוד קודם, אולם הדחיפה הישירה לזה ניתנה ע”י המאורעות בפרוץ מלחמת איטליה–חבש בסתיו 1935. מאורעות אלה גרמו גם לבהלה חלקית בקרב מחזיקי הניירות, שהוגברה לא מעט מפני אי-ידיעת הערך שלהם בכל יום ויום ומחמת גורמים אחרים שמקורם בחוסר-הארגון. בלשכת החליפין משתתפים הבנקים והסוכנים (שאושרו ע"י הועד) שעסקם בניירות-ערך. בכל יום בשעה קבועה (12.15 לפנה"צ) מתקיימות במשרדי בנק אנגלו-פלשתינה פגישות הנמשכות 15–10 רגעים בערך. אותה שעה מכריזים על שערי המקח-וממכר לכל נייר-ערך העובר-לסוחר וקובעים את השערים לפי מצב ההיצע והביקוש. למחרת היום מתפרסמים השערים בכל העתונים.

התקנות הזמניות של הלשכה מחייבות לשמור על השערים שנקבעו ומטילות עונשים על הפרתם. השער נקבע בלי חישובים מתמטיים מסובכים וכדומה (כנהוג בבורסות המפותחות), אלא באופן פשוט יותר, מתוך מגמה לאזן במידת האפשרות את ההיצע והביקוש בכל שעה. השערים נקבעים באחוזים למאה, שלא כנהוג בבורסות אנגליה וארצות-הברית, שבהן נקבעים השערים של המניות בשילינגים או בדולרים למניה, ורק אגרות-חוב נקנות ונמכרות באחוזים למאה.

ועוד חידוש לעומת הבורסות הנזכרות. בלשכת החליפין שלנו נקבעים שני שערים, אחד למקח ואחד לממכר, שההפרש ביניהם הוא, בדרך כלל, 1% (למשל 97%–96 בעד אגרות-החוב בנות 5% של הבנק האיפותיקאי). הטרנזאקציות עם הלקוחות נעשות לפי השערים האלה בלי חישוב עמלה מיוחדת, והעסקים בין הבנקים ובין הסוכנים מתקיימים – לפי סידורים קבועים – על-פי שער נע בין שערי המקח-וממכר שנקבעו בשביל הלקוחות. בבורסות העולם נקבע על פי רוב קורס אחיד, שעליו מוסיפים דמי עמלה (במקרה של מכירה ללקוח), או מנכים דמי עמלה (במקרה של קניה מאת הלקוח). אצלנו התברר שקביעת הקורסים כנ"ל היא המתאימה ביותר לתנאי המקום.

אגב קניית אגרות-חוב ומכירתן מוסיפים – כמו שנהוג בארצות אחרות (לא כן במצרים) – את “חלק התלוש”, ז.א. את הרבית, לפי השער הנומינלי של אגרות-החוב, מיום הפרעון האחרון עד יום הטרנזאקציה, מכיון שהקונה יקבל את הרבית בעד התקופה הזאת ביום הפרעון הבא של הרבית. לא כן במניות שקונים ומוכרים אותן עם תלוש הדיבידנדה האחרון בלי חישובים כנ"ל.

הטרנזאקציות בניירות-ערך נעשות בלשכת החליפין אך על בסיס של מזומנים, ז.א. מסירת ניירות-הערך בעין לקונה על מנת לקבל את תמורתם במשך יום או יומים לאחר ההתקשרות. אין נוהגים אצלנו לעשות עסקי ניירות-ערך למועד (Forward Deals, Termingeschaefte), כמו בבורסות של לונדון, פאריס, ברלין ואחרות שלפיהם חלים המסירה בעין והתשלום בתאריך מאוחר יותר (ע"פ רוב באמצע החודש ובסופו). לסוג זה של עסקים נודעת אמנם חשיבות כלכלית ידועה, כגון – שהוא מונע תנודות חזקות בשערי ניירות-הערך וכדומה, אולם הוא גם מרכז סביבו את הספקולציה הבורסאית על כל מגרעותיה וליקוייה.

מעלותיה של לשכת החליפין, כמו של כל בורסה אחרת, הן:

(א) היא מסייעת הרבה לפיתוח השוק והרחבתו, ע“י עצם הארגון וע”י טיפוח ידוע של הקורסים מצד הבנקים המעונינים.

(ב) היא משפיעה באופן פסיכולוגי לטובה על הלקוחות הן לגבי “צדקת השער” שיהא בהתאם למצב בשוק, והן לגבי יציבותו של השער ואפשרות של מימוש (ריאליזציה) בכל שעה ע"י מציאותו של שוק רחב יותר ומאורגן.

ההנחה האחרונה היא מוגזמת במקצת. אמנם הבורסה עוזרת במידה ידועה לפיתוח השוק, אולם אין היא יכולה ליצור יש מאַין, ואפשרות המימוש תלויה במידה גדולה בהיקף השוק, בגודל ההון העומד מוכן להשקעות בניירות-ערך וכו'. ניירות-הערך של הממשלה הבריטית, למשל, ניתנים בדרך כלל למימוש בכל שעה, לא בלבד משום שהם עוברים-לסוחר בבורסה הלונדונית, כי אם בחמת מציאותם של בעלי-הון המוכנים להשקעה בכל שעה, וכל ירידה של השערים מעוררת אותם לקניה. כמובן, עזר מוסד הבורסה הרבה לריכוז האנשים האלה מסביב לשוק ניירות-הערך. גם פעולות הממשלה מסייעות הרבה לאפשרות המימוש של ניירות-הערך שלה בכל זמן.

עסקי ניירות-ערך של הבנקים לסוגיהם

התפקידים הנופלים בחלקם של הבנקים בשטח הנדון הם: קודם-כל עסקי חליפין של ניירות-ערך, ז.א קניה ומכירה בשביל לקוחות לפי התנאים והשערים הקבועים. הטרנזאקציות האלו מוצאות-לפועל על פי פקודותיהם של הלקוחות.

עצה. לכל הזמנה מצד הלקוח, לקניה או למכירה, קודמת לעיתים קרובות התיעצות עם הבנק. כאן חובה על הבנק: (א) לתאר ללקוח את העובדות הידועות בנוגע למבנה הכספי (הסטרוקטורה הפיננסית), מצב העסקים והסיכויים של החברות, שניירות-הערך שלהן עוברים-לסוחר. (ב) לברר את ההבדלים היסודיים שבין נייר לנייר לפי טיבם (למשל, בנק איפותיקאי, חברת הכשרת הישוב, חברת האשלג). (ג) לתת ללקוח פרטים ביחס לסטרוקטורה של הניירות עצמם. למשל: ריבית נומינלית, זמני הפרעון, אופי הפרעון (ע“י הגרלה או ע”י קניה חפשית בשוק או בשני הדרכים כאחד), בּטוּחוֹת, ימי תשלום הרבית וכו' וכו' – באגרות-חוב; הזכויות של מניות-בכורה כלפי מניות רגילות: זכות בכורה בנוגע לריוח (דיבידנדה) או גם ביחס לקרן; שיעור הדיבידנדה הקבועה, דיבידנדה מצטברת (Cumulative Dividend) או לא, היש זכות לדיבידנדה נוספת (Participating Prefer. Shares) ובאיזה תנאים, אופן תשלום הדיבידנדה וזמניו וכו‘. (ד) לאפשר ללקוח השואה של הרבית הממשית (Yield, Effektivverzinsung) המתקבלת מניירות-הערך השונים על בסיס השערים כיום הזה וכן של הרבית הנומינלית או של הדיבידנדה שלהם. (ה) כשמתן העצה נדרש בדבר השקעת הון, יש לברר את השאלה, איזה חלק טוב להשקיע בניירות-ערך ואיזה בהשקעות אחרות (משכנתאות וכו'). בנידון זה אי-אפשר לקבוע מסמרות, והדבר תלוי בגודל ההון, במקצועו של המשקיע ובתכניות המשקיות וכו’. בכלל רצוי לשמור על עקרון חלוקת הדרר, היינו – לא לרכז את ההשקעה בשטח אחד ובנייר-ערך אחד, אלא לחלק אותה עד כמה שאפשר כדי לפזר את הדרר הכרוך בכל השקעה.

אחרי שהמשקיע החליט בדבר מוציאים את הזמנתו לפועל לפי הוראותיו בלשכת החליפין או מן התיק של הבנק לפי השער היומי.

החזקת ניירות-ערך בפקדון. בדרך כלל מוסר הלקוח את ניירות-הערך בפקדון אצל הבנק בתשלום עמלה קטנה בעד הנוחיות והבטיחות ובעד גביית התלושים של הרבית או הדיבידנדה בזמניהם. גבה הבנק מה שגבה, מיד הוא שולח הודעת-זיכוי למפקיד. הוא הדבר כשאגרות-החוב של הלקוח יצאו בהגרלה.

בכלל, חובתו של שרות-לקוחות טוב מצד בנק היא להודיע ללקוח מזמן לזמן על כל מאורע חשוב שחל אצל החברה הנדונה (התפתחות העסק והרווחים, הסיכויים לדיבידנדות וכו'), ובניירות-הערך שלה (הצעת מניות חדשות, הצעת קונברסיה של אגרות-חוב וכו'). הבנקים בארץ נוהגים – כמו בחו"ל – להוציא מפקידה לפקידה סקירות או ביוליטינים על ההתפתחות הכללית של שוק ניירות-הערך ושל השערים במשך תקופה מסוימת, או על התפתחותה של חברה מסוימת וניירות-הערך שלה.

עסקי הוצאה (אמיסיה). בשטח פעולה זה מופיע הבנק כמיעץ ומדריך לחברות המוציאות מניות או אגרות-חוב לשוק וגם כמוציא-לפועל של אמיסיות כאלו. ואלו החובות המוטלות עליו בתפקידו זה:

(א) כיון שהבנק מקבל עליו אחריות מוסרית, ולעיתים קרובות גם אחריות משפטית, כלפי קהל המשקיעים החותמים על ניירות-הערך המוצאים על-פי המלצת הבנק, עליו לבדוק תחילה בדיקה מעולה את מצב החברה, במובן הפיננסי והעסקי, כדי לברר אם היא מבוססת למדי ואם יש לניירות-הערך המוצאים על ידה בטיחות ידועה מבחינת הקרן והרווחים. בדיקה מיוחדת כזאת אינה נחוצה, כמובן, בחברות הקשורות לבנק הרבה שנים, והוא עוקב אחרי התפתחותן באופן מיוחד.

(ב) אחרי שהבדיקה נתנה תוצאות חיוביות יש לברר את הסיכויים של ההוצאה מתוך ידיעת מצב השוק של ניירות הערך ומידת קליטתו לגבי ההוצאה המסוימת באותה שעה.

בתנאי הארץ שלנו תלוי כוח הקליטה של השוק במידה גדולה בהיקף העליה של בעלי-הון ובשיעור יבוא ההון בכלל, בעיקר מאותן הארצות שעוליהן נוטים להשקעות בניירות-ערך. אולם יש אשר מאורעות פוליטיים וכלכליים משפיעים לטובה או לרעה על מצב השוק. כן ירדה מידת הקליטה של השוק בחדשים הראשונים של מלחמת איטליה-חבש עד לאפס, ולהיפך, הממכר של ניירות-ערך מצד הקהל עלה על המקח. בזמן כזה אין, כמובן, כל סיכויים להוצאה חדשה.

(ג) גם אם הסיכויים להוצאה בשוק הם נוחים יש צורך להתאים את מהות ההוצאה, כמותה ותנאיה למצב החברה ולתנאי השוק, כדי להבטיח את ההצלחה המכסימלית של האֶמיסיה.

מהות – הוא הסוג של ניירות-ערך שיש להוציאו: מניות רגילות, מניות-בכורה, או אובליגציות.

כמות – הוא סכום ההוצאה. בהוצאת שטרי-ערך, למשל, יש לשמור על פרופורציה ידועה לגבי הון המניות, לשם יתר בטחון של אגרות-החוב.

תנאים – הוא מבנה הנייר. כך, למשל, יש לקבוע אצל שטרי-חוב את גובה הריבית הנומינלית, זמני הפרעון של הרבית והקרן, אופן הפרעון (ע“י הגרלה או ע”י קניה חפשית בשוק או בשני האופנים כאחד), סוג הבּטוּחוֹת (על פי רוב שעבוד רובץ על רכוש החברה) וכו'. גם חלוקת המניות או שטרי-החוב לפי הסכומים הנומינליים טעונה דיון. חשובה מאד היא קביעת שער ההוצאה, הדורשת שיקול-דעת זהיר ובדיקת המצב הכללי של השוק ושל כל מסיבות ההוצאה הנדונה. יש גם לקבוע את אופן התשלומים ע"י החותמים, – תשלום מלא בעת החתימה או בשיעורים אחדים, וכן את המוסדות שיטפלו בהחתמה ואת גובה העמלה שלהם.

(ד) הביצוע של האֶמיסיה. על הבנק להדריך את החברה בהכנת הפרוספּקט (Prospectus) הכולל פרטים על הארגון, התקנות, המצב הפיננסי והעסקי של החברה ועל תנאי האמיסיה הנדונה. בעריכת הפרוספקט יש לשמור בקפדנות על דרישות חוק החברות המטיל אחריות גדולה על מוציאיו.

הבנק צריך לדאוג גם להכנת יתר המיסמכים כגון טופסי הבקשה (Application) לחותמים ותעודות ההקצאה (Allotment).

את זמן ההחתמה (Subscription) קובעים למשך תקופה מסוימת קצרה (מימים אחדים עד שבועות אחדים) או שקובעים רק את תחילת ההחתמה ואין נוקבים את סופה.

ההקצאה של המניות או של אגרות-החוב המוצאות נעשית ע"י החברה מתוך התקשרות והתיעצות עם הבנק. אם הצליחה האמיסיה עולות החתימות על סכום ההוצאה (חתימה עודפת Over-Subscription; Ueberzeichnung). כך, למשל, נתקבלו ב-1935–1936 חתימות מראש על הוצאות המניות של חברת החשמל ובנק אנגלו-פלשתינה בלונדון פי 13 או 19 מסכום ההוצאה. על פי רוב קבוע בפרוספקט, אם ההקצאה תהיה לפי ראות עיניהם של המוציאים או באופן פּרופּורציונלי לסכומי החתימות או באופן אחר. כעבור זמן ידוע לאחר ההקצאה מתקיימת מסירת התעודות של ניירות-הערך לחותמים מידי הבנק המחתים.

בעד שרותו בהוצאת ניירות-ערך מקבל הבנק מהחברה עמלה מיוחדת, נוספת לעמלה שהוא מקבל בעד החתמה.

לעיתים קרובות מתאגדים בנקים אחדים או רבים לקונסורציום לשם הוצאה-לפועל של אֶמיסיה, כדי להבטיח לה הצלחה גדולה יותר.

עסקי הוצאה של בנק על חשבונו הוא. בסעיף הקודם דיברנו על פעולות הבנק כמיעץ לחברה המוציאה ניירות-ערך וכמתווך בינה לבין קהל המשקיעים, מבלי שיקבל עליו איזה דרר של ממון בקשר עם ההוצאה. לא הצליחה ההוצאה – הבנק מרויח פחות או איננו מרויח כלום. אולם יש והבנק קונה בעצמו או בשותפות עם בנקים אחרים – אגב יצירת קונסורציום – את כל ההוצאה ומוציא בעצמו ובשמו את ניירות-הערך הנדונים לשוק. כאן נכנס הבנק בדרר ממוני ומקבל, כמובן, תמורתו הנחה מתאימה בקורס. כך קיים אצלנו קונסורציום של שבעה בנקים בהנהלת בנק אנגלו-פלשתינה להוצאת שטרי-חוב של הבנק האיפותיקאי. גם הוצאת מניות-בכורה של חברת הכשרת הישוב בוצעה ע"י קונסורציום של בנקים בהרכב מצומצם יותר. כל בנק ובנק משתתף בקונסורציום בחלק ידוע, ברווחים ובהפסדים.

באנגליה ובאמריקה מצויים עסקי ערובה (Underwriting) שהם למעשה הוצאה על חשבון הבנק. הבנק או הקונסורציום ערב לחברה את הצלחת האמיסיה בשכר עמלת-ערובה (Underwriting Commision). במקרה של אי-הצלחה הוא חייב לקבל את ניירות-הערך שלא נמצאו להם חותמים ולשלם בעדם לפי שער ההוצאה.

יש והבנקים קונים ומוכרים ניירות-ערך לא כמתווכים המוציאים-לפועל את פקודות הלקוחות, אלא עושים טרנזאקציות כאלו על חשבון עצמם לשם רווחים, שלא בקשר עם הוצאה חדשה. אבל עסקים כאלה הם נדירים בארץ, חוץ מפעולות הבנק בשטח הסדרת השערים, כמבואר להלן.

הסדרת השערים היא תפקיד מיוחד, הכרוך בעסקי הוצאה של בנק. ההיצע והביקוש בשוק ניירות-הערך אינם תמיד מאוּזנים. גם בזמנים כתיקונם יש שההיצע עולה על הביקוש ולהיפך. ביחוד חלות הפרעות בשיווי-המשקל לרגל סיבות מיוחדות: כן, למשל, יש עודף של היצע בזמני בהלה מסיבות פוליטיות וכלכליות העלולות להשפיע לרעה על מהלך המשק, ויש עודף של ביקוש לרגל ידיעות משמחות על התפתחות העסקים והרווחים של חברה וכדומה. הפרעות כאלו עלולות להביא לתנודות חזקות של השערים שלא תהיה להן הצדקה אובייקטיבית, הן מבחינה כלכלית כללית והן מצד מהלך העסקים של החברות הנדונות. תנודות חזקות כאלו קשות ביחוד לניירות-ערך שיש להם אופי-קבוע יותר מבחינת הרווחים וכו'. כגון אגרות-חוב של בנק איפותיקאי, של ממשלה וכדומה. לעומת זאת אין זה מן הנמנע שתהיינה תנודות פחות או יותר חזקות במניות שיש להן אופי ספקולטיבי יותר (כגון מניות של חברה התלויה במידה רבה בקוניונקטורה משקית). כאן פועל הבנק כמטפח ומסדיר השערים ע“י קניה על חשבונו הוא במקרה של עודף ההיצע על הביקוש, ולהיפך, ע”י מכירה מתוך התיק שלו במקרה של עודף הביקוש על ההיצע. לעיתים קרובות מתארגנת קבוצה של בנקים לקונסורציום לשם מילוי תפקיד זה. הכוונה היא למנוע תנודות חזקות מדי ובלתי מבוססות, כמבואר לעיל, אולם הבנק המטפל בהסדרת השערים צריך להביא מדי פעם בפעם בחשבון את כל הגורמים החיוביים והשליליים שיש להם השפעה מוצדקת על התפתחות השערים, אחרת הוא עלול להפסיד ממון רב בפעולה זו.

סיכום

בתוך הקהל הא"י נפוצה התפיסה שעסקי ניירות-ערך גוררים בהכרח ספּקולציה ואינם שייכים לעסקים הרגילים של בנק מסחרי.

תפיסה זו מקורה קודם כל במנטליות ובהשגות הכלכליות של יהודי המזרח ויהודי ארצות מזרח-אירופה, ארצות שהבורסה ועסקיה עדיין לא הגיעו בהן לדרגת התפתחות גבוהה, והיהודים היו שם ברובם מנותקים מעורקי המשק הלאומי ומהשתתפות בחברות גדולות. כפי שראינו לעיל אין השוק לניירות-ערך בארץ, לפי הסטרוקטורה שלו, מתאים ביותר לעסקי ספּקולציה.

מקור שני לתפיסה זו הוא בשיטה הבנקאית האנגלית-צרפתית (בניגוד לשיטה הקונטיננטלית הגרמנית-אוסטרית) שממנה מושפעים חוגים אנגליים ואחרים בארץ. לפי שיטה זו תפקידו העיקרי של בנק הוא שמירה על הפקדונות, ולכן הוא צריך לצמצם את עסקיו האקטיביים בשוק הכספים ולהימנע מעסקים שיש להם קשר עם שוק ההון, למשל מאשראי תעשייתי וגם מעסקי ניירות-ערך. הבנקים הפועלים לפי שיטה זו אינם עוסקים אלא בעסקי חליפין, ואף זה נעשה באמצעות ברוקרים, אולם אינם מטפלים בעסקי הוצאה או עסקי ערובה, הנכנסים לחוג תפקידיהם של מוסדות פיננסיים מיוחדים ושל ברוקרים.

כמו בשטח האשראי כן גם בשטח העסקים בניירות-ערך לא היתה הבנקאות בארץ אדוקה בשיטה האנגלית-צרפתית, ואף לא בשיטה הקונטיננטלית, אלא הלכה בשביל הזהב שבין שתי השיטות האלו, ההולכות אגב ומתקרבות זו לזו. חוץ מהתפיסה הבנקאית הכללית השפיעה גם העובדה שארצנו היא קטנה ואין מקום לחלוקה מרחיקה-לכת בין מוסדות פיננסיים שונים.

מתפקידו של השוק לניירות-ערך הוא להמציא הון לזמנים ארוכים לענפי המשק השונים. השוק הצעיר שלנו כבר סייע במידה ניכרת למפעל התישבותנו בספקו לענף הבנין (באמצעות הבנק האיפותיקאי), למוסדות לאומיים והתישבותיים (הקק“ל, חברת הכשרת הישוב, ביצור, ניר, פא”זא ואחרים) ולתעשיה (חברת האשלג) הון לזמנים ארוכים, שאין בידי הבנקים המסחריים לספק אותו. תפקידים גדולים מאלה צפויים לשוק המקומי לניירות-ערך בעתיד, ומחובתם הנעלה של הבנקים המסחריים בארץ לטפחו ולפתחו. עסקי ניירות-ערך שייכים לפעולות הרגילות והלגיטימיות של הבנק, במידה שהן נעשות, כמובן, בסייגים הקבועים ע"י חובת השמירה על הליקבידיות ועל שיטת-עסקים זהירה.

ד"ר ג. מינצר [^1]

הגדרה

“הון הבנק” פירושו בדרך כלל אותם סכומי הכסף שהועמדו לרשות הבנק בשעת ייסודו, או במשך ימי קיומו, כהון עצמי. מבחינת המאזן אין המושג “הון” אלא ספרה חשבונית המודיעה לנו כמה השקיעו הבעלים (בעלי המניות) בבנק. בצד האקטיב, כלומר בסכומי הכסף אשר בעין ואשר בהשקעות, אין נוהגים להבדיל בין האמצעים לפי מוצאם, אם הם מהון עצמי או ממקור זר. הסעיף “הון” הוא סעיף שכנגד לכל אותם האקטיבים הקיימים בעצם שעת ייסודו של הבנק, עד שבמאזנו של בנק חדש אין, להלכה, כנגד סעיף ההון אלא ספרה אחת – הסכום שבקופה. מובן, שמצב זה משתנה עד מהרה, כי בטבעו של בנק הוא, שלא יסתפק בהנהלת הונו העצמי בלבד, היינו – במתן הלואות והשקעות נושאות רבית, אלא שישאף למשוך אליו פקדונות.

ההון העצמי מופיע, כידוע, במאזן בצד החובה, אף כי הוא בגדר חוב לבעלי המניות או לבעלי-זכות אחרים. זה נעשה ראשית משום שע"י כך משתווה עודף האקטיב על הפסיב שבמאזן, בסופה של כל תקופת-מאזן, אל הריוח שהושג ועומד לחלוקה, שנית משום שבמסגרת הצורה המאזנית אין אפשרות אחרת להבלטת ההון העצמי, כיון שבצד האקטיב לא ניתן להבדיל בינו ובין האמצעים הזרים, כפי שנאמר לעיל.

אל הסעיף “הון עצמי” אפשר לצרף, לא מבחינה מלולית אבל מבחינת התוכן, את הסעיף “קרנות-מלואים” (רזרבות). גם הקרנות, כהון העצמי, הן ספרה חשבונית, האומרת לנו כי בצד האקטיבה נמצאות השקעות שנעשו על יסוד רווחים, שנצטברו ולא חולקו, ואין כנגד השקעות אלו כל קרדיטורים.

יש להקפיד ולהבדיל בין “רזרבות גלויות”, המופיעות בצד הפסיב של המאזן, ובין “רזרבות סמויות” שנוצרו ע“י ניכויים מסעיפי אקטיב שונים או ע”י המעטת ערכם של סעיפים אלו. על שיעור הרזרבות הללו אין לעמוד מתוך המאזן. רק לפעמים, על יסוד השואות בין מאזנים של שנים שונות ועל יסוד ידיעות בדבר הניכויים שחלו בחשבון ריוח והפסד או בדין-וחשבון על מצב העסק, ניתן למצוא נקודות אחיזה להערכת שיעור הרזרבות הסמויות.

קרן המלואים, שאין עמה כל תביעה לחלוקת רווחים ואשר במקרה של הפסד בלתי-צפוי היא עשויה להתפרק כולה או חלקה, בלי שייגרם הפסד לעצם ההון של בעלי הבנק, חשיבותה גדולה ביותר בשביל כוח התנגדותו של הבנק בימים של שפל. על כן חיזוקה של קרן המלואים ע"י זהירות בחלוקת הרווחים הוא אחד היסודות הבריאים של שיטת הנהלה בנקאית.

אשר להגדרה המשפטית של המושג “הון הבנק”, הרי בפקודת הבנקים מ-1 בספטמבר 1921 שהיא חוקת היסוד לבנקאות הארצישראלית, אין מושג זה נזכר כלל, חוץ מאשר במאזן-לדוגמא המצורף אל הפקודה שבו מובא בצד ה“חובה” הסעיף “הון משולם”. בפקודה הנ"ל אין כל דרישות נוספות בדבר הונם של בנקים. כן לא הוטלה על הבנקים כל חובה של מסירת ידיעות לממשלה, חוץ מן החובה להגיש לרושם החברות הודעה שנתית.

פקודת הבנקים (תיקונים והוספות) מס' 9 משנת 1936 החמירה את ההוראות החוקיות במידה ממשית. לפי פקודה זו חובה על הבנק להגיש למנהל האוצר מאזנים חדשיים כהלכתם. מלבד זאת עליו להמציא רשימה מדויקת של ההלואות שניתנו ושל השטרות שנתקבלו לנכיון, כלומר – חובה עליו להגיש לממשלה ידיעות מדויקות בדבר אופן השימוש בהון וביחוד בפקדונות, היינו – בהון העצמי ובהון הזר כאחד.

ואולם ניסוחו החוקי האמיתי של המושג “הון הבנק” ניתן רק בפקודת הבנקים (תיקונים והוספות) מס' 27 משנת 1937. עד מתן פקודה זו היה ענין השיטה והסולידיות בייסוד בנקים בארץ שרוי במצב של תוהו ובוהו. למעשה היה כל אדם רשאי לעסוק בעסקי בנק ואפילו (ודבר זה חשיבותו גדולה ביותר) ליטול לעסקו – אם הוא אך חברה שנוסדה לפי פקודת החברות – את השם “בנק”, ולא היה עליו כי אם למלא אחר דרישות מינימליות ופרימיטיביות של פקודת הבנקים משנת 1921. זה גרם לידי כך, שאנשים שונים, שאינם צדיקים גמורים, יסדו בנקים, ביחוד “בימי הפרוספריטי”, ונתנו למפעליהם שמות מצלצלים ומתעים והיו עשויים להמיט חרפה על הבנקאות הארצישראלית. “בנקים” אלו לא עסקו בעצם בשום עסקי בנק אמיתיים, אלא שלחו ידם בטרנזאקציות ארעיות, וביחוד בעסקי מגרשים. לעיתים קרובות מאוד לא היה בידי הפירמות הללו ההון הדרוש. ואמנם משחל שינוי קל שבקלים בקוניונקטורה, נתמוטטו כל המוסדות הללו ולא לקוח אחד ולא בעל-פקדון אחד יצאו מהם וידיהם על ראשם.

פקודת הבנקים מ-1937 הכניסה סדר בענין ההון. לפיה חייב כל בנק שיהא ברשותו הון רשום של 50,000 לא“י, שממנו 25,000 לא”י לפחות צריך שיהא משולם במזומנים; בנקים של מדינות זרות (Foreign Companies) מצוּוים על הון של 100,000 לא"י לפחות. מלבד זאת יש בפקודה עוד כמה וכמה הוראות מפורטות בדבר השם “בנק”, בדבר הפיקוח הממשלתי ועוד, שאינן ענין לנושא שלנו.

הון עצמי ופקדונות

בבנקים הארצישראליים, שהם כולם – על פי החוק – חברות מניות בערבון מוגבל, מופיע ההון העצמי בשתי צורות: מניות-יסוד, הוא הון המניות הרגילות שבידי המייסדים, או בידי בעלי מניות המקורבים לחברה, או, בחלקן לפחות, בשוק החפשי. יש להבדיל בין מניות-יסוד אלה לבין מניות-בכורה, המקנות לבעליהן את הזכות לקבל רווחי-בכורה בשיעור מסויים שנקבע מראש. מניית בכורה יכולה להיות מצטברת, כלומר, שבעליה זכאים לקבל את הדיבידנדה שלהם במלואה גם לאחר שנים, אם לא היתה אפשרות לשלם אותה בשעתה, או שלא היתה יכולת לשלם אותה במלואה. ויש מניות-בכורה רגילות, שבעליהן זכאים לדיבידנדה רק בשנה שהיו בה רווחים. מספר הבנקים בארץ שהוציאו מניות-בכורה הוא מועט.

ההון הזר מופיע אף הוא בשתי צורות: בצורת מלוה (אגרות-חוב), כלומר כנייר-ערך ארך-מועד או בינוני-מועד או בצורת פקדון המתקבל בתנאים שונים. אגרת-החוב מקובלת בבנקאות ככלי-מימון רק בבנקים המיוחדים לאשראי ריאלי (בנקים איפותיקאיים). גם הבנק למשכנתאות בארץ-ישראל בנוי על הוצאת אגרות-חוב. בנקים לאשראי שיש עמם פקדונות אינם מוציאים אגרות-חוב, אף בחוץ-לארץ, אלא לעיתים רחוקות. אגרות-חוב בינוניות-מועד נהוגות כמעט אך בבנקים לאשראי של שוייץ. השימוש במכשיר זה בארץ-ישראל קשה ביותר, משום שלפי החוק הא“י אין להוציא אגרות-חוב בשעבוד חלקי אלא ב”שעבוד רובץ", (Floating Charge) כלומר בשעבוד-בכורה של כל המפעל. ואולם שעבוד-בכורה של המפעל הוא מעשה בלתי-הוגן כלפי המפקידים ואיננו לפי מנהגיו ונימוסיו של בנק. ואף-על-פי-כן עלה בידי בנקים קטנים אחדים בארץ להשיג את הרשות להוצאת מין תעודות-חסכון שיש עמן גם ענין של הגרלה והן מפוררות ליחידות פעוטות ביותר. דרך זו מעוררת ספקות מכמה וכמה בחינות והיא אמנם הולכת ונעלמת.

בתוך “ההון הזר”, המקור הראשי לכספי הבנק לפקדונות, יש להבחין בין פקדונותיהם של לקוחות פרטיים ושל בתי-עסק ובין זכותם של בנקים (התחייבויות-נוסטרו). ברוב המאזנים מופיעות התחייבויות-נוסטרו אלה באופן נפרד לחלוטין מזכויות הלקוחות, כיון שלפי טבען אסור לערבב אותן עם הפקדונות הרגילים של הלקוחות. זכויות-נוסטרו מסוג זה נוצרות או ע“י יתרות-חובה שנשארו לבנק אגב מסחר דוקומנטארי (תעודות משלוח, מטען, ביטוח וכו'), ביחוד עם בנקים שבחוץ-לארץ – ולא נתכסו במשך המשא-ומתן הרגיל, או ע”י הצטברות רזרבות קופתיות של בנקים אחרים; ומובן, שבדרך כלל, הבנק הגדול יותר הוא הוא המקום שהבנק הקטן מחזיק אצלו סכום רזרבי מסוים לזכותו.

הרבית בזכויות-נוסטרו היא, כמובן, שונה מאשר לגבי המפקיד הפרטי או לגבי בית-העסק. פקדונות בנקאיים אלה הם לפי טבעם קצרי-מועד ברובם, ואם מצטבר לעיתים סכום גדול – הרי זה רק לשעה והוא משתלם לרוב פתאום לפי הוראת הבנק הנושה, ביחוד בשעה שיש לו צורך לספק תביעה כספית זמנית ובלתי צפויה מראש, או כשהגיעו ימי תשלום עונתי רגיל, כגון בסופו של חודש או בסופה של מחצית השנה. ברוב ארצות מחזיקים הבנקים את מרבית הסכומים הנחוצים להם למטרות כאלה במוסד המרכזי של שטרי-המטבע (בנק אוף אינגלנד, בנק דה פראנס וכו') ומשתמשים בהם בדרך ההעברה או בדרך הזקיפה לחשבונות אחרים. בארץ-ישראל קיימות רזרבות אלה בצורת זכות של בנקים אצל בנקים. על כל פנים יש להפריד במאזן את זכויות-נוסטרו של בנקים אחרים מן הפקדונות הרגילים, כיון שהן לפי טבען סעיפים שונים לחלוטין.

שאר הפקדונות של בתי-עסק ושל יחידים נפרדים לפי מועד פרעונם. כספים שאפשר לדרוש אותם בכל יום הם בשביל הבנק סוג בפני עצמו, המחייב למידה הגדולה ביותר של ליקבידיות. הם מופיעים במאזן כ“עובר ושב” או כ“התחייבויות שזמנן בכל יום”. לא כן הפקדונות שניתנו למועד מסוים ואין לדרשם קודם, שהם מופיעים במאזן כ“פקדונות למועדים קבועים”. לפעמים מייחדים מקום לקבוצת חשבונות בשם “פקדונות חסכון”, סכומים קטנים ברובם שנתקבלו בתנאים מיוחדים, ולפעמים מוסיפים ומחלקים את “הפקדונות הזמניים” לפי אורך מועד פרעונם.

ריבוי הפקדונות איננו קנה-מידה לבטיחותו (Bonität) של הבנק, אלא מעיד יותר על היקף עסקיו. אמנם, על פי רוב מצליחים למשוך אליהם הרבה פקדונות אותם הבנקים, אשר שיטת העסקים שלהם עשויה לתת בלב המפקיד יתר בטחון; לעומת זאת אתה מוצא בצדם של הבנקים לפקדונות הטיפוסיים גם הרבה בנקים אחרים, שמרכז הכובד של עסקיהם איננו דווקא פקדונות ועסקי אשראי.

אם נתבונן בהיקף הפקדונות בתוך ה-Big Five (חמשת אדירי הבנקים באנגליה: ברקליס בנק, לוידס בנק, מידלנד בנק, ניישונאל פרובינשאל בנק, וסטמינסטר בנק) נראה שהפקדונות שלהם הם פי 20 או 30 מהונם המשולם. מובן, שאין מספרים אלה קבועים כמסמרות, אלא משתנים והולכים לפי המצב הכלכלי והמדיני של הארץ. בארצנו עדיין לא הגענו למספרים מוסמכים פחות או יותר בדבר היחס בין ההון העצמי המשולם ובין שיעור הפקדונות. אצל אנגלו-פלשתינה בנק היחס הוא 1:7 בערך, אצל הבנקים המקומיים היחס הוא בין 1:2 לבין 1:12. מספרים אלה משתנים בלי הרף, אף תלויים הרבה בזרם ההון המגיע לארץ, ביחס הממשלה אל העליה, בנטיה הכללית להשקעה ובכל מצבה הפוליטי של הארץ מבפנים ומבחוץ.

שיעור הרבית המשתלמת בעד פקדונות תלוי גם במצב הכללי בשוק הכספים בארץ על התנודות החלות בו, גם במצבו של הבנק עצמו או במעמדו בתוך מערכת הבנקים המתחרים בו. בארצות ובתקופות של שפע כסף אין הבנקים משלמים בעד פקדון שזמן פרעונו בכל יום שום רבית בכלל. הלקוח מסתפק בזה שהבנק שומר על כספו וחבר פקידיו מסדר לו את תשלומיו. ואולם שיעור הרבית הולך ועולה במידה שהכסף הופקד למועד ארוך יותר ומגיע עד כדי אחוזים אחדים. לפעמים נקבע שיעור הרבית לפי סכום הפקדון. בנוהג שבעולם משלמים הבנקים הכי-גדולים ובטוחים, כלומר הבנקים שכוח משיכתם גדול ביותר בקרב ציבור המפקידים, את הרבית הפחותה ביותר; ובנקים קטנים שאינם יכולים להתחרות בהם בשטח זה בדרך אחרת, משלמים רבית גבוהה יותר, כדי למשוך אליהם פקדונות בדרך זו. בארץ כארצנו שיש בה רעב להון, שיעורי הרבית גבוהים ביחס, ביחוד בעד פקדונות-למועד. לפעמים הרבית גבוהה במידה בלתי-בריאה, ועדות היא שהכסף נדרש לעסקים שאין מקומם בבנק (כגון מימון של ספסרות בקרקעות) עם כל הסכנות הכרוכות בהם לבנקים ולמפקידים. לעיתים קרובות קיים בקרב התאגדויות של בנקים בעולם הסכם מיוחד בדבר מכסימום של רבית בעד פקדונות. ערכם של הסכמים כאלה למניעת מלחמת התחרות בלתי-בריאה על פקדונות תלוי במשמעת הפנימית בקרב ההתאגדות ובתריס שהציגה בפני העבריינים. בנסיונות שנעשו בכיוון זה בארץ-ישראל נמצאו בנקים קטנים ובנקים בינוניים שגילו חוסר-הבנה בחשיבות השמירה הקפדנית על התקנות.

שיטת הרבית מבחינת היחס שבין רבית-לחובה ובין רבית-לזכות – אין לה כל כיוון וחוק. בארצות אשר שוק ההון מפותח בהן, ביחוד בארצות שיש בהן השפעת הממשלה על שיטת הנכיון ובנקאות מפותחת להוצאת שטרי-מטבע, המרחק בין רבית-החובה לרבית-הזכות קטן מאשר בארץ קולוניאלית כארץ-ישראל, המרוחקת מאוד משוק-הכספים האירופי או האמריקאי. נוסף על כך, המצב הפוליטי והכלכלי של ארץ-ישראל גורם שחלק גדול של הפקדונות ניתן על מנת להחזיר לפי דרישה, תופעה המסייעת אמנם להורדת הרמה הממוצעת של הרבית-לזכות, אבל גם מחייבת לליקבידיות יתירה, וזו יקרה מאוד, ביחוד לאחר שאין בנק מרכזי לנכיון-משנה (רידיסקונטו) וערכם הליקבידי של ניירות-הערך המקומיים מוגבל מפני צמצום השוק. כל אלה גוררים אחריהם מצד שני רבית-חובה גבוהה של אותו חלק מועט של הון זר שאפשר ליתן אותו בהלואה.

שטרי-קיבּוּל (אקצפטים) של הבנק המצויים במאזנים, וממלאים תפקיד חשוב בשוק השטרות של לונדון ביחוד, אין בהם, בדרך כלל, עדות שהבנק סידר לעצמו אשראי ע“י הוצאת שטרות שלו. שטרי-קיבול אלה הם בעיקר שטרות שנמשכו על הבנק בגדר המסחר הדוקומנטארי (כאמור – תעודות משלוח, מטען וביטוח של סחורות). טרנזאקציות אלו יסודן בעסקי-מסחר, ודרך המימון המיוחדת הזאת ע”י קבלוּת של בנק נוצרה בהתאם לצרכי המסחר הבינלאומי מעבר-לים. המיסמכים הללו עוברים-לסוחר בשוק ההשקעות הבינלאומי כהשקעה קצרת-מועד; ושטרות של אקצפטינג-הויז לונדוני ראשון במעלה נמכרים בשוק השטרות הבלתי-רשמי בלי כל קושי וברבית נמוכה ביותר.

שיעור ההון ומטרת השימוש בו

מקצת מן הקשרים שבין שיעור ההון ובין סכום הפּקדונות כבר נתפרשו במקום אחר. הגודל האבסולוטי שלו שונה לפי אופיו של הבנק. מפעל, שעסקי האשראי שלו מרובים, זקוק לאוצרות-הון גדולים הרבה יותר מאשר בנק שעיקר עסקיו בתיווך, בהקמת קונסורציומים על חשבון אחרים או בהפצת שטרי-מלוה. הוא הדין במפעל המצמצם את עצמו במתן אשראי מסחרי קצר-מועד שהוא נצרך להון עצמי קטן יותר מאשר בנק שדרכו לספק את דרישת התעשיה, למשל, או דרישתם של ענפים אחרים במשק, לאשראי ארך-מועד.

בנקים בארצות קולוניאליות צריכים, באופן יחסי, להיקף עסקיהם, להון יסודי גדול הרבה יותר מאשר, למשל, מפעלים ב“סיטי” הלונדוני, אשר בשעת הצורך הם יכולים בכל שעה – במידת בטיחותם, כמובן – להשיג בשוק הכספים אמצעים מזומנים בלי כל קושי. גם מימונו של המסחר הרגיל בשטרי-חוץ ובניירות-ערך בארץ קולוניאלית מחייב את הבנק ליכולת כספית עצמית גדולה יותר.

כלל גדול אחד אמרו לגבי השימוש בהון עצמי ובהון זר לצרכי אשראי: חובה היא על בנק שיתאים את היקף הלואותיו ואת זמני פרעונן אל היקפם ואל זמני פרעונם של הכספים העומדים לרשותו. מובן, שאין לומר: “יקוב הדין את ההר”, וכל גדולתה של שיטת אשראי טובה היא בשמירת שווי-המשקל הגמיש בין ריבוי הפקדונות ואורך זמנם ובין האופן, ההיקף, הבטיחות וזמני-הפרעון של ההלואות הניתנות.

יש בנקים קטנים שאינם עומדים בפני היצר של מתן אשראי ארך-מועד ברבית גבוהה מתוך כספים שנמסרו לידם על מנת לשלם עם הדרישה או לאחר זמן קצר. בנקים אלה סומכים על כך – ובקוניונקטורה יציבה יש רגלים לדבר – שהפקדונות הללו אינם נדרשים לפי שעה. שיטה זו מפחיתה את הליקבידיות של הבנק עד כדי כך, שבימי שפל או אי-שקט פוליטי צפויה למפקיד סכנת הרס, וכמה מקרים שקרו בארץ-ישראל אישרו, לצערנו, את החשש הזה.

בנק הנותן אשראי חייב להקפיד בעיקר – מלבד ענין הבטיחות – שכפות המאזנים של זמני הפרעון תהיינה מעוינות. עליו גם להשגיח על היחס הנכון בין ההון העצמי ובין ההון הזר, על מציאותה של הרזרבה ההכרחית לשם ליקבידיות, וכמובן – להגיע לאותה מידה של בטיחות הנחוצה לשם שמירה על הסולידיות של הבנק גופו.

מנהל בנק חייב לדעת את החוקים אשר תורת הבנקאות מצווה עליו לשמור אותם. קיום החוקים הללו איננה מצות אנשים מלומדה, אלא אמנות ההנהלה של המפעל.

[^1]: פרויקט בן יהודה, לא הצליח לזהות פרטים על המחבר שצוין בספר, ולכן הוא מופיע ברשימת המחברים כאלמוני. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר.

ד"ר א. פּושטר

מבוא

עסקי האשראי, במובנה הרחב של המלה, הם היסוד לפעולת הבנק, העסקים האקטיביים העיקריים שלו והמקור החשוב ביותר לרווחיו. השיטה האנגלית רואה אמנם את עיקר תעודתו של הבנק בשמירת הפקדונות של הציבור, אולם גם לפיה – הפעלת חלק מן הפקדונות לצרכי המשק היא יסוד חשוב במעשה הבנקאי. הבנק מופיע כאן כמתווך: מקבל אשראי ממפקידיו ונותן אשראי ללקוחותיו, עושה את הפקדון אשראי.

הפקדונות הם המקור העיקרי של עסקי האשראי, מכיון שהם עולים – בדרך כלל – פי-כמה על ההון העצמי של הבנק, המשמש כרגיל להשקעות קבועות יותר (מקרקעים, השתתפויות בעסקים, הלואות ארוכות-מועד וכו'). ודרושה התאמה בין עסקי האשראי של הבנק לבין עסקיו הפסיביים, ובהם ביחוד הפקדונות, וזה נעשה על פי כללי הליקבידיות, שנקבעו בארצות שונות לאור הנסיון. מכיון שהפקדונות ניתנים לבנק ברובם המכריע לזמנים קצרים, צריכים גם עסקי האשראי להיות מסוג כזה, שיהא אפשר לממש אותם בזמן קצר לפי הצורך.

מכאן – לחלוקה היסודית של האשראי, – לאשראי מסחרי (Comercial Credit) או אשראי למחזור עסקי, ולאשראי לפיתוח (Development Credit) או אשראי להשקעות.

אשראי מסחרי משמש למימון המחזור של העסק והוא משתלם – כמעט באופן אוטומטי – במהלך המחזור ומתוכו. למשל:

בעל תעשיה מקבל אשראי לקניית חמרים או סחורות; לאחר עיבוד החמרים או מכירת הסחורות ניתנת לו אפשרות לסלק את החוב.

בעל עסק (מסחרי, תעשייתי וכו') מקבל אשראי על סמך שטרות מסחריים (בצורת דיסקונטו או בחשבון חוזר דביטורי), כגון שטרות של בעל תעשיה בעד חמרים שקנה אצל סוחר, או שטרות של סוחר קמעוני שניתנו לסוחר סיטוני בעד סחורות, או שטרות של סיטונאי לבעל תעשיה בעד סחורה. במהלך העסק צריכים השטרות האלה להשתלם מתוך המחזור, מתוך מכירת הסחורות ע"י חותמי השטרות (חוץ במקרים יוצאים מהכלל, כגון הסתבכות בחובות, פשיטת רגל לרגל הפסדים או הנהלה לא טובה וכו').

פרדסן או בעל משק חקלאי מעורב מקבל אשראי עונתי כדי לכסות את הוצאות-העיבוד העונתיות המורכבות משכר-עבודה, חמרים וכו'. עם מכירת היבול יהיה, בדרך כלל, באפשרותו של הלווה לסלק את האשראי העונתי הזה, כמובן אם האשראי ניתן לפי מכסה זהירה, ופדיון היבול ייכנס לבנק.

מתוך הדוגמאות הללו אנו למדים, שהמימוש של אשראי רגיל בא כאילו באופן אוטומטי במהלך המחזור. המימוש הוא אפשרי וקל, ביחס, גם אם מטרת האשראי לא הושגה במלואה, כגון שהסחורה לא נמכרה בשלמותה, מכיון שעדיין נשארת האפשרות להקטין את מלאי הסחורות, להגביל במידה ידועה את האשראי ללקוחות או לקבל אשראי מסחרי ממקור אחר כדי לסלק את החוב לבנק.

לא כן אשראי לפיתוח, המשמש להשקעות חדשות במנגנון הייצור או במנגנון המסחרי של מפעל חדש או קיים. למשל: אשראי לרכישת מכונות חדשות שתקופת שימושן 20–10 שנים, ולרכישת מכשירים שתקופת שימושם 5–3 שנים; לרכישת מגרש שקיומו בלתי מוגבל; וכן אשראי ליצירת “אוסם הברזל” של עסק מסחרי, ז.א. חלק המלאי שאינו ניתן לפגיעה אלא עם חיסולו הגמור של העסק.

ברור שאשראי מסוג זה אינו יכול להשתלם מתוך המחזור השוטף, כי אם מתוך הרווחים של העסק או מתוך הון-השקעה חדש (ע"י כניסת שותף, הוצאת מניות ושטרי-חוב). הרווחים הבאים בחשבון כמקור לסילוק אשראי-פיתוח הם קודם-כל אותו חלק של הריוח ברוטו המשמש לאמורטיזציה של הרכוש שבו הושקע ההון, אחר כך הריוח הנקי במידה שהוא נשאר בתוך העסק. על-כל-פנים אין אשראי-פיתוח יכול להשתלם אלא בתקופה ממושכת יותר.

הרכוש של כל עסק (מסחרי, תעשייתי, חקלאי) מתחלק, כידוע, לשני סוגים, לפי מידת קביעותו במפעל ולפי מידת מימושו במהלך העסק או בשעת חיסולו. ואלה הם: א) רכוש מושקע (Fixed Assets): מקרקעים, מכונות, מכשירים, “אוסם הברזל” של מוּצרים וגלם שאינו ניתן לפגיעה וכו‘. ב) רכוש שוטף (Floating Assets): קופה ופקדונות בבנקים, שטרות מסחריים, חובות פתוחים, מלאי נוסף של חמרים גלמיים, סחורות מוכנות או מוכנות-למחצה וכו’.

עיקרון חשוב של תורת המימון הוא, שהרכוש המושקע צריך לבוא מתוך ההון העצמי או ע“י אשראי ארך-מועד; כל מימון באשראי בנקאי רגיל וקצר-מועד סכנה חמורה בו לקיום המפעל. לא כן המימון של המחזור העסקי שאינו מחייב אלא הגדלת הרכוש השוטף ויכול להיעשות ע”י אשראי בנקאי רגיל.

היחס בין שני סוגי הרכוש שונה בכל עסק ועסק. יש הבדל גדול בין עסק מסחרי לבין עסק תעשייתי: בעסק מסחרי מרכז הכובד הוא ברכוש השוטף, בעסק התעשייתי נודעת, בדרך כלל, חשיבות גדולה יותר לרכוש המושקע. לכן, האומר “אשראי פיתוח” מתכוון, לרוב, לאשראי תעשייתי, מכיון שהתעשיה היא הזקוקה ביותר לסוג אשראי זה (גם החקלאות המעורבת והפרדסנות דורשות רכוש מושקע גדול). אבל לא כל אשראי הדרוש לתעשיה הוא אשראי תעשייתי במובן אשראי-לפיתוח, כי גם התעשיה זקוקה לאשראי מחזורי רגיל.

לא תמיד אפשר לקבוע לפי צורתו החיצונית של האשראי הניתן ע"י הבנק, אם זה אשראי מסחרי או אשראי להשקעות. יכול אשראי להיות ניתן על סמך משכנתא של מקרקעים ולשאת אופי של אשראי מחזורי, וכן יכול אשראי על סמך שטרות (של בעל-בית שניתנו לקבלן או לסוחר חמרי-בנין) לשאת אופי של אשראי להשקעות.

אַמת-המידה החשובה ביותר להבחנת אפיו של האשראי הוא מצבו הכספי של מקבל האשראי: אם כל החובות של הלווה מכוסים ע“י רכוש שוטף בלבד, ביחוד ע”י מזומנים, שטרות וחובות מסחריים פתוחים ולכל היותר ע“י חלק של מחסן, אזי האשראי הבנקאי שלו נושא, בדרך כלל, אופי של אשראי מחזורי. אך אם החובות השוטפים של הלווה יש להם כיסוי חלקי ב”אוסם הברזל" של העסק או אפילו בשאר הרכוש המושקע שלו, אזי יש לחלק של החובות אופי של אשראי לפיתוח או להשקעות.

מתוך הבדל יסודי זה שבין שני סוגי הקרדיטים נובע, שאשראי למחזור עסקי הוא לפי מהותו אשראי לזמן קצר, מכיון שהעסק המסחרי מתחסל במשך חדשים מספר. לא כן אשראי-פיתוח או אשראי תעשייתי שהוא לפי מהותו אשראי לזמן ארוך, הואיל וה“רפרודוקציה” של ההשקעות שהוא משמש לכיסוין, מצריכה שנים שלמות, לפעמים עשרות שנים.

מתוך זה גם מסתבר, שהרוב המכריע של הקרדיטים הניתנים ע"י בנקים מסחריים מוכרחים להיות מסוג האשראי המחזורי, שאפשר לממש אותם בזמנים קצרים יותר. רק חלק קטן מהונו הזר וחלק גדול יותר מתוך הונו העצמי יכול הבנק להשקיע באשראי לזמנים ארוכים מסוג האשראי התעשייתי.

צורות האשראי

ועכשיו – לחלוקת האשראי הבנקאי לפי צורתו. כאן ייפקד קודם-כל הסוג נכיון שטרות, היינו – מתן אשראי על סמך שטרות מסחריים אגב ניכוי הרבית עד לזמן הפרעון. כ-30%–20 של הקרדיטים בארץ ניתנים בצורה זו.

התכונה העיקרית של שטרות מסחריים היא, שהם משמשים כהוכחה על קיומה של טרנזאקציה מסחרית וע"י כך ניתנת ערובה ידועה לפרעון השטר בזמנו (ע"י עיבוד החמרים או ממכר הסחורות שבעדם ניתן השטר).

בזה נבדל השטר המסחרי משטר-טובה, שאין טרנזאקציה מסחרית מונחת ביסודו, אלא ניתן לשם קבלת כספים (שטר פיננסי). אמנם חוק השטרות הא"י איננו נותן שום הקלות לחותם שטר כזה, אלא קובע בפירוש: “הצד המיטיב אחראי כלפי מחזיק השטר בתמורה, ואין זה חשוב אם בשעה שהמחזיק קיבל את השטר ידע שהצד הזה הוא רק צד מיטיב או לא ידע” (סעיף 27 ס"ק 2). אולם מבחינה כלכלית יש הרבה פחות בטחון לסילוק שטר-טובה במועדו (אלא אם כן הצד המיטיב הוא איש אמיד למדי).

מלבד זה יש לשטר מסחרי המעלות הכלליות הבאות: א) הוא יוצר התחייבות מופשטת, והחותמים אינם יכולים לבוא בטענות-ומענות כלפי “מחזיק השטר בדרך הרגילה”, כלומר שקיבל אותו בתמורה מסוימת, בתום לבב ובטרם הגיע זמן פרעונו. גם מומים בזכות המעביר של שטר כגון שהשיג אותו ברמאות, ע"י לחץ, שימוש בכוח וכו' אינם פוגעים בזכות המחזיק בדרך הרגילה. ב) לכל הפחות שני אנשים (לפעמים יותר) אחראים לפי השטר. ג) בהרבה ארצות – השטר המסחרי הוא עובר-לסוחר וניתן בכל שעה לרידיסקונטו בבנק מרכזי.

כל התכונות האלו של השטרות המסחריים עשו אותם למיסמך המבוקש ביותר והרצוי ביותר לאשראי בנקאי.

לפעמים עושים גם נכיון של שטרות סולו בערבויות או בבטוחות אחרות, או בלעדיהן. לעיתים עושים נכיון של משיכות על לקוחות, בעיקר בחו"ל.

לפני מתן אשראי בצורת נכיון שטרות, דרושה בדיקה מוקדמת של השטר מבחינה פורמלית, היינו – אם השטר מתאים לדרישות החוק. לא כאן המקום לעמוד על כל הדרישות האלו, נזכיר רק את ההגדרה הניתנת בחוק השטרות הא“י לשטר-חוב, שהוא המיסמך הרגיל בארץ (ולא שטר-החליפין או המשיכה). והיא: “שטר-חוב הוא הבטחה הניתנת בכתב בלי כל תנאי ע”י איש לרעהו וחתומה ע”י עושהו, אשר בה הוא מתחייב לפרוע סכום כסף ידוע לידי אדם נקוב בשם או לפקודתו או למוכ“ז, ע”פ דרישה או במועד קבוע בעתיד או במועד שאפשר לקבעו" (סעיף 83).

לא פחות חשובה בדיקת השטר מבחינה ממשית: היינו – בדיקת טיב החותם והמסבים, דבר הקובע את ערך השטר כמיסמך לאשראי.

אשראי בחשבון עו"ש (חוזר דביטורי)

שני שלישים של הקרדיטים הניתנים ע“י הבנקים המסחריים בארץ ניתנים בצורת חשבון עובר-ושב או חוזר דביטורי. היינו – הבנק מקציב ללקוח אשראי עד לסכום מכסימלי מסוים בתנאים קבועים. הלקוח מושך כפעם בפעם לפי הצורך על החשבון הדביטורי שנפתח לו ומצד שני הוא מוסיף להכניס בו כספים. כן זוקף הבנק לזכות החשבון הזה כספים שנתקבלו בשביל הלקוח מתוך גביית שטרות וכדומה, בתנאי תמיד שהיתרה הדביטורית לא תעלה על סכום האשראי המוקצב. בארץ ניתן אשראי מסוג זה עפ”י רוב בערבון שטרות מסחריים ובמִרְוָח (Margin) ידוע. גודל המרווח נקבע לפי טיב השטרות: לפעמים מסתפק הבנק ב-10% ולעיתים הוא דורש מרווח עד 50%.

ברם האשראי בחשבון עו"ש יכול גם להיות כולו או חלקו במשיכת-יתר (Overdraft) כנגד בּטוּחוֹת אחרות (כגון משכנתא על מקרקעים, ערבויות וכו') או בלי שום בטוחות. במקרה האחרון הוא נקרא “אשראי פתוח” או אשראי “בלנקו”.

הצורה של אשראי בחשבון עובר-ושב היא רצויה יותר וגם נוחה יותר בשביל בעל עסק: הוא משלם רבית רק על היתרה הדביטורית לפי שיעורה מדי פעם בפעם, בעוד שבנכיון שטרות הוא מקבל בבת-אחת את כל התמורה ומשתמש לפעמים בה רק לשיעורים (אמנם, אצלנו אין הדבר מצוי ביותר). צורה זו של אשראי רצויה גם לבנק: ע“י המגע המתמיד עם הלקוח ניתנת לו אפשרות של סקירה טובה יותר על טיב עסקיו והתפתחותם. האשראי הזה יוצר יחסים קבועים יותר בין הלקוח ובין הבנק ומביאה לו עפ”י רוב גם עסקים אחרים: כגון עסקי דביזים, גביה של שטרות ודוקומנטים וכו'.

הלואות בתשלומים לשיעורים

לסוג זה של אשראי שייכים יותר ממחצית הקרדיטים של המוסדות הקואופרטיביים לאשראי. הלקוח מקבל בבת-אחת את סכום ההלואה שהוקצבה לו על סמך הבּטוּחוֹת שהוסכם עליהן ומתחייב לסלק את הקרן עם הרבית בתשלומים חדשיים או פריודיים אחרים. בדרך כלל ניתנות הלואות כאלו עד לשנה, לפעמים גם לזמנים ארוכים יותר. ההלואות ניתנות עפ"י רוב על סמך שתים או שלוש ערבויות, לפעמים גם בבטוּחוֹת אחרות.

