כל שירי אבא קובנר, כרכים ג‘, ד’, ה'. מוסד ביאליק ירושלים.

עורך המהדורה דן מירון. הערות רחל פרנקל־מדן.

שבע עשרה שנים חלפו מאז פטירתו של המשורר אבא קובנר. ושבע שנים חלפו מאז יצאו הכרכים הראשונים, א' וב', של מהדורת כל שיריו. כעת ניתן לברך על מוגמר מהודר, מוער ומואר, ועשוי נאה למהדרין. דור שלם של קוראי שירה עברית משובחת נוסף או התחלף בינתיים. וחשוב מאד ששירתו של קובנר תהיה מונחת לפניו, נוחה לקריאה וברת השגה. רק כך ישנו סיכוי, ואף הוא לא גדול, שקהל קוראי שירתו יתרחב. דן מירון שצירף ‘בשולי הכרך’, מעין מסות קצרות ומבריקות, לכל אחד מן הכרכים, הניח בעצם בכך יסוד חדש לחקר שירתו של קובנר. שירה שסבלה, ועדיין סובלת, מהתעלמות והזנחה. קשה להניח שעם סיום מהדורת כל השירים תחזור שירתו אל לב הסצנה הספרותית הישראלית. מה גם שהסצנה הנוכחית אין בה מרכז כובד אחד, והיא חסרה במפורש מרכז שכזה.

על שירתו של קובנר צריך וגם ניתן לכתוב מנקודות תצפית שונות ומגוונות. היא בהחלט מצריכה ומצדיקה התייחסות כזאת, ויש גם לקוות שדברים כאלה ייכתבו בעתיד. טרם נכתב מחקר מעמיק, רחב וכולל על סך שירתו. הופעת הביוגרפיה השלימה שלו, ‘מעבר לגשמי’, שפרסמה הפרופ' דינה פורת, נותנת בידי החוקר העתידי כלים חדשים, מידע חדש, שחשוב ביותר לשלבו כמפתח להבנת שירתו של אבא קובנר. אפשר לכן לומר שהשולחן ערוך היטב: מהדורה מצוינת של כל השירים, ביוגרפיה מעולה ומקיפה. רק היושבים לשולחן המחקר והפרשנות של יצירת קובנר עדיין לא נמצאו.

כדי שלא לחזור על דברי קודמיי שעסקו בשירתו, וכדי שלא לחזור על דברי עצמי, שבאו בבמות שונות, וכדי שלא לחסום את אלה שיבואו אחריי לעסוק בה, אני מבקש לייחד את הערותי לפואמה שלו ‘להקת הקצב מנגנת על הר גריזים’. פואמה גדולה, שנדפסה לראשונה בשנת 1972, וכונסה במהדורה שלפנינו בפתחו של הכרך השלישי. פואמה שאני רואה בה נקודת שבר בהתייחסותה של הביקורת הספרותית בארץ ליצירתו של קובנר. פואמה שלא הובנה כראוי, נכון יותר לומר שהובנה לגמרי לא נכון, שבשל פרסומה יצא הקצף על קובנר, כאילו כתב אותה כשיר הלל למפעל ההתנחלויות, וכשירת געגועים לארץ שומרון התנכי"ת. קובנר הוכרז, באורח לא רשמי כמובן, כמשורר ימני ולאומני, והעניין הציבורי ביצירתו ממש השתתק לשנים ארוכות, עד סמוך לפני מותו.

הפואמה מוקדשת למשוררת יוכבד בת מרים, שקובנר פיתח לגביה יחסי הערצה והערכה מיוחדים במינם. האם יש לחפש אם כך, בפואמה הזו, את ‘שירת ההתערות’ של קובנר בארץ? בלשון העברית? בשירה העברית? שהרי בת מרים סימלה לגביו את המעבר ממזרח אירופה אל הארץ, וקנייתה בייסורי שירה קשים. נושאים שהוא בעצם ‘דילג’ מעליהם ביצירותיו הקודמות, לא השתהה עליהם קודם, כאשר הבקיע מייד אל לב ההוויה המיידית שלו. ב‘עד לא אור’ עשה את חשבון הגטו והבריחה אל היער. ב‘פרידה מהדרום’, פואמה נפלאה בפני עצמה, עשה את חשבון מלחמת העצמאות, קרבות גבעתי בדרום, וערב ‘היום שלמחרת’ בארץ. ומשום מה לא נמצא לו הזמן והמקום לחזור ולהתעמק בקשיי הקליטה שלו, בנטישת מולדתו הרוחנית והפיזית שבליטא היהודית, ובייסורי ההתערות בארץ ישראל.

