ד"ר א. פּוֹשטר

בעיית הליקבידיות עומדת, ועל כל פנים צריכה לעמוד, ברוּמה של שיטת-הפעולה הבנקאית, מכיון שבפתרונה תלוי בתקופות ידועות כל כושר המעשה של הבנק ולפעמים גם עצם קיומו. השיטה האשראית בה נוקט הבנק מזמן לזמן, קביעת שער הרבית על פקדונות והלואות וכן הלאה – קשורות קשר אמיץ במצב הליקבידיות. משום כך מן הראוי הוא להכיר את הבעיה הזאת, שהיא המפתח להבנת כמה ענינים בנקאיים שאנו נתקלים בהם יום-יום.

 

תוכן הבעיה    🔗

הרבה פנים לשאלה זו, והצד השווה שבהם: דאגת הבנק לספק את דרישות מפקידיו למזומנים בכל עת ובכל שעה.

מקור הדאגה היא בעובדה שיש אי-התאמה ידועה מבחינת הזמן בין העסקים האקטיביים ובין העסקים הפסיביים של בנק מסחרי. מצד אחד – הפקדונות (בכלל זה – חסכונות, יתרות-זכות בחשבון עובר-ושב וכו') שהוא מקבל, הם ברובם המכריע לזמנים קצרים ויכולים להיות נתבעים בכל יום; מצד שני – התפקיד החשוב ביותר של הבנק הוא לתת חלק הגון של הכספים המופקדים לזמנים ארוכים יותר (למספר חדשים לפחות). בעיית הליקבידיות של בנק מסחרי מתבלטת באופן בהיר יותר מתוך השואה עם בנק איפותיקאי ועם חברה לביטוח-החיים. במוסדות האלה שאלת הליקבידיות היא קלה הרבה יותר, כיון שזמני הפרעון של התחייבויותיהם – אגרות-החוב של הבנק האיפותיקאי, סכומי-הביטוח עקב מקרי-מות – קבועים מראש (אצל חברת ביטוח לפי טבלאות-תמותה המסודרות על סמך נסיון של עשרות שנים), ז.א. הם תלויים בגורמים אובייקטיביים ועומדים בהתאמה לזמני עסקיהם האקטיביים (תשלומי הלווים במשכנתאות, השקעות הרזרבות של חברת הביטוח והכנסת הפרמיות). לא כן זמני פרעון התחייבויותיו של בנק מסחרי, שהם תלויים לרוב בגורמים סובייקטיביים, בהחלטות המפקידים, שאינן ניתנות להיקבע מראש באופן מדויק פחות או יותר.

אמנם למעשה, גם בבנק מסחרי אין מצב הפקדונות משתנה בזמנים כתיקונם אלא באופן הדרגתי. המפקידים מוציאים בדרך כלל רק חלק מכספם לצרכי עסקיהם, משקיהם הפרטיים וכו‘, והוצאות אלו מתמלאות ע"י הכנסות מצד מפקידים אחרים. אולם יש תנודות זמניות ועונתיות, ז.א. יש ימים או שבועות או חדשים, שהוצאת הפקדונות עולה בהם על ההכנסה, ולהיפך. ימי התשלום של שכר-עבודה ומשכורת, אמצע החודש וסופו שבהם מתרכזים תשלומים שונים, עונת האסיף, עונת הנסיעות, ערבי חגים וכו’ גורמים, כידוע, תנועה גדולה יותר בפקדונות. תנועה זו משתקפת באופן שונה אצל בנקים שונים, הכל לפי מהות הפקדונות ולפי הרכב המפקידים (חסכונות של אנשים פרטיים, קופות-רזרבה של בעלי-תעשיה, סוחרים וחקלאים או של פקידים ופועלים, כספים המיועדים להשקעות וכו').

מכאן נובעת בעיית הליקבידיות כשאלת יום-יום או כשאלה העומדת לפתרון בתקופות קצרות. הבנק המסחרי צריך להכיר את הרכב הפקדונות השמורים אצלו, את עסקיהם והרגליהם המסחריים של בעליהם, את כל הגורמים הזמניים והעונתיים ליציאת כספים וכניסתם, ולהסתדר לפי זה באמצעיו הליקבידיים ע"י הכנת מזומנים או כעין-מזומנים, כדי לכסות את עודף היציאה על הכניסה יום-יום או תוך תקופה קצרה (שבוע, חודש). חייב הבנק בתכנית כספית תמידית, שלא יבוא להחזיק מזומנים יותר או פחות מן הצורך הממשי. יש עוד להעיר, שכל כמה שהשימוש בשיקים ובהעברות-בנק נפוץ יותר בקהל, ובמידה שיש סידור של סילוקים בין הבנקים (Clearing) כדרך שנהוג בארצות המפותחות, הצורך במזומנים לשם כיסוי יתרות יום-יום הולך ופוחת. וכן כל שהבנק גדול יותר הולך ועולה חלק התשלומים המסתדר בין לקוחותיו לבין עצמם בתוך המוסד.

אולם צד זה של בעיית הליקבידיות אינו גורר אחריו סיבוכים יתרים, כיון שהתנודות הזמניות במצב הפקדונות הן בגבולות מסוימים וניתנות להיקבע פחות או יותר מראש. יתר על כן, בזמנים כתיקונם ימצא לו הבנק תמיד אמצעים כדי למלא גם דרישות של מפקידים שלא היו צפויות מראש. אחד האמצעים האלה הוא, למשל, קבלת הלואה זמנית מבנקים אחרים.

