ד"ר א. פּושטר

 

מבוא    🔗

עסקי האשראי, במובנה הרחב של המלה, הם היסוד לפעולת הבנק, העסקים האקטיביים העיקריים שלו והמקור החשוב ביותר לרווחיו. השיטה האנגלית רואה אמנם את עיקר תעודתו של הבנק בשמירת הפקדונות של הציבור, אולם גם לפיה – הפעלת חלק מן הפקדונות לצרכי המשק היא יסוד חשוב במעשה הבנקאי. הבנק מופיע כאן כמתווך: מקבל אשראי ממפקידיו ונותן אשראי ללקוחותיו, עושה את הפקדון אשראי.

הפקדונות הם המקור העיקרי של עסקי האשראי, מכיון שהם עולים – בדרך כלל – פי-כמה על ההון העצמי של הבנק, המשמש כרגיל להשקעות קבועות יותר (מקרקעים, השתתפויות בעסקים, הלואות ארוכות-מועד וכו'). ודרושה התאמה בין עסקי האשראי של הבנק לבין עסקיו הפסיביים, ובהם ביחוד הפקדונות, וזה נעשה על פי כללי הליקבידיות, שנקבעו בארצות שונות לאור הנסיון. מכיון שהפקדונות ניתנים לבנק ברובם המכריע לזמנים קצרים, צריכים גם עסקי האשראי להיות מסוג כזה, שיהא אפשר לממש אותם בזמן קצר לפי הצורך.

מכאן – לחלוקה היסודית של האשראי, – לאשראי מסחרי (Comercial Credit) או אשראי למחזור עסקי, ולאשראי לפיתוח (Development Credit) או אשראי להשקעות.

אשראי מסחרי משמש למימון המחזור של העסק והוא משתלם – כמעט באופן אוטומטי – במהלך המחזור ומתוכו. למשל:

בעל תעשיה מקבל אשראי לקניית חמרים או סחורות; לאחר עיבוד החמרים או מכירת הסחורות ניתנת לו אפשרות לסלק את החוב.

בעל עסק (מסחרי, תעשייתי וכו') מקבל אשראי על סמך שטרות מסחריים (בצורת דיסקונטו או בחשבון חוזר דביטורי), כגון שטרות של בעל תעשיה בעד חמרים שקנה אצל סוחר, או שטרות של סוחר קמעוני שניתנו לסוחר סיטוני בעד סחורות, או שטרות של סיטונאי לבעל תעשיה בעד סחורה. במהלך העסק צריכים השטרות האלה להשתלם מתוך המחזור, מתוך מכירת הסחורות ע"י חותמי השטרות (חוץ במקרים יוצאים מהכלל, כגון הסתבכות בחובות, פשיטת רגל לרגל הפסדים או הנהלה לא טובה וכו').

פרדסן או בעל משק חקלאי מעורב מקבל אשראי עונתי כדי לכסות את הוצאות-העיבוד העונתיות המורכבות משכר-עבודה, חמרים וכו'. עם מכירת היבול יהיה, בדרך כלל, באפשרותו של הלווה לסלק את האשראי העונתי הזה, כמובן אם האשראי ניתן לפי מכסה זהירה, ופדיון היבול ייכנס לבנק.

מתוך הדוגמאות הללו אנו למדים, שהמימוש של אשראי רגיל בא כאילו באופן אוטומטי במהלך המחזור. המימוש הוא אפשרי וקל, ביחס, גם אם מטרת האשראי לא הושגה במלואה, כגון שהסחורה לא נמכרה בשלמותה, מכיון שעדיין נשארת האפשרות להקטין את מלאי הסחורות, להגביל במידה ידועה את האשראי ללקוחות או לקבל אשראי מסחרי ממקור אחר כדי לסלק את החוב לבנק.

לא כן אשראי לפיתוח, המשמש להשקעות חדשות במנגנון הייצור או במנגנון המסחרי של מפעל חדש או קיים. למשל: אשראי לרכישת מכונות חדשות שתקופת שימושן 20–10 שנים, ולרכישת מכשירים שתקופת שימושם 5–3 שנים; לרכישת מגרש שקיומו בלתי מוגבל; וכן אשראי ליצירת “אוסם הברזל” של עסק מסחרי, ז.א. חלק המלאי שאינו ניתן לפגיעה אלא עם חיסולו הגמור של העסק.

