הנכנס בפעם הראשונה לבורסה בלונדון או בניו־יורק, בהמבורג או בקהיר, בין שהיא בורסה לניירות־ערך ובין שהיא בורסה לכותנה או לחטים – ישתומם למראה עיניו: אולמות גדולים מלאים אנשים המתרוצצים אנה ואנה, משוחחים ביניהם בהתרגשות משונה או מכריזים בקולי־קולות. מלים מקוטעות, מספרים ושברי מספרים בוקעים את חלל הבית. בחושים הפשוטים אין אתה מסוגל כלל לתפוס את הנעשה, ולפי רושם חיצוני רשאי אתה להניח כי נקלעת לבית־משוגעים, אלמלא ידעת אל נכון, כי במרכז החיים של החברה הקפיטליסטית עומדות רגליך.

מה זאת בורסה?

הבורסה היא כעין שוק, כלומר מקום־פגישה לאנשים העוסקים במקח־וממכר של סחורות או של ניירות־ערך; אלא שבבורסה, שלא כמו בשוק הרגיל, נפגשים אך האנשים בלבד, באין כל סחורה בידיהם. כיצד אפשר לסחור ולקבוע מחירים לסחורה שאיננה במקום המסחר? זה אפשר רק על ידי קביעת סטאנדארדים, כלומר, קני־מידה מסוימים לסחורות השונות, לפי איכותן.

סידור זה של קביעת סטאנדארדים אינו אפשרי אלא בסחורה שכל יחידה שלה שווה באיכותה לחברתה ואין לכל יחידה איכות מיוחדת משלה, שעל כן אפשר להחליף את היחידות זו בזו. לנכסים כאלה קוראים נכסים מִתְדַמִים (Fungible), כלומר: נכסים שמכריעה במחירם הכמות בלבד, ואין בהם דרגות של תכונה או של צורה להבדיל בין יחידה ליחידה שלהם, ומשום כך הלווה מהם יכול לפרוע בעין, כלומר בנכס אחר מאותו מין. כך, למשל, אפשר לקבוע סטאנדארד בשביל כותנה גלמית, שכל חבילה שלה שווה באיכותה לחברתה, אבל לא בשביל תמונות שאין תמונה שווה לרעותה; אפשר בשביל ברזל, אבל לא בשביל מכונות

ואולם, במשק החליפין המודרני – הנכס שהוא המתדמה ביותר הוא הכסף (המעות), כלומר מטבעות־המתכת ושטרי־המטבע של המדינות השונות, כמו כן תביעות־כספיות שונות.

 

תולדות הבורסה    🔗

יש היסטוריונים הסבורים, שכבר אצל המצרים, הבבלים והכנענים העתיקים היה נפוץ המסחר בנכסים המתדמים, וכי המסחר הזה היה דומה לבורסה של עכשיו. ההיסטוריון תיאודור מוֹמסן כינה את אספות הלווים בפוֹרוּם של רומא בשם “הבורסה הרומית”. לא כאן המקום להיכנס לעובי המחלוקת על התועלת שבהעתקת מושגים מודרניים לתופעות של תקופות היסטוריות קודמות. מוטב שנראה בבורסה מכשיר ספּציפי של המשק הקפיטליסטי המודרני. ואולם שרשיה של הבורסה נעוצים עוד בסוף ימי הבינים, בזמן שנראו ראשוני הניצנים של המשק המודרני, הבנוי על הכסף ועל האשראי. אמנם גם בימי הבינים נעשו מעין פעולות של בורסה בערים מסחריות ידועות¹ לשם הקלה על תנועת השטרות והאשראי המסחרי. ואולם רק במאות ה־15 וה־16 – לאחר שהתפתחה תנועה מסחרית מקיפה בין־עירונית ובין־לאומית – פוגשים אנו, לראשונה באיטליה, מסחר במטבעות השונים, בשטרות ובמתן אשראי למשלוחי סחורות מעבר לים. מסחר זה היה לו אופי של עסקי בורסה. בונציה, בפלורנציה ובגינוא נתכנסו לראשונה אספות בורסה. אח“כ מוצאים אנו אספות כאלה גם בפרוֹבנס, בקטלוֹניה, והעיקר במרכזים המסחריים החדשים אשר בפלנדריה, שגם כאן תפשו האיטלקים מקום חשוב בעסקי הכסף. מכאן, מהעיר בריגה שבפלנדריה, מוצאו של השם הבינלאומי “בורסה” הבית בעיר בריגה, אשר בו נעשו עסקי־מסחר אלה היה רכושם של משפחה עשירה בשם “וַן דה בוּרסה”. השם “דה בורסה” נתקבל אח”כ באַנטוורפן ובאמשטרדם, מקום שבו נוסדה הבורסה החשובה ביותר. במשך הזמן נתקבל שם זה בכל הארצות שביבשת אירופה. רק בלונדון כינו את הבורסה, שנוסדה שם בשנת 1570 ע"י תומס גרשאם, בשם Royal Exchange, ועד היום מכנים את מוסדות הבורסה בארצות הדוברות אנגלית בשם Exchange.

