(1923 – אנגליה)

נולד בסאסנדימוניט בקרבת דבלין ב־13 ביוני 1865 – מת ב־28 בינואר 1939 ברוקבורן בצרפת.

הוא היה בנו של עורך דין שפנה לציור. המשפחה הפרוטסטנטית חיתה באחוזת אם המשפחה, אולם הנער חי חלק ניכר מזמנו בלונדון וחונך שם, לאחר זמן חי בדבלין. משנת 1883 עד 1886 השתלם באמנות והירבה לקרוא. ב־1887 עבר ללונדון והשתייך לקבוצת סופרים “דקאדנטיים”, שהיו מקורבים אל “הספר הצהוב”. אותה שנה פירסם את ספר שיריו הראשון “נדודי אושין”. הוא השתתף בייסוד אגודות שונות, שמטרתן היתה קידום הספרות האירית באנגלית. עם אגודות אלו נמנה גם “מועדון חורזי החרוזים”. עם אדווין ועם י. אליס פירסם את יצירותיו של ויליאם בלייק בשנת 1893 וכעבור שנתיים “ספר שירים איריים”. הוא פירסם כמה ספרים ברוח קאֶלטית על נושאים לקוחים מן האגדות האיריות, כגון “הרוזנת קתלין” (1892), “ארץ געגועי הלב” (1894). שתי יצירות אלו הם מחזות בחרוזים. “שעת בין הערביים הקאֶלטית” (1893) הוא קובץ מסות. בשנת 1895 ערך את אנתולוגיית הספרות הקאֶלטית. בשנת 1896 חזר לאירלנד ושיקע את עצמו בטיפוח התחיה הקאֶלטית, אשר במשך הזמן היה למנהיגה הרוחני.

בשיתוף ליידי גריגורי יסד ב־1899 את התיאטרון הספרותי האירי, אשר נודע לאחר זמן בשם “תיאטרון הכנסיה”, והוא כיהן כמנהלו עד יום מותו. בשלוש השנים הראשונות לקיום התיאטרון חלו הפסקות בין ההצגות והן נערכו באנגלית בלבד. משנת 1902 ואילך נערכו הצגות בזו אחר זו ללא כל הפסקה, והלהקה נתגבשה ונעשתה ללהקה תיאטרונית מקצועית. משנת 1904 – נקרא התיאטרון “אֶבי תיאטר”. ייטס העלה לא רק את מחזותיו הוא, אלא גם מחזות אחרים. הוא העלה את הרמה וגילה סופרים איריים חשובים שהיו עד אז אלמוניים, ביניהם את ג’ון סיינג'. שירתו השתחררה מהשפעת האסכולה של שנות התשעים והתקרבה לסימבוליזם הצרפתי. הכיוון החדש בא לידי ביטוי בספריו “בשבע חורשות” (1903) ו“הכובע הירוק” (1910). בתקופה ההיא פרסם כמה קובצי מסות, ביניהם “רעיונות הטוב והרע” (1903). ב־1917 נשא לאשה את ג’ורג’י ליס, מדיום ספיריטיסטי, והם קבעו את מושבם במגדל על החוף האירי. ייטס הוסיף לפרסם ספרי שירים בזה אחר זה כגון: “הברבורים הפראים בקול” (1917). “המגדל” (1928), “שירים אחרונים” (1939). הוא מצטיין בטכניקה מעולה ונמנה עם אותם המשוררים המעטים, שעליהם אפשר לומר, כל אשר הם מזקינים יצירותיהם משתפרות והולכות. בשנת 1921 פירסם “ארבעה מחזות לרקדנים”, המעיד על השפעת הספרות היפאנית. משנת 1922 עד 1928 היה חבר הסינט האירי.

בשנת 1928 פירסם תרגום מחזות סופוקלס “המלך אדיפוס” ו“אדיפוס בקולונוס”. בשנת 1936 ערך אנתולוגיה של השירה המודרנית, שעוררה חילוקי דעות מרובים. ב־1938 פירסם את תולדות חייו. מכתביו פורסמו תחילה ב־1940, ואחרי כן ב־1953.

פרס נובל לספרות ניתן לו על “שירה רבת־השראה, בה הוא משתמש בצורה האמנותית הקפדנית ביותר כדי לבטא את רוח העם”.