ברור שאשראי מסוג זה אינו יכול להשתלם מתוך המחזור השוטף, כי אם מתוך הרווחים של העסק או מתוך הון-השקעה חדש (ע"י כניסת שותף, הוצאת מניות ושטרי-חוב). הרווחים הבאים בחשבון כמקור לסילוק אשראי-פיתוח הם קודם-כל אותו חלק של הריוח ברוטו המשמש לאמורטיזציה של הרכוש שבו הושקע ההון, אחר כך הריוח הנקי במידה שהוא נשאר בתוך העסק. על-כל-פנים אין אשראי-פיתוח יכול להשתלם אלא בתקופה ממושכת יותר.

הרכוש של כל עסק (מסחרי, תעשייתי, חקלאי) מתחלק, כידוע, לשני סוגים, לפי מידת קביעותו במפעל ולפי מידת מימושו במהלך העסק או בשעת חיסולו. ואלה הם: א) רכוש מושקע (Fixed Assets): מקרקעים, מכונות, מכשירים, “אוסם הברזל” של מוּצרים וגלם שאינו ניתן לפגיעה וכו‘. ב) רכוש שוטף (Floating Assets): קופה ופקדונות בבנקים, שטרות מסחריים, חובות פתוחים, מלאי נוסף של חמרים גלמיים, סחורות מוכנות או מוכנות-למחצה וכו’.

עיקרון חשוב של תורת המימון הוא, שהרכוש המושקע צריך לבוא מתוך ההון העצמי או ע“י אשראי ארך-מועד; כל מימון באשראי בנקאי רגיל וקצר-מועד סכנה חמורה בו לקיום המפעל. לא כן המימון של המחזור העסקי שאינו מחייב אלא הגדלת הרכוש השוטף ויכול להיעשות ע”י אשראי בנקאי רגיל.

היחס בין שני סוגי הרכוש שונה בכל עסק ועסק. יש הבדל גדול בין עסק מסחרי לבין עסק תעשייתי: בעסק מסחרי מרכז הכובד הוא ברכוש השוטף, בעסק התעשייתי נודעת, בדרך כלל, חשיבות גדולה יותר לרכוש המושקע. לכן, האומר “אשראי פיתוח” מתכוון, לרוב, לאשראי תעשייתי, מכיון שהתעשיה היא הזקוקה ביותר לסוג אשראי זה (גם החקלאות המעורבת והפרדסנות דורשות רכוש מושקע גדול). אבל לא כל אשראי הדרוש לתעשיה הוא אשראי תעשייתי במובן אשראי-לפיתוח, כי גם התעשיה זקוקה לאשראי מחזורי רגיל.

לא תמיד אפשר לקבוע לפי צורתו החיצונית של האשראי הניתן ע"י הבנק, אם זה אשראי מסחרי או אשראי להשקעות. יכול אשראי להיות ניתן על סמך משכנתא של מקרקעים ולשאת אופי של אשראי מחזורי, וכן יכול אשראי על סמך שטרות (של בעל-בית שניתנו לקבלן או לסוחר חמרי-בנין) לשאת אופי של אשראי להשקעות.

אַמת-המידה החשובה ביותר להבחנת אפיו של האשראי הוא מצבו הכספי של מקבל האשראי: אם כל החובות של הלווה מכוסים ע“י רכוש שוטף בלבד, ביחוד ע”י מזומנים, שטרות וחובות מסחריים פתוחים ולכל היותר ע“י חלק של מחסן, אזי האשראי הבנקאי שלו נושא, בדרך כלל, אופי של אשראי מחזורי. אך אם החובות השוטפים של הלווה יש להם כיסוי חלקי ב”אוסם הברזל" של העסק או אפילו בשאר הרכוש המושקע שלו, אזי יש לחלק של החובות אופי של אשראי לפיתוח או להשקעות.

מתוך הבדל יסודי זה שבין שני סוגי הקרדיטים נובע, שאשראי למחזור עסקי הוא לפי מהותו אשראי לזמן קצר, מכיון שהעסק המסחרי מתחסל במשך חדשים מספר. לא כן אשראי-פיתוח או אשראי תעשייתי שהוא לפי מהותו אשראי לזמן ארוך, הואיל וה“רפרודוקציה” של ההשקעות שהוא משמש לכיסוין, מצריכה שנים שלמות, לפעמים עשרות שנים.

מתוך זה גם מסתבר, שהרוב המכריע של הקרדיטים הניתנים ע"י בנקים מסחריים מוכרחים להיות מסוג האשראי המחזורי, שאפשר לממש אותם בזמנים קצרים יותר. רק חלק קטן מהונו הזר וחלק גדול יותר מתוך הונו העצמי יכול הבנק להשקיע באשראי לזמנים ארוכים מסוג האשראי התעשייתי.

