למחרת בבוקר השכם נכנסה ליאת לחדר “מגן דוד אדום” שבמושבה:

– אני מבקשת מכם לתת לי איזה תפקיד.

– תפקיד, תפקיד – מילמלה הרופאה התורנית, אשה כבדה, בעלת אף מוארך, דולף במקצת, ועינים תרוטות, כחולות־מימיות ונעימת דבור רשולה, אך יוצאת מן הלב – תפקיד. איזה תפקיד אפשר לתת לאשה, שלא למדה עזרה ראשונה. כן, יש לי תפקיד בשבילך – נזכרה פתאום, כשהיא לוחצת אצבעה אל מצחה – יש לי תפקיד, אלא שאינני יודעת אם תרצי לקבל אותו.

– הכל אני רוצה לקבל – ענתה ליאת.

– ובכן, זה טוב. זה לא תפקיד משמח כל כך. חשבנו באין ברירה, שאפשר גם בלעדיו, אבל מכיון שבאת, טוב. בחור יש לנו. מהפלמ"ח. הוא נפל מעץ ושבר חוט השידרה שלו. שבר ללא תקנה. הוא בגבס. אבל הוא ימות. מחר או מחרתיים. זריקה אין הוא חפץ לקבל. רצון אחרון שלו, שאנו מכבדים. אבל הוא לבדו. והוא בקדחת. כל היום הוזה: ואם את חפצה לשבת על ידו היום או היומיים, שהוא עוד יחיה, זה תפקיד.

הרופאה נשמה לרוחה, כלאחר נאום קשה. מעולות וינה היתה ועדיין לא הסתגלה לשפה העברית. ואפשר שבכלל קשה היה עליה הדיבור. אשה בודדת היתה, כבדת בשר, כל היום אצל חולים.

– אני מוכנה – ענתה ליאת, בלי להרהר הרבה.

– ובכן תבואי בעוד חצי שעה, ואלך אתך אליו – –

את נחמיה, בחור הפלמ“ח, מצאו מוטל במוסך קטן, אחורי בית־החולים שבקצה המושבה. את המוסך הריק הפכו לחדר חולים לנוטה למות. חלונות לא היו לאותו מוסך והדלת לחצר המלאה גרוטאות ושברי מכוניות היתה פתוחה לרווחה, אלא שוילון בד לבן היה תלוי על הפתח, שהסתיר את פנים המוסך מעין העוברים ושבים. כשנכנסו לשם הרופאה עם ליאת, שמעו כבר מרחוק את נחמיה בחור הפלמ”ח נושא מדברותיו בחלל האטום של המוסך. הוא שכב אמנם על מיטה באמצע המוסך, אבל למעשה לא שכב, אלא היה מרחף באויר. כי שתי רגליו, שנראו כרגלי ענק בתוך חיתול הגבס, היו קשורות משני הצדדים לתקרה ברצועות של עור. וכן הידים. וכן הגוף, כולו גוש גבס עצום, שרצועות סמכו אותו מן הגב והרצועות קשורות אל שני הקירות שמעבריו.

– זה הכל בגלל חוט השידרה שנשבר – לחשה הרופאה לליאת – במצב רחיפה זה ניסינו לרפאו. אך לשוא. גם הרגלים והידים שבורות ובכל הגוף כולו אין אבר שלם. אך זה לא כלום. העיקר חוט השידרה שנשבר.

– העיקר, חוט השירה שנקפד – תיקן נחמיה כמובן מאליו, את הלחש שלחשה הרופאה, לחש רם במקצת, כדרכן של נשים כבדות. מתוך מחוך הגבס, שחיתוליו כיסו משום־מה גם את הראש, לא נראה אלא מצחו של נחמיה ועיניו האפורות עיני פלדה, שהאירו באפלולית, אשר פנס חשמלי אדום, פנס תמיד, הטיל בה רק אור קלוש – את מבינה, חברה, מה שמך?

– ליאת שמי.

