¹

“לאחר המועצה” – אולי אין זה מדויק כל צרכו כי המועצה עוד לא נסתיימה. נגמר רק המושב הראשון ובקרוב יתכנס מושב שני שיביא את הבירורים לידי גמר. אבל גם מושב ראשון כבר עשה משהו, ואולי משהו חשוב, כי היתה התכלית של המועצה אשר כנסנו, להפנות את תנועתנו, מחשבתה, מרצה ולהטה לקראת העתיד, העתיד הקרוב, והיה ברצוננו לבדוק לשם עתיד זה את כלי ההגשמה של תנועתנו אם הם מותאמים וראויים לתפקידם. והמועצה עשתה זאת. היא עמדה על הפגם העיקרי בתנועתנו, על פגם אחדותנו, – לא אחדותנו הארגונית, או הרעיונית, – אלא על פגם האחוה, האחוה היהודית והפועלית, שבלעדיה לא יסכון הארגון והרעיון המשותף. נתגלה במועצה, במועצה כולה, הרצון האמיתי והכן לתקן את הפגם הזה. הכירו החברים, בכל אופן כל אלה שהגיעו לידי הבעת דעתם ורצונם במליאת המועצה ובוועדה שלה, שלפגם הזה אין שום הצדקה, לא רעיונית ולא מוסרית – והדבר החשוב אולי שנפל במושב זה של המועצה הוא התגלות והתגברות הרצון של תנועתנו כולה לאיחוי נפשי של הקרע, לאיחוי שלם ואמיתי, ולא להטלאה. יתר על כן: נתגלה הרצון של תנועתנו להרחבת החזית, להרחבת חזית האחדות, גם חזית אחדות־הפועלים במפלגה ובהסתדרות וגם חזית האחדות־הציונית בישוב ובעם. היו גם דיונים שהלמו את חומר השעה ותביעותיה.

כל המסובים למועצה הרגישו שמזמן לא היתה בתנועתנו ואולי בישוב כולו מועצה שביטאה את תביעות השעה בחרדה כל כך עמוקה ובנכונות חלוצית כל כך נאמנה. אם כי זו היתה מועצה של מפלגה, אחת המפלגות בעם ובישוב ובהסתדרות, לא היה זה דיון של מפלגה, גם לא של מעמד, אלא דיון של חלוצים, חלוצי העם והמולדת; ולא של חלוצים הרואים את עצמם כחלוצים היחידים של העם או של צבור הפועלים, בבחינת אני ואפסי עוד, אלא של חלוצים הרואים עצמם אחראים לכלל ולמפעל הכלל במלואם, והם דרוכים בשעה טרגית מסוכסכת זו, לגייס רצונם ויכלתם הם, רצונו ויכולתו של צבור הפועלים, הישוב והעם לקראת התעודה המרכזית של דורנו; בנין מולדת וקיבוץ גלוּיות, הקמת המדינה העברית ופיתוּחה. וצבור זה הרגיש שאין הוא מסוגל למלא את שליחותו בנאמנות ובמלוא יכולתו, אם לא יצלח לחדש בתוכו, ועל־ידי־כך בתנועה כולה, את אחדותו השלמה והנאמנה, ללא סרק, ללא סיג, ללא שיור.

אנו חלוצי הגשמה, מפלגתנו היא מפלגה מגשימה. וכתנועה מגשימה איננו יכולים להסתפק רק בבירורים עיוניים, בין שהם מדיניים ובין שהם חברתיים ובין שהם מקצועיים או משקיים. אין אנחנו יכולים להסתפק רק בניסוח של עמדה, של תכנית ובקבלת החלטות. עלינו שומה לברר באיזו מידה אנו מוכנים ומוכשרים לקיים ולבצע העמדה, התכנית וההחלטות. ומשום כך היה בירור כפול במועצה – בירור משולב של שני ענינים רחוקים ושונים כאילו זה מזה, ורבים תמהו למה אנחנו מערבבים – בירור פוליטי בבירור ארגוני על סיעה ומפלגה, ושאלו: מה ענין שמיטה אצל הר סיני? ואמנם מבחינה הגיונית אין שום קשר בין “תכנית בילטמור” ובין משטר סיעתי במפלגה. אלה הם שני ענינים נפרדים; אולם מבחינת ההגשמה וכושר הבצוע יש קשר רב. אין לנו ענין רב בקביעת פרוגרמה פוליטית. אנו רוצים לבצעה, ומבחינת הביצוע יש הכרח בבדיקת יכולתנו, ומקור יכולתנו הוא – באחדותנו. שום תכנית ציונית־מדינית, ואפילו רק המלחמה בספר הלבן, שלה מסכימים כולם, אפילו האנטי־ציונים שבקרב המתבוללים באמריקה, לא תיעשה ע"י ריזולוציה, וביטול הספר הלבן לא יוגש לנו שי מאת הפקידוּת הארצישראלית או הממשלה בלונדון. היא מחייבת מאמץ, ולמאמץ דרושים כוח ורצון. וכוחנו אנו הוא קודם באחדותנו. לשם המערכה המדינית העומדת בשעה זו במרכז חיינו, כיהודים, כפועלים, כציונים, כסוציאליסטים, שומה עלינו לבחון את כשרון המעשה שלנו, את כשרוננו לפעול במאוחד, במכוון, במגוּיס, כמחנה מלוכד ברצון ובדרך – מתוך אחווה ושותפות גורל.

חיפשנו דרכים לחישול אחדותנו. האחדות במפלגה ובהסתדרות, בישוב ובציונות. כי לקראת הבאות יש לנו צורך באחדות מכסימלית, אחדות־פועלים מכסימלית, אחדות יהודים מכסימלית.

בכמה עתונים סולף – יתכן רק מתוך שגגה – הדיון המדיני שבמועצתנו, וסלף זה יותר משהוא עלול להזיק למדיינים הרי עלול לפגוע בענין הנידון, ויש להעמיד הבירור על אמיתו. תכנית ירושלים (או תכנית “בילטמור”) לא העמדה לוויכוח במועצת מפלגת פועלי ארץ־ישראל, וגם לא תעמוד, היא גם לא עומדת עוד לויכוח בהסתדרות הציונית – ולא תעמוד, בכל אופן בטרם יתכנס הקונגרס הציוני העשרים ושנים – באשר תכנית זו נידונה, הוכרעה ונתקבלה בתנועה הציונית ומוסדותיה המוסמכים. זוהי התכנית הציונית המדינית, זו ולא אחרת. אין זאת אומרת שאסור לציוני או לחבר המפלגה לחלוק על תכנית זו. תנועתנו אנו, כתנועה הציונית כולה, היא תנועה דימוקרטית. ואחד הסימנים המובהקים של דימוקרטיה זהו החופש של המיעוט וגם של היחיד, לחלוק על דעת הרוב ואפילו על החלטת הרוב, ואין לפסול שום ציוני ושום חבר אם הוא חולק על תכנית ירושלים. אין גם לשלול ממנו את הזכות להביע את דעתו זו בפומבי, כשהוא מביע דעתו בצורה נאותה, כאשר גם מביע דעת הרוב החובה עליו להביעה בצורה נאותה, ומפלגתנו נתנה לח' קפלנסקי אחד מהמעטים בתוכנו החולקים בלבם על תכנית “בילטמור” להביע את דעתו באורגן של המפלגה ודבריו נתפרסמו בקובץ ב' של “אחדות העבודה”. ועם כל אלה החולקים על דעת הרוב ועל הכרעת התנועה יש להתוכח לא כעם עוכרים. ואת הויכוח אתם יש לנהל לא ע“י פיסול אישי, אלא כעם איש שטועה בהבנת הדברים וע”י ערעור ההגיון שבדבריו, הוכחת הטעות שבדעתו. אולם דימוקרטיה מחייבת גם את היחיד וגם את המיעוט. והחיוב הוא לא רק לנהוג כבוד בעמדת התנועה והכרעתה, אלא לצמצם את הויכוח כלפי פנים בלבד, מבלי להזיק לעמדת התנועה ומבלי לפגוע במאמציה כלפי חוץ. דרכי הויכוח הפסולים שנקטו בהם כמה ממתנגדי “בילטמור” שמחוץ למפלגתנו – דרך ההשמצה של “מחנה בילטמור”, כאילו ציוני כל העולם מחוץ להשה"צ ואנשי “האיחוד” היו כנופיה של גנגסטרים, וברצונם להשתלט על הערבים ולדכא אותם – דרך וויכוח זה אינו אלא אחד מגילויי הבריונות המוסרית שנשתרבבה לקצות המחנה שלנו, הציוני והפועלי.

