החלון

 

1    🔗

“כן, בוודאי, אם יהיה נאה מחר,” אמרה מרת רמסיי. “אבל יהיה עליך להשכים עם הציפורים,” אמרה עוד.

לִבנה גרמו המלים הללו חדווה כבירה, כאילו סוּכם בזה שהטיול יתקיים לבטח, והפלא שהשתוקק לו כמדומה שנים על גבי שנים הנהוּ, ככלות חשכת לילה אֶחד והפלגה של יום, בהישג יד. כיוון שהשתייך, אפילו בגיל שש, אל אותו שבט עצום שאינו יודע להפריד רגש אחד מאחר, אלא מחוייב הוא להניח לציפיות שלעתיד, על שמחותיהן וצעריהן, להעיב על מה שעומד על הפרק, כיוון שאצל אנשים כאלה, אפילו בשחר ילדותם, יש בכל מפנה של גלגל ההרגשה כוח לגבּש ולרתק את הרף־העין שעליו יוטלו הצל או האוֹרה, הרי ג’ימס רמסיי, שישב על הארץ וגזר תמונות מתוך הקטלוג המצוייר של כל־בּוֹ הצבא והצי הֶאציל, בעוד אמו מדברת, רוממות שמיימית לתצלומו של מקרר. קצותיו נגזרו בחדווה. המריצה, מַכסחַת־הדשא, קול עצי הצפצפה, עלים מלבינים בטרם גשם, עורבים מקרקרים, מטאטאים מקשקשים, שמלות מרשרשות – כל אלה היו ססגוניים ומובחנים במוחו עד כדי כך שכבר עשה לו צופן פרטי משלו, לשון סתרים משלו, אף כי כלפי חוץ נראה התגלמות החוּמרה הבוֹטה והלא־מתפשרת, במִצחו הגבוה ובעיניו התכולות, החודרות, הגלויות והטהורות ללא רבב, המקדירות קמעה למראה חולשת אנוש, עד כי אמו, שהביטה בו בכוונו את מספריו בהקפדה מסביב למקרר, דימתה לה אותו עוטה כל־כולו אדום ופרוַת־חולד על כס המשפט או מנַווט מִבצע כבד ונכבד בשעת חירום.

“אבל,” אמר אביו ועמד מהילוכו לפני חלון חדר־האורחים, “לא יהיה נאה.”

אילו נמצא תחת ידו גרזן, דקר, או נשק אחר שיש בו כדי לפעור חור בלב אביו ולהרגו בו במקום, היה ג’ימס אוחז בו. כאלה היו קוטבי הריגוש שעורר מר רמסיי בלבות ילדיו בעצם נוכחותו; בעמדו, כמו עכשיו, דק כסכין, צר כלהבו, והוא מגחך בלגלוג, לא רק מתוך העונג שבניפוץ אשליות בנו ובהטלת לעג באשתו, הטובה ממנו אלף מונים מכל הבחינות (חשב ג’ימס), אלא גם מתוך איזו התפארות חשאית בכוח השיפוט המצויין שלו. דבריו אמת היו. תמיד היו אמת. הוא לא היה מוכשר לאי־אמת; מעולם לא עיקם עובדה; מעולם לא החליף מלה בלתי נעימה בשביל להַנוֹת או להניח דעתו של בן־תמותה, על אחת כמה וכמה של ילדיו, שבהיותם יוצאי חלציו, שומה עליהם להכיר לדעת מילדות כי החיים קשים הם; העובדות אינן ניתנות לשינוי; והדרך לאותה ארץ אגדות, שבה כבות המאירות שבתקוותינו, וסירותינו הרופסות צוללות במאפליה (כאן נהג מר רמסיי לזקוף גבו ולצמצם את עיניו הקטנות, התכולות, מול פני האופק), מצריכה, מעל לכל, תעצומות־נפש, אמת, וכוח נשיאה בעול.

“אבל אולי יהיה נאה – אני חושבת שיהיה נאה,” אמרה מרת רמסיי ועשתה שזירה קטנה בגרב החום־אדמוני שסרגה, קצרת־רוח. אם תגמור אותו הערב, אם יצאו ככלות הכל אל המגדלור, עתיד הוא להינתן לשומר המגדלור בשביל בנו הקטן, שלקה בשחפת הירך; וכן גם ערימה של שבועונים ישנים ומעט טבאק, ובעצם כל מה שיימצא לה מן המוטל מסביב, שאינו דרוש ממש ורק מגבב את החדר, לתת לאנשים המסכנים הללו, המשתעממים בוודאי עד מוות מישיבה בטלה כל היום באפס דבר לעשותו חוץ מלצחצח את המנורה ולקצץ את הפתיל ולגרֵף קצת בפיסת הגן שלהם, משהו שישעשע אותם. וכי מה הייתם אומרים אתם אילו נכלאתם לתקופת חודש ימים, ובמזג־אוויר סוער אפשר שגם יותר, בראש צוק שגודלו כמגרש טניס? היתה שואלת; ובלי מכתבים ועיתונים ובלי לראות נפש חיה; ואם נשואים אתם, בלי לראות את האשה, בלי לדעת מה שלום הילדים – אם חולים הם, אם נפלו ושברו יד או רגל; לראות אותם גלים קדורניים מתנפצים שבוע ועוד שבוע, ואחר־כך באה סערת אימים, והחלונות מתכסים קצף, וציפורים מוטחות בפנס, והמבנה כולו מזדעזע, ואינך יכול להוציא את חוטמך החוצה, פן תיגרף אל תוך הים? מה הייתם אומרים? שאלה, כשהיא מפנה את הדברים ביחוד אל בנותיה. אם כך, הוסיפה בנימה קצת אחרת, יש להביא להם ניחומים ככל האפשר.

“היא מערבית לגמרי,” אמר טנסלי האַתֵאיסט, בפרסו אצבעותיו הגרומות כך שהרוח תנשב ביניהן, שכן נטל חלק בטיול הערבית של מר רמסיי, הלוך ושוב, הלוך ושוב בגזוזטרה. זאת אומרת, הרוח נושבת מכיווּן שאין גרוע ממנו לעגינה במגדלור. אומנם כן, הריהו אומר דברים בלתי נעימים, הודתה מרת רמסיי; נתעב מצדו להתעכב על כך ולהוסיף על אכזבתו של ג’ימס; אבל בה בשעה, היא לא תניח להם לעשותו לצחוק. “האתאיסט”, כינוהו; “האתאיסט הקטן”. רוֹז לועגת לו; פּרוּ לועגת לו; אנדרוּ, גֶ’ספֶּר, רוג’ר לועגים לו; אפילו תַחַשׁ הזקן שלא נותרה לו שן לפליטה, הלך ונשך אותו, על שום היותו (כניסוחה של ננסי) האיש הצעיר מספר מאה ועשרה הרודף אחריהם כל אותה דרך בואכה איי ההֶבּרידים, שעה שנחמד הרבה יותר לשבת כאן בדד.

“שטויות,” אמרה מרת רמסיי בחומרה רבה. נוסף על הרגלי ההגזמה שקיבלום ממנה ועל הרמיזה (אמת הדבר) שהיא מזמינה אנשים רבים מדי להתארח כאן ונאלצת לשַכּן מִקצתם בעיר, לא יכלה לשאת הגסַת רוח באורחיה, וביחוד בצעירים עניים כעכברי כנסייה, “מוכשרים במידה יוצאת מן הכלל”, כדברי בעלה, מעריצים גדולים שלו, הבאים לבלות כאן חופשה. אומנם כן, על כל בני המין השני היא פורסת חסותה; בעבור טעמים שאינה יודעת פשרם, בעבור אבירותם ועוז־רוחם, בעבור העובדה שהם חורצים הסכמים מדיניים, מושלים בהודו, שולטים בעולם הכספים; ואחרון־אחרון, אותו יחס אליה, שאין אשה שלא תרגיש בו ושלא תחוש בנועם שבו, דבר־מה רב־אֵמוּן, כמו־ילדותי, עם דרך־ארץ; שכמותו יכולה אשה זקנה ליטול מאיש צעיר בלי שייגרע מכבודה, ואוי לה לנערה – שטוחה תפילתה שלא תהיה זו אחת מבנותיה! – שאינה מרגישה בערכו של הדבר, ובכל הכרוך בו, עד מוח עצמותיה.

היא נסַבָה בחומרה על ננסי. הוא לא רדף אחריהם, אמרה. הוא הוזמן.

שומה עליהם למצוא מוצא מכל זה. אפשר ישנה איזו דרך פשוטה יותר, איזו דרך פחות יגעה, נאנחה. שעה שהביטה במראה וראתה את שערה שהאפיר, את לחייה שצמקו, בגיל החמישים, חשבה, אפשר שיכלה להסדיר את הדברים טוב יותר – בעלה; כסף; ספריו. אבל מצידה היא לעולם לא תתחרט אף לשניה אחת על החלטתה, לא תחמוק מקשיים ולא תפסח על חובות. עתה היתה הדוּרה למראה, ורק מתוך שתיקה, בהציצן מעל צלחותיהן, אחרי דַבּרָה בחומרה שכזאת בעניין צ’ארלס טנסלי, יכלו בנותיה – פּרוּ, נַנְסִי, רוֹז – להשתעשע ברעיונות כפירה שרקחו לעצמן אודות חיים שונים משלה; בפאריס, אולי; חיים פרועים מאלה; בלי טיפול־תמיד בגבר זה או אחר; כי במוחות כולן קינן ספק אילם בדרך־ארץ ואבירות, בבאנק של אנגליה והאימפריה בהודו, באצבעות עמוסות טבעות ובשנצים, אף כי לגבי כולן היה בכך שמץ מתכלית היופי, והוא שעורר דרך־גבר בלבבות־הילדה שלהן והוא שגרם, בשבתן לשולחן בצל עיני אמן, שתתֵנה כבוד לחומרתה המשונה, לאדיבותה המופלגת, כזו של מלכה הנושאת מן הבוץ רגלו המטונפת של קבצן ורוחצת אותה, שעה שייסרה אותן בחומרה מרובה שכזאת בעניין אותו אתאיסט עלוב שרדף אחריהם עד – או אם נדקדק במלים, הוזמן להתארח אצלם על – האי סקָיי.

“מחר לא תיתכן עגינה במגדלור,” אמר צ’ארלס טנסלי ומחא כף אל כף במקום עמדו בחלון עם בעלה. הרי כבר אמר די והותר. היא ביקשה שהשניים יניחו אותה ואת ג’ימס לנפשם ויִפנו לשיחתם. היא הסתכלה בו. הוא טיפוס כל כך נחות, אמרו הילדים, כולו גבשושיות ושקערוריות. אינו יודע לשחק קריקט; תוקע את האף; נגרר. הוא נֶבז מטרטר שכזה, אמר אנדרוּ. הם ידעו מה חביב עליו מכל – לפסוע בלי הפסק הלוך ושוב, הלוך ושוב, לצדו של מר רמסיי, ולומר מי זכה פה ומי זכה שם, מיהו “איש ממדרגה ראשונה” בחריזה לאטינית, מיהו “מבריק, אבל אני חושב שיסודותיו רופפים”, מיהו ללא צל של ספק “המוכשר מכל הבוגרים של בַלְיוֹל”, מי אוֹרוֹ הגדול קבור זמנית באוניברסיטאות בּריסטוֹל או בּדפוֹרד, אבל עוד ישמעו עליו שעה שמבואותיו, שמר טנסלי מחזיק בהגהות עמודיהם הראשונים אם חפץ מר רמסיי לראותם, לענף כלשהו של מתמטיקה או פילוסופיה יצאו לאורוֹ של יום. אלה היו נושאי שיחתם.

יש שהיא עצמה לא יכלה להתאפק מצחוק. לפני יום־יומיים אמרה משהו בדבר “גלים גבוהים כהרים”. כן, אמר צ’ארלס טנסלי, אומנם סוער במקצת. “כלום לא הוספגתָ עד לעצמות?” אמרה. “לח, אבל לא רטוב כליל,” אמר מר טנסלי וצבט בשרוולו ומישמש בגרביו.

אבל לא זה הדבר המפריע להם, אמרו הילדים. לא פרצופו; לא נימוסיו. אלא הוא גופו – נקודת־הראות שלו. שעה שדיברו על דברים מעניינים, בני־אדם, מוסיקה, הסטוריה, יהיה מה שיהיה, אפילו אמרו שהערב יפה ולמה לא לשבת בחוץ, הרי קובלנתם על צ’ארלס טנסלי היתה שעד שלא הפך את הדבר כולו על פיו ולא גרם איכשהו שישקף אותו ויזלזל אותם, עד שלא הוציא איכשהו את כולם מן הכלים במנהגיו הנוגסניים, שפושטים את הבשר ואת הדם מכל דבר, לא נחה דעתו. והוא יילך אתך לגלריות לאמנות, אמרו, והוא ישאל אותך, האם העניבה שלו מוצאת חן בעיניך? אלוהים יודע, אמרה רוז, שלא.

מסתלקים כאיילים חרש משולחן־האוכל מייד בתום הארוחה. תָרוּ להם שמונת בניהם ובנותיהם של מר ומרת רמסיי את חדרי־השינה שלהם, מעוזיהם בבית שלא נמצאה בו פינה פרטית זולתם לשם דיון בדבר־מה, בכל; עניבתו של טנסלי; העברת חוק הרפורמה; עופות־ים ופרפרים; בני־אדם; בעוד השמש נוצקת לתוך עליות־הגג הללו, שמחיצת עץ בלבד מפרידתן זו מזו עד שניתן בפשטות לשמוע כל פסיעה ואת הנערה השווייצרית בהתייפחה בעבור אביהָ הנוטה למות מסרטן בבקעה במחוז גריזוֹן, ומטילה אורה על מחבטים, מלבושי פלאנל, כובעי־קש, קסתות־דיו, צלוחיות־צבע, חיפושיות וגולגלותיהן של ציפורים קטנות, בעוד היא מפיקה מפיסות ארוכות ומצוייצות של עשבי־ים המוצמדות בנעץ אל הקיר ריח של מלח ועשב, שעמד גם במגבות טעונות־החול מן הרחצה.

ריב, פילוגים, מחלוקת, דעות קדומות, נשזרו לתוך חוט הקיום בגופו, הו זה מתחיל כה מוקדם, התעצבה מרת רמסיי. הם כה ביקורתיים, ילדיה. הם מדברים שטויות שכאלה. היא יצאה מחדר־האוכל וידה מַחזקת בידו של ג’ימס, שכן הוא ממאן ללכת עם השאר. זה נראה לה כל כך שטותי – להמציא חילוקי־דיעות, שעה שבני־אדם, שׂהדי במרומים, מחולקים דיים גם בלעדי זאת. החילוקים האמיתיים, הרהרה בעמדה סמוך אצל חלון הטרקלין, די בהם, די והותר. לנגד עיניה עמדו בזה הרגע עשירים ועניים, רמים ופחותים; ילודי הַיַחַשׂ זכו מאתה, מעט בעל כורחה, בקורטוב של דרך־ארץ, שכן כלום אין זורם בעורקיה דמו של אותו בית־אב איטלקי אציל במאוד, אם גם אגדתי במקצת, שבנותיו, אשר נפוצו על־פני טרקלינים אנגליים במאה התשע־עשרה, ליהגו בקסם שכזה, כבשו בסערת פרא שכזאת, וכל שנינותה ואורחהּ ומִזגה מהן באו לה, ולא מן האנגלים הנִרפים והסקוטים הקרים; אבל ביתר העמקה חזרה והפכה בבעיה השניה, זו של עשירים ועניים, ובדברים שראתה במו עיניה, מדי שבוע, מדי יום, כאן או בלונדון, שעה שפקדה אלמנה אחת או אשת־איש אחת הנאבקת למחייתה, היא גופא עם תרמיל על זרועה ופנקס ועיפרון, שבו רשמה בטורים ערוכים בקפידה לתכלית זו משכורות והוצאות, תעסוקה ואבטלה, בתקווה כי כך תחדל להיות אשה פרטית שצדקתה מחציתה דמי לא־יחרץ לתרעומת שבלבה, מחציתה פורקן לסקרנותה, ותיהפך לדמות שרחשה לה הערצה מרובה במחשבת הבוסר שלה – חוקרת המבהירה את הבעיה החברתית.