 

צורות האשראי    🔗

ועכשיו – לחלוקת האשראי הבנקאי לפי צורתו. כאן ייפקד קודם-כל הסוג נכיון שטרות, היינו – מתן אשראי על סמך שטרות מסחריים אגב ניכוי הרבית עד לזמן הפרעון. כ-30%–20 של הקרדיטים בארץ ניתנים בצורה זו.

התכונה העיקרית של שטרות מסחריים היא, שהם משמשים כהוכחה על קיומה של טרנזאקציה מסחרית וע"י כך ניתנת ערובה ידועה לפרעון השטר בזמנו (ע"י עיבוד החמרים או ממכר הסחורות שבעדם ניתן השטר).

בזה נבדל השטר המסחרי משטר-טובה, שאין טרנזאקציה מסחרית מונחת ביסודו, אלא ניתן לשם קבלת כספים (שטר פיננסי). אמנם חוק השטרות הא"י איננו נותן שום הקלות לחותם שטר כזה, אלא קובע בפירוש: “הצד המיטיב אחראי כלפי מחזיק השטר בתמורה, ואין זה חשוב אם בשעה שהמחזיק קיבל את השטר ידע שהצד הזה הוא רק צד מיטיב או לא ידע” (סעיף 27 ס"ק 2). אולם מבחינה כלכלית יש הרבה פחות בטחון לסילוק שטר-טובה במועדו (אלא אם כן הצד המיטיב הוא איש אמיד למדי).

מלבד זה יש לשטר מסחרי המעלות הכלליות הבאות: א) הוא יוצר התחייבות מופשטת, והחותמים אינם יכולים לבוא בטענות-ומענות כלפי “מחזיק השטר בדרך הרגילה”, כלומר שקיבל אותו בתמורה מסוימת, בתום לבב ובטרם הגיע זמן פרעונו. גם מומים בזכות המעביר של שטר כגון שהשיג אותו ברמאות, ע"י לחץ, שימוש בכוח וכו' אינם פוגעים בזכות המחזיק בדרך הרגילה. ב) לכל הפחות שני אנשים (לפעמים יותר) אחראים לפי השטר. ג) בהרבה ארצות – השטר המסחרי הוא עובר-לסוחר וניתן בכל שעה לרידיסקונטו בבנק מרכזי.

כל התכונות האלו של השטרות המסחריים עשו אותם למיסמך המבוקש ביותר והרצוי ביותר לאשראי בנקאי.

לפעמים עושים גם נכיון של שטרות סולו בערבויות או בבטוחות אחרות, או בלעדיהן. לעיתים עושים נכיון של משיכות על לקוחות, בעיקר בחו"ל.

לפני מתן אשראי בצורת נכיון שטרות, דרושה בדיקה מוקדמת של השטר מבחינה פורמלית, היינו – אם השטר מתאים לדרישות החוק. לא כאן המקום לעמוד על כל הדרישות האלו, נזכיר רק את ההגדרה הניתנת בחוק השטרות הא“י לשטר-חוב, שהוא המיסמך הרגיל בארץ (ולא שטר-החליפין או המשיכה). והיא: “שטר-חוב הוא הבטחה הניתנת בכתב בלי כל תנאי ע”י איש לרעהו וחתומה ע”י עושהו, אשר בה הוא מתחייב לפרוע סכום כסף ידוע לידי אדם נקוב בשם או לפקודתו או למוכ“ז, ע”פ דרישה או במועד קבוע בעתיד או במועד שאפשר לקבעו" (סעיף 83).

לא פחות חשובה בדיקת השטר מבחינה ממשית: היינו – בדיקת טיב החותם והמסבים, דבר הקובע את ערך השטר כמיסמך לאשראי.

 

אשראי בחשבון עו"ש (חוזר דביטורי)    🔗

שני שלישים של הקרדיטים הניתנים ע“י הבנקים המסחריים בארץ ניתנים בצורת חשבון עובר-ושב או חוזר דביטורי. היינו – הבנק מקציב ללקוח אשראי עד לסכום מכסימלי מסוים בתנאים קבועים. הלקוח מושך כפעם בפעם לפי הצורך על החשבון הדביטורי שנפתח לו ומצד שני הוא מוסיף להכניס בו כספים. כן זוקף הבנק לזכות החשבון הזה כספים שנתקבלו בשביל הלקוח מתוך גביית שטרות וכדומה, בתנאי תמיד שהיתרה הדביטורית לא תעלה על סכום האשראי המוקצב. בארץ ניתן אשראי מסוג זה עפ”י רוב בערבון שטרות מסחריים ובמִרְוָח (Margin) ידוע. גודל המרווח נקבע לפי טיב השטרות: לפעמים מסתפק הבנק ב-10% ולעיתים הוא דורש מרווח עד 50%.