הדברים מושכים כמובן גם לבדיקת עמדתו הפוליטית בהקשר הזה. האם נתן או לא נתן את ברכתו לתנועת ‘ארץ ישראל השלימה’? האם צדקו אותם מבקרים שטחיים ונמהרים, שלא העמיקו בקריאת הפואמה ולא הבינוה, כששייכו אותה ואת מחברה למחנה אנשי הרוח המגוייסים למען רעיון יישוב הארץ בגרסתו המתנחלית? שנים רבות סברתי, בטעות כמסתבר, שמשה שמיר ויובל נאמן, שניים מידידיו הקרובים, מתומכי ההתנחלויות, שהרבו לבקרו בקיבוצו עין החורש, בסוף שנות הששים וראשית השבעים, עשו כן כדי ללחוץ עליו ולשכנעו להצטרף למחנה שלהם. אבל בשיחה שערכתי עם משה שמיר, כשלוש שנים לפני מותו, הוא העמיד אותי על טעותי. כל הביקורים בקיבוץ נערכו בידיעה ולפי הזמנת משפחת קובנר. הוא מעולם לא ‘נחת’ עליו במפתיע, כדי לשלבו במאבק התנועה. הוא אמר אף שלמיטב ידיעתו וזכרונו, קובנר מעולם לא הצטרף לתנועת ‘ארץ ישראל השלימה’, לא חתם על שום נייר שלה ולא נתן לה את ברכתו בשום מסמך כתוב.

ואם כל אלה אינם נמצאים בפואמה, מה כן נמצא בה? ובכן נמצא בה קודם כל קשר הדוק ביותר, שלא ניתן לזהותו בנקל, לפואמה ‘אחותי קטנה’, אותה פואמה דחוסה וקשה, שבגינה זכה אבא קובנר בפרס ישראל, כשנתיים קודם לכן. כלומר בשנת 1970. מוטיב ‘האחות’, שהוא אחד המוטיבים הראשיים של יצירת קובנר, אם לא הראשי שבהם, מחבר בין שתי הפואמות בצורה הדוקה ביותר. האחות המתה־חיה הקטנה, שהייתה או לא הייתה, גיבורת הפואמה ‘אחותי קטנה’, היא אחותה הספרותית של דינה בת יעקב, גיבורת סיפור דינה המקראית, שהיא ציר הפואמה ‘להקת הקצב מנגנת על הר גריזים’. אם אלתרמן מזוהה בשירתנו החדשה במוטיב ‘הבת’ שלו, ואם משוררים אחרים מזוהים אצלנו עם מוטיב ‘האלמונית’ שלהם, הרי תפיסת דמות האישה כמהות חיה אבל גם אנושית, כמהות סמלית אבל גם ספרותית אצל קובנר, מתגלמת בדמות ‘האחות’.

הפואמה הזו אינה רק פרשנות והרחבה של התשתית המקראית של סיפור דינה. לגמרי לא. היא הרבה יותר מכך. היא ניסיונו של קובנר, להתמודד עם שתי מולדותיו דרך הסיפור האלים אך התשתיתי, של מקרה דינה, מנקודת ראות נסתרת של אחים רואים, אחים רחוקים, אחים אוהבים. קובנר מעביר את סיפור הניגוד וההשלמה החריפים שבין העיר שכם, בירת השומרון העברי הקמאי, לבין העיר וילנה: ירושלים של ליטא: בירת התפוצה היהודית המאוחרת, בירת הדפוס והתרבות, הבירה שנחרבה, מול העיר שכם, בירת הסיפור העברי הקדום, שנחרבה. זוהי ליבת הסיפור של הפואמה הזו. חשבון חייו של המשורר, שחזה בחורבנה של בירת חיי הילדות והנעורים שלו, אבל הגיע לבירה אחרת, בירה קשה ותובענית, שייסורי ההתערות בהבנתה וקבלתה, מסבירים אולי, מדוע הוקדשה הפואמה דווקא ליוכבד בת־מרים.