המיעוט חייב לזכור שהויכוחים הפוליטיים שלנו אינם ויכוחים בינינו לבין עצמנו בלבד, לא בתנועת הפועלים ולא בתנועה הציונית כולה. הם גם ויכוחים בין כולנו, בין העם היהודי מצד אחד ובין אומות העולם מצד שני. מלבד החזית הפנימית יש לנו גם חזית חיצונית, ובויכוח מדיני יש לראות תמיד את החזית החיצונית, ויהיו חלוקי הדעות הפנימיים אשר יהיו – כלפי חוץ תתכן רק חזית יהודית, ציונית אחת, ורק התכנית המקובלת בתנועה ומוסדותיה המוסמכים, היא ולא אחרת, משמשת תכנית העם העברי. וכל המשמיץ תכניתה המדינית של התנועה הציונית מתוך חשבונות מפלגתיים פנימיים – פוגע לא במתנגד – אלא בתנועה שהוא חלק ממנה, והרי הוא משתמש לרעה בזכות המיעוט. שום עם מתוקן, ושום תנועה מתוקנת לא יסבלו את הנעשה בקרבנו – כי חלק לא מעט מהוויכוח הפוליטי אינו לגופו של דבר אלא לצרכי הוויכוח המפלגתי הפנימי. אי אפשר לבוא לאנגליה ולאמריקה ולרוסיה בשלוש או בארבע תכניות פוליטיות בשביל העם היהודי ובשביל ארץ־ישראל. המעצמות הגדולות וגם הקטנות לא יבינו שיש עם יהודי אחד ששמו “מחנה בילטמור” המורכב מההנהלה הציונית, הועד הפועל הציוני, ציוני אמריקה, אוסטרליה, ארץ־ישראל, קנדה, אנגליה וכל שאר הארצות החפשיות שיכלו להביע את דעתם, ויש עם יהודי שני של “אמריקן ג’ואיש קומיטי” ו“השומר הצעיר”, השוללים תכנית בילטמור, ויש עם שלישי שדוגל בתכנית “הפדרטיבית” של קפלנסקי. אין גם שלוש ארץ־ישראל. לעמים הזרים אפשר לבוא רק בשם עם אחד, בתביעות על ארץ־ישראל אחת, ובתכנית אחת שהוחלט עליה בתנועה הציונית ובמוסדותיה המוסמכים. והתנועה החליטה על תכנית ירושלים (בילטמור) ושרות לא כל כך נאמן עשו השבוע כמה מהעתונים האדוקים דווקא בתכנית בילטמור שתארו את הבירור המדיני במועצת פועלי ארץ־ישראל כאילו תכנית בילטמור הוצגה מחדש לויכוח פרינציפיוני וכאילו המפלגה שלנו איננה עומדת מאחורי התכנית הזאת.

במפלגתנו הוכרעה השאלה הכרעה סופית – עוד בטרם הוכרעה במוסדות העליונים; ההכרעה באה במצע המפלגה לבחירות לועידה החמישית של ההסתדרות, בועידת המפלגה האחרונה לפני יותר משנה, ובהצבעת חברינו בועד הפועל הציוני. במועצת המפלגה עומד לבירור דרך הגשמת התכנית, ובירור זה הוא חובת התנועה הציונית כולה. כל זמן שהתכנית לא היתה לעובדה – והיא עדיין איננה עובדה, אפילו ביטול הספר הלבן עדיין איננו עובדה, יש צורך לברר איך נגשים ונממש את התכנית הזאת.

המועצה לא שללה גם זכות מיעוט ובודדים לטעון מה שיש להם לטעון, נגד התכנית גופה – כי התנועה אינה חוששת שיבצר ממנה להפריך טענות אלו. ועל אחת הטענות מן הראוי לעמוד באופן מיוחד, כי טענה זו נשמעת כמעט בכל המפלגות והיא – שנוסחת “בילטמור” היא גמישה. ואמנם – היא “גמישה”. כלומר לא הכל מפורש ומפורט וקבוע כמסמרות. דבר זה נכון כלפי כל תכנית מדינית. פרוגרמה פוליטית אינה אמנה בין שתי מדינות או חוזה מסחרי – שיש בהם פרטי־פרטים, ואפילו תעודה מפורטת כזו נתונה לפירושים. החוזה המסחרי המפורט ביותר נותן מקום לספקות ולפירושים ולטענות ולתביעות ולערעורים ולשם כך הותקנו בתי־משפט מיוחדים לקבוע את הפרוש האמיתי והכונה המקורית. תכנית פוליטית ציונית אינה יכולה ואינה צריכה לפרט הכל – וכל פירוט מיותר מזיק יותר משהוא מועיל.

כשהרציתי בועידת בילטמור על תכניתנו המדינית (מאי 1942) אמרתי בין השאר:

"עדיין מוקדם לקבוע בפרוטרוט את חוקת ארץ־ישראל לאחר המלחמה. עדיין מוקדם לעמוד על כל השאלות המשפטיות המדיניות העתידות להתעורר. אולם אפשר וגם דרוש להגדיר את העקרונות הראשיים שידריכו אותנו בפעולתנו המדינית ושיונחו ביסוד החינוך הפוליטי של דעת הקהל, היהודית והכללית, באמריקה, אנגליה, רוסיה, וארצות אחרות, למען הפתרון הציוני של שאלת היהודים ושאלת ארץ־ישראל.

עקרונות אלה הם שלושה:

א) אישור מחודש, בהיר וללא דוּ־משמעות, לכוונה המקורית של הצהרת בלפור והמנדט, כי ארץ־ישראל תשוב להיות קומונוולט יהודי, כפי שהוצהר ע"י הנשיא וילסון ב־3 למרס 1919;

ב) הסוכנות היהודית לארץ־ישראל, כנאמן העולים והמתישבים העתידים, תקבל שלטון מלא על סידור העליה היהודית ותוענק בכל הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח הקרקעות הבלתי מיושבים ובלתי מעובדים.

ג) שויון מלא יובטח לכל תושבי ארץ־ישראל, שויון אזרחי, דתי, פוליטי; הנהגה עצמית לכפר ולעיר בכל עניניהם המקומיים, אבטונומיה לכל העדות – כיהודים כערבים – בסידור עניניהן הפנימיים: חינוך, דת וכו'.

“אם ארץ־ישראל תשאר יחידה פוליטית נפרדת או תצורף ליחידה רחבה יותר, כגון פדרציה של המזרח הקרוב, חבר עמים בריטי, איחוד אנגלו־אמריקני, או איגוד אחר – דבר זה תלוי יהיה במסיבות ובתנאים שלא יקבעו על ידינו, ואין לראותם מראש. ואין זה מהוה משום כך בעיה יהודית או ארץ־ישראלית מיוחדת. כולנו נהיה חלק של העולם החדש והסידור החדש, אשר אנו מקוים כי הוא יקום לאחר נצחוננו במלחמה זו. אולם יהא מה שיהיה היחס המדיני והבינלאומי של ארץ־ישראל יהודית לארצות אחרות – אנו נהיה תמיד מוכנים לקואופרציה אמיצה בינינו ובין שכנינו הערבים, גם אלה שבארץ וגם אלה שבארצות השכנות”.

