א

בחלומי, ואני זוחל על ארבע ברחובות עיר. ריקים הרחובות ואין רישומם ניכר, אלא שאני איני מתעכב על כך. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. ילדה אחת שוכבת בחצר, עושה משהו בידיה ומסתכלת בי. יודע אני מי היא ואיני זוכר את שמה. מדבר אני אליה והיא אינה משיבה לי, רק פניה נעוים ומעונים וכעין גניחה יצאת מפיה. מניח אני אותה וזוחל לי הלאה לדרכי. אל בית אמי אני זוחל, אל חצר הורתי. הנה ידי מטפסות במדרגות. רואה אני בקושי את הרחבה שלפני הדלת. ואף על פי כן אור השמש שופע על הכל. ידי פותחות את הדלת, ואני נכנס בזחילה. אצבעותי מגששות על רובדי הפסיפסים של הרצפה שאף הם שטופים אור. וכאן אני נופל על פני ואינני…

ב

אילו היתה אמי כאן, במחיצתי, באפרורית הבוקר הזה. אילו היו צעדיה אלה הדופקים עתה על המדרכה. לא בפניה תופיע כאן. לא בקולה. חפץ אני כי תהיה על ידי כהיותה בזכרונות הילדות. בכל ובלא כלום. מורגשת, ממשית, ואיננה נראית, ואיננה נשמעת. עד שהכתלים נעשים אמא, והארון נעשה אמא, ושני הפמוטות העומדים ממולי על הארון נעשים אמא. וחיה אני רוצה שתהיה כאן. אינני מוותר על חייה.

ג

מה טוב כי ראש רעיתי מציץ אלי מתוך שמיכת המיטה הקרובה למיטתי. מתוך כך אני יודע בדמדומים אלה שדמדומי בוקר הם. מבחין אני זאת גם מקולות הילדים העולים מן הרחוב. ודאי הולכים הם עתה אל בית־ספרם. גם דרדור גלגלי האבטובוסים מעמידני על כך. כשחושך בחדר ובחלונות, ודרדור מכונית איננו נשמע ונשימת רעיתי מגיעה אלי במקוטעין מן המטה הקרובה, יודע אני כי שעת לילה מאוחרת עכשיו, אשמורה שניה או שלישית. וכשאני פוקח עיני והמיטה שעל ידי ריקה, איני משגיח באפלה הלופפת את כל הויתי ויודע אני כי יום עכשיו, צהרי יום, ורעיתי מתרוצצת אי־שם, בשוָקים וברחובות, אצל הרופאים והאחיות, כדי “להציל” כפי שהיא לוחשת אליהם לפעמים בחדר הזה, כדי “להציל”… טוב שנשימתה עולה אלי עכשיו מן האפלה. טוב שאני יודע כי לילה עתה מסביב. כמה לילות? כמה ימים? הקיץ עכשיו? החורף עכשיו? חורף עכשיו! שכן סערה גונחת מבחוץ, מידפקת על החלונות, וגשמים עזים אינם פוסקים לרדת. והנה גם פתותי שלג זעירים, אוריריים נופלים ואינם נופלים… קיץ עכשיו! שכן קרני חמה מטפסות על הארון, והחלונות פתוחים לרוחה, ורוח אינה מנשבת ודבורה אחת מזמזמת בחללו של החדר. יודע אני בקעה מופרשת למראשותי עמק יזרעאל. נחל הוא שחפר את הבקעה הזאת. עתה הנחל איננו קיים עוד, ואולם חלוקי האבן נשארו, והם מתפנקים בחלקלקוּתם לעיני השמש הרחוקה. ושני כתלים לבקעה, והכתלים מתקרבים והולכים כלפי מעלה. ועננה לבנה שרויה על פס השמים המשמש להם תקרה. וסלעים על הכתלים, ושיחים ועלי שרך, ופרחים הרבה. וסלע אחד על הכותל הימני, שממנו רואים את עמק עכו, והכרמל והים מפתח הבקעה מזה, ואת עמק יזרעאל ואת הגלבוע ואת התבור מפתח הבקעה מזה. שם הייתי רוצה לשבת בשעה הזאת.