מאז שפרסמה הפרופ' דינה פורת, לפני כמה שנים, את סיפור אהבתו הטראגית של קובנר לאהובת נעוריו, הדסה, שנשמדה בגטו עם משפחתה, נתבהרה לי באורח שלם יותר, משמעותו של מוטיב ‘האחות’ בשירתו של קובנר. נתבהרה לי הדרך שבה גילם המשורר את יחסו אל האהובה הנעורית שלו, ובה בחר לשמור את זכרה. הגלגול הזה, שבא לידי ביטוי חד ביותר, המזעזע ביותר, החריף ביותר, בפואמה ‘אחותי קטנה’. והנה, ואולי בעקבות אלתרמן, שקובנר רחש כבוד עצום לו ולשירתו, חרף הפולמוסים שנפלו ביניהם, שיצר את דמות המת־החי, כדי להתמודד עם המצבים הבלתי אפשריים שאותם פרש בשירי ‘שמחת עניים’ שלו, יצר קובנר את דמות ‘האחות’ שלו על גלגוליה השונים. כדי להתמודד עם זכרה הבלתי אפשרי של אהובת נעוריו.

שאלנו קודם מה כן יש בפואמה הזו, שלא הבינו ולא הבחינו המבקרים הטועים? ובכן, יש בה כתיבה ווקאלית מדהימה. רק לאחרונה הסתבר לי שקובנר היה כנראה באמת תתרן (חסר חוש ריח). האם המשיכה למוסיקה, לקולות כאל מוליכי המשמעות הכי חשובים, היא תוצאת ‘תתרנותו’? ב‘להקת הקצב מנגנת על הר גריזים’, בין שראה באמת כמה נגנים על הר גריזים באחד מסיוריו שלאחר מלחמת ששת הימים, ובין שהוליך אותם לשם מסמטאות וילנה החרבה של סיוטיו, הוא מביא את ה’רב קוליות' של כתיבתו לידי מדרגה מאד גבוהה. כבר כתבתי במקום אחר, שניתן, כמובן בלשון מטפורית, לראות בדפי הפואמות של קובנר פרטיטורות מוסיקליות לכל דבר. הוא ייחס חשיבות עצומה לקריאת השיר, לקולו של הקורא, לקולה של המקהלה. לא רק ‘עיבוד ווקאלי’ של סיפור דינה המקראית ניתן למצוא בפואמה, אלא ממש ‘תכלילים’ פואטיים, הנחיות מוסיקליות לביצוע הפואמה.

ולמיצוי הדברים כדאי אולי לחזור בקצרה על הפירוש המוצע כאן על ידי: ‘להקת הקצב על הר גריזים’ היא משלימתה, ממש ‘אחותה’ או אפילו תאומתה של הפואמה ‘אחותי קטנה’. כאן מרחיב ומגוון אבא קובנר את דמות האישה האולטימטיווית שלו, האישה ‘האחות’, דינה בת יעקב המקראית, ומחיל אותה על זירה שונה ממה שהחיל את ‘אחותה’ בפואמה ‘אחותי קטנה’. את חשבונו שם ניסה לסגור עם אירופה, עם הנצרות שעמדה מנגד כששחטו את העם היהודי, עם ‘אלף שנות פולין’ הארורות. וכאן, על הר גריזים, ניסה לסגור חשבון אחר, עם משנאי העם היהודי העברי מהמזרח התיכון. בפואמה הזו מתמצית הכפילות ההכרחית של חייו ושל שירתו: שכם מול ירושלים של ליטא. שריפה מול שריפה, חורבן מול חורבן, תקווה מול זכרונות, כשהבריח המחבר ביניהן היא המתה־החיה של חייו. האהובה הנעורית, שזכרה הותמר ונדחס באלכימיה משוררית מופלאה, והיא היתה ל’אחות' נצחית, קטנה, רצוחה, אבודה ובלתי נשכחת.

קיץ תשס"ה

יולי 2005