ד"ר ג. מינצר [^1]

הגדרה    🔗

“הון הבנק” פירושו בדרך כלל אותם סכומי הכסף שהועמדו לרשות הבנק בשעת ייסודו, או במשך ימי קיומו, כהון עצמי. מבחינת המאזן אין המושג “הון” אלא ספרה חשבונית המודיעה לנו כמה השקיעו הבעלים (בעלי המניות) בבנק. בצד האקטיב, כלומר בסכומי הכסף אשר בעין ואשר בהשקעות, אין נוהגים להבדיל בין האמצעים לפי מוצאם, אם הם מהון עצמי או ממקור זר. הסעיף “הון” הוא סעיף שכנגד לכל אותם האקטיבים הקיימים בעצם שעת ייסודו של הבנק, עד שבמאזנו של בנק חדש אין, להלכה, כנגד סעיף ההון אלא ספרה אחת – הסכום שבקופה. מובן, שמצב זה משתנה עד מהרה, כי בטבעו של בנק הוא, שלא יסתפק בהנהלת הונו העצמי בלבד, היינו – במתן הלואות והשקעות נושאות רבית, אלא שישאף למשוך אליו פקדונות.

ההון העצמי מופיע, כידוע, במאזן בצד החובה, אף כי הוא בגדר חוב לבעלי המניות או לבעלי-זכות אחרים. זה נעשה ראשית משום שע"י כך משתווה עודף האקטיב על הפסיב שבמאזן, בסופה של כל תקופת-מאזן, אל הריוח שהושג ועומד לחלוקה, שנית משום שבמסגרת הצורה המאזנית אין אפשרות אחרת להבלטת ההון העצמי, כיון שבצד האקטיב לא ניתן להבדיל בינו ובין האמצעים הזרים, כפי שנאמר לעיל.

אל הסעיף “הון עצמי” אפשר לצרף, לא מבחינה מלולית אבל מבחינת התוכן, את הסעיף “קרנות-מלואים” (רזרבות). גם הקרנות, כהון העצמי, הן ספרה חשבונית, האומרת לנו כי בצד האקטיבה נמצאות השקעות שנעשו על יסוד רווחים, שנצטברו ולא חולקו, ואין כנגד השקעות אלו כל קרדיטורים.

יש להקפיד ולהבדיל בין “רזרבות גלויות”, המופיעות בצד הפסיב של המאזן, ובין “רזרבות סמויות” שנוצרו ע“י ניכויים מסעיפי אקטיב שונים או ע”י המעטת ערכם של סעיפים אלו. על שיעור הרזרבות הללו אין לעמוד מתוך המאזן. רק לפעמים, על יסוד השואות בין מאזנים של שנים שונות ועל יסוד ידיעות בדבר הניכויים שחלו בחשבון ריוח והפסד או בדין-וחשבון על מצב העסק, ניתן למצוא נקודות אחיזה להערכת שיעור הרזרבות הסמויות.

קרן המלואים, שאין עמה כל תביעה לחלוקת רווחים ואשר במקרה של הפסד בלתי-צפוי היא עשויה להתפרק כולה או חלקה, בלי שייגרם הפסד לעצם ההון של בעלי הבנק, חשיבותה גדולה ביותר בשביל כוח התנגדותו של הבנק בימים של שפל. על כן חיזוקה של קרן המלואים ע"י זהירות בחלוקת הרווחים הוא אחד היסודות הבריאים של שיטת הנהלה בנקאית.

אשר להגדרה המשפטית של המושג “הון הבנק”, הרי בפקודת הבנקים מ-1 בספטמבר 1921 שהיא חוקת היסוד לבנקאות הארצישראלית, אין מושג זה נזכר כלל, חוץ מאשר במאזן-לדוגמא המצורף אל הפקודה שבו מובא בצד ה“חובה” הסעיף “הון משולם”. בפקודה הנ"ל אין כל דרישות נוספות בדבר הונם של בנקים. כן לא הוטלה על הבנקים כל חובה של מסירת ידיעות לממשלה, חוץ מן החובה להגיש לרושם החברות הודעה שנתית.

פקודת הבנקים (תיקונים והוספות) מס' 9 משנת 1936 החמירה את ההוראות החוקיות במידה ממשית. לפי פקודה זו חובה על הבנק להגיש למנהל האוצר מאזנים חדשיים כהלכתם. מלבד זאת עליו להמציא רשימה מדויקת של ההלואות שניתנו ושל השטרות שנתקבלו לנכיון, כלומר – חובה עליו להגיש לממשלה ידיעות מדויקות בדבר אופן השימוש בהון וביחוד בפקדונות, היינו – בהון העצמי ובהון הזר כאחד.