בשעה שג’ורג' ברנארד שאו החל קונה את עולמו כמחזאי אוניברסאלי, החלה צומחת באירלנד תנועה ליצירת דרמה אירית מקורית, המכניסה ללשון האנגלית את הניב האירי, רוח הדימוי וקצב הדיבור האירי ולחן הלשון הקלסית העתיקה. כמה אנשים תרמו להקמת התיאטרון האירי הלאומי (Abbey Theatre). האחד היה ו. ב. ייטס, שחי ופעל בתחילת המאה הנוכחית כמארגן התיאטרון כמבקר דראמטי וכמחזאי. השני היה ג. מ. סינג, אשר ייטס גילה אותו וגייסו לתנועה החדשה.

ייתכן, כי ייטס לא היה מחזאי מלידה, אולם תוך משמעת עצמית חמורה התעלה על עצמו; הוא נחשב לאחד מגדולי המשוררים של השפה האנגלית. ייטס היה אחרון הרומנטיקים. הוא האמין באצילות האופי ובאידיאלים ההרואיים של הגבר. הוא דגל במושגי הכבוד, האבירות, בגינוני טקס, בנאמנות משפחתית וגזעית, בגאווה, באהבה ובשנאה, בבוז ובאומץ לב. הוא העדיף ביצירתו יושר־לב נלהב על פני אינדיבידואליות. הוא תעב הכללות. הוא התגרה ללא־הרף בכל המסתורי והאפל, ועד רגעו האחרון חקר, דרש במופלא, ויצר.

מטרת חייו של ייטס היתה להקים בדבלין תיאטרון חדש הבנוי על מתכונת התיאטראות של מולייר או של שקספיר; תיאטרון שישקף את כל חייו הלאומיים והמסתוריים של העם האירי; תיאטרון “פתוח” מכל צד, דוגמת התיאטרון של ימי הביניים ותקופת אליזבת, שבו נמצא השחקן בקשר חי עם הקהל; תיאטרון נסיוני, שחובבים ומקצוענים ישמשו בו יחד ויופיעו בפני קהל ער, מעונין ומהיר־תגובה. הנהלת התיאטרון היתה בידיו של ייטס; שותף לכתיבה היה סינג, ולאחר מכן הליידי גרגורי.

בשטח הכתיבה היתה מטרת חייו של ייטס להחזיר לבימת התיאטרון את הדבור השירתי הצרוף. הוא שאף ליצור “סגנון”, להכניס מלים יפות־צליל ולהחזיר למלל את המוסיקה שלו. בשנת 1904 הסביר ייטס את תורתו במלים אלו: “ראסין ושקספיר כתבו לבימה קטנה שלא רב היה בה המקום להתנועע; לעומת זאת שקדו להשיג היקף אפקטים גדול מן הקול. על אמנות הדראמה של ימינו – שאינה מזלזלת חלילה בערכה של התנועה – להחזיר לקול את חשיבותו, לסגנון את ערכו, ולדבור את השפעתו”.

שנים מעטות לאחר זאת קם סינג ונתן חיזוק לדבריו של ייטס. בהקדמה שכתב לאחד ממחזותיו הידועים ביותר הריהו אומר: “על הבימה חייבים אנו לתת ריאליות, חייבים אנו לתת שמחה. העדרם של יסודות אלה בדרמה האינטלקטואלית של ימינו הוא שגרם לכשלונה. המחזה המשובח חייב לאפשר לכל אדם לטעום טעמו של כל משפט כשם שהוא טועם תפוח או אגוז. ומשפטים כאלה אינם יכולים להיכתב על ידי אנשים שאטמו אזניהם לצלילי השירה”.

אם ייערך משאל בקרב אלה שהשירה קרובה לליבם אודות הטוב שבמשוררים האנגליים המודרניים, מתקבל על הדעת, שמרביתם יקראו בשמו של ייטס. עם פירסומן של שתי המהדורות החדשות של יצירתו הגדולה, מתברר, שזכותו להיות מוכתר בתואר זה גדלה במשך 20 השנים שחלפו מאז יום מותו.