כאן יש להזכיר את האשראי התעשייתי הניתן ע"י בנק אנגלו-פלשתינה לשם השקעות, בתשלומים לשיעורים למשך שלוש שנים ויותר, לרוב בבטוחות ריאליות, כגון משכנתא על מקרקעים, משכון מכונות ושעבודים אחרים.

ההלואות בתשלומים לשיעורים אפשר שיהיה להן אופי מסחרי, כגון הלואות לבעלי מלאכה ותעשיה, לסוחרים זעירים, או אופי של הלואות פרטיות – לפועלים, לפקידים, לבעלי מקצועות חפשיים וכו' לצרכי קונסומפציה או לצרכים קונסטרוקטיביים.

אשראי על סמך ניירות-ערך או סחורות

א) מסוג אחר הוא האשראי הניתן בשעבוד ניירות-ערך או סחורה (נקרא גם אשראי “לומברד” = עבוט, משכון). הבנק נותן הלואות כאלו עד לשיעור מסוים של ערך העבוט בשוק, תוך כדי השארת מרווח מספיק; שיעור המרווח נקבע, בדרך כלל, בהתאם להיקף השוק של ניירות-הערך או של הסחורות העבוּטות ובהתחשב עם התנודות הרגילות במחיריהם. ככל שהשוק רחב יותר ותנודות המחירים קטנות יותר, הבנק מסתפק במרווח קטן יותר (15%–10).

הלואות מסוג זה ניתנות, בדרך כלל, לתקופה של שלושה עד ששה חדשים.

ניירות-ערך כסמך לאשראי אין הבנקים מקבלים, בדרך כלל, אלא אם הם עוברים-לסוחר בבורסה, מכיון שבניירות-ערך אחרים אין די בטחון שאפשר לממש אותם בשעת הצורך.

ביחס לסחורות כסמך לאשראי מבכרים הבנקים חמרים שיש להם שוק עולמי, כגון מתכות (ברזל, נחושת), תבואות, גלמים טכסטיליים, (צמר, צמר-גפן, משי), סוכר וכו'. לסחורות מסוג זה יש דרישה מתמדת והן ניתנות למימוש בנקל.

לעומת זה דרושה זהירות גדולה לגבי סחורות מוכנות, שחלק ניכר מהן אינו ראוי בכלל ללומברד (למשל: שמלות נשים, התלויות הרבה באופנה ובעונה וכדומה).

בארצנו לא השתרש האשראי בלומברד במידה גדולה.

אשראי שלא במזומנים

עד עכשיו דיברנו על אשראי הניתן ע"י הבנק במזומנים. אולם יש שהבנק משאיל ללקוח רק את שמו וחתימתו, וזה בלבד עוזר לו לממן את מחזורו.

אשראי מסוג זה מצוי ביחוד במימון היבוא והיצוא של חמרי-גלם וסחורות מארץ לארץ ומופיעים בצורות רבות ושונות. נביא את החשובות שבהן.

אשראי דוקומנטארי. הבנק פותח – במישרים או באמצעות הקורספונדנט שלו בחו“ל – בשביל לקוחו, לטובת הסַפָּק שלו בחו”ל, אקרדיטיב, שלפיו מתחייב הבנק לשלם לספּק את תמורת הסחורה שהזמין הלקוח, עד לסכום ולתאריך מסוים, ולאחר שיימסרו לבנק המיסמכים הדרושים (פקטורה, שטר-מטען מהאניה ומסילת-הברזל, פוליסת הביטוח וכדומה) או לאחר שתימסר הסחורה בארץ היעוד.

אשראי דוקומנטארי כזה נפתח ע“פ רוב בצורת אקרדיטיב בלתי-חוזר, כיון שהספק בחו”ל מבקש בטחון גמור שתמורת הסחורה תשולם לו. אולם יש והוא מסתפק באשראי חוזר, שאינו כולל התחייבות מוחלטת של הבנק, והלקוח שלו יכול בכל עת לבטל את פקודתו לפתיחת האשראי הזה.

חשיבות האשראי הדוקומנטארי בשביל הלקוח של הבנק, האימפורטר של הסחורה, היא בזה, שמיום ההזמנה עד שתגיע הסחורה עוברים לעיתים חדשים אחדים, ובינתים אין הלקוח משקיע את תמורת הסחורה, אלא משתדל למכור אותה מראש או גובה את הפדיון של סחורה קודמת ומקבל בדרך זו את האמצעים לפדיון הדוקומנטים בהגיעם ארצה.

הבנק דורש מהלקוח – אם איננו מוכן לתת לו אשראי פתוח – כיסוי במזומנים או בבטוחות בשיעור של 20%–10 ומעלה מסכום האקרדיטיב, כדי להבטיח את עצמו במקרה שהוא יצטרך לפדות את הדוקומנטים במקום הלקוח והאשראי הדוקומנטארי יהיה, איפוא, לאשראי בלומברד של סחורות. בשכר פתיחת האשראי הדוקומנטארי זוקף הבנק על הלקוח עמלה ידועה.

ביבוא של סחורות בארצות הברית נהוג אשראי בצורת אגרת-אשראי מסחרית (Commercial Letter of Credit) הנמסרת ע“י הבנק ללקוח השולח אותה לספק בחו”ל. התחייבות הבנק לפי אגרת האשראי דומה להתחייבותו ע"פ אקרדיטיב בלתי-חוזר.

אשראי של קיבול (אקצפט) מצד הבנק. כאן מרשה הבנק לספק למשוך עליו או על הקורספונדנט שטר לזמן פרעון קבוע (90–60 יום), תוך כדי מסירת המיסמכים הדרושים (פקטורה, שטר-מטען, פוליסת-ביטוח וכדומה) עם תמורת הסחורה שנשלחה על ידו ללקוח, והבנק מקבל עליו לכבד את המשיכה.

אשראי מסוג זה נותן לספק את האפשרות לקבל את תמורת הסחורה מיד, בעת המשלוח, ע"י נכיון שטר-קיבול בנקאי זה בתנאים נוחים, בלי דרוש מן האימפּורטר או מן הבנק שישלמו כסף לפני שהגיעה הסחורה למקום יעודה.

קיבולו של הבנק מובטח ע“י המיסמכים המתיחסים לסחורה השלוחה או גם ע”י כיסוי נוסף מסוים מצד הלקוח. בשכר הקיבול הוא נפרע מן הלקוח דמי עמלה.

אשראי של קיבול נהוג גם לגבי יצוא של חמרים וסחורות, היינו – הבנק מרשה ללקוח שלו, השולח סחורה לחו“ל, למשוך עליו או על הקורספונדנט שלו בחו”ל, לזמן פרעון קבוע ותוך כדי מסירת מיסמכי המשלוח, את תמורת הסחורה שנשלחה. היתרונות לכל הצדדים המעונינים בדבר והבטחון של הבנק הם כאן בדיוק כמו אצל האשראי המתואר לעיל בּקשר עם יבוא של סחורות ע"י הלקוח.

אשראי של קיבול הניתן בקשר עם סחר-חוץ, הנקרא גם אשראי “רמבורס” (Rembours Credit) טוּפח ביחוד באנגליה והוא שסייע הרבה לכך, שלונדון היתה למרכז עיקרי של המסחר הימי העולמי. בעשרות השנים האחרונות פיתחו גם הבנקים של ארצות הברית את עסקי הקבּלוּת שלהם.

לפעמים נותן הבנק ללקוח למשוך עליו שטר-קיבול שלא בקשר עם יבוּא או יצוּא. כך מרחיב הבנק את עסקי האשראי שלו ע"י מכירת חתימתו. ואולם לזה יש מקום רב בארצות שבהן מתקבלים שטרות בחתימת בנקים כשטרות ממדרגה ראשונה לנכיון בשוק הכספים ברבית נמוכה משער הדיסקונטו הרשמי (בגרמניה קוראים לשער הדיסקונטו של שטרות מסוג זה – Privat-Disconto). מצד שני צריך הבנק להקפיד ששטרי-קיבול שלו הנמצאים בשוק לא יעלו על סכום מכסימלי מסוים. אחרת הוא מעמיד בסכנה את שמו הטוב.

ערבויות. הבנק נותן למישהו ערבות בעד לקוחו על סכום מסוים ולזמן מסוים. ערבויות סתם כאלו ניתנות לספקים של לקוחות בארץ ובחו“ל בקשר עם הספקת סחורות, למפעלי תחבורה (חברות אניות, מסילות-ברזל וכו') על סמך חובות בקשר עם הובלת סחורות וכדומה. יש והבנק ערב את מילוי החוזה ע”י לקוחו, למשל: ערבות לפני מוסד ממשלתי או מוניציפּלי או לפני מזמין פרטי, על מילוי חוזה קבלני ביחס לעבודות בנין.

ואף-על-פי שבמהלך הרגיל של עסקי הלקוח מתחסלות ערבויות כאלו של הבנק בלי שיצטרך לשלם על פיהן, כרוך בהן דרר ידוע בשביל הבנק, ומשום כך הוא נוהג לקבל מן הלקוח אי-אלו בּטוּחוֹת לכיסוי, חוץ מאשר במקרים שהערבות נושאת לפי כל המסיבות אופי פורמלי יותר וניתנת לזמן קצר (למשל ערבות לפני מוסד ממשלתי או מוניציפּלי המכריז על הזמנה ידועה; על פיה ערב הבנק שהלקוח המגיש הצעה יבצע את העבודה אם אך תקובל הצעתו. כיון שלבנק יש אמון בכושר פעולתו וברצינותו של הלקוח, שהוא ספק או קבלן ותיק, אין לערבות כזו, שהיא גם מוגבלת בזמן ובאחריות, אלא אופי פורמלי). בעד מתן הערבות מקבל הבנק מהלקוח עמלה ידועה.

מטרת האשראי

לפי המטרה שלשמה ביקש הלווה את האשראי מבדילים בין:

א) אשראי מפרה (פרודוקטיבי), כלומר אשראי הניתן למטרה פרודוקטיבית במשמעותה הרחבה ביותר, כגון: לצרכי עסק מסחרי, תעשייתי, חקלאי וכו', ואפילו לשם השתלמות במקצוע וכדומה. הרוב המכריע של האשראי הניתן ע"י בנק מסחרי הם מסוג זה.

ב) אשראי צרכני (קונסומפטיבי), כלומר אשראי הניתן – בעיקר לבעלי הכנסה קבועה יותר – לכיסוי צרכי יום-יום, לקניית מצרכי שימוש וכדומה. השיטה של אשראי קונסומפטיבי בתשלומים לשיעורין הגיעה לידי התפתחות מיוחדת בארצות הברית, מקום שראו בה גורם חשוב ל“פרוספריטי נצחית”.

בדרך כלל יש לומר, שלאשראי קונסומפטיבי יש הצדקה בנקאית-משקית רק במידה שהוא ניתן לרכישת מיצרכים שימי קיומם ארוכים יותר, כגון רהיטים, מכונית, מכשיר רדיו, מקרר וכו', ובגבול של תקופת תשלומים הניתנת פחות או יתר להערכה.

מתן האשראי והעקיבה אחרי התפתחותו

לפני קבלת ההחלטה על מתן אשראי חייב הבנק לבדוק קודם כל:

א) אם מבקש האשראי ראוי לו מבחינה אובייקטיבית, כלומר מבחינת מצבו הפיננסי והעסקי. לשם זה יעיין הבנק במאזן הלקוח ויקבל ידיעות על מצב רכושו ועסקיו מפי אחרים;

ב) אם מבקש האשראי ראוי לו מבחינה סובייקטיבית, כלומר מצד ישרו ומוסריותו.

ג) אם מטרת האשראי היא מוצדקת מבחינה בנקאית משקית.

לאחר שבא לכלל דעה חיובית בשאלות אלו ומחליט על מתן האשראי הוא קובע – בהסכמה עם הלקוח – את תנאיו, היינו את סוג הבטוחות, זמני הפרעון, שער הרבית וכו', מסדר את המיסמכים הדרושים (חוזים וכו') ופותח ללקוח את החשבון.

משנפתח החשבון מצווה הבנק לעקוב באופן שיטתי אחרי התפתחותו, ביחוד אם הוא קבוע ונמשך שנים רבות. קודם-כל על הבנק לבדוק לפרקים את הבטוחות, כגון – טיב השטרות, הסחורות, ניירות הערך, הנמסרים ע“י הלקוח מדי פעם בפעם או שנמסרו קודם (משכנתאות וכדומה). שנית, חובה עליו לעקוב אחרי התפתחות העסקים של הלווה ומצבו הפיננסי, ע”י עיון מתמיד במאזניו, ע“י קבלת ידיעות עליו מזמן לזמן, ולפעמים גם ע”י בקורת ספריו ועסקו. על סמך כל הידיעות האלו יבחין הבנק באיזו מידה מתפתח חשבונו של הלקוח בהתאם למצב הכללי, ובהתאם למצב עסקיו. פעמים יבוא הבנק לידי מסקנה, ששינוין של כמה מסיבות מחייב גם שינוי התנאים המקוריים של האשראי המוקצב, כגון הגדלת סכום האשראי או הפחתתו, קבלת בטוחות נוספות וכו'.

שיטת הפעולה האשראית של הבנקים

הבנק ממלא תפקיד ציבורי חשוב בכלכלת הארץ. הוא מרכז חסכונות של הקהל הרחב ומפעיל אותם בענפי משק שונים ע"י מתן אשראי. לשם כך חובתו להכיר היטב את צרכי האשראי הנכונים של המשק ולהתאים ככל האפשר את עסקי האשראי שלו לצרכים האלה. מצד שני חובה עליו לדאוג לבטחון הכספים המופקדים בידו, גם הוא תפקיד משקי חשוב, ולשמור על קיומו הבריא שלו גופו הן מבחינת הליקבידיות והן מבחינת החשבון “ריוח והפסד”.

הבנק מצוּוה, איפוא, לקבוע את שיטת האשראי שלו מתוך שיקול דעת והחשבת כל הגורמים והצרכים המשקיים הקיימים וכל התפקידים הציבוריים המוטלים עליו. מכאן אתה למד, שקשה לקבוע מסמרות בשיטת-הפעולה האשראית של הבנק. בכל זאת נראים כמה עקרונות עליונים, שבנק הדואג לקיומו ולמילוי תפקידיו המשקיים חייב לשוות לנגד עיניו ושהזנחתם עלולה לסכן את מצבו של הבנק, אם ע“י פגיעה חמורה בליקבידיות שלו, ואם ע”י גרימת הפסדים, ואם ע"י שתיהן כאחת. עקרונות עליונים כאלה הם:

א) הקרדיטים של הבנק צריכים להיות ברובם המכריע מסוג האשראי למחזור עסקי, ורק בחלקם מסוג אשראי לפיתוח הניתן לזמנים ארוכים.

ב) הבנק צריך לנהוג זהירות גדולה במתן האשראי ולשאוף לחלוקה מרחיקה-לכת של הדרר הכרוך בעסקים אלה. מהנחה זו נובעים שלושת הכללים הבאים.

ג) סכום האשראי ללווה יחיד אינו צריך לעלות על אחוז ידוע של ההון העצמי של הבנק, ואפילו אם האשראי נראה כבטוח ביותר.

ד) האשראי המוקצב ללווה צריך להיות גם בהתאמה ידועה להיקף עסקו של הלווה ולהונו העצמי.

ה) הבנק צריך לשאוף לחלוקת עסקי האשראי שלו על פני ענפים שונים של הכלכלה. כי אם אמנם הצטמצמות בענף כלכלי אחד מביאה בעקבותיה ידיעה מקפת ויסודית יותר של תנאי הענף וצרכיו, הרי הדרר הכרוך בשיטת אשראי זו הוא גדול למדי.

ו) על הבנק להקפיד על הצדקה משקית של האשראי הניתן על ידו מבחינת הכלכלה הארצית בכללה. שאם לא כן עלולה ההפרזה באשראי לענף משקי אחד לא רק לגרום צמצום אשראי לענף אחר, אלא גם להביא לידי תקלות לבנק עצמו מבחינה עסקית.

התפתחות עסקי האשראי בארץ בשנים האחרונות

כמה עובדות מהתפתחות עסקי האשראי בארצנו בשנים האחרונות.

א) ההתפתחות הבלתי-שכיחה של הפעולה המשקית בארץ בשנות 1935–1933, וביחוד התרחבות הבנין, ריבוי התוצרת התעשייתית והחקלאית ושגשוג המסחר הפנימי וסחר-החוץ, הביאו לידי הרחבה גדולה של האשראי הבנקאי. על זה יעידו המספרים על מצב האשראי אצל בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ ואצל הקואופרציה האשראית בארץ (מספרים כוללים של כל הבנקים בארץ מתפרסמים ע"י משרד הממשלתי לסטאטיסטיקה רק משנת 1936 ואילך).

	בנק אנגלו–פלשתינה	הקואופרציה האשראית
לסוף שנת 1932	2,292,000 לא"י	1,019,000 לא"י
" " 1933	4,654,000 "	1,849,000 "
" " 1934	6,329,000 "	2,548,000 "
" " 1935	7,153,000 "	3,840,000 "

ב) עם צמצום הפעולה המשקית בענפים שונים בשנות 1938–1936 לרגל המהומות הפוליטיות והגבלת העליה הואט קצב האשראי הבנקאי, כאשר יעידו המספרים הבאים של המשרד הממשלתי לסטאטיסטיקה על מצב האשראי אצל כל הבנקים המסחריים והאגודות הקואופרטיביות לאשראי אשר בארץ.

	הבנקים המסחריים	הקואופרציה האשראית	בס"ה
לסוף אפריל 1936	9,414,000	3,156,000	12,570,000
" דצמבר 1936	10,142,000	3,209,000	13,351,000
" " 1937	10,580,000	3,406,000	13,986,000
" " 1938	10,668,000	3,412,000	14,080,000

ג) בגלל צמצום הממכר בשטרות, שחל שנים האחרונות במסחר ובתעשיה, ועקב הקפדה יתרה מצד הבנקים על טיב השטרות, יש ירידה ניכרת במצב האשראי בצורת נכיון שטרות. בו בזמן שבאפריל 1936 עלה סוג זה בכל מוסדות האשראי בארץ לסך 3,774,000 לא“י או ל-30% מסכום האשראי הכולל, ירד לסוף 1938 לסך 2,813,000 לא”י או ל-20% מסכום האשראי הכולל.

הרוב המכריע של האשראי ניתן, איפוא, בארץ בצורת חשבון חוזר דביטורי ובחלקם בהלואות בתשלומים לשיעורין.

ד) חלוקת האשראי הניתן ע“י הבנקים המסחריים לפי ענפי המשק השונים נשקפת מהטבלא הבאה, המתבססת על מספרי המשרד הסטאטיסטי הנ”ל לסוף ספטמבר 1938:

מוסדות מוניציפליים ומפעלים לתועלת הציבור	402,000 לא"י	3.8%
פרדסנות	1,599,000 "	15.3%
יתר ענפי החקלאות	953,000 "	9.1%
תעשיה ומלאכה	1,182,000 "	11.3%
בנין	321,000 "	3.1%
מסחר סיטוני	1,519,000 "	14.5%
מסחר קמעוני	496,000 "	4.7%
מוסדות פיננסיים (לרבות חברות-ביטוח)	811,000 "	7.7%
אנשים פרטיים ובעלי מקצועות חפשיים	1,041,000 "	9.9%
שונים (עסקי קרקעות, משכנתאות על בנינים, מפעלי הובלה וכו')	2,162,000 "	20.6%
	10,486,000 "	100.0%

ה) שער הרבית שונה אצלנו, כמו בחוץ-לארץ, לפי טיב הלווה ולפי מידת הבטחון. לפעמים תלוי הדבר גם בזה שהחשבון מכניס רווחים מתוך עסקים אחרים, כגון עסקי דביזים, גביה, וכדומה.

הבנקים המסחריים הגדולים (בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ, ברקליס בנק, ואחרים) קיבלו בשנים האחרונות רבית דביטורית על הלואות מחמשה עד שבעה למאה, בנקים מסחריים קטנים יותר והמוסדות הקואופרטיביים לאשראי – משבעה עד תשעה למאה. מוסדות קטנים שונים מקבלים לעיתים קרובות נוסף על 9%, שהוא השער המכסימלי החוקי בארץ, גם עמלה מ-1% עד 3%.

בחוץ-לארץ נהוגות על פי רוב עמלות שונות, כגון עמלה מכל סכום האשראי המוקצב, בין שהלקוח השתמש בכולו ובין בחלקו ובין שלא השתמש בו כלל, או עמלה בעד משיכות-יתר (אוברדראפטים) על האשראי המוקצב, או עמלה מסכום המחזור של החשבון אצל הבנק. אצלנו מקבלים עמלות רק במקרים יוצאים מהכלל.

ו) במהלך נורמלי של הקוניונקטורה מצוינת תקופת הגאות בעליית שער הרבית ובמתיחות מתגברת של המצב הפיננסי בבנקים; ולהיפך, בתקופת הדפּרסיה באה ירידה של שער הרבית וליקבידיות גדולה יותר של הבנקים.

בארץ-ישראל טושטשה ההתפתחות הקוניונקטורלית בהשפעת הגורם הסטרוקטורלי של כניסת הון רב, ובעיקר הון שהובא ע"י עולים. ההון הזה כלכל את צורך האשראי המתגבר של המשק הארצישראלי, ובמגמה הפוכה – הוריד שער הרבית וגם החזיק את הבנקים, למרות הרחבת האשראי בשנות הגאות, במצב ליקבידי. ודווקא בתקופת הדפרסיה של השנים האחרונות ניכרת מגמה ידועה לעליית שער הרבית, מפני התמעטות ההון המובא מחוץ-לארץ, ולפחיתת הליקבידיות של הבנקים עקב הוצאת פקדונות בימים של מתיחות פוליטית וכו'. ההתפתחות אצלנו בשטח שער הרבית הבנקאית היתה, איפוא, בניגוד למהלך הנורמלי של הקוניונקטורה.

ד"ר א. פּוֹשטר

בעיית הליקבידיות עומדת, ועל כל פנים צריכה לעמוד, ברוּמה של שיטת-הפעולה הבנקאית, מכיון שבפתרונה תלוי בתקופות ידועות כל כושר המעשה של הבנק ולפעמים גם עצם קיומו. השיטה האשראית בה נוקט הבנק מזמן לזמן, קביעת שער הרבית על פקדונות והלואות וכן הלאה – קשורות קשר אמיץ במצב הליקבידיות. משום כך מן הראוי הוא להכיר את הבעיה הזאת, שהיא המפתח להבנת כמה ענינים בנקאיים שאנו נתקלים בהם יום-יום.

תוכן הבעיה

הרבה פנים לשאלה זו, והצד השווה שבהם: דאגת הבנק לספק את דרישות מפקידיו למזומנים בכל עת ובכל שעה.

מקור הדאגה היא בעובדה שיש אי-התאמה ידועה מבחינת הזמן בין העסקים האקטיביים ובין העסקים הפסיביים של בנק מסחרי. מצד אחד – הפקדונות (בכלל זה – חסכונות, יתרות-זכות בחשבון עובר-ושב וכו') שהוא מקבל, הם ברובם המכריע לזמנים קצרים ויכולים להיות נתבעים בכל יום; מצד שני – התפקיד החשוב ביותר של הבנק הוא לתת חלק הגון של הכספים המופקדים לזמנים ארוכים יותר (למספר חדשים לפחות). בעיית הליקבידיות של בנק מסחרי מתבלטת באופן בהיר יותר מתוך השואה עם בנק איפותיקאי ועם חברה לביטוח-החיים. במוסדות האלה שאלת הליקבידיות היא קלה הרבה יותר, כיון שזמני הפרעון של התחייבויותיהם – אגרות-החוב של הבנק האיפותיקאי, סכומי-הביטוח עקב מקרי-מות – קבועים מראש (אצל חברת ביטוח לפי טבלאות-תמותה המסודרות על סמך נסיון של עשרות שנים), ז.א. הם תלויים בגורמים אובייקטיביים ועומדים בהתאמה לזמני עסקיהם האקטיביים (תשלומי הלווים במשכנתאות, השקעות הרזרבות של חברת הביטוח והכנסת הפרמיות). לא כן זמני פרעון התחייבויותיו של בנק מסחרי, שהם תלויים לרוב בגורמים סובייקטיביים, בהחלטות המפקידים, שאינן ניתנות להיקבע מראש באופן מדויק פחות או יותר.

אמנם למעשה, גם בבנק מסחרי אין מצב הפקדונות משתנה בזמנים כתיקונם אלא באופן הדרגתי. המפקידים מוציאים בדרך כלל רק חלק מכספם לצרכי עסקיהם, משקיהם הפרטיים וכו‘, והוצאות אלו מתמלאות ע"י הכנסות מצד מפקידים אחרים. אולם יש תנודות זמניות ועונתיות, ז.א. יש ימים או שבועות או חדשים, שהוצאת הפקדונות עולה בהם על ההכנסה, ולהיפך. ימי התשלום של שכר-עבודה ומשכורת, אמצע החודש וסופו שבהם מתרכזים תשלומים שונים, עונת האסיף, עונת הנסיעות, ערבי חגים וכו’ גורמים, כידוע, תנועה גדולה יותר בפקדונות. תנועה זו משתקפת באופן שונה אצל בנקים שונים, הכל לפי מהות הפקדונות ולפי הרכב המפקידים (חסכונות של אנשים פרטיים, קופות-רזרבה של בעלי-תעשיה, סוחרים וחקלאים או של פקידים ופועלים, כספים המיועדים להשקעות וכו').

מכאן נובעת בעיית הליקבידיות כשאלת יום-יום או כשאלה העומדת לפתרון בתקופות קצרות. הבנק המסחרי צריך להכיר את הרכב הפקדונות השמורים אצלו, את עסקיהם והרגליהם המסחריים של בעליהם, את כל הגורמים הזמניים והעונתיים ליציאת כספים וכניסתם, ולהסתדר לפי זה באמצעיו הליקבידיים ע"י הכנת מזומנים או כעין-מזומנים, כדי לכסות את עודף היציאה על הכניסה יום-יום או תוך תקופה קצרה (שבוע, חודש). חייב הבנק בתכנית כספית תמידית, שלא יבוא להחזיק מזומנים יותר או פחות מן הצורך הממשי. יש עוד להעיר, שכל כמה שהשימוש בשיקים ובהעברות-בנק נפוץ יותר בקהל, ובמידה שיש סידור של סילוקים בין הבנקים (Clearing) כדרך שנהוג בארצות המפותחות, הצורך במזומנים לשם כיסוי יתרות יום-יום הולך ופוחת. וכן כל שהבנק גדול יותר הולך ועולה חלק התשלומים המסתדר בין לקוחותיו לבין עצמם בתוך המוסד.

אולם צד זה של בעיית הליקבידיות אינו גורר אחריו סיבוכים יתרים, כיון שהתנודות הזמניות במצב הפקדונות הן בגבולות מסוימים וניתנות להיקבע פחות או יותר מראש. יתר על כן, בזמנים כתיקונם ימצא לו הבנק תמיד אמצעים כדי למלא גם דרישות של מפקידים שלא היו צפויות מראש. אחד האמצעים האלה הוא, למשל, קבלת הלואה זמנית מבנקים אחרים.

עיקר בעיית הליקבידיות היא במתן שיטה בנקאית שיש בה למלא את הדרישה למזומנים שתבוא מצד המפקידים ביום מן הימים ותתמיד במשך תקופה ארוכה יותר (מספר שנים), בהדרגה או בבת אחת. זוהי הדאגה לימי משבר גדול, העלול לבוא עקב שינוי המצב הכלכלי לרעה או מחמת סיבות אחרות בלתי-צפויות מראש, והעשוי לסכן את כל קיומו של הבנק.

בשיא הגאות שוררת, בדרך כלל, מתיחות גדולה בשוק הכספים וההון, בעלי-העסקים מקטינים את הרזרבות שלהם בבנקים עד למינימום, הביקוש לאשראי הולך וגדל; מצד שני נראים כבר סימנים ראשונים של “קפאון” הקרדיטים. בבוא המשבר מתקדם ה“קפאון” הזה, גם מתגלים הפסדים אצל בנקים שונים. אי-האמון הכללי, שהוא בן-לויה לכל משבר, עובר גם על הבנקים או על חלק מהם, ביחוד על אלה שהיו בתקופת הגאות פעילים יותר וזהירים פחות. הקהל מתחיל להוציא פקדונות לשם סיפוק צרכי העסק או הפרנסה, או כדי להעביר מבנק לבנק, או להטמין מזומנים בבית (בגרמניה אומרים: בגרב).

תופעות כאלו מצויות גם לרגל סיבות פוליטיות, בעיקר בימי מלחמה או מהומות בתוך הארץ, ולרגל סיבות אחרות, כגון שינויים בערך המטבע או גילוי עובדות שליליות במוסד כספי מסוים וכו' וכו'.

בתולדות הבנקאות במאה השנים האחרונות אפשר למצוא הרבה חומר לבעיית הליקבידיות. אולם דיינו אם נזכור את תקופת המשבר האחרונה משנת 1929 ואילך, כי היא נתנה לנו לקח טוב בנידון זה. כידוע, עבר בתקופה זו משבר קשה על הבנקים בארצות שונות, בעיקר בארצות אירופה המרכזית (גרמניה, אוסטריה ואיטליה) ובאמריקה. מאות בנקים (וביניהם הרבה גדולים) באו במיצר ונאלצו לחדול או להתארגן מחדש בעזרת הממשלה או באופן אחר. הסיוע הפיננסי שהממשלות היו אנוסות לתת לבנקים, גם לאלה שלא נפגעו באופן חמור למדי, הגיע למאות מיליוני לירות.

נתברר, כי הסיבה העיקרית למשבר הבנקאי באירופה המרכזית היה הקשר האמיץ מדי בין הבנקים ובין התעשיה, שהתבטא במתן אשראי לתעשיה בשיעור מופרז עד כדי כך שהיו בנקים אשר יצרו קונצרנים תעשייתיים שלמים שהביאו לידי הפסדים מרובים (המקרים הבולטים ביותר הם הדארמשטדטר נציונל בנק בגרמניה והאסטררייכשע קרדיט-אנשטלט באוסטריה). השיטה הבנקאית הזאת נתגשמה, כמובן, אגב הזנחת עקרונות הליקבידיות, אשר סימניה הבולטים היו הפחתה יחסית של האמצעים הליקבידיים, מיעוט ההון העצמי ביחס להון הזר וכו'.

גם באמריקה, שבה עברו מן העולם אלפי בנקים קטנים (הבנקים הגדולים בניו-יורק ובערים אחרות עמדו במבחן), מתבאר המשבר הבנקאי בעיקר ע“י השקעות לזמנים ארוכים (במשכנתאות וכו'), שנעשו בלי התחשב עם מצב הליקבידיות, וע”י הפסדים בספקולציה בעסקי ניירות-ערך.

לא כך היה גורל הבנקים באנגליה, בצרפת, בשוייץ ובהולנד שרובם ככולם – פרט למקרים מעטים – עמדו במבחן האש של המשבר. גם שם העמידה תקופת הירידה הכלכלית את הבנקים בפני קשיים מרובים והתאמצויות גדולות, אולם לא היו זעזועים רציניים, וזה ודאי בגלל השיטה המקובלת אצל הבנקים בארצות אלו: הם היו תמיד נזהרים מלטפל בעסקים היוצאים מחוץ לגדר בנק מסחרי ודאגו באופן מיוחד לליקבידיות מעולה ולבטחון גמור של הפקדונות השמורים אצלם.

היוצא מדברינו, שבנק הדואג לקיומו ולטובת הציבור צריך להתכונן בשנות השובע לשנות הרעב. השמירה על הליקבידיות היא עיקרון חשוב לכל מפעל מסחרי או תעשייתי לא פחות מאשר הרנטביליות של העסק. נסיונות ללא מספר בשנות המשבר האחרונות הוכיחו, שמפעלים רנטביליים במידה גדולה שהזניחו את עקרון הליקבידיות, עמדו בפני קשיים יוצאים מהכלל ובהרבה מקרים לא יכלו להתגבר עליהם. על אחת כמה וכמה חייב לשמור על הליקבידיות בנק, שהוא זקוק במיוחד לאמון הקהל הרחב.

דרכי פתרון

איזה הם האמצעים לפתרון שאלת הליקבידיות? התרופה הרגילה והבולטת לעין היא קודם-כל מציאות רזרבה של אמצעים שוטפים (Liquid Means), ז.א. במזומנים או באקטיבים שאפשר להפוך אותם בכל עת למזומנים. רזרבה זו צריכה להיות בשיעור יחסי מסוים לפקדונות ולשאר התחייבויות קצרות-מועד אשר לבנק או לכל ההון הזר שלו.

כאמצעים שוטפים או ליקבידיים נחשבים האקטיבים דלהלן: א) הקופה – כסף במטבע הארץ ובמטבעות זרים. ב) פקדונות בבנקים ובמוסדות מרכזיים. ג) יתרות-זכות אצל בנקים גדולים (קורספונדנטים נוסטרו). ד) שטרות מסחריים קצרי-מועד הראויים לרידיסקונטו בבנק מרכזי. ה) ניירות-ערך ממשלתיים ואחרים הראויים לעבוט (לומברד) בבנק מרכזי. ו) ניירות-ערך אחרים העוברים לסוחר. ז) הלואות על ניירות-ערך ודוקומנטים.

מובן, שמידת הליקבידיות של האקטיבים הללו שונה היא ותלויה במידת המימוש (הריאליזציה) שלהם, כלומר – באפשרות להמירם במזומנים. לפי זה מחלקים אותם לדרגות שונות. שני הסעיפים הראשונים – הקופה והפקדונות בבנקים ובמוסדות מרכזיים (אֶמיסיוניים) – הם מזומנים-בעין, ואילו יתר הסעיפים הם מזומנים-בעקיפין, כגון מיסמכים (שטרות, ניירות-ערך) הפותחים שער לקבלת מזומנים אצל הבנק המרכזי-אֶמיסיוני או בשוק הכספים (ע"י מכירתם או נתינתם בעבוט) גם הלואות על סמך ניירות-ערך ודוקומנטים ניתנות למימוש בדומה לזה.

חלוקה זאת היא גם החלוקה לפי אמצעים שוטפים בלתי-פוריים, ז.א. שאינם מכניסים רווחים, ואמצעים פוריים, מכניסי רווחים. הרכב האמצעים הליקבידיים משפיע, כמובן, על הרנטביליות של הבנק.

מידת הליקבידיות של המזומנים-בעקיפין תלויה בסטרוקטורה של המנגנון הבנקאי והפיננסי, בחוקים ובשיטה שלפיהם מתנהל הבנק המרכזי-האֶמיסיוני, והיא שונה בכל ארץ וארץ. כן, למשל, מעדיפים הבנקים-לפקדונות באנגליה ואמריקה ניירות-ערך משטרות מסחריים, משום שהם רואים את המימוש של ניירות-הערך, הן אצל הבנקים המרכזיים והן בשוקי ההון הרחבים והמפותחים בארצות אלו, נוח יותר וקל יותר. לעומת זאת היו נוהגים הבנקים הגרמניים – עד שנת 1933 – לראות בלומברד של ניירות-ערך אצל הרייכסבנק כעין סימן של דלות לבנק העובט, ביחוד שרבית הלומברד היתה גבוהה יותר משער הדיסקונטו ומספר הניירות שהיו ראויים לעבוט היה מוגבל. מטעם זה היו הבנקים בגרמניה משקיעים את הרזרבות הליקבידיות שלהם ברובן המכריע בשטרות מסחריים הראויים תמיד לדיסקונטו אצל הרייכסבנק. אולם משנת 1933 ואילך, עם הנהגת “שיטת השוק החפשי” (Open Market Policy) אצל הרייכסבנק וההקלות בהמרת ניירות-ערך בכסף מזומן שבאו בעקבותיה, הלכו הבנקים בגרמניה והגדילו את השקעת האמצעים הליקבידיים שלהם בניירות-ערך.

וכשם שהרכב האמצעים השוטפים ומידת הליקבידיות שלהם אינה קבועה ואחידה, כן גם שיטת הליקבידיות בכללה. ביחוד אין קבע ואחידות בכמות האמצעים השוטפים והיחס שלהם להון הזר של הבנק, שהיא שונה בכל ארץ ובכל בנק. ואולם להלכה צריכה שיטת הליקבידיות להיות תלויה במבנה הפקדונות ובהרכב המפקידים והרגליהם וכו', ז.א. באותם הגורמים שהשפעתם רבה על הביקוש למזומנים העלול לבוא בתמורת העיתים. כן היא צריכה להיות מותאמת למבנה הפיננסי הכללי של הבנק (יחס ההון העצמי להון הזר, גודל קרנות-המלואים הגלויות והרזרבות הסמויות מן העין), וביחוד לטיב ההשקעות בהלואות והאפשרות לממש אותן, ז.א. לגורמים שדרכם להשפיע על מידת האמון של הבנק בקרב הציבור הרחב (לאפשרות המימוש של דביטורים יש, אגב, חשיבות בלתי-אמצעית רבה למידת הליקבידיות). מכאן, שאין לקבוע מסמרות לשיטת ליקבידיות כללית, ביחוד לא בשביל היחס הרצוי שבין האמצעים השוטפים ובין הפקדונות או ההון הזר הכולל של הבנק. בדרך כלל, הדברים נקבעים על פי המסורת של הבנקים בארצות שונות, שהיא פרי נסיון של עשרות שנים.

מצב הליקבידיות בארצות שונות

לאחר כל האמור מסתבר מאליו כמה קשה למתוח השואות בין שיטות ושיעורים של ליקבידיות בארצות שונות או בבנקים שונים של ארץ אחת. יתר על כן: יש הבדלים ניכרים בשיטות המאזן ובסידור הסעיפים השונים והם מקשים על כל השואה והקבלה. בכל זאת יש ענין בסקירה כללית על מצב הליקבידיות בארצות שונות. והנה כמה מספרים מתוך הפרסומים של חבר הלאומים.

אנגליה

11 הבנקים הגדולים ביותר בלונדון (London Clearing Banks);

המספרים – לסוף 1937:

פקדונות, עו"ש וכו'	2,330 מיליון לי"ש
קופה ויתרון-זכות בבנק אוף אינגלנד	244 מיליון לי"ש = 10% של הפקדונות
מפרעות העומדות לפרעון ע"פ דרישה וכו' (Money at Call)	163 " " = 7% " "
שטרות שנוּכו	300 " " = 13% " "
השקעות בניירות-ערך	635 " " = 27% " "
אמצעים שוטפים בס"ה	1,342 מיליון לי"ש = 57% של הפקדונות
הלואות וכו'	979 מיליון לי"ש

צרפת

6 הבנקים לפקדונות הגדולים ביותר; המספרים לסוף 1936:

פקדונות	33,901 מיליון פרנקים
הון עצמי (הון מניות ורזרבות)	3,397 " "
קופה ויתרון-זכות בבנקים	6,942 מיליון פרנקים = 20% של הפקדונות
שטרות שנוּכו (בעיקר שטרי-ממלכה)	20,408 " " = 60% " "
השקעות בניירות-ערך	128 " " = %– " "
אמצעים שוטפים בס"ה	27,478 מיליון פרנקים = 80% של הפקדונות
הלואות וכו'	9,878 מיליון פרנקים

שוייץ

6 הבנקים הגדולים ביותר; המספרים – לסוף שנת 1937:

פקדונות בעו"ש	1,964 מיליון פרנקים
חסכונות ופקדונות לזמנים קבועים	785 " "
שטרי-חוב	799 " "
הון זר בס"ה	3,278 מיליון פרנקים
קופה ויתרוּת בבנקים	999 מיליון פרנקים	= 30% של ההון הזר
שטרי-חליפין	531 " "	= 16% " " "
השקעות בניירות-ערך	364 " "	= 11% " " "
אמצעים שוטפים בס"ה	1,894 מיליון פרנקים	= 57% של ההון הזר
		76% של הפקדונות בלבד
הלואות	1,944 מיליון פרנקים

גרמניה

5 הבנקים הגדולים בברלין (Berliner Grossbanken); המספרים – לסוף שנת 1937:

הון עצמי	568 מיליון מרק
פקדונות	5,532 " "
בנקים ­– זכאים	1,250 " "
הון זר בס"ה	6,782 מיליון מרק
קופה ויתרות בבנקים	256 " " = 4% של ההון הזר
שטרות שנוכו (מזה 470 מיליון שטרי-הממלכה)	3,026 " " = 44% " " "
אמצעים שוטפים דרגה 1	3,282 " " = 48% " " "
השקעות בניירות-ערך (מזה 437 מיליון ממלכתיים)	881 " " = 13% " " "
אמצעים שוטפים דרגה 2–1	4,163 " " = 61% " " "
הלואות	2,586 מיליון מרק

אוסטריה

4 הבנקים הגדולים ביותר; המספרים – לסוף שנת 1936:

הון עצמי	135 מיליון שילינג
פקדונות	1,158 " "
קופה ויתרות בבנקים	112 " " = 10% של הפקדונות
שטרות שנוּכו	165 " " = 14% " "
ניירות-ערך	84 " " = 7% " "
	361 " " = 31% של הפקדונות
הלואות והשתתפויות	917 מיליון שילינג

צ’כוסלובקיה

23 בנקים מסחריים; המספרים לסוף 1936:

הון עצמי	2,110 מיליון כתרים
פקדונות	16,804 " "
בנקים – זכאים	4,798 " "
הון זר בס"ה	21,602 מיליון כתרים
קופה ויתרות בבנקים	3,040 מיליון כתרים = 14% של ההון הזר
שטרות שנוּכו	2,420 " " = 11% " " "
ניירות-ערך	3,174 " " = 15% " " "
	8,634 מיליון כתרים = 40% של ההון הזר
הלואות והשתתפויות	14,615 מיליון כתרים

ארצות-הברית של אמריקה

כל הבנקים המסחריים (מספרם 15,578); המספרים לסוף שנת 1936:

הון עצמי	6,093 מיליון דולר
פקדונות בעו"ש	25,401 " "
פקדונות לזמנים קבועים	14,132 " "
פקדונות אחרים	1,150 " "
בנקאים – זכאים	6,763 " "
זכאים אחרים	834 " "
הון זר בס"ה	48,280 מיליון דולר
קופה ויתרות בבנקים	14,578 מיליון דולר = 30% של ההון הזר
השקעות בניירות-ערך (מזה 18,106 מיליון ממלכתיים)	23,006 " " = 48% " " "
אמצעים שוטפים בס"ה	37,584 מיליון דולר = 78% של ההון הזר
הלואות	15,726 מיליון דולר

המאזנים הבנקאיים הללו של הארצות השונות, אף-על-פי שאין הם ניתנים להשואה מלאה, מבליטים הם על כל פנים את ההבדל היסודי שבין שתי השיטות הבנקאיות הידועות, האנגלית מזה, והקונטיננטלית מזה.

השיטה האנגלית, המקובלת לא רק בארצה, אלא גם בארצות אירופה המערבית (צרפת, בלגיה, שוייץ, הולנד) רואה את תפקידם המכריע של הבנקים-לפקדונות לשמור שמירה מעולה על האינטרסים של מפקידיהם ועל בטחון הפקדונות. משום כך היא מטילה עליהם חובה להשקיע את חלק-הארי של פקדונותיהם באקטיבים ליקבידיים ואת היתר באשראי-מסחרי קצר-מועד ולהימנע בכלל ממתן אשראי תעשייתי וכן מעסקים אחרים (עסקי קונסורציום והשתתפויות) הכרוכים בדרר גדול בערך. למעשה, אנו מוצאים אצל הבנקים המסחריים הגדולים באנגליה, צרפת ושוייץ מידת ליקבידיות גבוהה של 80%–57.

לא כן השיטה הקונטיננטלית הנפוצה בארצות אירופה התיכונית והמזרחית (גרמניה, אוסטריה, איטליה, צ’כוסלובקיה, פולין וכו') שהיא מבקשת את שביל הזהב בין האינטרסים של המפקידים ובין דרישות המשק הלאומי בכללו. שיטה זו מתירה גם לבנקים מסחריים השקעות ארוכות-מועד בגבולות מסוימים ומחמירה פחות בנוגע למידת הליקבידיות. בארצות אחדות הנוקטות בשיטה הקונטיננטלית ראינו יחס בין האמצעים השוטפים ובין ההון הזר בגבול של 31% (אוסטריה) עד ל-40% (צ’כוסלובקיה). השיטה הקונטיננטלית היתה מקובלת בעשרות מקובלת בעשרות השנים האחרונות גם בארצות הברית, אך החוק החדש משנת 1933 נותן לבנקאות שוב את הכיוון של השיטה האנגלית. גם הבנקאות בגרמניה, העומדת בתקופה האחרונה תחת השפעה מכרעת של הגורמים הממשלתיים, מבליטה באופן מספרי מידת ליקבידיות גדולה יותר, מאשר היה נהוג בה קודם, גם אם לא להביא בחשבון את הליקבידיות המורחבת ע"י אמצעים שוטפים ממדרגה שניה.

לא ניכנס לניתוח היתרונות והחסרונות של כל אחת מן השיטות הבנקאיות האלו – דבר היוצא מתחומי הנושא הנידון – אלא נזכיר אך את העובדה שקבענו לעיל, והיא – שהבנקים הנוקטים בשיטה האנגלית גילו יציבות גדולה יותר ונפגעו פחות בתקופת המשבר האחרונה מאשר הבנקים של השיטה הקונטיננטלית.

הארכנו בהסברת הפתרון הבלתי-אמצעי לבעיית הליקבידיות שהיא יצירת רזרבות של אמצעים שוטפים. לפעמים יש גם הוראות חוקיות הקובעות את שיעור היחס של האמצעים הליקבידיים לעומת ההון הזר, והבנקים חייבים לשמור על יחס זה. אולם חשיבות לא פחות קטנה יש לתקנות המכוונות לחיזוק הבסיס הפיננסי והעסקי של הבנקים ולהגדלת האמון בהם וממילא להגברת הליקבידיות. תקנות כאלו קבועות בהרבה ארצות בחוקים מיוחדים, ובארצות אחרות – עפ"י מנהג ומסורת. נביא מהן דוגמאות אחדות.

חוק מעניין ומרחיק-לכת הוא החוק הגרמני על הבנקאות משנת 1934 המבוסס על הנסיון המרובה בתקופת-המשבר האחרונה. לפיו תיקבע הרזרבה במזומנים (קופה ויתרות אצל הבנק המרכזי) בשביל המוסדות הכספיים השונים עד ל-10%, הרזרבות בשטרות מסחריים (העומדים לפרעון במשך 90 יום) ובניירות-ערך – עד ל-30%. יתרות-זכות בבנקים אחרים (קורספונדנטים נוסטרו) אין לצרף לאמצעים הליקבידיים, כיון שמימושן אינו בטוח תמיד. פקדונות וזכאים שונים לא יעלו על פי חמישה מההון העצמי. בשטח האשראי קובע החוק, כי אשראי ליחידים לא יעלה על אחוז מסוים של ההון העצמי של המוסד, ואם עלה לסכום של מיליון מרק יש להביא את הדבר לידיעת הקומיסר הממונה על הבנקים מטעם הממשלה. אשראי העולה על 5000 מרק יש לתת רק אחרי בחינת המאזן של מבקש האשראי. השקעות במקרקעים והשתתפות במפעלים מותרות רק בגבול ההון העצמי.

החוק השוייצי משנת 1935 קובע את היחס של ההון העצמי לעומת ההון הזר ל-10%–5; הוא נותן הגדרות מפורטות למושג “קרדיטורים קצרי-מועד” ודורש מידת ליקבידיות מזומנת של 5%–½2 וכללית בגבול של 50%–25 של הפקדונות קצרי-המועד.

לפי החוק השבדי משנת 1903 אסור שסכום ההתחייבויות של הבנק יעלה על פי-חמישה מהונו העצמי (אצל הבנקים הגדולים ביותר עד פי-שמונה). האמצעים הליקבידיים ממדרגה ראשונה צריכים לספק לכל הפחות 25% של הקרדיטורים, הזכאים לתשלום עפ"י דרישה. השקעות בניירות-ערך לזמן ארוך לא תעלינה על 10% של ההון העצמי.

חוק הבנקים בפולין משנת 1928 קובע שהתחייבויות לזמנים קצרים לא תעלינה על פי-עשרה מההון העצמי, חסכונות ע"פ פנקסים עד פי-שלושה. הלואה ללקוח אחד שהיא יותר מ-10% של ההון עצמי של הבנק טעונה אישור מועצת הבנק.

חוקים רבים – מלבד אלה שנזכרו לעיל, גם החוקים של דניה משנת 1930, של איטליה משנת 1926, של צ’כוסלובקיה משנות 1924/26 ואחרים – דורשים, לשם ייסוד בנק, זכיון או רשיון מיוחד והון יסודי מינימלי, אשר שיעורו הוא בהרבה מקרים מדרגות שונות, לפי גודל הערים וכדומה. מלבד זאת הם קובעים על-פי-רוב בקורת ופיקוח על הבנקים מטעם הממשלה ומטילים חובה להגיש מאזנים מפורטים לתקופות קצרות (מאזנים חדשיים או רבע-שנתיים) העומדים לבחינה ע"י המוסד הממשלתי המוסמך. הפיקוח מרחיק-לכת לפעמים עד לרישום כל הקרדיטים הגדולים ומשלוח הודעה לבנקים על סכום כל התחייבויות של לקוח יחיד לבנקים שונים (כן לפי החוק החדש בגרמניה).

עם כל הכרת הקושי שבקביעת מסמרות בשיטת הליקבידיות ועם כל החסרונות שיש משום כך בסידור כללי מטעם הממשלה, ערכן של הוראות החוק הנקובות לעיל, המכוונות לחיזוק הבסיס הפיננסי והעסקי של הבנקים, גדול גם לפתרון בעיית הליקבידיות.

המצב בארץ-ישראל

ראינו שבעיית הליקבידיות עומדת לפנינו ראשית-כל כשאלת יום-יום או של תקופות מסוימות. איזה הם הגורמים המיוחדים המשפיעים על שאלה זו ועל פתרונה בארץ-ישראל?

א. קודם-כל חסר אצלנו סדר-סילוקים (קלירינג) מקיף לסידור התשלומים בין הבנקים, כנהוג בארצות המפותחות. אמנם יש אילו השבחות בתקופה האחרונה: התשלומים שבין הבנקים מתרכזים והולכים בבנקים הגדולים, ביחוד בבנק אפ"ק, שלהם מוסרים המוסדות את כל השיקים וההמחאות אשר בידם על מוסדות אחרים. גם הלואה וחסכון יפו-תל-אביב משמשת כעין מסלקה (לשכת סילוקים) לשאר מוסדות הלואה וחסכון בארץ, וכן בנק הפועלים בשביל קופות המלוה של העובדים.

ב. הגורם השני הוא, שהשימוש בשיקים ובהעברות מחשבון לחשבון (תנועת ג’ירו) עדיין איננו מפותח אצלנו למדי בהשואה לארצות מתקדמות. גורם זה תלוי כמובן במבנה הכלכלי של הארץ ועם ההתפתחות הכלכלית משתפר והולך גם המנגנון הכספי.

עקב הגורמים הללו נאלצים הבנקים בא"י להחזיק רזרבה גדולה בערך, במזומנים או בפקדונות, אצל בנקים אחרים, כיון שכל מוסד ומוסד צריך לסלק לא את היתרה שבינו לבין כל הבנקים, כי אם היתרות שבינו לבין כל בנק ובנק לחוד. גם לקוחות הבנק מוציאים הרבה מזומנים בערך בכל יום ויום כדי לסדר את תשלומיהם.

אשר לתנודות היומיות והעונתיות במצב הפקדונות והכספים הרי הן שונות כמובן אצל סוגי הבנקים השונים בהתאם לסטרוקטורה של הפקדונות, לסוגי הלקוחות, להרגלי תשלומיהם וכו'. בדרך כלל אפשר לקבוע את התנודות דלהלן:

א. ביום ה' וביום ו', שבהם משתלם שכר-עבודה לפועלים, עולה, בדרך כלל, הוצאת הכספים אצל הבנקים הגדולים ביותר על ההכנסה. אצל מוסדות שאינם קשורים עם התעשיה והמסחר, כגון בקופות מלוה וחסכון של העובדים, תהיה התנועה בימים הנזכרים בכיוון הפוך. במוסדות שהרכב לקוחותיהם מגוון יותר (למשל בהלואה וחסכון) תהיה אולי בימים אלה מגמה של איזון.

ב. בימי הטאבו, ז.א. בימי השבוע שמשרדי ספרי האחוזה פתוחים לקהל לשם העברת קרקעות וסידור משכנתאות, יציאת הכספים מהבנקים עולה, בדרך כלל, על הכניסה.

ג. ביום ב', היום העיקרי לפרעון שטרות, הכניסה אצל בנקים שונים – בעיקר אצל הגדולים – גבוהה מהיציאה.

ד. באמצע החודש ובסופו יש דרישה גדולה למזומנים, ביחוד אצל המוסדות הגדולים, וזה בגלל תשלום המשכורת לפקידים.

ה. לפני עונת המשלוח של פרי הדר מוציאים הפרדסנים כספים מהבנקים, אף מקבלים אשראי של מאות אלפי לירות לשם מימון הקטיף והמשלוח. בסוף העונה חוזרים הכספים לבנקים.

ו. בחדשי העליה ותנועת התיירות העיקריים, דהיינו מרס-אפריל, אוקטובר-נובמבר, יש, בדרך כלל, כניסת-כספים גדולה יותר מחוץ-לארץ. לעומת זאת יש בעונת הנסיעות שבקיץ, בעיקר בחדשי יוני-אוגוסט, יציאת כספים ניכרת לנקודות הקייטנות בארץ ולחוץ-לארץ.

ז. לתנודות העונתיות בתעשיה ובמסחר אין חשיבות יתירה אצלנו. הדוגמא המאלפת ביותר הוא ענף הבנין, שהוא בעולם ענף משקי עונתי בעיקר, ואצלנו – מסיבות האקלים – אין לו כל אופי עונתי. כן אין לנו תעשיות עונתיות גדולות, כמו תעשיית הסוכר (המרוכזת, למשל, באירופה בחדשי נובמבר-דצמבר) או תעשיית הבירה וכו'.

כל בנק צריך תמיד לשוות נגד עיניו את כל הגורמים המשפיעים על תנודות הכספים אצלו ולעשות לפי זה את הסידורים הנחוצים. כמו שנאמר, אין התפקיד הזה כרוך בקשיים יתרים.

איך משתקפת בעיית הליקבידיות לתקופה ארוכה יותר בבנקאות הארצישראלית?

קודם-כל ייזכר כאן הגורם שיש לו השפעה מכריעה על שיטת הליקבידיות בארצנו – העדר בנק מרכזי-אמיסיוני, שהוא בארצות המפותחות המקור החשוב ביותר להשגת מזומנים ולהבטחת הליקבידיות. על בנק אמיסיוני מוטל לא רק התפקיד הטכני של הוצאת מטבעות ושטרות בתנאים ידועים, אלא גם התעודה החשובה להסדיר את מחזור המטבע ולהשפיע עליו ועל שוקי הכספים וההון ועל שיטת האשראי של הבנקים. בידיו גם האמצעים להגשמת התפקידים הללו, והם: קביעת שער הדיסקונטו מזמן לזמן בהתאם לצרכי המשק, הרחבת האשראי לבנקים או צמצומו בצורת רידיסקונטו של שטרות או עבוט של ניירות-ערך, הדרכת הבנקים ומתן הוראות להם בדבר שיטת האשראי וכו' וכו'.

בארצנו חסר מַסדר (רגולטור) פיננסי כזה, היות ועל מועצת המטבע הארצישראלי (Palestine Currency Board) הוטל רק התפקיד הטכני של הוצאת מטבעות ושטרי מטבע על סמך השקעות בניירות-ערך של האימפריה הבריטית ותו לא. אמנם אילו תפקידים של בנק מרכזי נפלו מאליהם בחלקם של הבנקים הגדולים ביותר אשר לנו (בנק אפ"ק וברקליס) עקב השפעתם המכריעה על שער הרבית ועל מצב האשראי בארץ, אולם אין הם יכולים למלא את מקום הבנק האמיסיוני בשטח הליקבידיות, כל זמן שאין בידיהם השליטה הגמורה על יצירת המטבע.

מן העובדה של העדר בנק מרכזי-אמיסיוני נובעות כמה מסקנות חשובות לענין הליקבידיות של הבנקים הא"יים. ואלו הן:

א. שטרות מסחריים – ולו גם טובים ביותר ולזמני פרעון קצרים – אינם יכולים לשמש אצלנו כאמצעים שוטפים בהחלט מחמת חוסר האפשרות של רידיסקונטו בבנק מרכזי. אמנם בזמנים כתיקונם תיתכן רידיסקונטו בבנקים אחרים, אולם האמצעים השוטפים נועדו למלא את תפקידם דווקא בזמנים בלתי-מצויים, בזמנים של מתיחות בשוק הכספים ואי-אמון כללי כשאין אפשרות של דיסקונטו בטוחה בהחלט. עם ההתפתחות הכלכלית בארצנו תינתן אולי לבנקים החשובים שלנו אפשרות לעשות הסכמי-רידיסקונטו לעת-צורך עם מוסדות פיננסיים בחוץ-לארץ (באנגליה, בעיקר; אבל לעת-עתה אפשרות כזאת איננה.