שאלות חסרות פיתרון היו בעיניה, בעמדה שם, מחזיקה בידו של ג’ימס. הוא בא בעקבותיה לטרקלין, אותו איש צעיר שצוחקים לו; הוא עמד אצל השולחן ומיעך במשהו במגושם והרגיש עצמו מחוץ לעניינים, כפי שידעה בלא שתפנה ותביט. נעלמו כולם – הילדים; מִינְטה דוֹיל ופּוֹל רֵיילי; אוֹגוּסטוּס קָרמַייכּל; בעלה – נעלמו כולם. נפנתה איפוא באנחה ואמרה, “ישעמם אותך לבוא עמי, מר טנסלי?”

יש לה סידורים יגעים בעיר; עליה לכתוב מכתב או שניים; יקח לה כעשר דקות; היא תחבוש כובעה. ובסלה ובשמשייתה, הנה היא שוב כאן, כעבור עשר דקות, מאצילה טעם של נכוֹנוּת, של היותה מזומנה לגיחת־טיול, שעם זאת שוּמה עליה לקטעה לרגע, משיעברו על פני מגרש הטניס, בשביל לשאול את מר קרמייכל, המתפלש שם כשעיני חתול צהובות שלו פעורות, עד שכמו אלו של חתול דומה והן משקפות את הענפים בנוּעם או את העבים בעברם, אבל אינן מגלות שמץ של מחשבות או רגשות כמוסים כלשהם, אם דרוש לו משהו.

שכן יוצאים הם למסע הגדול, אמרה וצחקה. הם הולכים העירה. “בולים, נייר־מכתבים, טבאק?” הציעה בהיעצרה לצדו. אך לא, אין הוא רוצה בכלום. ידיו לפתו זו את זו על פני כרסו המרוּוחת, עיניו מיצמצו, כמבקש להשיב בנועם על החינחונים הללו (היא שובת־לב אבל עצבנית במקצת) אלא שאינו יכול, משום היותו משוקע בתרדמה ירוקה־אפורה שאפפה אותם כולם, בלי צורך במלים, בנַמְנֶמֶת פרוסה וחסודה של רצון־טוב; הבית כולו; תבל כולה; כל בני־האדם אשר בה, שכן הגניב לתוך כוסו בשעת הארוחה טיפות אחרות של משהו, והוא שגרם, לדעת הילדים, לקווצה בוהקת¹ של צהוב־הכנרית בשפם וזקן, שמלבד זאת היו צחים כחלב. לא דרוש לו כלום, מילמל.

עתיד היה להיעשות פילוסוף גדול, אמרה מרת רמסיי, ברדתם בדרך אל כפר הדייגים, אלא שנכנס בנישואים בישי־מזל. בזקיפת שמשייתה השחורה ובהליכה שיש בה נופך בל־יתואר של ציפייה, כאילו עומדת היא לפגוש במישהו מעבר לפינה, סיפרה את הסיפור; פרשיַת אהבים עם איזו נערה באוכספורד; נישואים מוקדמים; עוני; נסיעה להודו; מעט תרגומי שירה “יפים עד מאוד, אני סבורה”, נכונות ללמד את הבנים פרסית או הינדוסטאנית, אבל באמת מה התועלת בזה? – ואחר־כך רביצה, כמוֹת שראוּהוּ, על הדשא.

הדבר החניף לו; בהיותו מזולזל, הוטב לו בעבור שמרת רמסיי מספרת לו כזאת. צ’ארלס טנסלי שב לחיים. בגרסה, כמו כן, יחד עם גדולתו של השכל הגברי, אפילו בניוולו, שיעבודן של הנשים כולן – לא שטפלה אשם על הנערה, והנישואים היו מאושרים למדי, סבורה היא – לעמַל בעליהן, גרמה לו שיחוש שביעות רצון מעצמו שכמותה לא חש עד הנה, וחפץ היה, אילו נטלו מונית, למשל, לשלם את דמי־הנסיעה. ואשר לנרתיקה הקטן, כלום לא יוכל לשאת זאת? לא, לא, אמרה, זאת נושאת היא תמיד בעצמה. ואומנם כן היא עושה. כן, הוא חש בדבר זה שבה. הוא חש בדברים מרובים, וביחוד בדבר אחד שריגשו והטרידוֹ מטעמים שלא יכול לפרשם. חפץ היה שתראהו בגלימתו ובמצנפתו, בהפסיעו בתהלוכה. משרה באוניברסיטה, פרופסורה – הוא חש עצמו מסוגל לכל וראה עצמו – אבל במה היא מסתכלת? באיש מדביק מודעה. היריעה הרחבה, המתנפנפת, התיישרה, וכל גריפה של המברשת גילתה לעין חידושי רגליים, פרסות, סוסים, אדומים וכחולים מתנוצצים, חלקים להפליא, עד שנתכסה חצי הכותל בפירסומת לקרקס; מאה פרשים, עשרים כלבי־ים מאולפים, אריות, נמרים… ברכִינה קדימה, שכן היתה קצרת־רואי, הקריאה כיצד כל זה… “יתארח בעיר הזאת.” הרי זו עבודה מסוכנת נורא לאיש גידם, הכריזה, לעמוד כך בראש הסולם – זרועו השמאלית נקטעה על־ידי מַקצֵרָה לפני שנתיים ימים.

“הבה נלך כולנו!” קראה והמשיכה בדרכה, כאילו נסכו בה כל הפרשים והסוסים הללו עליצות ילדות והשכיחו ממנה את רחמיה.

“הבה נלך,” אמר, בחזרו על המלים, אלא שהתיזן במוּדעוּת עצמית שכיווצה אותה. “הבה נלך לקרקס.” לא. אין הוא יכול להגיד זאת כהלכה. אין הוא יכול לחוש בזאת כהלכה. אבל מדוע לא? תהתה. מה משובש אצלו, איפוא? היא חיבבה אותו בחום, ברגע זה. כלום לא לקחו אותם, שאלה, לקרקסים, בהיותם ילדים? אף פעם, השיב, כאילו השכילה לשאול את השאלה שביקש לענות עליה; כאילו נכסף כל הימים הללו לאמור כיצד לא הלכו לקרקסים. המשפחה היתה גדולה, תשעה אחים ואחיות, ואביו היה אדם עובד; “אבי רוקח, מרת רמסיי. יש לו חנות.” הוא גופו פירנס עצמו מאז מלאו לו שלוש־עשרה. פעמים רבות עשה את החורף בלי מעיל. מעולם לא יכול “לגמול על הכנסת־אורחים” (אלו היו מליו השדופות, הצפודות) לחבריו במכללה. הוא נאלץ לקיים דברים זמן כפול משאר בני־אדם; הוא מעשן את הטבאק הכי זול; הגס; זה שהזקנים מעשנים על הרציפים. הוא עובד קשה – שבע שעות ביום; הנושא הנוכחי שלו הוא השפעת משהו על מאן־דהו – הם המשיכו ללכת ומרת רמסיי לא תפסה אל נכון את המשמעות, אלא את המלים בלבד, פה ושם… עבודת־מחקר… תלמיד־מחקר… עוזר־הוראה… מרצה. היא לא יכלה לעקוב אחרי העגה האקדמית הכעורה, שנתקשקשה בשטף שכזה, אבל אמרה לעצמה שעתה רואה היא מדוע הטילתהו ההליכה לקרקס לבירא עמיקתא, עלוב קטון שכמותו, ומדוע קפץ תיכף ומייד עם כל הדברים האלה אודות אביו ואמו ואחיו ואחיותיו, והיא תדאג לכך שלא יצחקו לו עוד; היא תספר על כך לפּרוּ. חפץ היה, שיערה, שיהיה בידו לסַפּר כיצד הלך עם בית רמסיי לחזות באיבסן. הריהו נקרן איום ונורא – הו כן, טרחן ללא נשוא. שכן, אף כי כבר הגיעו עתה לעיר והילכו ברחובה הראשי, עם עגלות חולפות בחירקוק על אבני המרצפת, לא חדל הוא מדיבורו אודות מינויים והוראה ואנשים עובדים והושטת עזרה לבני מעמדנו והרצאות, עד שהתחוור לה כי החזיר לו את מלוא בטחונו העצמי, התאושש מעניין הקרקס, והריהו עומד (ועתה שבה וחיבבה אותו בחום) לספר לה – אלא שכאן נסתלקו הבתים משני העברים, והם הגיחו אל הרציף, והמפרץ כולו התפרס לפניהם, ומרת רמסיי לא התאפקה מקרוא, “הו, איזה יופי!” שכן מלוא הצלחת הגדולה מים כחולים הונחה לפניה; המגדלור השׂב מרוחק ונזירי בתווך; ומימין, לכל מלוא העין, מתעלמות וצנוחות, בקפלים רכים וּמַכִים, דיונות החול הירוקות ועשבי הפרא הזורמים עליהן, שתמיד נדמה כאילו נסים הם לארץ ירח אין אדם בה.

זה המראה, אמרה ונעצרה, ואפרורית עינה גברה, שבעלה אוהב.

היא השתהתה רגע. אבל עכשיו, אמרה, באו אמנים לכאן. ואמנם שם, במרחק צעדים ספורים בלבד, עמד אחד מהם, במגבעת פאנאמה ובמגפיים צהובים, בהרצנה, ברוגע, במשוּקע, חרף היותו מוקף עשרה נערים קטנים, עם נוֹפֶךְ סיפוק עמוק על פניו העגולים, הסמוקים, מביט, ואחר־כך, משהביט, טובל; מספיג את ראש מברשתו בתלולית רכה של ירוק או ורוד. מאז בא מר פּאוּנְספוֹרט הנה, לפני שלוש שנים, היו כל הציורים לשכאלה, אמרה, ירוק ואפור עם סירות־מפרש בגוון הלימון ונשים ורודות על החוף.

אבל ידידי סבתא, אמרה, והעיפה מבט חשאי תוך כדי הליכה, טרחו טרחה מרובה; תחילה היו מערבבים צבעים משלהם, אחר־כך שחקו אותם, ואחר כך היו מניחים עליהם מטליות לחות לשם שימור הרטיבות.

מר טנסלי הניח איפוא כי היא מתכוונת שיִראֶה שציורו של האיש הזה דל, כלום כך נוהגים לומר? הצבעוניות אינה איתנה. כלום כך נוהגים לומר? בהשפעת הריגוש המופלא שצימח כל זמן הטיול, שהחל בגן שעה שביקש ליטול את נרתיקה, שגבר בעיר שעה שביקש לספר לה הכל אודות עצמו, בא לידי ראיית עצמו וכל אשר הכיר עד היום הזה כמעוּותי צורה במקצת. זה היה משונה ביותר.

הנה עמד באכסדרת הבית הקטן והצר שאליו נטלה אותו, עומד ומחכה לה, שעה שהיא עלתה לרגע למעלה לביקור אצל אשה. הוא שמע את מצעדה המזורז למעלה; שמע את קולה, תחילה בעליצות ואחר כך חרֶשׁ; הביט במחצלות, בקופסות־התה, בגווני הזגוגיות; חיכה בשמץ קוצר־רוח; ציפה בשקיקה לדרך הביתה, ומנוי וגמור עמו לשאת את נרתיקה; אחר־כך שמע אותה בצאתה; בסגרה דלת; באמרה שעליהם להחזיק חלונות פתוחים ודלתות סגורות, לבקש בבית כל הדרוש להם (אין זאת כי היא מדברת אל ילד), כאשר, לפתע פתאום, הנה הופיעה, עמדה לרגע שתוּקה (כאילו העמידה פנים שם למעלה, ולרגע אחד היא נותנת עכשיו מנוח לעצמה), עמדה ללא ניע כמעט לרגע אחד כנגד תמונתה של המלכה ויקטוריה הענודה בסרט הכחול של מסדר־הבירית; ובבת אחת תפס כי זה הדבר; זה הדבר: – היא היפה באדם שראה מעודו.

כוכבים בעיניה והינוּמוֹת בשׂערה, רקפות וסֶגֶל־הבר – איזה מין שטויות עולות בדעתו? היא בת חמישים, אם לא יותר; יש לה שמונה ילדים. מַפסיעה בשדות פרחים וחובקָה אל חָזָהּ ניצנים נשברים ושֵיות שכשלו; הכוכבים בעיניה והרוח בשערה – הוא נטל את נרתיקה.

“שלום, אלזי,” אמרה, והם עלו במעלה הרחוב, כשהיא זוקפת שמשייתה ומפסיעה כאילו מצפה היא לפגוש במישהו מעבר לפינה, שעה אשר לראשונה בחייו חש צ’ארלס טנסלי בגאווה מופלאה; גבר שחפר בתוך תעלה, חדל לחפור והביט בה; שמט את זרועו והביט בה; צ’ארלס טנסלי חש בגאווה מופלאה; חש ברוח וברקפות ובסגל־הבר, שכן הלך עם אשה יפה לראשונה בחייו. הוא אחז בנרתיקה.

 

2    🔗

“אין טיול למגדלור, ג’ימס”, אמר, בעמדו סמוך לחלון, בדיבור מגושם, אבל מתוך ניסיון מפאת כבודה של מרת רמסיי לרכך קולו ולשוות לו למִצער מעין לבביות.

איש קטן ונתעב, חשבה מרת רמסיי, למה לו לשוב ולומר זאת?

 

3    🔗

“אפשר שתקיץ ותמצא שמש זורחת וציפורים מזמרות,” אמרה אמירה רחומה והחליקה את שערו של הילד, שכן בעלה, באמירתו הארסית שלא יהיה נאה, רמס את התלהבותו, רואה היא. הפלגה זו אל המגדלור היתה אצלו לתאווה, ראתה, והנה, כביכול לא אמר בעלה די והותר באמירתו הארסית שלא יהיה נאה מחר, בא איש קטן ונתעב זה והתעכב על כך מחדש.

“אפשר שיהיה נאה מחר,” אמרה והחליקה את שערו.

לא נותר לה אלא להלל את המקרר ולהפוך בדפי קטלוג הכל־בו מתוך תקווה כי תיתקל בדבר־מה כגון מגרפה או מקצרה, שבשיניה ובידיותיה תצריך מומחיות והקפדה מרובות בגזירה. כל האנשים הצעירים הללו עורכים פארודיה על בעלה, הרהרה; הוא אומר שיירד גשם; הם אומרים שתתחולל סופה.

אלא שכאן, בהפכה את הדף, הופרע פתאום חיפושה אחרי תמונת מגרפה או מקצרה. המילמול הצרוד, הנקטע לסרוגין בהוצאת מקטרות ובנעיצת מקטרות, שנסך בה ביטחון, אף כי לא שמעה את הנאמר (בהיותה יושבת בחלון), כי הגברים מנעימים שיחה; צליל זה, שכבר נמשך מחצית השעה ותפס מקומו בּמַרגִיעַ בסולם הצלילים התלוי מעליה, כגון נקישת הכדורים במחבטים, הנביחה החדה, הפתאומית, מפעם לפעם, “איך ז’יכול להיות? איך ז’יכול להיות?” של הילדים במשחק הקריקט – חדל; עד כי התנפצותם החדגונית של הגלים על החוף, שהשמיעה רוב הזמן תרועת־אשכבה קצובה ומרגיעה למחשבותיה ודומה כי היא חוזרת כמנחמת שוב ושוב בשבתה עם הילדים על מלותיו של איזה שיר ערש עתיק המתמלמל בפי הטבע, “אני שומרכם – אני משענתכם”, אבל בזמנים אחרים, פתאום ושלא כצפוי, ביחוד בשעה שנישאה במקצת דעתה מן העיסוק שתחת ידה, לא היה לה מובן נוח שכזה, אלא כהלמות תופים שלא מן העולם הזה השמיעה בלי־חמול את מקצב החיים, העלתה מחשבות על חורבן האי והיגרפותו בים, והזהירה אותה, היא שיומה חמק עבר במעשים זריזים בזה אחר זה, כי הכל בן־חלוף כקשת בענן – צליל זה שנתעמעם ונחבא מאחורי שאר הקולות הִרעים לפתע ונקב את אוזניה וגרם לה לשאת עיניה בנקיפת אימה.