ד

המרצוני הטוב באה המחלה הזאת, והדמדומים שבה אינם אלא מקלט רצוי לעינים שלי שנסתנוורו לאור היום, או כחתף באה עלי, כגוף זר שהפילני מן המארב ואנכי רק קרבן מקרה הנני, עבד נרצע למסובב הנעלם? הנה שאפתי כל ימי להגיע אל “הטירה הנמה” שמעבר ל“אשנב הנעול” שבנפש, ואברות כנפי שירתי יש שזעו וחדרו למגע האפל האפל הזה, הקיים ואיננו קיים – האם ניחושים היו אלה, בחינת סימפטוֹמים ראשונים למה שיבוא, או גורמים היו אלה, סיבות היו, והמחלה הזאת אינה אלא “נפילת המדרגות”, בחינת “הציץ ונפגע”, ואני שהעזתי לחדור אל הערפל, להידפק על פתחו של “גבוה”, נלכדתי פתאום יל ידי “שונים”, נפלתי בחרמו של “השטן” והרי הוא עושה בתוכי כבתוך שלו? איני חפץ לענותני בנפתולי הסברים, אין לבי הולך עתה אחרי העיונים הדקים. רוצה אני לשמוע רק מה שנפשי אומרת לי. ונפשי אומרת, מפה לאוזן היא אומרת, כי אמנם הגעתי למחוז חפצי הנעלם, כי אמנם איבדו החיים את עוקצם למעני. וגם המות אינו נורא כל כך. בטלו הגבולות והתחומים, השמות וההבדלים – יום ולילה, קיץ וחורף, אני והעולם משמשים בערבוביה עילאית ואיננו נפגעים על ידי כך. יש שאני מחזיק שעות על שעות במשענת הכסא וחושב כי יד רעיתי היא זו, וטוב לי ורוַח לי. יש שאני מכה על לבי וחושב כי על לב העולם אני מכה. ויש שאני יודע לכאורה ב“טעות” זו, והידיעה הזאת אינה מפריעה לי, ואינה מוציאה את מחשבתי מחזקתה. השלימו המדורות. המשל והנמשל חד הוא. אני, אתה והמקום – חד הוא. הכדורים האורים המרצדים לנגד עיני העצומות גלגלי מזלות הם. הערפילים האלה הלופפים את חושי ערפלי מעלה הם, שבספירתם הכסופה והדמומה מרחף־דואה עכשיו אני־אתם־העולם, כוכב־הלכת העמום שאש תמיד בוערת במעמקיו. מה מלילה? לאן הדרך? והכאב הזה? איכה יחדור הכאב אל הכוכבים?

ה

שאני תלוי בחסדי אחרים? שאם לא יגישו לי את כף השיקוי מספר פעמים ביום, אוציא כאן ככלב את נשמתי וכל חזון הכוכבים שלי ינדוף כמוץ לפני רוח? ואולם נסו נא לעשות זאת! נסו נא לשמוע את צלצול השעון בשעת חצות ולא להחליף את התחבושת שעל צלעותי? נסו נא לתת לקרח שעל ראשי להימס ולהשאיר את מצחי בדליקתו? הן לא תוכלו כזאת! הן אני הוא היושב בתוככם ואיני מניח לכם עד שתושיעוני. אני החפץ קיום־לא־קיום. אני, ששעתי בשעון המזלות לא נמלאה עדיין. כי מי אתם – אם לא אני?

ברגע שתמלא הסאה, ברגע שפעמון חיי ידפוק גמירא, תראו ותיוכחו כמה שהיות ומניעות אזמן לכם אשר יעכבוכם מלעשות את מלאכת העזרה. סערה תתחולל – ואתם בדרך רחוקה. השמשות שבחלונות האבטובוסים תתפוצצנה, הגלגלים יתבקעו פתאום. התנועה תיעצר. אם תרוצו ברגל – אבנים מקיר תפולנה ותחסומנה דרככם. שטפי מים כבירים יהפכו את הרחובות לנהרות. דליקה תפרוץ אי־שם, בקצוי הכרך, ושורת מכוניות הכבאים, שורה שאין לה סוף, תעבור כחיץ חי ביניכם ובין מותי. ההתחייבתם בנפשי? האיחרתם? שוא תתגודדו! אני הוא שאיחרתי! אני הוא שהגיעה שעתי לטבוע בנצחי! אני הוא שחפצתי כי תגישו את הכף אל שפתי ותמצאו את השינים מהודקות, כי תסירו את חבישת הקרח מעל ראשי ותראו העינים פקוחות ואינן רואות עוד… האם לא שמעתם את קולי בילל הסופה, בתרועת החצוצרות של הכבאים, בשורת המכוניות האדומות, שורה שאין לה סוף?