עיקר בעיית הליקבידיות היא במתן שיטה בנקאית שיש בה למלא את הדרישה למזומנים שתבוא מצד המפקידים ביום מן הימים ותתמיד במשך תקופה ארוכה יותר (מספר שנים), בהדרגה או בבת אחת. זוהי הדאגה לימי משבר גדול, העלול לבוא עקב שינוי המצב הכלכלי לרעה או מחמת סיבות אחרות בלתי-צפויות מראש, והעשוי לסכן את כל קיומו של הבנק.

בשיא הגאות שוררת, בדרך כלל, מתיחות גדולה בשוק הכספים וההון, בעלי-העסקים מקטינים את הרזרבות שלהם בבנקים עד למינימום, הביקוש לאשראי הולך וגדל; מצד שני נראים כבר סימנים ראשונים של “קפאון” הקרדיטים. בבוא המשבר מתקדם ה“קפאון” הזה, גם מתגלים הפסדים אצל בנקים שונים. אי-האמון הכללי, שהוא בן-לויה לכל משבר, עובר גם על הבנקים או על חלק מהם, ביחוד על אלה שהיו בתקופת הגאות פעילים יותר וזהירים פחות. הקהל מתחיל להוציא פקדונות לשם סיפוק צרכי העסק או הפרנסה, או כדי להעביר מבנק לבנק, או להטמין מזומנים בבית (בגרמניה אומרים: בגרב).

תופעות כאלו מצויות גם לרגל סיבות פוליטיות, בעיקר בימי מלחמה או מהומות בתוך הארץ, ולרגל סיבות אחרות, כגון שינויים בערך המטבע או גילוי עובדות שליליות במוסד כספי מסוים וכו' וכו'.

בתולדות הבנקאות במאה השנים האחרונות אפשר למצוא הרבה חומר לבעיית הליקבידיות. אולם דיינו אם נזכור את תקופת המשבר האחרונה משנת 1929 ואילך, כי היא נתנה לנו לקח טוב בנידון זה. כידוע, עבר בתקופה זו משבר קשה על הבנקים בארצות שונות, בעיקר בארצות אירופה המרכזית (גרמניה, אוסטריה ואיטליה) ובאמריקה. מאות בנקים (וביניהם הרבה גדולים) באו במיצר ונאלצו לחדול או להתארגן מחדש בעזרת הממשלה או באופן אחר. הסיוע הפיננסי שהממשלות היו אנוסות לתת לבנקים, גם לאלה שלא נפגעו באופן חמור למדי, הגיע למאות מיליוני לירות.

נתברר, כי הסיבה העיקרית למשבר הבנקאי באירופה המרכזית היה הקשר האמיץ מדי בין הבנקים ובין התעשיה, שהתבטא במתן אשראי לתעשיה בשיעור מופרז עד כדי כך שהיו בנקים אשר יצרו קונצרנים תעשייתיים שלמים שהביאו לידי הפסדים מרובים (המקרים הבולטים ביותר הם הדארמשטדטר נציונל בנק בגרמניה והאסטררייכשע קרדיט-אנשטלט באוסטריה). השיטה הבנקאית הזאת נתגשמה, כמובן, אגב הזנחת עקרונות הליקבידיות, אשר סימניה הבולטים היו הפחתה יחסית של האמצעים הליקבידיים, מיעוט ההון העצמי ביחס להון הזר וכו'.

גם באמריקה, שבה עברו מן העולם אלפי בנקים קטנים (הבנקים הגדולים בניו-יורק ובערים אחרות עמדו במבחן), מתבאר המשבר הבנקאי בעיקר ע“י השקעות לזמנים ארוכים (במשכנתאות וכו'), שנעשו בלי התחשב עם מצב הליקבידיות, וע”י הפסדים בספקולציה בעסקי ניירות-ערך.

לא כך היה גורל הבנקים באנגליה, בצרפת, בשוייץ ובהולנד שרובם ככולם – פרט למקרים מעטים – עמדו במבחן האש של המשבר. גם שם העמידה תקופת הירידה הכלכלית את הבנקים בפני קשיים מרובים והתאמצויות גדולות, אולם לא היו זעזועים רציניים, וזה ודאי בגלל השיטה המקובלת אצל הבנקים בארצות אלו: הם היו תמיד נזהרים מלטפל בעסקים היוצאים מחוץ לגדר בנק מסחרי ודאגו באופן מיוחד לליקבידיות מעולה ולבטחון גמור של הפקדונות השמורים אצלם.

היוצא מדברינו, שבנק הדואג לקיומו ולטובת הציבור צריך להתכונן בשנות השובע לשנות הרעב. השמירה על הליקבידיות היא עיקרון חשוב לכל מפעל מסחרי או תעשייתי לא פחות מאשר הרנטביליות של העסק. נסיונות ללא מספר בשנות המשבר האחרונות הוכיחו, שמפעלים רנטביליים במידה גדולה שהזניחו את עקרון הליקבידיות, עמדו בפני קשיים יוצאים מהכלל ובהרבה מקרים לא יכלו להתגבר עליהם. על אחת כמה וכמה חייב לשמור על הליקבידיות בנק, שהוא זקוק במיוחד לאמון הקהל הרחב.

 

דרכי פתרון    🔗

איזה הם האמצעים לפתרון שאלת הליקבידיות? התרופה הרגילה והבולטת לעין היא קודם-כל מציאות רזרבה של אמצעים שוטפים (Liquid Means), ז.א. במזומנים או באקטיבים שאפשר להפוך אותם בכל עת למזומנים. רזרבה זו צריכה להיות בשיעור יחסי מסוים לפקדונות ולשאר התחייבויות קצרות-מועד אשר לבנק או לכל ההון הזר שלו.