הם חדלו משיחתם; זה ההסבר. בהיקלעה כהרף עין מן המתיחות שאחזה בה אל הקיצוניות ההפוכה, אשר כמו בשביל לפצותה על בזבוז הרגשות הלא־נחוץ שלה היתה צוננת, משועשעת, ואף מרושעת כהוא זה, סיכמה לעצמה כי צ’ארלס טנסלי המסכן קוּרקף. אין בכך כלום בעיניה. אם בעלה תובע קורבנות (ואומנם תובע הוא) הריהי מעלה לו בעליזות את צ’ארלס טנסלי, שזִלזל בבנה הקטן.

עוד רגע אחד האזינה בזקיפת ראש, כמחכה לאיזה צליל מורגל, לאיזה צליל מיכני קבוע; ואחר־כך מששמעה דבר־מה ריתמי, אמוּר למחצה, מזומר למחצה, נפצח בגן, בצעוד בעלה הלוך ושוב בגזוזטרה, דבר־מה שבין קרקור לשיר, נרגעה עד הפעם, בטחה שוב שהכל כשורה, ובהביטה בספר שעל ברכיה מצאה תמונת אולר בעל ששה להבים שניתן לגזרו אך ורק אם יקפיד ג’ימס הקפדה מרובה.

צווחת פתאום רמה. כזו של סהרורי נעור למחצה. דבר־מה אודות “תַּחַת ירִי וּפגָזים” שהושרה בעוצמת שיא באוזנה, גרמה לה שתפנה בחיישנות לראות אם אי מי שמע אותו בכך. לילי בריסקו בלבד, נוכחה לשמחתה; וזה אינו חשוב. אבל מראה הנערה הניצבת בשולי הדשא ומציירת הזכיר לה: אמורה היא להחזיק ראשה בתנוחה קבועה ככל האפשר בשביל ציורה של לילי. ציורה של לילי! מרת רמסיי חייכה. בעיניה הסיניות הקטנות ובפניה הקמוטים לא תינשא לעולם; אי אפשר להתייחס אל ציורה ברצינות יתרה; אבל הרי היא בריה קטנה ועצמאית, ומרת רמסיי חיבבה אותה על שום כך, ומשנזכרה בהבטחתה, הרכינה ראשה.

 

4    🔗

אומנם כן, כמעט שהפך את הכנה שלה, בעוּטוֹ עליה בידיים מתנפנפות, בצעקת “רכבנו הלאה נועזים”, אבל, למרבה המזל, פנה פנייה חדה ורכב לו משם והלאה, אלי מות גיבורים, שיערה, במרומי רמת בָאלָקלָאווה. מעולם לא היה אדם בעת ובעונה אחת כה מגוחך וכה מבהיל. אבל כל עוד הוא מתנהל כך, בניפנופים, בצעקות, שלומה מובטח; הוא לא יעמוד על מקומו להתבונן בציורה. וזה הדבר שלילי בריסקו לא היתה יכולה לעמוד בו. אפילו שעה שהביטה במשטח, בקו, בצבע, במרת רמסיי היושבת בחלון עם ג’ימס, שילחה משוֹש על סביבותיה, פן יתגנב לו מישהו, ופתאום יִמצאוּ מביטים בציורה. אבל עכשיו, שעה שכל חושיה מחודדים עליה, בהביטה, בהתאמצה, עד שצבעי הכותל והיַאקמַאנה שמעבר לו צרבו את עיניה, הרגישה במישהו היוצא מן הבית, יוצא ובא לעברה; אבל איכשהו זיהתה בו, מתוך הצעדים, את ויליאם בּנְקס, על כן אף שהרעידה מברשתה, לא נהגה כפי שהיתה נוהגת אילו באו מר טנסלי, פול ריילי, מינטה דויל, ובעצם כל אדם אחר, ולא הפכה את הבד אל הדשא, אלא הניחה לו לעמוד. ויליאם בנקס נעמד לצדה.

היו להם חדרים שכורים בכפר, ועל כן, בשעת כניסה, בשעת יציאה, בשעת פרידה מאוחרת על מגבי־רגליים, החליפו מלים על המרק, על הילדים, על דבר זה או אחר שעשאם בני־ברית; ועל כן, בעמדו עתה לצִדה בעמידתו השיפוטית (הוא היה קשיש דיו בשביל להיות גם אביה, בוטניקאי, אלמן, מדיף ריח סבון, זהיר בעצמו ונקי) פשוט עמדה לה. הוא פשוט עמד לו. נעליה מצויינות, קבע. הן מניחות לאצבעות להתרווח כדרכן. בהיותו משוכן בבית אחד עמה, הבחין, כמו כן, עד כמה מסודרת היא, משכימה לפני ארוחת הבוקר ויוצאת לצייר, כסבור הוא, בגפה; ענייה, יש להניח, ובלי הפנים והקסם של העלמה דויל, אין ספק, אבל בעלת שכל טוב שעשאה בעיניו עדיפה על אותה גברת צעירה. למשל, עכשיו, שעה שהסתער לעומתם רמסיי בצעקות, בהעוויות, חש סמוך ובטוח כי העלמה בריסקו מבינה.

אֵי־מִי שָׁגָה כָּאן.

מר רמסיי נעץ בם עיניים. הוא נעץ בם עיניים ודומה כי לא ראה אותם. הדבר נתן לשניהם הרגשה סתומה של אי־נוחות. יחדיו ראו דבר שלא היו אמורים לראותו. הם השיגו גבולו של אדם. אם כן, חשבה לילי, הרי זה בוודאי תירוץ לתזוזה, להסתלקות מטווח שמיעה, שגרם למר בנקס לומר כמעט תיכף ומייד דבר־מה על הצינה ולהציע טיול קטן. היא תבוא, כן. אבל אך בקושי העתיקה עיניה מן הציור שלה.

היאקאמנה היתה סגול לוהט; הכותל לבן פעור. היא לא היתה חושבת לה להגוּן אילו טישטשה את הסגול הלוהט ואת הלבן הפעור, כיוון שראתה אותם כך, חרף האופנה הרוֹוחת, מאז ביקורו של מר פאוּנְספוֹרט, לראות בּכל חיוורון, אלגנטיות, שקיפות־למחצה. ומתחת לצבע היתה הצורה. היא ראתה הכל בבהירות שכזאת, בצִיווּי, שעה שהביטה: רק בשעה שנטלה את מברשתה ביד השתנה הכל. רק במעוף הרגע שבין התמונה והבד שלה זינקו עליה השדים שהביאוה פעמים רבות אל סף דמעות והפכו את המבוי הזה מן ההתהווּת לָעבודה לדבר איום ונורא כמבוי אפל לילד. כזאת הרגישה עצמה פעמים רבות – נאבקת נגד איתנים מאויימים בשביל לקיים את תעצומות־הנפש; בשביל להגיד: “אבל זה מה שאני רואה; זה מה שאני רואה”, וללְפּוֹת איזה שריד עלוב של חזיונה אל לוח לבה, ואלף כוחות מתאמצים לקרעו ממנה. ולעת כזאת, באותו נתיב צינה ורוּחוֹת, בהתחילה לצייר, באו וכפו עצמם עליה גם דברים אחרים, הפגימוֹת שבה, מיעוט ערכה, היא המשמשת סוכנת בית לאביה סמוך לרחוב בּרוֹמְפטון, וטירחה מרובה נדרשה לה לכיבוש הדחף להטיל עצמה (תודה לאל, תמיד התגברה עד כה) לרגלי מרת רמסיי ולומר לה – אבל מה היא יכולה לומר לה? “אני מאוהבת בך?” לא, אין זה אמת. “אני מאוהבת בכל זה”, בהַחוויית יד אל משוּכת השיחים, אל הבית, אל הילדים? הרי זה אבסורדי, הרי זה מופרך. אין אדם יכול לומר את אשר בלבו, על כן ערכה עתה את מברשותיה כסדר בתיבה, זו לצד זו, ואמרה לויליאם בנקס:

“פתאום נעשה קר. השמש כאילו מחממת פחות,” אמרה, והביטה מסביב, שכן היה אור די והותר, הדשא עודו ירוק רווה ורך, הבית מתנוסס בתוך ירקותו עם ארגמן פרחי שעוֹנִית ועורבים שומטים צריחות צוננות ממרומי התכלת. אבל דבר־מה זע, הבליח, חבט כנף כסופה בחלל האוויר. חודש ספטמבר הוא ככלות הכל, אמצע ספטמבר, והשעה אחרי שש לפנות ערב. על כן פנו ושוטטו במורד הגן בכיוון הרגיל, הלוך ועבור את מגרש הטניס, הלוך ועבור את עשבי־הפמפה, אל אותה פירצה במשוכת השיחים העבותה, אשר מוטות אדומים כאש נוטרים אותה כמחתוֹת פחם גבישי בוער, ובינותם נראו מימיו הכחולים של המפרץ כחולים מתמיד.

הם באו הנה דרך קבע מדי ערב, נמשכים בחבליו של איזה צורך. היה זה כמו שטפו המים לעברים והשיטו מחשבות שנתרפשו על פני היבשה, ונתנו לאבריהם אפילו מעין הקלה גופנית. תחילה, הציף הולם הצבעים את המפרץ בכחול, והלב התפשט עמו והגוף שחה, עד שנקף רגע והביא בלימה וצינה מן השחור העוקצני שעל פרע הגלים. ועוד, מעבר לסלע הגדול והשחור, ניתז כמעט מדי ערב לסירוגין, כך שצריך היה לארוב לו ושמחה קפצה בנבעו, מעיין של מים לבנים; ועוד, שעה שמחכים לזה, מתבוננים ורואים, על חוּגת החוף החיוורת, גל אחרי גל יוצק שוב ושוב מעדנות קרום של אם־הפנינה.

שניהם עמדו וחייכו. שניהם חשו ברוממות־רוח משותפת, שהופחה על־ידי הגלים בנוּעם; ואחר־כך על־ידי שיוּטה המשולח, המפלח, של סירת מפרש, שפרסה לה קימוּר במפרץ ונעצרה; רעדה; שמטה את מפרשה; ועתה, מתוך אינסטינקט טבעי להשלים את התמונה, אחרי התנועה המשולחת הזאת, הביטו שניהם בדיוּנוֹת שבמרחק, ותחת השמחה חשו בפקוֹד אותם איזו עצבות – משום שהובא הדבר לידי גמר חלקית, וחלקית משום שמראות מרוחקים נדמים כמתקיימים מיליון שנה (חשבה לילי) אחרי הצופה בהם וכנועדים כבר עתה עם רקיע המשקיף על אדמה שמנוחתה שלמה.

בהביטו בגבעות החול הרחוקות, חשב ויליאם בנקס על רמסיי: חשב על דרך בווסטמוֹרלֵנד, חשב על רמסיי הצועד בדרך לבדו, וסביבו תלויה אותה בדידות שדומה כי היא אוויר חיותו. אבל זה נקטע פתאום, נזכר ויליאם בנקס (וזה מתייחס בוודאי למקרה שאירע), על־ידי תרנגולת, שפרסה כנפיה לצדדין לגונן על עדת אפרוחים קטנים, ונוכח פני אלה נעצר רמסיי, הצביע במטהו ואמר “חמוד – חמוד,” הצצה נדירה לתוך לבו, בנקס חשב כן, והיא מעידה על פשטותו, על אהדתו לדברים מצניעים; אבל נדמה היה לו כמו נפסקה ידידותם במקום ההוא על אותה כיברת דרך. אחרי כן, התחתן רמסיי. אחרי כן, דברים בּכה ודברים בּכה, אזל העסיס מידידותם. אשמתו של מי היא לא ידע, רק זאת, שאחרי זמן, נטלה החזרה את מקומו של החידוש. לשם החזרה היו נפגשים. אבל בשיח אילם זה עם דיונות החול גרס כי חיבתו לרמסיי לא פחתה בשום פנים; אלא כאן, כגווייתו של איש צעיר שנטמנה בּכָבוּל לתקופת מאה שנים, והאודם רענן על שפתותיו, הנה היא ידידוּתוֹ, בכל חריפותה וממשותה, טמונה מעבר למפרץ, בין גבעות החול.

חרד היה בעבוּר ידידותו ואפשר שגם בשביל להינקות בעיני עצמו מאשמת יבושת ודלדול – שהרי רמסיי חי במערבולת של ילדים, ואילו בנקס הוא חשוך־ילדים ואלמן – חרד היה שלילי בריסקו לא תגֵס לבה ברמסיי (אדם גדול על־פי דרכו) אבל תבין היכן עומדים פני הדברים ביניהם. ידידותם, שתחילתה לפני שנים ארוכות, התנדפה על אם הדרך בוסטמורלנד, במקום שבו פרשה התרנגולת כנפיה לפני אפרוחיה; ואחרי הדברים האלה התחתן רמסיי, וכיוון שנפרדו דרכיהם, התהוותה, בוודאי שלא באשמת איש מהם, נטיה כלשהי, מדי היפגשם, לחזור על עצמם.

כן. זהו זה. הוא סיים. הוא נפנה מן המראה. ובפנותו לשוב בדרך האחרת, במעלה המסילה, היה מר בנקס ער לדברים שלא היו עושים עליו רושם אלמלא גילוּ לו גבעות החול הללו את גוויית ידידותו המוטלת עם האודם על שפתותיה, טמונה בכבול – למשל, קאם, הפעוטה, הצעירה בבנותיו של רמסיי. היא קטפה מַלְלָנִית ריחנית על שפת המים. היא היתה פראית ובוטה. היא לא תתן “פרח לאדון”, כמצוות המטפלת. לא! לא! לא! לא תתן! היא קימצה אגרופה. היא רקעה ברגליה. ומר בנקס חש עצמו זקן ונעצב ואיכשהו כמו העמידה אותו על טעותו בעניין ידידותו. אין זאת כי יבש ונתדלדל.

הזוג רמסיי לא היה עשיר, ופלא הוא כיצד עולה בידם לקיים כל זאת. שמונה ילדים! להאכיל שמונה ילדים מפילוסופיה! הנה עוד אחד מהם, הפעם ג’ספר, חולף על פניהם בדרכו ליירוֹת ציפור, אמר כלאחר־יד, בנענעו את ידה של לילי כידית של משאבה תוך כדי הליכה, וגרם בכך למר בנקס שיאמר, במרירות, כי היא חביבה על כולם. ועתה יש להביא בחשבון את ההוצאות על חינוך (אמת, אפשר שיש למרת רמסיי משהו משלה) שלא לדבר כבר על התבלות יומיומית של נעליים וגרביים ש“הבחורים כארזים” הללו, צעירים מגודלים, גרמיים ומשולחי־רסן כולם, צורכים. אשר לביטחון מיהו מי, או סידרם ראשון־ראשון ואחרון־אחרון, הרי זה נשגב ממנו. בינו לבינו קרא להם על־פי כינוייהם של מלכי אנגליה ומלכותיה; קאם הרשעה, ג’ימס בלי־רחם, אנדרוּ הצדיק, פּרוּ הנאווה – שכן לפּרוּ יהיה היופי הרהר, כלום יש לה ברירה? – ולאנדרוּ השכל. בעודו עולה במסילה ולילי בריסקו אומרת כן ולא ומפליגה בהערות על גבי הערותיו (שכן היא מאוהבת בהם, בכולם, מאוהבת בעולם הזה), שקל את מקרה רמסיי, חמל עליו, התקנא בו, כאילו ראהו תולש מעצמו כל אותה תפארת בדידות וסיגוף שעטרה אותו בנעוריו וטוען עצמו לתמיד בכנפיים מתנפנפות ובזוטות משפחתיות מקרקרות. הם נותנים לו דבר־מה – ויליאם בנקס הודה בזאת; נעים היה אילו נעצה קאם פרח בדש מעילו או טיפסה על כתפו, כעל זו של אביה, בשביל להביט בתמונה של הווזוּביוּס בשעת התפרצות; אבל יחד עם זאת, והידיד הותיק לא יכול היה שלא לחוש בכך, הרסו בו דבר־מה. מה יחשוב עכשיו זָר? מה חושבת לילי בריסקו זו? כלום אפשר שלא להבחין בגידולי ההרגלים שדבקו בו? זרויות, שמא חולשות? מדהים הוא שאדם בעל אינטלקט כשלו מסוגל להשפיל עצמו עד כדי כך – אבל זה ביטוי חריף מדי – מסוגל להיעשות תלוי עד כדי כך בשבחים מפי הבריות.