בראשונה תפסו את המקום הראשי בעסקי הבורסה – השטרות, המטבעות והמלוות. בראשית המאה ה־17 נוסדה באמשטרדם חברת המניות הגדולה והראשונה “החברה המסחרית הולנד־הודו־המזרחית” ובזה נוסף לעסקי הבורסה המסחר במניות. מסחר זה היה במשך הזמן לגולת הכותרת של עסקי הבורסה ותנאי מוקדם להתפתחותם של המפעלים הקפיטליסטיים הגדולים. כבר בראשית המאה ה־18 יודעות הבורסות תקופות של ספקולציות גדולות במניות. בסוף המאה ה־18 החלו הממשלות לגייס אמצעים ע"י מלוות בצורה של הוצאת ניירות־ערך. מאז גדלה והלכה חשיבותם של שטרי־המלוה הממשלתיים בבורסות. באנגליה הוצאו שטרי־המלוה האלה בשולים של זהב ומכאן הכינוי הכללי לסוג ניירות־ערך זה עד היום “Gilt Edge Securities”. עם התפתחותן של חברות המניות למפעלים גדולים הופיעו בשוק, על יד הסוגים השונים של המניות, שטרי־מלוה (אגרות־החוב) של מפעלים פרטיים. בניגוד למניות שהרווחים שלהן עולים ויורדים ואינם קבועים, רווחיה של אגרות־החוב נקבעים מראש והם באים לידי פרעון תוך מועד מסוים.

הבורסה של הסחורות, אשר הצטמצמה, כאמור, בסוגי הסחורות המתדמות בלבד, התפתחה ביתר אטיות. בראשונה היתה קשורה קשר אמיץ עם בורסת הכספים וניירות־ערך, ואולם במשך הזמן נפרדו אחת מרעותה. במקומות אחדים קיימות שתיהן זו ליד זו באותו בנין, אבל רק במקרים בודדים, למשל בהמבורג, נשארה המסגרת הארגונית המשותפת לשני סוגי הבורסה.

במסחר התבואות, הכותנה, המתכות, ובכמה ענפי מסחר בינלאומיים אחרים ממלאה הבורסה תפקיד חשוב. גם במתן אשראי בנקאי על סחורה מכריעה העובדה שהסחורה שייכת לסוגי הסחורות שבהן עוסקים בבורסה.

ואולם מרכז החיים המשקיים המודרניים הוא בכל זאת רק בורסת הכספים וניירות־הערך. מצד אחד מסמלות הבורסות הללו באופן בולט את אהבת הבצע הרכושני ואת כל הקצב המטורף השולט במשק הקפיטליסטי של זמננו. מצד שני ממלאות הן תפקיד חשוב מאד בהסדרת הייצור הקפיטליסטי. בהן מרוכזים כל הצינורות שדרכם עובר ההון מענף לענף, כי גם האיש הקונה בבורסה ניירות־ערך רק כדי להשקיע כסף במפעלים נותני־רווחים וגם הסרסורים המקצועיים של הבורסה, ואפילו הצבא הגדול של הספסרים הרודפים רק אחרי הבצע – כולם אינם אלא מכשירים עיורים של המשק הקפיטליסטי בתהליכו ובסידורו המודרני. אמנם, כולם מעונינים רק בריוח הפרטי שלהם, אבל סוף־סוף פועלים הם, בלי יודעים, גם לסיפוק הצרכים הכלליים של החברה כולה, שכן הם הם המפעילים התמידיים של הצינורות המעבירים את ההון ממפעל למפעל ומיד ליד.

בתנודות החריפות שבבורסות, במשחק הגדול, שבו יכולים אנשים להתעשר או להתדלדל יום אחד, באים לידי ביטוי בולט כל העורון וכל הסתירות של הכלכלה הקפיטליסטית.

בדרך כלל התחילו המשברים הכלכליים הגדולים במאה האחרונה בפשיטת־רגל של ספסרות הבורסות. נזכור רק את ההתמוטטות הגדולה בבורסה הניו־יורקית באוקטובר 1929, שהיתה פתיחה למשבר העצום ביותר במשק העולם.

מהעבר הרחוק תצויינה כאן שתי דוגמאות:

א) המשבר הפיננסי בצרפת, אשר בא כתוצאה מהספקולציה הקדחתנית שעורר ג’ון לאוּ (John Law) בשנת 1715 ע"י ייסוד חברות מסחר והעלאת שער מניותיהן, בלי שהיה יסוד לכך בהתפתחות עסקיהן. ההעלאה הזאת של שער המניות מעל לערכן הנומינלי נקרא מאז בשם “אג’יאוטאז” – Agiotage (במלה Agio מציינים את ההפרש בין המחיר הנומינלי של ניירות־הערך לבין מחירן לפי שער גבוה ממנו; היפוכו – Disagio, כלומר ההפרש שבין המחיר הנומינלי לבין השער הנמוך ממנו).