ואולם ניסוחו החוקי האמיתי של המושג “הון הבנק” ניתן רק בפקודת הבנקים (תיקונים והוספות) מס' 27 משנת 1937. עד מתן פקודה זו היה ענין השיטה והסולידיות בייסוד בנקים בארץ שרוי במצב של תוהו ובוהו. למעשה היה כל אדם רשאי לעסוק בעסקי בנק ואפילו (ודבר זה חשיבותו גדולה ביותר) ליטול לעסקו – אם הוא אך חברה שנוסדה לפי פקודת החברות – את השם “בנק”, ולא היה עליו כי אם למלא אחר דרישות מינימליות ופרימיטיביות של פקודת הבנקים משנת 1921. זה גרם לידי כך, שאנשים שונים, שאינם צדיקים גמורים, יסדו בנקים, ביחוד “בימי הפרוספריטי”, ונתנו למפעליהם שמות מצלצלים ומתעים והיו עשויים להמיט חרפה על הבנקאות הארצישראלית. “בנקים” אלו לא עסקו בעצם בשום עסקי בנק אמיתיים, אלא שלחו ידם בטרנזאקציות ארעיות, וביחוד בעסקי מגרשים. לעיתים קרובות מאוד לא היה בידי הפירמות הללו ההון הדרוש. ואמנם משחל שינוי קל שבקלים בקוניונקטורה, נתמוטטו כל המוסדות הללו ולא לקוח אחד ולא בעל-פקדון אחד יצאו מהם וידיהם על ראשם.

פקודת הבנקים מ-1937 הכניסה סדר בענין ההון. לפיה חייב כל בנק שיהא ברשותו הון רשום של 50,000 לא“י, שממנו 25,000 לא”י לפחות צריך שיהא משולם במזומנים; בנקים של מדינות זרות (Foreign Companies) מצוּוים על הון של 100,000 לא"י לפחות. מלבד זאת יש בפקודה עוד כמה וכמה הוראות מפורטות בדבר השם “בנק”, בדבר הפיקוח הממשלתי ועוד, שאינן ענין לנושא שלנו.

הון עצמי ופקדונות    🔗

בבנקים הארצישראליים, שהם כולם – על פי החוק – חברות מניות בערבון מוגבל, מופיע ההון העצמי בשתי צורות: מניות-יסוד, הוא הון המניות הרגילות שבידי המייסדים, או בידי בעלי מניות המקורבים לחברה, או, בחלקן לפחות, בשוק החפשי. יש להבדיל בין מניות-יסוד אלה לבין מניות-בכורה, המקנות לבעליהן את הזכות לקבל רווחי-בכורה בשיעור מסויים שנקבע מראש. מניית בכורה יכולה להיות מצטברת, כלומר, שבעליה זכאים לקבל את הדיבידנדה שלהם במלואה גם לאחר שנים, אם לא היתה אפשרות לשלם אותה בשעתה, או שלא היתה יכולת לשלם אותה במלואה. ויש מניות-בכורה רגילות, שבעליהן זכאים לדיבידנדה רק בשנה שהיו בה רווחים. מספר הבנקים בארץ שהוציאו מניות-בכורה הוא מועט.

ההון הזר מופיע אף הוא בשתי צורות: בצורת מלוה (אגרות-חוב), כלומר כנייר-ערך ארך-מועד או בינוני-מועד או בצורת פקדון המתקבל בתנאים שונים. אגרת-החוב מקובלת בבנקאות ככלי-מימון רק בבנקים המיוחדים לאשראי ריאלי (בנקים איפותיקאיים). גם הבנק למשכנתאות בארץ-ישראל בנוי על הוצאת אגרות-חוב. בנקים לאשראי שיש עמם פקדונות אינם מוציאים אגרות-חוב, אף בחוץ-לארץ, אלא לעיתים רחוקות. אגרות-חוב בינוניות-מועד נהוגות כמעט אך בבנקים לאשראי של שוייץ. השימוש במכשיר זה בארץ-ישראל קשה ביותר, משום שלפי החוק הא“י אין להוציא אגרות-חוב בשעבוד חלקי אלא ב”שעבוד רובץ", (Floating Charge) כלומר בשעבוד-בכורה של כל המפעל. ואולם שעבוד-בכורה של המפעל הוא מעשה בלתי-הוגן כלפי המפקידים ואיננו לפי מנהגיו ונימוסיו של בנק. ואף-על-פי-כן עלה בידי בנקים קטנים אחדים בארץ להשיג את הרשות להוצאת מין תעודות-חסכון שיש עמן גם ענין של הגרלה והן מפוררות ליחידות פעוטות ביותר. דרך זו מעוררת ספקות מכמה וכמה בחינות והיא אמנם הולכת ונעלמת.