ו

נבהלתי משרעפי בדמדומי האֵפר הרומצים:

אם אמנם כך הוא הדבר, אם אני הוא היושב בתוככם, הנוסע ברכבותיכם, הלן מתחת הגשרים שלכם, לאמור: אני הוא – אתם, הרי שמחלתי זו שאני מתענה בה עכשיו, איננה נוגעת רק לגופי זה בלבד, הרי שגם אתם חולים כמוני! אללי! איך להעלות על הדעת, איך להגות עד גמירא, כי דקירות אלה שבגבי כי חנק זה שבגרוני, כי מועקה זו שבגבות עיני, אותות חוזרים הם, מראות ראי לעינויים מקיפים יותר עד אין קץ, בעלי פרצופים עד אין קץ, כפולי מספר עד אין קץ, שבאים עליכם באותה שעה בהמוניכם, במעונותיכם ובגלויותיכם, ברחבי החלל שאתם נחיתים בו עכשיו, אתם, הכוכבים, הדממות, היצורים והבריות, היבשות והימים, אחי, אחי החיים והמתים?! איך להעלות על הדעת, איך לחשוב עד גמירא, כי אשיות תבל כולה מתמוטטות עמדי?!

אולם כך הוא! ידוע ידעתי כי כך הוא! כי הגבולות והתחומים, ההגדרות והשמות – יריעות רמיה הן, חציצות שוא, שבאו לכסות על שלהבת היחוד הגדולה, שאין מפניה מנוס. מבשרי חזיתי זאת. מבשרי ודמי.

הנה קול דופק בלבי. הטרם אחוש כי לא רק לבי בלבד הוא זה שהוחרד, כי לב העולם הוא זה, כי שער הדמים הוא זה, כי דלת היא זו, דלת בצריף של עץ במושבה עזובה בלילות. בצריף הזה את ישנה, את שהנך המחשבה הנסתרת שלי, מחשבת אדם הנרדמת באופל, את שהנך האשה שלבי הוגה בה עכשיו. בעלך נסע מכאן – מי הוא בעלך? מי הוא “האלוהים” הער שבחסותו יטהר עליך היום? גם כן “אני” מרחוק? – בעלך נסע מכאן, ואת שכונה לבדך בצריף העץ שלך. שכינתא בגלותא. ולילה עתה. וגשמים. ורוח. והשומר מידפק על פתחך ברובה שלו, זה השומר שלחש פעם על אזנך בנשימה לוהטת: “את יכולה לישון במנוחה, בנסוע בעלך. אני שומר עליך בלילות. אני…” האת היא שנבהלת כל כך בלבי לקול הדפיקה? הפתחת לו לשומר המידפק, ההניח את הרובה ליד הדלת, הפשט מגפיו? הפתחת לו? – – –

מה החרדה הזאת, שאני חרד לך בביעותי, שכינתא בגלותא שלי, אשת לב רחוקה, שבוית תרדמות מסביב? הן ידוע אדע עתה, כי רק אשנב את בארמון אורה שקירותיו אטומים, כי רק נתיב את ביער בראשית, כי רק ניצוץ של שלהבת טמירה בלבי, לבו של עולם…עשי, עשי רצונו, אשה עזובה במחשכים. התמסרי לו, התענגי עליו, היי שלו. הן אני כבר עברתי את האשנב, הלכתי את הנתיב, הגעתי אל השלהבת הגדולה. הן אני עומד כבר בתווך, באם, בלב המאורעות. הן אני חליתי עד תום, הוצתי עד כלה, ירדתי עד השיתין, לחשוף כל רע בשרשו, כל מאן־דהוּ בטומאתו, למען גאול ופדה והתחל מחדש, הכל מחדש. אני צולל וצולל. אני מרתיח מצולה ומרתית יסודות, אני מתיך הכל בכור ההיתוכים, אני מוסר את נפשי, אני מתוח כמיתר בלב הדממה. אוי לי, האעצור כוח?

קול דופק בלבי. דופק הוא עתה בכל הלבבות שבעולם, בכל הארסינלים, בכל הפינות הנידחות שאהבה בתענוגות שרויה בהן. דופק הוא עתה במלחמת הלילה שבין השחורים והלבנים, בהרי חבש האיומים, דופק הוא עתה באיי יפאן הרחוקים, בלב המזדחלים וקרבים אל המפקד הישן שלהם והחרב המורעלת בפיהם. דופק הוא עתה בלב אם במדבר שבנה יחידה גוסס לעיניה.