ב. גם ניירות-ערך ארצישראליים אי אפשר לצרף לחלוטין לסוג האמצעים השוטפים אם כי יש ביניהם ניירות ממדרגה ראשונה, כגון אגרות-החוב של הבנק האיפותיקאי. אמנם השוק לניירות-ערך בארץ התפתח הרבה בשנתים האחרונות, והבנק האיפותיקאי, למשל, הגדיל פי כמה את מחזור אגרות-החוב והמניות שלו ונפתח שער להוצאת ניירות-ערך של מוסדות אחרים, אולם עדיין אין השוק רחב ומפותח ומאורגן למדי, שיהא בכוחו לתת בטיחות גמורה למימוש ניירות-ערך גם בזמנים שלא כתיקונם בלי הפסדים יוצאים מגדר הרגיל, ואין גם אפשרות להשיג תמיד הלואה בבנק מרכזי נגד עבוט של ניירות-ערך. כמובן, במקום שקיימים הסכמים מיוחדים המבטיחים את הריאליזציה של ניירות-ערך בכל עת (כך למשל, מחזיקים מוסדות אחדים של הלואה וחסכון אגרות-חוב של הבנק האיפותיקאי בהתחייבויות בנק אפ"ק לקבל אותם תמיד בעבוט) יש לניירות-הערך אופי של אמצעים שוטפים.

ג. ניירות-ערך העוברים-לסוחר בבורסות הגדולות של חוץ-לארץ יש להם יותר אופי של אמצעים שוטפים, כיון שבדרך כלל יש תמיד האפשרות למכרם או לקבל הלואה עליהם בבנק מרכזי. אצלנו יש להעדיף ניירות-ערך אנגליים, מחמת הזהות בערך המטבע, ביחוד כשלונדון מייצגת כעת את שוק הכספים הרחב והאיתן ביותר שבעולם. השקעה ממין זה דורשת, כמובן, ידיעת השוק ויכולת ההבחנה בסוגים השונים של ניירות-הערך לפי מידת הליקבידיות והדרר הכרוכים בהם. מהבנקים הארצישראליים – להוציא את הסניפים של הבנקים הגדולים הזרים (ברקליס, עותומן ובנקו-די-רומה) שאינם מפרסמים מאזנים מיוחדים על מצב עסקיהם בארץ – מחזיק כמעט רק בנק אנגלו-פלשתינה את החלק המכריע של הרזרבות הליקבידיות שלו בניירות-ערך אנגליים, בעוד שהבנקים הבינוניים והקטנים שלנו עדיין לא השתמשו באמצעי-השקעה זה.

מתוך האמור לעיל יוצא, שבתנאים הארצישראליים מספר האקטיבים של הבנקים שיש להם אופי של אמצעים שוטפים הוא מצומצם למדי. ולמעשה, הקופה והפקדונות בבנקים אחרים הם כמעט הרזרבות הליקבידיות היחידות בכל הבנקים המקומיים. ובנוגע לפקדונות בבנקים צריך להגביל ולומר, שרק במידה שהם מופקדים בבנקים הגדולים ביותר אפשר לצרפם לסוג האמצעים השוטפים, שאם לא כן אין בטחון גמור לממש אותם בכל שעה.

כיון שהרזרבות הליקבידיות אינן מכניסות לבנקים כלום, או רק רבית צנועה מאד (השטרות של הממלכה האנגלית – %¾–½ ואגרות החוב הממלכתיות 2%–½1) מוכרחים גם הבנקים, אם יש ברצונם לשמור על עקרונות הליקבידיות ולקבל רווחים נורמליים על השקעותיהם בהלואות, לשלם על פקדונותיהם רבית נמוכה בערך. בתנאים הארצישראליים אפשר לומר, שבנקים המשלמים, למשל, למפקידיהם רבית של 6%–5 ויותר, מוכרחים או לוותר על שמירת הליקבידיות או להלוות כסף ללווים מסופקים ברבית גבוהה או לעשות את שני הדברים כאחד; על כל פנים הם מסכנים בזה את בטיחות הפקדונות.

בטבלא שלפנינו אנו מביאים סקירה על מידת הליקבידיות של כל הבנקים והאגודות השיתופיות לאשראי בארץ כפי שהיא משתקפת במספרי המאזנים הכוללים המתפרסמים ע"י הממשלה.

(א) כל הבנקים המסחריים (6 בנקים “זרים” ו-35 בנקים מקומיים); המספרים – לסוף שנת 1938:

פקדונות בעו"ש	11,546,000 לא"י
פקדונות לזמנים קבועים	3,434,000 "
פקדונות של בנקים בארץ	1,036,000 "
בס"ה פקדונות	16,016,000 לא"י
קופה	702,000 לא"י = 4% של הפקדונות
יתרות בבנקים אחרים (בארץ ובחו"ל)	1,960,000 " = 12% " "
יתרות במרכזים ובסניפים בחו"ל (פחות יתרת חובה)	1,605,000 " = 10% " "
השקעות בניירות ערך	3,589,000 " = 22% " "
בס"ה אמצעים שוטפים	7,856,000 לא"י = 48% של הפקדונות

(ב) האגודות השיתופיות לאשראי (94 אגודות: 38 עירוניות ו-56 כפריות). המספרים – לסוף שנת 1938:

ההון הנפרע	375,000 לא"י
קרנות	276,000 "
בס"ה הון עצמי	651,000 לא"י
פקדונות בעו"ש	1,865,000 לא"י
פקדונות לזמנים קבועים	1,255,000 "
מלווה ממוסדות אחרים וזכאים שונים	660,000 "
בס"ה הון זר	3,780,000 לא"י
קופה	135,000 לא"י = 4% של ההון הזר
יתרות בבנקים	705,000 " = 19% " " "
בס"ה אמצעים שוטפים	840,000 לא"י = 23% של ההון הזר

נמצא, שהבנקים המסחריים בכללם מראים לסוף 1938 שיעור ליקבידיות של 48%. ואולם המספרים האלה מושפעים במידה מכרעת ממספרי הבנקים הגדולים (בנק אנגלו-פלשתינה, ברקליס, בנק עותומן ואחרים) ששיעור הליקבידיות שלהם עלה לסוף 1938 לבין 50% ו-60% (אכן, בבנקים הזרים שהיקף עסקיהם הא“יים קטן מאוד במסגרת הכללית שלהם, אין למעשה כל חשיבות לשיטת הליקבידיות המיוחדת של סניפיהם הא”יים). הדבר מתבלט גם בזה, ששני הסעיפים האחרונים של האמצעים השוטפים (יתרות במרכזים ובסניפים בחו"ל והשקעות בניירות-ערך) מתיחסים כמעט לבנקים הגדולים בלבד.

אשר לבנקים המסחריים הבינוניים והקטנים, הרי שיעור הליקבידיות שלהם היה שונה מאוד בסוף 1938. כך למשל, מראה בנק הפועלים שיעור גבוה ביותר, 40%, בנק מרכנטיל 33%, ואחרים פחות מזה.

הוא הדבר לגבי האגודות השיתופיות לאשראי המראות בכללן אמצעים שוטפים בשיעור של 23% מהונן הזר. לעומת שיעור ליקבידות של 40% ו-32% בבנק קופת-עם והלואה וחסכון תל-אביב, עמדה מכסה של 21% בבנק אשראי (בנק קופת-עם ובנק אשראי עוד נמנו בסוף 1938 על האגודות השיתופיות לאשראי ועברו רק בשנת 1939 לסוג הבנקים המסחריים).

כבר העירונו על מידת הזהירות שאדם חייב לנקוט כשהוא בא למתוח קוי-השואה בשטח הליקבידיות. אף-על-פי-כן מותר לומר, שרוב הבנקים שלנו שיטתם קרובה יותר לשיטה הבנקאית הקונטיננטלית, אם כי הרכב האמצעים השוטפים אצלנו שונה תכלית שינוי; לעומת זאת יש לשיטות בנק אפ"ק דמיון רב לזו של הבנקים האנגליים.

בשנים הקודמות נמתחה לעיתים קרובות בקורת חריפה על מידת הליקבידיות המופרזת כביכול של הבנקאות הארצישראלית והובעו דרישות שהבנקים יעמידו חלק גדול יותר מהונם הזר לצרכי המשק הא“י. ברם, לאור הנסיון של חמש השנים האחרונות אין בקורת זו מוצדקת. הבנקאות הא”יית הצליחה אמנם להתגבר יפה על בהלת הוצאת פקדונות בשתי תקופות של משבר בינלאומי, בספטמבר 1935 (לרגל מלחמת איטליה-חבש) ובספטמבר 1938 (עם פלישת הגרמנים לצ’כיה), אם כי בעזרה חלקית מצד הבנקים הגדולים. אולם בזמן המשבר הפוליטי באוגוסט-ספטמבר 1939 (עם כיבוש פולין ע"י הגרמנים) היה על בנק אנגלו-פלשתינה להושיט עזרה רבה למספר ניכר של בנקים ואגודות לאשראי, כדי שיוכלו להיענות לדרישות המפקידים, ומוסדות אחדים (בנק אשראי, בנק בני-בנימין ובנק שלמה המלך) נאלצו להפסיק את פעולותיהם עקב המשבר הזה. מתוך מספרי המשרד הממשלתי לסטאטיסטיקה יוצא, שבשני החדשים אוגוסט-ספטמבר 1939 הוצאו מכל הבנקים והקואופרטיבים פקדונות בסכום של %½4 מיליון לא"י, שהם כ-%½22 מסכום הפקדונות שהיה בעין בסוף יולי (כ-20 מיליון). ידועים מוסדות שהוצאת הפקדונות בהם הגיע לאחוז כפול מזה.

חלק ניכר של קהל המפקידים הא“י נתגלה, איפוא, בתקופות המשבר הללו כקהל רגיש ועצבני העשוי להגיב באופן פזיז על הופעות פוליטיות וכלכליות שליליות. ולא זה בלבד, אלא שחלק הפקדונות הנמצאים בבנקים הא”יים מיועד ע“י בעליהם להשקעות בענפי כלכלה שונים ועלול תמיד להיות מוּצא מהבנקים למטרה זו. ולבסוף יש גם לזכור, שאנו חסרים לא רק בנק מרכזי-אמיסיוני, אלא שגם מצד הממשלה המנדטורית אין שיטה פיננסית-כלכלית גמישה. כך, למשל, יכול היה העודף הפיננסי שבידי הממשלה – שהגיע בשנים הקודמות להרבה מיליוני לירות והעולה גם כעת למעלה מ-½2 מיליון לא”י – לשמש גם כרזרבה ליקבידית חשובה. אבל הנסיון של השנים האחרונות הראה, שאין הבנקאות הא"יית יכולה לסמוך בענין זה על עזרתו של השלטון המנדטורי.

עמדנו לעיל גם על האמצעים העקיפים לחיזוק הבסיס הפיננסי והעסקי של הבנקים והבאנו דוגמאות מהתקנות הקיימות בארצות שונות. הדגשנו שאמצעים אלה של השיטה הבנקאית אין חשיבותם פחותה בשטח הליקבידיות מחשיבות הרזרבות השוטפות. כי במידה שהמצב הפיננסי איתן יותר ומעורר אמון בקרב הקהל הרחב, גם יציבותו של הבנק גדולה יותר בימים של זעזועים כלכליים או פוליטיים.

מבחינה זו היו, אף ישנן עוד, בבנקאות של ארצנו כמה וכמה תופעות שליליות, ומשום כך היטיבה הממשלה לעשות שעמדה בשנים האחרונות על התקלות הצפויות מהן למשק הא"י ונקטה בכמה אמצעים לסילוקו ולהגברת הפיקוח על פעולת הבנקים. ואולם חשוב מאוד שהפיקוח יכלול גם את הדאגה על כך, שהבנקים ישמרו על שיטת אשראי זהירה, שהנהלת הבנק תשווה תמיד נגד עיניה, שרק חלק לא גדול של ההון יכול להיות מושקע לזמנים ארוכים (כגון לרכישת מקרקעים, לאשראי תעשייתי וכו' וכו') והרוב המכריע צריך למצוא השקעה קצרת-מועד (אשראי למחזור עסקי) וזה לא באופן פורמלי בלבד, כי אם גם באופן ממשי. הבנק צריך לבדוק בדיקה מעולה לאיזו מטרה נדרש ממנו האשראי, אף להבדיל בין שטרות מסחריים ובין שטרות פיננסיים. וגם זה חשוב, שמנהלות הבנקים תעמודנה על הרמה הדרושה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית ומוסרית.

אך עצם הפיקוח הממשלתי על הבנקים ומתן פומביות יתר למספרי מאזניהם עלולים להגביר את האמון של הקהל הרחב למוסדות הפיננסיים, לסייע לחיזוקם ובזה גם להקל על פתרון בעיית הליקבידיות שלהם.

הבנק בתורת גובה

הצד השווה שבעסקי הבנק הוא שרובם ככולם הנם תביעות ממון מחייבים שונים, שגביייתן הוטלה על הבנק. פעמים שהבנק פועל למען עצמו, דהיינו כשהוא גובה הלואות שנתן או שטרות שקיבל לנכיון, ופעמים שהוא שליחם של לקוחותיו – כשהוא מטפל בשטרות ובניירות אחרים שנמסרו לו לגביה. זכויותיו וחובותיו של הבנק כשהוא פועל למען עצמו אינן צריכות הסברה יתירה. לעומת זאת, תפקידו וסמכותו, מבחינה חוקית, כשליח זולתו, טעונים עיון.

הבנק כשליח לקוחותיו. בתפקיד זה חלים על הבנק כל הדינים המקובלים בין מרשה למורשה שלו. הוא נעשה סוכנו המיוחד של הלקוח לענין מסוים ומקבל על עצמו, מכללא, למלא את חובתו בכשרון הראוי ובחריצות הראויה. והואיל והוא מקבל שכר על טרחתו, לא די שיעסוק בענין באותה מידה של חריצות וזהירות שאדם נוהג בעסקיו הוא, אלא חייב במידה של חריצות וזהירות הנדרשת מבעל-מקצוע באותו ענין. והוא אחראי לא בלבד למעשים שעשה שלא כשורה, אלא גם לכל מה שהיה צריך לעשות ולא עשה.

מינוי שליחי-משנה. בדרך-כלל, אין שליח עושה שליח אחר במקומו, אלא ברשות שולחו. לפיכך, בנק שקיבל מלקוח מימסר (Remittance), חובתו לגבות בעצמו. אלא שאם הנתבע לשלם נמצא בריחוק מקום והבנק מוכרח להסתייע בבא-כוח (קורספונדנט) שלו, מעלים עליו כאילו התיר לו הלקוח להעביר את סמכותו, ואין הנחה זו בטלה אלא אם יש הוכחות מפורשות כנגדה. ואולם הלקוח אין לו קשר עם הבא-כוח ואין הוא יכול לתבוע לדין אלא את הבנק עצמו.

עדיין לא ברור עד כמה בנק שהסתייע בשרותו של בא-כוח הגון וראוי, כגון בנק נכבד וידוע, אחראי לשגיאה או להזנחה מצד בא-כוחו, כשאין תנאי מפורש על כך בחוזה שבין הבנק ובין הלקוח. לעומת זאת ברור, שבנק שלא נהג זהירות בבחירת בא-כוחו, נושא באחריות לתוצאות.

אחריותו של הבנק וכן אחריותם של באי-כוחו ניתנים להיקבע בחוזה מיוחד בין הבנק הגובה ובין הלקוח. במקום שאין חוזה, מנהג המקום הוא הקובע את תחומי האחריות.

נמצא, שכדי למנוע תקלה מן הראוי הוא כי בקבלה שהבנק נותן ללקוח על המימסרים שנמסרו לו לגביה, יהא סעיף מפורש הקובע, כי יש לבנק רשות למסור את גביית המימסרים, שמקום פרעונם הוא מחוץ לעיר או בחוץ-לארץ – לבאי-כוחו הרגילים המסדרים גם את עסקיו הוא, כי כל הכספים שייגבו על-ידיהם ייזקפו בפנקסיהם לזכות החשבון הכללי של הבנק ויש לבנק רשות להשתמש בהם, וכי כל זמן שהכספים אצל הבאי-כוח הרי הם על אחריותו של הלקוח.

הוראות הלקוח. הבנק הגובה חייב לנהוג בכל הענינים הנוגעים למימסר שבידו – הגשה לקיבול, הגשה לפרעון, הודעה וכדומה – בהתאם לחוקי ולמנהגי המקום. אך אם נתן הלקוח הוראות שונות ממנהגי המקום (ובלבד שאינן מתנגדות לחוקי המקום), מחויב הבנק לנהוג על-פיהן, ואם הוא מעביר את המימסר לסוכן-משנה לגביה, חובה עליו להודיע לו את ההוראות האלה בדיוק ובמלואן, מלבד שהוא חייב לתת לסוכן-המשנה את כל ההוראות הדרושות על-פי חוקי המקום.

הבעלות על מימסרים לגביה. שטרות הנמסרים לבנק לגביה בלבד, נשארים תמיד קנינו של הלקוח המוסר אותם. לפיכך, בנק שקיבל שטרות או מימסרים אחרים לגביה ומפסיק את תשלומיו, אינו רשאי להחזיק במימסרים, אלא חייב להחזיר אותם ללקוחות. קשרי מרשה וסוכן הקיימים בין הלקוח ובין הבנק אין להפוך אותם בכל שעה של רצון ליחסי תובע ונתבע.

מחלקת הגביה

כל כמה שהיקף עסקיו של הבנק גדול יותר, הצורך בגביה מאורגנת, מדויקת וזריזה בולט יותר. דייקנות וזריזות מידות הכרחיות הן למי שעוסק במסחר בימינו, ימי האוירון והטלפון האלחוטי. שרות זריז של גביות נותן אמון בלב הלקוחות ופותח פתח לעסקים חדשים.

בכל בנק הראוי לשמו נעשית עבודת הגביה ע"י מחלקה מיוחדת, העומדת, כמובן, במגע עם שאר המחלקות של הבנק, אבל בעיקר קשורה היא קשר אמיץ עם מחלקת הבאי-כוח ועם מחלקת הנכיונות. תפקידיה הראשיים הם לגבות שטרות עירוניים וחובות עירוניים אחרים (כגון רווחים על ניירות-ערך), ולטפל באותם המכשירים של המסחר החיצוני והפנימי הנקראים “מימסרים דוקומנטאריים”.

רצוי שכל אחד מסעיפי העבודה שבמחלקת הגביה, כגון מימסרים דוקומנטאריים, שטרות, שיקים והמחאות-דיבידנדה, ירוכז בידי פקיד מיוחד. במידה שהיקף העבודה מתרחב, מקימה המחלקה מחלקות-משנה לסעיפי-עבודה שונים. וכך אנו מוצאים במחלקת הגביה של בנקים גדולים בנות-מחלקה, כגון: מחלקת שליחי-גביה, מחלקת הגביות העירוניות, מחלקה לגבית תלושים וניירות-ערך.

מחלקת הגביה משמשת לפעמים מקור חשוב של ידיעות, הואיל ומתוך המגע שיש לה עם שדרות רחבות של הציבור יכולה היא לעמוד על מצבם הכספי של אנשים ומוסדות שונים. מקרה קטן בשעת קיבול שטר או פרעונו דיו ללמד על טיבו של האדם שיש אתו עסק ועל כושר השילום שלו. האנשים העומדים בראש מחלקת הגביה חייבים לדעת את החוק המסחרי בכלל ואת חוקי השטרות, הבולים והביטוח הימי בעיקר, וכן עליהם להיות בקיאים במכשירי האשראי והמסחר השונים – שטרות, שיקים, שטרי-מטען, תעודות-ביטוח וכדומה – שרק בידיעה זו יוכלו למלא תפקידם כראוי.

הטיפול בשטרות וגביה. השטרות לגביה מגיעים אל מחלקת הגביה לשם טיפול בדרכים שונות: מן החוץ (בדואר וע"י שליחים), מלקוחות המביאים אותם לבנק בעצמם וממחלקות אחרות של הבנק גופא, כגון: מחלקת הנכיונות ומחלקת ההלואות על שטרות מסחריים.

משהגיעו השטרות, רושמים אותם תחלה בפנקס כרונולוגי, כל סוג בפנקס מיוחד, לפי פרטים אלה: תאריך התקבל השטר, תאריך מכתבו של הבא-כוח, שם הבא-כוח וכתבתו, מספרו, המספר הסידורי של השטר, שם החייב וכתבתו, זמן הפרעון, הסכום והערות. בטור ההערות מציינים היכן מקום התשלום, אם יש לעשות פרוטסט, וכל הוראות מיוחדות שניתנו ע“י הבא-כוח. אח”כ רושמים את פרטי השטרות בפנקס “מימסרים שנתקבלו לגביה”, לפי חשבונות הבאי-כוח או הלקוחות. תאריכי הפרעון רושמים על השטרות בעפרון כחול וממיינים ונותנים אותם בתיקים לפי סוגים וזמני הפרעון.

שלושה סוגי שטרות הם: שטרות שפרעונם בעיר, שטרות שפרעונם מחוץ לעיר אבל בתוך הארץ, ושטרות שפרעונם בחוץ לארץ. את של חוץ-לעיר ושל חוץ-לארץ מוציאים ושולחים לסניף או לבא-כוח משך זמן לפני תאריך הפרעון, שיהא סיפק להגיש אותם לפרעון במועד הנכון. שטרות שפרעונם בעיר, שולחים עליהם הודעה לחייב ימים אחדים לפני זמן הפרעון. ההודעה נרשמת בספר השליחים והחייב חותם בספר לאות שקיבל אותה. פעמים מגישים לו את השטר ע"י השליח.

בכל מקרה של קיבול, אי-קיבול, פרעון או אי-פרעון, מודיע הבנק מיד ללקוח, או לבא-כוח. במקרה של אי-קיבול או אי-פרעון, הוא מודיע גם לסוכנו של הלקוח בעירו, אם ישנו כזה. בהודעה לסוכן חייב הבנק לציין מהי סיבת אי-הכבוד, אם נעשה פרוטסט עפ"י הוראותיו של הלקוח ואם נשלחה הודעת אי-כבוד לכל הצדדים המעונינים.

הבנק מודיע ללקוח, או לבא-כוח, על גבייתו של כל שטר לחוד. מחלקת הנהלת החשבונות מסדרת את הכיסויים הדרושים בהתאם להוראות הלקוח או הבא-כוח ע“י שיקים, או ע”י זיכוי חשבונו אצל הבנק הגובה (אם יש לו חשבון אתו), או אצל בנק אחר שעליו הוא מודיע לבנק הגובה.

החזרת שטרות. הבנק מחזיר ללקוח, או לבא-כוח, כל שטר-חליפין לאחר שניתן עליו קיבול, חוץ משטר שהוא עשוי לפקודתו של הבנק או מוסב אליו. פעמים יש אשר הבא-כוח מבקש להחזיר אליו את השטר לאחר הקיבול גם כשיש עליו היסב לזכות הבנק. במקרים אלה ההיסב לזכות הבנק נעשה רק לשם זהירות למשך זמן המשלוח, וכשהבנק מחזיר את השטר הזה לבא-כוח הוא מסב אותו שוב לפקודת הבא-כוח “בלי רשות חזרה ובלי תמורה”. יש נוהגים לציין על שטר כזה, על יד ההיסב, את התפקיד שמילא הבנק ביחס לשטר, דהיינו “בנק גובה לחשבון המוסב”. גם שטרות שלא נתקבלו ושטרות שלא נפרעו מחזירים לבא-כוח.

מימסרים דוקומנטאריים

בשתי דרכים עיקריות משרת הבנק את סחר הפנים ואת סחר החוץ: א) הוא מלוה לסוחרים כסף למסחרם לזמנים שונים; ב) הוא מתווך בין מזמין הסחורה ובין שולחה, הרחוקים זה מזה, ומשמש להם נאמן שעל ידיו עוברת הסחורה אל המזמין וכסף תמורתה אל השולח. הדרך הראשונה – איננה ענין למחלקת הגביה, עד שמגיע הזמן לגבות מהסוחרים את ההלואות שניתנו להם. לא כן הדרך השניה, שהיא אחד מסעיפי-העבודה החשובים ביותר, המיוחדים למחלקת הגביה, והוא כולל, בעיקר, את הטיפול באותם ניירות האשראי והמסחר הנקראים בשם הכולל “מימסרים דוקומנטאריים”.

השם “מימסר דוקומנטארי” ניתן לשטר המְלַוֶה תעודות-מִקְנָה על סחורה, שתמורתה ניתן השטר. תעודות מקנה כאלה הן, כרגיל, שטר-מטען, פוליסה או תעודה של ביטוח ימי, חשבון (בכמה העתקים), תעודת קונסול, תעודת בקורת הסחורה, תעודת שקילה, ובשעת מלחמה – תעודה על מוצא הסחורה ועל ענין שיש בה לאיש שאליו היא נשלחת, וכן תעודת ביטוח מסכנות המלחמה. בטרם נדבר על עבודתה של מחלקת הגביה בקשר עם המימסרים הדוקומנטאריים, מן הראוי שנפרש בקצרה את הסוגים החשובים ביותר של תעודות המקנה הנ"ל וכמה ענינים הנוגעים להן.

שטר-מטען ימי (Ocean Bill of Lading). שטר-מטען כזה (“קונוסמנט”) הוא תעודה הניתנת ע"י קברניט האניה לעדות שקיבל את הסחורה הרשומה בשטר-המטען על מנת להובילה באנייתו בתנאים מסוימים ממקום למקום. למעשה הרי זה חוזה בין המוביל ובין שולח הסחורה, וחובה לרשום בו את טיב הסחורה וכמותה, את שם השולח ושם המקבל (אם שטר-המטען אינו עשוי “לפקודה”), את מקום הטעינה ומקום הפריקה. רושמים בו גם הסימנים והמספרים המצוינים על אריזת הסחורה. כרגיל נעשה שטר-המטען בכמה טופסים מקוריים, וכשמשתמשים באחד מהם – כל השאר בטלים מאליהם.

שני סוגים של שטרי-מטען ימיים: שטר-מטען של סחורה הנמסרת למשלוח בלי הוראות מסוימות בנוגע לאניה אשר בה תישלח, – זהו הסוג הידוע בשם Charter Bill of Lading,‏ ושטר-מטען של סחורה הנמסרת על מנת להישלח באניה מסוימת דווקא, – והוא ידוע בשם Bill of Lading Received for Shipment או – Bill of Lading on Board.

שטר-מטען יכול להיערך על שם מקבל הסחורה או לפקודה – הן לפקודת שולח הסחורה והן לפקודת מקבלה. הצורה השניה – לפקודה – היא השכיחה יותר. שטר המטען העשוי לפקודה עובר, איפוא, מיד ליד בהיסב בלבד, ובעל האניה או הקברניט הנותן את השטר, ככל אדם הנותן התחייבות לפקודה, מתחייב מראש כלפי מי שיגיש לפניו את שטר-המטען למסור לידו את הסחורה. שלא כדרך היסב של שטרי חליפין, אין החוק קובע שום צורה או נוסח מיוחד להיסב של שטרי-מטען. אף-על-פי-כן נהוג שהבנק המקבל מימסר דוקומנטארי לגביה מקפיד שההיסב שעל שטר-המטען יהיה כתיקונו, בהתאם למנהגים המקובלים.

הדבר הנובע מטבעו של שטר-המטען הוא:

א) מכיון ששטר-המטען הוא המיסמך היחידי, שתמורתן יכולים לקבל את הסחורה, הרי אבדתו פירושה אבדן הזכות לסחורה. המדובר כאן הוא בשטר-מטען שנעשה בטופס מקורי אחד.

ב) במקרה של שטר-מטען שנעשה בכמה טופסים, ואפשר לקבל את הסחורה תמורת כל אחד מהם, קיימת הסכנה שישתמשו באחד הטופסים בלי רשותו ובלי ידיעתו של האדם שבידו שמורים יתר הטופסים.

שטר-מטען יבשתי (Way Bill). סחורה הנשלחת בדרך היבשה, – בעגלות משא, במכוניות-משא וברכבות, או בדרך המים הפנימיים (נהרות ותעלות), – ע"י סירות ואניות, מוציאים בשבילה תעודה הנקראת שטר-מטען יבשתי. גם זו תעודה שהמוביל נותן לשולח הסחורה על מנת שימציאה למקבל הסחורה, ורשומים בה שמותיהם של השולח ושל המקבל, טיבה ומשקלה של הסחורה הנשלחת, אמצעי ההובלה, וכל תנאים אחרים שהוסכם עליהם בין השולח ובין המוביל.

בנוגע לסחורה הנשלחת ברכבת יש לזכור ששטרי-המטען הניתנים על ידי חברות הרכבות (ובארצנו ע"י הנהלת מסילות הברזל) אין בהם סעיף של מסירה לפקודה ואי-אפשר להעבירם בהיסב מיד ליד. לעומת זאת, כל זמן שהסחורה לא הוצאה מתחנת הרכבת, רשאי שולח הסחורה, שלרשותו עומדת הסחורה כל הזמן, לשנות את ההוראות שניתנו לחברת הרכבת. המנהג הזה לתת את שטר-המטען דווקא על שם המקבל, כוונתו שתחנת הרכבת במקום תעודתו של המשלוח תוכל לבוא בדברים עם מקבל הסחורה מיד בהגיעה ולאַפשר לו להוציאה במהירות, לאחר שיעשה את הסידורים הנחוצים בבית-המכס, אם הסחורה באה מחוץ-לארץ.

שטר-מטען לכל הדרך (Through Bill of Lading). יש אשר סחורות נשלחות בדרך שחלקה ביבשה וחלקה בים. למשל חרושתן או אכספורטר היושב בפנים הארץ שולח את סחורתו ביבשה אל עיר החוף ומשם באניה אל הלקוח היושב מעבר-לים. בסחורות הנשלחות באופן כזה נוהגות חברות ההובלה ביבשה להוציא תעודות הנקראות “שטרי-מטען לכל הדרך”. שטרי-מטען כאלה מוּצאים, כרגיל, על שם מקבל הסחורה, אולם כשהם על שמו של השולח, רושמים בהם: “להודיע למקבל הסחורה לפי הכתובת הרשומה כאן”. שטר-המטען לכל הדרך נשלח אל מקבל הסחורה. טעינת הסחורה על האניה אינה נעשית ע“י חברת ההובלה שהוציאה את שטר המטען לכל הדרך, כי אם ע”י סוכנים מיוחדים של השולח, אשר להם מוסרת חברת ההובלה את הסחורה. הם דואגים לסידור המשלוח בים ומעבירים את שטר-המטען הימי, שהם מקבלים בשעת הטעינה, אל הבנק הגובה, על מנת שימסרנו למקבל הסחורה תמורת שטר-המטען לכל הדרך. כשאין מסתייעים בשרותו של בנק נותנים לסוכן של אניית ההובלה במקום הפריקה הוראות למסור את הסחורה למקבל תמורת שטר-המטען לכל הדרך.

שטר-מטען באניה שכורה (Charter Party Bill of Lading). כדי לחסוך הוצאות-הובלה במשלוחים קטנים מוסרים שולחי-סחורה את סחורותיהם לסוכני-משלוח, ואלה מאספים משלוחים רבים המיועדים לנמל אחד, שוכרים מקום באניה ומעבירים את כולם יחד על-פי שטר-מטען אחד. סוכני המשלוח נותנים בידיהם של שולחי הסחורות תעודות הדומות לשטר-המטען הימי הרגיל, ואלה שולחים את התעודות למקבלי הסחורות בדרך הרגילה – באמצעות בנק וכדומה. אותה שעה שולחים סוכני המשלוח את שטר-המטען אל סוכן האניה בנמל הפריקה בצירוף הוראות למסור את המשלוחים השונים למקבליהם כשיגישו את התעודות שהוּצאו ע"י סוכני המשלוח.

לפעמים שוכרים סוכני ההובלה או שולחי הסחורות בעצמם אניה שלמה, או חלק ממנה, לשם הובלת סחורותיהם (עפ"י חוזה שכירות-אניה הנקרא Charter Party). במקרה כזה מוציאים סוכני ההובלה או שולחי הסחורות בעצמם את שטרי-המטען. מובן שבמקרה כזה מידת הבטחון שהסחורות הנזכרות בשטרי-המטען נשלחו באמת אל מקבליהן היא קטנה יותר.

שעבוד על הסחורה לטובת המובילים. שטרי-מטען ימיים כוללים על פי הרוב סעיף הנותן לבעל האניה שעבוד (Lien) ראשון על הסחורה, כדי להבטיח את דמי ההובלה וכל “השתתפות בנזק כללי” (General Average; – עיין להלן) שעלולה לחול על הסחורה. לכן, כשבנק פותח אקרדיטיב דוקומנטארי לכיסוי סחורה הנשלחת על תנאי שדמי ההובלה ישולמו ע“י השולח (C.I.F.¹), הוא דורש שסעיף השעבוד בשטר-המטען יתוקן באופן שהשעבוד יחול רק על השתתפות בנזק כללי ולא על דמי-ההובלה, שאותם משלמים מראש בשעת הטעינה. ובנק הפותח אקרדיטיב בקשר עם סחורה הנשלחת על תנאי שדמי-ההובלה ישולמו ע”י המקבל (F.O.B.²), צריך לדרוש שיציינו בשטר המטען, כי השעבוד מתיחס רק לדמי-ההובלה ולהוצאות החלים על אותו משלוח, שאם לא כן, אפשר שהשולח חייב לבעלי האניה כסף בעד משלוחים אחרים, ובעלי האניה יבואו לגבות את כל החוב ממקבל המשלוח הזה, והוא יהי מוכרח לשלם (אם ירצה לקבל את סחורתו) ולא יוכל אלא לתבוע אחר כך מאת השולח את הסכום היתיר ששילם.

משלוח סחורה ע"י הדואר. אכספורטר או יצרן השולח את סחורתו בחבילות-דואר, רושם על החבילות את סימניהן, את מספריהן, את שמו ואת תאריך המשלוח, ושולח אותן עפ"י כתבתו של הבנק-הגובה בצירוף תעודות-משלוח הנקראות Despatch Notes. בה בשעה הוא שולח לבנק הגובה את החשבונות

ואת תעודות-הביטוח ומודיע לו על משלוח החבילות. כשהן מגיעות למקום מוסר הדואר לבנק הגובה את תעודות המשלוח המלוות את החבילות. הבנק חייב לבדוק את תעודות-המשלוח לפי ההודעה שקיבל מלקוחו, ורק לאחר שנמצאו כל הפרטים מתאימים, הוא מטפל בגביה בדרך הרגילה לגבי מימסרים דוקומנטאריים.

בנק שקיבל מלקוחו הודעה על משלוח סחורה בדואר, צריך להתחקות אחרי תעודות-המשלוח העומדות להגיע אליו ע"י הדואר, ואם אינן מגיעות במשך זמן המתקבל על הדעת, עליו להודיע על כך ללקוחו, כדי שהלה יוכל לחקור את הדבר במקום המשלוח. לפעמים מקבל הבנק מן הדואר את תעודות-המשלוח לפני שהגיעה אליו ההודעה מלקוחו; במקרים כאלה עליו מיד לבוא בדברים עם הלקוח, או עם הסוכן אשר לו במקום, ולבקש הוראות.

ביטוח. המדובר כאן הוא אך בביטוח ימי, הואיל והרוב המכריע של עסק הביטוח שמחלקת הגביה של בנק מעונינת בהם, שייכים לסוג זה. אף כי לפעמים – לא שכיחות – היא עוסקת גם בגביות של ביטוח מאש וביטוח החיים.

הסכם הביטוח, הוא כידוע, הסכם ספּקולטיבי, כלומר תוצאותיו תלויות במקרה: אם קרה המקרה שאליו מכוּון ההסכם ונגרם נזק למבוטח, חייב המבטח לשלם לו פיצויים; ואם לא קרה המקרה אינו חייב. כדי שהסכם כזה יהא חוקי, צריך שיהא מבוסס על ענין אמיתי שיש למבוטח בחפץ או ברכוש והוא נושא הביטוח (Insurable Interest). בעת עשיית ההסכם חייב המבוטח לגלות למבטח את כל הפרטים והמסיבות הנוגעים לענין והידועים לו. אחרת יוכל המבטח להיות פטור מלמלא את התחייבותו.

הפוליסות של הביטוח הימי אפשר שתהיינה על סכומים קבועים מראש (Valued Policies), כלומר שרושמים בהן מראש סכום השווה לערך החפץ או הסחורה המבוטחת, והוא גם סכום הפיצויים אשר ישולם במקרה של נזק. ואפשר שלא יהא נקוב בהן כל סכום, או שיהא נקוב איזה סכום, אבל בתנאי שאם ניזוקה הסחורה ייקבע סכום הפיצויים למעשה על-פי הערכת מומחים, בלבד שהפיצויים לא יעלו על אותו סכום מסוים שנקבע מראש (Unvalued Policies). הפוליסות על סכומים קבועים מראש הן השכיחות ביותר.

פוליסות הביטוח הימי נחלקות לכמה וכמה סוגים, ואלה החשובים שבהם:

א) פוליסה לדרך אחת (Voyage Policy), כלומר פוליסה המבטחת את הסחורה מפני הסכנות המפורטות בה במשך זמן הובלת הסחורה מנמל מסוים אחד לנמל מסוים אחר, למשל מלונדון לתל-אביב.

ב) פוליסה לזמן מסוים (Time Policy), המבטחת את הסחורה למשך תקופה של לא יותר משנה אחת. בפוליסה כזאת כלול לפעמים תנאי האומר, שאם נתעכבה האניה בדרכה בים למעלה מזמן הביטוח, תוסיף הסחורה להיות מבוטחת עד שתגיע האניה למחוז חפצה, או אפילו עד חודש ימים אחר כך (בתנאי שלא יעברו בסה"כ על תקופה של שנה אחת).

ג) פוליסה מעורבת (Mixed Policy), המבטחת את הסחורה לדרך מסוימת ולמשך זמן מסוים.

ד) פוליסה כללית או פתוחה (Floating Policy). זוהי פוליסה שמשתמשים בה סוחרים או שולחים שיש להם משלוחים רבים וקבועים. רושמים בה רק את סכום הביטוח הכללי ואת הסכנות שבפניהן נעשה הביטוח. פרטי הסחורות, האניות וכו' ניתנים אח"כ בהצהרות מיוחדות בשעת כל משלוח ומשלוח, ובעד כל משלוח מוציאים תעודה מיוחדת הנקראת “תעודת-ביטוח” או “תעודת-כיסוי”.

חוקי הביטוח אוסרים על אדם לקבל תמורת נזקו יותר מדמי הנזק. לפיכך, אדם שביטח את סחורתו אצל חברות-ביטוח אחדות בבת-אחת וסכום כל הביטוחים האלה עולה על ערך הסחורה, אינו יכול לתבוע את כל סכום הביטוחים, אלא הוא יכול לקבל מכל החברות יחד את כל סכום הנזק בחלקים יחסיים לסכומי-הביטוח אצל כל חברה וחברה. אם קיבל את כל סכום הנזק מאחת החברות, זכאית אותה חברה לשוב ולקבל מיתר החברות חלק מהסכום ששילמה בשיעור יחסי לסכומי-הביטוח שלהן.

נזקים. בשאלה זו נתקלת מחלקת הגביה, לעיתים, בעבודתה, ומן הדין לעמוד עליה.

הנזקים נחלקים לשני סוגים ראשיים: לנזק שלם (Total Loss), ולנזק חלקי (Partial Loss).

הנזק השלם הוא משני מינים:

א) נזק שלם ממשי Actual Total Loss)), כשהחפץ המבוטח נשמד או אבד לחלוטין, או נשחת עד שאין להכירו.

ב) נזק שלם מכללא (Constructive Total Loss), כשהפקירו את החפץ המבוטח, מפני שאבדתו הגמורה נראתה ודאית, או מפני שההוצאות להצלתו היו עולות יותר משויו, או כשהחפץ ניזוק כל כך שניטל ממנו כל ערכו המסחרי.

הנזק החלקי גם הוא משני מינים:

א) השתתפות בנזק כללי (General Average). נזק כללי הוא הפסד או הוצאה יוצאים-מן-הכלל שנגרמו מרצון ומתוך שיקול-דעת על-מנת להציל את כל הרכוש שהועמד בסכנה בענין המשותף, כגון: שהיה הכרח להשליך מטען לים כדי להקל על הספינה בשעת צרה, או שנרטבה הסחורה במים בשעת כיבוי שרפה, או שנתקלקלו מכונות הספינה בלב-ים והובאה ספינה אחרת שגררה אותה לנמל. הפסד או הוצאה כאלה, מן הדין שיהיו חלים על כל הסחורות שניצלו, ובעלי-הסחורות חייבים לשאת בהם בשיעור יחסי. השיעור היחסי הזה הוא ההשתתפות בנזק הכללי. שולחי סחורות נוהגים לבטח את סחורתם בפני האפשרות של השתתפות בנזק כללי.

ב) נזק מיוחד (Particular Average), כשחלק מהסחורה המבוטחת נשחת או אבד במקרה, או כשחלק מהסחורה אבד ושאריתה ניזוקה.

תביעת הנזקים. אם נגרם לסוחר נזק מן הנזקים האמורים לעיל, דהיינו – אם מצא שסחורתו ניזוקה או אבדה, או שאבד רק חלק ממנה, עליו למסור מיד מודעה על כך לסוכן האניה במקום הפריקה ולפרש במודעה שהוא מטיל את האחריות על בעלי האניה. מסירת מודעה זו (הנקראת Letter of Regress) נחוצה כדי לשמור לחברת-הביטוח את הזכות לבוא במקום בעל הסחורה בתביעה אל בעלי האניה במקרה שיתברר כי בעלי האניה אחראים לנזק.

אחרי שמסר את המודעה לסוכן האניה, על הסוחר לדאוג לבדיקת הסחורה ע“י שמאי נזקים (Surveyor) שיקבע את סכום הנזק (Surveyor Average) הנתבע לפי הפוליסה. הדו”ח של השמאי (Survey Report) בצירוף הפוליסה או תעודת-הביטוח (יש להבדיל בין שתי אלה: תעודת-הביטוח היא תעודת-כיסוי שמוציאה חברת האחריות בעד כל משלוח ומשלוח כשיש פוליסה כללית), שטר-המטען או העתק ממנו, החשבון, תעודת בית-המכס, והעתק המודעה לבעלי-האניה, – כל אלה נמסרים לבנק כדי שיגבה את דמי הנזק מאת חברת הביטוח או מאת המבטחים היחידים (Underwriters). אם הסחורה מבוטחת עפ"י פוליסה כללית ותעודת-כיסוי מיוחדת, צריך לדאוג מראש, שבמקרה של נזק לא תוכל חברת הביטוח לנכות מסכום הפיצויים חוב שמגיע לה משולחי הסחורה, מסוכני המשלוח, או ממי שסידר אצלה את הביטוח, תמורת פרמיות על משלוחים אחרים.

מחסן-ערובה (Bonded Warehouse). זהו מחסן שבו מניחים סחורות המובאות מחוץ-לארץ עד שישולמו דמי-המכס החלים עליהן. הואיל ובמחסן זה דמי הערובה פחותים מאשר במחסני המכס והטיפול בסחורות הוא ביתר תשומת-לב – משגיחים שלא תתקלקלנה, מבטחים אותן מפני סכנות שונות וכו' – הרי שיש בו תועלת מרובה לאימפורטר, שלפעמים אינו יכול, מסיבות שונות, להוציא את סחורתו מבית-המכס סמוך לקבלתה. האימפורטר מעביר את הסחורה למחסן הערובה בלי תשלום דמי-המכס והיא מוחזקת שם עד שיש בידו להוציאה. בעלי המחסן, בשעה שהם מבקשים מהממשלה רשיון להחזיק מחסן כזה, נותנים לה ערובה (Bond) שלא יוציאו מידם את הסחורות המופקדות אצלם עד שישולמו דמי-המכס, וכי הסחורות תהיינה כל הזמן נתונות לפיקוחם של שלטונות המכס.

מחסן הערובה נותן בידי בעל הסחורה קבלת החסנה. קבלה זו אינה ניתנת להעברה. כשבעל הסחורה רוצה להוציא את סחורתו מהמחסן (לאחר ששילם את דמי-המכס החלים עליה) עליו לחתום על פקודת מסירה, או להחליף את קבלת ההחסנה בהמחאה (Warrant), שבה הוא יכול לציין שם איש אשר לו או לפקודתו תימסר הסחורה. תעודה זו ניתנת להעברה מיד ליד בהיסב.

גביית מימסרים דוקומנטאריים. כעת אנו עוברים לפרטי תפקידו של הבנק בקשר עם המימסרים הדוקומנטאריים.

בנק המקבל מימסר דוקומנטארי לגביה, תפקידו וסמכויותיו הם, בדרך-כלל, כשל שליח, כמבואר לעיל. בקצרה, הוא חייב לאחוז בכל האמצעים הנחוצים כדי להבטיח שהמימסר יוגש לגביה במקום הנכון ובזמן הנכון בהתאם להוראות החוק ולהוראותיו של בעל המימסר. ואם הבנק מסתייע בבא-כוח, עליו למסור לו את הוראותיו של בעל המימסר לכל פרטיהן, בהתחשב עם כל הוראות החוק הנוגעות לענין.

בנק המגיש מימסר דוקומנטארי לפני החייב אינו אחראי לאמיתותן של התעודות, ושום אחריות לא תחול עליו אם יתגלה שהתעודות מזויפות. מצד שני יש לחייב זכות מלאה לבדוק את התעודות לפני שהוא משלם את תמורת המימסר או לפני שהוא חותם קיבול (אקצפט) על המשיכה. ברם, הבנק צריך להיזהר מלמסור את התעודות, אפילו לעיון, לידי אדם שלפי ראות עיני הבנק אינו מהימן.

לפעמים מקבל הבנק הוראות למסור את תעודות-המקנה תמורת תשלום. במקרה כזה רשום בתעודת הציון D/P (Documents against Payment). ציון זה, שמופיע לפעמים גם על השטר המלוה את תעודת המקנה, הריהו הוראה המגבלת את מסירת התעודות למקרה אחד.

במקרה שהמימסר הדוקומנטארי כולל שטר-חליפין למועד קבוע וההוראות שהבנק קיבל משולחו הן – להגיש את השטר לשם קיבול, אולם על השטר נמצא הציון D/P, כלומר מסירה תמורת תשלום, במקום הציון D/A, (Documents against Acceptance), כלומר מסירה תמורת קיבול, – על הבנק הגובה להגיש את השטר לקיבול ולדאוג להחסנת הסחורה למשך תקופת השטר, ורק לאחר שקיבל את תמורת השטר יתן לנמשך הוראה למקום ההחסנה – “טיב מסירה” בלשון הבנקאים – למסור לידו את הסחורה.

לפעמים מתרחשת תקלה, המביאה לידי הפסד, למרות שהבנק פעל (בגבול ההוראות שקיבל) בכל הזהירות והחריצות הנדרשות ממנו. כדי להסיר מעל עצמו כל אחריות לתקלה כזאת נוהג הבנק להכניס בטופס התנאים הכלליים של הגביה, המקובלים בינו ובין לקוחותיו, הסתייגות מפורשת לטיפול בדוקומנטים או בסחורה.

הטיפול במימסרים במחלקת הגביה. המחלקה שולחת הודעה על קבלת המימסר. בהודעה זו מציינים את המספר הסידורי של המימסר, את שם הקורספונדנט, שם שולח הסחורה ושם סוכנו במקום (אם ישנו), שם האניה אשר בה נשלחה הסחורה, סימני הסחורה, תנאי המסירה (אם בתשלום או בחתימת קיבול על השטר), והדוקומנטים המצורפים למימסר (כגון שטר-מטען, חשבון, תעודת-ביטוח). ההודעה נשלחת בשני העתקים, והחייב חותם על אחד בהם ומחזירו לבנק. מחלקת הגביה דואגת לקבלת ידיעות על תנועת האניות בנמלי הארץ, וכשמגיעה האניה המובילה את הסחורה, מודיעה המחלקה על כך לחייב, ומבקשת ממנו לפדות את הדוקומנטים בזמן הדרוש. אם אינו פודה תוך הזמן הקבוע, מעבירים את הסחורה למחסני הערובה ומבטחים אותה.

אם הורה הבא-כוח למסור את הדוקומנט תמורת קיבול על השטר, הרי כשנרשם הקיבול, רושמים את השטר בפנקס השטרות לגביה ומטפלים בו כמתואר לעיל בסעיף הדן בגביית שטרות.

במקרה שהחייב מסרב לתת קיבול לשטר או לפרוע אותו, צריכים להודיע על זאת מיד לבא-כוח.

לפעמים מקבל הבנק לטיפול קבוצת מימסרים דוקומנטאריים בצירוף שטר-מטען קולקטיבי שהוצא לאכספורטר על כמה משלוחים ששלח ללקוחות שונים בבת-אחת (יש להבדיל בין שטר-המטען הקולקטיבי הזה המוצא לאכספורטר עצמו ובין שטר-המטען הקולקטיבי המוצא לסוכני משלוח ואשר הוסבר בסעיף “שטר-מטען באניה שכורה”). במקרים כאלה צריכה מחלקת הגביה גם להחליף את שטר-המטען הקולקטיבי בהוראות (“טיב-מסירה”) שתאפשרנה לכל אחד מלקוחותיו של האכספורטר לקבל את משלוחו. הדבר נעשה בדרך זו: שולחים את שטר-המטען הקולקטיבי אל סוכן האניה בנמל הרשום בשטר ומודיעים לו, שישלחו אליו מכתב-הוראה מיוחד בנוגע לכל משלוח ומשלוח לחוד, וכשיקבל מכתב-הוראה כזה, יוציא “טיב מסירה” אל שלטונות המכס על שם מקבלי הסחורה הנזכרים במכתב-ההוראה של הבנק, לאחר שאלה ישלמו את כל ההוצאות על הסחורה.

כמו-כן מבקשים מהסוכן שאם לא יוגשו לפניו מכתבי-ההוראה המיוחדים תוך הזמן הדרוש, יעביר את הסחורה אל מחסני הערובה כדי למנוע הוצאות-החסנה מרובות.

כששולחים את שטר-המטען לסוכן האניה עושים עליו היסב מיוחד זה:

“מסוֹר לפקודת עצמך בהתאם להוראות המיוחדות שבמכתבנו מיום – – –”

צריך לדאוג שהסוכן יאַשר לבנק את קבלת שטר-המטען הנשלח אליו, ורצוי לשלוח את המכתב המכיל את שטר-המטען בדואר רשום בלוית הודעת מסירה A/R (Acknowledge Receipt).

אקרדיטיבים דוקומנטאריים

(Documentary Credits)

הזכרנו שלמעשה כל מסחר היצוא והיבוא מתכלכל ע"י מימסרים דוקומנטאריים, ועד כאן דיברנו על תפקידו של הבנק כסוכן לגביית המימסרים הללו. אולם בהמצאת האשראי ליבוא וליצוא, ואף במסחר הפנימי של הארץ, ממלא הבנק עוד תפקיד חשוב אחד. פעמים מתבקש הבנק לערוב לאכספורטר שבחוץ-לארץ, או לשולח הסחורה היושב בעיר אחרת בארץ, שתשולם לו תמורת הסחורה שהוא שולח ללקוח היושב בארץ או בעיר מושבו של הבנק. דבר זה מקובל ביחוד כששולח הסחורה אינו מכיר עדיין את הלקוח שהזמין אותה ואינו מוכן לשלוח את הסחורה על מנת שתימסר תמורת תשלום המימסרים הדוקומנטאריים, מחשש פן לא יקבלנה המזמין ויצטרכו להחזירה למקורה, דבר שיגרום להוצאות מיותרות, או למכרה במקום, דבר הכרוך בהפסד. הבנק ערב, איפוא, לשולח, שמחיר הסחורה ישולם לו אם יקיים את כל תנאי ההזמנה (בנוגע לכמויות, מחירים וכו') ואם ימסור לבנק את הדוקומנטים המעידים שהסחורה נשלחה כדרוש. כשהשולח מוסר את ניירות המשלוח לבנק או לבא-כוחו, הוא רשאי לקבל מהם את תמורת הסחורה מיד. פעולה זו נקראת “פתיחת אשראי”, או אקרדיטיב דוקומנטארי. הבנק פותח את האקרדיטיב לטובת שולח הסחורה אצל בא-כוחו במקום מושבו של השולח, ומובן שהוא עושה זאת רק לאחר שבא לידי הסכם עם מזמין הסחורה וקיבל ממנו בטוחות מספיקות (הסחורה עצמה, שנמצאת במשך הפעולה ברשות הבנק. משמשת לו, כמובן, גם היא בטוחה).

האקרדיטיב הדוקומנטארי, כפי שאמרנו לעיל, ניתן גם לאנשים היושבים בארץ וגם לאלה שבחוץ-לארץ, והוא נחלק לשני סוגים: אקרדיטיב חוזר (Revocable Credit) ואקרדיטיב בלתי-חוזר (Irrevocable Credit).‏ אקרדיטיב חוזר יכול הבנק לבטל בכל שעה שירצה לפני שהשתמשו בו, אפילו אם האיש אשר לזכותו נפתח, קנה או הכין בינתים את הסחורה המוזמנה ושלחה. אקרדיטיב בלתי-חוזר – אין אף אחד מהצדדים יכול לבטל בלי הסכמת יתר הצדדים, ובהתחשב עם זה נוהגים הבאי-כוח של הבנקים הנותנים את האקרדיטיב גם לתת מפרעות על האקרדיטיב, כמובן – בשים לב לתנאיו. לפעמים דורש שולח הסחורה מהמזמין ומהבנק הנותן את האקרדיטיב, שתינתן רשות לבא-כוח לאשר לשולח את האקרדיטיב גם מצדו הוא באופן בלתי-חוזר. אשראי כזה נקרא מאושר ובלתי-חוזר (Confirmed and Irrevocable Credit). התועלת היוצאת מזה לשולח ברורה: כשאין הבא-כוח מאשר את האקרדיטיב מצדו, אף-על-פי שהוא מודיע עליו לשולח הסחורה, הריהו פועל רק כסוכנו של הבנק והאחריות כלפי השולח חלה על הבנק לבדו; ואילו כשהוא נותן אישור מצדו, הוא עצמו נעשה שותף לענין ומקבל עליו אחריות מלאה.

האקרדיטיב הדוקומנטארי מושפע מכמה וכמה תנאים שונים הנקבעים בין הבנק הפותח את האקרדיטיב והלקוח מזה, ובין הבנק ובא-כוחו מזה. תנאים אלה צריכים להיות מפורשים בכל מקרה, ומחלקת הגביה המטפלת בגביות לרגל אקרדיטיב כזה, צריכה לבדוק אם כל התנאים נתמלאו. וכן עליה לשים לב לעוד כמה נקודות חשובות: טיבו של שטר-המטען, תנאי הביטוח, תכנו של החשבון וההוראות שבו בנוגע להוצאות ההובלה, – אם הסחורה נשלחה עפ"י תנאי CIF, אשר פירושו, כמוסבר למעלה, הוא – שהמוכר-השולח מקבל עליו את ההוצאות ואת האחריות עד הנמל של מקום הקבלה, או על פי תנאי FOB, היינו – שהמוכר משלם את הוצאות ההובלה ואת האחריות עד סיפון האניה, או Ex Warehouse (“מן המחסן”), כלומר שאין המוכר-השולח מקבל עליו כל הוצאות שהן, וכדומה.

ערבויות בקשר עם קבלת סחורות. יש סחורה מגיעה לתעודתה לפני התקבל ניירות המשלוח. במקרה כזה מקבל הסחורה פונה אל מחלקת הגביות של הבנק ומבקש לתת לו ערבות שבעזרתה יוכל לקבל מסוכני האניה פקודת-מסירה לבית המכס ולהוציא את הסחורה (בבית-המכס הוא משלם את דמי-המכס המשוערים בהתאם להערכת הסחורה, ומפקיד סכום כסף לכיסוי כל דמי-מכס נוספים שאולי יהיה חייב לשלם בהתאם למחירה האמיתי של הסחורה). הבנק, בהתחשב עם כושר השילום של הלקוח, ולאחר שהוא מקבל ממנו בטוחות מספיקות, מוסר לו את הערבות הזאת.

גביות שונות

מחלקת הגביה עוסקת עפ“י רוב גם בגביית תלושים והמחאות דיבידנדה ורבית של ניירות-ערך וכן גם בגביית ניירות-ערך (כגון אגרות-חוב) שהגיע זמן פרעונם. התלושים וניירות-הערך מגיעים אל המחלקה ממקורות שונים: מלקוחות ומבאי-כוח; ממחלקת הפקדונות למשמרת, אשר בידה נמצאים ניירות-הערך שהופקדו ע”י לקוחות לשמירה; מהמחלקה לקניית שיקים הקונה גם תלושים שזמן פרעונם הגיע; ממחלקת ההלואות על ניירות-ערך; וממחלקת ההשקעות, שבידה נמצאים ניירות-הערך השייכים להשקעותיו של הבנק עצמו. בכמה מן המקרים הנ"ל פועלת מחלקת הגביה כבאת-כוחם של הלקוחות, וביתר המקרים בזכות הבנק עצמו.

אולי מן הצורך להסביר כאן את משמעותם של מונחים אחדים הנובעים לענין זה:

המחאת דיבידנדה (Dividend Warrant) היא המחאה שחברה שולחת לכל בעל-מניות שלה לתשלום חלקו ברווחי החברה העומדים לחלוקה בצורת דיבידנדה.

המחאות רבית (Interest Warrant) היא המחאה על סכום קבוע שחברה חייבת לשלם בזמנים קצובים בתור רבית על אגרות-חוב שהוצאו. חברות משתמשות בהמחאות כאלה עפי“ר במקרים שאגרות-החוב הוצאו בצורת תעודות רשומות על שמות בעליהן. במקרים שאגרות החוב הוצאו בצורות תעודות למוכ”ז, נוהגות החברות לשלם את הרבית ע"י תלושים.

תלושים (Coupons) הם תעודות קטנות המוצאות במספר מסוים על גבי גליון אחד בצירוף לאגרת-חוב (לרוב אגרת המוצאת למוכ"ז) ולתעודות מניה למוכ“ז. על כל תלוש רשום מספר אגרת-החוב או תעודת המניה שהוא שייך לה ועוד מספר מיוחד המראה את הסדר שבו יש להסירו לגביה. בתלושים של אגרות-חוב רשום סכום הרבית המגיע עליהם וזמן פרעונם, כרגיל תלוש אחד לכל חצי שנה. בתלושים של מניות אין פרטים כאלה רשומים; על סכום הדיבידנדה המשתלמת כנגד כל תלוש ועל תאריך הפרעון נוהגות החברות להודיע ע”י מודעה בעתון. כשמגיע זמן הפרעון מסיר בעל אגרת-החוב או בעל התעודה את התלוש ומגישו לגביה לחברה או לבנקים שלה.

