(1917 – דניה)

נולד ב־2 ביוני 1857 ברוהילטה, אי דני –

מת בקלוטשה ליד דרזדן בגרמניה ב־11 באוקטובר 1919.

הוא היה בנו של כומר ולמד תיאולוגיה בקופנהאגן. בעודו צעיר החל לעסוק בספרות וכתב בעיקר דרמות בחרוזים. באוניברסיטה הצטרף לחוג הראדיקאלי של גיאורג בראנדס, שעליו נמנה גם הסופר הנודע י. ב. יעקובסן. בהשפעת חוג זה חיבר את יצירותיו האפיות הראשונות: “אידיאליסט” (1878), “דניה הצעירה” (1879), “אנטיגונוס” (1880). את הכנסותיו מן הספרות הקדיש להוצאות מסעותיו בגרמניה, בשווייץ, באיטליה, ביוון וברוסיה. בהשפעת מסעות אלה פרש מן החוג הדימוקראטי ונמשך למעמד האצילים, אליו השתייך בשורש נשמתו. בהשקפת עולמו הושפע מן הפילוסופיה של שופנהויאר ושל קאנט.

משנת 1884 ואילך חיבר מחזות: טרגדיה לירית בשם “ברינהילד” (1884), דראמה על המהפכה הצרפתית “סט. זוסט” (1886) ושתי קומדיות. הוא קבע מושבו בדרזדן ב־1892. שם הושפע מאוד מן האופירות של ריכרד וואגנר. ל“טבעת הניבלונגים” הקדיש מסה. באותו פרק זמן תירגם את “שירת האלים” מן ה“אדה”. הוא החל לכתוב בגרמנית “אש המזבח” (1903), “אשתו של המושלם” (1907), מחזות שהוצגו רבות על הבימה הגרמנית.

אולם ברומן היתה הצלחתו גדולה מאשר בדרמה. “הכומר מורס” (1894) נכתב בגרמנית והמשיך לכתוב בשפה זו. אחר “הטחנה על הגבעה” (1896) חיבר ספרים אחדים על הודו ועל הבודהיזם: “עולה הרגל קאמאניטה” (1906), “הקריאה לחיים” (1916) והסיפור הדמיוני “החיה הקדושה ביותר” (1920). קובץ סיפוריו הקצרים “ענף הזהב” (1917) דן בהשפעת ישו על העולם המודרני.

פרס נובל הוענק לו על “סיפורו האידיאליסטי השופע והגמיש”.