ועידת ציוני אמריקה במלון בילטמור, שעל שמה נקראה התכנית, וגם הועד הפועל הציוני בירושלים, שאישר תכנית זו מצאו אף הם שאין לפרוט בהגדרת מדיניותנו לשעה זו את כל השאלות המדיניות והקונסטיטוציוניות העתידות להתעורר, כשנגיע לידי משא־ומתן רציני עם הגורמים הנוגעים בדבר – על פתרון ציוני של שתי השאלות המעסיקות אותנו: שאלת עם ישראל ושאלת ארץ־ישראל.

הועד הפועל הסתפק בקבלת סעיפים הדורשים:

א) לפתוח את שערי הארץ לעליה יהודית,

ב) למסור לסוכנות היהודית את השלטון על העליה לארץ ולהעניק לה את הסמכות הדרושה לפיתוח הארץ ובנינה, לרבות פיתוח אדמות הבוּר הבלתי נושבות,

ג) לכונן את ארץ־ישראל כקומונוולט יהודית מעורה במבנה הדימוקרטי החדש של העולם.

בועד הפועל הציוני – וגם בועידת בילטמור לא הוכרעה ולא נקבעה השאלה אם ארץ־ישראל תצטרף ליחידה ממלכתית יותר גדולה או לא – ושאלה זו לא יכלה ולא תוכל להקבע עד שהקומונוולט יקום או יאושר. אלה שנחפזו והכריזו על קץ המדינות הקטנות ועל סידור פדרטיבי של כל העולם – נתבדו כבר. פגישת השלושה בטהרן הכריזה על תקומת אוסטריה. אנגליה נלחמת על עצמאות הלבנון. רוסיה כרתה ברית עם צ’יכוסלובקיה, וצ’כיה, אבסטריה והלבנון הן שלושתן מדינות קטנות ואיש לא הציג להן – לפי שעה בכל אופן – שום תנאי על הצטרפות לפדרציות שאינן קיימות, ושאיש לא יודע אם יקומו, והתנועה הציונית היתה עושה עצמה לצחוק אילו היתה מכריזה על כניסת ארץ־ישראל לפדרציה, כפי שדרשו אנשי “האפנה” הפרוגרסיבית כביכול, כשם שהיתה עושה משגה פוליטי אילו היתה מכריזה ופוסקת שבשום תנאי לא תצטרף ארץ־ישראל ליחידה פוליטית יותר גדולה. וה“גמישות” בנידון זה היא מוכרחת ומועילה.

הטענה השניה של “גמישות” היא בשטח הגבולות. מדוע לא נאמר בפירוש “ארץ־ישראל בגבולותיה ההיסטוריים”. מבלי להאחז בגמישות של המונח “גבולות היסטוריים” – אחד המונחים הגמישים ביותר במלון הפוליטי, הרי יש לזכור תמיד שתכנית ירושלים (או בילטמור) לא באה להגדיר את מטרתנו הסופית – אלא את מדיניוּתנו בשעה זו, בשלב זה של ההגשמה הציונית. ועידת בילטמור והועד הפועל הציוני כנראה לא היו סבוּרים – ובצדק – שהקמת הקומונוולט היהודית היא ענין לעתיד הרחוק – אלא זוהי תביעה אַקטוּאַלית, ותכנה הממשי ודרכי ביצועה הם עליה והתישבות בממדים גדוֹלים ובתקופת זמן קצרה, ולשם כך – שלטון הסוכנות היהודית על עליה וסמכותה לפיתוח הארץ ובנינה, ולשם כך – מדינה יהודית.

במסיבה של עולי גרמניה נשאלה שאלה מהי האלטרנטיבה לתכנית בילטמור – אם זו לא תושג? מסופקני אם מי שהוא שאל את צ’רצ’יל, רוזבלט או סטלין מהי האלטרנטיבה לתכניתם לנצחון גמור עד כניעה ללא תנאי – במקרה שתכניתם לא תתקיים. כמו כן איני יודע אם מי שהוא שאל את בנש מהי האלטרנטיבה לתכניתו על עצמאות צ’כוסלובקיה – במקרה שלא ישיג את מבוקשתו.

אבל נראה שדוקא בנקודה זו יש לעמוד על מהירות מלאה ולא להניח שום מקום לגמישות: אלטרנטיבה לתכנית בילטמור – היא תכנית בילטמור. שום איש אינו יכול לתת הבטחה לתנועה או אפילו לעצמו שנשיג עכשיו את מבוקשנו, ושמיד לאחר המלחמה תכונן ארץ־ישראל כקומונוולט יהודית. התכנית פירושה – זהו רצונו של העם העברי, על כך יעמוד העם, וכל זמן שמשאלתו לא תנתן לו – לא יזוז מדרישתו, עד שתקום בשלמותה. התכנית פירושה גם – שאין זו משאלה בלבד אלא צורך, הכרח ומלוי התחייבות שניתנה לנו בסוף המלחמה הקודמת. ולא צורך והכרח שלנו בלבד – אלא אפשרות מדינית בין לאומית. יותר מאלה אין שום תכנית מדינית יכולה להגיד – וגם אינה צריכה להגיד. דבר חשוב אחד בשטח הפוליטי הוברר במועצה זו, או במושב זה של המועצה, שבמפלגת פועלי ארץ־ישראל אין אף איש אחד התומך בעמדה התמוהה של השומר הצעיר שעצם התביעה של מדינה יהודית, עצם הרעיון של הפיכת ארץ־ישראל למדינה יהודית – הם פסולים, ריאקציוניים, סותרים לציונות “פרוגרסיבית” ולסוציאליזם מהפכני וכו'. עמדה נפסדת זו שנתפס לה חלק מהצבור החלוצי שלנו ונתמכת בארץ ע"י קבוצת “איחוד” ובאמריקה על ידי ראשי המתבוללים של “הועד היהודי האמריקאי” – סותרת אחד הערכים המרכזיים של הרעיון הציוני – העצמאות והשויון של העם היהודי ­– לא שויון יהודים כיחידים אלא שויון העם היהודי לכל שאר העמים, ומערערת את הרצון לקבוץ גלויות גדול במולדת.

אם אנשי השומר הצעיר מניחים שהיהודים בארצם נידונו להשאר מיעוט נצחי, או שמספרם לא יעלה לעולם על מספר הערבים – אפשר אולי עוד להבין את שלילת ארץ־ישראל כמדינה יהודית, אבל אם הם רוצים כמונו שמיליוני יהודים יתרכזו שוב בארצם, ובזמן הקצר ביותר! והם מאמינים כמונו שהדבר יתכן ויקום – אין לראות בפיסול המדינה היהודית ובשלילת זכותו של העם היהודי לעצמאות מלאה ושלמה בארצו – כמובן מתוך שמירת כל הזכויות האזרחיות המדיניות והלאומיות של המיעוט הבלתי יהודי – אלא “גלגול חדש ומשונה של קרומייה יברייב” (מחוץ ליהודים). המשטר הקיים בכל הארצות הנאורות – לרבות ארצות ברית המועצות שיש בהן מיעוטים לאומיים קטנים וגדולים, אינו מספיק לארץ שבה יהיה העם היהודי עם־הרוב, העם היהודי אינו נאמן ויש לחוק בשבילו משטר של הפליה, וחכמי השוה“צ יושבים וממציאים משטרים שאין דוגמתם בעולם, משטר של שני כוחות קונסטיטוּציוניים שקולים, באשר שלטון דימוקרטי ונציגות דימוקרטית בארץ של רוב יהודי – הוא שלטון של דיכוּי והשתלטות ועומד בניגוד ליעוּדים ה”פרוגרסיביים" וה“סוציאליסטיים”.