קול דופק בלבי. נחלי געש הם אלה, המידפקים על קרקע העולם ורוצים לפרוץ ברגע זה מתוך לוע ההר הפעור, להטביע כפרים נרדמים וערים נרדמות, להפוך זוגות מתלכדים לאבני אש של פּוֹמפֶּיה!

זרמי מים הם אלה, העולים על גדותיהם, העוקרים גשרים ממכונם, ההורסים את הסכרים ומציפים את מִצְרַיִם של לילה רצח ודמעות.

סערה היא זו, סופה ביערות עד, המהדהדת בין הענפים השבורים, הכופפת את ראשי הצמרות ועורפתן, המפילה שורת ארנים בלילה, ענקי בראשית, ומשאירה אותם מוטלים אחריה כשורת אוזים שחוטים.

יד היא זו, יד מידפקת על ביתו השקוע בשנת של יהודי נידח בכפר הרים בגרמניה, והקול, קול עשיו, עונה אחריה באיום: “צא מכאן, אתה ואשתך וטפך וקח אל מקל הנדודים בידך ולך!..”

קול דופק בלבי.

ז

הלילה עברו הגרמנים את הרינוס, כבשו את השטח המפורז, הפרו את חוזה לוקרנו המאושר והמקויים. לאור הבוקר הגיעו בתופים ובחצוצרות אל הערים המתעוררות משנתן, חודי החניתות על קני הרובים. פרחים בדשי בגדיהם. ושתי בנות רינוס צוהלות מימינו ומשמאלו של כל אחד מהם. ממגדלי המבצרים ירו תותחי־ברכה ורשמו “מנה תקל” שחור בשמי אירופה הכחולים. אני ידעתי זאת.

ספינת האויר הגדולה ביותר בעולם נתחבטה פתאום, התחילה נעה וחגה כשיכורה. הנוסעים החוירו ופרצו בצעקה אחת נוראה. אשה צעירה נועצת צפרניה בכף ידו של בעלה היושב על ידה. היא חשה בעובר המתהפך במעיה. הטייס שליד ההגה מסובב כמטורף את הגלגל השבור שבידו. לשוא. כמיטיאור מזנק נופלת ספינת האויר הבוערת על צמרות האילנות שביער. היער אחוז להבות. מן הכפרים הסמוכים באים איכרים בעגלות, בקלשונות ובמכשירי־כיבוי. אבטומובילים טסים ותוקעים. עצים נגדעים מסביב. למחרת באה משלחת החקירה הממשלתית. אדונים בשחור ובמונוקל. במקום המפולת גלי אפר, שברי זכוכית, אברי אדם שרופים. אני ידעתי זאת.

אני ידעתי זאת – באשר קרבי התחוללו המאורעות האלה, באשר ידי היתה בהם, בחלום ובהקיץ, בסיבה ובמסובב. מטורף דעת הנני? קורי עכביש אני אורג? אינני מטורף דעת. שתים פעם שתים הן ארבע. שם שורת ההרים הגבוהה ביותר בעולם – הימַלאיה. שלושים ותשע מעלות חום לי. השעה שתים וחצי בלילה… אינני מטורף דעת. אני רק מבטא את מה שיודעים כולכם ואינכם מעיזים לבטא. אני רק אומר שכל מי ומה שאני יודע אותו, הרי זה אני – עצם מעצמי ובשר מבשרי – שאילמלא כן לא הייתי יכול לדעתו. אני רק אומר מה שהגו ואמרו אבותי ואבות אבותי בלשונות אין מספר. אני אומר שכשם שבדרמה הכתובה יש גיבורים הרבה ויצרים הרבה ומאורעות הרבה וכולם אינם אלא השלכות של נשמת היוצר האחת, כך גם בדרמה שבחיים. אני אינני אומר זאת בלבד. אני חש ברמ“ח אברי הכואבים, בשס”ה גידי השותתים דם. אני קורא לזה אני. אתם קוראים לזה אתם. אחרים קוראים לזה הטבע או האלוהים. ועוד אחרים החומר, או הרוח, או צעיף ההשליה. העיקר שהכל הוא אחד. העיקר שכל תנועת רגל וכל נקיפת אצבע קשורה ומרוקמה בכל מה שהיה, הווה ויהיה, ושכל מה שהיה והווה ויהיה מכונס בקרבי מאז ומתמיד שלא בידיעתי, והפעם – בידיעתי! העיקר שכל היצור וכל המפעל אחוזים ודבוקים זה בזה כשלהבת בגחלת, כעצמים שבתמונת העין, כראי בתוך ראי, כבאר־לחי־רואי! העיקר שאני־אתה־הוא איני צדיק ואיני ישר, באשר יש רוצח בעולם, ויש אנס, ויש כוֹרים בעולם הכלואים שמונה־עשרה שעות במכרות הפחם החשוכות למען יחם לי… ולמען יסובו גלגלי מכונותי…

ח

דוקטור, אל תעזבני הלילה.