ב) המשבר שפרץ באוסטריה ובגרמניה בשנת 1873, אחרי תקופת הגאות, אשר באה בעקבה של מלחמת 1870/71, תקופה שהוקמו בה מפעלים מסחריים וחברות מניות למכביר. גם משבר זה פרץ אחרי הספקולציה בבורסה הווינאית. עורך עתון מאותו זמן מתאר את המאורע במלים אלה:, בימים 8 ו־9 לחודש מאי 1873 השתרר שלטון של אימים ממש בבורסה הווינאית. המחזות המרעישים בין כתלי הבורסה כמעט שהיה להם אופי של מהפכה. את התפרצויות הכעס והיאוש ילאה העט לתאר. ירידה מהירה ובלתי־פּוסקת של כל ניירות־הערך מציינת את הימים האלה".

מתוך הנסיון נמצאנו למדים, שקו־התנודה של שער המניות בבורסה, הן לעליה והן לירידה, קודם הוא לקו־התנודה המקביל לו בהתפתחותה של הקוניונקטורה הכלכלית, וכי את הירידה הכלכלית והפתאומית בבורסה יש לראות כמבשרת את המשבר הכלכלי הממשמש ובא.

כלל גדול הוא, כי בין תנודות הבורסה ובין הקוניונקטורה הכלכלית של העולם יש קשרי־גומלין וזו משפיעה על זו.

 

צורות הארגון    🔗

שני סוגים בבורסות: א) מוסדות ציבוריים, כמו בצרפת ובגרמניה. ב) מוסדות פרטיים, כגון באנגליה ובארצות הברית, שהבורסות שלהן שייכות להסתדרויות פרטיות שהתארגנו לשם החזקת הבורסה. למעשה אין ההבדל בין שני הסוגים האלה גדול ביותר, מפני שגם הבורסות הפרטיות כציבוריות נתונות לבקורת ממשלתית.

כל הבורסות הן מוסדות סגורים, ז.א. אין רשות לאדם מן החוץ להשתתף באופן אישי בפעולותיהן; הרשות הזאת נתונה רק לחברים שיש להם זכות־כניסה, כלומר מקום קבוע בבורסה, והתנאים לקבלת מקום כזה הם שונים. בדרך־כלל מדקדקים מאד בבחירת חברים. דורשים, למשל, שהחבר יהיה סוחר נאמן ומדויק בתשלום חובותיו.

הדרישה הזאת מסתברת מתוך הצורה המיוחדת של עסקי הבורסה: העסקים הבורסאים, אפילו של סכומים גדולים נעשים בצורת חוזים שבעל־פה על סמך אמון אישי. זה ייתכן רק בחוג של סוחרים המכירים איש את רעהו ומאמינים איש לרעהו.

יסוד עיקרי בסדרי העבודה של הבורסה היא המהירות. בלעדיה לא יתואר קיומה בכלל. לדוגמא יצוין, כי במשך דקה אחת עוברות בבורסה קניות ומכירות יותר ממספר העברות קרקעות בארץ ישראל במשך שנה שלמה.

בבורסה פרטית דורשים לעיתים מחבר חדש שכר מסוים בעד המקום. בניו־יורק, למשל, מספר המקומות בבורסה מוגבל ומחירם משתנה בתנודה גדולה לפי הקוניונקטורה. בבורסה הניו־יורקית שבוול־סטריט עולים דמי המקום לפעמים חמש מאות אלף דולר ומעלה. במחיר זה נכללת גם מניה בבנין הבורסה וגם חוזה לביטוח החיים של החבר. מכאן, שהבורסה בניו־יורק פתוחה אך לאנשים עשירים מאד. אכן, ליד הבורסה הגדולה הרשמית, ששמה Stock Exchange, יש עוד שתי בורסות פרטיות בשמות Curb Market, Consolidated Exchange. גם בשתי אלה מספר החברים מוגבל, אך תנאי הכניסה נוחים יותר. השם Curb Market פירושו “שוק נד”, משום שעד 1921 היתה פעולת הבורסה הזאת ברחוב. המסחר בבורסות הפרטיות מצטמצם בניירות־ערך שאינם מקובלים בבורסה הרשמית, בדרך־כלל – במניות או באגרות־חוב של חברות חדשות.

חלוקת אנשי הבורסה לפי תפקידיהם ועסקיהם שונה בארצות שונות. בבורסה שבלונדון מתנהלים העסקים על ידי שתי קבוצות: הקבוצה הראשונה – Brokers, כלומר סרסורים, שמקבלים פקודות מלקוחותיהם למכור או לקנות ניירות־ערך. הלקוחות נמצאים מחוץ לבורסה והם בעיקר בנקים שאינם חברי הבורסה. הברוקרים הם רק מתווכים וכל רווחיהם מדמי הסרסרות. אנשי הקבוצה השניה נקראים Dealers, כלומר סוחרים שאין להם קשר ישיר עם הקהל המזמין, אלא מוכרים וקונים ניירות־ערך על חשבון עצמם.