כאמצעים שוטפים או ליקבידיים נחשבים האקטיבים דלהלן: א) הקופה – כסף במטבע הארץ ובמטבעות זרים. ב) פקדונות בבנקים ובמוסדות מרכזיים. ג) יתרות-זכות אצל בנקים גדולים (קורספונדנטים נוסטרו). ד) שטרות מסחריים קצרי-מועד הראויים לרידיסקונטו בבנק מרכזי. ה) ניירות-ערך ממשלתיים ואחרים הראויים לעבוט (לומברד) בבנק מרכזי. ו) ניירות-ערך אחרים העוברים לסוחר. ז) הלואות על ניירות-ערך ודוקומנטים.

מובן, שמידת הליקבידיות של האקטיבים הללו שונה היא ותלויה במידת המימוש (הריאליזציה) שלהם, כלומר – באפשרות להמירם במזומנים. לפי זה מחלקים אותם לדרגות שונות. שני הסעיפים הראשונים – הקופה והפקדונות בבנקים ובמוסדות מרכזיים (אֶמיסיוניים) – הם מזומנים-בעין, ואילו יתר הסעיפים הם מזומנים-בעקיפין, כגון מיסמכים (שטרות, ניירות-ערך) הפותחים שער לקבלת מזומנים אצל הבנק המרכזי-אֶמיסיוני או בשוק הכספים (ע"י מכירתם או נתינתם בעבוט) גם הלואות על סמך ניירות-ערך ודוקומנטים ניתנות למימוש בדומה לזה.

חלוקה זאת היא גם החלוקה לפי אמצעים שוטפים בלתי-פוריים, ז.א. שאינם מכניסים רווחים, ואמצעים פוריים, מכניסי רווחים. הרכב האמצעים הליקבידיים משפיע, כמובן, על הרנטביליות של הבנק.

מידת הליקבידיות של המזומנים-בעקיפין תלויה בסטרוקטורה של המנגנון הבנקאי והפיננסי, בחוקים ובשיטה שלפיהם מתנהל הבנק המרכזי-האֶמיסיוני, והיא שונה בכל ארץ וארץ. כן, למשל, מעדיפים הבנקים-לפקדונות באנגליה ואמריקה ניירות-ערך משטרות מסחריים, משום שהם רואים את המימוש של ניירות-הערך, הן אצל הבנקים המרכזיים והן בשוקי ההון הרחבים והמפותחים בארצות אלו, נוח יותר וקל יותר. לעומת זאת היו נוהגים הבנקים הגרמניים – עד שנת 1933 – לראות בלומברד של ניירות-ערך אצל הרייכסבנק כעין סימן של דלות לבנק העובט, ביחוד שרבית הלומברד היתה גבוהה יותר משער הדיסקונטו ומספר הניירות שהיו ראויים לעבוט היה מוגבל. מטעם זה היו הבנקים בגרמניה משקיעים את הרזרבות הליקבידיות שלהם ברובן המכריע בשטרות מסחריים הראויים תמיד לדיסקונטו אצל הרייכסבנק. אולם משנת 1933 ואילך, עם הנהגת “שיטת השוק החפשי” (Open Market Policy) אצל הרייכסבנק וההקלות בהמרת ניירות-ערך בכסף מזומן שבאו בעקבותיה, הלכו הבנקים בגרמניה והגדילו את השקעת האמצעים הליקבידיים שלהם בניירות-ערך.

וכשם שהרכב האמצעים השוטפים ומידת הליקבידיות שלהם אינה קבועה ואחידה, כן גם שיטת הליקבידיות בכללה. ביחוד אין קבע ואחידות בכמות האמצעים השוטפים והיחס שלהם להון הזר של הבנק, שהיא שונה בכל ארץ ובכל בנק. ואולם להלכה צריכה שיטת הליקבידיות להיות תלויה במבנה הפקדונות ובהרכב המפקידים והרגליהם וכו', ז.א. באותם הגורמים שהשפעתם רבה על הביקוש למזומנים העלול לבוא בתמורת העיתים. כן היא צריכה להיות מותאמת למבנה הפיננסי הכללי של הבנק (יחס ההון העצמי להון הזר, גודל קרנות-המלואים הגלויות והרזרבות הסמויות מן העין), וביחוד לטיב ההשקעות בהלואות והאפשרות לממש אותן, ז.א. לגורמים שדרכם להשפיע על מידת האמון של הבנק בקרב הציבור הרחב (לאפשרות המימוש של דביטורים יש, אגב, חשיבות בלתי-אמצעית רבה למידת הליקבידיות). מכאן, שאין לקבוע מסמרות לשיטת ליקבידיות כללית, ביחוד לא בשביל היחס הרצוי שבין האמצעים השוטפים ובין הפקדונות או ההון הזר הכולל של הבנק. בדרך כלל, הדברים נקבעים על פי המסורת של הבנקים בארצות שונות, שהיא פרי נסיון של עשרות שנים.

 

מצב הליקבידיות בארצות שונות    🔗

לאחר כל האמור מסתבר מאליו כמה קשה למתוח השואות בין שיטות ושיעורים של ליקבידיות בארצות שונות או בבנקים שונים של ארץ אחת. יתר על כן: יש הבדלים ניכרים בשיטות המאזן ובסידור הסעיפים השונים והם מקשים על כל השואה והקבלה. בכל זאת יש ענין בסקירה כללית על מצב הליקבידיות בארצות שונות. והנה כמה מספרים מתוך הפרסומים של חבר הלאומים.