ברם האשראי בחשבון עו"ש יכול גם להיות כולו או חלקו במשיכת-יתר (Overdraft) כנגד בּטוּחוֹת אחרות (כגון משכנתא על מקרקעים, ערבויות וכו') או בלי שום בטוחות. במקרה האחרון הוא נקרא “אשראי פתוח” או אשראי “בלנקו”.

הצורה של אשראי בחשבון עובר-ושב היא רצויה יותר וגם נוחה יותר בשביל בעל עסק: הוא משלם רבית רק על היתרה הדביטורית לפי שיעורה מדי פעם בפעם, בעוד שבנכיון שטרות הוא מקבל בבת-אחת את כל התמורה ומשתמש לפעמים בה רק לשיעורים (אמנם, אצלנו אין הדבר מצוי ביותר). צורה זו של אשראי רצויה גם לבנק: ע“י המגע המתמיד עם הלקוח ניתנת לו אפשרות של סקירה טובה יותר על טיב עסקיו והתפתחותם. האשראי הזה יוצר יחסים קבועים יותר בין הלקוח ובין הבנק ומביאה לו עפ”י רוב גם עסקים אחרים: כגון עסקי דביזים, גביה של שטרות ודוקומנטים וכו'.

 

הלואות בתשלומים לשיעורים    🔗

לסוג זה של אשראי שייכים יותר ממחצית הקרדיטים של המוסדות הקואופרטיביים לאשראי. הלקוח מקבל בבת-אחת את סכום ההלואה שהוקצבה לו על סמך הבּטוּחוֹת שהוסכם עליהן ומתחייב לסלק את הקרן עם הרבית בתשלומים חדשיים או פריודיים אחרים. בדרך כלל ניתנות הלואות כאלו עד לשנה, לפעמים גם לזמנים ארוכים יותר. ההלואות ניתנות עפ"י רוב על סמך שתים או שלוש ערבויות, לפעמים גם בבטוּחוֹת אחרות.

כאן יש להזכיר את האשראי התעשייתי הניתן ע"י בנק אנגלו-פלשתינה לשם השקעות, בתשלומים לשיעורים למשך שלוש שנים ויותר, לרוב בבטוחות ריאליות, כגון משכנתא על מקרקעים, משכון מכונות ושעבודים אחרים.

ההלואות בתשלומים לשיעורים אפשר שיהיה להן אופי מסחרי, כגון הלואות לבעלי מלאכה ותעשיה, לסוחרים זעירים, או אופי של הלואות פרטיות – לפועלים, לפקידים, לבעלי מקצועות חפשיים וכו' לצרכי קונסומפציה או לצרכים קונסטרוקטיביים.

 

אשראי על סמך ניירות-ערך או סחורות    🔗

א) מסוג אחר הוא האשראי הניתן בשעבוד ניירות-ערך או סחורה (נקרא גם אשראי “לומברד” = עבוט, משכון). הבנק נותן הלואות כאלו עד לשיעור מסוים של ערך העבוט בשוק, תוך כדי השארת מרווח מספיק; שיעור המרווח נקבע, בדרך כלל, בהתאם להיקף השוק של ניירות-הערך או של הסחורות העבוּטות ובהתחשב עם התנודות הרגילות במחיריהם. ככל שהשוק רחב יותר ותנודות המחירים קטנות יותר, הבנק מסתפק במרווח קטן יותר (15%–10).

הלואות מסוג זה ניתנות, בדרך כלל, לתקופה של שלושה עד ששה חדשים.

ניירות-ערך כסמך לאשראי אין הבנקים מקבלים, בדרך כלל, אלא אם הם עוברים-לסוחר בבורסה, מכיון שבניירות-ערך אחרים אין די בטחון שאפשר לממש אותם בשעת הצורך.

ביחס לסחורות כסמך לאשראי מבכרים הבנקים חמרים שיש להם שוק עולמי, כגון מתכות (ברזל, נחושת), תבואות, גלמים טכסטיליים, (צמר, צמר-גפן, משי), סוכר וכו'. לסחורות מסוג זה יש דרישה מתמדת והן ניתנות למימוש בנקל.

לעומת זה דרושה זהירות גדולה לגבי סחורות מוכנות, שחלק ניכר מהן אינו ראוי בכלל ללומברד (למשל: שמלות נשים, התלויות הרבה באופנה ובעונה וכדומה).

בארצנו לא השתרש האשראי בלומברד במידה גדולה.

 

אשראי שלא במזומנים    🔗

עד עכשיו דיברנו על אשראי הניתן ע"י הבנק במזומנים. אולם יש שהבנק משאיל ללקוח רק את שמו וחתימתו, וזה בלבד עוזר לו לממן את מחזורו.