הסרסור פונה לסוחר והלה מודיע לו את המחירים שלפיהם הוא מוכן לקנות או למכור. הסוחרים מתחרים זה בזה ולעיתים בצורה חריפה מאד. ההפרש שבין מחיר הממכר ובין מחיר המקח הוא הריוח של הסוחר.

בבורסות אחרות בניו־יורק, בפאריס ובברלין הבנקים הם חברים קבועים של הבורסה ועושים בה חלק חשוב של המסחר: קונים ומוכרים על חשבון לקוחותיהם וגם על חשבון עצמם.

בפאריס ובברלין עובדים בבורסה סרסורים רשמיים (Agents de Change, Kursmakler) שאסור להם לסחור על חשבון עצמם ותפקידם אך לתווך בין קונים למוכרים ולקבוע על־ידי כך את המחירים הרשמיים, השערים (בגרמנית: Kurse, ובאנגלית Security Prices or Rates).

בכל הבורסות יש סדר קבוע להכנסת ניירות־ערך למקח־וממכר. דורשים פרוספקט, כלומר מודעה מפורטת המתארת את העסק, אשר מניותיו או אגרות־החוב שלו מוצאים ע"י הבנקים למכירה בבורסה, והבנקים אחראים על נכונותם של כל הדברים הנאמרים שם. הפרוספקט נותן חומר חשוב לקהל הקונה את ניירות־הערך ולעתונות הכלכלית; הוא מאפשר גם בקורת ציבורית מוסמכת.

המסחר הוא במטבעות ובשטרי־מטבע בנקאיים זרים, בשטרי־חוץ ובשטרי־פנים שתשלומם במטבע זר, באגרות־חוב של מדינות, של עיריות ושל מוסדות־ציבוריים אחרים, במניות ובאגרות־חוב של חברות פרטיות של בנקים של מפעלי תעשיה, תחבורה ושרותים ציבוריים וכדומה.

משניתנה הרשות לכניסתם של ניירות־ערך מסוימים למסחר הבורסה מופיעים שעריהם (מחיריהם) בלוח הרשמי היומי של הבורסה. הלוח הזה מתפרסם בעתונות הגדולה, וכל שיש לו ענין בדבר יודע באיזה מחיר יכול הוא למכור או לקנות את ניירות־הערך הנחוצים לו.

פרסום זה הוא מכשיר גדול להפצת ניירות־הערך בשוק הכספים ומקיל על המימון, ז.א. על השגת ההון הנחוץ לבעלי־העסק או למוסדות הציבוריים שהוציאו את ניירות־הערך.

המקח־וממכר בבורסות נעשה בתי צורות עיקריות: א) מקח תכוף – במזומנים; וב) מקח למועד.

בניו־יורק נעשה המסחר בניירות־ערך רק במזומנים, כלומר מוסרים את ניירות־הערך ביום המכירה או תוך שלושה ימים, ומשלמים למוכר את התמורה. כל חשבונות העסקים של יום אחד נמסרים למסלקה המרכזית, ה־Clearing House והיא מעבירה בבנקים מחשבון לחשבון את ההפרש שבין סכומי הקרדיט והדביט של אותו יום. מכאן אנו למדים, שגם המסחר במזומנים הוא בבורסה יותר מסובך מאשר בשוק אחר, ועל כן נדרשים יחסי אמון מיוחדים בין הסוחרים הבורסאים. בלעדי אמון כזה לא היה קיומה של הבורסה המודרנית אפשרי כלל.

בבורסה בלונדון נעשה רק מסחר למועד, כלומר בכל החוזים נועד יום מסוים למסירת ניירות־הערך והתשלום. היום הוא תמיד באמצע החודש (Medio) או בסופו (Ultimo). במסחר למועד נוהגים לעתים קרובות להאריך את מועד תקפם של החוזים, אבל משלמים במועד שנקבע בראשונה פרמיה מסוימת בעד ההארכה. הפרמיה נקבעת לפי השינויים שנתהוו בינתים בבורסה בשער ניירות־הערך.

ביתר הבורסות, בפאריס, בברלין ובווינה, נעשה גם מסחר תכוף וגם מסחר למועד. במסחר למועד במקומות אלה נעשה סכום החשבונות אחת לחודש, בסופו.

מקובל, שהמסחר למועד ממריץ את הספּקולציה. נכון הוא, שבמסחר מסוג זה אפשר לעשות מקח־וממכר מנופח, כלומר להתקשר בסכומים עצומים ע"י תשלומים קטנים. אבל אין זה הגורם המכריע להתפתחות הספסרות בבורסה, כי הלא יודעים אנחנו, למשל, שבבורסה הניו־יורקית היו תקופות של ספסרות פרועה ביותר אף־על־פי שהמסחר נעשה שם אך ורק במזומנים. תנאי האשראי, וביחוד התנאים הנוחים של ההלואות הניתנות בבורסה במשכון ניירות־ערך – הם שממריצים בעיקר את הספּקולציה הפרועה. לעיתים קרובות תנודות השער במסחר למועד קטנות מאשר מסחר במזומנים, מפני שקלות החליפין במזומנים נותנת מקום לאוריינטציה מהירה במגמות השונות ובתכסיסים המרובים של קבוצות הסוחרים השונים בבורסה.