המועצה עשתה דבר חשוב בהוכיחה שאין תומך במפלגת פועלי ארץ־ישראל לעמדה נפסדת זו של השוה"צ, – ותביעת עצמאות ושויון לעם היהודי והקמת מדינה יהודית – הוא נכס כללי ומשותף לכל חברי המפלגה, אם כי יש שהם חולקים זה על זה בדרכי ההגשמה ושלבי־ההקמה של המדינה העברית.

הבירור השני שנתקיים במועצה זו, היה בירור על אחדות תנועתנו במפלגה, בחלוץ, בנוער, בהסתדרות, והיה נעוץ בבירור הפוליטי, באשר אנו לא רק מנסחים תכניות אלא חותרים להגשמתן.

אחדות תנועתנו אינה ממצה את כל בעית האחדות, כי יש גם בעיה גדולה של אחדות יהודית, ציונית, ישובית, גם התנועה הציונית כולה אינה יכולה להסתפק בעריכת תכניות, היא צריכה לבצע אותן, והיא זקוקה לכוח, וראשית הכוח זו אחדות.

דבר הציונות לא יעשה רק על ידינו ולא רק על ידי הפועל בארץ, אף לא רק על־ידי ישוב בארץ. המערכה הציונית מחייבת גיוס כל כוחות העם. ליכוד העם, הכשרתו למערכה פוליטית, אולי קשה וממושכת, לסידור עליה והתישבות בממדים רחבים – היא שאלה לא פחות חשובה מאשר שאלת אחדותנו במפלגה, בהסתדרות, בהחלוץ ובנוער; אולם בלי אחדות פועלים לא תקום אחדות יהודית וכל פירוד נוסף בתנועתנו יחליש ויפורר את התנועה הציונית. ומי שרואה אחדות העם כסותרת ומתנגדת לאחדות פועלים אינו אלא נושא שם העם ואחדותו לשוא. מתוך הפירוד בקרב צבור הפועלים לא תרבה האחדות לא בישוב ולא בציונות.

על מה תיכון אחדותנו? יתכנו שלושה דרכים לאחדותנו: א) אחדות מוסכמת, ב) אחדות טוטליטרית, ג) אחדות דימוקרטית.

אחדות מוסכמת פירושה – קיום גופים נפרדים ועצמאיים בתוכנו; לכל רעיון, מגמה, תפקיד ארגון מיוחד, נפרד, נפרד ועצמאי; וגופים אלה באים מזמן לזמן לידי הסכם ביניהם לשם פעולות משותפות: כשאין הסכם – אין שיתוף. ז’בוטינסקי בהסתדרות הציונית, לפני יציאתו הגמורה, “השומר הצעיר” בכפר סבא, סיעה ב' במועצת פועלי תל־אביב, הריויזיוניסטים בישוב בוחרים בדרך זו של אחדות.

אחדות טוטליטרית פשוטה – שפה אחת ודברים אחדים, ללא ויכוח וחילוקי דעות. השליט – איש או חבר־אנשים דגול ונעלה – קובע ומצווה, וכל העם עונה אמן. אחדות זו הוקמה בכמה ארצות בתקופה שבין שתי מלחמות העולם, והיו גם אישים שחלמו על אחדות כזו בישוב ובציונות. מחבר “בפתח־תקופה” חולם על “אחדות” כזו לאחר שהשלטון יפול לידיו. יש גם שקוראים לאחדות זו “קולקטיביות רעיונית”.

אחדות דימוקרטית – שפירושה זיקה הדדית, דיון משותף, הרוח הויכוח והבקורת, שויון מוסרי, חופש הבחירה, הכרעת הרוב, מרות הכלל. תנועתנו הוקמה מתוך אמונה באחדות זו.

אחדות דימוקרטית שפירושה זיקה הדדית, דיון משותף, חירות הויכוח והיחיד להתנגד לדעת הרוב. אין בה אישים וחבורות שדעתם חובה על הצבור, בדיון ובבירור כולם שוים, ולאחר שנופלת הכרעת הרוב – כולם נזקקים להכרעה זו, והיא מחייבת את כולם, וגם אלה שדרכם היתה שונה ועדיין היא שונה – מקבלים מרות כולם, אלא שהכלל אינו כובל את חופש היחיד, וחרוּת הויכוח והבקורת נשמרת תמיד. חירות ויכוח בלבד לא מספיקה: יש צורך בסבלנות וכבוד לדעה שכנגד, כמובן סבלנות הדדית וכבוד הדדי – ולאחר שהוחלט הדבר – כולם מצייתים, כי הענין שהוחלט עליו אינו ענין של יחיד או של קבוצת יחידים – אלא ענין הכלל; ולכלל, ורק לכלל יש זכות ההכרעה וההגדרה; ואפילו אם הוא טועה ושוגה, עדיפה טעות הכלל מהקביעה של הפרט, כי מצפון הכלל, שכל הכלל ואחריות הכלל עולים על אלה של הפרט, או של הפרטים, ולוּ גם המעוּלים והטובים ביותר, כי הכלל כולל את כולם.

לא די לעשות למען הכלל – יש צורך לפעול בתוך הכלל על־ידי הכלל. זוהי אחדות דימוקרטית, אחדות המאמינה בכלל, ומשום כך אין לה צורך בפיצוּלים, בהסכמים, ובכפיה טוטליטרית.

לפני היווסד ההסתדרות היה ויכוח בתוכנו אם להקים הסתדרות אחידה של המעמד – שתנהל את כל הענינים הנוגעים לכלל הפועלים ברשות עצמה, או להקים פדרציה של מפלגות לשם מפעלים מוסכמים. ובשעת־רצון גדולה הוקמה הסתדרות המעמד ולא פדרציה של מפלגות – הסתדרות שאינה בודקת את דעות חבריה ואינה מטילה עליהם השקפות ואמונות – אלא מחייבת אך ורק למרות ומשמעת של פעולה. בהסתדרות זו היו אנשי אחדות העבודה, הפועל הצעיר, השוה"צ (בגלגולו הבלתי סוציאליסטי והאנטי־מעמדי), פועלי־ציון שמאל, פרקציונרים, פועלים רביזיוניסטים, פועלים דתיים בלתי מפלגתיים, פועלים מזרחיים ועוד. ולא בכדי קראה לעצמה ההסתדרות בשם ההסתדרות הכללית של העובדים העברים בארץ־ישראל, כי היתה פתוחה לכל פועל עובד ותהיינה דעותיו, השקפותיו ואמוּנותיו אשר תהיינה.

בזמן האחרון שמעתי בקרב עסקני פועלים חשובים (לא מחברי מפלגתנו) דעה שלא יתכן לשבת במועצת פועלים אחת עם אנשי הפועל המזרחי או פועלים של ציוני ב' או עם פועלים רביזיוניסטים, עסקנים אלה מאמינים רק באחדות טוטאליטארית – אלה לא יקיימו הסתדרות כללית של פועלי ארץ־ישראל. בזמן האחרון נשמעה דעה שהרוב בהסתדרות אינו יכול לחייב את המיעוט – אפילו בעניני העבודה – כי בשאלות מסוימות אפשר לפעול רק מתוך הסכם. גם אלה לא יקיימו ההסתדרות הכללית.

ההסתדרות – כפי שהוקמה על ידינו ונתקיימה עד עכשיו – מושתתת על אמונה בכלל הפועלים, ללא הבדל דעות וזרם, על שלטון עצמי של כלל הפועלים. על מרות וזיקה לכלל – ועל כבוד הדדי וסבלנות הדדית של חבריה בענינים שבלב, ושבמחשבה, ועל שוויון מוסרי של כל חבר וחבר. אמרנו – הסתדרות אחת לכל פועלי ארץ־ישראל. ודבר זה לא יתכן בלי כבוד לכל זרם, לכל דעה, לכל השקפה, גם לאלה של מעטים ובודדים; אמרנו גם הסתדרות המסדרת כל הענינים של כלל העובדים בארץ. דבר זה לא יתכן בלי הכרעת הרוב ובלי מרות וזיקה להכרעה זו.