הטיפול בתלושים וכו'. תלושים או ניירות-ערך שמגיעים לידי מחלקת הגביה מן החוץ, בודקים אותם תחילה, משוים את מספריהם עם המספרים הנתונים במכתבי הלוואי, ומבררים אם אין ביניהם תלושים שהוסרו מניירות-ערך אשר נקראו לפדיון עוד לפני כן. אח“כ רושמים אותם בפנקסים – תלושים לחוד וניירות-ערך לחוד – מסדרים אותם למיניהם ולפי מקומות התשלום, יחד עם התלושים והניירות שהגיעו למחלקה מיתר המקורות, ומגישים לגביה, במישרים או ע”י סניפים או באי-כוח. כששולחים תלושים וניירות-ערך לסניפים או לבאי-כוח, מבטחים אותם, כמובן, בערכם המלא.

הבנק צריך להיזהר בלקוחות, שמהם הוא קונה או מקבל לגביה תלושים וניירות-ערך. ולדרוש מהם תמיד להוכיח לו את זכותם על הניירות והתלושים.

שטרות בצירוף ניירות ערך מגיעים לעיתים לבנק. והוא מצווה ע"י לקוחותיו לגבות את השטרות ולמסור את ניירות-הערך כנגד התשלום. הבנק רושם בפנקס מיוחד את פרטי השטרות, כדלקמן: שם השולח, מספר הבא-כוח, מספר סידורי של הבנק הגובה, שם הנמשך או החותם על השטר, הסכום ותיאור מלא של ניירות-הערך.

נוהגים למסור את גביית השטרות האלה לידי מחלקה מיוחדת, מכיון שניירות-הערך המצורפים לשטרות הם ניירות עוברים-לסוחר ויש לטפל בהם בזהירות מיוחדת.

גביות אחרות שמחלקת הגביה מטפלת בהן. לעיתים מתקבלות גם גביות של המחאות-דואר או פקודות תשלום של הדואר, פרמיות של ביטוח, שיעורי קרן ורבית ע"ח משכנתאות, ושטרי שכר-דירה.

באי-כוח

כל בנק משתדל לקשור קשרים הדדיים עם בנקים באי-כוח בערים ובארצות אחרות. הוא שולח אליהם ומקבל מהם שטרות וניירות אחרים לגביה, וקובע אתם תעריף מסוים לשכר הטרחה. התעריף הוא לפעמים הדדי, כלומר שווה לשני הצדדים, ולפעמים שונה, בהתאם לכמות העבודה שכל צד מעביר למשנהו. מלבד זאת, לרגל העבודה ההדדית שביניהם. פותח כל אחד אצל חברו חשבון אשר בו מעבירים את כל הגביות והכיסויים. חשבון זה יכול להיות זמני או תמידי. אם הוא זמני, הוא נסגר כתום הפעולות, ואם אינו מתאַזן מאליו ע“י הגביות שנעשו משני הצדדים, משלימים את ההפרש ע”י כיסוי היתרה. אם הוא תמידי, נוהגים לעשות חוזה ולהתנות בו על אופן האיזון של החשבונות – אם ע“י משיכות של בנק אחד על משנהו על היתרה שלזכותו או ע”י כיסויים חדשיים, רבע-שנתיים או חצי-שנתיים.

כשבנק שולח לבא-כוחו מימסרים לגביה, צריך הוא לתת לו הוראות מפורטות וברורות. בהתאם להוראות שהוא עצמו קיבל מלקוחותיו, כיצד לטפל בכל מימסר ומימסר. מזמן לזמן עליו לבקר אם אישר הבא-כוח את קבלת המימסרים ששלח לו ואם הוא מוסר לו דו"ח על הנעשה בהם. אם הבא-כוח אינו מדייק בהודעותיו, יש לשלוח לו תזכורת. בקורת קפדנית זאת חשובה מאוד בשביל הבנק הגובה ומעוררת אמון אליו מצד הלקוחות ומצד הבאי-כוח גם יחד.

שטרות, שיקים וניירות אחרים העוברים לסוחר שפרעונם בערים אחרות ואשר משום כך שולח אותם הבנק לגביה לבאי-כחו המקומיים נחלקים לשני סוגים. סוג אחד כולל את הניירות שהבנק מעונין בהם כבעלים, דהיינו – שטרות שקיבל לנכיון, שטרות שנתן עליהם מפרעות, שיקים שקנה וכדומה. הסוג השני כולל כל אותם הניירות שהוא מטפל בהם כסוכן של לקוחותיו, כגון: שטרות שקיבל לגביה. הטיפול בשני הסוגים הוא אחד, וההבדל היחידי שביניהם הוא, שאת הניירות מהסוג הראשון רואה הבנק כל הזמן כמזומנים, ואילו ביחס לסוג השני מזכה הבנק את חשבון לקוחותיו רק אחרי שגבה את התמורה. כפי שכבר העירונו במקום אחר, אחריותו היחידה של הבנק ביחס לניירות מהסוג השני היא לנהוג במידה הראויה של זהירות וחריצות.

תעריף העמלה

ההתחרות הגדולה מכריחה כיום את הבנקים להפחית את תעריף עמלת הגביה עד למינימום, באופן שלפעמים קרובות אין העמלה עולה הרבה על ההוצאות שהם מוציאים. וההוצאות אינן מעטות כלל, כי מלבד הוצאות הדואר, הבולים, וחלק יחסי מהוצאות החזקת המשרד שצריך לחול על עסקי הגביה, יש להביא בחשבון את שכרו של חבר עובדים מומחה ומנוסה שהבנק צריך להחזיק בשביל עבודה זו ואת שכרם והוצאותיהם של הבאי-כוח.

דמי העמלה שהבנק גובה מלקוחותיו צריכים, איפוא, לכלול את היסודות הבאים: א) הוצאות המשרד, הפקידות ודמי-המשלוח של הבנק הגובה. ב) ריוח הבנק הגובה. ג) הוצאות הבא-כוח. ד) ריוח הבא-כוח. ה) כשתמורת המימסר ניתנת ללקוח מראש (כלומר במקרה של מפרעה) – רבית על סכום המימסר מיום מסירתו עד יום הגביה. ו) הוצאות להחזקת יתרה אצל הבא-כוח.

ארבעת הסעיפים הראשונים הם השכר וההוצאות של שרות הגביה ממש. הסעיף החמישי אינו קיים במימסרים שמתקבלים לגביה בלבד, כלומר כשלא ניתן כל אשראי. הסעיף הששי אינו אלא דמי חליפין.

הריוח הכלול בעמלה הזאת הוא מה שקוראים “הריוח הנראה לעין”. מלבדו זוכה הבנק לפעמים גם בריוח אחר הנובע מחילופי המטבע הקשורים בגביות. לפעמים יש לבנק ריוח נוסף לרגל זה שכספי הגביות נמצאים זמן מה ברשותו בלי שישלם עליהם רבית.

הנהלת הפנקסים

רוב הבנקים בארץ אינם נוהגים לנהל פנקסים במחלקת הגביה. רק בנקים מעטים, הנוהגים לפי מנהגי הבנקים הקונטיננטליים, מנהלים פנקסים מיוחדים למימסרי גביה עפ"י שיטה פשוטה עד מאוד.

כבר הזכרנו לעיל את הפנקס הכרונולוגי שבו נרשמים המימסרים לגביה מיד בהתקבלם ואת פנקס הלקוחות והבאי-כוח שבו יש לכל לקוח וקורספונדנט חשבון לעצמו. יתר הרישומים נעשים יום-יום עפ"י הקוים העיקריים האלה:

א) מבררים את סך כל המימסרים שנתקבלו לגביה במשך היום, לפי הסוגים השונים, מחייבים בו את החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה” ומזכים את החשבון “שולחי מימסרים לגביה” בפנקס ראשי מיוחד. מימסרים במטבע זר הופכים מיד למטבע ארצישראלי עפ"י שער מוסכם (קורס קונבנציונלי); אבל אפשר גם לסדר בחשבון עמודות מיוחדות למטבעות זרים ולרשום את המימסרים במטבע שבו נתקבלו (ודבר זה חשוב בשביל מחלקת החליפין של הבנק).

ג) ביחס לגביות הנעשות בעיר ולמימסרים שלא נפרעו והם מוחזרים ללקוחות ולבאי-כוח – מסכמים את המימסרים שהוצאו מהתיק במשך היום, מחייבים בסך-הכל את חשבון “שולחי מימסרים לגביה” ומזכים בו את החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה”.

ד) ביחס לגביות שנעשו ע"י סניפים ובאי-כוח ולמימסרים שלא נפרעו והוחזרו מהם – עושים סיכום יומי מלא, ובסך-הכל: 1. מחייבים את החשבון “מימסרים שנשלחו לגביה” ומזכים את חשבון “סניפים ובאי-כוח גובים”; 2. מחייבים את חשבון “שולחי מימסרים לגביה” ומזכים את החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה”.

את סך כל הפנקס “שטרות ודוקומנטים שנתקבלו לגביה” (או פנקס הלקוחות והבאי-כוח, כפי שקראנו לו פעמים אחדות לעיל) צריך להתאים לסך כל החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה” בספר הראשי.

את סך-הכל של תיק המימסרים יחד עם סך כל החשבון “מימסרים שנשלחו לגביה” צריך להתאים לחשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה”.

י. צ. ינובסקי ³

ד"ר א. להמן

התפתחותה של הבנקאות המודרנית מביאה לאט-לאט לידי חלוקת עבודה ידועה בין המוסדות הפיננסיים השונים. נוצרים תפקידים חדשים, שבהם מטפלים בנקים שנועדו לשם כך במיוחד. תפקיד כזה הוא הספקת אשראי למקרקעים (נכסים לא נדים) שהצריך בארצות הכלכלה הקפיטליסטית ארגון בנקאי לעצמו. ההלואות האיפותיקאיות ניתנות, לרוב, לזמן ארוך; לפיכך זקוקים הבנקים האלה לכסף זר שיהא גם הוא מופקד בידיהם לזמן ארוך, בעוד שהבנקים המסחריים יכולים להסתפק בפקדונות לזמן קצר. מכאן המבנה הפנימי המיוחד למוסדות איפותיקאיים, שהוא שונה לגמרי מזה של הבנקים הרגילים.

יש להבדיל בין אשראי למקרקעים חקלאיים ובין אשראי למקרקעים עירוניים. בארצנו ארגון האשראי למקרקעים חקלאיים עדיין בראשית התפתחותו. אין הוא יכול לפעול אלא בתנאים של רנטביליות בטוחה, של ערכים יציבים ושל שוק רחב וחפשי. תנאים כאלה אינם עדיין במשקים החקלאיים שבארץ. המדובר הוא, איפוא, רק באשראי למקרקעים בעיר.

האשראי המאורגן בדרך בנקאית ניתן עד עתה רק במשכנתאות ראשונות. המשכנתאות השניות הן, בעיקר, ענין של מלוים פרטיים, קבלנים וכו'. אף בארצות שיש להן שוקי הון ותיקים ועשירים עדיין לא הגיעו להספקת משכנתאות שניות לערים בדרך בנקאית.

כדי שתהיה בידנו תמונה ברורה של הבנקאות האיפותיקאית שלנו, עלינו לראות תחילה איך התפתחה הדרישה לאשראי בנקאי כזה בעולם ומה הן צורותיו. אז נבין את תפקידם המיוחד ואת דרך פעולתם של בנקים איפותיקאיים בארץ.

תולדות האשראי למקרקעים

הקפיטליזם המודרני צר כמה צורות מיוחדות בשטחי כלכלה שונים, והאשראי המאורגן למקרקעים היא הצעירה שבהן. תולדות האשראי הזה קשורות בתולדות הערים הגדולות והמודרניות באירופה ב-50 עד 80 השנים האחרונות. עד שנת 1850 בערך היה אדם בונה בית קודם כל כדי לדור בו. פעמים בנה קצת יותר לשם השכרת חלק מן הבנין, אולם לרוב לא השכיר אלא לאחר שגדלו הבנים ויצאו את הבית. במחצית השניה של המאה ה-19 אנו רואים בנידון זה שינויים מוחלטים. התעשיה הגדולה המודרנית, המסחר הגדול, יצירת מדינות מרכזיות גדולות עם מספר עצום של פקידים, גרמו לריכוז המונים בערים. המטרה העיקרית של בעלוּת על בית היתה לאט-לאט השכרת הבית, ומטרתה העיקרית של הבניה – מכירת הבית בשוק המקרקעים. הבית העירוני היה לנושא הכנסות קבועות¹.

ומאז נוצרו הערים הגדולות וקם המשק הקרקעי הקפיטליסטי המודרני עלתה גם חשיבותו של האשראי לגבי רכישת בית או בנייתו. ככל שהמשכנתאות הראשונות זולות יותר, ההכנסות מהבית גדולות יותר. נניח שהבית עולה בשוק –.1200 לא“י, וההכנסה היא –.100 לא”י ברוטו ו- –.75 לא“י נטו בשנה, המשכנתא הראשונה –.750 לא”י ברבית של 5,5%, המשכנתא השניה בסך – .100 לא“י ברבית של 7,5%, ובעל-הבית השקיע –.350 לא”י, – הרי הכנסת בעל-הבית היא 7,5% בשנה. אך אם הרבית של המשכנתא הראשונה תרד ל-4,5% ושל המשכנתא השניה ל-6,5%, תעלינה ההכנסות ל-10% לשנה.

ככל שישתפר הארגון של האשראי למקרקעים על בסיס בנקאי, תגדל ההצעה של האשראי בשוק והאשראי יהיה זול יותר. לפיכך גדלה מאוד בקהל הרחב ההתענינות באשראי המאורגן למשכנתאות עירוניות.

קופות החסכון לבנין

כל עוד לא היה שוק ארצי איתן היו הבונים נזקקים לעזרה עצמית. כך אנו מוצאים, למשל, בארצות-הברית במאה ה-18: עשרה אנשים שהיו מוכנים לבנות בתים, אולם חסכונו השנתי של כל אחד מהם לא עלה אלא ל-10% של הוצאות הבנין, והיה כל אחד מהם לעצמו צריך לחכות 10 שנים עד שיוכל לבנות, – קמו והסתדרו בקבוצה עם קופה שיתופית. כל אחד הכניס את חסכונו לקופה בלי רבית. נצטבר בקופה כסף די בניית בית, מטילים גורל, מי יבנה ראשון והזוכה מקבל את הכסף הדרוש מהקופה השיתופית בתורת הלואה בלי רבית. זאת אומרת, בעצם אין הוא מקבל אלא את החלק שעדיין לא הספיק להכניס לקופה עד שזכה בהלואה. הבונה, שהוא כעת בבחינת לווה, ישלם את חובו לקופה בשיעורים של 20% מהוצאות הבנין. וכך אין צורך עוד לחכות לבנין הבתים 10 שנים, אלא כל שנה יקום בית נוסף. כי תוך עשר שנים יסלקו כולם את הוצאות בניניהם. כך נוצרה הקופה הראשונה לבנין ולחסכון.

טיפוס זה של קופה לבנין הוסיף להתפתח. לאט-לאט בטל העיקרון של חוג חברים סגור, אלא קיבלו תמיד חברים חדשים. ככל שירבו החברים בקופה, כן ירבו הסיכויים להחשת ההלואות לראשונים, אם לפי התקנון תאריך הכניסה או זמן החסכון הם המשפיעים על תור ההלואות. אחרי כן בוטל הפרינציפ של אי-קבלת רבית והתחילו משלמים רבית לחוסכים ולוקחים רבית מן הלווים. לאט-לאט התפתח טיפוס של קופה לחסכון המקבלת פקדונות לתקופה של 6 חדשים עד 5 שנים ברבית ונותנת הלואות במשכנתאות לזמן ארוך. לקופות-חסכון או לבנקים-לחסכון כאלה יש לעיתים קרובות הרבה חברים שמטרתם רק חסכון ולא בנין. כך ניתנת אפשרות להקציב הלואות בלי עיכוב לחברים חדשים הרוצים לבנות.

באנגליה, בארצות-הברית ובדרום-אפריקה גדלו מוסדות אלה בעשרות השנים האחרונות גידול טבעי או ע"י התמזגויות עם חברות דומות והיו לצורה היחידה של האשראי למקרקעים. המוסדות האלה גדלו כל כך עד שהיקפם עומד להם לתיקון החסרונות שבמבנם הפנימי. יש בהם צירוף של קופות-חסכון עם בנקים איפותיקאיים. קופות-חסכון טהורות ובנקים איפותיקאיים בלבד, כמו במרכז אירופה או אצלנו, אינם בנמצא באנגליה ולא בארצות-הברית ולא בדרום-אפריקה.

הקופות האלה, עם כל חשיבותן בארצות הדוברות אנגלית, יש להן חסרון-להלכה אחד, והוא:

מאזנו של בנק אינו בריא אלא אם האקטיב והפסיב שווים, לא רק מבחינה כמותית כי אם גם מבחינה איכותית. בנק מסחרי המקבל פקדונות לזמן קצר אינו רשאי לתת אשראי אלא לזמן קצר ע“י קניית שטרות לזמנים לא-ארוכים, נתינת אשראי עובר-ושב וכו'. פחתו פקדונותיו – עליו להמעיט גם את הלואותיו, אחרת יהיה אי-ליקבידי. ההשקעות התמידיות של בנק כזה יכולות להיות רק בתחום הונו העצמי, ז. א. הון המניות והרזרבות. הדרך הנכונה בשביל בנק איפותיקאי לקבל כספים לזמן ארוך לשם מתן הלואות לזמנים ארוכים היא הוצאת אגרות-חוב לזמן ארוך כדוגמת אגרות-החוב של הבנק האיפותיקאי הכללי של א”י (הנקראות בארץ: “שטרי התחייבות”).

הקופות לחסכון ולבנין באנגליה ובארצות הברית מקבלות פקדונות לזמן קצר יותר מזמני הפרעון של הלואותיהן. שיטה כזו יש בה סכנה ודורשת רזרבות ליקבידיות גדולות, והאשראי מתיקר ע"י כך. לכן היה האשראי למקרקעים באנגליה, בארצות-הברית ובדרום-אפריקה יקר, ביחס לרבית המקובלת, מאשר בארצות שיש בהן בנקים איפותיקאיים טהורים. אמנם, לקופות הגדולות ביותר אין סכנה נשקפת שתגענה פעם למשבר במקרה של בהלה בשוק הכספים: הן מטפלות בחלק כל כך גדול של רכוש העם ושל הון החסכון, שבשעת מצוקה תהיינה הממשלות מוכרחות לעזור להן כדי למנוע אסון כלכלי לאומי.

שיטת הבנקים האיפותיקאיים

מלבד השיטה האנגלית הנ“ל יש שיטת הבנקים האיפותיקאיים הקונטיננטלית. הבנקים האלה מקבלים כספים ע”י הוצאת אגרות חוב, אשר זמן פרעונן שווה לזמן פרעונן של המשכנתאות. אגרות החוב הראשונות המבוססות על משכנתאות ראשונות יצאו בגרמניה במאה ה-18 ב“לאנדשאפטען” (מוסדות-עזרה לחקלאות הפרוסית שנוסדו בימי פרידריך השני). שיטה זו להספקת אשראי למקרקעים נהוגה כיום גם בצרפת, בהולנד, בבלגיה, בשוייץ, בסקנדינביה, בספרד, בארצות אחדות של הבלקן, באמריקה הדרומית ובארץ-ישראל.

ראינו, שהקופות לחסכון ולבנין באנגליה, בארצות-הברית ובדרום-אפריקה שוות במבנן. לא כן הבנקים האיפותיקאיים שהם שונים במידה ניכרת זה מזה. שפע-הון או מיעוט-הון קובעים את שיטת הפעולה, את התפתחות שוק ההון וארגונו.

כשאנו באים להשוות את הבנקים האיפותיקאיים בארצות שונות זה לזה עלינו לשים לב לנקודות דלקמן: א) אם ניירות-הערך שלהם הם בצורת אגרות-חוב לזמן ארוך או בצורת אגרות-חוב לזמן בינוני; ב) היכן ניתנות ההלואות, אם רק בארץ מושבו של הבנק או גם בחוץ-לארץ; ג) פיזור או ריכוז בארגון האשראי; ד) פיזור או ריכוז במתן הלואות; ה) פיזור או ריכוז בהוצאת אגרות-חוב (מרכזים לאגרות-חוב); ו) תפקידי המדינה באשראי איפותיקאי.

צורת ניירות-הערך

אין ספק שהבסיס הפיננסי הנכון למשכנתאות הנפרעות ע"י תשלומים לקרן ורבית הוא רק אגרות-חוב ארוכות-מועד, ז. א. לפי השיטה הנהוגה אצלנו. אולם יש ארצות שבהן אגרות-החוב הן קצרות-מועד הרבה יותר מהאשראי למקרקעים המאורגן בכללו. הבנקים האיפותיקאיים הפרטיים בשוייץ והבנקים של הקנטונים, שהם מוסדות ותיקים, ישמשו דוגמא לכך².

המוסדות השוייציים האלה היו רגילים עוד לפני שנים אחדות, ובחלקם עד היום, להשיג את הכספים ע“י הוצאת אגרות-חוב בנקאיות ל-5–3 שנים ברבית קבועה. כמוסדות בעלי מסורת בנקאית נתנו תמיד את הלואותיהם רק למשך תקופת אגרות-החוב, כלומר עד לחמש שנים. כשהגיע מועד הפרעון של אגרות-החוב האלה והיה באפשרותם להוציא אגרות-חוב חדשות באותה כמות, האריכו ברצון את תקופת המשכנתאות. אולם, אם לא הצליחו למכור אגרות-חוב בסכומים גדולים למדי והמחזור פחת, היו הבנקים מוכרחים לדרוש החזרת חלק מהלואותיהם, ודווקא בזמן המשבר, ומובן שגרמו אך להחמרת המשבר. ואף אם נמכרו אגרות-החוב, אלא שהבנקים הוכרחו להגדיל את הרבית עליהן, האריכו את תקופת המשכנתאות בתנאי שהלווה ישלם רבית גבוהה יותר. האשראי למקרקעים בשוייץ היה, איפוא, תמיד רגיש מאד לגבי חילופי הקוניונקטורה. רק בשנת 1931 נכנס שם לתקפו החוק הראשון בנוגע לאגרות-חוב ארוכות-מועד במקום אגרות-החוב קצרות-המועד. ע”י כך ניטל הרבה מן הרגישות היתירה הזאת של האשראי לגבי הקוניונקטורה.

התחומים הגיאוגרפיים להלואות

ברוב הארצות התחילה, כאמור, התפתחות האשראי למקרקעים ‏ עם יצירת המרכזים העירוניים הגדולים ועם החשבון הקפּיטליסטי בעסקי בנין. ארגונו של האשראי הזה הוא בראש-וראשונה לטובת הקנין הקרקעי של הארץ, שבה נמצאים הבנקים האלה. כך אנו מוצאים בתקנון של רוב הבנקים האיפותיקאיים סעיפים המצמצמים את שטח עבודתם בגבולות ארצם, – כן בדניה, בשבדיה, בגרמניה, בספרד ולפני המלחמה ברוסיה, באוסטריה-הונגריה, באי-אלו מארצות הבלקן, במצרים, בארץ-ישראל, בדרום-אפריקה וכו'.

אולם יש גם מקרים יוצאים מכלל העיקרון הזה. ענינים קולוניאליים במדינה ידועה יכולים לגרום לפיתוח האשראי למקרקעים במושבות או באיזור ההשפעה מעבר לים ע“י הוצאת אגרות-חוב בארץ השלטת העשירה. במקרים כאלה קמות בנות-חברה. צורתו של הבנק המצרי Credit Foncier Egyptian דומה כמעט בכל לזו של הבנק הצרפתי Credit Foncier de France. לפני ייסודו של הבנק המצרי הנ”ל היה קרדיט פונסיה דה פרנס נותן בעצמו הלואות במצרים. כמחזיק מניות ואגרות-חוב משותף הבנק הזה עד היום במוסדות איפותיקאיים של צפון-אפריקה ושל הודו-סין הצרפתית. אפילו באוסטריה, שהיתה לפני המלחמה במידה ידועה בחוג השפעתו של ההון הצרפתי, היה מוסד למשכנתאות שהוקם בעזרת קרדיט פונסיה דה פרנס. הארץ הטיפוסית של בנקים בינלאומיים היא בלגיה. ארץ זו מאזנת את מאזנה המסחרי הפסיבי ע“י ההכנסות מהשקעות בחוץ-לארץ. השקעותיה אלו היו לעיתים קרובות גם במשכנתאות בדרום-אפריקה, בקנדה, במכסיקו. כל המשכנתאות מבוססות על אגרות-חוב שהוצאו ע”י בנקים איפותיקאיים בלגיים באַנטוורפן ובבריסל.

היפוכם של אלה הוא הטיפוס של בנקים איפותיקאיים שבשבילם אף ארץ מולדתם גדולה מדי. הם מגבילים את עבודתם במחוזות או בגלילים מיוחדים של ארצם. כך היה לפני המלחמה ברוסיה, באוסטריה-הונגריה הישנה ובגרמניה, בחלקה, לפני שנת 1900. מגמות דומות מורגשות גם עכשיו במוסדות אחדים בשבדיה, בהולנד, בגרמניה ובשוייץ.

פיזור או ריכוז בארגון האשראי

התשובה לשאלת הריכוז או הפיזור בארגונו של האשראי למקרקעים יכולה להיות שונה הן לגבי מתן הלואות והן לגבי הוצאת אגרות-החוב. נתחיל במתן הלואות.

אין תשובה אחת מוחלטת לשאלה, אם מוסד אחד או מוסדות אחדים צריכים לטפל באשראי למקרקעים בארץ אחת. עובדות היסטוריות והשפעותיהן חזקות לפעמים יותר מנימוקים כלכליים טהורים. לפני מלחמת 18–1914, למשל, היתה גרמניה מחולקת לשני תריסרים של מדינות קטנות, שבכל אחת מהן היה לפחות בנק איפותיקאי אחד. מספרם בכל גרמניה ב-5 השנים האחרונות היה קרוב ל-30. בשוייץ, שהיא ברית מדינות או קנטונים, אנו מוצאים בדומה לכך³.

שרידי השאיפה להתבדלות ניכרים עדיין בשמות הבנקים האיפותיקאיים ההולנדיים. בצרפת, הראשונה למדינות הגדולות והאחידות במרכז אירופה, אנו רואים בקרדיט פונסיה דה פרנס דוגמא להספקת אשראי למקרקעים ע"י מוסד אחד.

ביטול הגבולות הפוליטיים בין המדינות הזעירות בגרמניה לאחר המלחמה הביא גם לטשטוש הגבולות הכלכליים. החלה תנועה של ריכוז בנקים איפותיקאיים ע"י התמזגויות או סידור קבוצות של בנקים.

פיזור או ריכוז במתן הלואות

בעסקי משכנתאות – פיזור פירושו התחרות, וזו תמיד לטובה. כי קודם-כל היא מחייבת קלקולציה מדויקת מאוד מצד הבנק נותן-המשכנתאות, ובו בזמן נשכר מזה בעל הבית. זאת היתה אחת הסיבות לכך, שההלואות של קרדיט פונסיה דה פרנס היו תמיד יקרות יותר משל בנקים איפותיקאיים בהולנד ובגרמניה. המונופולין גורם למחירים מונופוליים, מחירי שוק חפשי הם תמיד זולים יותר.

במדינות גדולות הספקת האשראי למקרקעים ע“י מוסד אחד אינה הצורה המתאימה ביותר. בקורת האשראי – ע”י בדיקת בתים, הבחנת התנודות בשווקים – היא קשה מדי. טובה יותר חלוקת אזורי הפעולה בין מוסדות אחדים. רוסיה מלפני המלחמה הלכה בדרך זו.

במידה שהאשראי למקרקעים מפותח ומאורגן יותר יש אפשרות לשים לב לתכונות מיוחדות של אזורים שנים, בעיקר עירוניים, חקלאיים ואזורי תעשיה. בנידון זה הפיזור בארגון האשראי מוליך לספציאליזציה. תפקידים מיוחדים כאלה ישנם לפעמים גם בשטח האשראי העירוני: למשל, משכנתאות לבנינים חדשים או הלואות לסילוק משכנתאות קודמות, הלואות במרכזי הערים הגדולות או בערים קטנות, הלואות לבתי-שכירות או לבתי-דירה של יחידים או לשיכון עירוני. התחום הכלכלי לספציאליזציה זו הוא הצורך לחלק את הדרר בין סוגי ההלואות השונים. אולם במדינות גדולות, שהאזורים בהן רבים ושונים מבחינה כלכלית, תיתכן גם בתחום העיקרון הזה חלוקת תפקידים ידועה.

פיזור או ריכוז בהוצאת אגרות-חוב

הפיזור במתן הלואות היה פירושו קודם גם פיזור בהוצאת אגרות-חוב, משום שכל מוסד מוציא אגרות-חוב משלו. אולם ראינו שכל הסיבות המחייבות את הפיזור במתן הלואות אינן קשורות בשאלת השגת הכספים. בהוצאת אגרות-החוב מכריעים גורמים אחרים לגמרי.

גיוונן של אגרות-החוב המוּצאות ע"י מוסדות שונים מקיל על מכירתן. בני-אדם מרבים באכילה כשהתפריט מגוון יותר. בארץ גדולה, שיש בה כמה בורסות שהן מרכזי-הון לאזורים שונים, מתפתחות בבורסות האזוריות נטיות מיוחדות למוסדות אשר באזורן הן. המוסדות בדרום-גרמניה, למשל, מצאו להם את השוק הטוב ביותר למכירת אגרות-חוב במינכן, המוסדות שבמרכז גרמניה – בלייפציג ובדרזדן, ושבגרמניה הצפונית – בברלין ובהמבורג. ריבוים של הבנקים האיפותיקאיים בגרמניה הוא, איפוא, מוצדק ותנועת הריכוז הביאה זאת בחשבון. ההתמזגויות היו לרוב בין המוסדות שבאזור אחד.

במדינה אחידה מבחינה כלכלית אין תועלת בפיזור אגרות-החוב. בצרפת, למשל, הבורסה בפאריס היא כמעט הבורסה היחידה הגדולה לניירות-ערך. פיזור במתן הלואות במקום מונופולין יביא בצרפת, בלי ספק, לידי השבחה באשראי הצרפתי, אולם לעסק אגרות-החוב לא יביא תיקון כזה תועלת רבה.

במדינות קטנות – ההתחרות הגדולה בהוצאת אגרות-חוב מייקרת את האשראי. לפני 10 שנים התחילו בשוייץ לחשוב, כמבואר לעיל, שאגרות-החוב של בנקים איפותיקאיים ושל בנקים קנטונליים תלויות יותר מדי בהשפעת הקניונקטורה ורצוי יהיה להכניס את השיטה של אגרות-חוב לזמן ארוך. בקשר עם זה עלתה השאלה של פיזור או ריכוז. המקרה הזה יש בו ענין מיוחד בשבילנו, כי בשוייץ לא היו לפנים כל אגרות-חוב, והשאלה של ריכוז ופיזור עמדה להחלטה בלי השפעת תקדימים היסטוריים. החוק השוייצי הקים שני מרכזים לאגרות-חוב: אחד בשביל הבנקים האיפותיקאיים הפרטיים ואחד בשביל הבנקים הקנטונליים. בתחילה חשבו להקים רק מרכז אחד, אולם כושר האשראי, כלומר היכולת לקלוט הון מהחוץ שהיא שונה בבנקים פרטיים ובבנקים קנטונליים, הכריע לטובת שני מרכזים. הבנקים המטפלים במתן הלואות איפותיקאיות הם חברים למרכזים אלה ובעלי מניות של מרכזיהם. רק מרכז המוכר אגרות-חוב הוא המלוה כסף לחבריו על סמך המשכנתאות שבידיהם.

לבסוף נזכיר עוד את שבדיה. שם האשראי למקרקעים חקלאיים חשוב כל כך שהממשלה לקחה על עצמה את האחריות להספקת הכספים הדרושים. נותני ההלואות העיקריים במשכנתאות הם האגודות למשכנתאות חקלאיות, והבנק האיפותיקאי הממשלתי הוא המרכז היחיד של אגרות-החוב בשביל כל האגודות האלה. אגרות-החוב השבדיות הן באופן כזה ניירות-ערך ממשלתיים.

תפקידי המדינה באשראי איפותיקאי

מה הן הפונקציות של המדינה והממשלה בארצות שונות בקשר עם ארגון האשראי למקרקעים?

בתחומי המאמר הזה לא ניתן אלא לציין, שבכל המדינות המודרניות דואגת הממשלה להתפתחות אינטנסיבית של אגרות-החוב, היא המטפלת בבקורת המוסדות, ופקידיה הם הנאמנים הרשמיים לגבי מחזיקי האגרות. היא מחוקקת חוקים בדבר שיעורי ההלואות, צורות ההערכה של הבתים הממושכנים, וגבולות המחזור של אגרות החוב. בידיה הבקורת על תנאי המשכנתא, אופן הנהלת הפנקסים, צורות המאזן וכו'. היא מורידה את מסי ניירות-הערך ומסי ההכנסות של מוסדות כאלה ומסייעת בזה לכך שאגרות-החוב יהיו ניירות-ערך ששערם גבוה ביותר והרבית שלהם נמוכה. ומבחינה זו הם עולים לעיתים קרובות על ניירות-הערך הממשלתיים הטובים ביותר.

מצד האנגלים היתה תמיד התנגדות ידועה להתערבות החוק במהלך הכלכלי החפשי. אולם גם באנגליה, שבה מטפלות, כפי שראינו, קופות-החסכון בחלק הגדול של הון החסכון הלאומי, הצטרכה הממשלה להוציא חוקים כאלה, אמנם אחרי היסוסים רבים ובמידה מצומצמת ואחרי נסיונות של עשרות בשנים.

הבנק האיפותיקאי הארצישראלי

אחרי שהכרנו את הצורות הכלליות של הבנקאות האיפותיקאית, נוכל לעבור עכשיו אל הפעולות המיוחדות של הבנק האיפותיקאי הכללי של ארץ-ישראל ואל מבנהו הפנימי.

הבנק האיפותיקאי הוא חברת מניות. הון המניות הרשום הוא כיום (1939) מיליון לא“י, הון המניות שהוצא ושולם במלואו –.475000‏ לא”י. לכל מניה קול אחד באספה הכללית. כל מניה היא בת –.5 לא"י, חוץ מ-60000 מניות בנות 100 מיל כל אחת, שתפקידן להבטיח תמיד את השפעתן של המוסדות הלאומיים על הפעולות של הבנק.

המחזור של אגרות-החוב, או “שטרי התחייבות” הוא (1939) למעלה משנים וחצי מיליון לא“י, המובטחים ע”י “שעבוד רובץ” (Floating Charge) על כל האקטיבים של המוסד. במקרה של פירוק הבנק יספקו קודם כל את הדרישות של מחזיקי אגרות-החוב. בחלוקת היתרה, אם ישנה, קודמים שאר הקרדיטורים, ואחרונים בעלי המניות. מסתבר, שהבטחון של אגרות-החוב אינו תלוי רק באיכות האקטיבים של הבנק, אלא גם ביחס שבין מחזור אגרות-החוב ובין סכום האמצעים העצמיים של הבנק (הון המניות והרזרבות). היחס הזה שונה בכל ארץ. השיעור המקובל להוצאת אגרות-חוב בארצות אירופה, שגם בהן הדבר מוגבל ע"י הממשלה, הוא פי-עשרה עד פי-עשרים מסכום הון המניות והרזרבות. בארץ-ישראל יש הסכם בלתי-רשמי בין הבנק האיפותיקאי ובין הממשלה, שמחזור אגרות-החוב לא יעלה על סכום שהוא פי-ששה מהון המניות והרזרבות הגלויות לעין. הגבלה כזו גורמת לייקור האשראי, אולם גם מוסיפה בטחון לאגרות-החוב הארצישראליות. בטחון כזה חשוב דווקא בארץ חדשה בתקופת בנינה.

הבנק אינו משתמש בכל האפשרויות להוצאת אגרות-חוב, ומחזורם הוא קצת פחות מפי-חמישה מסכום הון המניות והרזרבה, כלומר, הבנק יכול להגדיל עוד את מחזור האגרות בשלושת רבעי מיליון לא“י בערך, בלי שיצטרך להגדיל את הון המניות ע”י הוצאת מניות חדשות.

כל סריה חדשה של אגרות-חוב לא תוצא בלי רשיון מיוחד מהנציב העליון, והוא לא יתן רשיון כזה אם המחזור יעבור את הגבול הנ"ל. יתר הנקודות שבהן תיתכן התערבות ממשלתית מבוססת על החוק המיוחד לבנקים איפותיקאיים בארץ משנת 1922 (Credit Bank Ordinance, 1922). חוק זה מטפל רק בשאלות אדמיניסטרטיביות בנוגע לסדרי ההנהלה של בנק כזה, ומקנה זכויות מיוחדות לבנקים איפותיקאיים בגביית חובותיהם. אולם, כאמור, אין הממשלה דואגת להתפתחות האשראי למקרקעים כנהוג באירופה.

ההוראות העיקריות של החוק הזה בנוגע לפעולות הבנקים הן:

א) הבנקים נתונים לבקורת מתמדת של המפקח על הבנקים לאשראי (Inspector of Credit Banks) המתמנה ע"י הנציב העליון. סמכותו היא לפקח על משק הבנקים, לעיין בפנקסים, בתעודות וכו' ותפקידו לשלוח בכל שנה דין-וחשבון לנציב העליון על תוצאות פיקוחו. המפקח עכשיו הוא פקיד של אוצר הממשלה הארצישראלית.

ב) תקנות בדבר מתן הלואות וסילוקן בתשלומים קבועים טעונות הסכמתה של הממשלה.

ג) ההלואות ניתנות על יסוד הערכתו של שמאי מוסמך, כלומר, מהנדס שקיבל את הרשיון להערכת נכסים מטעם הממשלה הארצישראלית.

ד) סכום המשכנתא אינו צריך לעלות: במטעים – על 25% של ערך הנכסים הממושכנים, בקרקע בלתי-מעובדת או בבתי-תעשיה – על 50%, בבנינים בעיר או בכפר – על 75%. מובן מאליו, שהגבולות האלה קבועים בשביל בנקים איפותיקאיים לכל סוגיהם, בין שישנם כבר בארץ ובין שאינם בה עדיין. כך, למשל, אין עדיין בנק איפותיקאי לתעשיה, והחברה למשכנתאות חקלאיות (The Agricultural Mortgage Company of Palestine, Ltd) עודנה בראשית פעולותיה.

הבנק האיפותיקאי הכללי של א"י מטפל רק באשראי למקרקעים בעיר. עליו לנהוג זהירות יתירה, ביחוד לגבי שיעור הלואותיו, גם במסגרת שהורשתה לו מטעם הממשלה. זהירות זו דרושה קודם-כל כדי להרחיב את אפשרויות ההפצה של אגרות-החוב בארץ ובחוץ-לארץ.

משום כך נותן הבנק הזה הלואות רק על בתים לדירות או למשרדים שבעליהם הם גם בעלי הקרקע או שהם בעלי זכות-חכירה לזמן ארוך עם רשות לחדשה. שיעור ההלואות על בתים הבנויים על קרקע פרטית אינו עולה על 60% של ערך הבנין, ובמקרה שהבנין עומד על אדמה חכורה לא יותר מ-50% מערכו.

מובן מאליו שלעיתים קרובות אי-אפשר להגיע אפילו לאחוזים אלה מכיון שהם הגבולות המכסימליים. ביחוד משפיע חשבון הכנסות הבית על הסכומים המוקצבים ע"י הבנק. כדאי לציין, שהבנק בהערכותיו אינו מביא בחשבון את ערך המגרש הממושכן יחד עם הבית הבנוי עליו, אם כי ערכו של המגרש גדול לפעמים מערך הבית. בקיצור, ההלואות של הבנק האיפותיקאי נמוכות מאוד לעומת ערך הרכוש. בכלל, שיעורי המשכנתאות הראשונות בערים הארצישראליות נמוכות הרבה מאלה אשר בערים הגדולות באירופה מכיון שבארצות עשירות יותר ערך הקרקעות יציב יותר. שיעורה של המשכנתא קשור בעיקר בשער הרבית ובאורך הזמן לסילוק ההלואות. הרבית בארץ עדיין גבוהה למדי וסילוק המשכנתא במשך 20–15 שנה מצריך תשלומים שנתיים גבוהים על חשבון הקרן.

ה) ההבדל העיקרי בין מלוים פרטיים ובין הבנק האיפותיקאי הכללי של א“י הוא שהמלוה הפרטי נותן משכנתאות רק לזמן קצר, לעיתים קרובות רק מ-3 עד 5 שנים. במשך הזמן הזה משלם הלווה אך את הרבית ובגמר תקופת המשכנתא עליו לשלם את כל סכום ההלואה בבת-אחת. יוצא, איפוא, שבעל הבית נאלץ אחרי שנים אחדות לחפש אחרי מלוה חדש והחוב שלו על הבית בעינו עומד. לעומת זאת נותן הבנק האיפותיקאי הכללי של א”י משכנתאות רק לזמן ארוך (עד 20 שנה). במשך כל תקופת המשכנתא משלם הלווה לא רק רבית אלא גם על חשבון הקרן ואין לו צורך לחזור אחרי זמן מה על מלוה אחר. במשך תקופת המשכנתא אסור לבנק לדרוש בחזרה את ההלואה במלואה אם הלווה משלם את התשלומים כסדרם וממלא אחרי כל ההתחייבויות שבשטר המשכנתא. אולם הסידור הזה אין פירושו שהלווה מוכרח להיות חייב לבנק 20 שנה. לפי החוק הנזכר לעיל ולפי תקנון הבנק רשאי הלווה להקדים ולשלם את חוב המשכנתא או חלק ממנה. כשהלווה מקבל מהבנק האיפותיקאי הנ"ל את ההלואה הוא יודע מראש את התשלומים שעליו לשלם בכל שנה עד סילוקה הגמור של המשכנתא, אך אין הוא קשור לבנק במשך כל תקופת המשכנתא ויכול הוא לפדות אותה לפני סיומה, אם נזדמנה לו, למשל, משכנתא בתנאים נוחים יותר וכדומה.

ו) לפי החוק האמור צריכות ההלואות להיות מובטחות רק ע"י משכנתא ראשונה. וכפי שראינו, אין סידור בנקאי למשכנתאות שניות כמעט בשום מקום בעולם.

ז) הבתים הממושכנים צריכים להיות מבוטחים מפני אש ע“י חברת-ביטוח. הבנק האיפותיקאי הכללי של א”י דורש גם ביטוח מפני רעידת אדמה.

עד כאן ענין ההגבלות. אולם החוק מקנה לבנקים האיפותיקאיים גם כמה זכויות מיוחדות המפלות אותם לטובה מחברות אחרות. זכויות אלה מכוונות להקל על גביית התשלומים השוטפים וכן על גביית הקרן בשעת המכירה הפומבית של הנכס הממושכן. בשביל גביית התשלומים השוטפים יכול הבנק למנות מקבל-נכסים ולגבות את שכר הדירה והכנסות אחרות מהבית הממושכן בכל מקרה שבעל הבית מפגר בתשלומיו. אין הבנק זקוק להחלטתו של בית-המשפט במינוי זה. דיה הודעתו הרשמית לבעל הבית ולדיירים. זכות כזו אינה לחברות אחרות.

ואשר להקלה על גביית הקרן בשעת המכירה הפומבית, יש להרחיב בה קצת את הדיבור, כדי לעמוד על טיבה. חברה ארצישראלית הרוצה להחזיק נכסי קרקע או לעשות בהם עסק צריכה לכך אישור מיוחד מאת הנציב העליון. בלי אישור כזה אין חברה ארצישראלית רשאית לקנות אלא מגרש אחד ולבנות עליו את משרדיה, או כל בנין אחר הדרוש לניהול משקה, ותו לא. הממשלה חוששת לתת רשיון כללי להחזקתם של מקרקעים בארץ ואינה נותנת אותו אלא לחברות שמטרתן היא פיתוח הקרקעות לבנין או לנטיעה וכו'. מובן מאליו, שהבנק האיפותיקאי הכללי של א"י, צריך להיות רשאי לקנות במכירה פומבית בית הממושכן אצלו אם אין קונה אחר ואם אין לו אפשרות אחרת לגבות את המגיע לו. גם במקרה זה – ואולי דווקא בו – חששה הממשלה לתת לבנק האיפותיקאי חופש גמור בקניית בתים. אולי רצתה למנוע בזה את המלוה מהשתמש במתן הלואות כדי לרכוש בתים זולים במכירה פומבית. לפיכך קובע החוק, שהבנק האיפותיקאי רשאי להיות קונה במכירה פומבית רק בתנאים מיוחדים. יכול הוא למסור למשרד ההוצאה-לפועל הצעה לקניה רק בשיעור של כל תביעותיו, כלומר לא יוכל לקנות בית במחיר שהוא למטה מסכום המשכנתא. את הבית שיקנה באופן כזה אין הוא רשאי למכרו תיכף ומיד, אלא לאחר 6 חדשים, כדי לתת ללווה, בעל הבית הקודם, את האפשרות לשוב ולקנות את הבית.

תנאי ההלואה, רבית, ניכויים

תנאי ההלואות וחישובי הרבית יש בהם משום ביאור למהלך העסקים בבנקים איפותיקאיים. לדוגמא ישמש לנו הבנק האיפותיקאי הכללי של א"י.

כרגיל נוהג בנק מסחרי בשעת מתן הלואה לתת ללווה כל סכום ההלואה במלואו. לפעמים מורידים מסכום זה את הרבית לזמן ידוע ואולי גם קומיסיון קטן לטובת הבנק. לא כן הניכויים מההלואות הניתנות ע“י בנק איפותיקאי שהם לעיתים קרובות גדולים יותר. הדבר תלוי בצורה המיוחדת שבה מקבל בנק איפותיקאי את הכספים בשוק. לשם מתן הלואות חדשות צריך הבנק למכור תחילה אגרות-חוב. השער שלהן בבורסה הוא לעיתים קרובות למטה מהסכום הנקוב (הנומינלי) בהן, והבנק גם אינו מקבל בעדן לפי שערן בבורסה, אלא פחות מזה, כי הוא נותן קומיסיון ידוע לבנקים מסחריים המטפלים במכירת אגרות-החוב שלו לקהל. חוץ מזה עליו לשלם מס לממשלה בעד כל אגרת-חוב שהוא מוציא, והמס בא”י הוא גבוה למדי (1%). ויש עוד הוצאות שונות אחרות על אגרות-חוב, כגון: הרשמתן בבורסות שונות, הדפסתן, דמי-נאמנים, הוצאות-תעמולה וכו'. יוצא, איפוא. שהבנק האיפותיקאי מקבל למעשה 4%, בערך, פחות משער אגרות-החוב בבורסה. אולם במאזן הבנק מופיעות אגרות-החוב בערכן הנומינלי. בכל מכירה מצד הבנק יש, איפוא, הפסד, הוא ההפרש שבין הערך הנומינלי ובין התמורה הנקיה שהבנק מקבל בעד אגרות-החוב הנמכרות. הבנק מאַזן את ההפסד הזה ע“י ניכוי מסכום ההלואה הניתנת ללווה. ניכויים אלה משתנים בהתאם לתנודת השערים של אגרות-החוב בבורסה. הבנק האיפותיקאי הכללי של א”י נתן בתחילת 1937 רק 92½% מסכום ההלואה שאושר, בשנת 1938 הגדיל עד ל-95%, בקיץ של אותה שנה עד ל-97%, ובסתיו הוריד שוב ל-95%, ובקיץ 1939 עד ל-92%. על סיבות העליות והירידות האלה אפשר לעמוד מתוך השואת תנודתם של שערי אגרות-החוב בבורסה בכל תקופה ותקופה.

מן האמור לעיל מתברר, שהקומיסיון החד-פעמי שבנק איפותיקאי מנכה מסכום ההלואה אין בו משום ריוח למוסד. הריוח הנחוץ לבנק איפותיקאי להנהלת העסק, לתשלום דיבידנדה לבעלי מניות וליצירת קרן מלואים בא ממקור אחר לגמרי, דהיינו מההפרש שבין הרבית שהבנק משלם למחזיקי אגרות-החוב ובין הרבית שהוא מקבל בעד הלואותיו. ההפרש הזה שונה בכל ארץ וארץ. אפשר להקטינו במוסדות הנותנים הלואות גדולות באופן ממוצע, ז. א. שמספר ההלואות ביחס לסכומים קטן הוא. והיפוכו, במקרה שהבנק צריך לתת הלואות קטנות, כמו, למשל, בארץ-ישראל. אם נעשה השואה בין מוֹסדות דומים באירופה ובין הבנק האיפותיקאי הארצישראלי נראה, שההלואות העירוניות אצלנו הן בממוצע קטנות יותר מאשר בערי אירופה.

חשבון ההוצאות הקשורות בהלואות איפותיקאיות מורכב משני חלקים עיקריים: א) ניכויים (דיסאג’יו) שהם הוצאות חד-פעמיות בקשר עם מכירת אגרות-החוב, ב) התשלומים השנתיים השוטפים, שהם כוללים את הרבית השנתית ואת התשלום על חשבון הקרן. חישוב הרבית הנקיה על הלואות איפותיקאיות הוא מסובך במקצת ודורש כבר ידיעה בנקאית. ראינו, ששיעור הניכויים אינו תלוי בתקופת המשכנתא. מובן מאליו, שזמן סילוק ההלואות אינו יכול להיות מאוחר יותר מזמן הפרעון של אגרות-החוב. אולם במקרה שהלווה רוצה לקבל הלואה לזמן קצר אין לבנק אפשרות להקטין את הדיסאג’יו, וממילא תהיה אז הרבית על ההלואה גבוהה יותר. לכן לא כדאי לבעל-הבית לקחת מבנק איפותיקאי הלואה ל-5–3 שנים, כי ההוצאות החד-פעמיות ביחס לתקופת המשכנתא הקצרה הן גדולות מדי. במקרה כזה כדאי יותר להשיג הלואה פרטית. המלוה הפרטי נותן 100% מההלואה ורק מוריד לפעמים קומיסיון קטן (2% בערך) בשביל מתווך. מבחינה זו יש הגיון לחלוקת-עבודה ידועה בין המלוה הפרטי ובין המוסדות-לאשראי הנותנים הלואות לזמן ממושך.

תפקידם של הבנקים האיפותיקאיים בבנין הארץ

מלים אחדות על תפקידיהם המיוחדים של הבנקים האיפותיקאיים בכלכלת ארצנו. התפתחות הבנק האיפותיקאי הכללי של א"י, היא גם התפתחות השוק לאגרות-החוב שלו וממילא גם לניירות-הערך הארצישראליים בכלל. יצירת “הבורסה” בתל-אביב, שעליה מדובר במקום אחר בספר זה, היתה השלב הראשון בדרך לארגונו של השוק הזה, והרשמת אגרות-החוב של הבנק האיפותיקאי בבורסות של קהיר ואלכסנדריה – השלב השני. הולך ומתגבר בהדרגה הקשר בין ניירות-הערך הארצישראליים ובין השווקים באירופה. יש בעובדה זו משום התחלה לשימוש בהונם הזול של שוקי אירופה לטובת הבנין בארץ.

פעולת בנק איפותיקאי מכוונת לרכז את ההון המפורד בידי בעלים רבים ולהשקיעו בצורה של הלואות, כי רק בריכוז הון כזה אפשר לספק את הכספים למפעלי-בנין גדולים, ורק בעזרתו תיתכן שיטה מכוונת של בנין בהיקף רחב. בעל המשכנתא הפרטי מוכן להשקיע אך סכום מסוים, והוא צריך למצוא בית הראוי להלואתו זו לא רק לפי איכותו אלא גם בגדלו. בשביל בניית שכונה שלמה במשך זמן קצר אין בעל המשכנתא הפרטי המלוה המתאים. ובארצנו עומדים לפנינו כל הזמן דווקא תפקידים גדולים כאלה. ארץ-ישראל ב-25 השנים האחרונות היא ארץ של עליה מתמדת. במשך תקופה זו נבנו: תל-אביב, חיפה – הדר-הכרמל, ירושלים החדשה וכו‘. נדרש הון רב ממרכז אחד לשם בניית שכונות שלמות כמו: קרית-עבודה, השכונות במפרץ-חיפה וכו’. פעולות כאלה אינן אפשריות בלי אשראי המאורגן בדרך בנקאית. נמצא, שהבנק האיפותיקאי הכללי של א"י הוא גורם כלכלי לאומי בעל כוח והשפעה ניכרים, וההתפתחות של הבנקאות האיפותיקאית בכללה הוא פרק חשוב בארגונה של הכלכלה הלאומית בארץ.

המושג ותולדותיו

המלה “קואופרציה” פירושה – פעולה שיתופית, ובמובן הרחב – כל התאגדות לפעולה שיתופית. הפעולה השיתופית יכולה להיות בשטחי חיים שונים; עם התפתחות התרבות המשקית היתה הקואופרציה למכשיר משקי כביר.

את ניצני הקואופרציה אפשר למצוא עוד בימים קדומים. הדייג, הצייד, החקלאות הפרימיטיבית וכדומה הוצאו לפועל בכוחות משותפים של העדה הקדומה. ברוסיה שלפני המהפכה הבולשבית תפס מקום חשוב בחקלאות “משטר האדמה העדתית” (Общинное ЗемлевладҌніе), וצורה זו נתנה יסוד לבעלי חלומות סוציאליים שונים לחשוב, כי רוסיה תפסח על התקופה הבלתי-נעימה של הקפיטליזם ותעבור ישר למשטר הסוציאליסטי.

בקוים כלליים מחלקים את הקואופרציה לארבעה סוגים: חקלאית, יצרנית, אשראית וצרכנית. את הדחיפה להקמת התנועה הקואופרטיבית המודרנית נתנה התפתחות הקפיטליזם, אשר הביאה לדלדול ההמונים, הקימה פרוליטריון, השפיעה לרעה על תנאי החיים בכפר וזעזעה את מעמד בעלי-המלאכה בעיר.

וכשם שהקואופרציה הצרכנית היתה התשובה של מעמד הפועלים, אשר חיפש בה אמצעי להיטיב את מצבו ולהגדיל בעקיפין את שכר עבודתו, כן הופיעה הקואופרציה האשראית כתשובה של מעמד בעלי-המלאכה והסוחרים-הזעירים ללחץ הקפיטליזם הכובש את העולם.

עריסתה של הקואופרציה האשראית היתה גרמניה. עוד בשנת 1848 נתקל אבי הקואופרציה האשראית פריץ שולצה, מעיר דליטש שבגרמניה (הנקרא משום כך שולצה-דליטש), בפרובלימה של בעלי-מלאכה, אשר עקב התפתחותו של הקפיטליזם עבר עליהם משבר קשה. זעקתם הגיעה סוף-סוף לאזני הממשלה והיא מסרה לשולצה-דליטש, חבר האספה הלאומית של פרוסיה (Preussische Nationalversammlung) ויושב-ראש של ועדה מיוחדת מטעם אספה זו, לחקור את מצב בעלי המלאכה ותנאי חייהם. כתוצאה מהמחקר הזה בא שולצה לידי מסקנה, שצריך להקים קופות-מלוה שתספקנה לבעלי-המלאכה, הסובלים תחת לחץ הזמן מחוסר אמצעים כספיים, אשראי בתנאים נוחים. שולצה-דליטש תפס רעיון אחד, אשר הביא לנצחונה של הקואופרציה האשראית. הוא הבין שההון איננו הכל-יכול והכל-יוצר, אלא יש ערך משקי רב גם לאיש היוצר ולעמלו שהוא יכול לשמש בסיס גם לאשראי. הוא הבין שאם אל כושר-האשראי אשר לכל בעל-מלאכה ישר ועובד נצרף גם את עמלו, אין לך אשראי בטוח מזה. את הרעיון הפשוט הזה הניח ביסוד האגודה הקואופרטיבית שלו והנה הקואופרציה חוגגת כעת את נצחונה כמעט בכל העולם.

מה תכנה החברתי והכלכלי של הקואופרציה? הגדרות שונות ניתנו למושג “קואופרטיב”. אבל המקובלת ביותר היא ההגדרה של העסקן הקואופרטיבי הגרמני המפורסם קויפמן. לפיו, ‏“קואופרטיב” הוא אגודה מורכבת ממספר בלתי-מוגבל של אנשים, או “התאגדות אנשים המוסרים, על יסוד הסכם חפשי ובתנאי-אחריות-וזכויות שווים, תפקידים משקיים לעסק שיתופי לשם הפקת תועלת משקית ידועה”. ההגדרה הזאת נכונה, אלא שהיא חסרה סימן חשוב, היינו: שהון הקואופרטיב אינו מסוים והוא מורכב מאמצעים חולפים.

מה בין עסק קואופרטיבי לקפיטליסטי?

בעסק קפיטליסטי ההון הוא המומנט המכריע, ואילו בעסק קואופרטיבי הסיפוק מכריע, הצורך הכלכלי של האדם. הקואופרטיב, בניגוד לעסק הקפיטליסטי, איננו התאגדות של הון, אלא התאגדות של אישים, אשר על-ידי עזרה הדדית הם משתדלים להפיק מן ההתאגדות את התועלת המשקית הנחוצה להם.

רעיון חשוב אחד של הקואופרציה מצא לו ביטוי בהגדרתו של קויפמן, והוא: שויון הזכויות והחובות של החברים. בו בזמן שבחברה למניות, למשל, האישיות מפנה את המקום להון, ו“למאה גם הדעה”, וייתכן שאיש אחד בעל הרבה מניות יהיה לו יותר כוח בחברה מאשר למאות אנשים שמספר המניות בידיהם מועט, הרי בקואופרטיב, אשר כל חבריו שווים בזכויותיהם ובחובותיהם, דבר כזה הוא בלתי-אפשרי לגמרי.