בניו־יורק נהוג לפרסם כל יום יחד עם השערים גם את המספר הכללי של ניירות־הערך שנמכרו במשך היום. מספר זה עוזר לקהל בהערכת התנודות, מלבד שהוא נותן קנה־מידה חשוב לחקר הקוניונקטורה הכלכלית בארצות הקפיטליסטיות הגדולות.

לעיתים קרובות מפרסמים בלוחות האלה מספרים המראים את המכירות ואת הקניות שנעשו בבורסה לכל נייר־ערך ובכל שעה לחוד. ללקוח שמחוץ לבורסה קשה מאד לדעת באיזו שעה ובאיזה שער הוציא הסרסור שלו לפועל את פקודתו למכור או לקנות ניירות־ערך, ולכן יש לבורסאים הזדמנות טובה להרויח יפה מאחורי גבו של הלקוח מן התנודות השונות של השערים במשך שעות היום. כדי להגביר את הבטחון של הלקוח מן החוץ, הונהגה בכמה בורסות, ביחוד בבורסה הברלינית, השיטה של שער קבוע לכל היום למסחר במזומנים. שיטה זו מחייבת את הסרסור הרשמי לקבוע את השער הממוצע שבו הוא יכול לעשות בשביל הלקוח שלו, בהתאם לפקודתו, את מרבית המקח־והממכר במחיר קבוע. בשיטה זאת של שער אחד קבוע לכל היום לא קל לסרסורים להערים על הקהל בחילופי שערים. אולם הצד הרע שבה הוא, שהריכוז בקביעת השער מניח מקום לכל מיני השפעות מלאכותיות על השער החד־יומי מצד המעונינים בדבר, ביחוד מצד הבנקים. התמרונים השונים בקביעת השער, הנעשים ע“י סוחרי הבורסה היודעים בדיוק את מצב הביקוש וההיצע בניירות־הערך ברגע מסוים, הם לעיתים קרובות סכנה גדולה יותר לקהל הרחב מאשר ניצול תנודות השערים ביום אחד. סוחרים בקיאים וזריזים יכולים להביא לידי שינויים גדולים בשערים ע”י קניות ומכירות בסכומים קטנים הנעשות בכוונה ברורה ובתכסיס מסוים לשם השגת השינויים הללו. כל השפעה מלאכותית מוצלחת על השער יוצרת תיכף אפשרויות חדשות לסוחרים האלה להרויח יפה על חשבונו של הקהל, שאינו יכול לדעת את כל סודות הבורסה הקשורים בקביעת השערים.

מבקר הבורסה מחמיר בכל ההתחייבויות האינדיבידואליות של אנשי הבורסה, אבל הוא מתיחס בסבלנות גדולה לתמרונים שאינם נעשים כלפי לקוח מיוחד אלא כלפי הקהל האלמוני הרחב. בנוגע לתמרונים כלפי הקהל מכירים אנשי הבורסה רק בדבר אחד, והוא: הצלחת התכסיס, כי גם בשדה זה של המשק הקפיטליסטי ההצלחה קובעת ומכשירה את האמצעים.

 