אנגליה

11 הבנקים הגדולים ביותר בלונדון (London Clearing Banks);

המספרים – לסוף 1937:

צרפת

6 הבנקים לפקדונות הגדולים ביותר; המספרים לסוף 1936:

שוייץ

6 הבנקים הגדולים ביותר; המספרים – לסוף שנת 1937:

גרמניה

5 הבנקים הגדולים בברלין (Berliner Grossbanken); המספרים – לסוף שנת 1937:

אוסטריה

4 הבנקים הגדולים ביותר; המספרים – לסוף שנת 1936:

צ’כוסלובקיה

23 בנקים מסחריים; המספרים לסוף 1936:

ארצות-הברית של אמריקה

כל הבנקים המסחריים (מספרם 15,578); המספרים לסוף שנת 1936:

המאזנים הבנקאיים הללו של הארצות השונות, אף-על-פי שאין הם ניתנים להשואה מלאה, מבליטים הם על כל פנים את ההבדל היסודי שבין שתי השיטות הבנקאיות הידועות, האנגלית מזה, והקונטיננטלית מזה.

השיטה האנגלית, המקובלת לא רק בארצה, אלא גם בארצות אירופה המערבית (צרפת, בלגיה, שוייץ, הולנד) רואה את תפקידם המכריע של הבנקים-לפקדונות לשמור שמירה מעולה על האינטרסים של מפקידיהם ועל בטחון הפקדונות. משום כך היא מטילה עליהם חובה להשקיע את חלק-הארי של פקדונותיהם באקטיבים ליקבידיים ואת היתר באשראי-מסחרי קצר-מועד ולהימנע בכלל ממתן אשראי תעשייתי וכן מעסקים אחרים (עסקי קונסורציום והשתתפויות) הכרוכים בדרר גדול בערך. למעשה, אנו מוצאים אצל הבנקים המסחריים הגדולים באנגליה, צרפת ושוייץ מידת ליקבידיות גבוהה של 80%–57.

לא כן השיטה הקונטיננטלית הנפוצה בארצות אירופה התיכונית והמזרחית (גרמניה, אוסטריה, איטליה, צ’כוסלובקיה, פולין וכו') שהיא מבקשת את שביל הזהב בין האינטרסים של המפקידים ובין דרישות המשק הלאומי בכללו. שיטה זו מתירה גם לבנקים מסחריים השקעות ארוכות-מועד בגבולות מסוימים ומחמירה פחות בנוגע למידת הליקבידיות. בארצות אחדות הנוקטות בשיטה הקונטיננטלית ראינו יחס בין האמצעים השוטפים ובין ההון הזר בגבול של 31% (אוסטריה) עד ל-40% (צ’כוסלובקיה). השיטה הקונטיננטלית היתה מקובלת בעשרות מקובלת בעשרות השנים האחרונות גם בארצות הברית, אך החוק החדש משנת 1933 נותן לבנקאות שוב את הכיוון של השיטה האנגלית. גם הבנקאות בגרמניה, העומדת בתקופה האחרונה תחת השפעה מכרעת של הגורמים הממשלתיים, מבליטה באופן מספרי מידת ליקבידיות גדולה יותר, מאשר היה נהוג בה קודם, גם אם לא להביא בחשבון את הליקבידיות המורחבת ע"י אמצעים שוטפים ממדרגה שניה.

לא ניכנס לניתוח היתרונות והחסרונות של כל אחת מן השיטות הבנקאיות האלו – דבר היוצא מתחומי הנושא הנידון – אלא נזכיר אך את העובדה שקבענו לעיל, והיא – שהבנקים הנוקטים בשיטה האנגלית גילו יציבות גדולה יותר ונפגעו פחות בתקופת המשבר האחרונה מאשר הבנקים של השיטה הקונטיננטלית.

הארכנו בהסברת הפתרון הבלתי-אמצעי לבעיית הליקבידיות שהיא יצירת רזרבות של אמצעים שוטפים. לפעמים יש גם הוראות חוקיות הקובעות את שיעור היחס של האמצעים הליקבידיים לעומת ההון הזר, והבנקים חייבים לשמור על יחס זה. אולם חשיבות לא פחות קטנה יש לתקנות המכוונות לחיזוק הבסיס הפיננסי והעסקי של הבנקים ולהגדלת האמון בהם וממילא להגברת הליקבידיות. תקנות כאלו קבועות בהרבה ארצות בחוקים מיוחדים, ובארצות אחרות – עפ"י מנהג ומסורת. נביא מהן דוגמאות אחדות.

חוק מעניין ומרחיק-לכת הוא החוק הגרמני על הבנקאות משנת 1934 המבוסס על הנסיון המרובה בתקופת-המשבר האחרונה. לפיו תיקבע הרזרבה במזומנים (קופה ויתרות אצל הבנק המרכזי) בשביל המוסדות הכספיים השונים עד ל-10%, הרזרבות בשטרות מסחריים (העומדים לפרעון במשך 90 יום) ובניירות-ערך – עד ל-30%. יתרות-זכות בבנקים אחרים (קורספונדנטים נוסטרו) אין לצרף לאמצעים הליקבידיים, כיון שמימושן אינו בטוח תמיד. פקדונות וזכאים שונים לא יעלו על פי חמישה מההון העצמי. בשטח האשראי קובע החוק, כי אשראי ליחידים לא יעלה על אחוז מסוים של ההון העצמי של המוסד, ואם עלה לסכום של מיליון מרק יש להביא את הדבר לידיעת הקומיסר הממונה על הבנקים מטעם הממשלה. אשראי העולה על 5000 מרק יש לתת רק אחרי בחינת המאזן של מבקש האשראי. השקעות במקרקעים והשתתפות במפעלים מותרות רק בגבול ההון העצמי.