חברות בהסתדרות בנויה על סימן אוביקטיבי – היות האדם עובד וחי על יגיעו מבלי לנצל עבודת זולתו, והחברות מחייבת רק משמעת פעולה, ואינה תלויה כלל בזיקה רעיונית. אולם בסימן אוביקטיבי יחיד זה – עם כל חשיבותו המכרעת – אין להבטיח את האחדות של פועלי ארץ־ישראל. כי אפילו סימן זה עצמו אינו חדגוני ואחיד ומלכד, אלא להיפך. יש פועל ותיק החי זה עשרות שנים בעבודה, ויש פועל חדש שרק אתמול עלה ארצה או שנמצא בארץ שנים – ורק אתמול נכנס לעבודה; יש פועל בעל מקצוע, ופועל שאין לו אלא כוח שריריו, בלי שום הכשרה מקצועית מסוימת. יש פועל שכיר, ויש פועל שעובד במשקו, במשק פועלים. יש שכיר ששכרו ירוד ונמוך ויש שמקבל שכר הוגן וגבוה. ובמשק העצמי יש פועל בקואופרציה ויש פועל במושב, יש פועל בקבוצה ויש פועל בקבוץ. ולכל אלה נוספים הבדלי מוצא, תרבות, לשון, עדה – נוסף על הבדלי דעות, השקפות ואמונות, סיעות ומפלגות.

ולמען קיים אחדותו של צבור מגוון, מסועף ומנומר זה – ותהליך הגוון וההסתעפות הוא רק בראשיתו – לא מספיקה מסגרת ארגונית בלבד, ולוּ גם מסגרת רבת אונים כמסגרת ההסתדרות. וביחוד אם נזכור שאין זה צבור סטטי, מגובש, קיים ועומד, שנתארגן לשם סיפוק צרכיו בלבד.

צבור הפועלים בארץ הוא צבור דינמי היוּלי, צומח וגדל, משתנה ומתרבה בלי הפסק ושואב בתמידות כוחות חדשים מתוך העליה, נוסף על הגידול הפנימי של הנוער הא"י, ובמידה שהישוב יגדל – ישאב לתוכו אלימנטים שונים מתוך שכבות רבות ושונות בישוב שיעברו לעבודה מתוך הכרח, כשם שעולים רבים יכנסו לעבודה מתוך הכרח, ויתרבו בתוכו קיבוצי הגלוּיות עם הקרעים והתהומות של שבטי ישראל, קרעי היסטוריה ופיזוּר, תהומות לשון ותרבות.

בתוך צבור מגוּון ודינמי זה מתרוצצים לא רק הויות חברתיות, תרבותיות כלכליות מרובות ושונות אלא גם המון מגמות רעיוניות, רוחניות ונפשיות – ושום מסגרת ארגונית בלבד, ואפילו תקיפה, עשירה ויעילה כמסגרת ההסתדרות, לא תעצור כוח לקיים את אחדותו.

לשם כך נחוץ כוח מוסרי וחזוני, מלכד ומדריך, לא של יחיד או יחידים אלא של קולקטיב אידיאי וחלוצי, שאף הוא מורכב מכל המקצועות וצורות־החיים, והגילים והשבטים, שבתוך צבור הפועלים בכפר ובעיר, בעבודה השכירה ובהתישבות העובדת אלא שלא זיקת־אינטרסים אלא זיקת חזון ויעוּד והגשמה מרתקת אותם, וקולקטיב מוסרי ורעיוני זה מדביק את כל הצבור בחזונו ומורה לו את הדרך לקראת שליחוּתו ההיסטורית תוך כדי סיפוּק צרכיו והופך אחדוּתו הארגוּנית והסטטית ­– לאחדות תפקידית (פוּנקציונלית) ודינמית, שמתחדשת וגדלה עם גידוּלו המתמיד של צבורנו וישובנו.

הקולקטיב הרעיוני והמוסרי, ששוּמה עליו ללכד באחדות דינמית את צבור הפועלים ולעצב את רצונו ההיסטורי, זהו הגוף היחיד במינו (שאין לו שם קולע ומכוון לתכנו ותפקידו האמיתי) שאנו קוראים לו בשם מפלגת פועלים א“י. זו היתה השליחות שמפלגתנו מלאה עד עכשיו בהסתדרות ובתנועת הפועלים הא”י מאז היותה, אם כי לא תמיד נקרא הגוף הזה בשם הנוכחי.

גם לצמחים חברתיים יש תוך וקליפה, וכל קליפה ששומרת על תוך חשוב ויקר – נעשית אף היא חשובה ויקרה. אבל יש שהתוך גדל והולך והקליפה נעשית צרה מהכיל את התוך החדש – ויש אז חובה לשבור הקליפה ולהחליפה באחרת למען שמור על התוך המתחדש.

והיתה לי הזכות, זו היתה זכות לא כל כך קלה, כי היא דרשה מאמצים מוּסריים ורעיוניים לא קטנים להשתתף פעמיים בשבירת קליפת המפלגה בארץ.

הייתי חבר במפלגת פועלי ציון בארץ מועידת היסוד בסוכות תרע“ז, והשתתפתי בועידה האחרונה שלה בחורף תרע”ט. יחד עם חברים אחרים נלחמתי אז על פירוק המפלגה לשם הקמת “אחדות העבודה”, לא משום שחדלתי להאמין בעקרונותיה – אלא שהקליפה הארגונית לא הלמה עוד את התוך שגדל בינתיים והקיף עוד חוגי פועלים, – ולפני 25 שנים נוסדה “אחדות העבודה”.

ושוב היתה לי הזכוּת, להיות חבר ב“אחדות העבודה” מיום יסוּדה (אדר תרע"ט) ועד פירוּקה (טבת תר"ץ) ושוב הייתי בין אלה שדרשו לפרק את “אחדות העבודה”, לא מפני שהרעיון של “אחדות העבודה”, נתבדה, אלא מפני שהקליפה לא הלמה עוד את האפשרות המורחבת של התוך המתחדש, ויצרנו קליפה חדשה יותר רחבה של מפלגת פועלי ארץ־ישראל ואין זה השלב האחרון הסופי, כי אין שלב אחרון וסופי באחדות הדינמית של תנועתנו. כך היה הדבר גם בתחום תנועתנו בגולה. בטלנו הקליפה של הברית העולמית של פועלי ציון למען הקים קליפה יותר רחבה שתכיל גם צ“ס, ואחר כך של ה”התאחדות".

רק תנועה מאובנת מגיעה לידי קידוש מוחלט של קליפה ארגונית, ואינה מסוגלה לחרוג ממסגרתה למען העלות את תכנה. ואנחנו עומדים לפני צורך זה במפלגה, בהסתדרות, בנוער, בהחלוץ. והויכוח שמתנהל בתוכנו בכל השטחים האלה – אינו ויכוּח על תוך. התוך משותף לכולנו. ערכי תנועתנו לא נשתנו. אמיתם לא הופרכה, לא זוּעזעה, לא דהתה במשך 40 השנים מיום קיום תנועתנו, להיפך, כל אחד מערכיה נתאמת, נתעמק, הוּבהר הרבה יותר מאשר היה לפני 10, 20, 30 שנה.

ואין ויכוּח בתוכנו על תכנים מוּסריים ורעיוניים – עבודה או ניצוּל, הגשמה עצמית או תביעה מאחרים בלבד, חלוּציות או לא וכדומה. יש ויכוּח על מסגרות נפרדות וכלים מפוּצלים ומחיצות מסורתיות – באיזו מידה הם הולמים את הצרכים החדשים, את המסיבות המשתנות, את המציאות המתחדשת. המתאימה קליפת־אתמול לתוך של מחר.