– ליאת, שם יפה. את מבינה, ליאת. דוקא מנפילה מעץ החרוב ודוקא בטיול של שלום ושלוה. אני הייתי בין בחורי וינגייט. אני נשלחתי פעם יחידי להפתיע ברימוני יד כנופיה שלימה של פורעים, שישבה מסביב למדורה. ארבעה רימונים זרקתי. עשרות מהם נתרסקו. השאר רדפו אחרי. היה ואדי בדרך, משני עברי הואדי חרוּבות. המים שטפו בואדי בזרם אדיר. אם אעבור את הואדי אינצל. אך איך עוברים? טיפסתי ועליתי על חרובה שמעבר מזה וקפצתי קפיצת טירוף אל החרובה שמן העבר השני. את צריכה לדעת, שהואדי נמצא בעומק, בתהום. ויכולתי ליפול לתהום ולהתרסק. ולא נפלתי. נאחזתי בענף אחד של החרובה וניצלתי, והרודפים אחרי ירו באויר והחטיאו. לקפוץ אחרי לא העיזו, לא יכלו. בשום אופן לא. שד משחת חשבוּני. את מבינה: ענף עץ חרוב. ואת מבינה, בימי וינגייט היה הדבר. כנופיות דמים בארץ. המות אורב מכל צד. ואנחנו נלחמים במות ויכולים לו. ועכשיו, דוקא עכשיו. טיול של חופש עשיתי לכרמל. פינות סתר יש לי בכרמל. שם אני אוהב לבלות יחידי את החופש שלי. באופק הים. השפלה למטה, ההר למעלה, יופי. ושם על פי תהום, אפילו תהום אי אפשר לקרוא לזה, ערוץ עמוק, אבני סחף, סלעים, שיחים. שם גם כן עץ חרוב. שם אהבתי תמיד לטפס על ענף ולשבת, כמרחף על פי התהום. אולי זה הזכיר לי משהו מאז, מימי וינגייט. אני אוהב עצים, בדידות, טבע. אני הייתי מצטיין בטבע גם באוניברסיטה. והפעם, את מבינה, דוקא הפעם, הענף היה רקוב. ואני נפלתי במחילה מכבודך, הדרדרתי אל התהום. לאו דוקא תהום, ערוץ, סלעים, אבני סחף. ושברתי את כל מה שיש לי, במחילה מכבודך. אך זה לא העיקר. העיקר חוט השידרה שנקפד. וזה לא בקרב, בתפקיד, זה בטיול של חופש. חפצתי קצת בדידוּת. קצת לרחף באויר. רגע. כמו שאני מרחף עכשיו כל הימים. אך הענף היה רקוב. ושכבתי שם על הסלעים מרוסק, מי יודע כמה. עד שעברה פלוגת חיילים אנגלים ומצאו אותי. הלחימו את השברים שלי בגבס. עשרים ושבעה שברים. וגם את חוט השידרה כמובן. ואני שוב מרחף בעולמות עליונים, כפי שאת רואה.

ליאת הגישה לו כפית של תה ממותק, קר, שעמד בספל ישן, מחוסר אוגן, על גבי שרפרף משוּמן, מגרוטאות המוסך. נחמיה גמע במציצה ובלע את המשקה בהתאמצות שרירי הגרון, כבולע משהו חונק, הגדול מכפי צוארו.

– את תמיהה, שאני מדבר כל הזמן. זה המתח הגבוה. את מבינה, אני כבר הרבה ימים והרבה לילות לא עוצם עין. אינני נותן להרדים אותי. אני הלא יודע. שאני הולך למות. וחבל לי על כל רגע של חיים. אני רוצה לחיות עד הסוף בעינים פקוחות. עוד כפית, בבקשה.

ליאת הגישה לו את כפית התה ביד רועדת. פניה חוורוּ כנראה יותר מדי, אף כי נפל עליהם אור הפנס האדום.

– את לא צריכה להיבהל, חברה ליאת. אני לא מפחד. אני כל ימי ביקשתי את המתח הגבוה. חבל, שהוא בא רק עם המות. היש לך חבר? – שאל פתאום, בלי מעבר, כפי שנראה טבעי לגבי מצבו.

– היה… יש לי.

– והוא אינו על ידך?

– אינו על ידי.

– בפלמ"ח?

– ככה, תפקיד אחר.