“הו, אבל,” אמרה לילי, “חשוב על עבודתו!”

כל אימת ש“חשבה על עבודתו” ראתה תמיד לנגד עיניה בבירור שולחן־מטבח גדול. אנדרוּ עולל זאת. היא שאלה אותו במה עוסקים ספריו של אביו. “סובייקט ואובייקט וטבע המציאות,” אמר לה אנדרו. וכאשר אמרה שוֹמוּ שמיים, ושאין לה מושג מה פירוש הדבר, “אם כך, תארי לעצמך שולחן־מטבח,” אמר לה, “כאשר אינך במטבח.”

על כן ראתה תמיד לנגד עיניה, שעה שחשבה על עבודתו של מר רמסיי, שולחן־מטבח מקורצף. עתה שכן בהסתעפותו של עץ אגס, שכן הגיעו לבוסתן. ומתוך מאמץ של ריכוז עד כאב מיקדה את מחשבתה לא בקליפת העץ הרצופה גלידי כסף, או בעליו דמויי־הדג, אלא בתעתוע של שולחן־מטבח, אחד מאותם שולחנות־קורה מקורצפים, חשופים ומסוקסים, שדומה כי מעלותיו נתערטלו על־ידי שנות שלמות מחושלת, והוא תקוע שם, ארבע רגליו תלויות באוויר. ברור, שאם מעביר אדם ימיו בהתבוננות שכזאת במהויות מהוקצעות, בצימצום שכזה של ערבים יפים, על כל ענני הפלאמינגו שלהם ותכלתם וזוהרם הנכסף, כדי שולחן של עץ־לבן בעל ארבע רגליים (ועשייה מעין זו היא סימנם של המעולים שבמוחות), ברור שאין לדוּנוֹ ככל האדם.

מר בנקס חיבבה על הַפצִירה בו “לחשוב על עבודתו”. הוא חשב על כך, ולעתים קרובות חשב. פעמים אין ספור חזר ואמר, “רמסיי הוא מאותם אנשים העושים את מיטב עבודתם בטרם מלאת להם ארבעים”. הוא הרים תרומה של ממש לפילוסופיה בספר קטן אחד, והוא אז אך בן חמש ועשרים שנה; כל שבא אחר־כך היה פחות או יותר בגדר הרחבה, חזרה. אבל מִנְיין האנשים שהרימו תרומה של ממש לעניין כלשהו קטן הוא עד מאוד, אמר, בהיעצרו סמוך לעץ האגס, מצוחצח, מופלג בדקדקנותו, שיפוּטי להפליא. פתאום, כמשוחרר מכוח תנועת ידו, הזדעזע מאגר רשמיה הצבוּרים אודותיו, ומטה־מטה ניתך במפולת איתנים כל אשר חשה כלפיו. זאת היתה הרגשה אחת. אחר־כך עלתה בתימורת עשן מהות הווייתו. זאת היתה הרגשה שניה. היא חשה עצמה מאובנת מכוח עוצמת השגתה; הרי זו החומרה שבו; טוב־לבו. אני מכבדת אותך (פנתה אליו באלם) בכל תא ותא; אינך יהיר; הנך חסר־פניות בתכלית; הנך מעולה ממר רמסיי; הנך המעולה בבני־אנוש שאני מכירה; אין לך אשה וילדים (בלי רגש מיני כלשהו התאַוותה לסוכך על בדידות זו), חי הנך למען המדע (בעל כורחה, עלו לנגד עיניה חתכים של תפוחי־אדמה); שבחים היו עולבים בך; איש נדיב, טהר־לבב והֶרוֹאי! אבל בד בבד זכרה כיצד הביא עמו עד כאן משרת אישי; כיצד סלד מישיבת כלבים על כיסאות; כיצד נאם שעות (עד שיצא מר רמסיי בטריקת דלת) על מלח בירקות ועל חטאותיהם של טבחים אנגליים.

כיצד איפוא מתיישבים הם, כל הדברים האלה? כיצד דנים בני־אדם ומהרהרים בהם? כיצד מחבר אדם אחד לאחד ומגיע לכלל מסקנה שהוא חש חיבה או טינה? והמלים הללו, מה מובן להן, ככלות הכל? בעמדה עתה, כמאובנת, סמוך לעץ האגס, ניתכו עליה רשמים אודות שני הגברים הללו, והמעקב אחרי מחשבותיה היה כמעקב אחרי קול הנחפז בדיבורו במידה שאינה מניחה לך שהות לרשום את הדברים בעיפרון, והקול היה קולה שלה, והוא אמר בלי כל סיוע דברים שאין להכחישם, כמסמרות נטועים וסותרים זה את זה, עד כי אפילו החריצים והגבשושיות על גבי עץ האגס נחרתו שם ללא שוב, לעדי עד. יש בכך גדולה, הוסיפה עוד, ואילו מר רמסיי אין בו שמץ ממנה. הוא קטנוני, אנוכי, יהיר, אגוטיסטי; הוא ילד מפונק; הוא עריץ; הוא מעביד את מרת רמסיי עד מוות; אבל יש בו (היא פנתה אל מר בנקס) מה שאין בך; יש בו שלהבת שלא מן העולם הזה; אין הוא עוסק בקטנוֹת; אוהב הוא כלבים ואת ילדיו. יש לו שמונה. לך אין גם אחד. כלום לא ירד באחד הערבים בשני מעילים וכלום לא הניח למרת רמסיי לעשות לו תספורת צלחת? כל אלה קיפצו עלה וָרֵד, כעדת יתושים, שכל אחד מהם נבדל לעצמו אבל כולם נשלטים הפלא ופלא על־ידי רשת גמישה, אי־נראית – קיפצו עלה וָרֵד במוחה של לילי, בין ענפי עץ האגס וסביבם, במקום שבו תלה עדיין צלם שולחן־המטבח המקורצף, סמל יראת־הכבוד העמוקה שרחשה למוחו של מר רמסיי, עד אשר מחשבתה, שסובבה במהירות רבה והולכת, התנפצה מן העוצמה שבה; היא חשה שקורָא לה דרור: יריה הרעימה בקרבת מקום, ועמה באה. במנוסה מפני הרסיסים, להקה מבוהלת, והומה של זרזירים.

“ג’ספר!” אמר מר בנקס. הם פנו בכיוון שבו התעופפו הזרזירים מעל לגזוזטרה. בעקבות המון הציפורים הטסות בשמיים, עברו בפירצה שבמשוכה הנישאה ונתקלו מייד במר רמסיי, שהרעים נכחם טראגית, “אי־מי שגה כאן!”

עיניו המזוגגות מריגוש, המתריסות בתעצומות טראגיות, פגעו בשלהם הרף־רגע והרעידו על סף ההתוודעות; אבל תיכף ומייד, בהרמת יד לעבר פניו כמבקש להדוף, למחות, מתוך יסורי בושה רגוזה, את מבטם השפוי, כמפציר בהם לנצור עוד רגע את שידע שהוא בלתי נמנע, כמטיל בהם את תרעומתו הנערית על ההפרעה, אלא שאפילו ברגע ההיתפסות לא הובס כליל כי נחרץ בדעתו להיאחז במשהו מן הריגוש המתוק הזה, הרפסודיה הנואלת הזאת אשר בוש בה, אבל התמוגג בה – פנה להם עורף, טרק לפניהם את דלתו הפרטית; ולילי בריסקו ומר בנקס, שנשאו עיניים נבוכות השמיימה, הבחינו כי להקת הזרזירים שהביס ג’ספר ברובהו התמקמה על אמיריהם של עצי הבוקיצה.

 

5    🔗

“ואפילו לא יהיה נאה מחר,” אמרה מרת רמסיי, ונשאה עיניה לראות את ויליאם בנקס ולילי בריסקו בעברם, “יהיה זה ביום אחר. ועכשיו,” אמרה, וחשבה כי קסמה של לילי בעיניה הסיניות, המלוכסנות בפניה הקטנים, הקמוטים, הלבנים, אבל רק גבר פיקח יבחין בזה, “ועכשיו עמוד ותן לי למדוד את רגלך” שכן אפשר שיִסעוּ למגדלור ככלות הכל, ועליה לבדוק אם אין שרוול הגרב צריך הארכה באינץ' או שניים.

בחיוך, שכן רעיון מצויין הבזיק במוחה בזה הרגע – ויליאם ולילי צריכים להתחתן – נטלה את גרב הצמר הגס, על תצלובת מסרֵגוֹת הפלדה שעל פיו, ומדדה אותו כנגד רגלו של ג’ימס.

“יקירי, עמוד במנוחה,” אמרה, שכן בקנאתו, מתוך אי־רצון לשמש אימום לבנו הקטן של שומר המגדלור, קירטע ג’ימס במתכוון; ואם ימשיך בכך, כיצד תוכל לראות, אם זה ארוך מדי, אם זה קצר מדי? שאלה.

היא הגביהה עיניה – איזה שד נכנס בו, בצעיר, בבן־טיפוחיה? – וראתה את החדר, ראתה את הכיסאות, ונראו לה מרופטים להחריד. קרביהם מרוחים על כל הרצפה, כדרך שאמר אנדרו לא מכבר; אך מה טעם, שאלה עצמה, לקנות כיסאות טובים ולהניחם להישחת כאן כל ימות החורף, שעה שהבית, שאין מי שישגיח עליו חוץ מזקנה אחת, ממש מזיל זרמי מים? אין דבר: דמי־השכירות הם שניים וחצי פֶנִי בדיוק: הילדים מאוהבים במקום; טוב לבעלה להימצא מרחק שלושת אלפים, ואם שומה עליה לדייק, שלוש מאות מייל מספרייתו והרצאותיו ותלמידיו; ויש כאן מקום לאורחים. מחצלות, מיטות־שדה. רוחות־רפאים מטורפות של כיסאות ושולחנות שהקיץ הקץ על חיי השירות שלהם בלונדון – הללו התקיימו כאן בשופי; ותצלום או שניים, וספרים. הספרים, חשבה, מתרבים מאליהם. אף פעם לא היה לה זמן לקראם. אבוי! אפילו אותם ספרים שניתנו לה במתנה, בלוויית הקדשה בכתב־ידו של המשורר גופו: “לה, שמוצא פיה קדוש”… “להלנה בת־זמננו, המוצלחת מן הראשונה”… בושה לספר, מעולם לא קראה אותם. ולא את ספרו של קרוּם על הבינה ולא את של בֵייטס על מנהגי הפראים של פולינסיה (“יקירי, עמוד במנוחה,” אמרה) – אף אחד מאלה אי אפשר לשלוח למגדלור. בוא יבוא הרגע, שיערה, שהבית יתרפט כל כך, עד שיהיה הכרח לעשות דבר־מה. לו רק ניתן ללמדם לנגב את רגליהם ולא להביא עמם הביתה את שפת־הים – היה זה משהו. סרטנים נאלצת היא להתיר, אם אומנם חפץ אנדרו לנתחם, ואם סבור ג’ספר כי ניתן להכין מרק מעשבי־ים, אי אפשר למנוע זאת; או אוספיה של רוז – קונכיות, קנים, אבנים; שכן מחוננים הם, ילדיה, אבל כולם באופנים נבדלים בתכלית. והתוצאה היא, נאנחה, וגמעה את החדר באחת מרצפה עד תקרה, בעודה מצמידה את הגרב לרגלו של ג’ימס, שהדברים מתרפטים והולכים קייץ אחרי קייץ. המחצלת דוהה; הטפיט מתחבט. כבר אינך יכול להבחין שוורדים היו עליו. אלא מה, אם כל דלת בבית מושארת פתוחה תמיד, ובסקוטלאנד כולה בל יימצא מסגר שיודע לתקן מנעול, גזירה על הדברים שיישחתו. מה טעם לענוד צעיף־קשמיר ירוק לזווית המסגרת של תמונה? כעבור שבועיים יהיה לו צבע של מרק־אפונים. אבל הדלתות הן שירדו לחייה; כל דלת ודלת מושארת פתוחה. האזינה. דלת הטרקלין פתוחה; דלת הפרוזדור פתוחה; שמיעתה הגידה לה שדלתות חדרי־השינה פתוחות; ובלי ספק פתוח החלון שבמפלס־המדרגות, שכן אותו פתחה במו ידיה. שומה על החלונות להיות פתוחים ועל הדלתות להישאר סגורות – הן אין פשוט מזה, כלום אין איש מהם יכול לזכור זאת? היתה נכנסת לחדרי־המשרתות בלילה ומוצאת אותם חתומים ככבשנים, חוץ מחדרה של מרי, הבחורה השווייצרית, שתעדיף לוותר על רחצה מאשר על האוויר הצח, אבל הן בבית, כה אמרה, “ההרים יפים כל כך.” כזאת אמרה אמש, בהשקיפה מבעד לחלון ודמעות בעיניה. “ההרים יפים כל כך.” אביה גוסס שם, ידעה מרת רמסיי. הוא מניחם יתומים. נוזפת היתה ומדגימה (כיצד מציעים מיטה, כיצד פותחים חלון, בידיים נקפצות ונפשטות כידי צרפתיה) והכל התקפל סביבה בלאט, משפצתה הבחורה פיה, כשם שכִכלות מעוף בנגוהות חַמה מתקפלות כנפי ציפור בלאט וכחול נוצתה מתחלף מפלדה מבהקת לארגמן הרך. היא עמדה ושתקה, שכן לא היה מה לומר. יש לו סרטן הגרון. ובהיזכרה – כיצד עמדה שם, כיצד אמרה הבחורה “בַבַית ההרים יפים כל כך”, ותקווה אין, אין כל תקווה, חלפה בה צמרמורת של רוגזָה, ובנימה חריפה אמרה לג’ימס:

“עמוד במנוחה. אל תיַגֵע,” עד שידע מייד שחומרתה יש בה ממש, ויישר את רגלו, והיא מדדה.

הגרב היה קצר בחצי האינץ' לפחות, גם אם נביא בחשבון שבנו הקטן של סורלי אינו מפותח יפה כג’ימס.

“קצר מדי,” אמרה, “הרבה יותר מדי קצר”.

מעולם לא נראתה דמות אדם כה נעצבת. מרירה ושחורה, בחצי־הדרך מטה, במחשכים, על הקרן הניתזת מאור־חמה למעמקים, אפשר שנתהוותה דמעה; צנחה דמעה; המים זעו לכאן ולכאן, קלטוה ושקטו. מעולם לא נראתה דמות אדם כה נעצבת.