החוק השוייצי משנת 1935 קובע את היחס של ההון העצמי לעומת ההון הזר ל-10%–5; הוא נותן הגדרות מפורטות למושג “קרדיטורים קצרי-מועד” ודורש מידת ליקבידיות מזומנת של 5%–½2 וכללית בגבול של 50%–25 של הפקדונות קצרי-המועד.

לפי החוק השבדי משנת 1903 אסור שסכום ההתחייבויות של הבנק יעלה על פי-חמישה מהונו העצמי (אצל הבנקים הגדולים ביותר עד פי-שמונה). האמצעים הליקבידיים ממדרגה ראשונה צריכים לספק לכל הפחות 25% של הקרדיטורים, הזכאים לתשלום עפ"י דרישה. השקעות בניירות-ערך לזמן ארוך לא תעלינה על 10% של ההון העצמי.

חוק הבנקים בפולין משנת 1928 קובע שהתחייבויות לזמנים קצרים לא תעלינה על פי-עשרה מההון העצמי, חסכונות ע"פ פנקסים עד פי-שלושה. הלואה ללקוח אחד שהיא יותר מ-10% של ההון עצמי של הבנק טעונה אישור מועצת הבנק.

חוקים רבים – מלבד אלה שנזכרו לעיל, גם החוקים של דניה משנת 1930, של איטליה משנת 1926, של צ’כוסלובקיה משנות 1924/26 ואחרים – דורשים, לשם ייסוד בנק, זכיון או רשיון מיוחד והון יסודי מינימלי, אשר שיעורו הוא בהרבה מקרים מדרגות שונות, לפי גודל הערים וכדומה. מלבד זאת הם קובעים על-פי-רוב בקורת ופיקוח על הבנקים מטעם הממשלה ומטילים חובה להגיש מאזנים מפורטים לתקופות קצרות (מאזנים חדשיים או רבע-שנתיים) העומדים לבחינה ע"י המוסד הממשלתי המוסמך. הפיקוח מרחיק-לכת לפעמים עד לרישום כל הקרדיטים הגדולים ומשלוח הודעה לבנקים על סכום כל התחייבויות של לקוח יחיד לבנקים שונים (כן לפי החוק החדש בגרמניה).

עם כל הכרת הקושי שבקביעת מסמרות בשיטת הליקבידיות ועם כל החסרונות שיש משום כך בסידור כללי מטעם הממשלה, ערכן של הוראות החוק הנקובות לעיל, המכוונות לחיזוק הבסיס הפיננסי והעסקי של הבנקים, גדול גם לפתרון בעיית הליקבידיות.

 

המצב בארץ-ישראל    🔗

ראינו שבעיית הליקבידיות עומדת לפנינו ראשית-כל כשאלת יום-יום או של תקופות מסוימות. איזה הם הגורמים המיוחדים המשפיעים על שאלה זו ועל פתרונה בארץ-ישראל?

א. קודם-כל חסר אצלנו סדר-סילוקים (קלירינג) מקיף לסידור התשלומים בין הבנקים, כנהוג בארצות המפותחות. אמנם יש אילו השבחות בתקופה האחרונה: התשלומים שבין הבנקים מתרכזים והולכים בבנקים הגדולים, ביחוד בבנק אפ"ק, שלהם מוסרים המוסדות את כל השיקים וההמחאות אשר בידם על מוסדות אחרים. גם הלואה וחסכון יפו-תל-אביב משמשת כעין מסלקה (לשכת סילוקים) לשאר מוסדות הלואה וחסכון בארץ, וכן בנק הפועלים בשביל קופות המלוה של העובדים.

ב. הגורם השני הוא, שהשימוש בשיקים ובהעברות מחשבון לחשבון (תנועת ג’ירו) עדיין איננו מפותח אצלנו למדי בהשואה לארצות מתקדמות. גורם זה תלוי כמובן במבנה הכלכלי של הארץ ועם ההתפתחות הכלכלית משתפר והולך גם המנגנון הכספי.

עקב הגורמים הללו נאלצים הבנקים בא"י להחזיק רזרבה גדולה בערך, במזומנים או בפקדונות, אצל בנקים אחרים, כיון שכל מוסד ומוסד צריך לסלק לא את היתרה שבינו לבין כל הבנקים, כי אם היתרות שבינו לבין כל בנק ובנק לחוד. גם לקוחות הבנק מוציאים הרבה מזומנים בערך בכל יום ויום כדי לסדר את תשלומיהם.

אשר לתנודות היומיות והעונתיות במצב הפקדונות והכספים הרי הן שונות כמובן אצל סוגי הבנקים השונים בהתאם לסטרוקטורה של הפקדונות, לסוגי הלקוחות, להרגלי תשלומיהם וכו'. בדרך כלל אפשר לקבוע את התנודות דלהלן:

א. ביום ה' וביום ו', שבהם משתלם שכר-עבודה לפועלים, עולה, בדרך כלל, הוצאת הכספים אצל הבנקים הגדולים ביותר על ההכנסה. אצל מוסדות שאינם קשורים עם התעשיה והמסחר, כגון בקופות מלוה וחסכון של העובדים, תהיה התנועה בימים הנזכרים בכיוון הפוך. במוסדות שהרכב לקוחותיהם מגוון יותר (למשל בהלואה וחסכון) תהיה אולי בימים אלה מגמה של איזון.

ב. בימי הטאבו, ז.א. בימי השבוע שמשרדי ספרי האחוזה פתוחים לקהל לשם העברת קרקעות וסידור משכנתאות, יציאת הכספים מהבנקים עולה, בדרך כלל, על הכניסה.