– את מבינה. גם לי היתה חברה. גדלנו יחד. אני נולדתי בדגניה. יחדיו למדנו בגן אצל מרים. יחדיו בבית גורדון אצל פלמוני. את יודעת, שם בבית הטבע הגדול. כל הצפרים של ארץ ישראל מפוחלצות שם. כל האבנים של הארץ בחדר האוסף. וכל מיני העצים והפרחים בצורה טבעית, או בציורים. שם הסתכלנו יחד ושם אהבנו זה את זה. לפעמים היה חדר הטבע ריק, ואנחנו נשקנו זה לזו. היו לה צמות ארוכות, ואני אהבתי למשוך אותה בצמות ואחר כך לנשק לה על השפתיים. היו לה שפתיים אדומות ושיניים לבנות ועיניים שחורות ועור פנים חוּם. אבל את יודעת, היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה. היא טבעה בירדן… תמיד אהבה לעמוד על יד בית הקברות העתיק של דגניה ולהסתכל במי הירדן העוברים שם בין קנה וסוּף. היא אמרה, מי הירדן הללו זורמים אל לב הדממה. היא לא יכלה להכיל את המתח הגבוה של האהבה. היא אמרה, למשל, השטח של נפשנו אלפי קילומטרים ואנחנו נפגשים רק במעט מעט, ואלפי קילומטרים של הנפש נשארים בלי פגישה. והיא אמרה, אולי שם, בלב הדממה, ניפגש כליל. אפשר שלא טיבעה את עצמה, אלא מעדה וטבעה בירדן, בשעה שלא היה איש על ידה. אפשר שהסתכלה אז במים הזורמים וחלמה על הפגישה בלב הדממה. אך כשמשינו אותה מן המים, היתה כבר מתה. את יודעת, ומאותו זמן לא אהבתי בחורה.

מבעד לוילון נראו פני הרופאה, מעוּותים ומשונים בהארה האדומה של האפלולית:

– את יכולה ללכת לאכול ארוחת צהרים. הוא יישאר קצת לבדו. הרי הוא כבר ילד גדול…

– כן, כן תלכי – הפציר נחמיה.

– לא. אני כבר אכלתי – אמרה ליאת אמירה מוחלטת. הרופאה ניסתה לקרוץ סימן מחאה בעיניה התרוטות. מה שלא עלה יפה. היא הרגישה בכך ונעלמה כלעומת שבאה.

– טוב שלא הלכת – אמר נחמיה באנחת רווחה – אני ארשה לי להיות אכזרי הפעם. הלא שעותי ספורות. לך יהיה עוד פנאי לאכול ולאכול. ואני, כשמדברים חפצים שיהיה שומע. ואני על המתח הגבוה דיברתי עמך. יודעת את, זהו מושג מימי ילדותי. אני הייתי נער רועים בדגניה ושכבתי בצהרים תחת להט השמש. מנגד יקדה הכנרת ככסף מותך. הפרות רבצו להן עייפות והעלו גירה. אז ניהלתי לי יומן. וכשכתבתי ביומן מתח גבוה, הרי זה היה מה שהרגשתי ברגע זה ומה שזכרתי רק מפעמים אחדות מחיי. זה כשכל כוחות הנפש ערים והאדם והעולם והרצון של העולם הכל אחד. אבא שלי היה מורה שם, וכשהוא למד אתי בשבת פרק ישעיהו הרגשתי את המתח הגבוה הזה. אז כשלמדתי את הפרק בישעיהו, ואני ילד קטן, כבר ידעתי שאני אהיה לוחם מלחמת ישראל ושאני אפול בקרב. זה הוא המתח הגבוה. לא אשמתי היא שאני מת ככלב פצוע. אבל בעצם זה היינו הך. שאת צריכה לדעת, שאני גם בטבע הרגשתי תמיד את המתח הגבוה. כשהייתי הולך לבדי לזמור את הכרם, ואני כבר בעין־חרוד אז, כי אבא שלי מת בינתיים בקדחת, ואמא שלי עברה אתי אל אחיה בעין חרוד, אז כשהייתי גוחן לבדי על כל גפן וגפן וצפרים שרות לי שיר מיוחד, שיר שכאילו נועד רק בשבילי, ואין קול עוד. ורק תכלת השמים וארגמן המרחקים וירק עלי הגפנים על שריגיהם, אז הרגשתי את זה המתח. רגע אחד הרגשתי ולא יותר. אבל כל חיי התגעגעתי, שזה לא יהיה רגע, שזה יהיה נצח. ואת יודעת מה אני חושב, אילו נשארה נעמי בחיים, את יודעת שמה היה נעמי, אפשר שהיינו זוכים פעם לדעת את זה המתח הגבוה, שאיננו רגע אלא נצח. אבל עכשיו שהיא מתה הייתי צריך ללכת לבקשו ביום קרב, בהתנגשויות בהרים עם כנופיות השודדים, בתמרונים שאפשר להשתגע רק מלשמוע על אודותם. את יודעת. אנחנו קפצנו מקיר חלק שלוש קומות. מי ששבר רגל, שבר. ומי שלא שבר חזר וטיפס בחבל על הקיר החלק. את שומעת, על הקיר החלק עם הסכין בפה. וכשהגענו למעלה, מתחנו את שרירי הזרוע ואת הסכין השלכנו עם הלהב הפתוח על השריר. והסכין קפץ בחזרה והשריר לא נפגע. גם זה היה מתח גבוה. את יודעת, בגלות, שם יָשַׁנו. נרפים היינו. בלי כל מתח. אפשר כשנמצאים תמיד על עברי פי פחת טוב לישון. אבל את יודעת, כשישנים צוללים בחלל ריק. בריק הגדול. אך אם צוללים וצוללים מרגישים פתאום כי מן העבר השני של החלל הריק, עמוק עמוק, יש בכל זאת משהוּ. וזה המשהוּ עלול להתלקח, עלול להיות ללהבה, עלול להיות לחיים חדשים. אך כל זה יכול להיות רק במתח הגבוה, כשכל האדם ער, ולא רק חלק ממנו. לא רק השכל, או ההגיון, או הרגש בלבד, אלא כל האדם כולו, כל רמ“ח ושס”ה, הכל מוכרח להתלקח ולהיות להבה. ואת יודעת, על כן כה טוב לי עכשיו, כה טוב, משום שאני בוער בכל רמ“ח ושס”ה, משום שאני ער בכל כוחות הגוף והנפש. אני אמות עוד מעט? מה בכך. אבל עכשיו אני מרגיש את המתח הגבוה, כמו שלא הרגשתי כל ימי חיי. את יודעת, עכשיו אני טועם את הטעם של הגאולה.

