(1917 – דניה)

נולד בפרדריציה שביוטלאנד ב־24 ביולי 1857 –

מת ב־1943 בשארלוטנלונד בדניה.

הוא היה בנו של כומר ממשפחה שהעלתה מתוכה שני סופרים תיאולוגיים חשובים בדורות האחרונים. הנריק למד בטכניון בקופנהאגן והרבה לנדוד בעולם במסיבות הרפתקניות בטרם הקדיש חייו לספרות. תחילה תיאר את חיי הטבע, לאחר מכן עבר לתיאור נפש האדם ובעיקר לגעגועיו לשלימות. אחר פרסמו קובץ סיפורים קצרים “כנפים סמוכות” (1881) ואת הרומן “בנות הרוקח” חיבר טרילוגיה גדולה בשם “הארץ היעודה”: “אדמה” (1891), “הארץ היעודה” (1892), “המשפט האחרון” (1895). “פאֶר בר המזל” משתרע על שמונה כרכים שנכתבו בין 1898 ל־1904. “ממלכת המתים”, 5 כרכים, שחוברו בין 1912 ל־1916, מוקדשים לבעיות אקטואליות של ראשית המאה העשרים.

פונטופידאן הוקיע את חולשת הציביליזציה המודרנית וניתח בהבנה פסיכולוגית עמוקה את נפש האדם המודרני. הוא תיאר את המאבק החברתי, הדתי והמדיני בדניה של ימיו. ב־1938 חיבר את תולדות חייו.

פרס נובל שחולק בינו לבין גילרופ הוענק לו “על תיאורו הנפלא לדניה של המאה העשרים”.

פונטופידאן הוא לדעת רבים הרומאניסטן הגדול ביותר שקם בסקנדינביה. הוא בן למשפחת כמרים מדורי דורות. בשעתו שאף להיות מהנדס, עז היה רצונו להשתתף במשלחת מדעית לגרינלנד, אולם חפצו לא ניתן לו, והוא הפסיק לימודיו בטכניון בקופנהגן ופנה להוראה בבית ספר באחד הכפרים, אשר בו מכהן אחיו הגדול ממנו ככומר. מעיד הוא על עצמו, כי בבית ספר זה למד יותר משלמדו כל תלמידיו יחד. עוד הרומאן הראשון שכתב, “כנפים סמוכות”, עורר תשומת לב יתירה. גדולי ספרות סקנדינביה בימים ההם, גיאורג בראנדס והנריק איבסן, גמרו עליו את ההלל. יכול היה הסופר הצעיר לוותר על ההוראה, אולם הוא נמשך כל ימיו אל הכפר, נשא לאשה צעירה כפרית והשתקע באחוזה. מצב רוח אידיאלי זה משמש רקע לשני קובצי סיפורים. פונטופידאן סולל כאן דרך לדור סופרים חדש, סופרים בעלי השקפת עולם סוציאליסטית, אשר הוא הידוע מכולם. לאחר זמן פירסם רומאנים קצרים המכילים תמונות מחיי המעמד הבינוני והתיצב בראש ההתקפה על הסמליות ועל הרומאנטיקה החדשה משנות התשעים של המאה הקודמת. בדומה לאיבסן יצר אף הוא טיפוס של עמו, של הדנים: מהנדס צעיר נוטש את ביתו, בו נתחנך ברוח דתית, כדי לכבוש את העולם ולעשות את חשבונו אחת ולתמיד עם צללי העבר. הדמות הפראדוכסלית מצטיינת במעוף רחב, אולם היא דועכת במעמקים. הגיבור זוכה למנוחה ולנחלה ומתרומם בגובה רב ביותר מעל עצמו. אפשר לראות בו בפונטופידאן את הקוטב הנגדי לספרות הדיקאדנטית של הרמן באנג ואסכולתו. הוא מסמל את היסוד הבריא בקרב העם הדני. הוא ריאליסט העומד על קרקע ההגיון ופונה ברומאנים שכתב בפולמוס חריף נגד כל עוול, נגד הפרזה, נגד שקריה של האסתטיקה המודרנית ואידיאלי השווא שבמדיניות, בחברה ובאמנות. לפעמים הוא פסימי, אולם פסימיות זו אינה חולנית, היא נובעת מתוך שלילה בריאה של תקופה חולה.

הרומאן שכתב “הארץ היעודה”, חלקה הראשון של טרילוגיה, נותן לנו תמונה מקיפה של כל הזרמים הפוליטיים, הדתיים והחברתיים שפקדו את דניה בסוף המאה הקודמת ובראשית המאה הנוכחית. בשני רומאנים “אדם הישיש” (1894) ו“שיר השירים” (1896) יוצא הוא למלחמת-קודש על השתוללות הרגשות, על מחלת החולמניות ועל גיבובי המלים.

יצירתו החשובה ביותר, הרומאן הגדול “פאֶר בר המזל”, מבוסס על הרעיון, שעליו מתבססת גם יצירתו של פאולודאן מילר, “אדם הומו”. שניהם מתארים את איש הרחוב הדני, הסבור שהוא עולה בהרבה על הממוצע, המהסס תמיד בין המציאות לבין הדמיון. שני הסופרים מגנים את הטיפוס הזה. ברם מגמותיהם שונות, כמובן, זו מזו: פאולודאן מילר רואה את הגאולה בשיבה לדת, מה שאין כן פונטופידאן שמגמתו ההגיון או ההשלמה. בדמותו של ד"ר נתן מוצאים אנו פורטרט מצויין של הסופר-המבקר היהודי־הדני הגדול גיאורג בראנדס. פונטופידאן מגלה כאן חריפות מבט ומתאר את חולשותיו של הסופר־ המבקר. “ממלכת המתים” היא יצירתו הגדולה האחרונה של פונטופידאן. לא גבור ראשי עומד במרכז הרומאן אלא המון. יצירה זו מסתיימת בסיום אופטימי המבשר את שיבת האדם אל הטבע. הוא היה הריאליסט הדני הגדול ביותר ורוח הרים חריפה נושבת ביצירותיו.