דוקטור, מידת חומי גבוהה מאד, כנפי נחירי מתנפנפות ולוהטות, שתי רקותי כמפחות. אל תעזבני הלילה. אני ירא לנפשי.

דוקטור, אל תזוז ידך מתוך ידי. סעדני בנפתולי לבבי. היה עוזר לי במלחמתי, כי למערכה כבדה אני יוצא הלילה, למלחמת החיים והמות בקרבי. רוצה אני לדעת הלילה איזו הדרך שיבור לו העולם. רוצה אני לאצול ברכה מפי או לחדול.

כשמשון העיור, האסור בנחושתים, רוצה אני לאחוז הלילה בעמודי קדם שבקרבי ולמוטטם ולטלטלם, ולצעוק אלי, אל עצמי, אל נצחי הנצחים שבדמי: “לישועתך קויתי אדוני!”

“לישועתך קויתי אדוני!” אינני רוצה עוד לעשות את מעשי בעולם, אשר אפס קצהו אראה ואת כולו לא אראה. אני רוצה לראות את הכל.

אינני רוצה עוד שיהיו עריצים בקרבי ומדוכאים, רודפים ונרדפים, רוצחים ונרצחים – אני רוצה להיות שלם!

אינני רוצה עוד לילה ויום, זוט וגאוּת, ערוּת ותרדמה – אני רוצה להיות כולי אור, כולי גאוּת, כולי ער!

רוצה אני לדעת מה אני ומה חיי בתבל רבתי זו.

סוס שחור דוהר לקראתי מתוך ענני המזלות. אני עולה עליו. אני דוהר דרך הזמנים והדורות. אני יורד ונוקב עד התהום. אני ר' יוסף דילה רינה, מיכ’ל אנג’ילו, דוד אלרואי. אני חותר לקראת מקורו של עולם, לקראת מקורי שלי העלום. אני ירבעם בן נבט. אני אחאב. אני שלמה!

אני דוד המנגן למרגלות שאול. אני החנית הנתקעת בכותל. אני משה הרועה.

אני אדם העירום ואני מתבושש מאד.

אני הנחש.

אני גוחן על פרי העץ, בין העלעלים השעירים, ואני קוטף וקוטף.

אני טועם מן הפרי והוא מתוק לחיכי ואבדון לבשרי.

אני –

דוקטור! אינני יכול לנשום – – –

ט

אתה, האיכר ההולך אחרי המחרשה עם דמדומי בוקר בעמק יזרעאל, או בבקעת הירדן, או באדמת הבצה שבעמק חפר העזוב – אתה, אל תביט לאחור. אתה לך וחרוש!

ואם שחורים תראה והם נושאים ארון על כתפיהם והם הולכים ונעלמים להם ורגליהם באויר תדרוכנה – אתה אל תפסיק מחרישתך, אתה אל תיבהל!

ואם את פני תכיר בארון הזה, פנים ידועים לך מתמול שלשום, ואם את עיני תראה והן כבויות, ואם את שפתי תראה והן לבנות כסיד – אתה אל תשאל לשמי. אתה אל תבכה אחרי. אתה אל תאמר לי שלום.

אני חי!

אני חי באדמה השחורה הזאת הנשפכת אחריך, במחרשה הזאת, ברחשי האלם שבקרבך. אני – אתה!

אני נושא עמך את עיניך הבהירות לקראת השמש המפצעת ממזרח. אני סופג אל קרבי את אויר הבוקר הרענן, את חודי ההרים המתבהרים והולכים.

אני נושא משך הזרע. אני נשמט מבין אצבעות ידיך בגרעינים הדשנים הללו. אני נפזר ברוח.

אני נאחז בקרקע. אני מכה שרשים. אני עולה כפורחת בגשם וברוח.

אני הקמה המכה גלים. הפרי הבשל. אני החיוך בשפתי תינוקך המקדם פניך עם ערב.

אני חייך וחיי חלומותיך.

אני החיים!

ואני אנצח! בך נשבעתי כי אני אנצח!