בתוך “ההון הזר”, המקור הראשי לכספי הבנק לפקדונות, יש להבחין בין פקדונותיהם של לקוחות פרטיים ושל בתי-עסק ובין זכותם של בנקים (התחייבויות-נוסטרו). ברוב המאזנים מופיעות התחייבויות-נוסטרו אלה באופן נפרד לחלוטין מזכויות הלקוחות, כיון שלפי טבען אסור לערבב אותן עם הפקדונות הרגילים של הלקוחות. זכויות-נוסטרו מסוג זה נוצרות או ע“י יתרות-חובה שנשארו לבנק אגב מסחר דוקומנטארי (תעודות משלוח, מטען, ביטוח וכו'), ביחוד עם בנקים שבחוץ-לארץ – ולא נתכסו במשך המשא-ומתן הרגיל, או ע”י הצטברות רזרבות קופתיות של בנקים אחרים; ומובן, שבדרך כלל, הבנק הגדול יותר הוא הוא המקום שהבנק הקטן מחזיק אצלו סכום רזרבי מסוים לזכותו.

הרבית בזכויות-נוסטרו היא, כמובן, שונה מאשר לגבי המפקיד הפרטי או לגבי בית-העסק. פקדונות בנקאיים אלה הם לפי טבעם קצרי-מועד ברובם, ואם מצטבר לעיתים סכום גדול – הרי זה רק לשעה והוא משתלם לרוב פתאום לפי הוראת הבנק הנושה, ביחוד בשעה שיש לו צורך לספק תביעה כספית זמנית ובלתי צפויה מראש, או כשהגיעו ימי תשלום עונתי רגיל, כגון בסופו של חודש או בסופה של מחצית השנה. ברוב ארצות מחזיקים הבנקים את מרבית הסכומים הנחוצים להם למטרות כאלה במוסד המרכזי של שטרי-המטבע (בנק אוף אינגלנד, בנק דה פראנס וכו') ומשתמשים בהם בדרך ההעברה או בדרך הזקיפה לחשבונות אחרים. בארץ-ישראל קיימות רזרבות אלה בצורת זכות של בנקים אצל בנקים. על כל פנים יש להפריד במאזן את זכויות-נוסטרו של בנקים אחרים מן הפקדונות הרגילים, כיון שהן לפי טבען סעיפים שונים לחלוטין.

שאר הפקדונות של בתי-עסק ושל יחידים נפרדים לפי מועד פרעונם. כספים שאפשר לדרוש אותם בכל יום הם בשביל הבנק סוג בפני עצמו, המחייב למידה הגדולה ביותר של ליקבידיות. הם מופיעים במאזן כ“עובר ושב” או כ“התחייבויות שזמנן בכל יום”. לא כן הפקדונות שניתנו למועד מסוים ואין לדרשם קודם, שהם מופיעים במאזן כ“פקדונות למועדים קבועים”. לפעמים מייחדים מקום לקבוצת חשבונות בשם “פקדונות חסכון”, סכומים קטנים ברובם שנתקבלו בתנאים מיוחדים, ולפעמים מוסיפים ומחלקים את “הפקדונות הזמניים” לפי אורך מועד פרעונם.

ריבוי הפקדונות איננו קנה-מידה לבטיחותו (Bonität) של הבנק, אלא מעיד יותר על היקף עסקיו. אמנם, על פי רוב מצליחים למשוך אליהם הרבה פקדונות אותם הבנקים, אשר שיטת העסקים שלהם עשויה לתת בלב המפקיד יתר בטחון; לעומת זאת אתה מוצא בצדם של הבנקים לפקדונות הטיפוסיים גם הרבה בנקים אחרים, שמרכז הכובד של עסקיהם איננו דווקא פקדונות ועסקי אשראי.