בבירוּרים אלה עמדנו על הפגימות שנתגלו בצבת הראשונה של תנועתנו, – במפלגה, כלומר באותו הליכוּד המוסרי והרעיוני של נושאי החזון והיעוּד ההיסטורי הציוני־הסוציאליסטי, אשר עליו שוּמה להפעיל את כלי ההגשמה בהסתדרות ובהחלוץ, בנוער, ובישוב, בציונות ובעם. כי שוּמה עלינו עכשיו להרים משא גדול וכבד – ובלי שהמנוף יהיה שלם וחזק וללא פגם – לא נעשה המלאכה. והמנוף נסדק. המועצה היתה מאוחדת – לא רק במחשבתה אלא גם בלבה, שיש לתקן את הפגם. אך לפי שעה לא נתגלתה בה היכולת המלאה לעשות זאת. ויש שני דרכים לתיקוּן. במושב השני של המועצה תוכרע הדרך: תיקוּן דרך ההסתדרות או תיקוּן דרך המפלגה.

מה זה תיקוּן דרך ההסתדרות? אם המצב הפנימי במפלגה נשאר בעינו והסיעה ממשיכה להתקיים נוכרח לבוא לצבור הפועלים כולו בבחירות חדשות לועידת ההסתדרות בזמן הקרוב ביותר, נביא לפניו את דבר שליחוּתנו, לא זאת שעשינו עד היום, זכות־אבות לבד לא מספיקה לתנועה; נביא את השליחוּת המוּטלת עלינו עכשיו ובעתיד הקרוב, נביא לפניו תכנית פעוּלתנו בשעה זו, בהסתדרות ובציונות, תכניתנו המשקית והפוליטית, ונדרוש ממנו מנדט מחודש ליצור רוב יציב ואחיד, ללא תנאים וללא סייגים וללא סיעה, להבטיח אחידוּת, קביעוּת, אחריות קולקטיבית בהסתדרות ולהכשיר את ההסתדרות למילוּי תפקידה במערכה הגדולה העומדת לפנינו; וכשדבר זה ייעשה נחדש את המאמץ לאיחוּד התנועה – נפנה לסיעה ב', לסיעות האחרות בהסתדרות להקים איחוּד ציוני סוציאליסטי יותר מקיף. זוהי דרך הכרוכה בבזבוז כוחות, במריבת־אחים, באיבוּד זמן, והזמן שלנו יקר עכשיו מאין כמוהו, אבל בדלית ברירה נוכרח ללכת בדרך זו.

ויש דרך שניה, דרך תיקון המצב במפלגה מיד, תיקוּן מלא ונאמן, ללא סייג ותנאי ושיוּר. ואני מאמין שכל חבר שעדיין לא אבד לו חוּש החברוּת וחוש האחריוּת, צריך לתת יד לדרך השניה, להקמת אחדוּתנו הפנימית, החזרת האחוה המלאה והשלמה בתוכנו בלי סיעות ומחיצות מלאכוּתיות, למען נוכל לצאת מאוחדים ושלמים לתנופה חדשה של איחוּד, – איחוּד ציוני־סוציאליסטי במפלגה ואיחוּד הסתדרותי בהסתדרות העובדים, ולהקמת אחדוּת־ציונית לוחמת ויוצרת בישוב ובעם. והתיקון דרך המפלגה אינו מצטמצם בחיסול הסיעה והסיעתיות. חיסוּל סיעות בלבד לא מספיק. יש להקים ולקיים שוּתפות־חברים נאמנה ומלאה, ערה ואקטיבית, כי אחדותנו נפגמה באשר התרופפה השותפות בתוכנו, השותפות במחשבה ובעשיה.

היו לכך שתי סיבות ראשיות.

ראשית תנועתנו היא במהפכה נפשית, במהפכה העמוקה ביותר, שהתחוללה בהיסטוריה היהודית בדורותינו, מהפכה שנעשתה ע“י קומץ של צעירים יהודים, ציונים־סוציאליסטים בין שנשאו שם זה ובין שלא התגדרו בשמות עוד לפני מלחמת העולם הראשונה; צעירים אלה לא רק מרדו בגלות, אלא מרדו בציונות, בסוציאליזם, בציונות כפי שהיתה אז ובסוציאליזם כפי שהיה אז, והניחו לפני כארבעים שנה היסוד לתנועת הפועלים הארצישראלית ­– תנועה זו שינקה ולמדה מהרבה תנועות אחרות, אבל הלכה בדרכה המיוחד, וכל דימוּי בינה לבין הליבוֹריזם הבריטי, הסוציאל־דימוקרטיה הגרמנית והקומוניזם הרוסי יש בו יותר מסלף ­– יש בו טמטום מוח ולב וחוסר כשרון להבין טיבה של תנועת הפועלים בארץ־ישראל. היסודות שהונחו בתנועתנו קיימים בכל רחבי צבור הפועלים – לא רק במפלגה ולא רק בהסתדרות. – הם קיימים גם מחוץ למפלגה. ב”השומר הצעיר“, ב”העובד הציוני“, הם קיימים אפילו מחוץ להסתדרות. ב”הפועל המזרחי", בנוער של "ציוני ב' ", בקיבוצים שלהם. אבל מאז נפלו כמה דברים בעולמנו ובעולם הרחב: היתה מלחמת עולם הראשונה, שהרסה בלי שתבנה, נוּתקה היהדות הרוסית, והניתוק קיים כבר כעשרים וחמש שנים, היה קרע ופילוג בתנועת הפועלים העולמית; נכנסנו למסגרת יחסים בינלאומיים חדשים שלא היינו רגילים להם, אנחנו שרובנו המכריע הוא ילידי ויוצאי ארצות אירופה, לרוב ארצות אירופה המזרחית והדרומית, הועמדנו פנים אל פנים עם גורם עולמי חדש וזר לנו, משונה, רב־סבכים, וסתירות – העם האנגלי והאימפריה הבריטית, והיחסים היו לפעמים יחסי קואופרציה ולפעמים יחסי היאבקות: קם הפאשיזם, קם הנאציזם, בא נישול המוני של יהודים, באה התמוטטות חיי היהדות באירופה, בא חורבן יהודי גדול; פרצה מלחמת עולם שניה, קמו צירוּפים עולמיים חדשים: של רוסיה, אמריקה ואנגליה ובכל אחת מאלה מתחוללים שינוּיים גדולים, שאנחנו רואים רק את ראשיתם, וכוחות האתמול והיום והמחר פועלים בערבוביה, עולמות נהרסים ונבנים, ויש שכוח מהפכני של אתמול יהיה מחר כוח מייצב וכוח יציב של היום – יהיה כוח מזעזע של מחר, ורק נביאים וטפשים בטוחים בפרוגנוזות ויודעים בדיוּק השתלשלות הדברים מעתה.