אשראי מסוג זה מצוי ביחוד במימון היבוא והיצוא של חמרי-גלם וסחורות מארץ לארץ ומופיעים בצורות רבות ושונות. נביא את החשובות שבהן.

אשראי דוקומנטארי. הבנק פותח – במישרים או באמצעות הקורספונדנט שלו בחו“ל – בשביל לקוחו, לטובת הסַפָּק שלו בחו”ל, אקרדיטיב, שלפיו מתחייב הבנק לשלם לספּק את תמורת הסחורה שהזמין הלקוח, עד לסכום ולתאריך מסוים, ולאחר שיימסרו לבנק המיסמכים הדרושים (פקטורה, שטר-מטען מהאניה ומסילת-הברזל, פוליסת הביטוח וכדומה) או לאחר שתימסר הסחורה בארץ היעוד.

אשראי דוקומנטארי כזה נפתח ע“פ רוב בצורת אקרדיטיב בלתי-חוזר, כיון שהספק בחו”ל מבקש בטחון גמור שתמורת הסחורה תשולם לו. אולם יש והוא מסתפק באשראי חוזר, שאינו כולל התחייבות מוחלטת של הבנק, והלקוח שלו יכול בכל עת לבטל את פקודתו לפתיחת האשראי הזה.

חשיבות האשראי הדוקומנטארי בשביל הלקוח של הבנק, האימפורטר של הסחורה, היא בזה, שמיום ההזמנה עד שתגיע הסחורה עוברים לעיתים חדשים אחדים, ובינתים אין הלקוח משקיע את תמורת הסחורה, אלא משתדל למכור אותה מראש או גובה את הפדיון של סחורה קודמת ומקבל בדרך זו את האמצעים לפדיון הדוקומנטים בהגיעם ארצה.

הבנק דורש מהלקוח – אם איננו מוכן לתת לו אשראי פתוח – כיסוי במזומנים או בבטוחות בשיעור של 20%–10 ומעלה מסכום האקרדיטיב, כדי להבטיח את עצמו במקרה שהוא יצטרך לפדות את הדוקומנטים במקום הלקוח והאשראי הדוקומנטארי יהיה, איפוא, לאשראי בלומברד של סחורות. בשכר פתיחת האשראי הדוקומנטארי זוקף הבנק על הלקוח עמלה ידועה.

ביבוא של סחורות בארצות הברית נהוג אשראי בצורת אגרת-אשראי מסחרית (Commercial Letter of Credit) הנמסרת ע“י הבנק ללקוח השולח אותה לספק בחו”ל. התחייבות הבנק לפי אגרת האשראי דומה להתחייבותו ע"פ אקרדיטיב בלתי-חוזר.

אשראי של קיבול (אקצפט) מצד הבנק. כאן מרשה הבנק לספק למשוך עליו או על הקורספונדנט שטר לזמן פרעון קבוע (90–60 יום), תוך כדי מסירת המיסמכים הדרושים (פקטורה, שטר-מטען, פוליסת-ביטוח וכדומה) עם תמורת הסחורה שנשלחה על ידו ללקוח, והבנק מקבל עליו לכבד את המשיכה.

אשראי מסוג זה נותן לספק את האפשרות לקבל את תמורת הסחורה מיד, בעת המשלוח, ע"י נכיון שטר-קיבול בנקאי זה בתנאים נוחים, בלי דרוש מן האימפּורטר או מן הבנק שישלמו כסף לפני שהגיעה הסחורה למקום יעודה.

קיבולו של הבנק מובטח ע“י המיסמכים המתיחסים לסחורה השלוחה או גם ע”י כיסוי נוסף מסוים מצד הלקוח. בשכר הקיבול הוא נפרע מן הלקוח דמי עמלה.

אשראי של קיבול נהוג גם לגבי יצוא של חמרים וסחורות, היינו – הבנק מרשה ללקוח שלו, השולח סחורה לחו“ל, למשוך עליו או על הקורספונדנט שלו בחו”ל, לזמן פרעון קבוע ותוך כדי מסירת מיסמכי המשלוח, את תמורת הסחורה שנשלחה. היתרונות לכל הצדדים המעונינים בדבר והבטחון של הבנק הם כאן בדיוק כמו אצל האשראי המתואר לעיל בּקשר עם יבוא של סחורות ע"י הלקוח.

אשראי של קיבול הניתן בקשר עם סחר-חוץ, הנקרא גם אשראי “רמבורס” (Rembours Credit) טוּפח ביחוד באנגליה והוא שסייע הרבה לכך, שלונדון היתה למרכז עיקרי של המסחר הימי העולמי. בעשרות השנים האחרונות פיתחו גם הבנקים של ארצות הברית את עסקי הקבּלוּת שלהם.