קולו ניחר פתאום. ליאת הגישה לו כפית לשתיה. הגרון התקומם ולא הסכים לבלוע את טיפות המשקה. אך קולו נעשה שוב צלוּל יותר, אף כי חנוק, כעולה מתוך באר עמוקה.

– את רואה. עכשיו אני יודע מה שלא ידעתי אז. לא ידעתי למה אני מתגייס לפלמ"ח. לא ידעתי למה אני מסכן את חיי עשר פעמים ביממה. את יודעת, לזחול יחידי בין הבדואים, אשר יעשו ממך קציצה אם ירגישו בך ויתפשוך. לרוץ במטר יריות, להשליך רימוני יד, כשהחזה מופקר ליריות. את יודעת, להעלות מעפילים על החוף, ואני מנגד עומד במכונת יריה יורה באויר, יורה סתם, כדי שאמשוך את תשומת לבם של כלבי הדמים אלי, ולא יתבוננו אל המעפילים. שאני אהיה המטרה לכדורים של האנגלים, אני ולא המעפילים. את יודעת, כי אנחנו מביאים את הגאולה. אנחנו הנערים בישראל, שיודעים את החיים במתח הגבוה. לא לישון, לא להירדם. להיות ער, ער. לבנות עם חדש. אדם חדש. אומה גדולה. וזה כואב, לוּא ידעת כמה זה כואב. הכל פצוע. הכל זועק. אזני מתחרשות מן הזעקה, שאני שומע, מן הדם שלי הכואב. אבל זה טוב. זה ער, זה המתח הגבוה. אלה פעמי הגאולה, פעום, פעום, פעום. צעוד, צעוד, צעוד. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”.