עסק קפיטליסטי – המטרה הסופית שלו הוא הריוח. מה שאין כן הקואופרטיב, שהמטרה הסופית שלו היא התועלת המשקית שהחבר מפיק ממנו (למשל – הקואופרטיב לאשראי, מטרתו הסופית היא רק המצאת אשראי בתנאים נוחים ומתאימים למטרה).

הצד השווה שבהם הוא, ששניהם מאורגנים על יסודות עסקיים, שעל כן גם צורת ההנהלה צריכה להיות שווה: הנהלת החשבונות, ההנהלה הכללית וכו'. אבל בו בזמן שרוח-החיים בעסק הקפיטליסטי היא הרדיפה אחרי הבצע, הרי במוסד קואופרטיבי השרות לחבר היא המטרה העיקרית של מנגנון ההנהלה ושל מכשיריה.

הקואופרטיב בא לאַחד לא אנשים אמידים אלא עניים וחלשים, את בעל-המלאכה הקטן ואת הסוחר הזעיר, כלומר, את האלמנטים העמלים שבחברה, אשר עמלם ואחריותם ההדדית, ולא הונם, היא הבטוחה העיקרית לאשראי שניתן להם. מכאן המבנה המיוחד של הקואופרטיב. את הפסיבה הוא בונה על דמי-חבר ועל חסכונות ופקדונות שחבריו העמלים (או אפילו לא-חברים השייכים לסוג של אנשי עבודה) חוסכים קמעה-קמעה ליום רע ואשר בכלל אין להם כספים ממין אלה שמפקידים אותם בבנק בצורת “עובר-ושב”. גם האקטיבה בנויה כאן באופן אחר. לא נכיון שטרות תופס בהם את המקום הראשון אלא הלואות בשני ערבים או יותר. אלמנטים קפיטליסטיים או קפיטליסטיים-למחצה המשתמשים בשטרות מבקשים להם מקום לנכיון שטרות. “האיש הקטן”, חבר המוסד הקואופרטיבי, אינו זקוק לאופרציה זו משום שאין לו שטרות. דבר זה ראוי הוא שנבין פה בארצנו, אשר לעיתים קרובות אתה שומע בה את הדעה, שגם בעל-מלאכה וגם פועל מעונינים בנכיון שטרות, כי גם להם שטרות, כגון: במקום שנוהגים לשלם שכר מלאכה לא בכסף אלא בשטר. האנשים הטוענים טענה זו אינם מבינים, שמציאות שטרות בידי פועל ובעל-מלאכה אינה אלא סימן לאי-נורמליות שבמשק שלנו. על כל פנים הקואופרטיב, אם לא הבנקים שלנו, צריך לפעול נגדה. תופעה זו מראה, שנותני-העבודה שלנו מחפשים כל מיני דרכים להרחיב את האשראי שלהם, ואפילו דרכי-עקיפים, והם מוכנים ומזומנים – וזה עולה בידם שהרי הם חזקים יותר – להעמיס על מקבלי-העבודה את הדאגה לקבלת אשראי בשבילם. כי מהו המנהג שהשתרש בארץ לשלם לעובד את שכר עבודתו בשטרות, אם לא הטלת הדאגה לאשראי של נותן-העבודה על מקבליה?

אך כשם שהמשק הקואופרטיבי נבדל מן המשק הקפיטליסטי במגמתו הסוציאלית, כך הוא רחוק, כרחוק מזרח ממערב, מן המוסד הפילנטרופי במגמתו המשקית. אמנם, גם הפילנטרופיה דואגת לאלמנט הסוציאלי החלש, אך היא אינה יודעת אלא מקבלי צדקה ונותני צדקה ומטפלת באלמנטים הנמצאים לגמרי מחוץ למחנה המשקי. לא כן הקואופרציה שהיא משרתת את היחידה המשקית. הפילנטרופיה מטפלת בסיפוק צרכים לנצרך, והקואופרציה משרתת על יסודות של עזרה הדדית; לא פלוני נותן ואלמוני מקבל, אלא הנותן והמקבל – חד הוא.

הישג חשוב הוא של הקואופרציה, שחוקי המדינה ברובם אינם מכבידים על אנשים שבאים לייסד אגודה קואופרטיבית. מספיק שמספר לא גדול של אנשים (על-פי-רוב שבעה) יגישו בקשה לפקיד הממונה על כך או לבית המשפט, ואם תקנות האגודה מתאימות לחוק הריהו מאשר אותן ורושם את האגודה.

הכניסה לאגודה והיציאה ממנה חפשיות בהחלט. ואף-על-פי-כן מעטים הזעזועים בהרכב האגודות. מספר החברים הולך וגדל באופן אטי, ובמקום החבר העוזב בא תמיד חדש.

כידוע, נושאים חברי הקואופרטיב באחריות הדדית לעסקי האגודה. האחריות יכולה להיות מוגבלת או בלתי-מוגבלת, הכל לפי התקנות. אחריות בלתי-מוגבלת משמעותה – אחריות החבר לא רק בתחום חלקו בהון האגודה ולא בסכום קבוע מראש, אלא בכל רכושו ובכל מקום שיימצא. צורה זו של אחריות היתה מקובלת בראשית צעדיה של הקואופרציה, ביחוד של הקואופרציה האשראית. האחריות הבלתי-מוגבלת הוסיפה משקל לאגודה, הרחיבה את בסיס האשראי שלה והגבירה את האמון בה מצד הקהל ומצד המוסדות הכספיים. לאחר שהקואופרציה התגברה ונעשתה פופולרית יותר והקהל הרחב הכיר בסולידיות שלה – פחתה צורת האחריות הבלתי-מוגבלת, ועכשיו היא נדירה מאוד.

קואופרטיב לאשראי

האחריות ההדדית של החברים היא היא המאפשרת לקואופרציה האשראית להסתפק – שלא כבנק המסחרי – בהון לא גדול וליהנות בכל זאת מאשראי בקנה-מידה גדול.

לקואופרטיב מותר לעשות עסקים אקטיביים אך ורק עם חברים. הסיבה מובנת: קודם-כל מחייב לכך הפרינציפ הקואופרטיבי ששמו “עזרה הדדית”. החברים ששילמו דמי-חבר, הם הם שנושאים באחריות הדדית לעסקי האגודה והם גם שצריכים להיות נהנים מהמוסד ומקבלים הלואות. מלבד זאת, כשהפעולה מוגבלת רק בחברים, יש יותר בטחון שמבקשי ההלואות יהיו ידועים להנהלה והיא תחלק את ההלואות ביתר זהירות.

תנאי חשוב מאוד בשביל אגודה קואופרטיבית לאשראי הוא שהרכבה יהיה רבגווני. אגודה שחבריה שייכים לסוג אחד – סכנת משבר צפויה לה. מה שאין כן באגודה שחבריה שייכים לסוגים שונים, שמשבר חלקי העובר על מקצוע אחד אינו פוגע במקצועות אחרים וממילא איננו משפיע ביותר על מצב האגודה.

האספה הכללית של חברי האגודה היא המוסד העליון והסוברני של האגודה כיאה למוסד דמוקרטי. כל החברים שווים בדעה ולכל חבר, בלי התחשב במידת השתתפותו בהון, יש דעה אחת. ומכיוון שקואופרטיב הוא התאגדות של אישים ולא של הון, אסור לחבר קואופרטיב להשתתף באספה כללית שלו על ידי בא-כוח, אלא הוא גופו מחויב להשתתף. חובת ההשתתפות האישית באספה כללית נובעת גם מעקרון העזרה ההדדית. החבר הוא לא רק בסיס לאשראי, לא רק מקבל הלואה, אלא גם משתתף בהנהלת העסק המשותף.

את העסקים שלה מנהלת האגודה ע"י הנהלה נבחרת באספה כללית, ותפקידיה, סמכויותיה וזמן כהונתה נקבעים בתקנות האגודה. על-פי-רוב בוחרים גם במועצה שתפקידה להשגיח על ההנהלה שתגשים את החלטות האספה הכללית ותשמור על החוק. לפעמים היא דנה יחד עם ההנהלה בדבר כיוון העבודה של האגודה ובשאלות עקרוניות. ברוב המכריע בוחרים גם בועדה לבקורת, שחבריה מומחים במקצוע הקואופרציה או בהנהלת פנקסים או בשניהם יחד, ותפקידה לבקר את פנקסי האגודה וגם את הנהלת העסקים.

הונה של האגודה בא קודם כל מדמי חבר. כל חבר מפריש להון זה אחוז ידוע מסכום ההלואה שהוא מקבל מהאגודה. יש גם צורות אחרות להשתתפות בהון האגודה, בהן גם החסכונות והפקדונות בעו“ש, שהם תופסים את המקום החשוב ביותר בפּסיבה של האגודות. הנסיון מוכיח, שהאגודות נהנות מאמון רב מצד הקהל; זה בגלל הנהלת העסקים הזהירה שהן מצוינות בה, הפיקוח המוגבר עליהן מצד החברים ומצד מוסדות-לבקורת שונים, פרסום דיני-וחשבונות שלהן ברבים וכו'. על האמון מצד הקהל לאגודות שבארץ-ישראל מעידים הסכומים הגדולים של חסכונות ופקדונות שרוכזו בידיהם, ומעידות גם בהלות-הבנקים שעברו על א”י בזמן קצר (1939–1935), – על כולן התגברה הקואופרציה האשראית, ואחר זמן קצר של בהלה חזרו הפקדונות והחסכונות לאגודות ולפעמים אף בסכומים גדולים יותר.

הפעולה האקטיבית העיקרית של אגודה קואופרטיבית לאשראי היא – הלואות לחברים. מכיון שהאגודות משרתות, בעיקר, את המעמד הבינוני של החברה – בעל-המלאכה, הסוחר-הזעיר, האיכר – עליהן להתאים את צורת ההלואות לצרכי הלווים הללו. האגודות נותנות על-פי-רוב את ההלואות בהתחייבות חתומה ע"י הלווה ושני ערביו; בעיר – בתשלומים לשיעורים לזמן של 12–10 חדשים, ובכפר – לזמן ארוך יותר ובתשלומים מותאמים לעונה או למטרה משקית אחרת.

האגודות מקדישות תשומת-לב מיוחדת לשאלת הליקבידיות (המזומנות). האגודות עובדות, בעיקר, בהון זר (חסכונות ופקדונות), וזה מטיל עליהן חובה לדאוג שתמיד יהיה בידיהן כסף מספיק כדי לעמוד בפני דרישות המפקידים, ואפילו אם תבואנה פתאום. כמובן, שפקדונות בצורת עו"ש דורשים ליקבידיות גדולה יותר. יש לציין בסיפוק רב, כי בכל בהלות-הבנקים שעברו על הארץ בשנות 1939–1935 עמדה הקואופרציה האשראית על הגובה במובן הליקבידיות.

הקואופרציה עובדת ב“דלתים פתוחות”. היא מעמידה את עצמה מרצונה הטוב לפיקוח ציבורי, ואחת הדרכים לזה היא הבקורת. הקואופרציה מצאה לה צורה של בקורת מתאימה לרוחה ולעקרון ההדדיות. ברוב הארצות קיים מוסד-לבקורת, כמו ברית-הפיקוח שלנו, מורכב מבאי-כוח האגודות השונות, כלומר הבקורת היא הדדית. בראש המוסד עומדים כרגיל עסקני הקואופרציה, בעלי מקצוע ונסיון העוקבים אחרי התפתחותן ופעולותיהן של האגודות. הבקורת אינה נושאת אופי של “חיפוש חטאים”, אלא – של הדרכה וחינוך. הנסיון מראה שהבקורת הידידותית רוכשת מכסימום של אמון ושל השפעה. בארץ-ישראל קיימות שתי בריתות-פיקוח של אגודות-לאשראי, אחת – ה“מרכז”, ברית-הפיקוח של הקואופרציה האשראית בא"י, המאחדת כ-43 אגודות, ואחת – ברית-הפיקוח של הקואופרציה העובדת, המאחדת כ-23 אגודות.

הבנין של הקואופרציה האשראית לא היה שלם בלי מוסד כספי מרכזי של האגודות. כל אגודה ואגודה כשהיא לעצמה, אפילו הגדולה ביותר, אין ביכלתה להיות מַסדר כספי בין האגודות, אף אין ביכלתה להתקשר עם שוק הכספים הגדול. בחיי כל אגודה יכולים להיות מקרים של עודף כסף, והיא מפסידה בהיותה אנוסה להחזיק כספים בבנקים אחרים; ובו בזמן יש אגודה אחרת הסובלת מחוסר כסף. אם שתיהן מאוחדות במוסד כספי מרכזי, הרי שתי הפרובלימות נפתרות. מוסד כזה נעשה הוא גופו כוח יוצר ערכים בשביל הקואופרציה. בארץ קיים מוסד כספי מרכזי בשביל האגודות האשראיות הכלליות ושמו בנק “זרובבל”; לקואופרציה האשראית העובדת משמש בנק הפועלים כמוסד כספי מרכזי.

הקואופרציה האשראית בארץ

תולדותיה של הקואופרציה האשראית בארץ מתחילות מן הנסיונות שנעשו על-ידי בנק אנגלו-פלשתינה לפני המלחמה. הנסיונות האלה לא הצליחו, משום שביסוד הבנין הזה לא היו מונחים העקרונות החשובים של הקואופרציה: עצמאות ועזרה הדדית. הקופות שנוצרו על-ידי הבנק היו תלויות בו ולמעשה לא היו אלא קופות לחלוקת הלואות בין הלווים. מאותה תקופה ניצלו רק שתי אגודות שהן כיום מוסדות חשובים: הלואה וחסכון בזכרון-יעקב וקופת-מלוה ברחובות. לאחר המלחמה נוסדו מוסדות הלואה וחסכון בשלש הערים ואחר כך התפשטה התנועה בכל הארץ. דחיפה להתפתחות נתן גם החוק שהוּצא ע"י הממשלה בשנת 1921. לפיו פעלה הקואופרציה עד שנת 1933. ואולם החיים דרשו שינויים רדיקליים. הממשלה מנתה ועדה להכנת הצעת חוק קואופרטיבי חדש. הועדה, שבה היו פקידי הממשלה ובאי-כוח הציבור, הכינה הצעת חוק ומסרה אותה לממשלה. מטעמים ידועים לא ראתה הממשלה אפשרות להשתמש בה ומילאה ידי מומחה אנגלי, מר סטריקלאנד, להכין הצעת חוק חדשה; גם בעבודתו השתתפו באי-כוח מוסדות קואופרטיביים. בסוף 1933 התפרסם החוק הקואופרטיבי החדש, שתיקן כמה תקנות. בין החשובות שבהן – המוסד של ברית-פיקוח.

בהתחלת 1940 היו קיימות בארץ (לפי הביוליטין של רושם האגודות ליום 31.12.39) 113 אגודות לאשראי יהודיות.

שם	עירוניות	כפריות	סה"כ
מסונפות למרכז	22	18	40
מסונפות לברית-הפיקוח של הקואופרציה העובדת	4	18	22
אגודות בלתי-מסונפות	26	25	51
בס"ה	52	61	113

סכום האחריות של החברים בכל 113 האגודות האלו (נוסף להשתתפותם בהון) הוא 2,484.335 לא"י.

כפי שאפשר לראות מאותו ביוליטין היו:

	בכל האגודות הנ"ל	באגודות “המרכז”
דמי-חבר	317,498 לא"י	181,649 לא"י
קרן-מלואים, קרן לחובות מסופקים וקרנות שונות	240,772 "	160,887 "
בס"ה	558,270 לא"י	342,536 לא"י

האגודות הנ"ל גייסו אמצעים כספיים בצורות אובליגציות ופקדונות מכל הסוגים בסכומים ניכרים, כפי שאפשר לראות מהטבלא דלקמן:

	בכל האגודות הנ"ל	באגודות “המרכז”
אגרות-חוב (בהן אינן נכללות תעודות הפקדון)	74,606 לא"י	14,376 לא"י
פקדונות בעו"ש	642,575 "	470,033 "
פקדונות למועד	507,587 "	357,111 "
בס"ה	1,224,768 לא"י	841,520 לא"י

האגודות נהנו מהלואות אצל בנקים, בהם גם בנקים מרכזיים של הקואופרציה ובשביל הקואופרציה.

כל האגודות	אגודות “המרכז”
717211 לא"י	451,680 לא"י

לפי זה אפשר לראות מהו הרכב האמצעים הכספיים באגודות:

	בכל האגודות	באחוזים	באגודות “המרכז”	באחוזים
הון עצמי וקרנות	558,270 לא"י	22,3	342,536 לא"י	21,0
הון זר (פקדונות אגרות-חוב1 וכו')	‎ 1,229,768‏"	49,0	841,520 "	51,4
מלוות מבנקים	717,211 "	28,7	451,680 "	27,6
בס"ה	2,500,249 לא"י	100	1,635,736 לא"י	100

הטבלא הזאת מראה לנו שההון העצמי של האגודות הוא 22,3% מכל האמצעים של 113 האגודות ו-21% באגודות המרכז; שהפקדונות ואגרות-החוב הם 49,0% בכל האגודות ו-51,4% באגודות המרכז; שהמלוות מבנקים הן 28,7% בכל האגודות ו-27,6% באגודות המרכז. ומעניין גם להדגיש שסכום כל האמצעים העצמיים, כלומר הון שגויס ע"י האגודות עצמן (חוץ מהלואות מבנקים) הוא ב-113 האגודות 71,3% ובאגודות המרכז 72,4%.

	בכל האגודות	אגודות “המרכז”
בהלואות	1,902,316 לא"י	1,212,660 לא"י
בנכיון שטרות	113,666 "	95,431 "
בס"ה	2,015,982 לא"י	1,308,091 לא"י

הקואופרציה האשראית בארץ הקימה מוסד אשר יאחד את כל ענפיה. זוהי המועצה המאוחדת הכוללת את באי-כוח בריתות הפיקוח של הקואופרציה האשראית הכללית ושל הקואופרציה האשראית העובדת, הקואופרציה היצרנית, “תנובה”, בנק הפועלים, “ניר”, בנק “זרובבל”, הבנק המרכזי למוסדות שיתופיים והתאחדות האיכרים. המועצה מוּכרת ע“י ממשלת ארץ-ישראל כבא-כוחה החוקי של הקואופרציה על כל זרמיה וסוגיה, מלבד המועצה המאוחדת קיימת על יד רושם האגודות מועצה של 5 חברים שנתמנו ע”י הממשלה לפי המלצתה של המועצה המאוחדת. ואף שיש לה רק דעה מייעצת לא קרה כמעט שהממשלה תפעל נגד דעת באי-כוח הקואופרציה שבמועצה. בראש המועצה עומד רושם האגודות.

הנה כי כן, הוקמו בארץ כל המוסדות הנותנים לקואופרציה את האפשרות הארגונית להתפתח באופן נורמלי וללכת בצעדים בטוחים לקראת התפקידים הגדולים שהטילה על עצמה: לשפר את משק החברים, ולחנך אותם להנהלה עצמית, לפעולה עצמית ולעזרה הדדית.

ד"ר י. בעהם ²

הבנקאות הקואופרטיבית לסוגיה

התנועה הקואופרטיבית המודרנית, אשר חרתה על דגלה את שחרורו הכלכלי של “האיש הקטן”, המופיע במעגל המשקי כצרכן או כיצרן, חדרה בדרך התפתחותה כמעט לכל חלקי הכלכלה והמשק. ואפילו לקדשי-הקדשים של המשטר הקים – לעולם הפיננסים והבנקאות. אמנם עיקר כיבושיה היה עד היום בשני שדות, בצרכנות ובחקלאות, אולם גם בעולם האשראי היא גילתה יכולת לא קטנה, ועכשיו תופסת הבנקאות הקואופרטיבית מקום חשוב בחייה הכלכליים של החברה.

הבנקאות הקואופרטיבית מתחלקת לסוגים דלקמן: א. בנקים קואופרטיביים עירוניים, המקיפים. בעיקר, בעלי-מלאכה, חנונים קטנים ובינוניים וחלק ידוע של בעלי אומנויות חפשיות ופקידות. בנקים אלה, שמולדתם הראשונה היתה גרמניה, הקימו במשך התפתחותם גם מוסדות מרכזיים בעלי היקף רחב. ב. בנקים קואופרטיביים מרכזיים הקשורים, בעיקר, עם התנועה הקואופרטיבית הצרכנית, הן בצורת מחלקות של מוסדותיה הסיטוניים והן בצורה ארגונית נפרדת. ג. בנקים קואופרטיביים חקלאיים, מקומיים

ומרכזיים. ד. בנקי-פועלים מסוגים שונים.

זה להלכה. אולם במציאות מעטים הסוגים הקיימים בצורה טהורה ונפרדת לגמרי. לעיתים קרובות אנו מוצאים תערובת ידועה, קואופרטיבים צרכניים עם חקלאיים, בנקי פועלים עם קואופרטיבים מסוגים שונים וכו'. נעמוד בקיצור על כמה מהם.

אחת הצורות הראשונות היתה המחלקה הבנקאית ליד החברות הארציות הקואופרטיביות לסיטונות. בראשונה טיפלה המחלקה בהספקת האשראי שהחברה הסיטונית נותנת ללקוחותיה – לאגודות הצרכניות המקומיות. במשך הזמן הרחיבה את פעולותיה ע“י מתן אשראי למחלקות השונות של החברה הסיטונית גופא, ביחוד להקמת מפעלי-תעשיה. כספיהן של המחלקות לבנקאות באו, בעיקר, מריכוז עודפי החסכונות שהצטברו באגודות הצרכניות המקומיות, אשר בארצות רבות הן משמשות את חבריהן לא רק כמקור להספקה, אלא גם כקופות-לחסכון. במשך הזמן התחילו המחלקות לבנקאות לספק אשראי גם למוסדות פועלים שונים. בגלל הסיבוכים בשוק הכספים העולמי, חילופים בשער המטבע וכו', נאלצו בכמה ארצות להפריד את המחלקות לבנקאות מאת החברות הצרכניות הסיטוניות ולארגנן כמוסדות בנקאיים בלתי-תלויים. המוסד החזק ביותר מסוג זה הוא הבנק הקואופרטיבי של החברה הקואופרטיבית הסיטונית האנגלית, שסכום פקדונותיו הגיע ב-1938‏ ל-107.8 מיליון לי”ש ומחזורו השנתי עד ל-806.6 מיליון לי"ש לעומת 770 מיליון בשנה הקודמת.

צורה ארגונית שניה הם הבנקים הקואופרטיביים בארגנטינה. בהונגריה וקודם לפלישה הפאשיסטית – גם בהולנד, בצ’כוסלובקיה, בספרד ובפולין. בעלי מניותיהם הם, בעיקר, האגודות הצרכניות המקומיות ואיגודיהן המרכזיים, ואפילו ארגוני פועלים אינם מתקבלים כחברים אלא במידה מוגבלת. תפקידם העיקרי הוא לשרת את הקואופרציה הצרכנית, ולזה מותאמות כל פעולותיהם האקטיביות והפסיביות. במידה שהם שומרים על קו זה – כוחם גדל והולך. אולם יש גם סטיות מן הדרך שסופן רע. דוגמא לכך – הבנק הקואופרטיבי בצרפת, שהנהלתו לא הסתפקה בחוג הפעולה הרגיל לבנק כזה והשקיעה כסף רב בעסקים זרים לגמרי – כגון פיתוח חברות לטייסות וכדומה – וגרמה על-ידי כך הפסדים עצומים, פשיטת-רגל ואבדן כספם של קואופרטיבים וארגוני פועלים שהופקד באותו בנק. אולם מקרה זה הוא יוצא מן הכלל, שאינו בא ללמד על הכלל.

כשתי דוגמאות טיפוסיות לסוג זה של בנקים, המטפלים, בעיקר, במימון הצרכנות המאורגנת, נביא את הבנק הקואופרטיבי המרכזי בשוייץ ואת הבנק הקואופרטיבי בצ’כיה. הבנק השוייצי התחיל את פעולותיו תחילה כמחלקה של החברה הסיטונית, ורק ב-1927 אורגן כחברה עצמאית, שרוב הונה ניתן ע“י החברה הסיטונית וע”י האגודות הצרכניות המקומיות ומיעוטו ע“י האגודות המקצועיות. בסוף 1938 הגיע הון המניות שלו עד למעלה מ-11 מיליון פרנק שוייציים, שסולקו ע”י 563 ארגונים שונים. מתוך האקטיבה של 136 מיליון הושקעו 52 מיליון בהשקעות לזמנים קצרים (כ-39 מיליון בניירות-ערך של הממשלה, של הקנטונים ושל העיריות), 33 מיליון באגודות צרכניות וקואופרטיבים של בנין, 54,5 מיליון בהלואות על סמך משכנתאות. עקב הריבוי המהיר של הפקדונות, שעלו הרבה על הסכומים הדרושים לאגודות הצרכניות לצרכי מחזורן, נאלצו רבים מהבנקים הקואופרטיביים להשקיע סכומים גדולים בניירות-ערך ממשלתיים, עירוניים וכדומה.

צורה אחרת של ארגון והשקעות אנו מוצאים ב“אנדלסבנקן”, הבנק הקואופרטיבי בדניה, שנוסד בשנת 1925. מ-2 מיליון קרון לפני 10 שנים גדל הונו ל-11 מיליון. וקרנות-המלואים הגיעו ל-3.4 מיליון קרון. מניותיו מחולקות בין 354 אגודות צרכניות, 824 מחלבות קואופרטיביות. 46 בתי-מטבחיים קואופרטיביים, 126 אגודות שיתופיות מסוגים אחרים ו-8.273 אנשים פרטיים. השקעותיו, אשר עלו בסוף 1938 על 100 מיליון קרון, חולקו בין 457 אגודות צרכניות, 307 מחלבות, 5 אגודות ליצוא של חמאה, 25 בתי-מטבחיים ו-900 אגודות שיתופיות מסוגים אחרים. הריוח הנקי בשנה האחרונה הגיע ל-1.5 מיליון קרון, וסכום הפקדונות ל-48.8 מיליון קרון.

הבנקים הקואופרטיביים המרכזיים לחקלאות הם הצורה השלישית, ואחת החשובות ביותר של הבנקאות הקואופרטיבית. הם קיימים בצורות ארגוניות שונות כמעט בכל ארצות אירופה, וגם באסיה, ביחוד בהודו. בארצות אחרות, כמו בלגיה והולנד, הגיעו להתפתחות עצומה. כך, למשל, ריכזו שני הבנקים ההולנדיים, נוסף ל-350.000 פלורין הון עצמי ו-14.000.000 פלורין קרנות רזרביות, הון של ¼ מיליארד פלורין בפקדונות ובחסכונות.

בהרבה ארצות של מזרח אירופה, וביחוד בארצות הבלטיות, קיים סוג אחר של בנקים מרכזיים לחקלאות, המשרתים, בעיקר, את הקואופרטיבים החקלאיים, אולם כוללים גם אגודות עירוניות לאשראי ולצרכנות. אחד הגדולים שבהם, הבנק הנורבגי, יצר את הונו גם ממכירת מניותיו לאנשים פרטיים, וגם בין לקוחותיו יש הרבה אנשים פרטיים.

בכמה בנקים מרכזיים לחקלאות מתחלק הון המניות לשני סוגים – סוג שיש לסלקו במזומנים, במלואו או בחלקו, וסוג הנקרא הון ערבות שיש רק לחתום עליו, אולם מסלקים אותו אך במקרה שעסקי הבנק יהיו במצב רע כל כך, שהאקטיבה לא תספיק לסילוק תביעות הנושים.

בבנקים אחדים נהוג, שבעלי-המניות, האגודות השיתופיות המקומיות, אחראים לעסקי הבנק גם בסכום העומד ביחס ידוע לסכומי האשראי שלהם. בסוג זה של בנקים קואופרטיביים אנו מוצאים לעיתים קרובות את המדינה ומוסדותיה כאחד מבעלי המניות והפקדונות החשובים ביותר. מובן מאליו שע“י כך רוכשת המדינה מידה לא קטנה של השפעה על מהלך עניניו של הבנק ושיטת פעולתו. בצרפת, למשל, ובשעתו גם בגרמניה, היתה התערבותה של המדינה חזקה במידה כזו, שכל אפיו הקואופרטיבי העצמאי של הבנק היה מוטל בספק. אולם יש אשר המדינה באה רק כמסייעת למוסד בלי שתפגע בעצמאותו, שהיא אבן-פנה לכל פעולה קואופרטיבית אמיתית. כדוגמא לצורה שניה זו יכול לשמש הבנק המרכזי בפינלנד: ב-1938 הגיע הונו העצמי ל-60 מיליון מרקים פיניים, שמהם סולקו ע”י הממשלה 25 מיליון.

קשה לקבל מושג כולל על היקף הקואופרציה האשראית בעולם, כי עדיין אין מרכז אחד לכולה. באינטרנציונל הקואופרטיבי מאוחדים רק בנקים מעטים, ובעיקר אלה הקשורים עם המוסדות המרכזיים של הקואופרציה הצרכנית או שצמחו מתוכה; הבנקים המרכזיים המשמשים את הקואופרציה החקלאית חסרים כמעט כולם. אולם מושג-מה אפשר לקבל גם מהמספרים הבאים: בתוך האינטרנציונל הקואופרטיבי בלבד, המכיל כ-15 ארצות, מאורגנות כ-50.000 אגודות שיתופיות לאשראי המרכזות למעלה מ-11 מיליון חברים. 20 מהבנקים המרכזיים שהמציאו את הדו“ח שלהם כללו לסוף 1937 כ-76 מיליון לי”ש פקדונות וחסכונות ומחזורם השנתי הגיע ל-1.¼ מיליארד לי"ש. עם כל גדלם של מספרים אלה עלינו להכיר שאינם אלא אחוז פעוט ביחס לבנקאות הקפיטליסטית. דיינו אם נזכיר שלסוף 1937 הגיעו סכומי הפקדונות רק ב-8 הבנקים האנגליים הראשיים ל-2295 מיליון לי“ש, בעוד אשר סכומי הפקדונות של הבנק הקואופרטיבי האנגלי (שהוא אדיר הבנקים הקואופרטיביים) הגיע ל-62 מיליון בלבד, כלומר רק ל-2.7% של הסכום הנ”ל.

בנקים של פועלים

במידה שתנועת הפועלים הכתה שרשים והתחילה להקיף מיליוני עמלים, במידה שקמו לה מוסדות ארגוניים חזקים והקואופרציה הצרכנית היתה לאחת מעמדותיה החשובות, התחילו מנצנצים רעיונות בדבר הקמת מוסדות פיננסיים עצמאיים, אשר ירכזו בתוכם את אמצעי הפרט והכלל במעמד הפועלים, וישמשו במשך הזמן מכשיר נוסף במלחמת שחרורו. ב-1913 נוסד בבלגיה “בנק העבודה” הראשון. לאחר מלחמת העולם של 18–1914, כשגדל כוחו הארגוני של מעמד הפועלים בארצות שונות, התרחבה התנועה הזאת הרבה. מוסדות פיננסיים של הפועלים קמו גם באוסטריה, בגרמניה, בדניה, בנורבגיה, ואפילו בארצות-הברית של אמריקה קמה תנועה גדולה ליצירת בנקי-פועלים. לא בכל המקומות היו הגורמים שווים, ולא בכל מקום היתה מטרתם ודרך פעולתם של המוסדות האלה ברורה למדי למייסדיהם ולמנהליהם. בארצות-הברית, למשל, היתה מטרתם של מנהלי הבנק של מהנדסי-הקטרים, הבנק הראשון של העובדים בקליבלנד: “לרכז בצורה של חסכונות את ההוספה על המשכורת ולרכוש בכסף זה את מניות החברות לרכבות הברזל”. לפי חשבונם של המייסדים היה בידם לרכז בדרך זו 3½ מיליארד דולר במשך 5 שנים. הפועלים הבלגיים סברו שע“י ריכוז קניותיהם העולות בכל שנה לכמה מיליארדים פרנק וע”י ריכוז חסכונותיהם ופקדונותיהם היה בכוחם להקים בכל שנה מפעלי-תעשיה במקצועות שונים. זה ייצור מדינת-פועלים בתוך המדינה הקפיטליסטית הקיימת ע"י הרחבת השיטה הקואופרטיבית שתבוא במקום משטר הניצול הקפיטליסטי. שיטה זו של ייצור וחלוקה תהיה לטובת הכלל כולו ותתנהל בפיקוחו המתמיד של ציבור הפועלים והצרכנים.

מתוך שתי דוגמאות אלו אנו למדים, מה שונים ורחוקים היו הכוחות והמגמות שהונחו ביסודם של הבנקים השונים, שהוקמו במשך 20 השנים האחרונות ע"י ציבור הפועלים בארצות שונות.

אחד המוסדות, אשר יכול היה לשמש, במידה גדולה, מופת ומורה-דרך, היה בנק הפועלים באוסטריה, שהוקם על-ידי מוסדות הפועלים מתוך מגע אמיץ עם הקואופרציה הצרכנית, אשר היה לה בארץ זו, כמו בבלגיה, אופי מעמדי בולט. מנהלי הבנק ריכזו בו הן את הקרנות הגדולות של ארגוני הפועלים, והן את חסכונותיהם של מאות אלפי החברים אשר באגודות המקצועיות, והתאמצו להשקיע את כל הכסף הזה, בעיקר, במוסדות קואופרטיביים ואחרים, שיש בהם כדי לחזק את עמדותיו של ציבור הפועלים.

ואולם הצד השווה אשר לכל טיפוסי הבנקים השונים הללו באמריקה, בבלגיה, באוסטריה ובגרמניה, הוא שכולם כאחד נתעלמה מהם הלכה אחת, והיא, שכל זמן שציבור הפועלים מופיע, בעיקר, כצרכן עצמאי ולא כיצרן עצמאי, הסכומים שרוכזו בבנקים לא ימצאו שדה-פעולה מספיק בתוך ד' האמות של משק הפועלים, ובהכרח יתחילו הבנקים לחפש לעצמם שדה-השקעה מחוץ לציבור זה. ואמנם ראינו, כי בנקי הפועלים בארצות-הברית, שרבו חיש מהר מבנק אחד ב-1920 עד 32 ב-1926/27, שהונם העצמי עלה עד ל-10 מיליון דולר וסכום פקדונותיהם ל-110 מיליון דולר – נסתחפו על נקלה במערבולת המשברים הקפיטליסטיים, סבלו הפסדים ניכרים (ואחדים מהם גם פשטו את הרגל), וזה משום שרוב הכסף שרוכז בהם הושקע בניירות-ערך של מפעלים פרטיים, וכל הספקולציה של הבורסה, אשר מקומם בה היה בלתי-ניכר בהחלט, השפיעה גם עליהם וסחפה אותם יחד עם כל הספקולנטים הפרטיים למיניהם אלי תהום. אך מעטים מהם, ובראשם אמלגמייטד-בנק בניו-יורק, אשר הלכו בדרכים אחרים במקצת ופיתחו שרות של הלואות קטנות, בנות 500–50 דולר לעובדים הנצרכים לאשראי זה, יצאו שלמים מהמשברים. אולם שיעור היקפם ביחס לשוק הכספים האמריקאי הכללי הוא מועט. הבנקים באירופה, אשר היו נשענים על תנועה קואופרטיבית צרכנית חזקה למדי, הלכו בכיוון אחר במקצת, אולם גם כאן ארבה להם סכנה לא קטנה מצד ההשקעות במפעלי מסחר ותעשיה שונים, כמו באוסטריה, או בקואופרציות קרקעיות הקשורות עם הלואות לזמנים ארוכים, כדרך שקרה בגרמניה.

בארצות המעטות אשר בהן התפתחה, ולו גם בהיקף לא גדול באופן יחסי, תנועה קואופרטיבית של יצרנים, היה קיומו של בנק הפועלים יציב יותר. דוגמא לכך תשמש צרפת, שעוד מימי המהפכה הגדולה היא נחשבת כמולדת לקואופרציה היצרנית של הפועלים. המאזן הכללי של הבנק הקואופרטיבי, המשרת, בעיקר, את האגודות היצרניות האלו, היה בסוף 1938 קרוב ל-70 מיליון פרנק, הון המניות שלו – 6.3 מיליון פרנק, קרנות שונות – 10 מיליון פרנק, פקדונות וחשבונות עו“ש – למעלה מ-25 מיליון פרנק ומלוות מאת הממשלה – 17.5 מיליון פרנק. במשך זמן קיומו קיבל בנק זה מאת הממשלה 60 מיליון פרנק במלוות שונות וכבר שילם ע”ח זה קרוב ל-43 מיליון.

כאן, אמנם, דוגמא של התפתחות מוגבלת, כי היקפה של התעשיה הקואופרטיבית בהשואה לתעשיה הצרפתית הכללית הוא מצומצם מאוד, אולם ההתפתחות היא מתמדת ובריאה, בלי קפיצות לשטחי-פעולה זרים לתפקידיו של המוסד.

היסודות לבנקאות הפועלים בארץ-ישראל

כל אותם הגורמים אשר הביאו בארצות אירופה להקמתה ולהתפשטותה של התנועה הקואופרטיבית לסוגיה קיימים ומשפיעים גם בארץ-ישראל, אלא שבתנאיה הכלכליים והחברתיים המיוחדים של הארץ נוספו עליהם כמה וכמה גורמים חשובים חדשים.

מה הם? קודם כל, לא הרי ארצות מערב-אירופה, מקום עריסתה של הקואופרציה המודרנית, כהרי ארץ-ישראל. שם אתה מוצא משטר משקי וחברתי אשר התפתח במשך דורות והטביע את חותמו על כל פינות החיים, בתעשיה, בחקלאות ובמסחר, ופיתח גם דרגות-תרבות לכל מעמד ומעמד. לא כן בארצנו, שבנייתה, אחרי דורות של עזובה וחורבן. התחילה רק בעשרות השנים האחרונות. התנאים המדיניים והכלכליים שהיו קיימים בארץ בימי התורכים לא היה בהם כדי לעודד תעשיה מודרנית בקנה-מידה רחב. בעלי-תעשיה יהודים לא נמשכו לארץ, והמעט שהוקם בה בימים ההם, לא עבר את תחומיו של בית-מלאכה קטן או בינוני, לפי קנה-מידה אירופי, והיה זקוק הרבה לעזרת המוסדות אשר עסקו ביישובה של הארץ. וכאשר התחילה העליה ההמונית, לאחר כיבוש הארץ ע"י האנגלים ולאחר ההכרזה על מצב מדיני חדש, לא מצאו בה העולים לא בתי-חרושת בערים ולא חקלאות מפותחת בכפרים. ארץ עזובה, אקלים חדש, מחלות ממאירות וחוסר תרבות – אלה התנאים שמצאו העולים החדשים, שהיו ברובם גם מעוטי-אמצעים, או חסרי אמצעים בכלל, ומאמצים גדולים נדרשו מהם כדי להתגבר על המכשולים. היה ברור שמאמצים אלה הם למעלה מיכלתו של היחיד, ורק בעזרה הדדית אפשר לכבוש את הטעון כיבוש וליצור יש מאין.

אנשי העליות האלו, שהם הגרעין של ציבור הפועלים בארץ כיום, למקצועותיו המרובים בעיר ובכפר, לא היה להם אותו פרצוף חברתי ותרבותי שהוא אפייני לפרולטריון הותיק שבמרכזי התעשיה של אנגליה או גרמניה, או של הפועלים החקלאיים באיטליה או בצרפת. זה היה ציבור בעל הכרה חברתית, אשר העמיד לעצמו אידיאלים חברתיים מסוימים, ומשאת נפשו לא היתה המלחמה המתמדת של הפועל המנוצל בנותן-העבודה המנצל, אלא הקמתה של חברה עובדת, שבה הפועל בעיר ובכפר הוא יוצר חפשי, עומד ברשות עצמו, אם במשקו הפרטי ואם במשק משותף לו ולחברים רבים כמותו.

כל הגורמים האלה יצרו תנאים מיוחדים להתפשטותה המהירה של התנועה הקואופרטיבית בארץ, ולא רק בדרכים הרגילים שבהם הלכה התנועה בחו"ל, אלא גם בצורות חדשות ובשטחים חדשים לגמרי. העדרם של בתי-חרושת קפיטליסטיים גדולים הקל על הקמתם של קואופרטיבים יצרניים מרובים כמעט בכל ענפי החרושת, ויש מהם אשר הגיעו למעמד כלכלי ומקצועי חשוב, והם ראויים להימנות עם המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים אשר קמו בינתים עם התפתחותה המהירה של הארץ בעשר – חמש-עשרה השנים האחרונות. העדרו של משק-מדינה מסודר, הביא, למשל, להקמתה של הקואופרציה הענפה בהובלת הנוסעים והמשאות, שאין דוגמא לה בכל ארץ אחרת בעולם. הרצון הלוהט לחדור לחקלאות, לענפיה הראשוניים והעיקריים, הצורך ליצור בארץ חקלאות מודרנית, הביאו לידי הקמתה של הקואופרציה החקלאית הספציפית שלנו – הקבוצה, הקיבוץ ומושב-העובדים. כי היה ברור שבלי מאמץ קולקטיבי לא יוכל הבודד, שברובו היה רחוק מידיעת החקלאות, להתגבר על כל המכשולים שנערמו על דרכו בארץ זו, עם תנאיה האקלימיים, הקרקעיים והכלכליים הקשים, הנתונה גם להתחרות עם ארצות בעלות תרבות ורמה כלכלית גבוהה שהתפתחו במשך דורות. גם כיבוש המקצועות המרובים בעיר, בבנין ובחרושת, לא היה אפשרי בלי ארגונם של החלוצים הבודדים חסרי המקצוע לקבוצות קואופרטיביות, קטנות וגדולות, על יסודות של עזרה הדדית ושיתוף.

וכך אנו עדים לרשת קואופרטיבים של ציבור העובדים, מוסדות מקומיים ומרכזיים, המקיפים כמעט את כל ענפי החיים הכלכליים.

ומעניין הדבר – ואף הוא תוצאה של תנאים כלכליים וחברתיים מיוחדים של הישוב העברי – אותו ענף הקואופרציה שהוא אבן-פינה של התנועה הקואופרטיבית בעולם, הקואופרציה הצרכנית, הוא דווקא אינו תופס בארץ את המקום הראוי לו, ומבחינה יחסית עולים עליו ענפי הקואופרציה האחרים. הקואופרציה החקלאית, הן בייצור והן בממכר התוצרת, הן במשק העצמי והן בעבודה קבלנית במשקם של אחרים, וכן הקואופרציה היצרנית והשרותית – הן התופסות את המקום העיקרי בחשיבות משקית ובהיקף פיננסי. אחריהן באה הקואופרציה של השיכון, פעולה בעלת ערך מיוחד בארץ של עליה. גם הקואופרציה הקבלנית במקצועות הבנין העירוני התפתחה בשיעור שלא ראינו דוגמתו אפילו באותן הארצות של מרכז אירופה שבהן נעשו נסיונות רציניים בשטח זה, ביחוד אחרי מלחמת 1914. עליהן יש להוסיף את המוסדות לעניני ביטוח, והקואופרציה בשדה הבריאות (קופת-חולים).

וכתוצאה מובנת מאליה של היזמה הכלכלית והמשקית העצומה הזאת של ציבור העובדים בא גם הצורך במוסדות קואופרטיביים לאשראי, אשר ימציאו לכל המפעלים המרובים האלה את האמצעים הדרושים לעבודתם רבת-ההיקף. ואם הפועל בחו"ל, שרובו ככולו עובד שכיר הוא, ופעולתו המשקית העצמית מתחילה מארגונו כצרכן, ורק בשלבים העליונים של הצרכנות המאורגנת הוא מופיע כבעל בתי-חרושת ומפעלי-תעשיה עצמיים, שאף הם מכוונים, בעיקר, לסיפוק צרכי-המחיה הראשוניים, אם פועל זה הקים בכל זאת מוסדות עצמאיים לאשראי, לריכוז פקדונותיו ולמתן אשראי, – הפועל בארץ, המופיע קודם-כל כיצרן, על אחת כמה וכמה שמוכרח היה לדאוג למכשיר פיננסי מרכזי שלו, בעל-יכולת לכלכל את כל הרשת הענפה של מפעלים עצמיים.

והמכשיר הזה הוקם ביצירתו של בנק הפועלים, אשר עליו נוספו בשנים האחרונות מוסד מרכזי שני – והוא חברת “ניר” בע"מ – וקופות למלוה וחסכון במקומות.

בנק הפועלים

בנק הפועלים הוקם ע“י “חברת העובדים” והתחיל לפעול בסוף 1921. האמצעים הראשונים באו לו מהפצת מניותיו בין ציבור הפועלים בארץ ובקרב ידידיו בארצות הגולה, וע”י מלוה מיוחד של 40.000 לא“י, בערך, מצד ההסתדרות הציונית, שניתן ביזמתו ובהשתדלותו של ד”ר א. רופין. במידה שגדלה החברה ורבו המניות הרגילות שהופצו ע“י הנהלת הבנק, המירו, לפי הסכם מיוחד, את כסף המלוה במניות-בכורה של הבנק הנושאות רבית קבועה והנמצאות כיום בידי בנק אנגלו-פלשתינה. למרות מיעוט יכלתו של ציבור הפועלים בשנים הראשונות הללו, היתה בכל זאת הפצת המניות בארץ ובחו”ל נמרצת מאוד והונו של הבנק היה הולך ועולה, כפי שיש לראות מן הטבלא הבאה:

לסוף 1922 – 30.000 לא"י
" 1926 – 73.800 "	ועם קרן המלואים 79.000 לא"י
" 1931 – 79.900 "	" " 86.000 "
" 1935 – 100.000 "	" " 120.000 "
" 1939 – 148.700 "	" " 189.000 "

הגידול לא היה, איפוא, שווה בכל התקופות: לאחר קפיצה ניכרת ב-5 השנים הראשונות (1926–1922) באו שנות המשבר הקשות של 1927/29. בתקופה זו היה הכרח אפילו למחוק כמה חובות אבודים משנות השפל הכלכלי, ותוספת ההון בתקופה שניה זו של חמש שנים לא עברה על 22%. מ-1932 ואילך התחילה תקופת הגאות במשק הא“י כולו, והשפעתה היתה ניכרת גם בעסקיו של בנק הפועלים. בארבע השנים 1935–1932 גדל הונו ב-38%. גם מאורעות הדמים של 1936 והתקופה שלאחריהם לא האיטו את גידולו, והוא הגיע בסוף 1939 ל-189.000 לא”י, כלומר – שוב תוספת של 57.5% בארבע שנים.

אולם התפתחותו של בנק הפועלים מוצאת את ביטויה לא רק בגידול הונו העצמי, אלא גם במשיכת הון אחר, וקודם כל בריכוז חסכונות ופקדונות בעו"ש. בשנים הראשונות לקיומו לא האמינו מנהלי הבנק שהדבר יעלה בידם. בדו“ח הראשון שפורסם בראשית 1923 נאמר: “הבנק שלנו, שנועד בעיקרו לצרכי העבודה של הפועלים, ושאינו נותן קרדיט ללקוחות מחוץ לציבור הפועלים, אין לו גם תקוה לרכז פקדונות… היכולת של הפועלים להפקיד פקדונות היא בכלל קטנה מאוד”. ואמנם בשנת-המאזן הראשונה היה סעיף הפקדונות 10.000 לא”י, בערך. הגידול היה בתחילה אטי מאוד. ב-1925 – 43.300 לא“י, בסוף 1926 – ירידה עד 26.000 לא”י. בסוף שנת 1931 – עליה ל-48.000 לא“י. ואולם שמונת השנים האחרונות היו שנות גידול ניכר. בסוף 1935 הגיע סכום הפקדונות ל-339.400 לא”י, בסוף 1938 – ל-490.700 לא“י ובסוף 1939 (אחרי הבהלה בספטמבר אותה שנה לרגל הכרזת המלחמה) – ל-466.000 לא”י. וכדי להשלים את התמונה נשוה שלשה מאזנים של הבנק (מצד הפסיבה).

	1922		1931		1939
	לא"י	%	לא"י	%	לא"י	%
1. הון מניות וקרנות מלואים 2. פקדונות ועו"ש 3. מלוות מבנקים ואחרים 4. רבית לשנים הבאות ודיבידנדה שלא נדרשה 5. ערבויות נגד בטוחות 6. חשבונות אחרים	30.000 10.200 43.000 300 – 700	35.6 12.1 51.0 0.4 – 0.9	107.000 47.900 9.600 4.250 28.800 8.400	52.1 23.1 4.6 2.0 14.1 4.1	190.200 466.000 94.300 31.750 97.200 10.750	21.0 52.4 10.6 3.7 11.0 1.3
בסה"כ	84.200	100.0	205.900	100.0	890.200	100.0

נמצא, שההון העצמי ירד במאזן מ-52.1% ל-21%, ואילו הפקדונות עלו מ-12.1% ל-23.1% ועד ל-52.4%, כלומר הבנק מרבה לגייס אמצעים מן החוץ, כדרך כל בנק הראוי לשמו. אם נקבל את מספרי 1922 בתור “100” הרי דרגות העליה הן:

	1922	1931	1939
לגבי ההון העצמי	100	357	634
" פקדונות ועו"ש	100	469.6	4568
" סך כל המאזן	100	244.5	1057

קשה מאוד לעשות השואות בבנין הפסיבה בין בנק הפועלים לבין בנקים קואופרטיביים בחו“ל, העובדים בתנאים כלכליים ובנקאיים שונים לגמרי. ואולם יש ענין בעובדה, שבנקים בחו”ל – הונם העצמי, ביחס לס"ה של המאזו, הוא אחוז בלתי ניכר (מ-3.4%–6.7%), ואילו בבנק הפועלים ההון העצמי (עם הרווחים הבלתי-מחולקים וכו') הוא קרוב ל-25%. תנאים מיוחדים אלה משפיעים גם על גודל הרזרבה במזומנים, כפי שנראה להלן.

ומכאן לפעולות האקטיביות של בנק הפועלים, – למימון מפעליו של משק הפועלים הקואופרטיבי בארץ. הבא להשוות את פעולות הבנק במשך 8 השנים מ-1922 ועד 1939 ישים לב לא רק לשינויים בסכומי ההלואות, אלא גם לחלוקתם בין סוגים שונים של לקוחות, כלומר להסתעפות הלקוחה. אמנם, מהיום הראשון לפעולתו ועד היום הזה נתון הוא בכל אותם התנאים הקשים של חבלי-יצירה, שבהם מתלבט כל מפעל הבנין וההתישבות שלנו בארץ. רק שנים מעטות בתקופה זו יש לראותן כשנות גאות ורווחה; רובן – שנים של שפל, של משברים כלכליים ופוליטיים. המוסדות המיישבים לא נענו ע"י העם במידה מספקת, הכנסות הקרנות הלאומיות היו מפגרות תמיד לגבי צרכיו של המשק המתהוה, של חוסר-העבודה שהיה מלווה במתן סיוע על כל תוצאותיו השליליות. ואף-על-פי-כן ידע גם הבנק, כמו כל מפעלינו, להתגבר על הקשיים, להתרחב ולהתבסס.

ואם אמנם הקשיים לא חדלו גם כיום, הרי בדרך הלל עברה החקלאות המעורבת שלנו מרחק רב בהתפתחות ובכיבוש מקצועות שונים. נרכש נסיון חשוב, גדל ההיקף ונוצר בסיס משקי מוצק הרבה יותר. כל המשק ההסתדרותי התרחב, ולשדה פעולתו של הבנק נפתח אופק אחר לגמרי.

מחזורו הכללי גדל והיה: ב-1922 – 751,100 לא“י, ב-1931 – 2.060.500 לא”י, ב-1935 – 10.437.500 לא“י וב-1939 – 16.721.200 לא”י.

מובן שהפעולה האקטיבית העיקרית של הבנק היא מתן הלואות, וכאן אנו רואים התפתחות בלתי-פוסקת.

ב-1922 ניתנו הלואות בסך 1550000 לא“י, ב-1926 – 189.000 לא”י, ב-1931 – 235,500 לא“י, ב-1935 – 605.600 לא”י, ב-1939 – 670.400 לא"י.

אם נקבל את המספרים של 1922 בתור “100” – הרי תמונת ההתפתחות במתן הלואות היא:

ב-1922 – 100, ב-1926 – 122, ב-1931 – 152, ב-1935 – 390, ב-1939 – 432.

מענינת חלוקת ההלואות של הבנק בין לקוחותיו לסוגיהם לשנת 1939:

עבודות ציבוריות וקואופרטיביות	75.400 לא"י	11.3
חקלאות	248.000 "	37.0
“המשביר” ואגודות צרכניות	117.500 "	17.6
קופות-מלוה	89.800 "	13.4
שיכון עירוני	13.500 "	2.0
מוסדות שונים	110.200 "	16.4
שונים	16.000 "	2.3
בס"ה	670.000 לא"י	100.0

להבנת האופי המיוחד של הפעולות האקטיביות של בנק הפועלים בהתחשב עם הצרכים המשקיים הספציפיים של לקוחותיו, עלינו לזכור שחלק ניכר מהם, וקודם כל המשקים החקלאיים, מפעלי השיכון וחלק מהקואופרטיבים היצרניים, זקוקים לאשראי ארך-מועד בשביל השקעות יסודיות, שאינן חוזרות במהרה. במדינות מסודרות דואגת לכך הממשלה. הבאה לעזרת הבנקים. ארץ קלאסית בנידון זה היא צרפת, בה מספקת המדינה אשראי ארך-מועד וברבית נמוכה מאוד. אנו עדיין לא זכינו לכך, ובנק הפועלים נמצא במצב לא קל. דרושה היתה זהירות מרובה שלא לפגוע בשיווי-המשקל של המאזן ולא להשקיע את כספי הפקדונות והעו“ש שנמסרו לידיו לזמנים קצרים – בהלואות לזמנים ארוכים יותר. הבנק עמד בנסיון זה בהצלחה. אם נשוה את הסכום המצטרף מהון עצמי, מפקדונות שהופקדו לכתחילה לזמנים ארוכים וממלוות שנתקבלו ממקורות שונים במיוחד לתקופה ממושכת, לעומת סך כל ההשקעות של הבנק בהלואות לזמנים ארוכים משנה אחת, נראה כמה גדולה היתה הזהירות והקפדנות בעקרונות היסודיים של פעולה בנקאית נכונה: סכום כל ההלואות שניתנו לזמנים ארוכים אינו עולה על 250.000 לא”י, בערך. ומזה כ-170 אלף לא“י עומדים לפרעון כבר ב-3 השנים הקרובות. השיטה הזהירה בחלוקת אמצעים ע”י גיוון רשימת הלקוחות וע"י שמירת היחס בין ההלואות קצרות-המועד לבין ארוכות-מועד, השפיעה לטובה על מידת הליקבידיות של השקעות הבנק.

הבעיה של רזרבות מספיקות במזומנים וכושר לגייס חלק מן ההשקעות החריפה ביחוד ב-4–5 השנים האחרונות, עם החמרת המצב הבינלאומי. כאן נתגלתה שוב כל אי-הנורמליות שבמבנה משק הכספים בארץ, מחמת העדרו של בנק ממשלתי מרכזי, הבא, כרגיל, לעזרת המוסדות הפיננסיים הבריאים בשעות של בהלת מפקידים, ומחמת העדר פיקוח ממשלתי קפדני (היינו עדים גם לקרבנות קשים בגלל הליקויים הללו). בנק הפועלים עמד איתן כל תקופות המשבר, אשר הלכו ונשנו מסוף 1935 (מלחמת איטליה-חבש) זה פעמים אחדות – ב-1935, בבהלת 1938, בספטמבר 1939 (יום פרוץ המלחמה) ובמאי 1940.

הבנק ידע גם לשמור על ערך מניותיו ותמיד ביקש דרכים לעשותן נייר-ערך עובר לסוחר, שאינו נקנה בתורת תרומה, אלא כהשקעה רגילה, אם כי תפקיד זה הוא אחד הקשים ביותר בתנאי הארץ. כדי להשיג מטרה זו שמרה הנהלת הבנק שמירה מעולה זה 8 שנים רצופות (מ01932 ואילך) על תשלום קבוע ומסודר של הדיבידנדה (4%) על המניות.

ולבסוף עוד נקודה אחת: שער הרבית של הבנק. השער עולה ברוב המקרים ל-8% ומעורר תלונות מצד לקוחות ידועים, בעיקר מצד המשקים החקלאיים שאין ביכלתם לשאת בעול זה. הבעיה מחכה עדיין לפתרונה, והוא אחד ואין שני: ריבוי ההון העצמי של הבנק, ולכך מופנים המאמצים המרובים של הנהלת הבנק, שהוכתרו גם בהצלחה ניכרת.

“ניר”

כבר נאמר לעיל שמפעלה המשקי של ההסתדרות בשטחיו השונים זקוק קודם כל לאשראי ארך-מועד, ואין בזה חידוש. כל מפעל התישבותי הקשור בחקלאות לסוגיה השונים ומצריך הקמת כלי-ייצור ומכשירי שיווק, בתי-מלאכה וחרושת ושכונות בערים ובכפרים – זקוק להון-השקעה שאינו ניתן להיפרע אלא במשך תקופה ארוכה מאוד.

בתנאי מציאותנו נאלצה “חברת העובדים” לקבל עליה את התפקיד הזה, נוסף על העזרה הגדולה של התנועה הציונית וקרנותיה השונות. למטרה זו הקימה מכשיר מיוחד, שתפקידו לרכז בדרכים חדשות את ההון להשקעות ארוכות-מועד – היא חברת “ניר” בע"מ, שהתחילה לפעול, בתבניתה כיום, בשנת 1935.