השפעות על השערים    🔗

הכלל המקובל, שהשער הוא הביטוי האמיתי של היחס בין הביקוש ובין ההיצע בבורסה, אינו מתאים לעיתים קרובות למציאות המסובכת, שבה עומדים במערכה כבדה זה מול זה אנשים עם דרגות שונות של ידיעות בסתרי הבורסה. והנה משל בולט מתולדות הבורסה האמריקאית הקשור בשם הטרוסט הגדול לפלדה “יונייטד סטייטס סטיל קורפּוריישן” ובשם הבנקאי המפורסם מורגאן. בשנת 1901 נוסד הטרוסט הזה בהון של מניות בכורה ומניות רגילות בסך ביליון וחצי דולרים. הערך האמיתי של בתי־החרושת וכל נכסי החברה הזאת עלה לכל היותר לביליון של דולרים. תמורת הנכסים קיבלו בעלי בתי־החרושת של הטרוסט מניות בכורה בסך חצי ביליון דולרים, ומייסדי הטרוסט, ובראש־וראשונה מורגאן עצמו, קיבלו מספר מסוים של מניות רגילות. תיכף אחרי ייסוד הטרוסט פתחה הנהלתו בתעמולה בינלאומית עצומה, שהרעישה עולמות והכריזה על הסיכויים המצוינים של עסקי הטרוסט הענקי. במשך שנה וחצי הצליחו בעלי המניות הרגילות עם מורגאן בראשם למכור את המניות הרגילות שלהם בבורסות האמריקאיות והאירופיות בסכום ממוצע של 50% מערכם הנומינלי. לא עברו ימים רבים והתברר לקהל הנדהם, שלפי שעה יכול הטרוסט לשלם דיבידנדה אך ורק לבעלי מניות הבכורה, ואף לא פרוטה אחת לבעלי המניות הרגילות. כתוצאה מזה התחיל השער של המניות הרגילות לרדת מטה מטה ובמשך זמן קצר שקע עד 9%. אז חזרו מורגאן וחבריו וקנו בבורסה חלק הגון של המניות הרגילות במחירים הנמוכים. הקהל הרחב שלא ידע את התמרון הזה הביא לכיסיהם של מורגאן וחבריו ע"י המשחק האכזרי הזה מיליונים רבים בתור ריוח של המניפולציה המוצלחת. מובן, שבעלי ההון הקטנים התמרמרו על הפסדיהם, אולם ההתמרמרות לא גרעה כלשהו מהונו של מורגאן והפרסטיז’ה שלו לא ירדה כלל בעיני אנשי הבורסה. המשחק הזה, אף שניתן לו פרסום גדול, חזר ונשנה כעבור זמן־מה ודווקא באותן המניות שיצאו מכיסו של מורגאן וחזרו אליו ברווחים כל כך גדולים. זאת היא דוגמא מאלפת של תמרוני הבורסאים, המביטים על הקהל כעל עדר כבשים שמצוה לגוזזם כל כמה שאפשר. והדבר המענין ביותר הוא שהקהל אף פעם אינו לומד מנסיונות מסוג זה, אלא חוזר ונופל בפח. ברור, שכל זמן שעקרון החיים הכלכליים יהיה הבצע הפרטי, תהיה גם ספּקולציה לשם השגת הבצע, ויהיה גם עדר כבשים שיתן את צמרו לגוזזים.

יש, כמובן, להבדיל בין מעשי הספּקולנטים, המכוּונים להעלות את ערכם של הניירות באופן מלאכותי, ובין הפעולות החוקיות, הנעשות ע"י הבנקים־לאֶמיסיה לשם הסדרת השער של ניירות־הערך שהוצאו על ידיהם לשוק. את הפעולה הזאת מכנים בשם “טיפוח השער של ניירות־הערך”, ומטרתה להביא לידי יציבות ידועה ולמנוע תנודות מקריות או מלאכותיות, מעשי ידיהם של מעונינים בדבר. לתפקיד זה מקימים קונסורציום של קונים, הקונה ניירות בסכום ידוע בזמן ירידת השער, כדי לעצור את הירידה, ולהיפך, מוציא ניירות למכירה בשוק בזמן שיש לעכב בעד עליית מחירים מופרזת או בלתי־רצויה.

מטפלים בשער הניירות כדי להקל על המכירה הנוספת של ניירות החברה, או כדי למנוע מן הבנק האמיסיוני הפסדים העלולים לבוא אם במישרים ואם ע"י האשראי שניתן לשם אמיסיה. ואולם בעקיפין יש בטיפול זה משום פעולה לטובת הציבור הרוכש ניירות־ערך לשם השקעה בטוחה ולא לשם ספקולציה. טיפול זריז בשער הניירות אין מטרתו יציבות מוחלטת של השער אלא הסדרת תנודותיו, ותנודות אלה הם מגופי המעשה והענין של הבורסה ושל קהל הבורסה גם יחד.

 

בין בורסה לבורסה    🔗

מקצוע גדול בבורסה הוא ה־Arbitrage, היינו – הפק רווחים מן ההפרשים שבין השערים, כלומר מהבדלי המחירים של אותם ניירות־הערך או המטבעות בבורסות השונות. לבנקים העוסקים במקצוע זה דרושים קשרים קבועים ומתמידים עם בנקים במקומות אחרים, העובדים אתם בחשבון משותף (Conto Meta), כי כדי להרויח בו ביום על ידי מכירה בבורסה אחת וקניה בבורסה שניה, בלי הסתבך בסיכון גדול, מוכרח הבנק לעמוד בקשר מהיר ביותר עם כמה ערים, כדי לדעת כל רגע את הנעשה בבורסות השונות ולנצל את המצב במהירות האפשרית. בדרך־כלל נעשה הדבר ע"י הטלפון ולשם כך קשורות הבורסות על ידי טלפון ישר, כדי שהחיבור יהיה מהיר ככל האפשר. הארביטרז' מנצל את ההפרשים הקטנים ביותר שבמחירי השער, אלא שהמחזור הגדול של עסקיו מביא לו רווחים גדולים אף־על־פי שההפרשים הם פעוטים.

הארביטרז' מעונין ביחוד בשוק הדביזים, כלומר מטבעות־חוץ. בשוק הזה מעונינים בעיקר האימפּורטרים, האכספּורטרים והבנקים הגדולים.