אך האומנם מראית־עין בלבד? אמרו הבריות. מה מסתתר מעבר – מעבר ליופיה, לתפארתה? האם הכניס לעצמו כדור בראש, שאלו, האם מת שבוע לפני שנישאו – אותו אחר, אותו אהוב קודם, שהשמועה אודותיו עברה מפה לאוזן? ושמא לא כלום? לא כלום, רק יופי אין־דומה־לו, שמאחוריו היא חיה, ואין בידה להעכירו? שכן אף שנקל היה לה לומר ברגעים של קירוב־לבבות, שעה שנקרו על דרכה סיפורים על תאווה חזקה, על אהבה נכזבת, על שאיפות מסוכלות, היאך אף היא ידעה או הרגישה או למדה כזאת על בשרה, לא הגידה מעולם. היא שתקה תמיד. היא ידעה איפוא – ידעה בלי שיוֹרוּה. הפשטות שבה יורדת לסופם של דברים במקום שמכזיבים הפיקחים. דבקותה בעניין אחד עושה אותה קולעת כאבן, נוחתת מישרין כציפור, נותנת לה, כדבר המובן מאליו, אותה גיחה וזינוק של רוח־הבינה על האמת שיש בה חדווה, הקלה, סעד – אפשר כוזבים.

(“אין בטבע חומר רב”, אמר פעם מר בנקס למשמע קולה בטלפון, שנגע עד לבו, אף כי רק מסרה לו פרט אודות רכבת, “מסוג זה שממנו קורצת”. הוא ראה אותה בקצהו של הקו, יוונית, תכולת־עין, ישרת־חוטם. כמה אי־נאוֹתה נדמֵית הרמת טלפון לאשה שכזאת. דומה כי הגראציות כולן נתנו יד על נאוֹת דשא ועיריות לעיצובם של פנים אלה. כן, הוא יתפוס את הרכבת של 10.30 בתחנת יוּסטוֹן.

“אבל הן אין היא מוּדעת ליופיה יותר מילד”, אמר מר בנקס, משהניח את השפופרת וחצה את החדר בשביל לראות איך מתקדמים הפועלים בבניית המלון שהיה הולך ומוקם מאחורי ביתו. והוא הרהר במרת רמסיי שעה שהתבונן באותה התרוצצות בין הכתלים העומדים בבנייתם. שכן תמיד, הרהר, נמצא דבר־מה אי־נאות להשתלב בתואם פניה. הדביקה כובע־ציידים לראשה; רצה על פני הדשא בערדליים לרגליה בשביל לבלום מעלליו של ילד. כך, שאם הנך חושב על יופיה בלבד, שומה עליך לזכור את היציר המרטיט. היציר החי (הם נשאו לבנים על גבי לוחיות קטנות שעה שהתבונן בהם), ולשלבו בתמונה; ואם חושב אתה עליה בפשטות כעל אשה, שומה עליך לתלות בה עקמימות כלשהי של זרות; או להניח קיומה של איזו תשוקה סמויה להתנער מהדר צורתה המלכותית, כאילו מהלכים עליה שיממון יופיה וכל שאומרים הגברים בדבר היופי, וכל רצונה להיות ככל האדם, פחותת־ערך. אין הוא יודע. אין הוא יודע. שומה עליו לשוב לעבודתו.)

בתוך סריגת גרבה החום־אדמוני, השעיר, וראשה מצטייר במגוחך נוכח המסגרת המוזהבת, הצעיף הירוק שענדה לזווית המסגרת ויצירת־המופת של מיכאלאנג’לו, שמקוריותה נבדקה ואושרה, סילקה מרת רמסיי את הגסות שהיתה בנימת דבריה לפני רגע, הגביהה ראשו, ונשקה לבנה הקטן על מצחו. “בוא נמצא תמונה אחרת לגזירה”, אמרה.

 

6    🔗

אבל מה אירע?

אי־מי שגה כאן.

ניעורה משרעפיה ונתנה מובן למלים שהיו מוחזקות במוחה חסרות־מובן משך זמן ארוך. “אי־מי שגה כאן” – בתלותה את עיניה קצרות־הרואי בבעלה, שהסתער עתה לעומתה, נעצה מבט ממושך עד שגילתה לה קירבתו (החרוז השוטה התקשר בראשה) כי דבר־מה אירע, אי־מי שגה. אבל בשום אופן לא יכלה להעלות על הדעת מה.

הוא הרעיד; הוא הרטיט. כל יוהרתו, כל סיפוקו בתפארתו, ברָכבו נורא כחזיז, עז כנץ בראש אנשיו על פני עמק המוותה, נופצו, נהרסו. תחת ירי ופגזים רכבנו הלאה נועזים, חלוף עבור על פני עמק המוותה, במטח האש וברעמה – ישר נוכח לילי בריסקו וויליאם בנקס. הוא הרעיד; הוא הרטיט.

בשום פנים ואופן לא היתה פונה אליו בדברים, בהבינה, מתוך הסימנים המוכרים, עיניו המוסבות וכעין התכנסות מיוחדת של ישותו, כאילו התעטף סביב ונזקק לפרטיות שבה ישוב אליו שיווי־משקלו, שהוא רתוח ומיוסר. היא ליטפה את ראשו של ג’ימס; היא העבירה אליו את אשר הרגישה כלפי בעלה, ומשהביטה במעשיו, במרחו בגיר צהוב את כותנת הגברים הלבנה בקטלוג של כל־בו הצבא־והצי, עלה על דעתה מה רבה תהיה שמחתה אם יהיה לאמן גדול; ומדוע לא? יש לו מצח מפואר. אחר־כך, בנשאה עיניה, מששב בעלה ועבר על פניה, הוקל לה בראותה כי הצטעף החורבן; הליכות ביתיות נחלו נצחונן; ההרגל פיזם את מקצבו המפייס, כך שמשכיוון ועצר, בשובו לאותה נקודה, סמוך לחלון, ורכן מעשה ליצנות וגחמנות לדגדג את שוקו העירומה של ג’ימס בזמורה שהחזיק בידו, גערה בו על ששילח “אותו צעיר מסכן”, צ’ארלס טנסלי. טנסלי מחוייב היה להסתגר ולכתוב את עבודת־הגמר שלו, אמר.

“ג’ימס חייב יהיה לכתוב את עבודת הגמר שלו במהרה בימינו,” הוסיף בנימה אירונית והצליף בזמורתו.

בשנאה לאבא, סילק ג’ימס את הזלזל המדגדג שבו ניפנף אביו לשיטתו, שמשולבים בה חומרה והומור, והתגרה ברגלו העירומה של צעיר בניו.

היא מנסה להביא את הגרביים המייגעים הללו לידי גמר על מנת לשגרם מחר לבנו הקטן של סורלי, אמרה מרת רמסיי.

אין אף סיכוי דל שבדלים שיוכלו להפליג מחר אל המגדלור, זרק מר רמסיי בהתרגזות.

מניין לו? שאלה. יש שהרוח משנה כיוון.

אי־הרציונאליות המופלגת שבהערתה, ההבלוּת שבמוחן של נשים העלתה את חמתו. הוא רכב בעמק המוותה, הוא התנפץ והורעד; ועתה היא באה ופוטרת עובדות בלא־כלום, גורמת לילדיו שיקווּ לדבר שאינו בא בחשבון כלל, ולמעשה, ממלמלת שקרים. הוא רקע ברגלו על מפתן האבן. “לעזאזל אתך”, אמר. אבל מה אמרה? רק זאת, שאפשר שיהיה נאה מחר. ואפשר שיהיה.

לא כאשר הברומטר הולך ויורד והרוח מערבית לגמרי.

רדיפת אמת מתוך היעדר התחשבות מדהים שכזה ברגשות הזולת, קריעת צעיפי התרבות הדקיקים מתוך הפקר שכזה, באכזריות שכזאת, היתה בעיניה פגיעה כה איומה בהגינות האנושית, שבלי מענה הרכינה ראשה מוכת סנוורים, כמניחה למטר ברד משונן, לשפך מים מרופש, להינתז עליה בלא שתמחה. אין מלים בפיה.

הוא עמד על־ידה ושתק. בשפל־רוח אמר כעבור זמן שיילך וישאל במשמר־החופים, אם היא רוצה בזאת.

אין איש נערץ עליה כהערצתה אותו.

היא נכונה בהחלט לסמוך על שיקול דעתו, אמרה. אלא שאם כך אין צורך בפריסת כריכים – זה הכל. הם ניגשים אליה, כדבר המובן מאליו, כיוון שאשה היא, כל שעות היום בעניין כזה או כזה; אחד רוצה זה, שני רוצה זה; הילדים הולכים וגדלים; פעמים רבות חשה שאין היא אלא ספוג טעון מלוא תכולתו ברגשת אנוש. והנה הוא בא ואומר, לעזאזל אתך. הוא אומר, שהגשם יירד לבטח. הוא אומר, שלא יירד גשם; ותיכף ומייד נפתחים לה שמי־שמיים של ביטחון. אין איש נערץ עליה ממנו. אין היא ראויה לקשור את שרוכי נעליו, חשה.

כבר בוש ברוגזה זו, בהעוויות ידיים אלו בשעת הַתּקיפה בראש אנשיו, שב מר רמסיי ונעץ דורבנו בשמץ מורך ברגליו העירומות של בנו, ואחר־כך, כאילו בהרשאתה, בתנועת־גוף שהזכירה משום מה לאשתו את ארי־הים הגדול שבגן־החיות הגולש לאחוריו ככלותו לבלוע את הדג שלו ושוקע בהצלפה עד שהמים שבמיכל מזדרמים מצד לצד, צלל לתוך חלל הערב אשר, בפחוֹת האור, הלך וסילק את הממשות מעלים ומשוכות, אבל, כמבקש לתת תמורה, שיווה לוורדים ולציפורנים זוהרה שלא היתה להם בשעות היום.

“אי־מי שגה כאן”, שב ואמר ופנה והלך לו, הלוך ושוב בגזוזטרה.

אבל מה מופלג היה השינוי בנעימת הדיבר! כמו קוקיה; “בירח סיוון קולה לא נאמן”; כאילו היה מנסה, מגשש ומחפש איזה פסוק למצב־רוח חדש, וכיוון שלא היה תחת ידו אלא זה, נזקק לו, עם כל היותו שחוּק. אבל היה לזה צליל מגוחך – “אי־מי שגה כאן” – בהיאמרו בצורה כזאת, כשאלה כמעט, בלי שמץ אמונה, בניגון. מרת רמסיי לא התאפקה מחיוך, ועד מהרה התהלך הלוך ושוב, מאושש למדי, ופיזם זאת. הניח לזאת, נשתתק.

הוא שב למקום מבטחים, השיב לעצמו את פרטיותו. הוא עמד להדליק את מקטרתו, הטיל מבט באשתו ובבנו שבחלון, וכמי שמגביה עיניו מן הדף ברכבת אכספרס ורואה חווה, עץ, אשכול של בקתות כמו עיטור, כמו אישור לדבר־מה בדף המודפס שאליו הוא חוזר, מחוזק ושבע־רצון, כן גם, בלי שייחד מבטו לאשתו או לבנו, מראם הוא שחיזקו ושריצה אותו ושקידש את מאמציו להגיע לידי הבנה בהירה בתכלית של הבעייה שהעסיקה עתה את כוחות מוחו המפואר?

היה לו מוח מפואר. שכן אם המחשבה היא כלוח־מנענעים של פסנתר, המפוצל לכך וכך תווים, או שבדומה לאלף־בית ערוכה היא בעשרים־ושתיים אותיות על־פי סדרן, כי אז לא נתקל מוחו המפואר בכל קושי בבואו לרוץ על פני האותיות הללו אחת לאחת, ביציבות ובמדוייק, עד אשר הגיע, נאמר, לאות נ. הוא הגיע עד נ. זעום הוא מספר האנשים באנגליה כולה שהגיעו מעודם עד נ. בהיעצרו כאן לרגע אחד סמוך לכד האבן המצמיח גרניון, ראה, אבל עתה במרחקים־במרחקים, כילדים המלקטים קונכיות, בעלי תמימות שמיימית ועסוקים בהבלים הקטנטנים שלרגליהם ואיכשהו משוללי הגנה בתכלית מפני רוע־הגזירה הגלוי לפניו, את אשתו ואת בנו, יחדיו, בחלון. הם זקוקים להגנתו; הוא מעניקה להם. אבל אחרי נ? מה הלאה? אחרי נ מצויות אותיות אחדות, שהאחרונה בהן כמעט שאינה נראית לעינו של בן־תמותה, והיא רק מנצנצת אדומה במרחק. ת אין מגיע אליה אלא איש אחד בדור. אולם, אילו יכול ל־ס לא מלתא זוטרתא היא. ולפחות עומד הוא ב־נ. הוא התחפר ב־נ. ב־נ הוא סמוך ובטוח. נ הוא יכול להפגין. אם נ היא איפוא נ–ס – כאן רוקן את מקטרתו בשתיים או שלוש נקישות מצלצלות בקרן האיל, שעשאה ידית לכד, והמשיך בשלו. “כי אז ס…” הוא התאזר. הוא התלפת.

סגולות שהיו מושיעות ניצוליה של אוניה שהוטלו בים סועה עם ששה ביסקויטים ומימיית מים אחת – כוח־סבל וצדק, ראיית־הבאות, מסירות, תושיה, באו לעזרתו.

כי אז ס – מהי ס?

תריס, כמו עפעפה המיובש של לטאה, ריפרף נוכח מבטו העז וטישטש את האות ס. באותו הרף־עין של חשכה שמע אנשים אומרים – הריהו כישלון – כי ס היא מעל לכוחותיו. אף פעם לא יגיע עד ס. קדימה אל ס. עוד הפעם. ס –

סגולות שבמשלחת גלמודה על פני שממות הקרח של איזור הקוטב היו עושות אותו מנהיג, מדריך, יועץ, אשר מזגו, שאינו משולהב אף לא נדכא, בוחן בדעה מיושבת את הבאות ומתמודד עמן. חזרו ובאו לעזרתו. ס –

עין הלטאה ריפרפה גם הפעם. ורידי מצחו תפחו. הגרניון אשר בכד נתגלה פתאום לעין להדהימה, ובין עליו ראה עתה, בעל כורחו, אותה הבחנה נושנה, מובנה מאליה, בין שני סוגים של אנשים; מצד אחד המתמידים, בעלי כוחות על־אנושיים, המפלסים דרכם ומקשים עורף ושונים את האלף־בית כסדרו, עשרים־ושתיים אותיות בסך, מתחילתו ועד סופו; מצד שני המחוננים, בעלי ההשראה, אשר באורח פלא מערימים הם את האותיות כולן במחי אחד – דרכה של גאונות. הוא אין בו גאונות; אין הוא מחזיק עצמו גאון: אבל יש בו, או שיכול היה להיות בו, הכוח לשנות כל אות ואות באלף־בית מאלף עד תיו בדיוק על־פי סדר. בינתיים, תקוע הוא ב־נ. קדימה, איפוא, קדימה אל ס.

רגשות שלא היו מביישים מנהיג אשר היטב יודע, בהחל השלג לנפול ובהתכסות פסגת ההר בערפילים, נגזר עליו להשתרע ולמות בטרם יעלה השחר, התגנבו אליו, הטילו חיוורון בצבע עיניו, שיוו לו, באותם שני רגעים שבהם נפנה אל הגזוזטרה, מראה מלבין של זיקנה קמושה. אלא שהוא לא יגווע בשכיבה; הוא ימצא איזה זיז בסלע ושם, בעיניים נטויות נוכח פני הסערה, בניסיון עד בוא קץ לחדור בעד החשיכה. ימות בעמידה. לעולם לא יגיע אל ס.