הטבלא הבאה משקפת את גידולו של הון החברה לצורותיו השונות (כל הסכומים בלא"י):

	1935	1936	1937	1938	1939
1. מניות יסוד	5.000	5.000	5.000	5.000	5.000
2. מניות רגילות	29.096	45.163	55.137	68.173	87.799
3. קרן מלואים ומיוחדות	9.712	20.000	35.000	49.500	55.981
בס"ה הון רגיל יחד עם הקרנות	43.808	70.163	95.137	122.673	148.780
4. מניות בכורה הניתנות לפדיון	57.479	126.614	147.893	170.853	155.761
בס"ה הון מניות	101.287	196.777	243.030	293.526	304.541

ההון העצמי במוסד זה עלה. איפוא, במהירות גדולה יותר מאשר הונו העצמי של בנק הפועלים. והטעם הוא משום שכאן פעלו התנאים המיוחדים של מפעל ה“העברה”, כי כל התקשרות עם עולה חדש, בעל אמצעים, ביחס להעברת הונו לארץ היתה מותנית ברכישת סכום מניות-בכורה הניתנות לפדיון. הגידול המהיר הזה של הון-מניות הניח לחברה אפשרות לפתח את ריכוז האמצעים גם בדרכים אחרות ע“י הוצאת אגרות-חוב לתקופת פרעון של 20–15 שנה וע”י קבלת מלוות ופקדונות ארוכי-מועד. כך קיבל מאזן הפסיב של החברה את קוי ההפתחות דלקמן (כל הסכומים בלא"י):

	1935	1936	1937	1938	1939
הון מניות רגיל וקרנות מלואים	43.808	70.163	95.137	122.673	148.780
הון מניות בכורה	57.479	126.614	147.893	170.853	155.761
אגרות חוב		87.580	132.400	151.200	174.210
מלוות ופקדונות	11.562	74.034	43.418	52.029	34.006
סעיפים אחרים	123.773	52.535	75.539	103.109	89.925
ס"ה המאזן	337.622	410.926	504.387	609.864	602.682

גידול מהיר זה של האמצעים איפשר לחברה לפתח גם את הפעולות האקטיביות שלה, הן באמצעיה היא והן מתוך שיתוף עם גורמים אחרים: ב-1936 ניתנו הלואות 178.408 לא“י ב-1936 – 189.992 לא”י, ב-1937 – 169.563 לא“י, ב-1938 – 176.955 לא”י, ב-1939 – 140.399 לא"י. הלואות אלו ניתנו, בעיקר, למטרות חקלאיות שונות, הדורשות, כאמור, אשראי לזמנים ארוכים, כגון: סידור הספקת מים והשקאה, מטעים, רכישת מכונות חקלאיות, בנינים לדירה ולצרכי המשק, רכישת בהמות-חלב, סידור רפתות ולולים וכו' וכו'.

אולם הקשר עם השוק הפרטי והשיתוף עם מוסדות אחרים אילצו את החברה לגוון את השקעותיה ולהלוות כספים גם בעיר. הטבלא דלקמן (עמוד 261) מראה שב-1935 היו שקועים בחקלאות 85% של כל ההלואות, ולסוף 1939 ירדו ההשקעות החקלאיות עד 47%–46%. לעומתן, עלו ההשקעות במוסדות כספיים ובמפעלים עירוניים עד ל-54%.

חברת “ניר”, לא בלבד שהשיגה את המטרה שלשמה נוסדה, אלא גם היתה גורם חשוב להעברת הונה של העליה הגרמנית. ואף אם היו כמה סידורים שעלו, באופן יחסי, ביוקר לעולה, אין ספק שדרך זו היתה בשבילו אחת הדרכים החשובות והמועילות ביותר.

פעולות “ניר” במשך 5 שנים

(הסכומים כוללים רבית לשנים הבאות. כל הסכומים בלא"י)

	1935	1936	1937	1938	1939
1. בנינים בניני משק ודירה למוסדות 2. הספקת מים והשקאה 3. מטעים הדר, עצי פרי וענבי מאכל 4. רכישת מכונות 5. גידור 6. רכישת בהמות-חלב 7. ענף הלול 8. הון חוזר 9. מוסדות כספיים וציבוריים (לרכישת קרקעות ועוד) 10. שיכון במושבות 11. שיכון בערים 12. מטרות שונות	74.561 31.157 48.936 4.973 228 7.580 – 21.295 21.553 – – –	94.149 56.670 42.058 17.208 7.776 6.168 – 18.836 45.613 13.505 56.755 3.828	100.352 68.677 33.871 29.804 7.063 8.294 – 36.993 50.991 45.714 66.045 3.754	92.878 70.096 41.922 15.664 3.722 4.439 – 26.202 125.525 39.613 68.422 2.684	88.422 65.383 37.503 8.913 2.301 4.090 3.564 33.771 125.293 65.605 63.009 12.595
בס"ה 13. שטרות בנכיון	210.283 9.269	362.566 6.443	451.558 8.461	491.167 5.115	510.449 1.505
בס"ה פחות רבית לשנים הבאות	219.552 46.024	368.999 76.456	460.019 105.892	496.282 91.512	511.954 88.885
ס"ה יתרת ההלאות (קרן בלבד)	173.528	292.543	354.727	404.770	423.069

קופות-המלוה

הקופות השיתופיות למלוה וחסכון של העובדים בארץ שייכות לפי המבנה שלהן, הארגוני והחוקתי, לקואופרטיבים לאשראי מסוגו של שולצה-דליטש. הונם – דמי-חבר, שאפשר בתנאים ידועים לקבלם בחזרה בשעת יציאה מן האגודה; החברים נושאים באחריות הדדית, מוגבלת לפי התקנות, לעסקי האגודה בכללם; המוסדות המנהלים נבחרים באופן דמוקרטי באספות כלליות של החברים; האגודה שואפת לא לרווחים לשם חלוקת דיבידנדה, כי אם לשרות נוח וטוב לחבריה במתן אשראי; הקרנות המצטברות מעודפי הרווחים שייכות לכלל האגודה ואינן מתחלקות בין החברים. עד כאן כדרך כל הקופות שבעולם.

ואולם יש בקופות אלו משהו מיוחד, שאין דוגמתו במקום אחר, פרט להתחלות פחותות-ערך בזמנו באוסטריה או בארצות-הברית. והיחוד הזה איננו במבנה הארגוני שלהן, אלא בהרכבן החברתי. בכל מקום מקיפים הקואופרטיבים-לאשראי בערים את מעמד בעלי-המלאכה והסוחרים הזעירים, ובכפרים את האיכר הבינוני; אצלנו הנושא הוא הפועל השכיר בעיר ובמושבה. כבר עמדנו לעיל על התנאים המיוחדים שגרמו לכך, שהפועל אצלנו מופיע לא רק כצרכן וכחוסך, אלא גם כיצרן הזקוק לאשראי. קופותינו הצליחו במשך זמן קיומן להקיף חלק גדול מאוד מציבור זה, שלמענו נועדו.

הטבלא הבאה נותנת לנו מושג על ריבוי החברים בקופות בערים, במושבות הגדולות ובמושבי-העובדים:

מספר הקופות ומספר חבריהן

	בערים	במושבות	במושבי עובדים	בס"ה
לסוף 1926	3 – 1950		2 – 208	5 – 2158
" 1930	3 – 4692	1 – 772	4 – 356	8 – 5820
" 1935	3 – 13842	11 – 6034	11 – 871	25 – 20747
" 1939	3 – 18308	10 – 7526	9 – 658	22 – 26469

אף שנות המשבר, עקב מאורעות-הדמים, לא עיכבו את הריבוי. במידה שהפועל העברי היכה שרשים בארץ גדלו צרכיו לאשראי, רבו גם האמצעים החפשיים שנמצאו בידיו, נוצרה האפשרות לראותו לא רק כלווה כי אם גם כמפקיד וחוסך. באופן כזה נוצרו התנאים האובייקטיביים ההכרחיים לפעולה בנקאית נורמלית: מצד אחד ריכוז סכומים ניכרים עלדידי משיכת החסכונות והפקדונות (בתוספת אשראי מאת הבנקים המרכזיים) ומצד שני סיפוק אשראי למועדים קצרים וארוכים למטרות שונות.

את גידול האמצעים הכספיים לפי שלושת סוגיהם העיקריים – הון עצמי. פקדונות וחסכונות ואשראי ממקורות אחרים – יש לראות מתוך הטבלא הבאה (הסכומים – בלא"י):

	הון עצמי	%	פקדונות וחסכונות	%	מלוות ממקורות אחרים	%	בס"ה	%
לסוף 1926 " 1930 " 1935 " 1939	1459 7079 67184 98083	25.2 21.1 14.7 17.9	736 12244 245442 247022	13.5 36.4 53.9 44.9	3265 14196 142323 204122	61.3 42.5 31.4 37.2	5460 33519 454949 549227	100 100 100 100

התפתחותם של שלושת המקורות הנ"ל במשך 10 השנים האחרונות נשקפת מתוך הטבלא הבאה (אם ניקח את מספרי 1930 כ-100):

שנה	הון עצמי	פקדונות וחסכונות	מלוות ממקורות אחרים	בס"ה
1930	100	100	100	100
1935	949	2004.6	1002.5	1357
ראשית 1940	1385.5	2017.5	1438	1641.5

מתוך שתי הטבלאות הללו אתה רואה לא רק את גידולם האבסולוטי המהיר של האמצעים הכספיים (פי 13½ ב-5 השנים הראשונות 1935–1930 ופי 16½ בכל עשר השנים האחרונות), אלא גם את השינויים החשובים שחלו בהרכב הפנימי של האמצעים הללו: המלוות ממקורות אחרים, שהיו קרוב למחצית כל הסכומים ב-1930 (בדיוק: 42.5%) ירדו לראשית 1940 עד 37.4%; לעומת זאת גדלו הפקדונות מ-36.4% עד ל-44.9%. הרי שהקופות הצליחו לרכוש את אמונו של ציבור הפועלים, אשר הפקיד אצלן את חסכונותיו בבטחון גמור. ליום 1.8.39 (בסמוך למלחמה) הגיעו הפקדונות והחסכונות בקופות ל-322.000 לא"י, ורק בהלת המפקידים שפרצה בחדשים ספטמבר–אוקטובר הורידה את הסכום עד

ל-247.000 לא"י בסוף 1939.

סוגי ההלואות הניתנות ע"י הקופות לחבריהן מתחלקות, כמקובל, לשתי קטגוריות גדולות: א. הלואות פרודוקטיביות ב. הלואות למטרות סוציאליות. הסוג הראשון כולל את ההלואות הניתנות לרכישת מכשירים או בהמות-עבודה, הכנסת דמי-חבר לקואופרטיב יצרני או שרותי, רכישת מגרש, הקמת בית, סידור משק-עזר, תשלום דמי-חכירה של בית-מלאכה או מגרש וכדומה. הסוג השני כולל את ההלואות הניתנות לחבר שהוא במצב דחוק לרגל הוצאה גדולה שהוטלה עליו בבת-אחת והיא למעלה מיכלתו באותה שעה, כגון: תשלום שכר-דירה מראש, נישואים, לידה, מחלה, הבראה, עזרה דחופה לעליית קרובים, תשלום חובות, שביתה וכדומה. ואף שהסוג הראשון הוא לכאורה מלבב יותר, בהיותו יוצר בסיס כלכלי מוצק ללווה ואפשרות לשלם את חובו ע“י תוספת ריוח או ע”י חסכון בהוצאות, הרי גם הסוג השני איננו “נחות-דרגה”. כבר ראינו בארצות שונות שהעדר עזרה רציונלית באשראי זול בשעת דחק סוציאלי הסגיר המוני עובדים לניצול אכזרי ולשעבוד נצחי בידי מלוים ברבית קצוצה. ואולם יש הבדל בין שני הסוגים: הסוג הראשון מצריך עפ’י רוב אשראי ארך-מועד – כי אין המכונה או הבית שנרכשו יכולים להשתלם במשך זמן קצר – ואילו בסוג השני אפשר להסתפק בהלואות קצרות-מועד של 18–12 חדשים. ברי, שאחוז ההלואות ארוכות-המועד גדול יותר בכפר, במקום שהאשראי דרוש למטרות חקלאיות, מאשר בעיר, שבה גדול יותר אחוז ההלואות למטרות סוציאליות.

מובן, שבשנים הראשונות, כאשר הונן העצמי של הקופות היה מצער והן ניהלו את פעולותיהן, בעיקר, בכספים שקיבלו בהלואה מאת הבנקים – לא יכלו לפתח פעולה רחבה. ההלואות לחברים היו ברובן בסכומים של 25–5 לא"י על מנת לסלקן בתשלומים חדשיים במשך 12–10 חדשים, ואף שער הרבית היה גבוה מאוד (התחילו ב-12½%), כיוז שהמחזור הקטן לא הספיק לכסות את כל ההוצאות להנהלת הענינים. ואולם במידה שהקופות הלכו והתבססו, במידה שגדל הונן העצמי וקרנות המלואים, במידה שרבו סכומי הפקדונות, ובהם גם פקדונות לזמנים קבועים וארוכים ונפתחו מקורות חדשים לקבלת הלואות ארוכות-מועד (“הסנה”, ‏“ביצור”, “ניר” ובנק הפועלים), ניתנה האפשרות להרבות גם במתן הלואות לזמנים ארוכים, בעיקר לשם שיכון וסידור משקי-עזר, ולאט לאט הורד גם שער הרבית, אם כי לא בכל המקומות ולא במידה הרצויה.

את ההתפתחות של מתן ההלואות ויתרותיהן אפשר לראות מתוך הטבלא הבאה (הסכומים בלא"י):

השנה	מספר הקופות	ניתנו הלואות	היתרה של ההלואות
26–1925	5	15.136	6.097
1930	8	52.247	19.109
1933	18	167.099	80.961
1935	25	422.000	333.762
1938	22	314.128	385.750
1939	22	388.555	426.808

הננו רואים, שהגידול וההתרחבות לא פסקו אפילו בשנות המאורעות הקשות. אמנם, שנות המשבר וחוסר העבודה, אשר דלדלו את ציבור הפועלים, השפיעו לרעה על מהלך עבודתן של הקופות וגרמו לריבוי המפגרים וסכומי-הפיגורים ביחס ליתרת ההלואות. אולם הזהירות בהנהלת העסקים, השמירה על הבטחת הרזרבות הדרושות לשעת צרה כי תבוא, עמדו לקופות אפילו בשנים האחרונות המסוערות, כאשר הורגשה סכנת המלחמה המתקרבת והמוני המפקידים הובהלו כפעם בפעם ע"י מאורעות מדיניים שונים.

ודאי, יש עוד כמה וכמה נקודות חשובות הטעונות שכלול: הורדת שער הרבית, הגדלת האמצעים מכל שלושת המקורות, חינוך יסודי של ציבור החברים לעקרונות הקואופרטיביים, ובעיקר ‏– לחסכון ולשימוש רציונלי באמצעים הנתונים לרשותם. נקודות אלו יעסיקו עוד הרבה את המוסדות המנהלים של הקופות – ועל כולם את “ברית הפיקוח” של קופות המלוה. אולם אין ספק כי נוצר מכשיר חשוב בחייו החברתיים והמשקיים של ציבור העובדים בארץ.

סיום

גם בשדה האשראי והפיננסים צעדה התנועה הקואופרטיבית צעדים חשובים בדרך שחרורם של מיליוני חבריה מתלותם במשק הקפיטליסטי עם כל הכרוך בו. לא קלים היו נסיונותיה בשדה זה, ולעיתים הביאו לידי כשלונות קשים. אולם, כידוע, התנועה הקואופרטיבית של המוני העמלים אינה הופעה נבדלת, אלא חוליה בשרשרת מלחמתו הפוליטית והארגונית של ציבור העובדים. היא גם אחד הביטויים של התפתחות הדמוקרטיה כולה. כל כיבוש נוסף של הפשיזם פירושו גם הרס וחורבן לתנועה הקואופרטיבית באותה

הארץ. שינוי המפה הפוליטית לרעה או לטובה גוררת אחריו גם שינוי מקביל של המפה הקואופרטיבית.

בשעה שנכתבת סקירה זו, וביחוד בחדשים המעטים שלאחריה, עלה הנחשול הנאצי לכבוש את אירופה ואת העולם כולו. אחד אחרי השני נכרתו אילנות קואופרטיביים ענפים ומפוארים, פרי עמל וגידול של עשרות בשנים, המפעל הנהדר שהוקם במשך תקופה ממושכת של בניה קפדנית ומאומצת נחרב בן לילה. ויותר מאשר בכל זמן אחר נעשה ברור למיליוני חברי הקואופרטיבים, אשר בארצות שונות האמינו עוד בתורת “נייטרליותה הפוליטית” של התנועה הקואופרטיבית, שגורלה קשור קשר בל-ינותק עם גורלה ועתידה של הדמוקרטיה האמיתית – תנועת הפועלים המשחררת.

א. זברסקי ¹

יהודה אייגס

חוקי-הברזל של הנהלת החשבונות הכפולה כוחם יפה בבנקאות כמו בכל שאר עסקים. חוק הרישום הכפול הוא בנין-אב, והחובה והזכות – אבני-יסוד בכל המערכה הגדולה הזאת, הלובשת כאן צורה של פנקסים גדולים ועבים, ושם צורה של כרטיסים נפרדים למאות ולאלפים, ועליהם מושתת כל רישום בפנקס, ביומן או בחשבון. ואף-על-פי-כן רבים ההבדלים בין מערכת-החשבונות בבנקים לבין זו שבעסק מסחרי רגיל. וגם בקרב הבנקים יש לתחום תחומים בין בנק מסחרי רגיל לבין בנקים שנועדו לתפקידים מיוחדים, כמו הבנקים החקלאיים, האיפותיקאיים וכדומה, אשר שטח פעולתם שונה באפיו ובטיבו משל הבנקים המסחריים, ולכן שונה בהם גם מערכת החשבונות והחשבונות עצמם. כאן ידובר. בעיקר, על

בעיות החשבונות בבנקים המסחריים, שהם רוב בנין ורוב מנין של הבנקים בכלל.

מחזור הכספים

הדבר היסודי המבדיל בין העסק הבנקאי לבין העסק המסחרי, אם של מקח וממכר ואם של ייצור, או של הובלה וכדומה, הוא, שבבנק – הנושא העיקרי, הציר שעליו יסובו כל הענינים, הוא הכסף, הממון, ואילו שאר עסקים נושאיהם העיקריים הם כל מיני סחורות ושרותים שתמורתם נותנים או מקבלים כספים. בעסק הבנקאי אין חשבונות של סחורה ואין הוא מטפל בה אלא בשעה שהוא מופיע כמתווך פיננסי בין הקונה לבין המוכר. הכסף שבעין וההתחייבויות הכספיות – הם הם הסחורות המהלכות בבנק והם הם המטביעים את חותמם על כל הפעולות וממילא על מערכת החשבונות.

חמש צורות לכסף במוסדות הבנקאיים ולכל אחת מהן מדור שלה בהנהלת החשבונות: א) ההון היסודי, ב) כספים מופקדים, ג) כספים שוטפים, ד) מקרקעים ומטלטלים, ה) אשראי ללקוחות.

א) ההון היסודי

החשבון הראשון במעלה הוא חשבון ההון שהושקע בעסק במזומנים. הון מושקע זה מופיע על-פי רוב בחשבון מניות, אשר נפרעו במלואן במזומנים. אם יש מניות אשר עדיין לא נפרע מחירן המלא, קובעים אותן בחשבון מיוחד. יש מצרפים אותן לחשבון הכללי של המניות ורואים אותן במקום זה כמסולקות, ואת התשלומים החסרים מבליטים במקום אחר, בחשבון חייבים בעד מניות. פרשה מיוחדת במדור זה הם החשבונות של קרנות המלואים השונות, שהופרש להן שנה שנה מתוך הרווחים של המוסד לשם כיסוי הפסדים וגרעונות העלולים לבוא בזמן מן הזמנים. חשבונות אלו קשורים גם בפנקסים מיוחדים לחשבונות בעלי המניות ולחשבונות של קרנות המלואים, לסוגיהן.

ב) הכספים המופקדים

מספר החשבונות היסודיים הכרוכים בעסקים הפסיביים של הבנק אינו רב ביותר, אולם היקפם תלוי בהיקפו הכספי והמסחרי של הבנק. מקום בראש תופס במדור זה חשבון עובר-ושב של מפקידים, שאינם קשורים בזמני פרעון ושהרשות בידם להוציא את כספם בכל עת שירצו. התנועה בחשבון זה היא על-פי רוב הגדולה ביותר שבמערכת החשבונות של הבנק. שונה ממנו חשבון הלקוחות המפקידים את כספם בבנק לזמנים קבועים ואין להוציאו קודם זמנו. לחשבון זה ייקרא “פקדונות”. כאן שער הרבית גבוה מאשר בסוג הקודם, ובעוד שבחשבון עובר-ושב מחשבים את הרווחים, כרגיל, בכל חצי-שנה, הרי בחשבון פקדונות חישוב זה נערך כל ימות השנה לפי הצורך ולפי זמני הפרעון של כל סכום וסכום. מובן מאליו, כי בסוף השנה נערך חישוב הרווחים לכל חשבונות המפקידים ללא הבדל סוג. בתוך המדור הזה קובעים מקום לעצמם פקדונות הנכנסים לקופת הבנק בסכומים זעירים בבחינת חסכונות ולא לשם תנועת עובר-ושב. הקו האפייני בחשבונות אלו הוא, שצד הזכות שלהם תנועתו מרובה אבל מורכבת מסכומים קטנים, ואילו בצד החובה שלהם התנועה קטנה מאוד.

הכספים הנכנסים לקופת הבנק לפי שלושת הסוגים הנ"ל יוצאים ממנה, כאמור, על פי דרישה ראשונה של המפקידים או בהגיע זמן-הפרעון הקבוע, בלי כל הגבלות וסייגים. אולם יש גם פקדונות שהם מותנים ומוגבלים על ידי שני מפקידים, שהבנק הוא בתורת שליש ביניהם, אשר לו ניתנה הרשות לשלם את הפקדון לאחד הצדדים, או לשניהם ביחד, רק לאחר שיתמלאו תנאים מסוימים המפורשים בחוזה הפקדון. לחשבון פקדונות מסוג זה ייקרא השלשות. הוצאת הכספים בסוג זה דורשת זהירות יתירה. לא די בבקורת החתימות של המפקידים ומצב חשבונותיהם בכלל, אלא חובה מוטלת לדקדק אם נתמלאו כל תנאי ההשלשה ואם מותר לו לבנק להעביר את הכסף מרשות לרשות.

הנהלת-החשבונות יכולה גם להרבות את מספר החשבונות הראשיים במדור הפקדונות על ידי מיון מדוקדק יותר ומפורט יותר, אולם בדרך-כלל ממלאים הארבעה הנ"ל את כל מערכת הכספים המופקדים בבנק.

ג) הכספים השוטפים

היקף החשבונות במדור זה תלוי הרבה במידת הליקבידיות של כספי הבנק בכלל. בתורת אלה רואים לא רק את היש שבקופה, אלא כל ערך שאפשר להפוך אותו בכל עת לכסף בעין. אולם בכל עסק מסחרי חשבון הקופה כולל את כל הכספים על כל סוגיהם וצורותיהם (לעיתים קרובות גם את הכספים המופקדים

בבנק), ואילו בבנק כל סוג של מזומנים קובע לעצמו חשבון מיוחד.

מלבד חשבון הקופה, שהוא היסודי במדור זה ומבליט את ההכנסות וההוצאות של הבנק במזומנים במטבע המדינה, מופיע כאן חשבון מטבעות חוץ, הנותנים ענין רב לטרנזאקציות המסועפות בבנק המסחרי.

חשבון זה מתנהל בשני טורים, האחד למטבע המדינה והשני למטבע חוץ, ולכל מטבע – חשבונו המיוחד. בסוף השנה מתאימים את שתי היתרות שבשני הטורים לפי שער המטבע בשוק העולמי ביום האחרון של השנה. בעסק מסחרי רגיל אין מבדילים בין המזומנים בקופה לבין שיקים משוכים על בנקים, כי אלו ואלו הם חלק של הקופה. לא כן בבנקים; כאן כל השיקים המתקבלים על ידי הקופה והמשוכים על בנקים שונים בעיר, במדינה ובארצות-חוץ מרוכזים בחשבון מיוחד – חשבון השיקים, ורק לאחר שמעבירים

את השיקים השונים לבנקים שעליהם הם משוכים, רק אז מוציאים אותם מחשבונם זה ומחייבים בהם את חשבונות הבנקים השונים. שיקים המשוכים על בנקים במדינות חוץ מופיעים בחשבון בשני מטבעות, של פנים ושל חוץ, וגם כאן יש תיאום שתי היתרות לסוף השנה לפי השער בשוק-הכספים העולמי.

את מצב הקופה ויתרתה בודקים יום יום לאחר סיום כל הפעולות, והוא הדין במטבעות חוץ ובשיקים.

כל בנק משתדל שלא יצטברו בקופתו סכומים גדולים מדי ולשם בטחון הוא מעביר רובם לבנקים הגדולים ממנו בעיר או במדינה, כגון לבנק הממשלתי, לבנק המרכזי וכדומה, ואינו מוציא מהם אלא כדי הצורך. היחסים בין הבנקים שבמדעה הם בכלל ערים ומשולבים. על כן חשבון הבנקים הוא אחד החשבונות הגדולים ביותר. בו עוברים, כאמור, כל השיקים המשוכים על הבנקים; ומכיון שבארצות התרבות, מקום שם הגיעו המסחר והתעשיה לידי התפתחות ניכרת, השיקים הם אמצעי-תשלום שכיח, רבה מאד התנועה בחשבון הבנקים. לקוחות רבים נוהגים גם לסדר את סילוק שטרותיהם לבנקים באמצעות הבנק שאתו הם עומדים בקשר מתמיד, וגם סידורים אלה מהדקים את הקשרים שבין הבנקים ומרבים את תנועת הכספים ביניהם. למדור זה שייך גם חשבון המסלקה (Clearing House) וחשבון השיקים-בדואר במקומות שהם קיימים.

הבנקים מנהלים בינם לבין עצמם חשבונות של רווחים לזכות ולחובה. הבנק הגדול יותר מנהל את חשבון הרבית של הבנק הקטן ממנו, והוא גם השולח העתקי-החשבונות לבנקים השונים. החיובים והזיכויים של הרווחים נערכים בכל מחצית שנה או רבע שנה, הכל כמנהג המדינה. תיאום החשבונות בין הבנקים הוא סעיף עיקרי בהנהלת החשבונות הבנקאית.

אם הבנק איננו יחיד לעצמו אלא חוליה בשרשרת מסועפת של מרכז וסניפים, נקבע להם מדור מיוחד בהנהלת החשבונות, המתנהל כשאר חשבונות הבנקים, אלא שבשעה שהבנקים מנהלים את חשבונותיהם בינם לבין עצמם בהוספת רווחים, הרי בין מרכז הבנק לבין סניפיו יש לעיתים הסכם שלא להוסיף רווחים לחשבונות, כי בין כך ובין כך מאבדים רווחים אלה את ערכם הממשי בחשבון הכללי של מרכז הבנק.

בדומה לזה מתנהלים גם חשבונות הבאי-כוח (קורספונדנטים) של הבנק בחוץ-לארץ, אלא שבהם, כמו בחשבונות של מטבעות חוץ ושל שיקים המשוכים על ארצות-חוץ, קבועים שני טורים, אחד למטבע המדינה ואחד למטבע חוץ, ותיאום שתי היתרות נעשה בסוף השנה לפי שער המטבע בשוק העולמי. גם כאן נערך חשבון של רווחים למועדים קבועים, ובדיקת החשבונות ותיאומם הוא יסוד מוסד ליחסים מסודרים בין הבנק לבין המוסדות בחוץ-לארץ. נוהגים בבנקים להבחין בין חשבונות שהבנק פותח אצל הבאי-כוח, הנקראים חשבונות נוסטרו, לבין חשבונות שהבאי-כוח פותחים בבנק, והם חשבונות לורו. בחשבונות נוסטרו שולח הבא-כוח את העתק החשבון הכללי לבנק לשם בדיקה ותיאום; בחשבונות לורו הבנק שולח את חשבונו לבא-כוח. לעיתים מסכימים ביניהם הבנקים להבדיל בין הרווחים של חשבונות נוסטרו לבין הרווחים של חשבונות לורו. ברישום השיקים הנמשכים על הבאי-כוח שבחו"ל יש לבנקים שיטות שונות. יש המזכים את חשבונותיהם תיכף, עם משלוח הודעות-הזיכוי על משיכת השיקים, ויש מאחרים את הזיכויים הללו עד לקבלת הודעות-החיוב מאת הבאי-כוח, ובינתים, בין משלוח הודעות הזיכוי לבין קבלת הודעות החיוב, מזכים בהם חשבון-מעבר של משיכות על חוץ-לארץ. רוב הבנקים בוחרים בדרך הראשונה, שלא לטעות ביתרות חשבונות הבאי-כוח ולבוא לידי מכשול.

מחוץ לכל החשבונות האמורים המבליטים את מידת הליקבידיות של כספי הבנק ישנם במדור זה עוד חשבונות אחדים שמידת הליקבידיות שלהם איננה כה שלמה ומוחלטה כמו בחשבונות ההם. בנקים בעלי ליקבידיות מרובה נוהגים לשמור על המזומנים שלהם בניירות-ערך שיצא להם מוניטין במדינה או בשוק העולמי, ואין אף בנק אחד בעל ערך פיננסי אשר בתיקים שלו לא יתרכזו ניירות-ערך שונים המתהלכים בבורסה שבמדינה או בארצות-חוץ. גם בחשבון זה הולכים שלובים שני סכומים: הסכומים האפקטיביים, שבהם נקנו או נמכרו הניירות, והסכומים הנומינליים של הניירות. כחשבונות-משנה בתוך חשבון ראשי זה מופיעים חשבונות מיוחדים לתלושים המצורפים לניירות הערך השונים. לקוחות רבים מוסרים את התלושים לגביה לבנק העומד אתם בקשר. בעיקר נהוג כך לגבי תלושים של ניירות-ערך שמחוץ למדינה, ובבנקים גדולים נותן הטיפול בתלושים ענין רב למחלקת ניירות-הערך.

ד) מקרקעים ומטלטלים

מסוג אחר הם חשבונות מקרקעים של הבנק. כאן יש לקבוע חשבונות לעצם הנכסים במחיר שנקנו או שנבנו – לחוד, ולהוצאות הקשורות בהחזקת הנכסים, שמירתם, ביטוחם, בדקם וכדומה – לחוד. ההכנסות הבאות מן הנכסים האלו קובעות לעצמן שוב חשבונות מיוחדים, ואין לאַחד אותם עם שום חשבון אחר במדור זה. עודף הכנסות הנכסים על ההוצאות הקשורות בהם אינו מפחית את הערך הנומינלי של הנכסים, אלא נחשב כחלק מהרווחים הכלליים של הבנק, ואין לו כל שייכות עם הפחתת הערכים הנעשית

כרגיל לסוף שנת המאזן.

והוא הדין בחשבונות המטלטלים (האנבנטר), ז. א. הרהיטים וכל מכשירי-המשרד, שהם מדור לעצמם.

ה) אשראי ללקוחות

ההון היסודי ביחד עם הכספים המופקדים בבנק, אחרי ניכוי הכספים השוטפים, הם הם המשמשים למוסד מקור למתן אשראי ללקוחותיו בצורות שונות, ולכל אחת הצורות מדור שלה בהנהלת החשבונות.

אחת מצורות האשראי המקובלות ביותר הוא נכיון-שטרות, והוא גם סעיף חשוב בהנהלת החשבונות. לכל לקוח יש חשבון שלו ובו כל פרטי השטרות: המספר הסידורי, שמות החותמים, שמות הערבים, זמני הפרעון, מקומות הפרעון והסכומים. ליד כל שטר – טור מיוחד לסימון יום פרעונו למעשה, כדי להקל על הבדיקה של טיב השטרות העומדים עדיין לפרעון ולעמוד על טיב חותמי השטרות, אם מדייקים הם בפרעון שטרותיהם ובאיזו מידה. נוהגים לרשום בראש החשבון, במקום המיועד לכך, את מידת האשראי שאושר ללקוחות ע"י הנהלת המוסד.

צורת אשראי שניה, אשר בארצות בעלות כלכלה ותעשיה מפותחות היא תופסת מקום לא פחות חשוב מאשר הצורה הראשונה, הוא האשראי עפ“י חשבון מיוחד, הנקרא אצלנו חשבון עובר-ושב-חייבים, או חשבון חוזר דביטורי. האשראי הניתן ללקוחות בזה הוא לפי חשבון שוטף ואינו קשור כל כך בזמני-פרעון קבועים, אולם הוא כרוך על-פי רוב בבטוחות מסוגים שונים, ואחת מן הבטוחות המצויות ביותר הם שטרות של לקוחות. השטרות האלה הנמסרים ע”י מקבל האשראי לבנק הם לא לשם נכיון אלא אך ורק כדי לזקוף את סכומיהם לזכות החשבון במידה שיבואו לידי גביה. חשבון עובר-ושב זה נבדל מחשבון עובר-ושב-זכאים, שדובר עליו לעיל, בזה שהנ“ל יתרתו תמיד לזכות בעל-החשבון ואין המוסד משלם לו סכום העובר את גבול היתרה, בו בזמן שבחשבון עובר-ושב-חייבים יש ללקוח הזכות להוציא כספים במידת האשראי שהוקצב לו בחשבון זה ע”י הנהלת המוסד. על-פי רוב נקבעת מידה זו לפי סכום השטרות שניתנו לבטחון ולפי טיב חותמיהם, וכרגיל ניתן האשראי בשיעור של 75%–50 מסכום השטרות.

חובו של הלקוח בחשבון זה נפרע בשני דרכים: א) במזומנים שהוא מכניס לזכות חשבונו, ב) בתמורת השטרות שמסר לבנק לשם בטחון האשראי והם הולכים ונפרעים ומשמשים לכיסוי החוב. נמצאנו למדים, שסוג זה של אשראי מצריך בהנהלת החשבונות שני חשבונות נפרדים: חשבון עובר-ושב-חייבים, המבליט את כל היקף הפעולה של בעלי החשבונות לחובה ולזכות, וחשבון שטרות לבטחון המראה את מחזור השטרות שהוכנסו ע"י הלקוחות ושנפרעו בזמנים השונים. בחשבון הראשון קובעים, נוסף על הטורים לתאריך הפעולה, לפרטיה ולסכומיה, גם טור – לשם חישוב הרבית המגיעה מאת בעל החשבון. חישוב זה נעשה, לרוב, אחת לשלושה חדשים, אם אין בענין זה הסכם אחר בין המוסד לבין הלקוחות. גם בחשבון זה רושמים במקום קבוע את מידת האשראי שהוקצב ללקוחות. חשבון שטרות-לבטחון דומה בצורתו לחשבון נכיון-שטרות לכל הפרטים. שטרות אלו כשהם נכנסים למוסד אין מזכים בהם את חשבונות הלקוחות בעובר-ושב-חייבים אלא לאחר פרעונם ממש. החיובים והזיכויים שבחשבונות עובר-ושב-חייבים הם אך ורק במזומנים ולא בשום צורה אחרת. בתקופת המעבר שבין הכנסת השטרות לבנק ובין פרעונם מזכים בשטרות אלו חשבון-מעבר המכונה מוסרי-שטרות-לבטחון.

שני סוגים אלה של אשראי מבוססים בעיקרם על בטוחות מסחריות – שטרות של לקוחות. אולם יש אשר הבנק דורש מן הלקוחות בטוחות ממשיות בצורות אחרות. אחת הצורות המקובלות היא בטוחה של מקרקעים, שהלקוחות מעמידים אותם בדרך חוקית לערבות חובותיהם בבנק. אשראי זה יש לו לעיתים חשבון מיוחד בהנהלת החשבונות, שצורתו אינה נבדלת במאומה מצורת החשבון של עובר-ושב-חייבים. הוא דורש זהירות מיוחדת בכל התעודות והמיסמכים החוקיים הנוגעים לו והם שמורים בתוך תיקים מיוחדים לכל חשבון וחשבון.

בזמנים כתיקונם ניתן גם אשראי בעבוט של ניירות-ערך מן הניירות שיש להם מהלכים בבורסות המדינה; וגם לזה נקבע, כמובן, חשבון מיוחד.

בבנקים שונים נהוג גם אשראי בעבוט של סחורות. כרגיל, מוסרים הלקוחות את סחורותיהם למחסני הבנק ומוציאים אותן משם בשיעורים שונים במידת התשלומים שלהם לבנק על חשבון האשראי. גם סוג זה קובע לעצמו חשבון מיוחד בהנהלת החשבונות. מלבד הטורים הרגילים נקבעים בו טורים מיוחדים המראים את מכסות הסחורות שנכנסו למחסני הבנק ויצאו מהם, למען יוכל המוסד לקבוע בכל עת את היחס בין החוב המגיע מאת הלקוחות לבין מכסת הסחורה הנמצאת במחסני הבנק.

כל אלו סוגי האשראי שדובר עליהם לעיל מצריכים השקעת כספים מזומנים מצד הבנק. אבל יש צורות של אשראי, שהבנק מזכה בו את לקוחותיו בלי שיצטרך להוציא לשם כך מזומנים מקופתו. אלא שהוא מנצל את יחס-האמון אליו מצד מוסדות בנקאיים, משקיים, כלכליים, ציבוריים וכו'. לסוג אשראי זה שייך האשראי בצורת ערבויות, כלומר – הבנק ערב למישהו את החוב של לקוחותיו שישולם על ידיהם בבוא זמן הפרעון. אין כאן השקעת כספים, אלא חשש לאפשרות של השקעה. לסוג זה שייך גם האשראי הניתן בצורת אקרדיטיבים, שהבנק פותח אותם אצל מוסדות כספיים אחרים, במדינה או מחוצה לה, לזכות לקוחותיו לזמן קבוע, על מנת שיוכלו להוציא באותו מקום סכומי כסף כשיעור האקרדיטיב הנפתח, או על מנת שהבנק ישלם לאחד האכספורטרים או הסוחרים סכום קצוב לאחר שימסור תעודות מסוימות, מיסמכים וחשבונות של משלוח הסחורות שהזמינו אצלם הלקוחות. מובן מאליו, שגם בערבויות וגם באקרדיטיבים דורש הבנק מאת לקוחותיו בטוחות מסוימות, המסלקות או מרחיקות כל חשש של הפסד. לכל סוג זה של אשראי נקבעים מדורות מיוחדים בהנהלת החשבונות: חייבים בערבויות או חייבים באקרדיטיבים. גם סוגים אלו יש שהם קשורים בחשבון שטרות-לבטחון, אם הלקוחות מוסרים לבנק בתורת בטוחות לערבות או לאקרדיטיב – שטרות לזמני-פרעון מסוימים. הנהלת החשבונות נוהגת בהם כפי שהיא נוהגת בחשבונות של שטרות לבטחון האשראי בעובר-ושב-חייבים.

מחלקת האקרדיטיבים על כל פעולותיה מכריחה את הנחלת החשבונות לפתוח עוד חשבונות נוספים, שהם כעין חשבונות-עזר לכל המדור הזה, אבל בעיקרם וביסודם הם קובעים מקום לעצמם. על-פי רוב מכניסים הלקוחות עוד לפני הגיע זמן פרעון האקרדיטיבים סכומים שונים לבנק – דמי קדימה על חשבון האקרדיטיבים ההם, אם לפי הסכם מוקדם בינם לבין הבנק או בלעדיו. תשלומים אלו נכנסים לזכות חשבון מיוחד, – אקרדיטיבים, ובמידה שהאקרדיטיבים מתמלאים ע"י הבא-כוח שבמדינה או שבחוץ-לארץ, חוזרים ומחייבים את החשבון הזה. מצד שני, יש אשר הבא-כוח של הבנק מחייב את חשבון הבנק. שעל פי פקודתו נפתח האקרדיטיב, לא ביום שקיבל את הפקודה אלא לאחר שמילא אותה ממש וגם שילם את הכסף; לעומת זה הוא מנהל, לשם בקורת גרידא, חשבון מיוחד לאקרדיטיבים שנפתחו אצלו בפקודת הבנק ושעדיין לא התחילה בהם כל פעולה ממשית. עובדה זו מכריחה את הבנק לפתוח גם אצלו, לשם אותה מטרה, חשבון מקביל לכל האקרדיטיבים ההם שנפתחו בפקודתו אצל הבאי-כוח השונים ושאינו יכול עדיין לכלול אותם בחשבונותיהם הרגילים, כיון שלא היתה עדיין כל פעולה ממשית.

בדרך כלל, צורות האשראי הניתן ע"י המוסדות הבנקאיים מרובות הן ומגוונות, וחובה מוטלת על הנהלת החשבונות להפריד ולהבליט כל צורה וצורה לחוד, כדי שהנהלת המוסד תוכל לעמוד על טיב הפעולות ולחשב את דרכה בהנהלת הענינים להבא.

אולם כאן יש להזכיר עוד סוג מיוחד של חשבונות, שהם קשורים בכל מחלקות האשראי בבנק אבל פעילותם וחיוניותם מרוכזת במחלקה אחרת – מחלקת הגביה או מחלקת המשפטים. לא מעטים הם בכל הזמנים הלקוחות הנהנים מהאשראי הבנקאי ומפגרים בתשלומיהם ובמילוי התחייבויותיהם. כל עוד הפיגורים והאיחורים הללו אינם עוברים גבולות מסוימים, מוסיפות לטפל בהם המחלקות הקבועות לכל סוג של אשראי; אבל בשעה שהם יוצאים מגדר הרגיל והופכים למחלה כרונית, עובר הטיפול בהם למחלקה מיוחדת לשם כך. במוסדות שונים נוהגים להעביר במקרים אלה את החשבונות הללו ממדורותיהם הקבועים למדור אחר, שאנו קוראים לו בשם חשבונות חובות במשפט או אפילו חובות מסופקים.

הבנקים הקטנים, בעלי הון יסודי לא רב ופקדונות מועטים, יכלתם מצומצמת למדי והיקף פעולתם תלוי הרבה בעזרה המושטה להם מצד הבנקים הגדולים במדינה ע"י מתן אשראי מסוים. הבנקים הללו דורשים מאת הבנקים הנתמכים על ידם בטוחות מסוימות, כגון תיקי-השטרות שברשותם, ולא רק לשם בטחון בלבד, אלא גם כדי להיווכח, באיזו מידה הבנקים הנתמכים הללו משתמשים בכספם לשם מתן אשראי ומה טיבו של האשראי, אם נוהגים הם בזהירות הדרושה או מניחים את כספם על קרן הצבי. רישומי הפעולה הזאת בהנהלת החשבונות אינם אחידים במוסדות הבנקאיים, אבל מחובתה להבליט אותה במערכת החשבונות שיהא אפשר תמיד לעמוד על סכום השטרות הנמצאים מחוץ לכתלי המוסד. יש להיזהר כאן מבלבול מושגים בהנהלת חשבונות ולהפריד בין השטרות אשר לקוחות מסרו לידי הבנק לבטחון האשראי שניתן להם ובין השטרות אשר הבנק עצמו מסר לידי הבנק הגדול ממנו לבטחון האשראי שניתן לו.

העסקים הנייטרליים

מחוץ לעסקים הפסיביים והאקטיביים מתנהלים בבנקים גם עסקים נייטרליים שאין בהם משום הפקדת כספים או מתן אשראי, והם מבוססים על האמון הרב מצד הקהל לבנק; למשל, מסירת שטרות לגביה. לא רק יחידים, גם בנקים נזקקים למוסדות בנקאיים בעיר אחרת או בארץ אחרת כדי להגיש על ידיהם לחותם השטר, תושב אותה עיר או ארץ, את השטר לגביה. הנהלת החשבונות פותחת בפנקסיה חשבון מיוחד לפעולה זו הנקרא בשם שטרות לגביה והוא מבליט את כל היקף הפעולה במחלקה זו, כניסת השטרות ויציאתם. בחשבון זה כרוך חשבון שני בהנהלת-החשבונות הנקרא גביות, שבו מזכים את כל מוסרי השטרות לגביה ביום שנפרעו השטרות שנמסרו על ידם לבנק, ומחייבים אותם לאחר ששולמו להם הסכומים שנגבו לפי השטרות.

וכאן המקום להזכיר עוד חשבון ראשי אחד שהוא דומה לו אלא שתכנו הפוך: בנק הגובה שטרותיו של אחרים זקוק אף הוא לשלוח שטרות של תושבי חוץ לבנקים אחרים לגביה. הפעולה הזאת מרוכזת בחשבון מיוחד הנקרא כרגיל שטרות בגביה.

פעולות הגביה בבנקים אינן מוגבלות בעניני שטרות לבד, אלא מקיפות גם תעודות מסחריות אחרות, כגון תעודות-מטען או תעודות-הובלה של אניות או של מסילות ברזל, הנמסרות לבנק לשם גביה‏ או לשם סידורים אחרים שהוסכם עליהם בין הקונים לבין המוכרים. פעולה זו מורכבה יותר מאשר הגביה לפי שטרות חובה, היות והיא מצריכה עליפי רוב לא גביה בלבד אלא גם סידורים אחרים, כגון משא-ומתן עם סוכני בתי-החרושת או בתי-העסק שולחי התעודות, עם סוכני האניות שהביאו את הסחורות למחוז חפצן ועם חברות-הביטוח, קבלת שטרות תמורת הסחורות וכו'. בבנקים, ששטח פעולה זה תופס בהם מקום חשוב, פותחים בהנהלת החשבונות חשבון מיוחד – דוקומנטים לגביה. אין צורתו של חשבון זה נבדלת במאומה מצורת החשבון של שטרות לגביה, ואף הוא קשור בחשבון הכללי של גביות, כאמור לעיל.

הבנקים מופיעים בכלל כסוכנים של לקוחותיהם בערים או בארצות אחרות לשם סידור כל עניניהם המסחריים והכספיים בתחום מושבו של הבנק, ואין קץ לאופי השרותים; לכן גם רבים סוגי החשבונות שנתקלים בהם בהנהלת-החשבונות הבנקאית.

בדרך כלל נעשים בבנקים עסקים נייטרליים מגוונים שזמן פעולתם קצר למדי. יש מהם שהזכות קודמת לחובה ויש להיפך, אבל הצד השווה שבהם – שהם מתחסלים תוך תקופה קצרה, לפעמים גם בימים מספר. רוב הפעולות הללו מרוכזות בתוך חשבון מעורב הנקרא חייבים וזכאים שונים. אולם אין לקבוע כאן כללים קבועים. הנהלת-החשבונות נוהגת בזה לפי הבנתה, ויש שהיא מרבה למיין את הפעולות ויוצרת מהן חשבונות ראשיים שונים.

___________

כל העסקים האמורים לעיל, האקטיביים והנייטרליים – מטרתם אחת בכל הבנקים: להרבות רווחים. וגם לרווחים חשבון מיוחד. בחשבון ראשי זה יש להן לכל מחלקות הבנק חלק מסוים, ומחובת הנהלת החשבונות להבליט כל ענף וענף לחוד. לדבר הזה יש חשיבות מרובה, כי הנהלת הבנק מכוונת בדרך כלל את תכנית עבודתה לפי התועלת שהפיק המוסד מכל ענף.

אולם חשבון זה בלבד אינו מבליט עדיין את הרווחים הנקיים של הבנק. עזר כנגדו הוא החשבון השני הכרוך בו, והוא – חשבון ההוצאות. הדיוק והדקדוק בחשבון זה גם הם מן הדברים החשובים בבנק, וכל סוג של הוצאה צריך להיות בולט וניכר. גם חשבון זה משמש מצפן להנהלת הבנק בכיוון הענינים ומסייע להבחנת המצב בכל מחלקה ומחלקה.

עבודות יסודיות

חוץ מהנהלת עצם החשבונות, הספרים, היומנים ועוד, עומדות לפני הנהלת החשבונות בבנק פעולות אחרות שהן יסוד ועיקר בעבודתה הכללית. והרי החשובות שבהן:

א. חישוב הרבית. רוב הפעולות הבנקאיות הן עסקי רבית, ורק מועטן עסקי עמלה. הלקוחות המפקידים את כספיהם בבנק עיניהם נשואות לרווחים שהפקדונות יכניסו להם, והמוסד המהנה את לקוחותיו בכל סוגי האשראי מבסס את פעולתו זאת אף הוא על הרבית. חישוב הרבית, הן בעובר-ושב-זכאים ובפקדונות והן בנכיון שטרות, בעובר-ושב-חייבים וכו' היא על כן אחת הפעולות היסודיות בהנהלת החשבונות של הבנק. כר נרחב פתוח כאן לטעויות שונות, הן בקביעת הערך, ז. א. יום הפעולה שלפיו תיחשב הרבית לסכום הנידון, והן בחישוב מספרי-הרבית והפיכתם לכספים; ומחובת הנהלת-החשבונות להקפיד על כך, שעבודה זו לא יד אחת בלבד תהא משמשת בה, אלא תבוקר בקורת יסודית גם ע"י כוח מאומן שני. ושיטות שונות נהוגות בפעולה זאת: הפרוגרסיבית, הריטוגרדית והסולמית, וכל ארץ וארץ נוהגת לפי אחת מהן. בארצנו מקובלת ביותר השיטה האחרונה, הסולמית. לשם הנוחוּת קובעים בכל החשבונות שיש בהם חישוב של רבית טורים מיוחדים לרישום הערך ומספרי הרבית.

ב. תיאום היתרות. זו אחת העבודות הקשות והמסובכות ביותר. גם מוסד בנקאי בעל היקף בינוני עמוס רבבות חשבונות, לא רק מפאת ריבוי לקוחותיו, כי אם גם משום שכל אחד מלקוחותיו מיוצג לא פעם בכל המחלקות של הבנק, והאיש המפקיד את כספו בבנק ויש לו בו חשבון בעובר-ושב-זכאים או בפקדונות, הוא גם מנכה בו את שטרות הלקוחות שלו, מסדר בו את עניני האקרדיטיבים והערבויות וכדומה; ויש אשר שם אחד תופס בבנק חמישה-ששה חשבונות במחלקות השונות. היות ואין הנהלת החשבונות בבנק יכולה להיות בטוחה בנכונות היתרות של המאזן בלי בדיקה יסודית של היתרות השונות בתוך כל חשבון ראשי, לכן היא קובעת לעצמה מועדים מסוימים לבדיקת היתרות של כל החשבונות בתוך כל מחלקה ומחלקה, כדי להיסמך במאזנים המוגשים להנהלת הבנק או לבקורת הממשלתית לא על מספרים יבשים בלבד של הספר הראשי, אלא בעיקר על היתרות של בעלי החשבונות בכל מחלקה ומחלקה. עבודה זו של בדיקת רבבות חשבונות ותיאום יתרותיהם, הקטנות בערך, ליתרה המרכזית הגדולה, תובעת את מיטב המרץ, את כל כשרון ההתחכמות וחידוד המוח של הנהלת החשבונות.

ג. ואחרון אחרון חשוב: המאזנים, שהם פרי הנהלת-החשבונות במשך היום, החודש והשנה. כל שהמוסד גדול יותר ומסועף יותר, תכיפות המאזנים רבה יותר: בבנקים הגדולים נערך מאזן היתרות יום-יום, היות ואפשר שיחולו בהם שינויים אף במשך יום אחד, והנהלת הבנק רוצה וצריכה לדעת את התמורות שחלו במשך היום כדי לקדם את פני הבאות, לטכס עצה, להדריך ולתקן את אשר ניתן לתיקון. אולם ברוב הבנקים מגישה הנהלת החשבונות את מאזניה לסוף כל חודש לפי טופסים קבועים, המבליטים את יתרות החשבונות לסוף החודש הקודם, את תנועתם במשך כל ימי החודש החולף ואת יתרתם לסוף החודש. המאזן הזה הוא תוצאה מתנועת הספר הראשי, שהותאמה עם תנועת היומנים המיוחדים לכל מחלקה ומחלקה. אולם ברור הדבר, שמאזנים אלה מראים לנו את מצב הבנק ועסקיו רק באופן שטחי. תמונה שלמה ונכונה נותן לנו אך ורק המאזן השנתי, שהוא פרי בדיקה יסודית של כל חשבון וחשבון, לאחר שנעשו בהם כל הפעולות הסופיות, נתבררו ונותחו באופן יסודי כל סעיפי הרווחים וההוצאות ונקבע הריוח הנקי של המוסד.

קביעת המאזן השנתי הסופי קשורה בפרובלימה של הֶפְחֵת-ערכים (אמורטיזציה) בחלקים ידועים של האקטיב הבנקאי. לשם זה נוהגים לקבוע דרגות שונות בהערכת החובות של לקוחות הבנק: גרועים בהחלט, פחותי-ערך למחצה, לשליש, לרביע וכו'. את כל סכומי ההפחת מרכזים בתוך קרנות-מלואים שונות, שהן כמגן לערכם האמיתי של סעיפי המאזן ושל הריוח הנקי. אמנם. במשך הזמן הופכים חובות גרועים רבים לחובות אבודים בהחלט, שאין כל תקוה להציל מהם כלשהו, עד שאינם יכולים לאמיתו של דבר להיות כלולים אפילו בתוך אחת מקרנות-המלואים. ולהיפך, יש אשר במשך הזמן, עם הטבת המצב הכלכלי, משתפרים חובות גרועים שונים וערכם עולה על המשוער. זה מכריח את הנהלת הבנק לעבור בסוף כל תקופת-מאזן על כל החובות הללו, לבחון אותם לאור המצב החדש ולהעריך אותם כפי ערכם באותה שעה.

שאלות-לוואי

למען שלמות התמונה לא למותר הוא לנגוע בשאלות אחדות שכל הנהלת חשבונות בבנקאות מטפלת בהן ולעיתים מתלבטת בפתרונן:

א. שוברות קבלה והוצאה משמשים מיסמכים לא רק לספר הקופה, אלא גם ליומנים המחלקתיים השונים, ולכן נוהגים לקבוע לכל מחלקה ומחלקה שוברות מיוחדים, ז. א. לקבוע בכל שובר פרטים מיוחדים שהמחלקה הנדונה זקוקה להם. וכדי שהמחלקה לא תתקשה בבחירת החומר השייך לה ולמען ייעשה הבירור הזה במהירות האפשרית קובעים גם לכל מחלקה צבע-נייר מיוחד. בעיקר מדקדקים בצבעים מיוחדים לשוברות-קבלה ולשוברות-הוצאה – דבר המונע טעויות שונות.

ב. המיסמכים לממוריאל – שתי צורות להם:

1) המכתבים, התעודות. הניירות וכו' הנכנסים והיוצאים משמשים הם עצמם מיסמכים לספר הממוריאל, שהמנהל אותו מסמן אותם במספרים הסידוריים המתאימים, ובצורה זו הם עוברים אחר כך למנהלי היומנים המחלקתיים. סידור זה גורם, שכל המיסמכים האלה מתרכזים אחר כך בארכיון הבנק בתיק אחד לפי המספרים הסידוריים, אף שהם באים ממקומות שונים ונוגעים לענינים שונים.

2) המכתבים והתעודות משמשים רק חומר למיסמכים שהם בני טופס קבוע ונערכים ע"י פקיד מיוחד לכך ומסומנים במספרים סידוריים. המיסמכים הללו, האחידים בצורתם, רק הם עוברים למחלקות השונות. לאחר רישומם ביומנים השונים מתרכזים מיסמכים אלה בתיקים לפי מספריהם הסידוריים. לא כן המכתבים והתעודות, שעל יסודם נערכו המיסמכים, שהם עוברים לתיקים שונים לפי השמות והענינים. הצורה הראשונה חוסכת למוסד זמן ועבודה. השניה – שומרת על סדר ידוע בארכיון הבנקאי ומאפשרת גישה קלה יותר בשעת בקורת פנימית וחיצונית או בדיקת ענינים שונים.

ג. מספרי החשבונות. בעסק רגיל, שמספר חשבונותיו אינו מגיע לאלפים, אין שאלה זו קשה ביותר: המספרים הסידוריים נותנים את התשובה לשאלה זו. לא כן הדבר בבנק, שמספר חשבונותיו עולה לרבבות, ולא עוד אלא שהם מחולקים לפי מחלקות שונות, וכל אחת מהן דורשת סימון מספרי לעצמה. כרגיל, מתחילה כל מחלקה במספר אחד והולכת ומונה כסדר עד הסוף, והקושי הוא בזה שאותם המספרים הולכים וחוזרים בכל המחלקות, וכשנתקלים באחד החשבונות אין לדעת על פיו לאיזו מן המחלקות הוא שייך. אמנם נוהגים לקבוע בראש כל חשבון את שם המחלקה, לעיתים יש גם לכל מחלקה חשבון משלה עם צורה קבועה וטופס קבוע, אבל בארצות רבות, שהמכניזציה הגיעה בהן לשיא ידוע, התחילו להשתמש בשיטה העשרונית, ז. א. לקבוע לכל מחלקה מספר יסודי שלה, שבו מתחיל כל מספר מחשבונותיה. לפי המספר הראשון אפשר להכיר את המחלקה אשר אליה שייך חשבון זה.

ד. לוח זמני הפרעון של השטרות. השטרות הנמצאים בבנק. הן שנוכו ע"י הבנק, והן שנתקבלו על ידו בתורת בטוחות, והן שנתקבלו לגביה – חובה על הבנק להציג אותם לפני חותמיהם ביום הקבוע הרשום בהם ולדרוש את פרעונם. לשם כך מסודרים תיקי השטרות לפי זמני הפרעון, ז. א. לפי ימי הלוח, ומספר ימים קבוע לפני הגיע זמני הפרעון שולחים הבנקים את ההודעות המתאימות לחותמים. במועד מוקדם יותר שולחים את השטרות שמחוץ-לעיר או מחוץ-לארץ לבנקים אחרים לגביה. אך בכל אלה אין בטחון, אם אמנם השטרות שזמן פרעונם חל ביום זה נמצאים בתיק בעינם. ולכן נוהגים בנקים רבים להכניס כל שטר, תיכף לבואו אל הבנק, בכרטיסיה מיוחדת ובלוח של אותו יום שבו חל זמן פרעונו. כשהמחלקה מתחילה לטפל בשטרות של אותו יום, הרי היא בודקת אותם לפי הלוח האמור, ואם נמצאו השטרות שבתיק מתאימים בכל פרטיהם לשטרות הרשומים בלוח של אותו יום, בטוחה היא שלא נכשלה בחסר או ביתיר. כל מוסד מעבד את הלוח לפי צרכיו, אבל כל אחד מפרט את מספר השטר, שם החותם, הערב, המוסר את השטר לבנק, מקום הפרעון והסכום. טור מיוחד נקבע לסימון היום שבו נפרע השטר למעשה. יש גם נוהגים לערוך לוחות מיוחדים לכל סוג-שטרות. נוסף על כך מקיל הלוח על הבנק בקביעת סכום השטרות שזמן פרעונם עבר.