סחר ההמחאות והשטרות ומטבעות החוץ הוא אספקלריה בהירה למאזן התשלומים של כל ארץ. ואף שרבו בימינו המדינות שביטלו את סטאנדארד הזהב, נשאר הזהב בכל זאת קנה־מידה יחיד בחיי המשק הבינלאומי, ולכן קשור סחר הדביזים, וביחוד הארביטרז', בתנועת הזהב בעולם. כיום יש הגבלות רבות לתנועה זו, ובארצות רבות תלויה העברת הזהב מארץ לארץ בבנקים המרכזיים הנתונים לבקורת הממשלה. שיטת הפעולה של הבנקים המרכזיים בעסקי הדיביזים – מטרתה היא בדרך כלל, לייצב את השערים ככל האפשר על בסיס הרזרבות של הזהב.

הקשר הזה לשוק הזהב מפריע בהחלט לכל העובדים בשוק הדביזים בתקופות של סטאנדארד הזהב וגם בתקופות של שיטות אחרות של המטבע. בגלל הקשיים הרבים בשטח זה בימינו – מספר הבנקים שיכולים לעסוק בארביטרז' של דביזים הוא קטן מאוד, והחשובים שבהם עובדים מתוך קשר הדדי או למען הבנקים המרכזיים בלבד. אבל תוצאות המסחר הזה חשובות מאוד מאוד לכל תנועות ההון מארץ לארץ, באיזו צורה שהיא, כלומר – למסחר הסחורות ולמסחר ניירות־הערך גם יחד. על־ידי המסחר בדביזים למועד קבוע יכול האימפורטר והאכספורטר להבטיח את עצמו בהרבה בפני הפסד בתנודת המטבע, וזה ודאי תפקיד חשוב של הבורסה בארץ .

 

התפקיד והצורה    🔗

נחזור לשוק ניירות־הערך. הבורסה משמשת מרכז לתיווך הבינלאומי בין הביקוש להון הנחוץ לענפי כלכלה שונים ובין הצורך הקיים תמיד אצל בעלי חסכונות להשקיע את כספם במפעלים נושאי־ריוח. עם התפתחות המשק הקפיטליסטי, המיוסד רובו ככולו על אשראי, התפתח באופן טבעי התפקיד המיוחד של התיווך הבינלאומי למטרה זו. תיווך זה מכוּון לריכוז סכומים קטנים של הון מזומן בהשקעות גדולות והתחייבויות מצד המשקיעים להכניס כספים מחסכונותיהם העתידים לבוא, מתוך תקוה להפיק רווחים הגונים.

גורם חשוב לתנועת העסקים בבורסה היא הספּקולציה שאינה מכוונת להשקעות קונסטרוקטיביות בלבד, אלא בעיקר לריוח על ידי שינויי שערים. ביחוד הדבר כך במסחר הבורסאי למועד קבוע, ששם אפשר לאדם להרויח בעת אחת גם בתור קונה, על ידי העלאה מלאכותית ומכוּונת של השערים, וגם בתור מוכר, על ידי הורדה מלאכותית ומכוונת של השערים. משום כך קיימות תמיד בבורסה שתי קבוצות של סוחרים: אחת מהן עושה את עסקיה על סמך עליות השערים העתידה לבוא לפי הנחתה והקבוצה השניה עושה את מעשיה על סמך הירידה המקוּוה.

בין אנשי הבורסה, וגם בקהל שמחוצה לה, פועלים תמיד המאמינים בעליה נגד המאמינים בירידה ולהיפך. בצרפתית קוראים את הראשונים – Haussiers ואת האחרונים – Baissiers, ובאנגלית נקראים הראשונים – Bulls, ז.א. שוורים, והאחרונים – Bears, ז.א. דובים. הפירוש המסורתי של השמות “שוורים” ו“דובים” הוא “שהשוורים” אוהבים לדחוף את הכל למעלה בכוח הקרנים, ואילו הדובים מהלכים כפופי ראש כמוכנים לבלוע את כל הבא לפניהם.