הוא עמד רתוק כעמוד, סמוך לכד, והגרניון עולה על גדותיו. כמה אלפים בתוך אלף מיליונים, שאל עצמו, מגיעים עד ת ככלות הכל? לבטח רשאי מנהיגה של תקווה אובדת לשאול עצמו כזאת ולהשיב, בלא למעול במשלחת המתייצבת מאחוריו, “אולי אחד”. אחד בדור. כלום אשמתו היא שאין הוא אותו אחד? בתנאי שעמל מתוך יושר, נתן את מיטב כוחותיו, עד שלא נותרוּ לו עוד לתיתם? ושמו יעמוד עד מתי? רשות נתונה אפילו לגיבור גווע להרהר טרם ימות כיצד ידברו בו אנשים מכאן ואילך. שמו אפשר שיעמוד אלפיים שנה. ומהן אלפיים שנה? (שאל מר רמסיי בלגלוג, בנעיצת מבטו במשוכה). מהן, באמת, אם משקיף אתה מראש ההר על פני שממותיהם המתמשכות של הזמנים? אותה אבן שבועט בה מגפך תתקיים אחרי שיכחד זכרו של שקספיר. אורו שלו הקטן יאיר, באור לא־יקרות, שנה או שנתיים, ואחר־כך יתמזג באור גדול ממנו, ואף זה בגדול ממנו. (הוא הביט לתוך החשיכה, לתוך סבך הענפים.) מי ימצא איפוא דופי באותו מנהיג של אותה חבורה אובדת שככלות הכל עלה וטיפס עד שחזה בשממת השנים ובגוויעתם של כוכבים, אם בטרם יקשיח המוות את אבריו מבלי כוח להניעם יגביה בשמץ התגדרות את אצבעותיו הקפואות אל עבר מצחו ויימתח כתפיו, על מנת שמשלחת החיפושים, בבואה, תמצאנו ניצב מת על משמרתו, דמותו הנאה של חייל? מר רמסיי מיתח כתפיו וניצב בעמדה זקופה עד מאוד סמוך אצל הכד.

מי יטיל בו דופי, אם בעמדו כן רגע אחד יתן דעתו על שם־עולם, על משלחות חיפושים, על גלעדים שיקימו תלמידים מכירי־תודה על גבי עצמותיו? ולבסוף, מי יטיל דופי במנהיגה של המשלחת האבודה אם, אחרי שהעפיל במידה שאין למעלה ממנה וכילה את כוחותיו עד לגראם האחרון ונרדם בלי שיהיה אכפת לו הרבה אם יקיץ משנתו זו אם לאו, מבחין הוא עתה מתוך מדקרה כלשהי באגודליו כי חי הוא, ובכללו של דבר אין הוא ממאן לחיות, אלא מבקש הוא אהדה ומישהו שיוכל להשיח באוזניו את פרשת יסוריו תיכף ומייד? מי יטיל בו דופי? מי לא יעלוץ בסתר שעה שיסיר הגיבור את שריונו ויעצור בחלון ויסתכל באשתו ובבנו, אשר מרוחקים הם עד מאוד בהתחלה, אבל בהדרגה הולכים הם וקרבים, עד ששפתיים וספר וראש מצויים בבירור לפניו, אף כי עדיין חמודים הם וכזרים מעוצמת בדידותו ומשממת הזמנים וגוויעת הכוכבים, ולבסוף יניח מקטרתו בכיסו וירכין את ראשו הנהדר לפניה – ומי יטיל בו דופי על שהוא מעלה מנחה ליופיו של עולם?

 

7    🔗

אבל בנו שונא אותו. הוא שנאו על שניגש אליהם, על שנעצר והשקיף עליהם; הוא שנאו על הרוממות ועל האצילות שבתנועותיו; על הדר ראשו; על תובענותו ועל האגוטיסם שבו (הנה הוא עומד לו ומאלצם לטפל בו); אבל יותר מכל שנא את הפריטה והציוץ של ריגושי אביו, אשר הרטיטו סביבם והפרו את הפשטות הגמורה וההרגשה הטובה שביחסיו עם אמו. בקבעו מבטו בדף שלפניו, קיווה שיגרום לו להמשיך בדרכו; בהצביעו באצבע על מלה, קיווה להשיב לו את שימת־לבה של אמו אשר ידע, ורגז בידיעתו, שהיא מתערערת בין־רגע בגשת אביו. אבל לא. דבר לא יניע את מר רמסיי להמשיך בדרכו. הנה הוא עומד לו ותובע אהדה.

מרת רמסיי, שישבה ברפיון, ובנה כרוך בזרועה, התאזרה, ובחצי תפנית כמו התנשאה מתוך מאמץ, וכבר היא יוצקת בזקיפות־קומה לחלל האוויר מטר של אנרגיה, עמוד של זיקוקין, ובה בשעה נראתה תוססה וחיונית כאילו הותכו כל האנרגיות שלה והיו לכוח בוער ומאיר (אף כי ישבה לה בשקט ושבה ונפנתה לגרב שלה), ואל תוך פוריות מענגת זו, מעיין מי־חיים מקציפים, תקעה עצמה אילוֹניוּתו המצמיתה של הזכר כזרבובית נחושה צחיחה וקרחת. הוא רוצה באהדה. הוא כישלון, אמר. מרת רמסיי אותתה באבחת מסרגותיה. מר רמסיי שנה ואמר, מבלי להסיר עיניו מפניה, שהינו כישלון. היא החזירה לו את מליו בתרועה. “צ’ארלס טנסליי…” אמרה. אבל הוא מבקש יותר מכך. אהדה הוא מבקש, אישור לגאוניותו, קודם כל, ואחר־כך שיכניסוהו למעגל החיים, יחממוהו ויפייסוהו, על מנת שיוּשבוּ לו חושיו, תוּפרֶה צחיחותו, וכל חדרי הבית יתמלאו חיים – הטרקלין; המטבח שמאחורי הטרקלין; חדרי־השינה שמעל לטרקלין; ומעבר לאלה, חדרי־הילדים; יש לרהטם, למלאם חיים.

צ’ארלס טנסלי חוֹשבוֹ לגדול המטאפיסיקאים בני זמנו, אמרה. אבל הוא מבקש יותר מכך. הוא מבקש אהדה. הוא מבקש אישור שאף הוא חי בלב החיים; שזקוקים לו; לא כאן בלבד, אלא בעולם כולו. באבחת מסגרותיה, מתוך ביטחון וזקיפה, בראה את הטרקלין ואת המטבח, שיוותה להם להט; ציוותה עליו לחוש בנוח, להיכנס ולצאת, להתענג. היא הצטחקה, היא סרגה. בעמדו בין ברכיה, קשוח עד מאוד, חש ג’ימס בכל כוחותיה המתלקחים על מנת שייגמעו ויכובו על־ידי זרבובית הנחוּשה, פגיונו השדוף של הזכר, המנקר ללא־רחם, עוד ועוד, ותובע אהדה.

הריהו כישלון, שנה ואמר. טוב, הבט איפוא, חוש איפוא. באבחת מסרגותיה, בהעיפה מבט מסביב, מתוך החלון, לעומקו של החדר, בג’ימס עצמו, אוששה ואישרה, מעבר לצל של ספק, בצחוקה, ביציבתה, בכושרה (כשם שאומנת הנושאת מנורה על פני החדר האפל מאוששת ילד ממרה), שהדברים ממשיים; הבית מלא; הגן פורח. אם ישים בה מבטחו בסתר, לא יפגע בו מאומה; ככל שיתחפר במעמקים או יטפס לגבהים, אף לרגע לא ימצא עצמו בלעדיה. בהפגינה ככה את יכולתה להקיף ולגונן, כמעט שלא נותרה לה קליפה לעצמה, שתדע עצמה על־ידה; הכל כה מפוזר ומבוזבז; וג’ימס, שעמד קישח בין ברכיה, חש בהצטמחה כדי עץ פרי ורוד־פריחה ועמוס עלים וזמורות מקפצות, אשר זרבובית הנחוּשה, פגיונו השדוף של אביו, הגבר האגוטיסטי הזה, תוקעת עצמה אל תוכן ומרטשת, תובעת אהדה.

מפוטם במלות פיה, כילד הגולש ארצה משהשביע רצונו, אמר, לבסוף, בהביטו בה בהכרת־תודה ענוות־רוח, מאושש, מחודש, כי יילך ויעשה סיבוב; הוא יתבונן בילדים המשחקים קריקט. הוא הלך.

בבת אחת, כמו נתקפלה מרת רמסיי, עלה־כותרת סוגר על עלה־כותרת, והמבנה כולו התמוטט תחתיו מתוך תשישות, עד שלא נותר בה כוח אלא להנעת אצבעה, מתוך התמכרות מופלאה לתשישות, על פני הדף של אגדות האחים גרים, שעה שפיעמה בתוכה, כדופקו של מעיין שהרחיב מלוא רוחבו ועתה חדל שאונו מעדנות, התפעמות על מעשה־יצירה שעלה יפה.

כל פעימה ופעימה של דופק זה דימתה, בהתרחקו משם, להקיף עליה ועל בעלה ולתת לכל אחד מהם אותה נחמה אשר שני תווים נבדלים, אחד הגבוה, אחד הנמוך, הנפרטים יחדיו, כמו נותנים זה לזה בהצטרפם. אולם, משגווע ההידהוד, והיא שבה ונפנתה אל האגדה, חשה מרת רמסיי לא בתשישות גופנית בלבד (אחר־כך, לא בשעת מעשה, חשה בה תמיד) אלא תוּבּלָה ביגיעתה הגופנית איזו תחושה בלתי נעימה כלשהו שמקורה אחר. אין זאת אומרת כי בשעת קריאתה במעשה אשתו של הדייג ידעה בדיוק מתוך מה באה לה זו; גם לא הניחה לעצמה לנסח במלים את מורת־רוחה שעה שנוכחה, בעת הפיכת הדף, שעה שהשתהתה והקשיבה לקול ניפוצו החד־גוני, המאויים, של גל, היאך זו באה מתוך כך: אין זה חביב עליה, אף לא לרגע קצר, לחוש עצמה מעולה מבעלה; ויותר מזה, קשה מנשוא הוא לה לא להיות בטוחה בתכלית, בדברה אליו, באמיתות דבריה. אוניברסיטאות ואנשים חפצים בייקרו, הרצאות וספרים שלו חשיבותם ראשונה במעלה – בכל זאת לא פיקפקה אף לרגע; אלא שהיו אלה יחסיהם, וגשתו אליה בצורה כזאת, בריש גלי, לעין כל, אשר טרדו את מנוחתה; כי אחר־כך באו הבריות ואמרו שהוא תלוי בה, שעה שחייבים הם לדעת כי הוא החשוב משניהם לאין ערוך, וכי נתינתה לעולם, בהשוואה לנתינתו, קלת־ערך היא. אבל שוב פעם, יש כאן גם דבר אחר – אי־יכולתה לומר לו את האמת, למשל, חששותיה בעניין גג החממה וההוצאות הכרוכות בתיקונו, אולי חמישים לירות; וכן בעניין ספריו, חששותיה פן ינחש את החשד הקל המנקר בה כי ספרו האחרון אינו בדיוק הטוב בספריו (היא קלטה זאת מוויליאם בנקס); וחוץ מזה הסתרת עניינים יומיומיים קטנים, והילדים רואים זאת, והנטל שזה מעמיס עליהם – כל זה גרע מן החדווה הגמורה, החדווה הטהורה, של שני התווים המתנגנים יחדיו, והניח לצליל לגווע עתה באוזנה בתפלוּת עכורה.

צל נפל על הדף; היא נשאה עיניה. אוגוסטוס קרמייכל הוא הנגרר ועובר, דווקא עכשיו, דווקא ברגע של תזכורת מכאיבה בדבר קוצר־ידם של יחסי אנוש, שאף המושלמים שבהם פגומים הם ואינם יכולים לעמוד בבחינה אשר באהבתה לבעלה ובזיקתה לאמת היא מעמידה אותם בה; שעה שכאבה בחושה עצמה מורשעת בפחיתות־ערך ונחסמת במילוי תפקידה הנאות על־ידי השקרים הללו, ההגזמות הללו – דווקא ברגע זה, שעה שרוּגזה מחפירה נכרכה בעקבי רוממות־רוחה, נגרר מר קרמייכל ועבר באנפילאותיו הצהובות, ואיזה שד שבתוכה אילץ אותה לקרוא אחריו בעברו.

אתה נכנס הביתה, מר קרמייכל?"

 

8    🔗

הוא לא השיב. הוא לוקח אופיום. הילדים אומרים שמזה הכתם הצהוב שעל זקנו. אולי. מה שהיה וודאי בעיניה הוא שהמסכן אומלל, שהוא בא אליהם מדי שנה מתוך בריחה; ועם זאת, חשה מדי שנה באותו דבר; אין הוא בוטח בה. היא אמרה, “אני הולכת העירה. להביא לך בולים, נייר, טבאק?” והיא חשה ברתיעתו. אין הוא בוטח בה. אשתו עוללה זאת. היא זכרה אותה רשעוּת שנהגה בו אשתו, ואשר הפכה אותה לשמיר וצור במקום ההוא, באותו חדרון מחריד ברובע סט. ג’וֹהנס־ווּד, שעה שראתה במו עיניה כיצד אשה מתועבת זו מגרשת אותו מן הבית. הוא מבוּלְגָן; הוא שומט דברים על מעילו; הוא מייגע כאיש זקן שאין לו בעולם דבר לעשותו; והיא גירשה אותו מן החדר. היא אמרה, בדרכה המתועבת, “עכשיו רוצות מרת רמסיי ואני להחליף כמה מלים”, ומרת רמסיי ראתה כמו לנגד עיניה, את סבלות חייו לאֵין־ספור. כלום יש לו די כסף לקניית טבאק? הנזקק הוא לבקש ממנה? חצי־כתר? שמונה־עשר פני? הו, אין היא יכולה לשאת את המחשבה על הקלונות הקטנים שהיא מעטה עליו. ועכשיו תמיד (מדוע, אין לה מושג, אלא שבוודאי בא הדבר איכשהו מן האשה ההיא) נרתע הוא ממנה. אף פעם לא דיבר אליה. אבל מה עוד היא יכולה לעשות? חדר שטוף שמש ניתן לו. הילדים היו טובים אליו. אף פעם לא הראתה סימן שאין הוא רצוי. אכן, היא העבירה על מידותיה בשביל להאיר לו פנים. רצונך בבולים, רצונך בטבאק? הנה, זה ספר שעשוי למצוא חן בעיניך וכן הלאה. וככלות הכל – ככלות הכל (כאן כיווצה אבריה בפועל ממש, בהתעורר בה תחושת יופיה, כפי שאירע לעתים רחוקות בלבד) – ככלות הכל, אין לה בדרך כלל כל קושי בחיבוב עצמה על אנשים; הנה, למשל, ג’ורג' מאנינג; מר וואלאס; מפורסמים ככל שהינם, סרים הם אליה לעת ערב, באים חרש, ומשיחים לבדם אצל האש שלה. בכל אשר תלך היא נושאת עמה, ואינה יכולה שלא לדעת זאת, את לפיד יופייה; היא נושאת אותו בתנופה לכל חדר שהיא נכנסת אליו; וככלות הכל, ככל שהיא מְצעֶפֶת אותו, וככל שהיא סולדת מחדגוניות המשא שהוא מעמיס עליה, הרי יופייה גלוי לעין. היא זכתה להערצה. היא זכתה לאהבה. היא נכנסה בחדרים שישבו בם אבלים. דמעות ניגרו במחיצתה. גברים, וגם נשים, הניחו למסוּעפוּת שבדברים והתמכרו במחיצתה לפורקן שבפשטות. פגע בה שהוא נרתע ממנה. הכאיב לה. ועם זאת, לא בנקיוּת, לא בצורה הנכונה. זה הדבר שהפריע לה, בהצטרפו אל מורת־רוחה באשר לבעלה; אותה תחושה שניתנה לה עתה, שעה שנגרר מר קרמייכל ועבר, ורק הניד בראשו לשמע שאלתה, עם ספר מתחת לזרועו, באנפילאותיו הצהובות, שחשודה היא; ושכל אותה תשוקה שלה לתת, לעזור, אינה אלא הבלות־רוח. האם למען שביעות־רצונה העצמית מבקשת היא, בנכוֹנוּת אשר כזאת, לעזור, לתת, כדי שהבריות יאמרו לה, "הו מרת רמסיי! מרת רמסיי היקרה… כמובן, מרת רמסיי!* ויזדקקו לה וישלחו לקרוא לה ויעריצוה? כלום לא בזאת היא חפצה בסתר לבה, ועל כן בהירתע ממנה מר קרמייכל, כמעשהו ברגע זה, ובהסתלקו אל איזו פינה שבה צירף אַקרוֹסטיקוֹנים עד אין סוף, לא חשה עצמה אך דחויה ברגשותיה, אלא הועמדה על הקטנוּניוּת שבה, ועל יחסי אנוש, כמה פגומים הם, כמה בזויים, כמה משחרים־טובת־עצמם, אפילו במיטבם. בלוייה וסחוטה וכפי הנראה (לחייה שקועות, שערה הלבין) כבר לא מראֶה משמח כל עין, מוטב לה שתשַקע מעייניה במעשיה אודות הדייג ואשתו ותפייס בזה אותו צרור של רגישוּיוֹת (אף אחד מילדיה אינו רגיש כמותו) – בנה ג’ימס.