ג. ביום ב', היום העיקרי לפרעון שטרות, הכניסה אצל בנקים שונים – בעיקר אצל הגדולים – גבוהה מהיציאה.

ד. באמצע החודש ובסופו יש דרישה גדולה למזומנים, ביחוד אצל המוסדות הגדולים, וזה בגלל תשלום המשכורת לפקידים.

ה. לפני עונת המשלוח של פרי הדר מוציאים הפרדסנים כספים מהבנקים, אף מקבלים אשראי של מאות אלפי לירות לשם מימון הקטיף והמשלוח. בסוף העונה חוזרים הכספים לבנקים.

ו. בחדשי העליה ותנועת התיירות העיקריים, דהיינו מרס-אפריל, אוקטובר-נובמבר, יש, בדרך כלל, כניסת-כספים גדולה יותר מחוץ-לארץ. לעומת זאת יש בעונת הנסיעות שבקיץ, בעיקר בחדשי יוני-אוגוסט, יציאת כספים ניכרת לנקודות הקייטנות בארץ ולחוץ-לארץ.

ז. לתנודות העונתיות בתעשיה ובמסחר אין חשיבות יתירה אצלנו. הדוגמא המאלפת ביותר הוא ענף הבנין, שהוא בעולם ענף משקי עונתי בעיקר, ואצלנו – מסיבות האקלים – אין לו כל אופי עונתי. כן אין לנו תעשיות עונתיות גדולות, כמו תעשיית הסוכר (המרוכזת, למשל, באירופה בחדשי נובמבר-דצמבר) או תעשיית הבירה וכו'.

כל בנק צריך תמיד לשוות נגד עיניו את כל הגורמים המשפיעים על תנודות הכספים אצלו ולעשות לפי זה את הסידורים הנחוצים. כמו שנאמר, אין התפקיד הזה כרוך בקשיים יתרים.

איך משתקפת בעיית הליקבידיות לתקופה ארוכה יותר בבנקאות הארצישראלית?

קודם-כל ייזכר כאן הגורם שיש לו השפעה מכריעה על שיטת הליקבידיות בארצנו – העדר בנק מרכזי-אמיסיוני, שהוא בארצות המפותחות המקור החשוב ביותר להשגת מזומנים ולהבטחת הליקבידיות. על בנק אמיסיוני מוטל לא רק התפקיד הטכני של הוצאת מטבעות ושטרות בתנאים ידועים, אלא גם התעודה החשובה להסדיר את מחזור המטבע ולהשפיע עליו ועל שוקי הכספים וההון ועל שיטת האשראי של הבנקים. בידיו גם האמצעים להגשמת התפקידים הללו, והם: קביעת שער הדיסקונטו מזמן לזמן בהתאם לצרכי המשק, הרחבת האשראי לבנקים או צמצומו בצורת רידיסקונטו של שטרות או עבוט של ניירות-ערך, הדרכת הבנקים ומתן הוראות להם בדבר שיטת האשראי וכו' וכו'.

בארצנו חסר מַסדר (רגולטור) פיננסי כזה, היות ועל מועצת המטבע הארצישראלי (Palestine Currency Board) הוטל רק התפקיד הטכני של הוצאת מטבעות ושטרי מטבע על סמך השקעות בניירות-ערך של האימפריה הבריטית ותו לא. אמנם אילו תפקידים של בנק מרכזי נפלו מאליהם בחלקם של הבנקים הגדולים ביותר אשר לנו (בנק אפ"ק וברקליס) עקב השפעתם המכריעה על שער הרבית ועל מצב האשראי בארץ, אולם אין הם יכולים למלא את מקום הבנק האמיסיוני בשטח הליקבידיות, כל זמן שאין בידיהם השליטה הגמורה על יצירת המטבע.

מן העובדה של העדר בנק מרכזי-אמיסיוני נובעות כמה מסקנות חשובות לענין הליקבידיות של הבנקים הא"יים. ואלו הן:

א. שטרות מסחריים – ולו גם טובים ביותר ולזמני פרעון קצרים – אינם יכולים לשמש אצלנו כאמצעים שוטפים בהחלט מחמת חוסר האפשרות של רידיסקונטו בבנק מרכזי. אמנם בזמנים כתיקונם תיתכן רידיסקונטו בבנקים אחרים, אולם האמצעים השוטפים נועדו למלא את תפקידם דווקא בזמנים בלתי-מצויים, בזמנים של מתיחות בשוק הכספים ואי-אמון כללי כשאין אפשרות של דיסקונטו בטוחה בהחלט. עם ההתפתחות הכלכלית בארצנו תינתן אולי לבנקים החשובים שלנו אפשרות לעשות הסכמי-רידיסקונטו לעת-צורך עם מוסדות פיננסיים בחוץ-לארץ (באנגליה, בעיקר; אבל לעת-עתה אפשרות כזאת איננה.

