שודר ב־15 בדצמבר יום גזר־הדין על אייכמן
קשה, קשה מאוד להיות היום בצרור אחד, כאשר כל מחשבותינו עדיין נתונות לצורר האחד; כאשר מערבולת של רגשות עדיין מסעירה את המוח ואת הלב.
אינני בוש להודות: תמיד קשים עלי חבלי־הלידה של מדור זה: אך מה אומר היום כאשר חבל־המוות מתנדנד לנגד העינים?
לשמוח? לצהול? לשפשף הידים מתוך תחושת־נקם? והרי שרץ־אדם זה אינו שווה את צפורנו הקטנה של תינוק יהודי בן־יומו שאת גלגלתו הוא רוצץ.
ואף על פי כן, לא יהיה חלקי עם יפי־הנפש, אשר מבקשים לעשות את ההומאניזם העילאי גרדום לחפור בו…
כבר שמענו כיצד ביקש אדולף אייכמן להתלות בתבונה הצרופה של פילוסוף גרמני כדי להצדיק את פשעיו; אל יותן לו עכשיו להתלות בתבונה התמימה של פילוסופים יהודיים.
לא לתלוּת כזו ייחלנו…
מוזר, כיצד נתפסתי למחשבות אלו דווקא היום, כאשר לפי כל הכללים אסור לי אפילו להרוג זבוב. ולו במחשבה.
הן דווקא היום רציתי בפינתי זו לספר על תרגיל מענין שעשיתי אמש: תרגיל של הגות תוך התבודדות מוחלטת.
תרגיל זה – כך קראתי השבוע בעתונים – יש לבצע תוך הצמדת המחשבה לנקודה סטאטית אחת: ריכוז עליון, מאכסימאלי עד כדי הנתקות מוחלטת מכל הסובב אותך.
בתרגיל כזה אסור לך להרהר במשך ימים שלמים אלא… בקצה־האף… פשוטו כמשמעו.
אתה יושב ישיבת “לוטוס” ומתבונן באף. מעין לורד שומר ה…חוטם. אף מלה, אף הגה, אף הרהור. האף לא נע ולא זע ואסור לך, תכלית האיסור, לתחוב אותו לענינים לא לך.
אתה נושם ונושף, מזרים האויר לתוך הנחיריים ומהם – זוהי אגב ציטטה מדוייקת מאחד העתונים השבוע – “עד שהודות להתרכזות מסוגל אתה להבחין בנקודה שבמרכז השפה העליונה מתחת לאף, המתחממת על ידי האויר הנפלט מן האף בעת הנשיפה”.
אם כן, בארך אפיים ובזיעת אפך, פשוטו כמשמעו, רוכש אתה לעצמך את הסגולה הנפלאה שאצל אנשים אחרים היא מתנת־אלקים, מלידה: הסגולה לא לחשוב.
אבל מה אעשה והאויר אמנם זורם לנחירי ואני יושב ישיבת “לוטוס” כדת וכדין, אך המחשבות מוסיפות להתרוצץ במוח, כזבובים טרדניים…
תמונה רודפת תמונה, הרהור רודף הרהור:
הנה רואה אני ראש ממשלה ממדינה רחוקה בא לערוך ביקור אצלנו בלוית כומר גליצאי, במאה שערים בירושלים, והוא לבוש קפוטה חסידית ארוכה ושתי פיאות מסתלסלות לו בצדי ה“שטריימל”. הוא מסתגר בישיבת “פורת יוסף” ולומד דף גמרא, בניגון לומדני עתיק…
אני מגרש מעצמי תמונה מצחיקה זו ומנסה שוב לשקוע באפס־הרהורים. לשווא. כל מאורעות השבוע מסתערים עלי ותובעים את עלבונם…
ובעיני רוחי רואה אני ראש שבט זולו מאפריקה מקבל פרס נובל לשלום, וראש שבט קטאנגי מתחנן על נפשו לבל יטביעוהו בנחלי דם.
אני מהרהר בכדורגל שלנו השקוע במגרש־בוץ ובספרות הצעירה המעלה אבק. במחזאות העברית שתולה עצמה באלונים גבוהים ומצפה מהם לנסים ובחברות־קדישא שעושות חיים על חשבון המתים…
קצה־האף! קצה־האף! הריני מזכיר לעצמי בלא הרף. אך ללא הועיל. הרהור רודף הרהור, תמונה רודפת תמונה:
הנה רואה אני מחצית השרים שלנו מסיירים בארצות שמעבר לים וראש הממשלה בפועל מכריז כאן על תיק־טאטורה.
ולפתע צץ לנגד עיני ראש עיר אחד כשהוא תוקף את מבקר־המדינה וזועק מרה: פלגש בגבעתיים!
ריקוד שדים של סמלים יהודיים ו… שמלות בורמיות.
אסוציאציה רודפת אסוציאציה ואני חש שעיני רואות בבהירות עצומה כל מה שמתרחש מתחת לאף, אך את קצה האף עצמו שוב אינן רואות.
וידעתי: נכשלתי. שערי הנירוואנה ישארו סגורים לפני לעולמים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.