ובינתים קיבוּצים יהודים שלמים הושמדו. וקיבוצים יהודיים אחרים, אשר עד עכשיו לא שמו לב להם במידה מספיקה עומדים בסכנה גדולה, ועלינו להציל אותם, ותנועתנו שהיא תנועת הגשמה, טרודה במעשיה, אבל לא יחד ולא בשותפות; והשינוּייםֹ שמתחוללים ומתרחשים ובאים לא עקבנו אחריהם במחשבתנו באופן קולקטיבי ולא ביררנו אותם לעצמנו, ואחד רואה או מדמה שרואה משהו בפינה אחת והשני רואה או מדמה שרואה משהו בפינה אחרת, ויש מבוכה ותהיה וחילוּקי דעות מדוּמים ואמיתיים. לא שנתערערו ערכים יסודיים של תנועתנו. להיפך, למרות כל השינוּיים שנתחוללו בעולם, עקרונותיה של תנועתנו, לא רק הערכים המרכזיים והכוללים של ציונות וסוציאליזם, אלא כל ערכי היסוד של תנועתנו: חלוציות, עבודה, חברת עובדים, הגנה, הגשמה עצמית, עברית, תרבות מקורית, המלחמה הפוליטית, של ההתישבות החקלאית, התישבות עובדת, קבוצה, מושב, קואופרציה, איחוּי קרעי השבטים, קרעי היסטוריה ופיזוּר, ארגון ממלכתי וקוממיות ממלכתית, עצמאות מעמדית ושלילת התבדלוּת מעמדית, אחדות העם והישוב, עזרה הדדית, עבודה עצמית, אחדוּת פועלים, אחדות פועלים יהודים, כיבושי ענפי עבודה, יצירה משקית, עצמאות משקית, חינוּך נוער, שויון האשה, קואופרציה עם שכנים, שלום ובטחון ועוד – כל הערכים האלה מהוים עיקרי חיינו, הם עומדים וקיימים, מתבצרים ומתעמקים, ומעידים על האמיתות הגדולה של תנועתנו, אבל בינתים הסתעפה והתרחבה פעולתנו; יש פעולה מקצועית ענפה ומסועפת, המקפת רבבות פועלים בהרבה ענפי עבודה – ותיקים כביכול וחדשים, יש קואופרציה ענפה ומסועפת בעיר ובכפר, יש מפעלי שיכוּן, יש מוסדות כספיים, מסחריים וקבלניים, יש התישבות עובדת וצורות שונות של התישבות זו, יש עתונות, מפעלי תרבות ובתי־ספר וחינוך. יש עניני כנסת ישראל, יש עניני ההסתדרות הציונית והסוכנות היהודית, יש עניני עליה וחלוץ ונוער בארץ ובגולה, יש פעולה פוליטית, משקית, תרבותית. וכל העבודה בולעת כוחות, וכל הכוחות אינם מספיקים לעבודה המוטלת על כל אחד ואחד. וכל אחד מתרכז בשלו, במלאכתו, בשליחותו. וההסתעפוּת וההתרכזות מביאה בלי משים להתרופפות השוּתפות. אין אני יודע מה נעשה בתוך הקיבוץ המאוחד ובחבר הקבוצות ובמושב העובדים – לא מפני שזה איננו מעניני. אני שותף לקיבוץ ולקבוצה ולמושב. ואינני יודע מה שנעשה בהסתדרות – לא מפני שההסתדרות לא נוגעת לי; והוא הדין לחבר הקיבוץ והמושב – הוא אינו יודע מה שנעשה בחבר הקבוצות ובאגודה מקצועית ובהנהלת הועד הלאומי – אם כי הוא שותף לכל אלה. ואין הזמן ואין הכוחות ואין היכולת מספיקים. ונוצרות רשוּיות רשוּיות. וכל רשות יש לה ראיה שלה, חוג שלה, גישה שלה. על ידי כך יש שהראיה מתעמקת או נעשית חד־צדדית, משום שכל אחד מרוכז בשלו, במפעלו, והוא שוכח שכל מפעל אינו אלא מפעל חלקי. הוא רואה בו חזוּת הכל כי הוא משקיע בו כל חייו, ואיננו יודע ומכיר למדי מפעלים אחרים, והוא דן על הכל מבחינת מפעלו. ועל ידי כך נוצרות באופן מלאכותי ראיות שונות בתוכנן, כאילו היו בתוכנו ניגוּדים אידיאולוגיים. הניגוּדים האלה ברובם הם מדומים ובדוּיים – כי לא הכזיבה אמת תנועתנו. אין עוד תנועה בעולם שנתאמתה כל כך. ההיסטוריה במשך ארבעים השנים האלה הוכיחה את אמיתוּת הערכתנו ודרכנו, יצירתנו ומלחמתנו; לא אמיתה של תנועתנו נפגמה, אלא שלמותה הפנימית, דוקא מפני שכ“כ הרבה הצליחה. תנועתנו עמדה בפני כל הזעזועים שחלו בעולם, בעם היהודי, בארץ, ויצרה ופעלה וכבשה ולחמה – אבל לא יצרה ולא פעלה ולא כבשה ולא לחמה יחד – לא תמיד יחד, לא במידה מספיקה יחד. ויש צורך בהגברת השותפות בתוכנו, שותפות המחשבה ושותפות המעשה. יש צורך שנחשוב יותר בצותא ולא כל אחד בפני עצמו. ויש צורך שנהיה שותפים יותר למעשה הכללי, כל אחד למעשה חברו. שלא יהיה ענין הקיבוץ והמושב רק ענין של חברי הקיבוץ והמושב, אלא ענין של כל חבר וחבר וענינו של הכלל כולו. ולא יהיה ענין האגודה המקצועית והיאבקותו ענין רק לחברי האגודה המקצועית בלבד, אלא ענין החברים החיים במושב ובקבוצה וענינו של הכלל כולו: ולמען הגביר השותפות יש לחדש בתוכנו האחוה האמיתית במחשבה ובמעשה; ויש צורך להרחיב את השותפות והאחווה. עלינו להרחיב תחומי האחדות והשותפות והאחווה. יש 70 אלף פועלים בלתי־מפלגתיים בהסתדרות, יש לצרף אותם לשותפות הזאת, שותפות המחשבה והמעשה, האחריות וההכרעה. ויש סיעות אחרות בהסתדרות. יש צורך לכלול אותן בתוך השותפות הזאת; ארבעים שנות פעולתנו לא נתנו יסוד לפירוּדים המפלגתיים בתוכנו ולא הצדיקו את המחיצות הנפרדות. ויש צורך להרחיב את תחומי ההסתדרות שלא ישארו למעלה מארבעים אלף פועלים מחוצה לה, כי אם ההסתדרות תקיים אחדות־פועלים בתוכה לא יהיה צורך בשום ארגון נפרד. לא די לקרוא להסתדרות בשם הסתדרות כללית, צריך להשליט בתוכה יחסי חברים של כבוד הדדי וסבלנות ואחווה למען יוכל כל פועל, חפשי או דתי, ציוני ב' או ציוני א', חבר “השומר הצעיר” וחבר בית”ר, ציוני או לא ציוני, כי יש גם פועלי “אגודה” ופועלים קומוניסטים ואחרים – להיות בתוך ההסתדרות. אין כל צורך לבדוק בדעות של הפועל – כל זמן שהוא מקיים באמונה את חובותיו לכלל. כי בהסתדרות יש רק משמעת פעולה, ולא זיקת רעיון.

העמקת האחווה והרחבת תחומי האחדות, גם במפלגה וגם בהסתדרות, זהו צו השעה – כי המלאכה העומדת לפנינו היא קשה מאין כמוה.

והדבר החשוב שקרה במועצה: נתגלה הרצון לעשות שני הדברים: גם לחידוּש אחדותנו ושלימוּתנו הפנימית וגם להרחבת התחוּמים. וזהו התיקון דרך המפלגה: חיסול הסיעה, חזרת כל החברים לפעולה, אחריות ומרוּת, – מרות מוחלטת ללא תנאי וסייג, שיתוף מלא ונאמן של כל חלקי התנועה, פעולה מאוחדת להקמת איחוד ציוני־סוציאליסטי מקיף וקריאה לשומר הצעיר להצטרף – מתוך מתן אפשרות לקיום זמני של 2–3 שנים כחטיבה שלמה בתוך המפלגה, עד ההתמזגות הגמורה, עידוּד איחוּדה של התנועה הקיבוצית בשלימותה – חבר הקבוצות, הקיבוץ המאוחד, הקיבוץ הארצי והקבוצות הבודדות, כמובן בלי כל כפיה מבחוץ, בירוּרים רציניים ושיטתיים במפלגה על השאלות האידיאולוגיות והארגוניות של תנועתנו. –

אבל לא היה סיפק, זמני או נפשי, או שניהם יחד, למועצה זו לבצע את רצונה, והוחלט על מושב שני בשבועות הקרובים. במידה רבה לא קם הדבר בגלל סיעה ב' בתל־אביב – שלא יכלה או לא רצתה עדיין להחליט על התפרקותה.