לפעמים נותן הבנק ללקוח למשוך עליו שטר-קיבול שלא בקשר עם יבוּא או יצוּא. כך מרחיב הבנק את עסקי האשראי שלו ע"י מכירת חתימתו. ואולם לזה יש מקום רב בארצות שבהן מתקבלים שטרות בחתימת בנקים כשטרות ממדרגה ראשונה לנכיון בשוק הכספים ברבית נמוכה משער הדיסקונטו הרשמי (בגרמניה קוראים לשער הדיסקונטו של שטרות מסוג זה – Privat-Disconto). מצד שני צריך הבנק להקפיד ששטרי-קיבול שלו הנמצאים בשוק לא יעלו על סכום מכסימלי מסוים. אחרת הוא מעמיד בסכנה את שמו הטוב.

ערבויות. הבנק נותן למישהו ערבות בעד לקוחו על סכום מסוים ולזמן מסוים. ערבויות סתם כאלו ניתנות לספקים של לקוחות בארץ ובחו“ל בקשר עם הספקת סחורות, למפעלי תחבורה (חברות אניות, מסילות-ברזל וכו') על סמך חובות בקשר עם הובלת סחורות וכדומה. יש והבנק ערב את מילוי החוזה ע”י לקוחו, למשל: ערבות לפני מוסד ממשלתי או מוניציפּלי או לפני מזמין פרטי, על מילוי חוזה קבלני ביחס לעבודות בנין.

ואף-על-פי שבמהלך הרגיל של עסקי הלקוח מתחסלות ערבויות כאלו של הבנק בלי שיצטרך לשלם על פיהן, כרוך בהן דרר ידוע בשביל הבנק, ומשום כך הוא נוהג לקבל מן הלקוח אי-אלו בּטוּחוֹת לכיסוי, חוץ מאשר במקרים שהערבות נושאת לפי כל המסיבות אופי פורמלי יותר וניתנת לזמן קצר (למשל ערבות לפני מוסד ממשלתי או מוניציפּלי המכריז על הזמנה ידועה; על פיה ערב הבנק שהלקוח המגיש הצעה יבצע את העבודה אם אך תקובל הצעתו. כיון שלבנק יש אמון בכושר פעולתו וברצינותו של הלקוח, שהוא ספק או קבלן ותיק, אין לערבות כזו, שהיא גם מוגבלת בזמן ובאחריות, אלא אופי פורמלי). בעד מתן הערבות מקבל הבנק מהלקוח עמלה ידועה.

 

מטרת האשראי    🔗

לפי המטרה שלשמה ביקש הלווה את האשראי מבדילים בין:

א) אשראי מפרה (פרודוקטיבי), כלומר אשראי הניתן למטרה פרודוקטיבית במשמעותה הרחבה ביותר, כגון: לצרכי עסק מסחרי, תעשייתי, חקלאי וכו', ואפילו לשם השתלמות במקצוע וכדומה. הרוב המכריע של האשראי הניתן ע"י בנק מסחרי הם מסוג זה.

ב) אשראי צרכני (קונסומפטיבי), כלומר אשראי הניתן – בעיקר לבעלי הכנסה קבועה יותר – לכיסוי צרכי יום-יום, לקניית מצרכי שימוש וכדומה. השיטה של אשראי קונסומפטיבי בתשלומים לשיעורין הגיעה לידי התפתחות מיוחדת בארצות הברית, מקום שראו בה גורם חשוב ל“פרוספריטי נצחית”.

בדרך כלל יש לומר, שלאשראי קונסומפטיבי יש הצדקה בנקאית-משקית רק במידה שהוא ניתן לרכישת מיצרכים שימי קיומם ארוכים יותר, כגון רהיטים, מכונית, מכשיר רדיו, מקרר וכו', ובגבול של תקופת תשלומים הניתנת פחות או יתר להערכה.

 

מתן האשראי והעקיבה אחרי התפתחותו    🔗

לפני קבלת ההחלטה על מתן אשראי חייב הבנק לבדוק קודם כל:

א) אם מבקש האשראי ראוי לו מבחינה אובייקטיבית, כלומר מבחינת מצבו הפיננסי והעסקי. לשם זה יעיין הבנק במאזן הלקוח ויקבל ידיעות על מצב רכושו ועסקיו מפי אחרים;

ב) אם מבקש האשראי ראוי לו מבחינה סובייקטיבית, כלומר מצד ישרו ומוסריותו.

ג) אם מטרת האשראי היא מוצדקת מבחינה בנקאית משקית.