אם נתבונן בהיקף הפקדונות בתוך ה-Big Five (חמשת אדירי הבנקים באנגליה: ברקליס בנק, לוידס בנק, מידלנד בנק, ניישונאל פרובינשאל בנק, וסטמינסטר בנק) נראה שהפקדונות שלהם הם פי 20 או 30 מהונם המשולם. מובן, שאין מספרים אלה קבועים כמסמרות, אלא משתנים והולכים לפי המצב הכלכלי והמדיני של הארץ. בארצנו עדיין לא הגענו למספרים מוסמכים פחות או יותר בדבר היחס בין ההון העצמי המשולם ובין שיעור הפקדונות. אצל אנגלו-פלשתינה בנק היחס הוא 1:7 בערך, אצל הבנקים המקומיים היחס הוא בין 1:2 לבין 1:12. מספרים אלה משתנים בלי הרף, אף תלויים הרבה בזרם ההון המגיע לארץ, ביחס הממשלה אל העליה, בנטיה הכללית להשקעה ובכל מצבה הפוליטי של הארץ מבפנים ומבחוץ.

שיעור הרבית המשתלמת בעד פקדונות תלוי גם במצב הכללי בשוק הכספים בארץ על התנודות החלות בו, גם במצבו של הבנק עצמו או במעמדו בתוך מערכת הבנקים המתחרים בו. בארצות ובתקופות של שפע כסף אין הבנקים משלמים בעד פקדון שזמן פרעונו בכל יום שום רבית בכלל. הלקוח מסתפק בזה שהבנק שומר על כספו וחבר פקידיו מסדר לו את תשלומיו. ואולם שיעור הרבית הולך ועולה במידה שהכסף הופקד למועד ארוך יותר ומגיע עד כדי אחוזים אחדים. לפעמים נקבע שיעור הרבית לפי סכום הפקדון. בנוהג שבעולם משלמים הבנקים הכי-גדולים ובטוחים, כלומר הבנקים שכוח משיכתם גדול ביותר בקרב ציבור המפקידים, את הרבית הפחותה ביותר; ובנקים קטנים שאינם יכולים להתחרות בהם בשטח זה בדרך אחרת, משלמים רבית גבוהה יותר, כדי למשוך אליהם פקדונות בדרך זו. בארץ כארצנו שיש בה רעב להון, שיעורי הרבית גבוהים ביחס, ביחוד בעד פקדונות-למועד. לפעמים הרבית גבוהה במידה בלתי-בריאה, ועדות היא שהכסף נדרש לעסקים שאין מקומם בבנק (כגון מימון של ספסרות בקרקעות) עם כל הסכנות הכרוכות בהם לבנקים ולמפקידים. לעיתים קרובות קיים בקרב התאגדויות של בנקים בעולם הסכם מיוחד בדבר מכסימום של רבית בעד פקדונות. ערכם של הסכמים כאלה למניעת מלחמת התחרות בלתי-בריאה על פקדונות תלוי במשמעת הפנימית בקרב ההתאגדות ובתריס שהציגה בפני העבריינים. בנסיונות שנעשו בכיוון זה בארץ-ישראל נמצאו בנקים קטנים ובנקים בינוניים שגילו חוסר-הבנה בחשיבות השמירה הקפדנית על התקנות.

שיטת הרבית מבחינת היחס שבין רבית-לחובה ובין רבית-לזכות – אין לה כל כיוון וחוק. בארצות אשר שוק ההון מפותח בהן, ביחוד בארצות שיש בהן השפעת הממשלה על שיטת הנכיון ובנקאות מפותחת להוצאת שטרי-מטבע, המרחק בין רבית-החובה לרבית-הזכות קטן מאשר בארץ קולוניאלית כארץ-ישראל, המרוחקת מאוד משוק-הכספים האירופי או האמריקאי. נוסף על כך, המצב הפוליטי והכלכלי של ארץ-ישראל גורם שחלק גדול של הפקדונות ניתן על מנת להחזיר לפי דרישה, תופעה המסייעת אמנם להורדת הרמה הממוצעת של הרבית-לזכות, אבל גם מחייבת לליקבידיות יתירה, וזו יקרה מאוד, ביחוד לאחר שאין בנק מרכזי לנכיון-משנה (רידיסקונטו) וערכם הליקבידי של ניירות-הערך המקומיים מוגבל מפני צמצום השוק. כל אלה גוררים אחריהם מצד שני רבית-חובה גבוהה של אותו חלק מועט של הון זר שאפשר ליתן אותו בהלואה.