בעת בה נכתבת כה הרבה שירה בלשון מעורפלת, בלשון פרטית בעצם קורנת הליריות של ייטס יותר מתמיד. והאפלות שבמשמעויותיו נשמעות יותר ויותר כדברי נבואה. תמוטתו ומרירותו של העולם, על מלחמותיו ואיומיו, יצרו בו את התבוננותו הנוקבת ביותר, במהותו של העידן המודרני, עוד בשנת 1921 כתב (השירים ניתנים בתרגום חופשי):

הדברים מתפרדים; המרכז

שוב אינו יכול לאחד;

תוהו ובוהו ירד

על העולם,

הגאות האפלה־מדם השתחררה,

ובכל מקום

מוטבע טקס התום.

הטובים ביותר חסרים שכנוע בעת

שהרעים ביותר

מלאים עוצמה שוקקת.

אולם לקראת סוף ימיו החל ייטס לגלות כוח אישי ודימוי שירי לוהט בתחום הדת והטראנסצנדנטי. כשהיא נתפסת כשלימות, מהווה שירתו של ייטס מבע שאין שני לו לרוח, כל אימת שזו רדופת־אכזבות, אך חשה בסדר גדול כלשהו מאחורי הדברים.

אין פלא, איפוא, שייטס יכול בסופו של דבר למצוא טון חיובי. הוא גודל לכך. הוא נולד בדבלין, היה נין ונכד לאנשי כנסיה פרוטסטאנטיים. אביו היה צייר הפורטרטים ג’והן בטלר ייטס, אגנוסטיקון מלהיב, שהיה בשנותיו האחרונות אחד מבעלי השיחה המפורסמים ביותר בעיר ניו־יורק. חליפת המכתבים בין ג’והן ו“וילי” מיוחדת במינה. היו ביניהם חילוקי־דעות, אולם אף לא אחד התייחס להרגשותיהם ההדדיות. באחד ממכתביו נותן ג’והן ייטס לבנו עצה זו: “יתכן בהחלט להיות לירי ולא פואטי – כדי להיות משורר יש להיות בראש ובראשונה – אדם”.

ייטס חב, ללא ספק, לאביו הרבה מאהבתו לאישיות האינדיבידואלית. איש לא כתב נאה ממנו נגד הנטיה למעט את האדם ולהציגו כאורגניזם הגיוני, כיצור המסוגל אך ורק לחשיבה ולהתנהגות רציונליים. כמשורר צעיר חי ייטס וכתב תחת רושמה היוקד של המיתולוגיה האירית. שיריו הצטיינו ביפי־שטפם ובריטוריקה המשוכללת שבהם, תכונה שלא נראתה לו אחר כך. עם ראשית המאה ה־20 נעשתה לשונו מתוחה ומדוייקת יותר מבלי שתאבד את המוסיקליות שלה.

ייטס השקיע עצמו בחיים האיריים והיה לדמות מכובדת. הוא היה מחלוציה של התנועה המכונה בשם הרנסאנס האירי, ושל הנסיון התיאטרוני המהולל שהיה לאחר מכן ל־ Abbey Theatre. הוא שגילה את ג'. מ. סינג, שוקט על שמריו בפאריס, ודירבן אותו לאותה קאריירה של מחזאי שהגיעה לשיאה ב“נער השעשועים של העולם המערבי”. ייטס עקב מקרוב אחרי המאבקים הפוליטיים שבין אנגליה ואירלנד, בכותבו שירים אנטי־אנגליים עוקצניים. במשך שש שנים אף היה חבר הסינאט האירי. תשוקה ממושכת, חסרת־מנוח היתה בו למוד גון היפה, שהיתה דמות מעוררת בחוגי הפוליטיקה האירית.

באוטוביוגרפיה שלו אין ייטס מזכיר את אהבותיו, כשם שהוא שותק באשר לרבים מיחסיו האישיים האחרים. אולם חוויות שונות של נסיון אהבה מתוארות בשירתו בלהט רב. הוא נשא אשה בגיל מאוחר, והרגשותיו באותן שנים נרמזות בבית אחד בשירו “תפילה לבתי”.

במשך שנותיו הפעילות ביותר כלפי חוץ הוסיפו השירים להופיע. לעתים קרובות זהרו בהם אימאז’ים מחיי האצולה האירית העתיקה ולהטו דברי ביקורת על ההתפתחות המשטחת, הקולנית, העדרית של הדימוקרטיה. דבר זה איפשר לקבוצת מסוימת של מבקרים קלי דעת לקעקע את ייטס בכתובת הקלון הנוחה: “פאשיסט”. בקשר לכך ראוייה לציון העובדה שהאימאז’ים החביבים על ייטס כוללים גם איכרים, בעלי מלאכה ומלומדים.