העסקים בבורסה מתנהלים לפי סדרים מחושבים יפה מראש, כלומר, מתוך רציונליזציה מוחלטת, אבל בחיי הבורסה שולט הרבה גם כוח הדמיון המסחרי. כי כשרון הספּקולציה מורכב משני אלמנטים: א) הכרת העובדות הקיימות, ב) הערכת האפשרויות והסיכויים בזמן הקרוב ביותר. יש חילוקי־דעות בנוגע לטיב הספּקולציה. חוקרים קפּיטליסטיים, כמו החוקר האנגלי מק־קולש, אומרים שספּקולציה אינה אלא שם נרדף לראיית הנולד, והצלחה בספּקולציה היא, איפוא, כולה פרי השכל של הספּקולנט, שהוא חריף יותר מאשר שכלם של מתחריו. לא כן דעת הסוציאליסט פרדיננד לאסאל, האומר שסכום הגורמים הבלתי־נראים לעין במהלך הכלכלה עולה תמיד לאין שיעור על סכום הגורמים הידועים, ולכן הצלחת הספקולנט אינה תלויה כלל בחריפות מוחו, אלא היא בעיקרה משחק המזל. לא ניכנס כרגע בעובי הקורה הזאת, אבל ודאי הוא, כי הספּקולנטים מוכרחים לדעת את כל הפרטים הניתנים לידיעה על המצב האמיתי של המפעל, אשר מניותיו הם קונים או מוכרים וגם את הגורמים הכלליים המשפיעים באותו רגע, או עתידים להשפיע בזמן הקרוב ביותר, על חיי הכלכלה והמדינה. הנה דוגמא חיה ובולטת מתוך תולדות משפחת רוטשילד. בזמן המלחמה הנפוליאונית האחרונה סידר רוטשילד הלונדוני דואר־יונים, כדי לעמוד בקשרים עם שדה־המלחמה ולדעת במהירות האפשרית את תוצאותיה, אשר בודאי השפיעו תיכף על הבורסה. היונה הביאה לרוטשילד את הידיעה על נצחונם הגדול של האנגלים נגד נפוליאון בואטרלו, בשנת 1815, זמן־מה לפני שהידיעה הגיעה לאחרים, ועל סמך זה קנה רוטשילד תיכף בבורסה ניירות־ערך רבים במחירים נמוכים מאוד. כשנתפרסמו תוצאות המלחמה יצא רוטשילד ברווחים עצומים מקניותיו אלה והם הניחו את היסוד להונו הגדול. בימינו עומד שרות הטלגרף והטלפון לרשותו של כל אחד ומובן שהבורסה משתמשת בהם ביד רחבה. לעיתים קרובות מקבלים אנשי הבורסה ידיעות פרטיות על מהלך העסקים של מפעלים, ואפילו על תוכניות של פעולות ממשלתיות, על ידי קשרים אישיים שיש להם, או על ידי השתתפותם האקטיבית בהנהלת המפעלים בתור דירקטורים. היות והבורסה היא לא רק מרכז בחיי הכלכלה המודרנית, אלא גם זירה גדולה של רודפי־בצע שונים, נעשים שם יום־יום כל מיני תמרונים כדי להשפיע על השערים באופן מלאכותי. למשל: מפיצים שמועות מכל המינים ואפילו ידיעות כוזבות ומזויפות. תפקיד הבקורת הממשלתית, וגם הבקורת העתונאית הבלתי־תלויה, הוא להלחם בפשעים כאלה, כדי לשמור על עניני הקהל הרחב ולצמצם עד כמה שאפשר את ניצולו בידי ספסרים שונים.

סוף דבר: הבורסה היא מכשיר הכרחי בכלכלה הקפיטליסטית המודרנית. אך היא גם משמשת אספקלריה בהירה של הרוח הספציפית השולטת בחיי המפעלים הקפיטליסטיים בימינו.

 

שוק ניירות הערך בא"י    🔗

ולבסוף מלים מעטות על בעיית הבורסה בארץ־ישראל. שוק ניירות־הערך שלנו עדיין קטן מאוד. מעטות אגרות־החוב של מוסדות ציבוריים וחברות שונות והמניות הראויות למכירה לקהל הרחב. אף חוג האנשים שיש ביכלתו להשקיע כסף בניירות־ערך מצומצם הוא. אבל הכל הולך, כמובן, ומתפתח בשטח זה גם אצלנו. הניצנים הראשונים כבר ישנם. כבר יש לנו לוח־שערים שהוא פרי שיחות רגילות בין מנהלי הבנקים, ומועיל, בלי ספק, להרחבת השוק הפנימי של ניירות־הערך.

בשנים האחרונות רבו גם ההשקעות באגרות־חוב ובמניות, והטכניקה של הוצאתן וגם ההשפעה המכוּונת על השער שלהן לבשה צורות מודרניות. עד פרוץ המלחמה בספטמבר 1939 היו התנודות בשערי ניירות־הערך בתל־אביב פּחותות הרבה יותר מאשר בבורסות הגדולות בחוץ־לארץ. אין לשוק־הניירות הארצישראלי להתבייש כלל בזה שעם פרוץ המלחמה חלה הפסקה זמנית במסחר הניירות. אפילו בבורסה הלונדונית הופסק המו"מ בניירות־הערך ונקבע להם מטעם הממשלה שער קצוב, ורק לאט־לאט – ולא קודם מאשר בתל־אביב – נתחדשה הפעולה. אולם, עם כל הערכתנו החיובית של שוק־הניירות שלנו בשביל סיפוק דרישותינו הרבות להשקעות כספיות, הרי זה מוגזם לדבר על בורסה בתל־אביב, אם ניקח בחשבון את הצורה הארגונית, את הרכב העסקים והאנשים המשתתפים בדבר ואת היקף המחזור הכספי. נדמה לי כי נחוץ מאוד ומועיל הוא לפתח את שוק ניירות־הערך בארצנו במתינות ובזהירות, על ידי ריבוי הניירות המתאימים להשקעות מצד הקהל הרחב ועל ידי פרסום אחראי ומלא של כל הדברים העומדים בקשר עם ניירות־ערך אלה ועם המפעלים המיוצגים על ידם.