שטרי-קיבּוּל (אקצפטים) של הבנק המצויים במאזנים, וממלאים תפקיד חשוב בשוק השטרות של לונדון ביחוד, אין בהם, בדרך כלל, עדות שהבנק סידר לעצמו אשראי ע“י הוצאת שטרות שלו. שטרי-קיבול אלה הם בעיקר שטרות שנמשכו על הבנק בגדר המסחר הדוקומנטארי (כאמור – תעודות משלוח, מטען וביטוח של סחורות). טרנזאקציות אלו יסודן בעסקי-מסחר, ודרך המימון המיוחדת הזאת ע”י קבלוּת של בנק נוצרה בהתאם לצרכי המסחר הבינלאומי מעבר-לים. המיסמכים הללו עוברים-לסוחר בשוק ההשקעות הבינלאומי כהשקעה קצרת-מועד; ושטרות של אקצפטינג-הויז לונדוני ראשון במעלה נמכרים בשוק השטרות הבלתי-רשמי בלי כל קושי וברבית נמוכה ביותר.

שיעור ההון ומטרת השימוש בו    🔗

מקצת מן הקשרים שבין שיעור ההון ובין סכום הפּקדונות כבר נתפרשו במקום אחר. הגודל האבסולוטי שלו שונה לפי אופיו של הבנק. מפעל, שעסקי האשראי שלו מרובים, זקוק לאוצרות-הון גדולים הרבה יותר מאשר בנק שעיקר עסקיו בתיווך, בהקמת קונסורציומים על חשבון אחרים או בהפצת שטרי-מלוה. הוא הדין במפעל המצמצם את עצמו במתן אשראי מסחרי קצר-מועד שהוא נצרך להון עצמי קטן יותר מאשר בנק שדרכו לספק את דרישת התעשיה, למשל, או דרישתם של ענפים אחרים במשק, לאשראי ארך-מועד.

בנקים בארצות קולוניאליות צריכים, באופן יחסי, להיקף עסקיהם, להון יסודי גדול הרבה יותר מאשר, למשל, מפעלים ב“סיטי” הלונדוני, אשר בשעת הצורך הם יכולים בכל שעה – במידת בטיחותם, כמובן – להשיג בשוק הכספים אמצעים מזומנים בלי כל קושי. גם מימונו של המסחר הרגיל בשטרי-חוץ ובניירות-ערך בארץ קולוניאלית מחייב את הבנק ליכולת כספית עצמית גדולה יותר.

כלל גדול אחד אמרו לגבי השימוש בהון עצמי ובהון זר לצרכי אשראי: חובה היא על בנק שיתאים את היקף הלואותיו ואת זמני פרעונן אל היקפם ואל זמני פרעונם של הכספים העומדים לרשותו. מובן, שאין לומר: “יקוב הדין את ההר”, וכל גדולתה של שיטת אשראי טובה היא בשמירת שווי-המשקל הגמיש בין ריבוי הפקדונות ואורך זמנם ובין האופן, ההיקף, הבטיחות וזמני-הפרעון של ההלואות הניתנות.

יש בנקים קטנים שאינם עומדים בפני היצר של מתן אשראי ארך-מועד ברבית גבוהה מתוך כספים שנמסרו לידם על מנת לשלם עם הדרישה או לאחר זמן קצר. בנקים אלה סומכים על כך – ובקוניונקטורה יציבה יש רגלים לדבר – שהפקדונות הללו אינם נדרשים לפי שעה. שיטה זו מפחיתה את הליקבידיות של הבנק עד כדי כך, שבימי שפל או אי-שקט פוליטי צפויה למפקיד סכנת הרס, וכמה מקרים שקרו בארץ-ישראל אישרו, לצערנו, את החשש הזה.

בנק הנותן אשראי חייב להקפיד בעיקר – מלבד ענין הבטיחות – שכפות המאזנים של זמני הפרעון תהיינה מעוינות. עליו גם להשגיח על היחס הנכון בין ההון העצמי ובין ההון הזר, על מציאותה של הרזרבה ההכרחית לשם ליקבידיות, וכמובן – להגיע לאותה מידה של בטיחות הנחוצה לשם שמירה על הסולידיות של הבנק גופו.

מנהל בנק חייב לדעת את החוקים אשר תורת הבנקאות מצווה עליו לשמור אותם. קיום החוקים הללו איננה מצות אנשים מלומדה, אלא אמנות ההנהלה של המפעל.

[^1]: פרויקט בן יהודה, לא הצליח לזהות פרטים על המחבר שצוין בספר, ולכן הוא מופיע ברשימת המחברים כאלמוני. אם בידיכם מידע ודאי לגבי זהות המחבר, נשמח אם תצרו קשר.