לאחר שבא לכלל דעה חיובית בשאלות אלו ומחליט על מתן האשראי הוא קובע – בהסכמה עם הלקוח – את תנאיו, היינו את סוג הבטוחות, זמני הפרעון, שער הרבית וכו', מסדר את המיסמכים הדרושים (חוזים וכו') ופותח ללקוח את החשבון.

משנפתח החשבון מצווה הבנק לעקוב באופן שיטתי אחרי התפתחותו, ביחוד אם הוא קבוע ונמשך שנים רבות. קודם-כל על הבנק לבדוק לפרקים את הבטוחות, כגון – טיב השטרות, הסחורות, ניירות הערך, הנמסרים ע“י הלקוח מדי פעם בפעם או שנמסרו קודם (משכנתאות וכדומה). שנית, חובה עליו לעקוב אחרי התפתחות העסקים של הלווה ומצבו הפיננסי, ע”י עיון מתמיד במאזניו, ע“י קבלת ידיעות עליו מזמן לזמן, ולפעמים גם ע”י בקורת ספריו ועסקו. על סמך כל הידיעות האלו יבחין הבנק באיזו מידה מתפתח חשבונו של הלקוח בהתאם למצב הכללי, ובהתאם למצב עסקיו. פעמים יבוא הבנק לידי מסקנה, ששינוין של כמה מסיבות מחייב גם שינוי התנאים המקוריים של האשראי המוקצב, כגון הגדלת סכום האשראי או הפחתתו, קבלת בטוחות נוספות וכו'.

 

שיטת הפעולה האשראית של הבנקים    🔗

הבנק ממלא תפקיד ציבורי חשוב בכלכלת הארץ. הוא מרכז חסכונות של הקהל הרחב ומפעיל אותם בענפי משק שונים ע"י מתן אשראי. לשם כך חובתו להכיר היטב את צרכי האשראי הנכונים של המשק ולהתאים ככל האפשר את עסקי האשראי שלו לצרכים האלה. מצד שני חובה עליו לדאוג לבטחון הכספים המופקדים בידו, גם הוא תפקיד משקי חשוב, ולשמור על קיומו הבריא שלו גופו הן מבחינת הליקבידיות והן מבחינת החשבון “ריוח והפסד”.

הבנק מצוּוה, איפוא, לקבוע את שיטת האשראי שלו מתוך שיקול דעת והחשבת כל הגורמים והצרכים המשקיים הקיימים וכל התפקידים הציבוריים המוטלים עליו. מכאן אתה למד, שקשה לקבוע מסמרות בשיטת-הפעולה האשראית של הבנק. בכל זאת נראים כמה עקרונות עליונים, שבנק הדואג לקיומו ולמילוי תפקידיו המשקיים חייב לשוות לנגד עיניו ושהזנחתם עלולה לסכן את מצבו של הבנק, אם ע“י פגיעה חמורה בליקבידיות שלו, ואם ע”י גרימת הפסדים, ואם ע"י שתיהן כאחת. עקרונות עליונים כאלה הם:

א) הקרדיטים של הבנק צריכים להיות ברובם המכריע מסוג האשראי למחזור עסקי, ורק בחלקם מסוג אשראי לפיתוח הניתן לזמנים ארוכים.

ב) הבנק צריך לנהוג זהירות גדולה במתן האשראי ולשאוף לחלוקה מרחיקה-לכת של הדרר הכרוך בעסקים אלה. מהנחה זו נובעים שלושת הכללים הבאים.

ג) סכום האשראי ללווה יחיד אינו צריך לעלות על אחוז ידוע של ההון העצמי של הבנק, ואפילו אם האשראי נראה כבטוח ביותר.

ד) האשראי המוקצב ללווה צריך להיות גם בהתאמה ידועה להיקף עסקו של הלווה ולהונו העצמי.

ה) הבנק צריך לשאוף לחלוקת עסקי האשראי שלו על פני ענפים שונים של הכלכלה. כי אם אמנם הצטמצמות בענף כלכלי אחד מביאה בעקבותיה ידיעה מקפת ויסודית יותר של תנאי הענף וצרכיו, הרי הדרר הכרוך בשיטת אשראי זו הוא גדול למדי.

ו) על הבנק להקפיד על הצדקה משקית של האשראי הניתן על ידו מבחינת הכלכלה הארצית בכללה. שאם לא כן עלולה ההפרזה באשראי לענף משקי אחד לא רק לגרום צמצום אשראי לענף אחר, אלא גם להביא לידי תקלות לבנק עצמו מבחינה עסקית.

 

התפתחות עסקי האשראי בארץ בשנים האחרונות    🔗

כמה עובדות מהתפתחות עסקי האשראי בארצנו בשנים האחרונות.