את בוכה, חברה. אני שומע שאת מתייפחת. לא, לא, זה לא שיעול. זה את בוכה. האם את חושבת בגלל שאני מת יש לבכות. זה הסוד של המתח הגבוה, החברה ליאת. במצב הזה יודעים שאין מות. שאני רק צליל אחד במקהלה. שהמקהלה תוסיף לשיר גם אחרי מותי. “המשיח הנה בא, הידד, הידד, הנה בא”. והמקהלה מי היא, את יודעת? המקהלה אלה הבחורים שלנו, נערי הפלמ"ח, בחורי צבא ההגנה בישראל. הם שרים, החברה ליאת. הם שרים עמי יחדיו את שיר הגאולה. את לא יודעת איך. את חושבת משום שהאנגלים עודם פה בארץ, אנחנו בגלות את חושבת. זה לא נכון. אנחנו כבר מדינה יהודית. כבר עכשיו מדינה יהודית. את לא יודעת, אבל יש כבר בחורים שלנו ליד התותחים, ויש כבר בחורים שלנו על כנפי האוירונים, ויש כבר בחורים שלנו בצי של ספינות קרב. וכולם מחכים לאות, רק לאות ולא יותר. ובחורים שלנו מובילים אניות עם יהודים לארץ, יומם ולילה לא ישבותו. זה העם הקיץ משנתו, החברה ליאת, זה המתח הגבוה של הגאולה. אוי לי, כמה טוב, טוב, טוב.

שוב נראו פני הרופאה מבעד לקיפול בוילון. היא רמזה לליאת שתיגש אליה ולחשה מה אל אזנה. ליאת חזרה אל נחמיה, שהגיע כבר אל אפיסת הכוחות ורק שפתיו ממלמלות: טוב, טוב, טוב… ליאת טיננה את מצחו במטפחת קרה, הרטיבה את שפתיו, לאטה אגב כך:

– אמא שלך באה מעין־חרוד, אמא שלך חפצה לראותך.

– לא, לא, לא, – צעק נחמיה בקול משונה – אינני רוצה שהיא תראה אותי כך. אימרו לה שאינני כבר, שאני כבר מת. אימרו לה, שהיא תזכור אותי כמו שראתה אותי בפעם האחרונה, ישר וזקוּף ודרוך לקרב. “חזק ונתחזק בעד עמנו ובעד ארצנו”. אימרו לה, שאני זוכר את המלים הללו, שיצאו אז מפיה. הלא אלה הן המלים שלאט על אזני תמיד אבא שלי, כשנשא אותי על כתפיו, ואני ילד קטן, בשבילים של דגניה. לא אלה המלים היו. היו עוד מלים. מלים אחרות. עתה אני זוכר. זה היה כששכבתי בערשי בחדר־הילדים, בלילה מאוחר, כשהוא בא לכסות אותי. אולי בפעם הראשונה הבנתי אז מלים בעולם, הבנתי שיש להן משמעוּת. הוא גחן אז על ערשי ולחש, והמנורה מאירה את פניו, פנים ליאים של חולה למות: “הדליקה, אלי, הדליקה בלב בני את האש הקדושה והנאמנה – ובער בה!”… אני דולק, אבא, אני בוער באש הקדושה והנאמנה. אני כולי להבה. אש, אש, אש!

– אוי לי. פתאום אינני רואה אותך, החברה ליאת. אינני רואה שום דבר. האם זה כבר המות? לא! איני רוצה למות. אני רוצה עוד לראות במו עיני את היום הגדול של הפלמ"ח. אני רוצה עוד להגיע אל הרגע הזה, בהינתן האות לכל הגדודים שלנו לצעוד לקראת הגאולה. “גדודי ישראל, הכן! גדודי ישראל, צעוד!” – – – הנה את הצעדים אני שומע, אבל את חברי אינני רואה. החזיקי בי, החברה ליאת, אינני רוצה עוד למות! בקרב אני רוצה ליפול, ברעום התותחים, בנסוע הדגל לנצחון. או בשדה, כן, רק בשדה, בקמה. בין העצים אשר אהבתי, האח, ללכת עוד פעם אחת בתלם ולחרוש. לקטוף עוד פעם אחת תפוח מן העץ. להחזיק עוד פעם אחת עלה ירוק בידי. עלה זית ירוק – – –

ליאת רצה פתאום אחוזת בלהה אל החצר, חלפה על פני הרופאה והאם, שעמדו צמודות לוילון מבחוץ, קטפה במחי יד ענף גדול מעץ זית מאובק שצמח שם בחצר, בין הגרוטאות. כל אצבעותיה פצעה והם שתתו דם. את הענף העבירה על מצחו של נחמיה, על עיניו, אל שפתיו. אך מצחו לא זע עוד, עיניו לא ראו, שפתיו לא נפתחו לדבר. נשמתו יצאה בלא אנחה.