ב. גם ניירות-ערך ארצישראליים אי אפשר לצרף לחלוטין לסוג האמצעים השוטפים אם כי יש ביניהם ניירות ממדרגה ראשונה, כגון אגרות-החוב של הבנק האיפותיקאי. אמנם השוק לניירות-ערך בארץ התפתח הרבה בשנתים האחרונות, והבנק האיפותיקאי, למשל, הגדיל פי כמה את מחזור אגרות-החוב והמניות שלו ונפתח שער להוצאת ניירות-ערך של מוסדות אחרים, אולם עדיין אין השוק רחב ומפותח ומאורגן למדי, שיהא בכוחו לתת בטיחות גמורה למימוש ניירות-ערך גם בזמנים שלא כתיקונם בלי הפסדים יוצאים מגדר הרגיל, ואין גם אפשרות להשיג תמיד הלואה בבנק מרכזי נגד עבוט של ניירות-ערך. כמובן, במקום שקיימים הסכמים מיוחדים המבטיחים את הריאליזציה של ניירות-ערך בכל עת (כך למשל, מחזיקים מוסדות אחדים של הלואה וחסכון אגרות-חוב של הבנק האיפותיקאי בהתחייבויות בנק אפ"ק לקבל אותם תמיד בעבוט) יש לניירות-הערך אופי של אמצעים שוטפים.

ג. ניירות-ערך העוברים-לסוחר בבורסות הגדולות של חוץ-לארץ יש להם יותר אופי של אמצעים שוטפים, כיון שבדרך כלל יש תמיד האפשרות למכרם או לקבל הלואה עליהם בבנק מרכזי. אצלנו יש להעדיף ניירות-ערך אנגליים, מחמת הזהות בערך המטבע, ביחוד כשלונדון מייצגת כעת את שוק הכספים הרחב והאיתן ביותר שבעולם. השקעה ממין זה דורשת, כמובן, ידיעת השוק ויכולת ההבחנה בסוגים השונים של ניירות-הערך לפי מידת הליקבידיות והדרר הכרוכים בהם. מהבנקים הארצישראליים – להוציא את הסניפים של הבנקים הגדולים הזרים (ברקליס, עותומן ובנקו-די-רומה) שאינם מפרסמים מאזנים מיוחדים על מצב עסקיהם בארץ – מחזיק כמעט רק בנק אנגלו-פלשתינה את החלק המכריע של הרזרבות הליקבידיות שלו בניירות-ערך אנגליים, בעוד שהבנקים הבינוניים והקטנים שלנו עדיין לא השתמשו באמצעי-השקעה זה.

מתוך האמור לעיל יוצא, שבתנאים הארצישראליים מספר האקטיבים של הבנקים שיש להם אופי של אמצעים שוטפים הוא מצומצם למדי. ולמעשה, הקופה והפקדונות בבנקים אחרים הם כמעט הרזרבות הליקבידיות היחידות בכל הבנקים המקומיים. ובנוגע לפקדונות בבנקים צריך להגביל ולומר, שרק במידה שהם מופקדים בבנקים הגדולים ביותר אפשר לצרפם לסוג האמצעים השוטפים, שאם לא כן אין בטחון גמור לממש אותם בכל שעה.

כיון שהרזרבות הליקבידיות אינן מכניסות לבנקים כלום, או רק רבית צנועה מאד (השטרות של הממלכה האנגלית – %¾–½ ואגרות החוב הממלכתיות 2%–½1) מוכרחים גם הבנקים, אם יש ברצונם לשמור על עקרונות הליקבידיות ולקבל רווחים נורמליים על השקעותיהם בהלואות, לשלם על פקדונותיהם רבית נמוכה בערך. בתנאים הארצישראליים אפשר לומר, שבנקים המשלמים, למשל, למפקידיהם רבית של 6%–5 ויותר, מוכרחים או לוותר על שמירת הליקבידיות או להלוות כסף ללווים מסופקים ברבית גבוהה או לעשות את שני הדברים כאחד; על כל פנים הם מסכנים בזה את בטיחות הפקדונות.

בטבלא שלפנינו אנו מביאים סקירה על מידת הליקבידיות של כל הבנקים והאגודות השיתופיות לאשראי בארץ כפי שהיא משתקפת במספרי המאזנים הכוללים המתפרסמים ע"י הממשלה.

(א) כל הבנקים המסחריים (6 בנקים “זרים” ו-35 בנקים מקומיים); המספרים – לסוף שנת 1938:

(ב) האגודות השיתופיות לאשראי (94 אגודות: 38 עירוניות ו-56 כפריות). המספרים – לסוף שנת 1938:

נמצא, שהבנקים המסחריים בכללם מראים לסוף 1938 שיעור ליקבידיות של 48%. ואולם המספרים האלה מושפעים במידה מכרעת ממספרי הבנקים הגדולים (בנק אנגלו-פלשתינה, ברקליס, בנק עותומן ואחרים) ששיעור הליקבידיות שלהם עלה לסוף 1938 לבין 50% ו-60% (אכן, בבנקים הזרים שהיקף עסקיהם הא“יים קטן מאוד במסגרת הכללית שלהם, אין למעשה כל חשיבות לשיטת הליקבידיות המיוחדת של סניפיהם הא”יים). הדבר מתבלט גם בזה, ששני הסעיפים האחרונים של האמצעים השוטפים (יתרות במרכזים ובסניפים בחו"ל והשקעות בניירות-ערך) מתיחסים כמעט לבנקים הגדולים בלבד.

אשר לבנקים המסחריים הבינוניים והקטנים, הרי שיעור הליקבידיות שלהם היה שונה מאוד בסוף 1938. כך למשל, מראה בנק הפועלים שיעור גבוה ביותר, 40%, בנק מרכנטיל 33%, ואחרים פחות מזה.

הוא הדבר לגבי האגודות השיתופיות לאשראי המראות בכללן אמצעים שוטפים בשיעור של 23% מהונן הזר. לעומת שיעור ליקבידות של 40% ו-32% בבנק קופת-עם והלואה וחסכון תל-אביב, עמדה מכסה של 21% בבנק אשראי (בנק קופת-עם ובנק אשראי עוד נמנו בסוף 1938 על האגודות השיתופיות לאשראי ועברו רק בשנת 1939 לסוג הבנקים המסחריים).