א) ההתפתחות הבלתי-שכיחה של הפעולה המשקית בארץ בשנות 1935–1933, וביחוד התרחבות הבנין, ריבוי התוצרת התעשייתית והחקלאית ושגשוג המסחר הפנימי וסחר-החוץ, הביאו לידי הרחבה גדולה של האשראי הבנקאי. על זה יעידו המספרים על מצב האשראי אצל בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ ואצל הקואופרציה האשראית בארץ (מספרים כוללים של כל הבנקים בארץ מתפרסמים ע"י משרד הממשלתי לסטאטיסטיקה רק משנת 1936 ואילך).

ב) עם צמצום הפעולה המשקית בענפים שונים בשנות 1938–1936 לרגל המהומות הפוליטיות והגבלת העליה הואט קצב האשראי הבנקאי, כאשר יעידו המספרים הבאים של המשרד הממשלתי לסטאטיסטיקה על מצב האשראי אצל כל הבנקים המסחריים והאגודות הקואופרטיביות לאשראי אשר בארץ.

ג) בגלל צמצום הממכר בשטרות, שחל שנים האחרונות במסחר ובתעשיה, ועקב הקפדה יתרה מצד הבנקים על טיב השטרות, יש ירידה ניכרת במצב האשראי בצורת נכיון שטרות. בו בזמן שבאפריל 1936 עלה סוג זה בכל מוסדות האשראי בארץ לסך 3,774,000 לא“י או ל-30% מסכום האשראי הכולל, ירד לסוף 1938 לסך 2,813,000 לא”י או ל-20% מסכום האשראי הכולל.

הרוב המכריע של האשראי ניתן, איפוא, בארץ בצורת חשבון חוזר דביטורי ובחלקם בהלואות בתשלומים לשיעורין.

ד) חלוקת האשראי הניתן ע“י הבנקים המסחריים לפי ענפי המשק השונים נשקפת מהטבלא הבאה, המתבססת על מספרי המשרד הסטאטיסטי הנ”ל לסוף ספטמבר 1938:

ה) שער הרבית שונה אצלנו, כמו בחוץ-לארץ, לפי טיב הלווה ולפי מידת הבטחון. לפעמים תלוי הדבר גם בזה שהחשבון מכניס רווחים מתוך עסקים אחרים, כגון עסקי דביזים, גביה, וכדומה.

הבנקים המסחריים הגדולים (בנק אנגלו-פלשתינה בע"מ, ברקליס בנק, ואחרים) קיבלו בשנים האחרונות רבית דביטורית על הלואות מחמשה עד שבעה למאה, בנקים מסחריים קטנים יותר והמוסדות הקואופרטיביים לאשראי – משבעה עד תשעה למאה. מוסדות קטנים שונים מקבלים לעיתים קרובות נוסף על 9%, שהוא השער המכסימלי החוקי בארץ, גם עמלה מ-1% עד 3%.

בחוץ-לארץ נהוגות על פי רוב עמלות שונות, כגון עמלה מכל סכום האשראי המוקצב, בין שהלקוח השתמש בכולו ובין בחלקו ובין שלא השתמש בו כלל, או עמלה בעד משיכות-יתר (אוברדראפטים) על האשראי המוקצב, או עמלה מסכום המחזור של החשבון אצל הבנק. אצלנו מקבלים עמלות רק במקרים יוצאים מהכלל.

ו) במהלך נורמלי של הקוניונקטורה מצוינת תקופת הגאות בעליית שער הרבית ובמתיחות מתגברת של המצב הפיננסי בבנקים; ולהיפך, בתקופת הדפּרסיה באה ירידה של שער הרבית וליקבידיות גדולה יותר של הבנקים.

בארץ-ישראל טושטשה ההתפתחות הקוניונקטורלית בהשפעת הגורם הסטרוקטורלי של כניסת הון רב, ובעיקר הון שהובא ע"י עולים. ההון הזה כלכל את צורך האשראי המתגבר של המשק הארצישראלי, ובמגמה הפוכה – הוריד שער הרבית וגם החזיק את הבנקים, למרות הרחבת האשראי בשנות הגאות, במצב ליקבידי. ודווקא בתקופת הדפרסיה של השנים האחרונות ניכרת מגמה ידועה לעליית שער הרבית, מפני התמעטות ההון המובא מחוץ-לארץ, ולפחיתת הליקבידיות של הבנקים עקב הוצאת פקדונות בימים של מתיחות פוליטית וכו'. ההתפתחות אצלנו בשטח שער הרבית הבנקאית היתה, איפוא, בניגוד למהלך הנורמלי של הקוניונקטורה.