במיוחד הביכה רבים מקוראיו התענינותו בדת; וזאת עקב המונחים הבלתי־מקובלים, הזרים, המסתוריים בהם הביע אותה. כצעיר הוקסם מהתיאוסופית הרוסית הגב' בלאבאצקי, ולאחר מכן הוסיף וחקר שטחים אחרים של המיסטיציזם המזרחי. ב־1926 פירסם, בהוצאה פרטית, ספר בשם “חזון” אשר היה, לדבריו, מבוסס על כתיבה אוטומאטית של אשתו. היה זה מיטווה סבוך ומעובה, או גלגל גדול, אשר תיאר את בני האדם ואת הציביליזאציה כעוברים דרך 28 שלבי־התפתחות העשויים לכלול גם גלגולים רבים (אינקארנאציות). יתכן שייטס נתכוון ש“גלגל גדול” זה יבטא את אמונתו האישית, אך הוא הזכירו בשם “משל הירח שלי”. מבקרים רבים סבורים כיום כי הוא שימש לו כהשאלה ענקית, וכאוצר אימאז’ים שיריים. אין ספק שייטס עשה שימוש רב בשירתו ביסודותיו כגון “הסיבובים־ הלוליניים (הספירליים) הגדולים”, כשם שעשה בהתייחסות מזהירה לעיר העתיקה ביזאנטיום הסמל שלו למצב בו הדת, האסתטיקה וחיי־המעשה מתמזגים לאחדות אחת.

“האיש הגאון אינו בשום אופן מה שהארץ, המולידה אותו, רוצה שיהיה, או מה שהיא מדמה בנפשה שהיא רוצה; הוא שונה תמיד מן המושג שיש לה על אודות עצמה. אירלנד, מימי האירלנדיים הצעירים, מתמכרת לאפולוגטיקה. כל התרשמות מן החיים, או אימפולס יליד הדמיון, נסקרו ונבחנו, כדי לראות אם הועילו או הזיקו לתפארתה של אירלנד או לדרישותיה הפוליטיות. מן הנמנע היה להגיע לידי תפיסה נאמנה של החיים, הכל הפך לאפולוגטיקה, אפס (אלף קמוצה) הדמיון שאין לו כל פנייה, הנהנה מכל דבר מעורר ומגרה באופן טבעי. סינג היה ההתפרצות של האש החבויה, של כל מה שהיה מודח ומנודה; הוא היה ההתגשמות של חוסר פנייה, של צער קודר וקודח. יצירתו, כמו זו של בורנס, באה לבשר את כל מה שההמונים לא חפצו שיתבשר. הוא יכול היה להגיע למדרגה כזאת, כי הטבע מנע ממנו כל הכשר להיתפס לאידיאה פוליטית…”

דברים אלה אמר ייטס אחרי מותו של ג’ון מילינגטון סינג, גאון הדרמטורגים האירלנדיים, כתשובה לאחד שביקר קשה את המחזה המפורסם שלו “נער השעשועים של העולם המערבי”. גם ייטס היה נטול כל פנייה פוליטית – “הטבע מנע ממנו כל הכשר להיתפס לאידיאה פוליטית” – פעולתו הלאומית־אירלנדית התרכזה בשטח המיתולוגיה, הספרות והתיאטרון. את הרינסנס האירלנדי מונים משנת 1889, שבה הופיעו “נדודי אושין” מאת ייטס וספרו של הייד, מי שהיה נשיא אירלנדיה, “ספורים גאליים”. ייטס היה מן החלוצים הראשונים של התחיה הספרותית האירלנדית ואחד מגדולי בעלי המסתורין הספרותיים, ומשום שהיה מטבעו מקובל, נמשך בכל ישותו למיתוס האירלנדי, לאגדה הכפרית שגילה בפולקלור החי, בפיות האכרים והדייגים האירלנדיים. ייטס ראה והבין את ההבדלים וההפכים בין האירלנדים הקתוליים ובין אירלנד הפרוטסטנטית. הראשונים – שביניהם היו “קדושים” פוליטיים – חסר בהם הטעם הטוב, הנימוסיות הביתית והיושר שהיה מצוי באירלנד הפרוטסטנטית".