כבר העירונו על מידת הזהירות שאדם חייב לנקוט כשהוא בא למתוח קוי-השואה בשטח הליקבידיות. אף-על-פי-כן מותר לומר, שרוב הבנקים שלנו שיטתם קרובה יותר לשיטה הבנקאית הקונטיננטלית, אם כי הרכב האמצעים השוטפים אצלנו שונה תכלית שינוי; לעומת זאת יש לשיטות בנק אפ"ק דמיון רב לזו של הבנקים האנגליים.

בשנים הקודמות נמתחה לעיתים קרובות בקורת חריפה על מידת הליקבידיות המופרזת כביכול של הבנקאות הארצישראלית והובעו דרישות שהבנקים יעמידו חלק גדול יותר מהונם הזר לצרכי המשק הא“י. ברם, לאור הנסיון של חמש השנים האחרונות אין בקורת זו מוצדקת. הבנקאות הא”יית הצליחה אמנם להתגבר יפה על בהלת הוצאת פקדונות בשתי תקופות של משבר בינלאומי, בספטמבר 1935 (לרגל מלחמת איטליה-חבש) ובספטמבר 1938 (עם פלישת הגרמנים לצ’כיה), אם כי בעזרה חלקית מצד הבנקים הגדולים. אולם בזמן המשבר הפוליטי באוגוסט-ספטמבר 1939 (עם כיבוש פולין ע"י הגרמנים) היה על בנק אנגלו-פלשתינה להושיט עזרה רבה למספר ניכר של בנקים ואגודות לאשראי, כדי שיוכלו להיענות לדרישות המפקידים, ומוסדות אחדים (בנק אשראי, בנק בני-בנימין ובנק שלמה המלך) נאלצו להפסיק את פעולותיהם עקב המשבר הזה. מתוך מספרי המשרד הממשלתי לסטאטיסטיקה יוצא, שבשני החדשים אוגוסט-ספטמבר 1939 הוצאו מכל הבנקים והקואופרטיבים פקדונות בסכום של %½4 מיליון לא"י, שהם כ-%½22 מסכום הפקדונות שהיה בעין בסוף יולי (כ-20 מיליון). ידועים מוסדות שהוצאת הפקדונות בהם הגיע לאחוז כפול מזה.

חלק ניכר של קהל המפקידים הא“י נתגלה, איפוא, בתקופות המשבר הללו כקהל רגיש ועצבני העשוי להגיב באופן פזיז על הופעות פוליטיות וכלכליות שליליות. ולא זה בלבד, אלא שחלק הפקדונות הנמצאים בבנקים הא”יים מיועד ע“י בעליהם להשקעות בענפי כלכלה שונים ועלול תמיד להיות מוּצא מהבנקים למטרה זו. ולבסוף יש גם לזכור, שאנו חסרים לא רק בנק מרכזי-אמיסיוני, אלא שגם מצד הממשלה המנדטורית אין שיטה פיננסית-כלכלית גמישה. כך, למשל, יכול היה העודף הפיננסי שבידי הממשלה – שהגיע בשנים הקודמות להרבה מיליוני לירות והעולה גם כעת למעלה מ-½2 מיליון לא”י – לשמש גם כרזרבה ליקבידית חשובה. אבל הנסיון של השנים האחרונות הראה, שאין הבנקאות הא"יית יכולה לסמוך בענין זה על עזרתו של השלטון המנדטורי.

עמדנו לעיל גם על האמצעים העקיפים לחיזוק הבסיס הפיננסי והעסקי של הבנקים והבאנו דוגמאות מהתקנות הקיימות בארצות שונות. הדגשנו שאמצעים אלה של השיטה הבנקאית אין חשיבותם פחותה בשטח הליקבידיות מחשיבות הרזרבות השוטפות. כי במידה שהמצב הפיננסי איתן יותר ומעורר אמון בקרב הקהל הרחב, גם יציבותו של הבנק גדולה יותר בימים של זעזועים כלכליים או פוליטיים.

מבחינה זו היו, אף ישנן עוד, בבנקאות של ארצנו כמה וכמה תופעות שליליות, ומשום כך היטיבה הממשלה לעשות שעמדה בשנים האחרונות על התקלות הצפויות מהן למשק הא"י ונקטה בכמה אמצעים לסילוקו ולהגברת הפיקוח על פעולת הבנקים. ואולם חשוב מאוד שהפיקוח יכלול גם את הדאגה על כך, שהבנקים ישמרו על שיטת אשראי זהירה, שהנהלת הבנק תשווה תמיד נגד עיניה, שרק חלק לא גדול של ההון יכול להיות מושקע לזמנים ארוכים (כגון לרכישת מקרקעים, לאשראי תעשייתי וכו' וכו') והרוב המכריע צריך למצוא השקעה קצרת-מועד (אשראי למחזור עסקי) וזה לא באופן פורמלי בלבד, כי אם גם באופן ממשי. הבנק צריך לבדוק בדיקה מעולה לאיזו מטרה נדרש ממנו האשראי, אף להבדיל בין שטרות מסחריים ובין שטרות פיננסיים. וגם זה חשוב, שמנהלות הבנקים תעמודנה על הרמה הדרושה הן מבחינה מקצועית והן מבחינה אישית ומוסרית.

אך עצם הפיקוח הממשלתי על הבנקים ומתן פומביות יתר למספרי מאזניהם עלולים להגביר את האמון של הקהל הרחב למוסדות הפיננסיים, לסייע לחיזוקם ובזה גם להקל על פתרון בעיית הליקבידיות שלהם.