ה. לוח החותמים והערבים. ברוב המקרים של נכיון שטרות יש לנו ענין עם שטרות שלקוחות הבנק קיבלו אותם מלקוחותיהם הם, והבנק רואה על פי רוב את בטיחותם לא רקבלקוחותיו הוא אלא גם בחותמי השטרות או הערבים להם. את האשראי ללקוחות קובע הבנק, כאמור לעיל, בגבולות ידועים, ולא

ייתכן, כי דווקא לחותמי השטרות או לערבים לא ייקבע גבול כלל, כי הלא אפשרי מאוד הדבר, ששטרותיהם יבואו אל תיקי הבנק ממקורות שונים, מלקוחות שונים, והסכום הכללי של השטרות הללו עלול בנקל לעבור את גבולות האשראי שהיה נקבע להם אילו היו הם פונים במישרים אל הבנק בבקשת אשראי. ולכן נהוג בבנקים שונים שלא להסתפק בחשבונותיה של מחלקת נכיון-השטרות בלבד, המבליטים את מצב עניני השטרות רק ביחס למוסרים אותם לנכיון, כי אם לערוך לוחות מיוחדים לכל חותמי שטרות או לערבים להם, אף שאינם קשורים באופן ישיר בבנק, אלא שטרותיהם נכנסים למוסד דרך צינורות אחרים. הלוח הזה מבליט את סך כל השטרות של חותם פלוני או אלמוני בתיק השטרות של הבנק, וזה מקיל על המחלקה בבדיקת חומר השטרות המוגש לנכיון ע"י לקוחות הבנק ומבטיח זהירות ידועה בפעולות המחלקה כולה.

ו. בסיום הדברים מן הצורך הוא להטעים גם את הערך הרב שיש בבנקים החשובים למדור הסטאטיסטיקה הקשור קשר אמיץ עם הנהלת החשבונות. אמנם הנהלת החשבונות רושמת לפנינו כל מאורע בבנק, המשנה את כמותם וערכם של כל חלקי ההון, משתדלת לתפוס את תנועת כל הערכים לפי המקורות והמטרות, לפי הסיבות וההשפעות, אבל בכל זאת הרבה דברים חשובים אינם מתבררים תוך הנהלת החשבונות והמאזנים, ומן הנחוץ הוא להשלים על ידי הסטאטיסטיקה. בעצם, משתמשת הנהלת החשבונות בשיטות סטאטיסטיות, והסטאטיסטיקה מתבססת על יסודותיה של הנהלת החשבונות. כל טבלאות ההשואה שלה קשורות ברובן להנהלת החשבונות, ואין להפריד ביניהן. ובמידה שמערכת החשבונות בבנק מסודרת יותר ומדויקת יותר, בה במידה חשוב יותר ומאלף החומר הסטאטיסטי הכלול בתוכה. כי רק הסטאטיסטיקה מפיחה רוח חיים לתוך המספרים המצטברים בתוך הנהלת החשבונות הבנקאית. היא הנותנת להם אופי של מאורעות בעלי-ערך רב לבחינת הנעשה בעבר ולהתויית דרך לעתיד.

מִסְלָקוֹת בנקאיות

מסלקה בנקאית (Bankers' Clearing House) היא לשכה הנוסדת ע"י חבר בנקים לשם חליפי שיקים והמחאות בינם לבין עצמם. לפעולת החליפין הזאת קוראים סליקה (Clearing).

בימינו נוסדו מסלקות גם בענפי-מסחר אחרים, כגון בבורסאות ובמסילות-ברזל. ביחוד נתפרסם בזמן האחרון ענין הסליקה של כספים ושטרות בין ארצות שונות לרגל האיסור על הוצאת מטבעות שהוטל בכמה מהן. אולם הראשונים שפתחו בזה היו הבנקאים, ואמנם, בלעדי המצאה זו אי אפשר היה להגיע לאותו היקף עצום של שיקים והמחאות, שהגיעו אליו בנקאי אירופה וארצות-הברית. ביחוד השפיעה המסלקה על התפתחותו הגדולה של השיק שעזר במידה הגונה לפריחת המסחר ולהתפתחות הבנקאות ולרוב השפעתה בחיי המדינה.

המסלקה הבנקאית הראשונה בעולם נוסדה בלונדון בשנת 1773. המניעים ליסודה היו שליחי הבנקים, שהיו יוצאים יום-יום, כדרך שנהוג אצלנו עד עכשין, עם חבילות המחאות ושיקים על בנקים אחרים על מנת לגבותם. בגמר עבודתם היו שליחים אלה מזדמנים יחד על כוס בירה. ובאחת המסיבות הללו נצנץ רעיון במוחו של אחד מהם ואמר: שמעו, חברים, הנה אנחנו יוצאים יום-יום אחד אצל השני על מנת לגבות את השיקים וכו' ואנוסים לכתת את רגלינו ולבזבז מזמננו הרבה ובסופו של דבר אנו מזדמנים יחד כאן, והרי יכולים היינו להזדמן כאן מלכתחילה ולהסב על כוס בירה ולמסור איש לרעהו את החומר השייך לבנק שלו ולסדר את החשבונות, זה ממלא את החסר וזה מקבל את העודף. ונראה, שאמנם הלכו בדרך זו של חליפין כמה שנים באופן בלתי-רשמי, עד שלבסוף עמדו מנהלי הבנקים על טיבו של הרעיון, ובשנת 1773 התאגדו קבוצת בנקאים בסיטי של לונדון, שכרו חדר והניחו את היסוד למסלקה הראשונה בעולם, שהלכה הלוך והתפתח עד היום הזה. התפתחות זו היתה אמנם לראשונה אטית מאד. בתחילה נהגו הבנקים לשלם איש לרעהו את היתרה מיניה וביה, ורק כעבור הרבה שנים, בשנת 1841, סידרו שיהיה תשלום אחד לחליפין של כל היום. בשנת 1854 נעשה הסידור עם “בנק אוף אינגלנד” שלפיו הועברו אליו כל היתרות לחובה או לזכות שנותרו לכל בנק ובנק, ובשנת 1864 נכנס הבנק הזה עצמו כחבר למסלקה. באותו זמן בערך נתקבלו לחברים גם בנקים-חברות (Joint Stock Banks) שהפכו אחר כך לחברות בערבון מוגבל. לאט-לאט התחילו אלה לבלוע את הבנקים הפרטיים. הפרוצס הזה הלך ונמשך והגיע לשיאו בשנות המלחמה: במשך השנים 1919–1917 נבלעו רובם ולא נשארו אלא יחידי סגולה. ובעוד שבשנת 1834 היו 39 חברים במסלקה, ירד מספרם כיום עד 12 ובכללם “בנק אוף אינגלנד”. פחיתה זו היא פרי האמלגמציה (המזיגה).

עד שנת 1858 נהנתה רק לונדון משיטת הסליקה, אולם השימוש בשיקים שהלך וגדל הכריח להביא בחשבון גם את ערי-השדה. ולכן נוסדה באותה שנה במסלקת לונדון מחלקה מיוחדת לסליקה פרובינציאלית. זו נעשית בשעות מיוחדות, הואיל וגביית השיקים בפרובינציה הפזורה מצריכה שהות. הזמן נקבע בממוצע ליומים, כלומר החשבון נעשה ביום השלישי לאחר סליקה.

אולם גם לונדון העיר גדלה והתפשטה עד כדי כך שאי-אפשר היה לסיים ביום אחד את הסליקה בכל העיר; לפיכך הבדילו את הסיטי (המרכז), שבו נעשית הסליקה בו ביום, מיתר חלקי העיר, שקראו להם מטרופול, וקבעו להם מחלקה מיוחדת לסליקת השיקים שלהם למחרת היום.

בקורת השיקים חלה לפי חוקת המסלקה על מקבל השיקים בתוך המסלקה. שיטה זו מחייבת את הבנקים להחזיק מספר פקידים בתוך המסלקה בשעות ההחלפה, כדי להוציא-לפועל את בקורת השיקים שהם מקבלים שם ולבדוק אם הסכומים של הרשימות הם בסדר. נראה, שיש להעדיף את השיטה הנהוגה ברוב המסלקות והיא, שהמוסר נשאר אחראי עד לאחר הבקורת של המקבל הנעשית במשרדו של המקבל.

כדי לתת מושג-מה מהתפתחות מסלקת לונדון, נביא כמה מספרים מהסליקה היומית של הסיטי בלבד:

השנה	הסכום היומי הממוצע
1887	19,795,100 לי"ש
1897	24,481,300 "
1907	41,467,100 "
1917	62,898,600 "
1927	135,343,700 "
1937	139,497,700 "

הסכום הכללי של הסליקה במסלקת הבנקאים בלונדון בכל המחלקות הגיע בשנת 1937 ל-42,686,309,000. לי“ש, מזה של הסיטי בלבד 36,719,471,000 לי”ש.

שניה במעלה היא מסלקת ניו-יורק. הסליקה הראשונה ב-11 באוקטובר 1853 היתה של 22,600,000 דולר. כעבור שמונים ושתים שנה, ז. א. ב-11 באוקטובר 1935, עלה סכום הסליקה ל-574,000,000 דולר. הסכום הגדול ביותר שהוחלף ביום אחד בשיקים עלה ל-3,853,000,000 דולר.‏ כל הסליקה לשנת 1937 עלתה בערך ל-195,000,000,000 דולר. כיום יש בארצות הברית 263 מסלקות רשמיות, אולם גם כעת 60 אחוז מהיקף הסליקה של כל ארצות הברית נעשים בניו-יורק. הנה כמה מספרים סטאטיסטיים של הסליקה היומית של מסלקת ניו-יורק לשם השואה עם לונדון:

השנה	הסכום היומי הממוצע
1887	114,337,209 דולר
1897	103,424,953 "
1907	313,537,569 "
1917	601,106,064 "
1927	1,013,742,854 "
1937	645,336,460 "

מעניין שבמסלקת לונדון יש רק עליות מתקופה לתקופה ואילו בניו-יורק ישנן גם ירידות, ולפעמים ניכרות למדי. אם-כי בדרך-כלל יש בחמישים השנים האחרונות עליה של פי חמשה וחצי ומעלה, העליה במסלקת לונדון באותה תקופה היא למעלה מפי-שבעה.

אף-על-פי שמסלקת לונדון קדמה לשל ניו-יורק בשמונים שנה, הספיקה מסלקת ניו-יורק לבנות לה בנין נהדר עם כל הסידורים והנוחיות הדרושים, בעוד שמסלקת לונדון עדיין נמצאת באותו בנין ישן שלפני יותר ממאה שנים, שלא חלו בו אלא שינויים קלי-ערך. זה שנים רבות דנים על בנין חדש למסלקה בלונדון והדבר לא יצא עדיין לפועל. גם בנוגע לפרוצדורה לא זזה כמעט מסלקת לונדון קדימה כל אותו זמן, חוץ מאשר הרשתה לחבריה בשנים האחרונות להכניס מכונות-חיבור אוטומטיות לשם בקורת השיקים.

במסלקת ניו-יורק אנו עדים להתפתחות מוסיפה והולכת, ואלה קויה הכלליים: בתחילת פעולתה היתה נהוגה רק פגישה אחת ביום לשם החלפה, בשעה 10 בכל בוקר. בשנת 1917 רבו השיקים כל כך עד שראו נחיצות להנהיג חליפין, גם בשעה 9 בבוקר. בשנת 1922 הנהיגו, על פי בקשות כמה בנקים גדולים, חליפין גם בשעה 8 בבוקר. גידולה של העיר וריבוי הסניפים של הבנקים, שכמה מהם נמצאים במרחק ידוע מהמרכז, הביאו בשנת 1926 לידי שינוי בתקנות המסלקה ובין השאר הנהיגו גם חליפי-לילה. לשם זה פתוחה המסלקה לקבלת חבילות השיקים ומסירתם מ-5 אחרי הצהרים ועד 3 לפנות בוקר. עד שעה 12 בלילה אפשר לו לכל חבר המסלקה הרוצה בכך להביא פעמיים את חבילות השיקים בצירוף‏ רשימה והעתק ממנה. סכום החבילות נרשם על ידי הפקיד של המסלקה והן מתחלקות בתיבות גדולות, כעין תיבות דואר, לפי מספרו ושמו של כל חבר. אותם החברים, בעיקר הבנקים הגדולים, המעסיקים לשם זה פקידים מיוחדים העובדים בלילה, יכולים לקבל את החבילות שלהם בין השעות 12 ו-3 בלילה. החשבונות נעשים בשעת החליפין האחרונים ב-10 בבוקר.

חוץ מזה הנהיגו בשנת 1926 חליפין מיוחדים לתלושי מניות ובשנת 1929 נוספו גם חילופים לתעודות-העברה של מניות.

כן הונהגה עוד בשנת 1917 מחלקה בשם “מחלקת גביה עירונית”. משתתפים בה מוסדות בנקאיים של חוץ-לארץ שיש להם סניפים בניו-יורק, חברות-השקעה, חברות מסילות-ברזל, חברות-אחריות, וכו‘. בסך-הכל כמאה חברות מהגדולות ביותר, שנבחרו בזהירות רבה כחברים למחלקה זו. מטרתה היא לאפשר לחברי המסלקה לשלוח את כל השיקים וכו’ על החברות המאוחדות במחלקה זו למקום מרכזי ולקבל תשלום בשיק אחד העובר אחר כך לחליפין במסלקה.

כבר העירותי לעיל שמסלקת ניו-יורק היתה הראשונה שהכניסה בחוקה שלה מטרות אחרות, ואמנם הצליחה להשתמש יפה באיחוד זה להתפתחותו של ענף הבנקאות. עשר פעמים במשך דברי הימים של המסלקה השתתפו החברים בהוצאת תעודות המסלקה על מנת להרחיב את האשראי לקהל הרחב בשעת מבוכה, או על מנת להציל כמה בנקים-חברים מכליון בעת צרה. בפעם הראשונה השתמשו בתעודות אלו בעת בחירת הנשיא לינקולן בשנת 1860 ובפעם האחרונה בפרוץ המלחמה העולמית בשנת 1914. מצד פעולותיה והישגיה המצוינים של מסלקת ניו-יורק אין לה לפי שעה מתחרה בעולם כולו.

שלישית במעלה היא מסלקת פאריס שנוסדה בשנת 1872. בשנת 1917 שינתה את שיטתה על פי הצעת ועדה מיוחדת שנשלחה לניו-יורק לשם לימוד דרכי המחלקה שם. בשינויים קלים, בהתאם לצרכי המקום, נתקבלה השיטה הניו-יורקית, ואף המסלקה עצמה סודרה בערך באותו סגנון, אם כי בקנה-מידה קטן יותר. ב-1937 הגיע מספר חבריה ל-46. ההבדל הבולט בין מסלקת לונדון ובין מסלקת פאריס הוא במספר החברים הרב שבמסלקת פאריס ובהקלות השוררות בה בנוגע לקבלת חברים חדשים בניגוד למסורת של לונדון.

על גידולה של המסלקה הפאריסאית תעיד הטבלא דלקמן:

השנה	הסכום השנתי
1887	2,195,808,312 פרנק
1897	3,774,763,238 "
1907	12,404,381,319 "
1917	13,707,150,112 "
1927	307,705,148,995 "
1937	342,093,641,691 "

הסכום הממוצע היומי שעבר בה בשנת 1937 עלה ל-1,262,338,161. פרנק.

המסלקה הצעירה ביותר היא של אמשטרדם שנוסדה ביולי 1934. היא נמצאת באחד החדרים שבבנק הממלכתי של הולנד ומסודרה באופן פשוט יותר. בשנת 1936 היו בה עשרה חברים ובתוכם הבנק הממלכתי ההולנדי. ההוצאות מתחלקות באופן שווה בין כל החברים. החליפין נעשים שלוש פעמים ביום. הפעם השלישית משמשת רק להחזרות. גם מסלקה צעירה זו הולכת ומתפתחת יפה.

מלבד אלה קיימות מסלקות בנקאיות בכל הארצות המתקדמות. כבר הזכרנו שבארצות-הברית קיימות 263 מסלקות ‏ רשמיות. גם באנגליה ישנן מסלקות לא בלונדון בלבד אלא אף בשאר ערי המסחר הגדולות, כגון מנטשסטר, ליברפול ובירמינגם.

עד כאן לתולדות המסלקה, ועכשיו לצד הארגוני והמעשי שבה. המסלקה מתנהלת ע“י ועד נבחר מתוך חבריה, שהם באי-כוח בנקים שונים. הועד ממנה את המפקה על המסלקה ואת יתר הפקידים, שאינם מרובים ביותר מפני הפשטות שבסידור העבודה, הנעשית ברובה על ידי פקידי הבנקים-החברים עצמם, כפי שיוסבר להלן. בתחילה היה תפקידו של הועד לנהל רק את עניני המסלקה, אולם לאט-לאט נתברר לחברים, שאפשר להשתמש באיגוד הזה לא רק למטרה הראשית שלו, הסליקה, אלא גם לשיפור המצב בבנקאות בכלל. מסלקת ניו-יורק היתה, כאמור, הראשונה שהכניסה בחוקה שלה גם את המטרות הללו: א) סידור מלוות לממשלה; ב) עזרה הדדית לחברים; ג) קביעת מכסת רבית אחידה על פקדונות; ד) הוצאת תעודות-מלוה של המסלקה. מסלקת לונדון לא רשמה בחוקה שלה את המטרות המיוחדות הנ”ל, משום שבכלל אין דרכה של אנגליה בחוקה שבכתב; אבל למעשה בוצעו על ידי ועד המסלקה, ביחוד בשנות המלחמה. כמה פעולות שהן מחוץ למטרה הראשית, ביחוד ידוע הפרסום הניתן בלונדון מדי שבוע בשבוע למאזני הבנקים, חברי המסלקה, ולסטאטיסטיקה השבועית שלה.

המטרה הראשית של המסלקה., סליקת שיקים והמחאות בין הבנקים-החברים, נעשית בערך בצורה זו: בזמן קבוע, הכל לפי תנאי המקום, באים שנים שנים מפקידי הבנקים-החברים למסלקה עם חבילות השיקים וההמחאות, כשהם מסודרים בסדר ידוע ורשומים ברשימה מוכנה מראש. אחד הפקידים, המכונה “המסדר”, יושב ליד שולחן מיוחד המסומן בשם הבנק, שהוא בא-כוחו, ובמספרו המיוחד. הפקיד השני, המכונה “המחלק”, עומד בתור בהתאם למספרו בין שאר המחלקים והחבילה בידו. בשעה הקבועה נותן המפקח אות והמחלקים עוברים בסך על יד השולחנות המסודרים באולם מסביב ומניחים על כל שולחן את חבילת השיקים השייכת לו. כל הפרוצדורה הזאת מסתיימת בפחות מעשרה רגעים. אז ניגש המחלק אל שולחן הבנק שלו והפקיד המסדר מוסר לו את כל חבילות השיקים שנצטברו על השולחן והלה ממהר לבנק על מנת שיספיקו שם לבדוק את השיקים, כי במשך שעה וחצי או שעתים יש להחזיר למסלקה את השיקים שאין עליהם כיסוי. בינתים מכינים הפקידים המסדרים כל אחד את רשימות היתרות שלו ומגישים אותן למפקח. הוא מסדר מאזן כללי של היתרות, ואם הן משתוות הכל שפיר והסליקה נחשבת לגמורה. כעבור שעתים בערך, ובשעה קבועה, חוזרים כל השליחים עם השיקים המוחזרים והפרוצדורה הקודמת נשנית בזעיר-אנפין. אחרי זה נעשה החשבון הסופי של היום, ועל היתרות לחובה או לזכות ניתנות או מתקבלות המחאות על הבנק הממלכתי, או, אם אין כזה, על הבנק שנבחר לשם כך מטעם ועד המסלקה ואשר בו מחויב כל חבר המסלקה לפתוח חשבון מיוחד למטרה זו.

יש להוסיף, שמלבד הקימוץ הבולט בזמן ובעבודה במסלקה גופא, רב הקימוץ גם בתוך הבנק על ידי מניעת חשבונות רבים עם בנקים שונים ועל ידי האפשרות להכניס לרשימה אחידה את כל השיקים וההמחאות העוברים במסלקה ולרשמה בספרים בכתיבה אחת ליום. היא גם מרחיבה את עצם השימוש בשיקים ונותנת אפשרות לקבל תיכף זיכוי לשיק או לעמוד בשעה מסוימת על כך שהשיק לא שולם. השימוש המרובה בשיקים בנקאיים הביא לייסוד המסלקה. אולם בכוחה של המסלקה נתרבה השימוש בשיקים במידה שלא שיערוה.

היש אפשרות לייסד מסלקה בנקאית בארצנו? הקושי העיקרי שאנו נתקלים בו הוא שהשימוש בשיקים אינו מפותח עדיין אצלנו במידה מספקת. קושי שני וכללי הוא, שודאי לא יחסרו מתנגדים לכך, כמו לכל דבר חדש, עד שיעמדו על התועלת שבו. ביחוד יתנגדו לכך בזמן הראשון הבנקים הקטנים, שאינם כמות מבוטלת אצלנו, מפני שלא יוכלו אז לקיים חשבונות בכל אחד מהבנקים שבעיר, וגם ידמה להם ודאי שהמהירות בהחלפת השיקים במסלקה לא תהיה לטובתם.

ובכל זאת כדאי לחשוב ברצינות על ייסוד מסלקה בנקאית לפחות בתל-אביב. אפשר להתגבר על כל הקשיים, והדבר כדאי משום שהיתרונות מרובים. את השימוש בשיקים אפשר לפתח על ידי הפחתת מס הבולים עליהם, וכדאי להעיר על כך את תשומת לב הממשלה. כן אפשר להם לבנקים, ביחוד לחשובים ביניהם, להגדיל את השימוש בשיקים אם יעשו תעמולה לדבר. יש, למשל, לשכנע את קהל הלקוחות עד כמה זה לטובתם להכניס את כל הכספים שהם מקבלים לבנק ולהוציאם אחר כך רק על ידי שיקים. כי באופן כזה הנהלת החשבונות שלהם נעשית אוטומטית על ידי הבנק וכן יש להם, בשעת הצורך, הוכחה לכל תשלום. התפתחות נוספת לשיק תבוא, לדעתי, אם הבנקים ישנו את שיטת עבודתם ויקלו על קהל הלקוחות את הגישה לבנק במינימום של זמן.

לפני כשלוש שנים עובדה הצעה לייסוד מסלקה בתל-אביב. ההצעה הוגשה למפקח על הבנקים שהתיחס לדבר בחיוב וברצינות, אלא שהמצב המדיני הבלתי ברור גרם לדחיה. נקוה שבקרוב נשוב למצב נורמלי ונזכה לראות את המסלקה הבנקאית הראשונה עומדת על תלה.

ד. אלמגור ¹

השטר תופס מקום חשוב בעולם המסחרי של ימינו, והוא לא הגיע אליו אלא בכוח סגולתו כנייר עובר-לסוחר (Negotiable Instrument), המקנה למחזיק בו את הזכות לתבוע בשמו הוא את הסכום הנקוב בשטר ולהקנות, בתנאים ידועים, למקבל ההעברה זכות של בעלות מוחלטת עליו, גם אם בעלותו של המעביר פגומה. אולם דווקא גמישותו זו של השטר לעבור מיד ליד נותנת מקום לאונאה (כגון העברת שטרות שנמסרו לפקדון בלבד, וכדומה), והמחוקק התנה תנאים פורמליים, שיש למלא אחריהם בדייקנות, כדי לקיים את זכויותיו של המחזיק בשטר. מכאן, שידיעה בדיני השטרות מועילה לסוחר ולפקיד מסחרי, ועל אחת כמה היא הכרחית לכל העוסק בעסקי בנק, שכן עסקי השטרות הם חלק מכריע בהיקף פעולותיו של הבנק המסחרי.

חוק-השטרות ככל החוקים המסחריים האחרים שהממשלה המנדטורית הנהיגה בארץ-ישראל, מבוסס על החוק האנגלי. ואכן פקודת השטרות 1929¹, שבאה במקום הסעיפים 146–70 של החוק המסחרי העותומני מ-18 ראמאדאן, 1266, שונה אך מעט מחוק-השטרות האנגלי הידוע בשם Bills of Exchange Act 1882; ובהתאם לסעיף 2, סעיף קטן (2), מפקודת השטרות 1929, יש לפרש את הפקודה הזאת לפי חוק-השטרות האנגלי. דבר זה יש בו ברכה, כי ע"י כך ניתנת לנו האפשרות להיזקק לשפע פסקי-הדין של בתי המשפט באנגליה, שהם מבהירים, מפרשים ומשלימים את החוק עצמו. מיום שהפקודה קיבלה תוקף חלו בה אך שינויים קלים.

אפשר לומר שמהצד המעשי חוק-השטרות שלנו נותן תשובה לשתי שאלות עיקריות, והן:

א. כיצד רוכשים זכויות מלאות בשטר?

ב. כיצד מקיימים את הזכויות שנרכשו?

קנין זכויות בשטר

הרוצה לרכוש זכויות מלאות בשטר צריך לדאוג לכך שיהא מחזיק בשטר בדרך הרגילה. לפי סעיף 28 של הפקודה “מחזיק בדרך הרגילה” הוא אדם: 1) שלקח מחברו שטר שלם, ז. א. שטר שאינו חסר כל פרט ואשר למראית-עין הוא בסדר גמור; 2) שלקח את השטר לפני שהגיע זמן פרעונו בלי ידיעה שהשטר לא כובד לפני זאת (אם אמנם היה כדבר הזה); 3) שלקח את השטר בתום-לב, בתמורה ובלי ידיעה על איזה מום שהוא בזכותו של מעביר השטר.

התנאי הראשון הוא, איפוא, שהשטר יהיה שלם בצורתו, כלומר שיכיל את כל הפרטים החיוניים לקיום השטר. סעיפים 2, 3, ו-3 (2) של הפקודה קובעים כי “שטר” (“Bill”) פירושו – “שטר חליפין (Bill of Exchange) וכולל שיק”; כי “שטר חליפין הוא פקודה בכתב בלי תנאי, חתומה ע”י נותן הפקודה ודורשת מהאיש, שאליו נערכה הפקודה, לשלם לפי הדרישה, או בזמן עתיד קבוע, או שניתן לקבעו, סכום כסף מסוים לאדם נקוב או לפקודתו או למוכ“ז”; וכי “תעודה שאיננה ממלאה אחרי התנאים הנ”ל איננה שטר חליפין".

פירושו של “שטר חוב” (“Promissory Note”) לפי סעיף 84 של הפקודה הוא: “הבטחה בכתב בלי תנאי מאדם אחד לאחר, חתומה ע”י נותן ההבטחה, שלפיה הוא מתחייב לשלם לפי הדרישה, או בזמן עתיד קבוע, או שניתן לקבעו, סכום כסף מסוים לאדם נקוב, או לפקודתו, או למוכ“ז”.

פירושו של שיק לפי סעיף 73 של הפקודה הוא: שטר-חליפין משוך על בנק העומד לפרעון לפי הדרישה.

ההבדל בין שטר-חליפין ושטר-חוב, הוא, איפוא, בזה ששטר-חליפין (ובכללו שיק) הוא פקודת תשלום, ושטר-חוב הוא הבטחת תשלום. ואף-על-פי שבארץ-ישראל אין משתמשים כמעט בשטרי-חליפין, חוץ משיקים, הרי הפקודה שלנו, מכיון שהיא מבוססת על החוק האנגלי, דנה בעיקר בשטרי-חליפין. אלא, שרוב הדינים של שטרי-חליפין (חוץ מדיני הגשה לקיבול Acceptance –, קיבול, קיבול לאחר פרוטסט, ושטרות בסריה) חלים גם על שטרי-חוב. גם במאמר זה המלה “שטר” משמעותה “שטר-חליפין”, היינו פקודת תשלום, וכשידובר בהבטחת תשלום ייאמר “שטר-חוב”.

הבה נבדוק מקרוב כל תנאי מהתנאים הנ"ל הדרושים לקיום שטר.

פקודת תשלום

ההוראה לשלם צריכה להיות פקודה, כלומר לשון של צו ולא של בקשה (לשון של נימוס מותרת). אין הפקודה צריכה להיות על תנאי, כי כל תנאי עלול לשים לאַל את עצם הפקודה. גם ההבטחה בשטר-חוב צריכה להיות שלא על תנאי. פקודה לשלם מתוך קופה מסוימת נחשבת לפקודה על תנאי. לעומת זאת, פקודה לשלם בצירוף הוראה למשלם להחזיר לעצמו את הכסף מתוך קופה מסוימת או לחייב חשבון מסוים מותרת. גם הפקודה וגם ההבטחה צריכות להיות בכתב, – בכל כתב שהוא ובכל שפה שהיא. הפקודה שבשטר צריכה להיות חתומה ע“י נותן הפקודה, הנקרא “מושך”, וההבטחה בשטר-חוב – ע”י המבטיח הנקרא “חותם”. גם אם אפשר להוכיח שגוף הפקודה כתובה בכתב ידו של פלוני, אין לחייב אותו אלא אם חתם עליה².

החתימה

החתימה צריכה להיות על פני השטר, כרגיל, מלמטה לכתב בקצהו האחד. חתימה בשם מסחרי או בשם בדוי אף היא מחייבת את חותמה. אף סימן או טביעת אצבע מספיקים. אין החתימה מחויבת להיות ביד המושך או החותם דווקא, וחתימה ע“י אחר ברשות המושך או החותם מספיקה. חתימת שם שותפות הרי היא כאילו נקבו את שמותיהם של כל אחד מן השותפים. חותמת של חברה, או של אגודה שיתופית, או של שותפות, או של כל אישיות יורידית חתימה חוקית היא, בתנאי שהחותמת הוטבעה על ידי איש או מספר אנשים שהם מורשים לכך, שאם לא כן הרי זו כחתימה שנעשתה בלי רשות. חתימה ע”י בא-כוח מחייבת את המרשה, אם בא-כוחו פעל בתחומי יפוי-הכוח שניתן לו. מכאן, שיש לבדוק בכל מקרה את יפוי-הכוח. אם חתם אדם בשם אחר בלי שהיה מיופה-כוח לכך, הוא אחראי באופן אישי לפרעון השטר³. חתימת קטן או שוטה אינה מחייבת את חותמה, ואולם איננה פוגמת בתוקף השטר, והמחזיק בו יוכל לתבוע משאר הצדדים הנקובים בשטר. חתימה מזויפת אינה יכולה, כמובן, לחייב את האיש שאת חתימתו זייפו, גם אם השטר נמצא בידי מחזיק -בדרך רגילה. הטעם לדבר הוא, שאם החתימה מזויפת, הרי זה כאילו לא היתה חתימה מעולם. ואולם חתימה מזויפת של המושך (בשטר) או של החותם (בשטר-חוב) אינה פוגעת בתקפו של השטר או של שטר-החוב לגבי אחריותם של צדדים אחרים הנקובים בו. כך, למשל, אין הקבּל של שטר חליפי, ז. א. האיש שאליו נערכה הפקודה לשלם ואשר רשם על השטר את התחייבותו לשלם, יכול לטעון נגד מחזיק בדרך רגילה שחתימת המושך היא מזויפת, כי היה עליו לבדוק היטב את חתימת המושך בטרם רשם את התחייבותו לשלם, ומאחר שהתחייב לפרוע אין הוא יכול להשתחרר מהתחייבותו. במקום שיש כמה חתימות צריך לברר, אם ההתחייבות של המושכים או של החותמים היא התחייבות סולידרית ומחייבת את כולם יחד וכל אחד לחוד, או התחייבות משותפת (אפשר לברר זאת מתוך נוסח השטר). אם ההתחייבות היא בלשון רבים, כגון ‏“אנו מתחייבים לשלם”, הרי היא משותפת, ואם היא בלשון יחיד, אבל נחתמה ע"י יותר מאיש אחד, רואים אותה כהתחייבות סולידרית. רצוי, כמובן, שהכוונה תהא מפורשת בשטר ברור בהחלט. כך למשל, אפשר לפרש את תנאי הסולידריות בגוף ההתחייבות, כגון “אנו כולנו יחד וכל אחד לחוד מתחייבים לשלם”. גם בהתחייבות משותפת וגם בהתחייבות סולידרית אחראי כל אחד מהחותמים לתשלום כל סכום השטר. אלא שבהתחייבות משותפת צריך לתבוע את כולם יחד, ואם הגישו תביעה נגד אחד בלבד, שוב אי-אפשר להגיש תביעה נפרדת נגד שאר החותמים. אך בהתחייבות סולידרית חייבים כולם יחד וכל אחד לחוד.

[סעיפי הפקודה: 92, 54. 24, 23, 22].

מובן מאליו שעל השטר יש להדביק בולים כחוק (על כך ידובר בפרק מיוחד) ואת הבולים יש “לבטל” בזמן החתימה, אולם אין צורך שהחתימה תהיה על הבולים דווקא. אמנם רצוי שתהא בחלקה על הבולים ובחלקה על השטר מחשש פן יפול הבול עם החתימה שעליו או שמא יועבר עם החתימה על מיסמך אחר.

הצדדים בשטר

נותן הפקודה נקרא,‏ כאמור לעיל, “מושך” (Drawer), האיש שאליו ערוכה הפקודה נקרא “נמשך” (Drawee), והאיש הנקוב בשטר כמקבל התשלום נקרא “נפרע” (Payee). גם את הנמשך וגם את הנפרע יש לציין בשמו או באופן אחר שיש בו כדי לזהותו. מותר לערוך שטר שיהא עומד לפרעון לנמשך או למושך עצמו או למוכ“ז. מותר שהמושך והנמשך יהיו איש אחד, ומותר שהנמשך יהיה שם בדוי או קטן או שוטה; במקרים אלה רשאי המחזיק בשטר לראות את המיסמך שבידו כשטר או כשטר-חוב, כפי רצונו; ההפרש הוא רק ביחס לחובות המחזיק (כפי שנדון בזה להלן). אפשר לערוך שטר לכמה אנשים ביחד, בין אם הם שותפים או לא, אולם אי-אפשר לערוך שטר אל יותר מאיש אחד באופן אלטרנטיבי או לאחד אחר השני. יכולים לערוך שטר לטובת כמה אנשים ביחד, או אפילו באופן אלטרנטיבי לאחד או לאחדים מתוך כמה נפרעים. כן אפשר לערוך שטר לטובת בעל משרה מסוימת, כגון “ראש העיריה”. אם שמו של הנפרע הוא שם בדוי, או שהנפרע אינו קיים, אפשר לראות את השטר כשטר למוכ”ז. הנמשך הוא האישיות החשובה ביותר שבשטר, כי כוונת המושך היא שהנמשך יפרע את השטר. לרוב יש בידי הנמשך סכום כסף לטובת המושך, או שהוא חייב לו חוב תמורת סחורה או באופן אחר שהוא, והמושך נותן לנמשך פקודה למי לשלם את הכסף. ואולם אין הנמשך אחראי לפרעון השטר כאחד הצדדים לשטר כל זמן שלא הגישו לו את השטר המשוך ולא השיגו את הסכמתו לפרוע. אם נתן את הסכמתו הריהו נקרא מאז קבּל ונעשה אחראי לפרעון כצד בשטר. לעומת זאת, אם יש בידי הנמשך כסף שנועד לפרעון השטר, דינו של השטר כהעברת חוב לטובת המחזיק בשטר מרגע שהוגש לפני הנמשך. והמחזיק יוכל לדרוש מהנמשך את פרעונו⁴. מובן שהנמשך יש לו זכות לעורר נגד המחזיק אותן הטענות שהיה יכול לעורר נגד המושך. את הקיבול צריך הנמשך לציין במלים על פני השטר, כגון: “קיבלתי” או “אני מסכים” וכדומה, ובחתימת ידו בשולי המלים הנ“ל. אך אפשר גם להסתפק בחתימת שם הנמשך בלבד על פני השטר בלי כל תוספת מלים שהן. רצוי להוסיף תאריך. כבר נאמר שפקודת התשלום צריכה להיות בלי כל תנאי; לא כן קיבול השטר ע”י הנמשך שהוא יכול להיות קשור בתנאים, כגון שהקבּל מסכים לפרוע אותו בתנאי שהמחזיק בשטר ימסור לידו שטרי-מטען של סחורות. כן אפשר שהקיבול יהיה חלקי, היינו – שהקבּל מסכים לשלם רק חלק מסכום השטר. קבּל יכול גם לשנות את תנאי השטר בהסכימו לשלם בתאריך אחר, שלא כנקבע בשטר, או במקום אחר. להלן נראה, שהמחזיק בשטר רשאי לראות קיבול מוגבל מסוג זה כסירוב, ואם מסכים המחזיק להגבלות אלה, הרי כמה מזכויותיו נפגעות.

[סעיפי הפקודה: 18, 16, 6. 5, 4]

הסכום

סכום השטר צריך שיהא מסוים ולא יניח מקום לספק. בכל זאת אין השטר נפגם, אם נאמר בו שיש לשלם סכום מסוים “בצירוף רבית” או שיש לשלם את הסכום בתשלומים לשיעורים קבועים, ואפשר להוסיף הוראה שאם תשלום אחד לא ישולם במועדו, כל סכום השטר יעמוד לפרעון בבת-אחת. כן אפשר להתנות שהשטר ישולם לפי שער חליפין קבוע או ניתן להיקבע. אם נמשך השטר מחוץ לארץ-ישראל ועומד לפרעון בארץ-ישראל והסכום הוא במטבע זר, יש לחשב לפי שער החליפין בזמן הנועד לפרעון, מלבד אם נכללה בשטר הוראה לנהוג אחרת. לעומת זאת אם נמשך השטר בארץ-ישראל במטבע זר, יש לחשב את שער החליפין לפי התאריך שבו היה התשלום למעשה⁵. כרגיל, כותבים בשטר את הסכום גם במלים וגם בספרות, אולם אין זה הכרחי, ואפשר לכתוב או במלים או בספרות. רצוי, כמובן, לכתוב במלים, שאינן ניתנות על נקלה לשינוי. אם יש הפרש בין הסכום המפורש במלים ובין הסכום הרשום בספרות, הרי הסכום המפורש במלים הוא הסכום שיש לשלמו. אם הסכום נקוב יותר מפעם אחת (במלים בלבד או בספרות בלבד) ויש הפרש בין האחת לשניה, הסכום הקטן ביותר נחשב לסכום השטר. אם השטר קובע שיש לשלם את הסכום ביחד עם רבית, ולא פורש מאימתי משלמים את הרבית, מחשבים אותה מתאריך השטר, ואם אין בו תאריך – מיום שהוצא מידי המושך. אם לא נזכרה הרבית בשטר, יש על כל פנים לשלם רבית מיום הפרעון ואילך; ואם עומד השטר לפרעון לפי הדרישה, מחשבים את הרבית מיום ההגשה לפרעון. כרגיל, קובע בית-המשפט את הרבית לפי שער של 9%, שהוא שער הרבית המכסימלי המותר בארץ-ישראל. אולם רשאי בית-המשפט לפי המסיבות להקטין את שער הרבית שיש לשלם מזמן הפרעון ועד התשלום המלא אף אם נקבע בשטר שער רבית מסוים.

[סעיפי הפקודה: 72, 58, 8]

זמן הפרעון ומקומו

כפי שראינו יש לקבוע בשטר אם הפרעון יהיה לפי הדרישה (בכל שעה שיידרש) או בזמן עתיד קבוע או שניתן לקבעו. שטר עומד לפרעון לפי הדרישה – אם נאמר בו בפירוש שהפרעון הוא לפי הדרישה, או אם נאמר בו שהפרעון הוא עם ראיה או בשעת הגשה, או אם לא נאמר בכלל מתי יש לפרעו. זאת אומרת, שאם לא נאמר בשטר מתי הוא זמן הפרעון, יש לראותו כשטר העומד לפרעון לפי הדרישה. זמן הפרעון נחשב כניתן להיקבע, אם נאמר בשטר, שהפרעון הוא כעבור זמן מסוים מתאריך השטר או מראייתו, או אם נאמר בו שזמן הפרעון הוא לאחר שיקרה דבר שצריך לקרות, אף אם לא ברור מתי יקרה, כגון: “שנה אחת לאחר מותו של פלוני”. לעומת זאת, אם נאמר כך בשטר ואין הכרח שהדבר יקרה, השטר פגום ואינו נחשב לשטר כלל ועיקר, למשל: “שנה אחת לאחר חתונתו של פלוני”. ואף אם קרה הדבר אין הוא נותן תוקף לשטר. הטעם הוא, כפי שראינו לעיל, משום, שאסור להתנות תנאים בשטר (“פקודה בלי תנאי”).

אין הכרח שיכתבו בשטר את תאריך משיכתו. אבל רצוי לעשות כן, כי לעיתים יקשה לקבוע את זמן פרעונו של השטר אם לא נרשם תאריך המשיכה. אכן, המחוקק מורה הלכה שאם זמן פרעונו של שטר נקבע למועד מסוים לאחר תאריכו ותאריך המשיכה חסר, כל המחזיק בשטר הזה רשאי לרשום בו את תאריך המשיכה והשטר שריר וקיים לגבי מחזיק בדרך רגילה, גם אם הוּסף תאריך בלתי-נכון בזדון או בשגגה. ברור, שאת התאריך יש להוסיף לפני שהשטר בא לידי המחזיק בדרך רגילה, שהרי ראינו לעיל, כי מחזיק בדרך רגילה חייב לקבל את השטר כשהוא שלם בצורתו. איך השטר נפגם רק מפני שנרשם בו תאריך מוקדם או מאוחר של המשיכה. אם זמן הפרעון של השטר חל ביום שאינו יום עסקים, ייחשב הדבר כאילו חל זמן פרעונו ביום-העסקים הבא אחריו. ימים שאינם ימי עסקים הם: יום ששי, יום שבת ויום ראשון, וכן כל חג שהנציב העליון מודיע עליו בעתון הרשמי. נמצא, שאף-על-פי שאצלנו אין שלושה ימי חסד, כמו באנגליה, הרי מכיון שימי ששי, שבת וראשון אינם ימי עסקים, ישנם בעצם גם לנו שלושה ימי חסד. וכשזמן פרעונו של שטר חל בימים הנ"ל אין משלמים אותו אלא ביום השני לשבוע.

כשמחשבים את זמן פרעונו של שטר העומד לפרעון בזמן קבוע לאחר התאריך או לאחר ראיה או לאחר שיקרה מאורע מסוים, מוציאים את היום שממנו מתחילים את החשבון וכוללים את יום הפרעון. המלה “חודש”, הנזכרת בשטר, מובנה – חודש גרגוריאני, ואולם אפשר לומר בפירוש שהכוונה היא ל“חודש” לפי הלוח העברי או כל לוח אחר.

שטר נחשב כשטר העומד לפרעון לפקודת הנפרע, כלומר לאדם שלישי אשר יורה הנפרע, אם נאמר בו בפירוש שיש לשלמו לפקודתו, ואפילו אם המלה “לפקודתו” אינה נזכרת, ובלבד שלא נאמר בפירוש שאין להעביר את השטר מן הנפרע והלאה. מובן מאליו שגם אם נאמר שהשטר הוא לפקודת הנפרע, אפשר לשלמו לו לעצמו, ואין לו צורך לתת תחילה פקודה בכתב לשלם את השטר לעצמו. שטר נחשב לשטר המשתלם למוכ“ז אם נאמר בו בפירוש שהתשלום הוא למוכ”ז, או אם ההיסב (Endorsemenet) היחיד או האחרון הוא היסב חלק ולא נזכר בה שם הנפרע החדש שאליו הסבו את השטר.

אין צורך לקבוע בשטר את מקום פרעונו או את מקום משיכתו, ואם לא נזכר בשטר מקום הפרעון, רואים את מקום עסקיו או מגוריו של הנמשך כמקום הפרעון.

[סעיפי הפקודה: 93, 13, 12, 11, 10, 9, 7, 3]

התמורה

אין הכרח להזכיר בשטר מה התמורה שנתקבלה ע“י המושך או אם נתקבלה התמורה בכלל. אין להסיק מזה שאין צורך בתמורה, שהרי ראינו מתוך ההגדרה של “מחזיק בדרך רגילה”, כי אחד התנאים החיוניים הוא שהמחזיק יקבל את השטר בתמורה. לעומת זאת אין חשיבות בדבר אם לא כל הצדדים שבשטר קיבלו תמורה, כי אם ניתנה פעם אחת תמורה, הרי המחזיק בשטר נחשב למחזיק בתמורה ביחס לכל אלה שנעשו צד בשטר לפני הזמן שבו ניתנה התמורה. למשל, ראובן מסר שטר לשמעון תמורת סחורה. לאחר זמן חזר בו ראובן והחזיר לשמעון את הסחורה בהסכמתו. אולם בינתים הסב שמעון את השטר ללוי תמורת חוב שהיה חייב לו. אף-על-פי שראובן לא קיבל כל תמורה בעד השטר, שהרי החזיר את הסחורה, הריהו חייב בכל זאת לשלם את סכום השטר ללוי. הכלל הוא, שכל מי שחתימתו מופיעה על השטר נחשב הוא כאילו נעשה צד בשטר בתמורה, ואם הוא טוען שאין הדבר כך, עליו להביא ראיה. יש לזכור כי כלפי מחזיק בדרך רגילה אין לעורר טענה של חוסר תמורה. טענות מסוג זה יכולות להועיל רק כשהסכסוך הוא בין צדדים ישירים בשטר, כלומר, בין המחזיק בשטר ובין מי שהעביר אליו את השטר. כן יכולים לעורר טענה זו נגד מי שאינו מחזיק בדרך רגילה, או שלא רכש את זכויותיו ממחזיק בדרך רגילה. ידיעה על חוסר תמורה אינה תמיד ידיעה על מום בבעלותו של מעביר השטר. כן, למשל, אדם שחתם על שטר בתור מושך, או קבּל, או מסב (Endorser) בלי לקבל תמורה, אלא במטרה לאפשר לאדם אחר לסמוך על החתימה הנוספת הנ”ל בקבלת אשראי, אינו יכול להשתחרר מהתחייבותו בטענת חוסר תמורה, ואפילו אם המחזיק בשטר ידע בזמן שלקחו על העדר התמורה. מנהג זה לחתום על “שטר טובה” נפוץ מאוד בארץ, ואמנם יש תמימים רבים החושבים, שאם חתמו על השטר בלי תמורה אין הם אחראים לפרעונו, שהרי “הובטח” להם בפירוש ע"י מקבל הטובה שהוא עצמו יפרע את השטר. אולם אנשים אלה מתפקחים בבית המשפט ובמשרד-ההוצאה-לפועל.

אין צורך שכל הצדדים בשטר יתנו תמורתו. ואם מחזיק בדרך רגילה נתן את השטר במתנה. יכול מקבל המתנה לגבות את תמורתו מכל צד שחתם על השטר לפני שבא לידי המחזיק בדרך רגילה, אף-על-פי שהוא גופו לא נתן בעדו כל תמורה, כי אליו עוברות כל הזכויות של המחזיק בדרך רגילה.

אף-על-פי שאין צורך לכתוב בשטר מה התמורה שנתקבלה, נוהגים עד היום לעשות זאת, ואולם זה אינו מעלה ואינו מוריד, ואין לוקח השטר חייב לברר אם אמנם נתקבלה התמורה הנזכרת בשטר. למשל, אם נאמר בשטר שהתמורה נתקבלה בשכירות, אין על לוקח השטר לדאוג שמא יבוטל חוזה השכירות בין חותם השטר ובין הנפרע וממילא תיפסק התמורה שבעדה ניתן השטר. אמנם דבר זה יכול להשפיע על זכותו של הנפרע לגבות את השטר, אבל אין זה פוגע בזכותו של המחזיק בדרך רגילה.

התמורה הדרושה למתן תוקף לשטר יכולה להיות כל תמורה המספיקה להיות בסיס לחוזה רגיל, ואף חוב קודם.

אם אין למחזיק אלא זכות שעבוד (Lien) על השטר, כגון שלקח אותו לבטחון חוב בלבד, הרי הוא נחשב למחזיק אך ורק לגבי הסכום שערב לו השטר. לפיכך, אם מסר לקוח לבנק שטר של –.100 לא“י לבטחון חוב של –.70 לא”י, הבנק נחשב למחזיק בתמורה לגבי –.70 לא“י בלבד. אמנם, יכול הוא לתבוע את כל סכום השטר, ואולם אם הלקוח אינו רשאי, מסיבה חוקית, כגון חוסר תמורה, לתבוע איזה סכום שהוא מחותם השטר, לא יזכה הבנק כנגד החותם אלא בסכום של –.70 לא”י בלבד. ביחס לשאר –.30 לא"י הוא נחשב לסוכנו של הלקוח, ומכיון שפקעה זכותו של הלקוח לגבות את הכסף, לו היה הוא עצמו תובע, אין גם הבנק, כבא-כוחו, יכול לזכות בעודף על חובו. לעומת זאת, אם קיבל הבנק מלקוח מספר שטרות בחתימות שונות להבטחת חוב, אי-אפשר לטעון שאין הבנק יכול לתבוע על סמך כל שטר ושטר אלא את הסכום שהלוה ללקוח על חשבון אותו שטר. יש לבנק זכות שעבוד על כל השטרות יחד, ואם בזמן הגשת תביעה על סמך שטר אחד נמצא שהחוב המגיע מאת הלקוח עולה על סכום השטר, רשאי הבנק לקבל פסק-דין על כל סכום השטר.

כידוע, אין מקבלים ראיה לסתירת מיסמך בכתב אלא רק ע“י מיסמך אחר או ע”י הודאת הנתבע או ע“י פנקסי הנתבע⁶. הלכה זו היתה נהוגה גם לגבי שטרות: אם לא היה לנתבע כל מיסמך להוכיח שהתובע לא נתן לו תמורה, אף לא הצליח להוציא מפי התובע הודאה בענין זה – היה מפסיד את תביעתו. אולם פסק-הדין של בית-המשפט-לערעורים בערעור אזרחי מס. 87/37 – בלומנפלד נגד תעשיות חימיות ממלכתיות (I.C.I.) – קובע שאפשר לשמוע עדות חיצונית כדי להוכיח חוסר תמורה, בין אם נזכר בשטר שהתמורה ניתנה ובין אם לא נזכר, ומתאריך פסק-הדין הנ”ל (19.7.37) הוקל על הנתבע להוכיח טענת חוסר תמורה⁷.

[סעיפי הפקודה: 29, 28, 27, 26, 24, 3]

אואל

יש עוד צד אחד מצוי בשטר והוא ה“אַואליסט”, היינו ערב-קבלן לפרעון השטר. ערבות כזו ניתנת במלים “טוב לאַואל” (Bon pour Aval) או במלים דומות לאלו המעידות על הרצון להיות ערב לפרעון השטר. המלים הללו נכתבות על פני השטר או במיסמך מיוחד וטעונות חתימה של הערב. אם לא פורש בשטר לטובת מי ניתן האואל, הרי זה כאילו ניתן לטובת המושך. ובשטר-חוב, שבו מצבו המשפטי של המסב הראשון דומה למצב המושך (בשטר שנמשך לפקודת המושך ושנתקבל לפרעון). נחשב האואל כאילו ניתן לטובת המסב הראשון, אם לא נאמר בפירוש אחרת. דבר זה גורם לעיתים לתוצאות הפוכות מאלה שרצו בהן הצדדים, כי במקרה שהמסב הראשון והאואליסט הם איש אחד, הרי לא נוסף ע"י האואל כל ערך לשטר, מאחר שאחריותו של האואליסט כבר קיימת ועומדת מפאת היותו מסב. למשל, ראובן חתם שטר לפקודת שמעון. שמעון מנכה את השטר בבנק, ולפי דרישת הבנק מוסיף את חתימת האואל שלו על השטר בלי לפרש שהערבות היא בעד חותם השטר. לאַואל זה אין כל ערך, כי הוא נחשב כאילו ניתן למען המסב הראשון, היינו – לשמעון האחראי בין כך לפרעון השטר בתור מסב.

נותן אואל אחראי, באופן סולידרי עם הצד שלמענו נתן את האואל, לפרעון השטר, ואחריותו היא אפילו גדולה יותר, מאחר שלפי סעיף 57(3) של הפקודה אין הוא משוחרר מאחריות גם אם התחייבותו של הצד שלמענו ניתן האואל פקעה מאיזו סיבה שהיא, חוץ מאשר פגם בצורת השטר. מכאן, שאם החותם לא קיבל תמורה והוא משוחרר מפרעון. אין זה פוטר את האואליסט מפרעון; וזה בניגוד לכלל הידוע של החוק האזרחי⁸, האומר, שאם אחריותו של החייב העיקרי נופלת – פטור גם הערב. לעומת זאת אם הצד שלמענו ניתן האואל נמצא פטור מסיבה פורמלית שהיתה קיימת בזמן נתינת האואל, כגון – שהסכום לא קבוע או שפרעון השטר תלוי בתנאי, פטור גם האואליסט מאחריותו. כן אם החייב העיקרי פטור מחמת אי-מילוי חובות המוטלות על המחזיק, נפטר מחובו גם האואליסט.

כרגיל, שׂם האואליסט על השטר חותמת בזו הלשון: “אני ערב את חותם השטר ערבות אואל”, ומוסיף את חתימתו מתחת לחותמת. אם האואליסט רק חתם על פני השטר, ואת החותמת, או את המלים הנ"ל, הוסיפו לאחר חתימתו ובלי הסכמתו והסכמתם של יתר הצדדים בשטר, נחשבת תוספת זו כשינוי יסודי בשטר והיא פוגעת בתקפו (סעיף 64 של הפקודה). ואף אם נמצא השטר בידי מחזיק בדרך רגילה לא יתחשבו בחותמת או במלים שנוספו, והמחזיק לא יוכל לתבוע את האואליסט אלא בתורת מסב רגיל, לפי סעיף 56 של הפקודה הקובע, שאם חתם אדם על שטר לא כמושך או כקבּל אין אחריותו אלא אחריות מסב⁹. אם ההוספה בולטת לעין – גם זכותו של מחזיק בדרך רגילה נפגעת, כי עליו להשגיח בעת קבלת השטר שיהיה לכאורה בסדר גמור.

שינוי וחסר בשטר

אם היה השטר חסר איזה פרט חשוב, הזכות למחזיק למלא את הפרט החסר כאשר יראה לנכון, ואולם עליו לעשות זאת במשך זמן המתקבל על הדעת ובהתאם לרשות שניתנה לו. מובן מאליו, שמי שמילא פרט שהיה חסר בשטר שוב אינו נחשב למחזיק בדרך רגילה, כי, לפי שראינו לעיל, המחזיק בדרך רגילה חייב לקבל את השטר כשהוא שלם ובסדר. ואולם אם הוסף לשטר לפני שבא לידי המחזיק בדרך רגילה, אי-אפשר לטעון כלפי המחזיק בדרך רגילה, שלא היתה רשות למי שהוסיף את הפרט החסר לעשות זאת, או שהוא לא עשה זאת במשך זמן המתקבל על הדעת. לפיכך, אם נתן אדם שטר לחברו בחתימתו ולא כתב את הסכום שיש לשלם, ובא חברו ורשם בו סכום העולה על המגיע לו למעשה מאת החותם והעביר את השטר למחזיק בדרך רגילה, יהיה החותם חייב לשלם למחזיק בדרך רגילה את הסכום המלא כפי שהוא נקוב בשטר.

יש להבדיל בין הוספת פרט חסר לבין שינוי פרט קיים. כבר נאמר לעיל, שאסור לשנות כל פרט בשטר בלי הסכמת כל הצדדים, ואם נעשה הדבר, השטר בטל ושום צד לא יוכל לתבוע על פיו גם אם הוא מחזיק בדרך רגילה. אולם אם השינוי לא היה נראה לעין בזמן שהשטר בא לידי המחזיק בדרך רגילה, השטר קיים בפרטיו הקודמים כאילו לא שונו בכלל. למשל, אם שטר על סך –.10 לא“י שונה ל- –.100 לא”י בלי הסכמת כל הצדדים שבשטר, אלא שבאופן בלתי נראה לעין, הרי לגבי מחזיק בדרך רגילה השטר קיים אך בתורת שטר של –.10 לא“י בלבד, ואילו לגבי צדדים אחרים שבשטר – בטל הוא ומבוטל. מובן מאליו, שהצד שהטיל את השינוי, או שהסכים לן, אחראי לפרעון השטר בצורתו החדשה, היינו – בסכומו המלא של –.100 לא”י.

[סעיף 19 של הפקודה]

העברת שטר

נוסף לכל התנאים הדרושים למתן תוקף חוקי לשטר יש חובה למסור אותו לידי האיש, אשר לו רוצים להקנות זכויות בשטר, וכל זמן שלא היתה מסירה אין ערך לשטר. על כן אם חתם אדם על שטר לפקודת חברו ולא מסר לו את השטר, לא יוכל חברו לתבוע את החותם. לעומת זאת, אם הקבל מודיע למחזיק על קיבול השטר שוב אין צורך למסרו דווקא לידי המחזיק. אלא יכול המחזיק לתבוע את הקבּל אף שאין השטר בידו. מובן מאליו, שאין מסירה אלא אם כן נעשתה בכוונה להעביר את הבעלות בשטר ולא למטרה אחרת, כגון – למשמרת או לשם מסירה לאחר. אבל הטוען שהמסירה לא היתה על מנת להעביר בעלות, עליו הראיה; וטענה ממין זה אין כוחה יפה בכלל לגבי מחזיק בדרך רגילה. גם אם היה השטר גנוב או שהוצא ברמאות, אין בעלותו של המחזיק בדרך רגילה נפגמת ע"י כך כל עיקר. וכפי שנאמר לעיל, זה כוחו של השטר וזו חשיבותו של המחזיק בדרך רגילה.