“לבו של האיש כבד עליו,” קראה מתוך הספר, “והוא מיאן ללכת. הוא אמר בנפשו, ‘אין זה נאה’, ואף על פי כן הלך. וברדתו לים, היו המים ארגמניים וכחולים־כהים ואפורים ועכורים, וכבר לא היו ירוקים וצהובים, אבל עדיין רגועים היו. והוא ניצב שם ואמר –”

מרת רמסיי מבקשת היתה שבעלה לא יבחר דווקא ברגע זה להיעצר כאן. מדוע לא הלך כדבריו לחזות בילדים המשחקים קריקט? אבל הוא לא דיבר; הוא הביט; הוא ניענע בראשו; הוא נתן אישורו; הוא המשיך בדרכו. הוא גלש, בראותו נִכחוֹ אותה משוּכה אשר פעמים אינספור היתוותה השתהוּת כלשהי, ציינה מסקנה כלשהי, בראותו את אשתו ואת ילדו, בראותו בשנית את הכדים עם הגֵרַניוֹנים הטפסניים אשר עיטרו פעמים כה רבות תהליכי מחשבה ואשר נשאו בין עליהם, כמו היו פיסות נייר שאתה משרבט עליהן הערות במרוצת הקריאה – הוא גלש, בראותו כל זאת, חלקלקוֹת אלי חקרי־מחשבה שהעלה בדעתו מאמר ב’טיימס' אודות מִספר האמריקאים הפוקדים את ביתו של שקספיר מדי שנה. אלמלא בא שקספיר לעולם, שאל, כלום היה העולם נבדל בהרבה ממה שהנו כיום? כלום תלויה התקדמותה של הציוויליזציה באישים גדולים? כלום שפרה מנת חלקו של האדם הממוצע בימינו מזו שבימי הפרעונים? ועם זאת, כלום מנת חלקו של האדם הממוצע, שאל עצמו, היא אַמַת־המידה שעל־פיה נשפוט מדרגתה של ציוויליזציה? מסתבר שלא. מסתבר שמיטב ההישגים מצריכים קיומו של מעמד עבדים. איש־המעלית ברכבת התחתית הוא הכרח נצחי. מחשבה זו עוררה בו סלידה. הוא ניער ראשו. בשביל להימנע ממנה, ימצא דרך כלשהי לזלזל בעליונותן של האמנויות. הוא יטען כי העולם מתקיים בעבור האדם הממוצע; שהאמנויות אינן אלא קישוט שהוטל על גבי חיי־אנוש; אין הן מבטאות אותם. אף שקספיר אינו הכרח להם. מבלי דעת אל־נכון מדוע מבקש הוא להשפיל את שקספיר ולהיחלץ לעזרתו של האיש המתייצב עדי־עד בפתח המעלית, תלש בבת אחת עלה מן המשוּכה. יהיה צורך לבשל כל זאת בשביל הצעירים שימתינו לו בחודש הבא בקארדיף, חשב; כאן, על הגזוזטרה שלו, אין הוא אלא מלקט ומחלץ עצמותיו (הוא השליך את העלה אשר תלש מתוך רוגזה שכזאת) כאדם המרכין עצמו מאוכף סוסו בשביל לקטוף לו זר ורדים, או ממלא כיסיו באגוזים ברכבו להנאתו במשעוליו ובשדותיו של מחוז המוכר לו מילדות. הכל גלוי לפניו; פנייה זו, מעלה זה, קיצור־דרך זה על פני השדות. שעות יבלה לו כך, עם מקטרתו, לעת ערב, במחשבה הולכת וחוזרת ובאה ויוצאת במשעולים ובכרי־האחו הנושנים והמוכרים הזרועים כולם בתולדות אותו קרב שם, וחיי אותו מדינאי כאן, בשירים ובמעשים שהיו, ובדמויות גם כן, אותו הוֹגה, אותו איש־צבא; חד וחלק הכל; אבל סוף דבר שהמשעול, השדה, האחו, עץ האגוז הנותן פריו והמשוכה המלבלבת הביאוהו אל אותה תפנית מרוחקת בדרך שבה ירד תמיד מן האוכף, קשר את סוסו לאילן והמשיך בדרכו רגלי, בגפו. הוא הגיע לקצה המדשאה והשקיף על המפרץ שמתחתיו.

גורלו הוא, יִחוד שבו, בין אם הוא רוצה בזה בין אם לאו, לצאת ככה אל לשון יבשה שהים מכרסם בה לאטו, ושם לעמוד כעוף־ים גלמוד, לבדו. כוח הוא שבו, כישרון שבו, להשיר בבת אחת את כל היָתֵר, להצטמק ולקטון עד שייראה עירום יותר וירגיש עצמו כחוש יותר, אפילו מצד הגוף, בלי לאבד שמץ מעוֹצמת מחשבתו, וכן לעמוד על השונית הקטנה שלו נוכח נבערוּת אנוש, עד כמה אין אנו יודעים ולא כלום והים מכרסם את הקרקע שמתחת רגלינו – גורלו הוא, כישרון שבו. אבל משהשליך ממנו והלאה, אחרי רדתו מסוסו, את כל הגינונים והבוקי־סרוקי, את כל צעצועי האגוזים והוורדים, והתכווץ עד שנשתכחו ממנו לא המוניטין שלו בלבד אלא אפילו שמו כפשוטו, קיים אפילו באותה גלמידוּת פיכחון שלא נתפס לתעתועים ולא השתעשע בחזיונות, ובדמותו זו עורר בוויליאם בנקס (חליפות) ובצ’ארלס טנסלי (בהתרפסות) ובאשת בריתו, שנשאה עיניה וראתה אותו בעמדו בקצה המדשאה, יראת־כבוד עמוקה וחמלה, וגם הכרת־תודה, כשם שעמוד שנקבע בקרקעית התעלה, שהשחפים מתיישבים עליו והגלים מטיחים בו, מעורר בלב חבורה עליזה שעל הספינה רגש של הכרת־תודה על שום חובת התפקיד שנטל על עצמו לסמן את התעלה, בודד בלב הזרם.

“אבל אב לשמונה ילדים אין לו ברירה…” מילמל בחצי־קול, והתיק עצמו, נפנה משם, נאנח, נשא עיניו, תר אחרי דמות אשתו הקוראה סיפורים לנער הקטן; פיטם מקטרתו. הוא נפנה ממראה הנבערוּת האנושית וגורל אנוש והים המכרסם את הקרקע מתחת לרגלינו, שאילו ניתן לו להתמיד בעיוּנוֹ בו, אפשר שהיה מביאו אל דבר־מה; ומצא ניחומים בקטנוֹת שמיצערוֹת הן כל כך לעומת הנושא הכבד שניצב זה עתה לנגדו עד שנוטה הוא להקל ראש בניחומים הללו, למַעֵט בערכם, כאילו היתפסות באושר בעולם של יסורים הריהי בשביל אדם הגון הנתעב שבפשעים. אמת הדבר; הריהו בדרך כלל מאושר; יש לו אשה שלו; יש לו ילדים שלו; הוא הבטיח לבוא בעוד ששה שבועות ולדבר “אי־אלו שטויות” לצעירים אשר בקארדיף אודות לוֹק, יוּם, בּרקלי והגורמים למהפיכה הצרפתית.

אך זאת והתענוג שמצא בזאת, במשפטים שחצב, בלהטם של הנעורים, ביופיה של אשתו, בתשבחות שהגיעוהו מסווֹנְסי, קארדיף, אֶכּסטר, סַאותהמפטון, קידרמִינסטר, אוכּספורד, קיימברידג’ – כל אלה יש להקל בערכם ולהסוותם בביטוי “לדבר שטויות”, שכן, לאמיתו של דבר, לא עשה את הדבר שעשוי היה לעשותו. מסווה הוא; מפלטו של אדם המתיירא להתוודע אל רגשותיו, שאינו מסוגל להגיד, זה חביב עלי – זה מה שהנני; מעורר חמלה וסר־טעם בעיני ויליאם בנקס ולילי בריסקו, התמהים על שום מה נחוצים מחבואים שכאלה; על שום מה הוא נזקק תמיד לשבחים; על שום מה יהיה אדם כל כך נועז במחשבה מפוחד כדי כך בחייו; באיזה אורח זר ומוזר הריהו מעורר סגידה וגיחוך בעת ובעונה אחת.

הוראה והטפה הינם מעל לכוח אנוש, ניקר החשד בלבה של לילי. (היא ארזה את כליה.) אם שׂגב בך, עתיד אתה איכשהו ליפול מעל הסוס. מרת רמסיי נותנת לו את מבוקשו בקלות יתר. אחר־כך בא ההבדל ופוגע בו, אמרה לילי. הוא יוצא מתוך ספריו ומוצא את כולנו שרויים במשחקינו ומדברים שטויות. תאר לך איזה הבדל לעומת הדברים שהוא הוגה בהם, אמרה.

הוא הלך והסתער לעומתם. הנה קפא על מקומו ועמד והביט בים. הנה שב ונפנה משם.

 

9    🔗

כן, אמר מר בנקס, בהתבוננו בהסתלקותו. אלף פעמים חבל. (לילי אמרה דבר־מה על הפחד שהוא מטיל בה – הוא ממיר מצב־רוח אחד בשני בפתאומיות שכזאת.) כן, אמר מר בנקס, אלף פעמים חבל שאין רמסיי יכול לנהוג קצת יותר כשאר האדם. (שכן מחבב הוא את לילי בריסקו; יכול הוא לשוחח עמה על רמסיי במידה רבה של גילוי־לב.) הוא הטעם, אמר, שאין הצעירים קוראים בכתבי קרלייל. תרח זקן ונרגן היוצא מכליו אם הדייסה שלו קרה, למה יבוא ויטיף לנו? כך אמרו על פי הבנתו של מר בנקס הצעירים בימינו. אלף פעמים חבל אם סבור אדם, כמותו, שקרלייל הוא מן הדגולים שבמורי האנושות. לילי בּוֹשה לומר שלא קראה בקרלייל מאז סיימה את בית־הספר. אבל לדעתה מחבבים את מר רמסיי פי כמה על שום סברתו שאם כואבת אצבעו הקטנה סימן שהגיע קץ העולם. לא זה מפריע לה. שכן, מי יולך שולל על־ידו? הוא מבקשך כמעט בגלוי להחמיא לו, להעריץ אותו, ותחבולותיו הקטנות אינן מוליכות איש שולל. היא נדחית מפני צרות־מוחין שבו. מפני עיוורונו, אמרה והביטה אחריו.

“צבוע כלשהו?” הציע מר בנקס, בהביטו אף הוא בגבו של מר רמסיי, שכן כלום אין הוא מהרהר בידידוּת זו שלו, ובקאם שמיאנה לתת לו פרח, ובכל הנערים והנערות הללו, ובביתו שלו, שכולו נוֹחוּת, אבל מאז מות אשתו השתרר בו איזה שקט? מובן מאליו, חביבה עליו עבודתו… ובכל זאת, חפץ היה שלילי תסכים עמו כי רמסיי הוא, כדבריו, “צבוע כלשהו”.

לילי בריסקו המשיכה בסילוק מברשותיה, נשאה עיניים, השפילה עין. נשאה עיניים, הנהו – מר רמסיי – מתקדם לעברם, מתנדנד לו, משולח, בהיסח־הדעת. מתוך ריחוק. צבוע כלשהו? חזרה על המלים. הו, לא – הַכּן שבאנשים, הנאמן שבהם (הרי הוא לפניך), הטוב שבהם; אבל, חשבה, בהשפילה עין, הוא משוקע בעצמו, הוא רודני, הוא שרירותי; והמשיכה להשפיל עין, בכוונה, שכן רק כך יכלה להחזיק מעמד בהתארחה אצל הרמסיים. מייד לכשנשא אדם עיניו וראה אותם, נשטפו במה שכינתה “התאהבות”. הם נעשו חלק מן ההווייה התלושה אך החודרת חדרי־לב ומרַגשת, שהיא העולם מבעד לעיני האהבה. השמיים דבקו בהם; הציפורים שוררו בעדם. ומה שמרגש עוד יותר, היא חשה, אף היא, בראותה את מר רמסיי מסתער ונסוג ואת מרת רמסיי היושבת עם ג’ימס בחלון ואת הענן בנסעו ואת העץ הנכפף, היאך החיים, שזה עתה היו מצורפים מאירועים קטנים ונפרדים הנִחיים על־ידך אחד לאחד, מתעגלים ונעשים אחדים כמו גל המניפך עמו מעלה ומטילך עמו מטה, הנה כך, בחבָטה על החוף.

מר בנקס ציפה שתענהו תשובה. והיא עמדה לומר דבר־מה בגנותה של מרת רמסיי, היאך אף היא מפחידה, בדרכה שלה, נוהגת ביד רמה, או מלים בדומה לזה, אלא שמר בנקס הפך את דיבורה למיותר בתכלית על־ידי ההתפעמות שלו. שכזאת היא בהתחשב בגילו, איש בן ששים, ונקיונו והיעדר־האישי שבו, וחלוק המדענים הלבן שכמו עטף אותו. בעבורו היתה הבטה כגון ההבטה שראתהו לילי משלח במרת רמסיי בגדר התפעמות, וּשקוּלה היא, חשה לילי, כנגד אהבותיהם של תריסרי בחורים צעירים (ואפשר שמרת רמסיי לא עוררה מעודה אהבותיהם של תריסרי בחורים צעירים). אהבה זו, חשבה, בהעמידה פנים כמזיזה את הבד שלה, היא מזוקקת ומסוננת; אהבה שאינה מתאמצת אף פעם לאחוז במוּשׂאה; אולם, כאהבה שרוחשים מתמטיקאים לסימניהם, או משוררים לפסוקיהם, כוונתה להתפשט על פני תבל ולהיות לחלק מנכסי האנושות. וכזאת היא באמת. העולם מחוייב הוא בהחלט ליטול בה חלק, אילו היה לאל ידו של מר בנקס להגיד מהו באשה זו שנעם לו עד כדי כך; מדוע מראֶהָ בקראה סיפור אגדה לבנהּ נודעת לו עליו בדיוק אותה השפעה כשל פתרון בעייה מדעית, עד שהשתהה מתוך השתקעות בכך וחש, כחוּשוֹ בשעה שהוכיח דבר־מה נחרץ בתחום מערכת העיכול של צמחים, כי הושם רסן לפי הברבריות. כי הוכנע שלטון התוהו ובוהו.