כל זמן שמפלגתנו אנו אינה שלמה בתוכה – כל דיבור על איחוד עם מפלגות אחרות אינו אלא דיבור שוא. וחברי סיעה ב' בתל־אביב אולי אינם יודעים איזה מעצור שמשו במועצה בתנופת תנועתנו לקראת הבאות. ואם חברי סיעה ב' תובעים בכנות ובאמונה איחוד עם השומר הצעיר – עליהם לדעת שהם העיכוב הרציני ביותר לאיחוד זה.

וכשתחוסל הסיעה ותקום השלמות והמרות והאחריות המלאה במפלגתנו – היתכן למעשה איחוּדנו עם השומר הצעיר? ידעתי שרבים הרוצים בכל לבם באיחוד זה – מפקפקים באפשרותו המעשית.

כל זמן שההרס הפנימי במפלגתנו נמשך היה כל דיבור על איחוד – רק דבר שפתים שאין לו שחר, ולא הייתי מוכן להשתתף בדיבור הזה. אם יתוקן עכשיו המצב הפנימי במפלגה – אני מאמין שהדבר יתכן. הייתי ונשארתי איש ריב של השומר הצעיר בשטח הפוליטי, וברור שאיחוד בינינו יתכן רק על יסוד תכנית ירושלים (בילטמור). אם האיחוד יהיה פרוגרמטי – ואף על פי כך אני מאמין באפשרות האיחוד. את עניני תנועתנו יש לראות ראיה דינמית ולא סטטית. במצב הקיים האיחוד הוא אבסוּרד. אבל אם יש בנו כוח ורצון לחדש את שלימותנו הפנימית, את חסננו המוסרי, את אחדותנו הנאמנה, והמפלגה בשלמוּתה תשמש כמקודם מרכז משיכה להמוני פועלים, ובעוד חדשיים נכנס ועידה ציונית־סוציאליסטית של פועלים בלתי מפלגתיים שיצטרפו למפלגה, ונצא בתנופה גדולה, תנופה פוליטית ורעיונית, לחישול כלי ההגשמה, ליצירת איחוד ציוני־סוציאליסטי מקיף, להרחבת תחומי הסתדרות העובדים, לליכוּד חשוב במלחמתנו הפוליטית, להפעלת התנועה הציונית – לא יתכן ש“השומר הצעיר”, כוח חלוצי זה שהוא עצם מעצמנו ובשר מבשרנו, יעמוד מנגד. גם “השומר הצעיר” אינו קופא על שמריו, לא חשוב מה שכתוב על דפי ה“משמר”. התסיסה שבתוך השוה“צ אינה באה לידי ביטוי בעתונו, ולא כל מה שכותב בעל המאמרים מביע את אשר בלב התנועה כולה, לא תמיד הוא מביע אפילו מה שבלבו הוא, וכשאני שומע מי שהוא מהם מדבר דברים רעים – אינני חושב שהדיבור הרע ממצה את כל הוויתו – אני דן אותו על פי מעשיו ולא על פי דבריו. והמעשה שהוא עושה הוא המעשה שלמד מאתנו, ועושה אותו בנאמנות ולא בלי כשרון. לא באמירתו אלא בעשיתו ובחייו של אדם יש למצוא את אמיתו הפנימית, משום כך אני מאמין בחלוץ בית”רי ובחבר של “הפועל המזרחי” ובנוער העובד של ציוני ב' ובנער יהודי שעדיין איננו פועל אלא יהיה לפועל – ורק מתוך אמונה זו יכולנו להקים את “החלוץ”, כי “החלוץ” תפקידו להפוך יהודים שאינם פועלים – לפועלים, לציונים, לסוציאליסטים. ואני מאמין בכל יהודי – אם הוא ציוני שיש לעשותו לציוני טוב, ואם איננו ציוני – שיש לעשותו לציוני.

כי יש להאמין באפשרות הגנוזה באדם ולא רק בהוויתו הנוכחית. בכל אחד מאתנו צפונות הרבה אפשרוּיות – טובות ורעות, ואין העולם מתחלק לשחורים ולבנים, חלק כולו שחור, וחלק כולו לבן, ואין איש מאתנו ואין גוף בתוכנו כולו טוב או כולו רע. וסוד היצירה ההיסטורית הוא – למצוא מסילות ללבבות וּלגלות באדם את הטוב שבו, וּלהגביר את היצר הטוב על היצר הרע, ורק מי שמסוּגל למלאכה זו כלפי עצמו – יצלח במלאכת זו גם כלפי אחרים. ואיני מוכן לחרוֹץ משפט “השומר הצעיר” על־פי דיבוּריהם בלבד – אותו החלק מדיבוּריהם שהם לדעתנו רעים – כלום בתוכנו אין דיבוּרים רעים? –“. מהוּתם האמיתית תקבע ע”י מעשיהם – ומעשיהם אינם שונים בהרבה ממעשינו.

במועצה התברר, שיש חברים בגופים התישבותיים העומדים בראשי המפעלים הגדולים ביותר של תנועתנו – ויש להם בכל זאת הרגשה שהם כאילו בנים חורגים. יש הרגשה כזו בקיבוץ המאוּחד ויש הרגשה כזו בחבר הקבוצות ויש הרגשה כזו בארגון המושבים. לכולם נדמה שאין התנועה עומדת מאחריהם, שכאילו מתנקשים בהם, מתנכרים להם, אין סובלים אותם ושום גוף אינו יודע שהרגשה זו ישנה גם בגופים אחרים, אם כי בעיניו הם נראים כילדי שעשועים של התנועה. אבל כולם יחד אינם יודעים שיש אלפי פועלים בודדים בעיר ובמושבה ולהם יש הרגשה מרה יותר – הרגשה של יתמוּת ובדידוּת שלמה, והרגשתם זו הרבה יותר מוצדקת מהרגשת אנשי הגופים ההתישבותיים. אין הפועל יכול להסתפק בחלקו כמשלם מסים ומצביע בשעת בחירות. דרושה לו הרגשת שותפות ואחווה – דרוש שכל אחד מאתנו ידע שהוא שוּתף גם לחבר הקבוצות וגם למושב וגם לקואופרציה גם להיאבקוּת הבודד; אנו צבור גדל והולך, עם ריבוּיינו מסתעפת פעולתנו ומתגוונים תפקידינו. לפעולה המקצועית, הקואופרטיבית, ההתישבותית, החינוּכית והפוליטית – דרושים כמובן כלים מיוחדים, מותאמים לתפקידם המיוחד, וגופים גופים שונים מתמכרים כל אחד לתפקידו, למפעלו, לצורת חייו, לחזון חייו – בתוך המאמץ הכללי, הפועלי והציוני. ולמען שלא נתפורר, נתפזר, נתבודד וניגזר לקרעים – יש צורך בטיפוח השותפות המוּסרית, הרעיונית והארגונית, שתאחה את כל החלקים, הגופים, המפעלים, הגושים והיחידים, ושנקיים בתוכנו אחוה – אחוה יהודית ואחוה פועלית.

זהו הדבר אשר המועצה בירושלים צוותה עלינו – בדרכנו לקראת העתיד, לקראת תנופה ציונית גדולה בישוב ולקראת תנופת איחוד ציוני־סוציאליסטי מקיף: להצטייד באחוה רבה, ועל כל החברים לזכור שאחוה באמת לא ניתנה לחצאין.

היבצר הדבר הזה מאתנו?–