שטר העומד לפרעון למוכ"ז מעבירים אותו מיד ליד במסירה בלבד. שטר העומד לפרעון לפקודת איש מסוים, אין מעבירים אותו אלא רק בהיסב ובמסירה כאחד. ההיסב נרשם על ידי המחזיק על גוף השטר, לרוב על גבו, וחתימתו בלבד, בלי תוספת מלים, מספיקה לכך. ההיסב צריך להיות לגבי כל סכום השטר ולא היסב חלקי. אם נמשך השטר לפקודת שני נפרעים או יותר, אין היסב אלא בחתימת שניהם. אם היה שם הנפרע משובש, עליו לחתום גם על ההיסב באותה צורה, אבל יכול הוא, אם רצונו בכך, להוסיף גם את חתימתו האמיתית, ואמנם רצוי לעשות כן. ההיסב צריך להיות בלי תנאי, ואולם אם הוסיף המסב איזה תנאי שהוא, אין הדבר פוגם בשטר.

ההיסב יכול להיות “חָלָק”, כלומר – בלי נקיבת שם האיש שאליו מעבירים את השטר, ויכול הוא להיות “מיוחד”, היינו – בהזכרת שם האיש הרשאי להיפרע. כמו שנאמר לעיל, הרי אם היה ההיסב חלק רואים את השטר כעומד לפרעון למוכ“ז, ואפשר להעבירו מיד ליד במסירה גרידא, בלי כל פעולה נוספת. לא כן אם ההיסב הוא מיוחד, שהאיש הנקוב בשטר בתורת נפרע חייב בהיסב ובמסירה, אם יש ברצונו להעביר את זכות הבעלות בשטר לאחר. כל מחזיק בשטר רשאי לשנות היסב חלק להיסב מיוחד, כלומר – להוסיף למעלה מחתימת המסב הוראה לפרוע את השטר לאדם מסוים, או לעצמו, או לפקודתו, וע”י כך השטר נמצא עומד לפרעון לפקודה ולא למוכ"ז כמקודם.

היסב מזויף אין לו ערך ואי-אפשר לרכוש כל זכויות בשטר על-ידי חתימה כזו. ברגע שחל בשטר היסב מזויף, נפסק הקשר בין כל ההיסבים שקדמו לזיוף ובין ההיסבים שבאו אחריו, וכל הצדדים שרכשו את השטר לאחר הזיוף אינם רשאים לתבוע את הצדדים-בשטר הקודמים לזיוף, וכל המשלם את סכום השטר למחזיק לפי חתימה כזו אינו נפטר מחובו, והבעל האמיתי של השטר רשאי לתבוע ממנו שנית. ואולם, רצה המחוקק להקל על תשלומי שטרות והתקין שאם אדם משלם שטר בתום-לב ובמהלך העסקים הרגיל אין עליו כל חובה להוכיח שההיסבים אינם מזויפים. עליו רק לבדוק אם החתימה של המושך או של הקבל היא בסדר. מובן שיש להבדיל בין פורע שטר ובין קונה שטר. ההגנה ניתנת למי שמוטלת עליו חובה חוקית לשלם (מושך, מסב וכדומה) ולא למי שקונה שטר. ההוראה הנ“ל ביחס לזיוף של היסב חלה גם על היסב שנעשה בלי רשות. ההפרש הוא רק בזה, שחתימה שנעשתה בלי רשות יכולה לקבל תוקף חוקי ע”י אישור בדיעבד מצד הבעל. לא כן חתימה מזויפת שאין לאשרה ולקיימה בשום פנים.

המסב, וכן המושך, אחראי לתשלום השטר, אם הנמשך לא קיבל אותו לפרעון, או שקיבל ולא שילם. רשאי המסב, כן המושך, להוסיף מלים המבטלות או מגבילות את אחריותו, וכל שלקחו את השטר לאחר תוספת המלים הנ“ל זכותם בשטר שלמה, אבל זכותם לתבוע מאת המושך או המסב בטלה או מוגבלת, הכל לפי הכתוב. יש אשר המסב מוסיף את המלים “Sans Recours”, היינו “בלי זכות חזרה” אליו; הדבר נעשה במקרה שהמסב מעביר את השטר בלי תמורה, או שלקח את השטר בשמו ואולם רק בתור בא-כוחו של אחר ואין הוא רוצה להיות אחראי לתשלום השטר. הוספת מלים כאלו ע”י המושך הוא מעשה נדיר, ואולם איננו אסור, שהרי החייב העיקרי בשטר הוא הקבּל. וייתכן הדבר כי המושך נושה כסף מאת הנמשך ומוכן למשוך עליו לזכות חברו, על מנת להלוות לחברו את הכסף המגיע לו מאת הנמשך, אבל אין הוא רוצה להיות אחראי לתשלום השטר אם לא ייפרע ע"י הנמשך, ולפיכך הוא מוסיף מלים המעידות על רצונו זה.

מסר אדם שטר לחברו בתמורה ולא הסב אותו, לוקח השטר רוכש אותן הזכויות בשטר שיש למעביר ואף את הזכות לדרוש מאת המעביר להסב את השטר. הוא יכול לדרוש זאת באמצעות בית-המשפט, ואם יסרב המעביר להסב – יכול בית המשפט למנות בן-אדם אחר (כגון פקיד בית-המשפט) להסב את השטר במקום המעביר.

שטר ניתן להעברה מיד ליד עד אשר פרעו אותו או ביטלוהו, או עד אשר הסבו אותו בהסבה מוגבלת, דהיינו – שהמסב הוסיף עליו מלים המראות שכוונתו היתה למנוע העברה נוספת של השטר או להרשות ללוקח את השימוש בשטר למטרה מסוימת, אך לא להעביר אליו את הבעלות על השטר, כגון: “העברה לאחר אסורה” או “שלם רק לראובן” או “שלם לראובן, לגביה”. במקרים אלה יש רשות למועבר-אליו לגבות את סכום השטר, אבל אין לו הזכות להעביר את השטר לאחר. אפשר להוסיף להיסב מוגבל מלים המראות שכוונת המסב היתה בכל זאת לתת למועבר-אליו זכות להעביר את השטר לאחר, אולם לא להקנות לאחרים זכויות גדולות מאלו שיש לו למסב עצמו. למשל, אם ההיסב אומר: “שלם לראובן או לפקודתו, לגביה” – רשאי ראובן לגבות בעצמו את השטר לטובת המסב או להעבירו לאחר על מנת שאותו מקבל העברה גם הוא לא יוכל לגבות את השטר אלא לטובת ראובן.

מקבל העברה לפי היסב רגיל או ע"י מסירה גרידא (בשטר העומד לפרעון למוכ"ז) רשאי להעביר את השטר למי שירצה וגם לאחד הצדדים הקודמים לו בשטר, כגון – למושך או למסב אליו, והם רשאים להעביר את השטר מחדש לאחרים. ואולם אין למעביר זכות לתבוע את סכום השטר מאותם הצדדים שהוא היה חייב כלפיהם לפי השטר בטרם הגיע השטר לידו.

[סעיפי הפקודה: 36, 34, 32, 31, 30, 23, 20]

לקיחת השטר לפני הפרעון

כבר נאמר לעיל שהלוקח שטר חייב להשגיח, ראשית – שהשטר יהיה שלם בצורתו, כלומר מתאים לכל הוראות החוק ביחס לתנאים החיוניים הדרושים לקיום שטר, שנית – שזמן פרעונו עדיין לא הגיע. אם זמן הפרעון קבוע בשטר, אין קושי בקביעת העובדה אם השטר הוא לפני זמן הפרעון או אחריו. ואולם אם השטר עומד לפרעון לפי הדרישה, הרי אם נראה לעין שהוצא לשוק לפני זמן רב מדי, לא ייחשב לוקח השטר למחזיק בדרך רגילה. בשטרי-חוב אין המצב כך, ומחזיק בדרך רגילה לא נפגע אף אם לקח שטר העומד לפרעון לפי דרישה לאחר זמן המתקבל על הדעת. מהו זמן רב יתר על הרגיל – היא שאלה עובדתית התלויה במסיבות, ואולם בנידון זה מן הראוי לעיין בסעיף 44 של הפקודה, הדן על הגשת השטר לפרעון, ובו נאמר, שכדי לקבוע מה זה זמן המתקבל על הדעת יש להתחשב במין השטר, במנהג המסחר ביחס לשטרות מאותו מין ובמסיבות המקרה, בתנאי ששטר העומד לפרעון לפי הדרישה חובה להגישו לפרעון תוך 6 חדשים מתאריך היכתבו, או תוך זמן קצר מזה – אם הותנה על כך ע“י המושך או המסב, או תוך זמן ארוך מזה – אם הותנה על כך ע”י המושך, אך לא למעלה מ-12 חודש.

[סעיפי הפקודה: 87, 44, 35]

תום-לב

כן צריך שהשטר יגיע לבעליו בתום-לב ובתמורה ובלי ידיעה על איזה מום שהוא בבעלותו של מעביר השטר. אם נהג לוקח השטר ברשלנות, אין זה פוגם בבעלותו, אם אך נהג ביושר. למשל, לקח שטר מאדם שלא הכיר אותו לפני כן והתברר אחר כך שהשטר היה גנוב, אין לטעון נגד בעלותו של לוקח השטר אם לא ידע דבר על הגנבה. בעלותו של המחזיק בשטר פגומה אם לקח את השטר ברמאות או ע"י לחץ בלתי-חוקי או בתמורה בלתי-חוקית, כגון – במשחק האזארדי, או באורח בלתי-חוקי אחר. ואם ידע על כך לוקח השטר, ידיעתו זו פוגמת בזכות בעלותו. כן נפגמת בעלותו על השטר אם היה ידוע לו שהמעביר מועל באמון בהעבירו את השטר, כגון שהשטר הופקד אצלו למשמרת או שעצם העברתו נחשבת למעשה רמאות כלפי הבעל האמיתי של השטר.

נמצאנו למדים, שאם מחזיק השטר מילא אחרי כל התנאים הנזכרים בסעיף 28 של הפקודה, הריהו נחשב למחזיק בדרך רגילה ויש לו זכויות מלאות בשטר, בלי התחשב עם המומים שהיו בבעלותם של צדדים קודמים ובלי התחשב בטענות אישיות של צדדים קודמים בינם לבין עצמם, כגון חוסר תמורה. רשאי הוא לתבוע את תמורת השטר מכל צד שבשטר, וכל צד המשלם לו את תמורת השטר נפטר לחלוטין מאחריות כלשהי.

קיום הזכויות שבשטר

כדי לקיים את הזכויות שנרכשו ע"י המחזיק בשטר עליו למלא כמה חובות הידועות בתור חובות המחזיק בשטר.

הגשה לקיבול

החובה הראשונה היא הגשה לקיבול, כלומר להראות את השטר לנמשך, כדי שיציין את הסכמתו לפרוע אותו, או את סירובו לעשות זאת. ההגשה היא חובה בשני מקרים בלבד: א) אם זמן פרעונו של השטר הוא לאחר ראיה, שאז חייבים להגיש את השטר לקיבול כדי לקבוע את זמן פרעונו, שכן מחשבים את זמן הפרעון מזמן ההגשה לנמשך כחוק (היינו, מתאריך הקיבול או מתאריך הפרוטסט אם לא היה קיבול). ב) כן יש חובה להגיש שטר לקיבול אם נאמר בו בפירוש שיש לעשות זאת. לעיתים יש הסכם בין המושך ובין הנמשך שלפיו מתחייב הנמשך לפרוע את שטרותיו של המושך בתנאי שיגישו אותם לפניו עד לתאריך ידוע, ועל כן מתנה המושך בפירוש בתוך השטר שיש להגישו לנמשך לשם קיבול תוך תקופה ידועה. שטר העומד לפרעון לאחר ראיה והנפרע העבירו לאחר, חייב מקבל ההעברה להגישו לנמשך לשם קיבול או להעבירו לאחר במשך זמן המתקבל על הדעת. אם לא הוגש במשך הזמן הנ“ל, המושך והמסבים פטורים. דרישה זו היא הגיונית, כי חוסר פעולה מצד המחזיק מאריך את זמן פרעונו של השטר ומגדיל את הסכנה הצפויה למושך ולמסבים שהשטר לא יתקבל לפרעון ע”י הנמשך מסיבות בלתי תלויות בהם, כגון פשיטת רגל של הנמשך או מותו. כן מעונינים המושך והמסבים לדעת בהקדם האפשרי אם השטר נתקבל לפרעון, שהרי הקבל הוא החייב העיקרי בשטר, אולם אחריותם של המושך והמסבים היא רק שניה במעלה ואליהם פונים בדרישת תשלום רק אם הקבל סירב לשלם בזמן הפרעון.

את השטר יש להגיש לנמשך, או לבא-כוחו המוסמך, ביום של עסקים ובשעה רגילה, ולא ביום ששי או שבת או ביום ראשון או ביום חג רשמי אחר. אם יש יותר מנמשך אחד חובה להגיש את השטר לכל אחד מהם, חוץ אם האחד הוא מורשה לקבל בשם כולם. מת הנמשך או פשט את הרגל, או שהוא שם בדוי או שוטה או קטן, אין הכרח להגיש את השטר לקיבול. אם מת הנמשך, אפשר להגיש את השטר לפני האפוטרופוס על עזבונו, ואם פשט את הרגל אפשר להגישו גם לפני הנאמן על רכושו. כן יש הצדקה לאי-הגשה אם לא עלה בידי המחזיק, לאחר מאמצים מתאימים, להגיש את השטר; ואולם אין להצדיק אי-הגשה בזה שהמחזיק האמין, ולו גם על יסודות מוסמכים, שהנמשך יסרב לקבל את השטר. אם הוגש השטר לקיבול ולא נתקבל תוך 24 שעות מזמן ההגשה – נמצא השטר לא-מכובד (Dishonoured) על-ידי אי-קיבול (Non-Acceptance) והמחזיק בשטר חייב לעשות פרוטסט כחוק, אחרת – פטורים המושך והמסבים מאחריות לפרעון השטר. במקרה של אי-כיבוד השטר על-ידי אי-קיבול, בא השטר לפרעון מיד, ולאחר מילוי הפורמליות החוקית הדרושה אפשר לתבוע תיכף את המושך והמסבים, ואין צורך לחכות ליום הפרעון הקבוע או לשוב ולהגיש את השטר מחדש ביום הפרעון הקבוע.

כבר נאמר שהנמשך רשאי לקבל את השטר לפרעון על תנאי. דבר זה אינו פוגם בתוקף הקיבול, ואולם המחזיק בשטר אינו רשאי להסכים לקיבול מוגבל, אלא אם כן השיג על כך תחילה את הסכמת המושך והמסבים, אחרת יהיו אותם הצדדים שלא הסכימו להגבלה פטורים מאחריותם. מובן מאליו, שאם הוא עצמו סירב להסכים לקיבול על תנאי, עליו לראות את ההצעה של הנמשך כסירוב לקיבול ולעשות פרוטסט על השטר. אם הצדדים שבשטר קיבלו הודעה מאת המחזיק שהנמשך קיבל את השטר לפרעון על תנאי, ואין הם מודיעים לו במשך זמן המתקבל על הדעת שאין הם מסכימים לכך, שתיקתם כוחה כהודאה ואין הם פטורים מאחריות לתשלום השטר. המחזיק רשאי להסכים לקיבול חלקי, כלומר – להסכמת הנמשך לשלם חלק מסכום השטר, ואולם עליו להודיע על כך מיד לצדדים האחרים בשטר ולעשות פרוטסט ביחס לשאר הסכום.

[סעיפי הפקודה: 43, 42, 41, 39, 38, 13]

הגשה לפרעון

חובה שניה של המחזיק בשטר הוא הגשה לפרעון, כלומר – הגשת השטר ביום הפרעון לפני הנמשך על מנת לאַפשר לו לפרוע את השטר ולקחתו תמורת התשלום. אם לא היתה הגשה כחוק, המושך והמסבים פטורים. מובן שהקבל עצמו אינו נפטר מחובו רק משום שהשטר לא הוגש לו לפרעון, יען כי חובה עליו לדעת בעצמו את זמן פרעונו של השטר. היה זמן פרעונו של השטר קבוע, יש להגישו לפרעון ביום הקבוע, ואם הפרעון הוא לפי הדרישה, יש להגישו תוך זמן המתקבל על הדעת. את ההגשה יש לעשות ביום של עסקים ובשעה המתקבלת על הדעת, ואם חל זמן הפרעון ביום שאינו יום עסקים מגישים אותו ביום העסקים שלאחריו. צריך להגיש במקום הדרוש, היינו – במקום הקבוע בשטר. אם לא נקבע המקום בשטר, ואולם ניתנה בו כתבתו של הנמשך או של הקבל, יש להגישו לפי אותה כתובת, ואם לא ניתנה כל כתובת יש להגיש במקום עסקיו או במקום מגוריו של הנמשך או הקבל. ואם גם כתובת זו אינה ידועה אפשר להגיש לפני הנמשך או לפני הקבל בכל מקום שהוא או במקום עסקיו או במקום מגוריו האחרון. אם היה השטר משוך על שני אנשים או יותר, ואינם שותפים, יש להגישו לפני כולם, חוץ אם נקבע מקום הפרעון בשטר. ואם מת הנמשך או הקבל ולא נקבע מקום הפרעון בשטר יש להגיש לפני האפוטרופוס על העזבון, אם ישנו כזה ואם אפשר למצאו. אם הוגש השטר במקום הדרוש ולא נמצא שם הנמשך או הקבל או כל אדם שהוא רשאי לפרוע או לסרב לפרוע את השטר, יש לראות את השטר כבלתי-מכובד ע"י אי-פרעון ויש לעשות מיד פרוטסט כדי לשמור על זכויות המחזיק כלפי המושך והמסבים.

הגשה לפרעון – פירושה הבאת השטר גופו לפני הנמשך, או הקבל, ודרישת פרעון. ואולם במקום שנהגו להגיש ע“י הדואר, אפשר גם לדרוש את הפרעון ע”י מכתב. כן ניתנה הקלה לבנקים, לפי סעיף 44(9) של הפקודה, להגיש שטר ע"י הודעה במכתב רשום, שבו דורש הבנק שפרעון השטר יהיה במשרדי הבנק. במקרה כזה אין צורך להגיש את השטר ביום הפרעון דווקא, ומספיק אם שולחים את ההודעה באופן שהנמשך יקבל אותה לפני זמן הפרעון¹⁰. לא רצוי שההודעה תישלח זמן רב מדי לפני מועד הפרעון, כי הנמשך עלול לשכוח עד אז את תאריך הפרעון, ואולם דנים בכל מקרה ומקרה לפי המסיבות ואם נמצא הנמשך בריחוק מקום שולחים לו את ההודעה לפני הזמן הרגיל¹¹. עוד נקודה שצריך לשים לב אליה ביחס להודעה מצד בנקים היא, שההודעה צריכה להכיל את כל הפרטים החיוניים של השטר, כגון – סכום, זמן פרעון, שם המושך והנפרע, כדי שהנמשך ידע ברור לאיזה שטר מתכוונת ההודעה¹².

אם לא הוגש השטר בזמן הדרוש מסיבות שאינן תלויות במחזיק, כגון איחור במסירה באשמת פקידי הדואר או מחמת מהומות, צריך להגישו מיד לאחר שהוסרו הסיבות המעכבות את ההגשה. המחזיק פטור מחובת הגשה אם אין כל אפשרות לבצע אותה, או אם הנמשך הוא שם בדוי, או אם ויתרו על הגשה במפורש או מכללא. אין צורך בהגשה כדי לחייב את המושך במקום שהנמשך או הקבל אינו חייב לפרוע את השטר ואין למושך כל יסוד להניח שהשטר ייפרע או יוגש. וכן אין צורך בהגשה כדי לחייב את המסב, אם השטר הוצא כשטר-טובה לפי בקשתו של המסב ואין למסב יסוד להניח שהשטר ייפרע אם יוגש.

ביחס לויתור על הגשה יש לומר עוד, כי המושך או המסב רשאים לקבוע בשטר שהם מוותרים על כל החובות המוטלות על המחזיק בשטר או על חלקו, כגון – הגשה לפרעון, פרוטסט וכו'. אין צורך שויתור כזה יירשם דווקא בשטר גופו, ואולם אם נכתב הויתור במיסמך אחר, אין הוא מחייב אלא את הצדדים שבמיסמך ולא את כל הצדדים שבשטר.

אם היה השטר חסר מקום הפרעון אסור להוסיף בו את המקום בלי הסכמת המקבל, אף-על-פי שבדרך-כלל רשאי המחזיק, כאמור לעיל, למלא פרט החסר בשטר. הטעם הוא, כנראה, שאין להכריח את הקבל בלי הסכמתו להחזיק כסף מוכן במקום מסוים ליום הפרעון. הוספת מקום הפרעון בלי הסכמת הקבל נחשב לשינוי השטר במובן סעיף 64(2) של הפקודה והוא עלול לפגום בתוקף השטר בכללו.

אין צורך בהגשה לפרעון כדי לחייב את הקבל, אלא אם נקבע בגוף השטר שיש להגישו לפרעון במקום ידוע דווקא.

ואשר לשטרי חוב – איך בהם חובת הגשה כדי לחייב את החותם, חוץ אם נאמר בגוף שטר-החוב שתשלומו יהיה במקום קבוע. במקרה זה יש להגיש את שטר החוב באותו מקום, ואם לא נעשה כן, משוחרר החותם מאחריותו לפרעון השטר.

ואולם כדי לחייב את המסב של שטר-חוב יש להגיש את השטר לפני החותם בכל מקרה ומקרה, אחרת אין המסב אחראי לפרעונו.

[סעיפי הפקודה: 88, 51, 45, 44, 15]

פרוטסט

חובה שלישית של המחזיק בשטר היא עשיית פרוטסט. אם שטר לא כובד בין ע“י אי-קיבול ובין ע”י אי-פרעון, יש לעשות עליו פרוטסט, אחרת פטורים המושך והמסבים מאחריותם. קבל של שטר וכן חותם של שטר-חוב מוסיפים להיות אחראים גם אם לא נעשה פרוטסט. את הפרוטסט אפשר לעשות ביום שבו חל אי-הכיבוד ע“י הסירוב לקבל או לפרוע את השטר, ומוכרחים לעשותו לא יאוחר מאשר ביום העסקים הבא מיד לאחריו. כרגיל נוהגים הבנקים לעשות את הפרוטסט בצהרי היום שלאחר יום הפרעון. אם נעשה פרוטסט על אי-קיבול השטר אפשר להוסיף ולעשות גם פרוטסט על אי-פרעונו, אבל אין הכרח בכך אלא אם כן קוּבל השטר לפרעון לאחר הפרוטסט הקודם. צריך לעשות את הפרוטסט במקום שבו חל אי-הכיבוד, היינו במקום שבו היה צריך השטר להיפרע. במקרה שההגשה לפרעון נעשית ע”י הדואר, כגון – ע“י בנק לפי הוראות סעיף 44(9) של הפקודה, אפשר לעשות פרוטסט במקום מושבו של המגיש. לא נאמר בחוק נגד מי יש לעשות פרוטסט, היינו אל מי יש לערוך את הודעת הפּרוטסט. אולם הואיל והפּרוטסט הוא כעין דרישת פרעון ביחד עם מחאה על הסירוב לפרוע והתראה על הנזקים שייגרמו עקב אי-התשלום, ברור שצריך לערוך אותו אל הנמשך או אל הקבל, ובשטר-חוב – אל חותם השטר¹³. הפרוטסט נעשה באמצעות הנוטריון הציבורי. המחזיק בשטר חייב להגישו לנוטריון ולשלם את מסי הפרוטסט, והנוטריון עושה בעצמו את הפעולות הדרושות בעריכת הפרוטסט ומסירתו. כפי שציינתי לעיל אפשר לוותר על פּרוטסט ע”י הוראה מפורשת בתוך השטר¹⁴ או במיסמך נפרד. אם המוותר הוא המושך (והויתור נעשה בתוך השטר) ובכל זאת נעשה פרוטסט, לא יוכל המחזיק לגבות את דמי הפרוטסט משום צד שבשטר; ואולם אם המוותר הוא מסב, לא יוכלו אמנם לחייב אותו בהוצאות פרוטסט, אבל אפשר לגבות את ההוצאות מכל הצדדים האחרים בשטר.

הודעת אי-כיבוד

חובה רביעית על המחזיק היא למסור הודעת אי-כיבוד. אם השטר לא נתקבל לפרעון ע“י הנמשך, או לא שולם על ידו בזמן הפרעון, ‏ חייב המחזיק למסור מיד הודעת אי-כיבוד למושך ולכל המסבים, ומי שלא קיבל אותה (חוץ אם ישנה הצדקה חוקית לכך) פטור מאחריות. הודעת אי-כיבוד היא הודעה רגילה בכתב או בעל-פה, שעל ידה מודיעים לצדדים בשטר שהוא לא קובל לפרעון או לא שוּלם. כפי שראינו, הרי הפרוטסט נעשה בעיקר נגד הנמשך, או נגד הקבל של השטר, או נגד החותם בשטר-חוב; ואף שנעשה הפרוטסט לא ידוע עדיין לצדדים האחרים שבשטר שהיה אי-כיבוד, ויש להודיע להם על כך, כדי שיוכלו לאחוז באמצעים שימצאו לנכון כדי לשמור על זכויותיהם. אם הצד ששולחים אליו את ההודעה נמצא באותה עיר שבה גר גם שולח ההודעה, יש לשלחה באופן שתגיע לידו תוך שלושה ימים לאחר אי-הכיבוד, ואם הוא נמצא בעיר אחרת יש לשלוח את ההודעה תוך שלושה ימים מיום אי-הכיבוד. איחור שנגרם ע”י הדואר אינו פוגע בתוקף ההודעה. אף אם אבדה ההודעה בדואר אין הדבר גורע מזכויותיו של נותן ההודעה. אם מסר המחזיק את ההודעה, אין צורך עוד במסירת הודעה ע“י הצדדים האחרים בשטר שיש להם זכות תביעה נגד מקבל ההודעה. ואולם אם המסב מסר את ההודעה, פטורים ממסירת הודעה רק המוסר והמחזיק בשטר וכל המסבים שנעשו צדדים בו לאחר שהיה בידי כל מקבל ההודעה; ואילו מסבים קודמים חיבים למסור בעצמם הודעת אי-כיבוד. כל שקיבל הודעה יכול גם הוא למסור הודעה לכל צד שהוא רוצה להחזיקו אחראי לפרעון השטר, ועליו לעשות זאת תוך הזמן שהיה למוסר ההודעה הראשון (ז. א. תוך שלושה ימים מזמן קבלת ההודעה). אין צורך במסירת הודעה לנמשך או לקבל של שטר או לחותם של שטר-חוב. אף אפשר לוותר עליה לכתחילה, בפירוש או מכללא. כן אין צורך במסירת הודעה כדי לחייב את המושך, אם המושך והנמשך הם אותו האיש, או שהנמשך הוא שם בדוי, או שוטה, או קטן, או שהמושך ביטל את פקודת הפרעון ע”י הודעה לנמשך שלא לשלם, או שלא היתה חובה על הנמשך לקבל או לשלם את השטר (כגון שלא הוסכם על כך בין המושך לבין הנמשך, או שהנמשך לא היה חייב כל כסף למושך וכדומה). ואין צורך במסירת הודעה כדי לחייב את המסב אם הנמשך הוא שם בדוי, או שוטה, או קטן, והמסב ידע על זאת בזמן שהסב את השטר, או אם השטר הוא שטר-טובה וקוּבל או נמשך אך ורק לפי בקשתו ולטובתו של המסב. בכל המסיבות שאין בהן צורך בהודעת אי-כיבוד אין גם צורך בפרוטסט.

עשיית פרוטסט אינה פוטרת ממסירת הודעת אי-כיבוד, ובמקום שנעשה פרוטסט יש לכלול בהודעת אי-הכיבוד הודעה שנעשה פרוטסט.

[סעיפי הפקודה: 49, 47]

תשלומי שטר

אם המחזיק בשטר מילא אחרי כל החובות המוטלות עליו, רשאי הוא לתבוע מאת כל צד בשטר את סכום השטר, רבית מזמן הפרעון והוצאות הפרוטסט. אם השטר עומד לפרעון לפי הדרישה מחשבים את הרבית מזמן ההגשה לפרעון. כפי שכבר הזכרתי לעיל פוסקים על הרוב רבית בשיעור של 9%, אולם יש לבית-המשפט הרשות לפסוק רבית נמוכה מזו או לא לפסוק רבית בכלל. אם השטר צריך היה להיפרע בחוץ-לארץ, אפשר לתבוע את ערך החליפין, ז. א. את הסכום של כסף ארצישראלי, אשר המחזיק בחו“ל יצטרך למשוך על המושך או על המסב כדי לקבל במקום הפרעון (בחו"ל) את סכום השטר במטבע של מקום הפרעון, וכל ההוצאות ובכללן פרוטסט, עמלה בנקאית, בולים ודמי-משלוח וכו'. כל מסב שפרע את השטר רשאי לגבות מכל מסב קודם או מהמושך או מהקבל את הסכומים הנ”ל. מושך שפרע את השטר רשאי לגבות מהקבל. אם זכותו של המחזיק לתבוע על יסוד השטר נפגעה משום שלא מילא את חובותיו, יכול הוא בכל זאת לתבוע מאת הצד שקיבל את התמורה על יסוד התמורה שבעדה ניתן השטר. אולם אם לצד זה נגרם נזק מחמת אי-מילוי החובות ע“י המחזיק בשטר, פטור הוא מתשלום בשיעור הנזק; למשל, אם המחזיק תובע מהמסב האחרון על יסוד התמורה ששילם לו, וכתוצאה מאי-עשיית פרוטסט ע”י המחזיק אין המסב יכול לתבוע מאת המושך, והקבּל פשט את הרגל ושילם רק 50% מחובותיו, רשאי המסב לנכות את ההפסד מהסכום שעליו להחזיר למחזיק. אם הקבּל פרע את השטר הריהו בטל ומבוטל. הפרעון צריך להיות ע“י הקבל או הנמשך בדרך הרגילה, כלומר בזמן הפרעון או לאחריו ובתום-לב מבלי ידיעה על איזה פגם שהוא בבעלותו של המחזיק בשטר, ומקבל הפרעון צריך להיות המחזיק בשטר. אם המושך שילם את השטר יכול הוא לתבוע מהקבל, אולם אין הוא יכול להעביר את השטר לאחרים; אם מסב שילם את השטר יכול הוא להעבירו לאחרים, אולם מובן מאליו שמי שלקח את השטר הזה לא יוכל להעבירו כמחזיק בדרך רגילה, מאחר שלקח אותו לאחר זמן פרעונו. שטר-טובה, שסולק ע”י הצד שלטובתו הוצא, בטל. כפי שכבר נאמר לעיל, אדם המשלם שטר בדרך העסקים הרגילה ובתום-לב אין עליו חובה להוכיח שההיסבים הם בסדר, וגם במקרה שהם מזויפים פטור המשלם מכל אחריות כלפי הבעל האמיתי של השטר.

[סעיפי הפקודה: 60, 58, 52, 23]

אבדן שטר

אבד השטר, הרי אם לפני זמן הפרעון אבד, יכול המחזיק לדרוש מהמושך לתת לו שטר חדש בערבות המחזיק לתשלום נזקים במקרה שהשטר יימצא ויוגש לפרעון ע"י מחזיק בדרך רגילה. סירב המושך לתת שטר חדש, יכול בית-המשפט להכריחו לכך. אם היו על השטר היסבים שונים או חתימת קבל, אין המחזיק יכול להכריחם להוסיף את חתימותיהם על השטר החדש. כן נראה הדבר, שאין להכריח חותם שטר חוב לתת שטר חדש במקום שטר חוב שאבד. לעומת זאת, אם לא שולם השטר האבוד בזמן הפרעון, יכול המחזיק להגיש תביעה נגד כל צד בשטר, ובית המשפט יכול לעכב בעד הנתבע מלעורר את שאלת אבדן השטר, אם תינתן ערבות מספקת לנזקים העלולים להיגרם לנתבע במקרה שתתעוררנה תביעות מצדדים אחרים לפי אותו שטר. אם השטר אבד או הושמד אפשר לעשות פרוטסט על העתקה ממנו או על רשימה של פרטי השטר.

[סעיפי הפקודה: 70, 69, 50]

ביטול שטר

אפשר לבטל שטר בדרכים אחרות, מלבד דרך הפרעון, והן:

א) ע"י ויתור מצד המחזיק על זכויותיו בשטר כלפי הקבל. הויתור צריך להיות בלי תנאי ובכתב, חוץ אם נמסר השטר לקבל;

ב) ע“י השמדת השטר או מחיקתו באופן בולט. ההשמדה או המחיקה צריכות להיעשות בכוונה תחילה ע”י המחזיק או בא-כוחו. כן אפשר לוותר על זכויות כלפי אחד הצדדים ע"י מחיקת חתימתו. במקרה זה כל מסב שהיתה לו זכות חזרה אל הצד ששוחרר נמצא משוחרר אף הוא. מובן מאליו שביטול שנעשה בשגגה אין לו ערך. ואולם אם נראה לעין שהשטר נמחק, או שחתימה מסוימת בו נמחקה, הרי כל הטוען שהמחיקה נעשתה בשגגה, עליו הראיה.

[הסעיפים: 63, 62]

התישנות

המחזיק בשטר חייב להגיש את תביעתו נגד המסב תוך שנה אחת ונגד כל צד אחר בשטר תוך חמש שנים מזמן שנתעוררה לראשונה הזכות להגשת התביעה. לגבי הקבּל של שטר והחותם של שטר-חוב מחשבים את התקופה מזמן הפרעון ולגבי המושך והמסב – מזמן שנתקבלה הודעת אי-כיבוד. תביעה על חוב רגיל אפשר להגיש תוך 15 שנה¹⁵. לפיכך, אם נצרך אדם לתביעה על סמך התמורה שניתנה בעד שטר, לפי סעיף 52 של הפקודה, אפשר להגישה תוך 15 שנה¹⁶. כן נפסקת ההתישנות אם נתקבלה בינתים הודאה בחוב או אם שולם חלק מסכום השטר. במקרים אלה התקופה מתחילה מחדש מזמן האישור או התשלום¹⁷. רצוי בדרך-כלל לא לעכב יותר מדי את הגשת התביעה. גם אם רוצים מסיבות שונות לנהוג ב“רחמים” לגבי הצדדים בשטר, כדאי להגיש תביעה ולקבל פסק דין. לאחר שנמסר פסק הדין למשרד-ההוצאה-לפועל אין סכנת התישנות במשך חמש עשרה שנה.

[וראה סעיף 96 של הפקודה]

סתירות בין חוק לחוק

יש אשר שטר מתגלגל לא רק מיד ליד, אלא גם מארץ לארץ. מאחר שבארצות שונות קיימים חוקי שטרות שונים, מוטל לפעמים על בית-דין בארץ, שהובא לפניו שטר כזה, להחליט לפי איזה חוק עליו לדון בתביעה. הכלל הוא שביחס לחוקיותן של צורת השטר ושל התחייבויות הצדדים שבשטר נוהגים לפי Lex Loci Contractus, כלומר לפי חוקי המקום שבו הוצא השטר או ניתנה ההתחייבות. למשל, שטר שהוצא בצרפת והוּסב באנגליה והוגש לתביעה בארץ-ישראל – הרי ביחס לחוקיותה של צורת השטר דנים לפי חוקי צרפת, וביחס לחוקיותו של ההיסב דנים לפי חוקי אנגליה. לעומת זאת, אם לפי חוקי המדינה ששם הוצא השטר נמצא שהוא חסר בולים, אין זה פוגע בזכות המחזיק להגיש את השטר למשפט בארץ-ישראל. הוא הדין אם צורת השטר מתאימה לדרישות חוקי ארץ-ישראל, שבית המשפט רשאי לראותו כשטר קיים ביחס לצדדים שקיבלו או הסבו את השטר בארץ-ישראל. כן קבע המחוקק, שאף-על-פי שהתחייבויות הצדדים (כגון משיכה, היסב, קיבול וכדומה) מתפרשות לפי חוקי המדינה ששם נעשתה ההתחייבות, הרי במקרה שמשכו שטר בארץ-ישראל על ארץ-ישראל והוסב בחוץ-לארץ, דנים על ההיסב לפי חוקי ארץ-ישראל בכל הנוגע לאחריותו של הנמשך. לפי זה, אם ההיסב אינו בסדר לפי חוקי הארץ שבה הוסב השטר, אין הדבר פוגע בזכותו של המחזיק לתבוע מאת הנמשך בארץ-ישראל במקרה שההיסב נעשה בהתאם לחוקי ארץ-ישראל. על חובות המחזיק בשטר דנים לפי חוקי המדינה ששם היה צריך למלא את החובה. למשל, אם אי-כיבודו של שטר חל בארץ-ישראל, יש לעשות פרוטסט לפי חוקי ארץ-ישראל.

בכל הנוגע לפרוצדורה דנים לפי הכלל של Lex Fori, ז. א. לפי חוקי המקום ששם הוגשה התביעה.

ההתישנות נחשבת לענין של פרוצדורה ואי-אפשר לתבוע בארץ לפי שטר שהוצא בחוץ-לארץ לאחר שעברה תקופת ההתישנות לפי חוקי ארץ-ישראל.

[וראה סעיף 72 של הפקודה]

שיקים

כמו שנאמר לעיל, אין שיק אלא שטר-חליפין משוך על בנק ועומד לפרעון לפי הדרישה. ואמנם כל הוראות החוק ביחס לשטרי-חליפין העומדים לפרעון לפי הדרישה חלות גם על שיקים, פרט לשינויים קלים. ואולם ראוי השיק שנייחד לו פרק לחוד מפאת חשיבותו הרבה בפעולת הבנק.

פקדונות הלקוחות הם המקור העיקרי של בנק למימון מפעלי מסחר, תעשיה וחקלאות. כרגיל רואים את המפקיד כנושה של הבנק ואת הבנק – כחייב. נוסף ליחסים אלה חובה על הבנק לכבד את השיקים של המפקידים. משיכת שיק היא הצורה הקלה ביותר למפקיד להוצאת כספים מהבנק. אין הוא מחויב לשאת אתו מזומנים במידה גדושה לצרכי עסקיו, אלא משלם בעד קניותיו בשיקים, והמוכרים גם הם יכולים להעביר מיד את השיקים לאחרים או למסרם לבנקים שלהם לגביה, ואלה מזכים לאחר הגביה את חשבונות לקוחותיהם. כרגיל יש לבנקים אשר באותה עיר או באותה ארץ, ולפעמים גם לבנקים בארצות שונות, חשבונות זה אצל זה, והם מחליפים ביניהם שיקים המשוכים עליהם, ועושים זאת על דרך זיכוי או חיוב בפנקסים. כך זורם על הרוב כסף מבנק אחד לחברו, ומחשבון לחשבון באותו בנק, מבלי שפרוטה אחת במזומנים תצא מקופותיהם.

כשם שעל הבנק להיות זהיר בבדיקת החתימות של לקוחותיו על השיקים המשוכים עליו, כדי שלא ייכשל וישלם שיק שחתימת המושך היא מזויפת, כן עליו להיות זהיר שלא לסרב לשלם שיק של לקוח בשעה שהחשבון מראה יתרה מספיקה לפרעון השיק, והשיק הוא בסדר לכל פרטיו. באנגליה, בנק שסירב לשלם שיק בלי סיבה מספקת חייב לשלם ללקוח פיצויים, ועל סמך הוראות סעיף 2(2) של הפקודה שלנו וסעיף 46 של דבר המלך במועצתו 1922 ייתכן שגם בארץ-ישראל יוכל הלקוח, שהשיק שלו לא כובד ע“י בנק בלי סיבה מספקת, לתבוע פיצויים¹⁸. ואשר לחתימות מזויפות, הרי ראינו, שלפי סעיף 23 של הפקודה כל המשלם שטר בתום-לב ובמהלך הרגיל של עסקיו איננו מחויב להוכיח שההיסב של הנפרע או שאר ההיסבים הם אמיתיים וגם במקרה שההיסבים מזויפים אין משלם השטר אחראי כלפי הבעל האמיתי. כן ראינו שהקבּל לא יוכל לסרב לשלם את השטר בטענה שחתימת המושך היא מזויפת. הוראה זו חלה גם על הבנק הנמשך, שהוא אחראי תמיד לחתימתו של המושך. המושך הוא הלקוח של הבנק וחתימתו ידועה לבנק, והלקוח רשאי להיות סמוך ובטוח שלא יוציאו את כספו מהבנק ע”י זיוף חתימתו; לפיכך, במקרה של זיוף חתימת המושך – ההפסד חל על הבנק בלבד. לעומת זאת חייב הלקוח גם הוא להיות זהיר שלא לסייע לפושעים לגזול את הבנק. עליו להחזיק את פנקס השיקים שלו במקום בטוח ולנהוג זהירות בכתיבת השיק שלא לתת מקום להוספת מלים, ספרות וכדומה. ‏ אם נהג הלקוח ברשלנות מסתתמות טענותיו (Estoppel) נגד פרעון השיק ע"י הבנקאי. הלקוח רשאי למשוך רק על אותו סניף של הבנק שיש לו שם חשבון, ואם מגישים שיק לסניף אחר חייב הסניף לנהוג זהירות שלא לשלם את השיק אלא אם כן ידועה לו חתימת הלקוח, או שמגיש השיק ידוע לו כאדם ישר ואמיד שיחזיר את תמורת השיק במקרה של זיוף החתימה.

את השיק יש להגיש לתשלום במשך זמן המתקבל על הדעת. אם אין עושים כך והעיכוב בהגשה גרם נזק למושך, כגון שהבנק פשט את הרגל, הרי הוא משוחרר מחובו בסכום הנזק. במקרה כזה סכום הנזק הוא כסכום שהמושך נושה למעשה מן הבנק כתוצאה מאי-פרעון השיק. למשל אם היה השיק על סך 100 לא“י וכתוצאה מאי-פרעון השיק נעשה המושך לנושהו של הבנק בסכום של 100 לא”י, הנזק שנגרם למושך נאמד ב-100 לא“י. ואולם, אם בינתים קיבל המושך מהבנק 50 לא”י במזומנים ונעשה לנושהו של הבנק רק בסכום של 50 לא“י, הנזק הוא 50 לא”י בלבד. הזכות למחזיק בשיק להשתתף במקום המושך בחלוקת דיבידנדה לנושי הבנק ביחס לסכום שלא יכול לקבל מהמושך (בשטר רגיל משוחרר המושך במקרה זה לחלוטין, גם אם לא נגרם לו נזק). בניגוד להוראות סעיף 44 הדן בשטרות, אין סעיף 74 הדן בשיקים מגדיר מה זה זמן המתקבל על הדעת, ויש לדון בכל מקרה ומקרה לפי המסיבות. בכל אופן ברור שיש להזדרז תמיד בהגשת שיק לבנק, כי מלבד הסכנה שהמושך ישוחרר מחובו אם ייגרם לו נזק, הרי יש אשר גם חובתו של הבנק לפרעון שיק מתבטלת, כגון שבטלה פקודת הפרעון או שהגיעה לבנק ידיעה על מותו או על פשיטת הרגל של הלקוח. שלא כחוק האנגלי מכיל החוק שלנו הוראה (הדומה לחוק הסקוטי) שאם יש בידי הנמשך כסף לפרעון השטר, הרי מרגע שהוגש השטר לפני הנמשך יש לשטר תוקף כהעברת חוב בסכום השיק לטובת המחזיק. נמצא שברגע ששיק הוגש לבנק המחזיק בידו סכום כסף לפרעון השיק, רוכש המחזיק בשיק זכות חוקית כלפי הבנק לפרעון השיק. לפי הוראות סעיף 53 של הפקודה נראה הדבר, שגם אם היתרה בחשבון הלקוח אינה מספיקה לפרעון השיק, רשאי המחזיק לדרוש את היתרה. אולם, עד כמה שידוע, אין הבנקים בארץ-ישראל נוהגים לעשות כך, אלא אם המחזיק מוכן להשאיר את השיק בידי הבנק, אם כי לא שולם כל הסכום הנקוב בו. מובן מאליו שאם בטרם הוגש השיק קיבל הבנק פקודה מהלקוח לא לשלם את השיק, או שנודע לו על מותו או פשיטת הרגל שלו, אין הוא רשאי לשלם את השיק. המחזיק יוכל אז לאחוז באמצעים משפטיים נגד שאר הצדדים שבשיק. ואף שמדובר בפקודה (סעיף 75 [C]) רק על ידיעה על פשיטת רגל, הרי מאז יצאה פקודת פשיטת הרגל 1936, אסור לבנק לשלם שיק אף אם נודע לו אך על הגשת בקשה להכרזת הלקוח כפושט רגל¹⁹.

[סעיפי הפקודה: 75, 74, 53, 44]

שיקים משורטטים

הדרך השכיחה ביותר להבטיח עד כמה שאפשר שהשיק ישולם לבעליו היא שרטוט השיק. שיק משורטט (Crossed Cheque) הוא שיק שעל פניו שרטטו שני קוים מקבילים. שרטוט זה נקרא שרטוט כללי, וכרגיל מוסיפים בין הקוים את המלים “ושות”, או “ושותפיו” (and Company) או “אינו עובר לסוחר” (Not Negotiable). כן אפשר לשרטט שיק שרטוט מיוחד, היינו – להוסיף שם של בנק על פני השיק עם או בלי המלים “אינו עובר לסוחר”. שרטוט כללי הוא הוראה לבנק הנמשך לשלם את השיק אך ורק לבנק ושרטוט מיוחד הוא הוראה לבנק הנמשך לשלם את השיק אך ורק לבנק ששמו נזכר בשיק. אם הבנק הנמשך אינו נשמע להוראות אלו ומשלם שיק משורטט שלא בהתאם לשרטוט, הוא אחראי בפני הבעל האמיתי של השיק לנזקים שנגרמו לו עקב התשלום. לעומת זאת, אם שילם הבנק-הנמשך בתום-לב ובלי רשלנות שיק משורטט באופן כללי לידי הבנק ושיק משורטט באופן מיוחד לבנק הנזכר בשיק – אין עליו כל אחריות שהיא, גם אם מתברר שהנפרע אינו בעליו של השיק, ובמקרה כזה גם המושך פטור מכל אחריות אם הוא מסר את השיק לידי הנפרע. על כן, אם המושך משרטט את השיק ומוסרו לידי הנפרע יש לו בטחון שאם הבנק ישלם את השיק בהתאם לשרטוט, יהיה פטור מלשלם את סכום השיק פעם שניה במקרה שהשיק נגנב והנפרע לא קיבל את הכסף. גם הנפרע וכל מחזיק אחר בשיק רשאי לשרטט אותו, או להפוך שרטוט כללי לשרטוט מיוחד ע“י הוספת שם בנק. גם בנק שקיבל שיק לגביה רשאי לשרטטו באופן מיוחד לעצמו, כדי להבטיח שהשיק ישולם לו בלבד. הנזכר בשרטוט רשאי לשרטטו באופן מיוחד לבנק אחר לגביה. אולם אם יש שני שרטוטים מיוחדים על שיק, היינו – שנזכרו בו שני בנקים, אסור לבנק הנמשך לשלמו בכלל אלא אם שרטוט אחד הוא רק לגביה, כלומר שבנק אחד הוא רק סוכנו של הבנק השני לשם גביית השיק. הוספת המלים “אינו עובר לסוחר” לשיק משורטט היא הגנה נוספת, כי פירושן של המלים האלו הוא, שכל מי שמקבל את השיק אינו רוכש זכויות גדולות יותר ממוסר השיק. יש לציין, שאסור להוסיף את המלים הנ”ל לשיק, כי אם בתור חלק מהשרטוט ושאין המלים הנ"ל פוגעות בכשרותו של השיק לעבור מיד ליד, אלא שהן משמשות אזהרה למקבל השיק, שלא יוכל לרכוש זכויות מלאות במקרה שלמוסר השיק או לאחד הצדדים הקודמים לו לא היתה זכות חוקית להעביר את השיק.

שיק משורטט נותן, כאמור, הגנה מיוחדת לבנק הגובה. אם בנק גובה שיק משורטט לטובת לקוח בתום-לב ובלי רשלנות, יהיה פטור מאחריות גם אם יתברר שללקוח לא היתה זכות חוקית לקבל תשלום. כידוע, כל מי שקיבל פרעון של שטר חליפין ולא היתה לו זכות חוקית לכך, כגון שהיסב קודם היה מזויף, מחויב להחזיר את הכסף לבעל האמיתי, ואין הפרש אם מקבל הכסף קיבלו לזכותו הוא או לשם פרעון למי שהוא אחר. בדבר זה היה משום סכנה חמורה לבנקים שקיבלו שיקים לגביה, כי גם לאחר שהעבירו את סכום הגביה ללקוח, עדיין נשארו אחראים כלפי הבעל האמיתי של השיק. בא המחוקק ותיקן תקנה, שאם הגביה היתה לטובת לקוח והשיק היה משורטט, אין הבנק הגובה מחויב לבדוק אם ללקוח היתה זכות חוקית לקבל את הכסף. מובן מאליו שמוסר השיק צריך להיות לקוח של הבנק, היינו שיש לו חשבון בבנק; אולם נראה שלא חשוב הדבר כמה זמן היה המוסר הלקוח של הבנק, ואפילו אם נפתח חשבון במיוחד בקשר עם גביית השיק הנידון זכאי הבנק להגנת החוק. כן לא נפגעת זכותו אף אם זיכה את חשבון הלקוח עוד בטרם נגבה סכום השיק. אולם אם קנה הבנק את השיק מהלקוח אין הוא מוגן עוד, כי במקרה זה אין הוא “בנק גובה”.

השרטוט נחשב לחלק בלתי-נפרד מהשיק עצמו, וכשם שאי אפשר לשנות פרט חיוני של שטר בלי הסכמת כל הצדדים, כן אסור לבטל או לשנות או להוסיף לשרטוט של שיק בלי הסכמה כנ"ל (מלבד שינוי המותר לפי החוק, כגון שינוי שרטוט כללי לשרטוט מיוחד). אולם אם הביטול או השינוי או ההוספה אינם נראים לעין, לא תחול כל אחריות על הבנק ששילם את השיק בתום-לבב ובלי רשלנות.

[וראה סעיפי-הפקודה: 83–76]

בולים

שטר בלי בולים (אם איננו פטור מבולים לפי החוק) אין לו ערך חוקי ואי-אפשר לתבוע לפיו. נוסף לזאת הרי כל החותם, או המעביר, או המגיש לפרעון, או הפורע שטר שאינו נושא בולים כחוק חייב בתשלום קנס של –.10 לא“י. עד שיצאה לאור פקודת מסי הבולים (תיקון) משנת 1936 לא יכלו להכשיר שטר שלא הודבקו עליו בולים כחוק, ואף לא ע”י תשלום הקנס, והשטר היה בטל ובוטל. הפקודה הנ“ל תיקנה את החוק ע”י ביטול סעיף 29 של הפקודה משנת 1927, שאסר הטבעת בולים על שטרות לאחר חתימתם, ועל כן אפשר כעת להמציא את השטר לממונים על הבולים לשם הטבעת בולים לאחר תשלום הקנס. לאחר פעולה זו יכול המחזיק בשטר לתבוע לפיו כאילו היה השטר כשר מלכתחילה. הדבקת הבולים וביטולם היא מחובתו של חותם השטר בטרם יוציא את השטר מידיו. ואולם אם מגישים לפרעון שטר או שטר-חוב שאינו נושא בולים כחוק, רשאי האדם שהוגש לפניו השטר להדביק בולים כחוק ולבטלם ולפרוע את השטר כאילו היה כשר מלכתחילה. מובן מאליו שדבר זה אינו משחרר מקנס כל צד שהיתה עליו החובה להדביק בולים, או להימנע מלהשתמש בו בטרם הודבקו או הוטבעו עליו הבולים. אם הוצא השטר בחוץ לארץ ובא לידי מי שהוא בארץ ישראל, עליו להדביק על השטר בולים כחוק ולבטלם לפני שהוא מגישו לפרעון או מעבירו או פורעו. אין הכרח שעל השטר יהיו בולים בזמן שמגישים אותו לקיבול, ואפילו בזמן שעושים את הקיבול, ועל כן אם הגיע לבנק שטר מחוץ-לארץ לשם קיבול אין עדיין חובה להדביק עליו בולים, ורק לאחר שנעשה הקיבול ורוצים להגיש את השטר לפרעון צריך להדביק את הבולים. וכן אם לא כובד השטר (ע"י סירוב לקיבול) צריך להדביק עליו בולים לפני שמוסרים אותו לפרוטסט.

מכסת הבולים היא כדלקמן: שטר העומד לפרעון לפי הדרישה, או בשעת ראיה, או בעת ההגשה, או תוך שלושה ימים לאחר התאריך, או לאחר ראיה חייב בבול של 10 מיל²⁰. בול זה יכול להיות גם בול דואר. כל יתר השטרות וכן שטרי-חוב מכל הסוגים חייבים בבולי הכנסה לפי סכום השטר, היינו:

אם הסכום אינו עולה על –.20 לא"י – 10 מיל

אם הסכום עולה על –.20 לא“י ואינו עולה על –.40 לא”י – 20 מיל.

אם הסכום עולה על –.40 לא“י ואינו עולה על –.60 לא”י – 30 מיל.

אם הסכום עולה על –.60 לא“י ואינו עולה על –.80 לא”י – 40 מיל.

אם הסכום עולה על –.80 לא“י ואינו עולה על –.100 לא”י – 40 מיל.

למעלה מזאת – 50 מיל לכל סכום של –.100 לא"י או חלק ממנו.

מעטים השטרות הפטורים מבולים, ואלה הם:²¹

1. משיכה או פקודה משוכה ע“י בנק בארץ-ישראל על בנק אחר בארץ-ישראל, שאיננה עומדת לפרעון לפקודה או למוכ”ז, ושתפקידה הוא רק סידור חשבונות בין הבנקים. שיקים מבנק על בנק אינם פטורים מבולים.

2. מכתב ערוך מבנק בארץ-ישראל לבנק אחר בארץ-ישראל הנותן הוראה לשלם סכום כסף ואולם איננו עומד לפרעון לפקודה או למוכ“ז ואיננו נמסר לנפרע או לבא-כוחו. פיטורים אלה חלים על הוראות פנימיות בין בנקים לשלם סכום כסף ידוע או לזכות חשבון של לקוח בסכום כסף ידוע. אין הפיטורים חלים אם ההוראות ניתנות ע”י בנק בחוץ-לארץ לבנק בארץ-ישראל, ועל פקודות תשלום כאלה יש להדביק בולים בארץ-ישראל לפני שפועלים לפיהן.

3. מכתב אקרדיטיב שניתן בארץ-ישראל ומרשה למשוך בחוץ-לארץ משיכות שיש לשלמן בארץ-ישראל.

4. משיכה או פקודת תשלום על בנק בארץ-ישראל שנמשכה ע“י פקיד ממשלתי או ע”י קצין הימיה, הצבא או האויריה לשם תשלום כסף מחשבון ציבורי.

5. שטר משוך בהרשאת האדמירליות, מיניסטריון המלחמה או מיניסטריון האויריה, על רואה החשבון הראשי של כל אחד מהם.

6. שטר שניתן ע“י הגזבר הראשי של ממשלת ארץ-ישראל או ע”י פקיד מורשה על ידי המשוך על אחד ממשרדי הגזברות.

7. תלושים לתשלום רבית על בּטוּחוֹת (Securities).

8. שטר (מחוץ לשיק) שניתן ע“י אגודה שיתופית חקלאית רשומה או ע”י אגודה שיתופית לאשראי רשומה או ע“י כל סניף שלה, וכן שטר שניתן לאגודה כזאת בקשר עם כספים שיש לשלמם לפי תקנות האגודה. פיטורים אלה ביחס לאגודות שיתופיות גרמו לערבוביה רבה. קמו חילוקי דעות ביחס למובנן של המלים “כספים שיש לשלמם לפי תקנות האגודה”. יש טוענים שכל השטרות של אגודות שיתופיות של חקלאות או של אשראי פטורים מבולים, ויש טוענים שרק שטרות שניתנו ע”י חברי האגודה לאגודה או ע“י האגודה לחבר בקשר עם סכומי כסף שיש לשלמם בהתאם לתקנות, כגון מסי חבר או תשלומי רווחים וכדומה, פטורים מבולים. הדעה האחרונה מתקבלת יותר על הדעת, כי אילו רצו לכלול בפיטורים את כל השטרות היה המחוקק אומר כך בפירוש. שטר שניתן שלא בהתאם לתקנות לא בלבד שאינו פטור מבולים אלא הוא בטל ממילא, ועל כן לא היה טעם בהוספת המלים “לפי תקנות האגודה”. לעומת זאת יש, כמובן, נטיה כללית להקל, ובזמן האחרון גם ניתן פסק-דין ע”י בית-המשפט המחוזי בתל-אביב התומך בדעה שכל השטרות של אגודות מהסוג הנ"ל, אם לא הוצאו בניגוד לתקנות האגודות, פטורים מבולים²².

כמובן, הפיטורים חלים רק על שטרות של אגודות שיתופיות של חקלאות ושל אשראי; אולם כל האגודות השיתופיות האחרות, כגון – להובלה, לבנין, למעונות משותפים וכדומה, אינן פטורות מלהדביק בולים על שטרותיהן. שיקים של קואופרטיבים הוצאו מהפיטורים ע“י הפקודה המתקנת משנת 1936 ומהתאריך הנ”ל כל השיקים טעונים בולים.

9. שיק משוך בהתאם לסעיף 67, פסקה (3) מפקודת העיריות

1. גם הוראה זו הוכנסה לראשונה ע“י הפקודה המתקנת של שנת 1936 ומתיחסת למשיכות, שיקים או פּקודות תשלום של העיריה על הבנק המחזיק את קופת העיריה. משיכות, פקודות ושיקים אלה צריכים להיות חתומים ע”י ראש העיר או ע“י פקיד אחר שנתמנה לצורך זה ע”י מועצת העיריה, וכן ע“י הגזבר של העיריה או פקיד אחר שנתמנה לשם כך ע”י המועצה.

כל הקנסות לפי פקודת הבולים נחשבים לחובות המגיעים לממשלה ואפשר לתבוע אותם בבית-המשפט המחוזי בשם היועץ המשפטי של הממשלה²³. הממונים על הבולים רשאים לוותר על כל קנס או להפחיתו לפי ראות עיניהם וזה אפילו אחר שניתן פסק-דין על הקנס הנדון²⁴.

ינואר, 1940.

עו"ד י. לוין ²⁵