התפעמות שכזאת – וכי איזה שם אחר יקוֹרא לכך? – גרמה ללילי בריסקו שתשכח לגמרי מה שעמדה לומר. אין בכך כל חשיבות; דבר־מה על גברת רמסיי. הדבר החוויר לעומת “התפעמות” זו, הבטה שתוקה זו, שחשה עליה הכרת־תודה מרובה; כי לא היה גבר שכל כך עודד אותה, שיכך את תסבוכת חייה וסילק הפלא ופלא את מעמסתם, ככוח נשגב זה, מתת שמיים זו, ולא יעלה על דעתה להפריע לזה, כל עוד יעמוד בעינו, כשם שלא תקטע קרן שמש הנמתחת על פני הרצפה.

אהבה כזאת אצל אנשים, תחושות כאלה אצל מר בנקס כלפי מרת רמסיי (היא הציצה בו מהורהרת) מסייעים הם, מרוממים הם. היא קינחה מברשות בזו אחר זו בפיסת סחבה ישנה, כמשרתת, בכוונה תחילה. היא מצאה לה מחסה מפני הסגידה האופפת את הנשים כולן; היא חשה שמוּעטרים עליה שבחים. יסתכל לו; היא תגניב מבט בציור שלה.

אפשר לבכות. זה רע, זה רע, זה רע עד אין תכלה! היא יכלה לעשותו אחרת כמובן; ניתן היה לדלל את הצבע ולהדהותו; לשוות אווריריות לצורות; כך היה פאונספוֹרט רואה זאת. אלא שהיא לא ראתה זאת כך. היא ראתה שלהבות צבע בפיגוּמי מתכת; זוהר כנפיו של פרפר בקימוּריה של קתדראלה. מכל הדברים הללו לא נותר אלא קומץ כתמים משתלחים באקראי על הבד. ולעולם לא יצפו בו; לעולם לא יתלוהו אפילו, והיתה לחישתו של מר טנסלי באוזנה, “נשים אינן יכולות לצייר, נשים אינן יכולות לכתוב…”

עתה נזכרה במה שעמדה לומר אודות מרת רמסיי, היא לא ידעה כיצד היתה מנסחת זאת, אבל היה בזאת משום ביקורת. אמש הוטרדה מיד־רמה של זו. בהסתכלה במסלול המבט שתלה בה מר בנקס, הרהרה כי אין אשה יכולה לסגוד לאשה אחרת בדרך שסוגד הוא; אין הן יכולות אלא למצוא מחסה מתחת לסוכך שהניף מר בנקס מעל שתיהן. בהסתכלה במסלול אלומתו הוסיפה עליה קרן נבדלת משלה, מתוך מחשבה שאין ספק כי היא החמודה באדם (רכונה כך מעל ספרה); הטובה באדם אולי; אבל עוד, נבדלת היא גם מן הצורה המושלמת שהנך רואה שם. אבל מדוע היא נבדלת, וכיצד נבדלת? שאלה עצמה בעודה מקרצפת מן הטבלָה כל אותם תלים של כחול וירוק שנראו לה עכשיו כגבשושים חדלי רוח־חיים, אבל נדוֹר נדרה שהיא תפיח בהם רוח, תאלצם לנוע, לזרום, לעשות כמצוותה מחר. במה היא נבדלת? מהי הרוח שבה, הדבר המכריע, אשר על פיו יודעת היית, אילו מצאת כפפה בזווית הספה, על פי עיקומה של אצבע יודעת היית כי שלה היא, בלי כל ספק? היא כציפור למהירות. כחץ לקליעה ישירה. היא קשת־עורף; היא כופה רצונה (כמובן, הזכירה לילי לעצמה, אני חושבת על יחסיה עם נשים, ואני צעירה ממנה בהרבה, אישיות בלתי נחשבת המתגוררת לצדי רחוב ברוֹמְפּטוֹן). היא פותחת חלונות של חדרי־שינה. היא סוגרת דלתות. (ככה ניסתה לפצוח בנעימה מרת רמסיי בראשה.) בצוצה בשעת לילה מאוחרת, בנקישה קלה על דלת חדר־השינה שלך, עטופה במעיל פרווה ישן (שכן המסגרת ליופיה היתה תמיד כזאת – חפוזה, אבל נאותה), שבה היא ומציגה כל מה שלא יהיה – צ’ארלס טנסלי באבוֹד לו מטרייתו; מר קרמייכל בריחרוחו ונחירתו; מר בנקס באמרו, “מלחי הירקות הולכים לאיבוד”. כל זאת היא מגלמת כראוי; אפילו מעקמת ברשעות; ובגשתה אל החלון, בתירוץ כי עליה לקום וללכת – השחר עולה, היא רואה את השמש בזריחתה – מתוך חצי־תפנית, בשמץ אינטימיות, אבל תמיד מתוך צחוק, היא קובעת כי שומה עליה, שומה על מינטה, שומה על כולן להתחתן, שכן בעולם ומלואו, גם אם יוטלו לרגליה זרי־תהילה כהנה וכהנה (אבל מרת רמסיי לא שמה כזית על הציור שלה) או אם תנחל הצלחוֹת כהנה וכהנה (יש להניח כי מרת רמסיי קיבלה את חלקה באלה), וכאן העציבה, הקדירה ושבה אל כיסאה, אין מי שיחלוק על כך: אשה לא נשואה (לרגע נטלה בקלילות את ידה), אשה לא נשואה מחמיצה את המיטב שבחיים. הבית כמו נמלא ילדים ישֵנים ומרת רמסיי מאזינה; מנורות באהיליהן ונשימה קצובה.

הו אבל, היתה לילי אומרת, הלא יש לה אביה; ביתה; ואפילו, אילו ההינה לומר זאת, הציור שלה. אבל כל זאת נדמה כל כך מיצער, כל כך בתוּלי, כנגד הדבר האחר. אולם, משהלך הלילה ונמוג, ואורות לבנים הפרידו את הווילונות, ומפעם לפעם אף צייצה איזו ציפור בגן, אזרה תעצומות־נפש נואשות והיתה מפצירה שיותן לה מפלט מפני חוק הכלל; חיננה לזה; היא אוהבת להיות לבדה; היא אוהבת להיות עצמה; אין היא עשויה לכך; וכן נאלצה לשאת את מבטן הרָצין של עיניים בעלות מעמקים בלתי נדלים ולהתמודד עם ודאותה הפשוטה של מרת רמסיי (והיא היתה כילדה עתה) כי לילי היקרה שלה, בריסקית הקטנטונת שלה, היא שַטיה. ואחר־כך, היא זוכרת, כבשה ראשה בחיקה של מרת רמסיי וצחקה וצחקה וצחקה, צחקה צחוק כמעט היסטרי למחשבה אודות מרת רמסיי המטילה ממשלתה בשלווה עילאית על גורלות שאינה מבינה אותם כהוא זה. הנה היא יושבת לה, פשוטה ומרצינה. עתה שבה אליה תחושת הווייתה – הנה זו אצבעה המעוקמת של הכפפה. אבל איזה קודש־קודשים הוא שפלשה אליו? לילי בריסקו נשאה לבסוף עיניה, והנה היא מרת רמסיי, חפה לגמרי מגורמי צחוקה, מטילה עדיין ממשלתה, אבל עתה הסתלק כל אות לקשי־עורף, ובמקום זה גח דבר־מה צלול כאותה פיסה שחושפים לבסוף העננים – פיסת הרקיע הקטנה הנמה על־יד הלבנה.

כלום חוכמה היא זו? כלום ידיעה היא זו? כלום גם הפעם אין כאן אלא תעתועי היופי, וכל ההבחנות שלך, שבחצי הדרך לאמת, מסתבכות ברשת של זהב? ושמא חתום בקרבה רז כלשהו אשר לילי בריסקו האמינה כי לבטח הוא חייב להיות גלום באנשים אם נגזר על העולם הזה להתקיים? לא יתכן שהכל חיים במבוקה ומבולקה, מן היד אל הפה, כמותה. אבל אם יודעים הם, כלום לאל ידם להגיד לך את אשר הם יודעים? בשבתה ארצה, וזרועותיה כרוכות סביב ברכיה של מרת רמסיי, צמודה ככל שיכלה, והיא מחייכת למחשבה שמרת רמסיי לא תדע לעולם את הטעם להילחצות זו, דימתה כי בחדרי מוחה של האשה, אשר נגעה בה, גופנית, מוצבים, כאוצרות בקברי מלכים, לוחות שחקוקות בהם כתובות מקודשות, שאילו ניתן לך לפענחן היו מלמדות אותך הכל, אבל לעולם לא יוצגו בגלוי, לעולם לא יינתן להם פומבי. איזוהי האמנות, נחלת האהבה או העורמה, שעל־ידה ניתן לפלס דרך אל חדרי־החדרים הכמוסים הללו? איזוהי התחבולה שעל־ידה נעשים, כמים הנוצקים אל תוך כלי אחד, המתמזגים ללא הפרד, אחדים עם מושא ההערצה? כלום הגוף הוא שיכול לחולל זאת, או הרוח, בהתבוללה במחוכם במחילות המוח הסבוכות? או הלב? כלום יש בכוחה של אהבה, כפי שהדבר קרוי בפי הבריות, לעשות אותה ואת מרת רמסיי לאחת? שכן לא לידיעה כי לאחדוּת תשוקתה, לא לכתובות שעל גבי לוחות, לא לדבר שניתן לכתבו בלשונות הידועות לבני־האדם, כי לאינטימיות לבדה, שהיא הידיעה, חשבה, בהשעינה ראשה על ברכה של מרת רמסיי.

דבר לא אירע. שום דבר! שום דבר! משהשעינה ראשה כנגד ברכה של מרת רמסיי. ועם זאת, ידוע ידעה כי ידיעה וחוכמה אצורות בלבה של מרת רמסיי. כיצד איפוא, שאלה עצמה, יודע אדם דבר זה או אחר אודות אנשים, חתומים כמות שהנם? אך כדבורה, במשיכת איזו מתיקות או חריפות שבחלל האוויר, שאינה נתפסת ואינה נטעמת, מרדף אדם את הכוורת שצורת כיפה לה, משוטט בשממת החלל מעל לארצות שבעולם, בדד, ואחר כך מרדף את הכוורות על המונן והמולתן; הכוורות שהן בני־אדם. לילי קמה. מרת רמסיי הלכה לה. משך ימים תלוי היה ועומד בה, כשם שאחרי חלום מוחש שינוי כמוס באדם שחלמת עליו, ביתר חיות מכל אשר אמרה, רחש ההמולה ההוא, ובשבתה בכורסת הנצרים בחלון הטרקלין, עטתה, בעיני לילי, צורה הדורה; צורת כיפה.

קרן זו עברה במקביל לקרן של מר בנקס, הישר אל מרת רמסיי היושבת וקוראה שם וג’ימס לברכיה. אבל עתה, בעוד היא מסתכלת, עשה מר בנקס מעשה. הוא הרכיב משקפיו. הוא הפסיע לאחוריו. הוא הגביה ידו. הוא צימצם קימעה את עיני התכלת הצלולות שלו, שעה שנחרדה לילי משלוותה, ראתה אנה מועדות פניו, ונרתעה ככלב הרואה את היד המונפת להכות בו. היא היתה חוטפת את הציור שלה מעל לכנה, אבל אמרה לעצמה, מחוייבת אני. היא התאזרה עוז לעמוד במסה הנוראה של הסתכלות אדם בציור שלה. מחוייבת אני, אמרה, מחוייבת אני. ואם מחוייב המציאות שיראוהו, הרי מר בנקס מפחיד פחות מזולתו. אבל שעין זר תראה את משקע שלושים־ושלוש שנותיה, את הפיקדון שהופקד יום־יום בחייה, שמעורב בו דבר־מה כמוס מכל שדיברה או הראתה במרוצת כל הימים הללו, הסב לה יסורים. בה בשעה היתה בכך ריגשה כבירה.

אין דבר צונן ושקט מזה. בהוציאו אולר, הקיש מר בנקס על הבד בניצב העצם. מה ביקשה להראות באותה צורה ארגמנית משולשת, “הנה כאן?” שאל.

הרי זו מרת רמסיי המקריאה לג’ימס, אמרה. היא ידעה מה טענתו – שאיש לא יוכל למצוא בזה צורת אדם. אבל היא לא ניסתה לשוות דמיון, אמרה. מה טעם הכניסה אותם איפוא? שאל. באמת מדוע? – אלא שאם שם, בפינה ההיא, בהיר, כאן, בדבר הזה, חשה צורך באפלולית. ככל שהדבר פשוט, ברור, נדוש, מצא בזה מר בנקס עניין. אם ובנה – מושאי סגידה בכל אתר, ובמקרה הנדון מפורסמת האם ביופיה – ניתן איפוא לצמצמם, נתהרהר, כדי צללית ארגמנית בלא לחלל את הקודש.

אבל הציור אינו עוסק בהם, אמרה. לא מצד זה. ישנם צדדים אחרים, אף הם, שמהם ניתן לסגוד להם. על־ידי צל פה ופיסת אור שם, למשל. מִנְחתה לובשת צורה זו, באם, כהשערתה המעומעמת, שומה על ציור להיות כעין מנחה. ניתן לצמצם אם ובנה כדי צללית בלא לחלל את הקודש. פיסת אור כאן מצריכה צל שם. הוא שקל בדבר. הוא מצא בזה עניין. הוא ניגש לזה באורח מדעי מתוך אמון גמור. האמת היא שכל דיעותיו הקדומות נטועות מצדו השני של המתרס, הסביר. התמונה הכי גדולה בטרקלין ביתו, אשר ציירים שיבחוה ואמדו אותה במחיר גבוה מזה ששילם, היא של עצי דובדבן בפריחתם על גדות נהר קנֶט. הוא בילה את ירח־הדבש שלו על גדות הקנֶט, אמר. על לילי לבוא ולראות תמונה זו, אמר. אבל עכשיו – הוא נפנה בהרמת משקפיו לבחינה מדעית של הבד שלה. כיוון שהשאלה היא שאלת יחסים בין משטחים, בין אורות וצללים, שאם נהיה גלויים, לא עיין בה עד כה מעודו, היה חפץ שתוסבר לו – מה איפוא היא מבקשת להפיק מזה? והוא הצביע על הסצינה שלפניהם. היא הסתכלה. אין בכוחה להראות לו מה היא מבקשת להפיק מזה, אפילו אין בכוחה לראות זאת בעצמה, באין מכחול בידה. היא התייצבה מחדש בעמידת הציור הנושנה שלה עם עירפול עיניים ומעין היסח־הדעת, מתוך כפיפת כל רשמיה כאשה לדבר־מה הרבה יותר כללי; מתוך היתפסות מחודשת לכוחו של אותו חיזיון אשר פעם אחת ראתהו בבירור ועתה עליה לגשש אחריו בין משוכות ובתים ואמהות וילדים – הציור שלה. השאלה היא, נזכרה, כיצד לקשר משטח זה שמצד ימין עם זה שמשמאל. אפשר שתעשה זאת על־ידי הבאת קו הענף עד כאן, ככה; או בשבירת החלל שבקדמת התמונה על־ידי גוף (אולי ג’ימס) ככה. אבל הסכנה היא שבעשותה כזאת עלולה האחדות הכוללת להתפורר. היא השתתקה; היא לא רצתה להטיל בו שעמום; היא הסירה בקלילות את הבד מעל לכן.

אבל הדבר נראה; הדבר נתקבל מעימה. איש זה השתתף עימה בדבר־מה אינטימי ועמוק. ונתנה תודה למר רמסיי בעבור זה ולמרת רמסיי בעבור זה ולשעה ולמקום, וזקפה לזכות העולם כוח שלא שיערה קיומו, שניתן להתנהל על פני האכסדרה הארוכה הזאת לא עוד בדד כי שלובת זרוע עם מישהו – התחושה הכי משונה בעולם, והכי מרנינה – והיא צימדה את קרס תיבת־הצבעים שלה בחוזק רב מן הדרוש, וצימוד זה כמו עג עוגה לעדי עד מסביב לתיבת־הצבעים, המדשאה, מר בנקס והמזיקה הפרועה הזאת, קאם, שעברה על פניהם בשעטה.

המשך הרומאן בחוברת הבאה.