ייטס חלם לאחד את ההפכים האלה על ידי ספרות לאומית שתשקף את היופי האירלנדי כשהוא חפשי מקרתנות כלשהי, הוא אומר בקטעים מיומנו: “ראיתי שהמונינו אינם קוראים, רק מקשיבים, בעלי סבלנות הם (לכמה נאומים פוליטיים ארוכים הקשיבו?) ונוכחתי שמוכרח להיות תיאטרון, אם רק אוכל למצוא את האמנים, את המלים המכוונות למוסיקה”.

התיאטרון האירלנדי הלאומי, שייסד יחד עם ליידי גריגורי, היה הציר שעליו סובבה כל יצירת חייו. הוא בעצמו החשיב את פעולתו התיאטרונית יותר מאשר את פעולתו הספרותית־פיוטית. כאשר נשא את הרצאתו הרשמית לפני האקדמיה השוודית, בקבלו את פרס נובל, אמר: “אילו הייתי רק משורר לירי, אילו לא נעשיתי על ידי תיאטרון זה מייצגה של תנועה כללית, מסופקני אם היו מכניסים את שמי ברשימה אשר ממנה בוחרת האקדמיה השוודית את מועמדה לפרס”.

גם בפעולתו התיאטרונית מבצבץ המשורר המיסטי. מחזותיו הם פיוטיים־מיסטיים־טרגיים המזכירים משהו מן הדראמה היוונית הטרגית. את הנושאים למחזותיו ולשיריו שאב, כאמור, מן הפולקלור האירלנדי. הוא היה מבקר, יחד עם ליידי גריגורי, את צריפי הפלחים והדייגים ומאזין לסיפורי־עם שנמסרו מאבות לבנים. ליידי גריגורי היתה עורכת רשימות מכל מה ששמעו, וכך נוצרה הדראמה האירלנדית הטיפוסית.

ההצגה הראשונה בתיאטרון־הלאומי־האירלנדי היה המחזה של ייטס: “הנסיכה קתליין” מחזה שגרם כמעט למהפכה. ערכו הפגנות כנגדו, וקתולים חשובים החרימוהו כמשחית המוסר הנוצרי. ייטס, שמשך את ידו מכל פעולה פוליטית־מפלגתית (חטא נורא בימי־המלחמה ההם!), היה פאטריוט יותר מהרבה פוליטיקאים שעלו לגרדום בעד מולדתם; הוא החייה את רוח התרבות של אירלנד והחזיר לאירלנד את המסורת שלה.

ייטס הושפע לא מעט מהמיסטיקה של בלייק, ועוד יותר מן הסימבוליזם הצרפתי. בשיריו הליריים, ואפילו בדיאלקטים העממיים שבמחזותיו, מבצבצים סמלים מיסטיים. אפשר לחוש בתוך השורות פה ושם משק כנפי־הלילית, את הנאיביות שבסמלי צער ואהבה עממיים. “אמנם, מילדותי – אומר ייטס במקום אחד – לא אזכור אלא את הכאב והסבל. ככל שבגרתי יותר נעשיתי יותר עליז, כאילו כבשתי בתוכי דבר מה, כי אכן יסורי לא נגרמו על ידי אחרים; הם היו חלק מנפשי אני”. את הכאב והסבל הילדותיים האלה מיזג בשירתו. כאן הפכו לסמלים. כמעט בטון ילדותי ישיר על “ארץ בחירת לבבו”, מקום שם הפאֵיות מרקדות ומנופפות ברגליהן הצחורות כחלב בעיגול וזורקות זרועותיהן הצחורות כחלב באויר.

מתוך הפשטות הזאת צומחת אישיותו של ייטס. הוא, אמנם, העריץ את הפשטות, כי היה לו מגע ומשא עם פלחים ודייגים. הוא שאב את תורתו מן הפשטות שבנוף האירלנדי, שבמיתוס הקאֶלטי והאגדות העממיות. הוא האמין באמונה שלימה ש“סופר טוב צריך להיות כל כך פשוט עד ללא־חסרונות כל־שהם, מלבד חטאים”…