הבנק בתורת גובה    🔗

הצד השווה שבעסקי הבנק הוא שרובם ככולם הנם תביעות ממון מחייבים שונים, שגביייתן הוטלה על הבנק. פעמים שהבנק פועל למען עצמו, דהיינו כשהוא גובה הלואות שנתן או שטרות שקיבל לנכיון, ופעמים שהוא שליחם של לקוחותיו – כשהוא מטפל בשטרות ובניירות אחרים שנמסרו לו לגביה. זכויותיו וחובותיו של הבנק כשהוא פועל למען עצמו אינן צריכות הסברה יתירה. לעומת זאת, תפקידו וסמכותו, מבחינה חוקית, כשליח זולתו, טעונים עיון.

הבנק כשליח לקוחותיו. בתפקיד זה חלים על הבנק כל הדינים המקובלים בין מרשה למורשה שלו. הוא נעשה סוכנו המיוחד של הלקוח לענין מסוים ומקבל על עצמו, מכללא, למלא את חובתו בכשרון הראוי ובחריצות הראויה. והואיל והוא מקבל שכר על טרחתו, לא די שיעסוק בענין באותה מידה של חריצות וזהירות שאדם נוהג בעסקיו הוא, אלא חייב במידה של חריצות וזהירות הנדרשת מבעל-מקצוע באותו ענין. והוא אחראי לא בלבד למעשים שעשה שלא כשורה, אלא גם לכל מה שהיה צריך לעשות ולא עשה.

מינוי שליחי-משנה. בדרך-כלל, אין שליח עושה שליח אחר במקומו, אלא ברשות שולחו. לפיכך, בנק שקיבל מלקוח מימסר (Remittance), חובתו לגבות בעצמו. אלא שאם הנתבע לשלם נמצא בריחוק מקום והבנק מוכרח להסתייע בבא-כוח (קורספונדנט) שלו, מעלים עליו כאילו התיר לו הלקוח להעביר את סמכותו, ואין הנחה זו בטלה אלא אם יש הוכחות מפורשות כנגדה. ואולם הלקוח אין לו קשר עם הבא-כוח ואין הוא יכול לתבוע לדין אלא את הבנק עצמו.

עדיין לא ברור עד כמה בנק שהסתייע בשרותו של בא-כוח הגון וראוי, כגון בנק נכבד וידוע, אחראי לשגיאה או להזנחה מצד בא-כוחו, כשאין תנאי מפורש על כך בחוזה שבין הבנק ובין הלקוח. לעומת זאת ברור, שבנק שלא נהג זהירות בבחירת בא-כוחו, נושא באחריות לתוצאות.

אחריותו של הבנק וכן אחריותם של באי-כוחו ניתנים להיקבע בחוזה מיוחד בין הבנק הגובה ובין הלקוח. במקום שאין חוזה, מנהג המקום הוא הקובע את תחומי האחריות.

נמצא, שכדי למנוע תקלה מן הראוי הוא כי בקבלה שהבנק נותן ללקוח על המימסרים שנמסרו לו לגביה, יהא סעיף מפורש הקובע, כי יש לבנק רשות למסור את גביית המימסרים, שמקום פרעונם הוא מחוץ לעיר או בחוץ-לארץ – לבאי-כוחו הרגילים המסדרים גם את עסקיו הוא, כי כל הכספים שייגבו על-ידיהם ייזקפו בפנקסיהם לזכות החשבון הכללי של הבנק ויש לבנק רשות להשתמש בהם, וכי כל זמן שהכספים אצל הבאי-כוח הרי הם על אחריותו של הלקוח.

הוראות הלקוח. הבנק הגובה חייב לנהוג בכל הענינים הנוגעים למימסר שבידו – הגשה לקיבול, הגשה לפרעון, הודעה וכדומה – בהתאם לחוקי ולמנהגי המקום. אך אם נתן הלקוח הוראות שונות ממנהגי המקום (ובלבד שאינן מתנגדות לחוקי המקום), מחויב הבנק לנהוג על-פיהן, ואם הוא מעביר את המימסר לסוכן-משנה לגביה, חובה עליו להודיע לו את ההוראות האלה בדיוק ובמלואן, מלבד שהוא חייב לתת לסוכן-המשנה את כל ההוראות הדרושות על-פי חוקי המקום.

הבעלות על מימסרים לגביה. שטרות הנמסרים לבנק לגביה בלבד, נשארים תמיד קנינו של הלקוח המוסר אותם. לפיכך, בנק שקיבל שטרות או מימסרים אחרים לגביה ומפסיק את תשלומיו, אינו רשאי להחזיק במימסרים, אלא חייב להחזיר אותם ללקוחות. קשרי מרשה וסוכן הקיימים בין הלקוח ובין הבנק אין להפוך אותם בכל שעה של רצון ליחסי תובע ונתבע.

 

מחלקת הגביה    🔗

כל כמה שהיקף עסקיו של הבנק גדול יותר, הצורך בגביה מאורגנת, מדויקת וזריזה בולט יותר. דייקנות וזריזות מידות הכרחיות הן למי שעוסק במסחר בימינו, ימי האוירון והטלפון האלחוטי. שרות זריז של גביות נותן אמון בלב הלקוחות ופותח פתח לעסקים חדשים.

בכל בנק הראוי לשמו נעשית עבודת הגביה ע"י מחלקה מיוחדת, העומדת, כמובן, במגע עם שאר המחלקות של הבנק, אבל בעיקר קשורה היא קשר אמיץ עם מחלקת הבאי-כוח ועם מחלקת הנכיונות. תפקידיה הראשיים הם לגבות שטרות עירוניים וחובות עירוניים אחרים (כגון רווחים על ניירות-ערך), ולטפל באותם המכשירים של המסחר החיצוני והפנימי הנקראים “מימסרים דוקומנטאריים”.

רצוי שכל אחד מסעיפי העבודה שבמחלקת הגביה, כגון מימסרים דוקומנטאריים, שטרות, שיקים והמחאות-דיבידנדה, ירוכז בידי פקיד מיוחד. במידה שהיקף העבודה מתרחב, מקימה המחלקה מחלקות-משנה לסעיפי-עבודה שונים. וכך אנו מוצאים במחלקת הגביה של בנקים גדולים בנות-מחלקה, כגון: מחלקת שליחי-גביה, מחלקת הגביות העירוניות, מחלקה לגבית תלושים וניירות-ערך.

מחלקת הגביה משמשת לפעמים מקור חשוב של ידיעות, הואיל ומתוך המגע שיש לה עם שדרות רחבות של הציבור יכולה היא לעמוד על מצבם הכספי של אנשים ומוסדות שונים. מקרה קטן בשעת קיבול שטר או פרעונו דיו ללמד על טיבו של האדם שיש אתו עסק ועל כושר השילום שלו. האנשים העומדים בראש מחלקת הגביה חייבים לדעת את החוק המסחרי בכלל ואת חוקי השטרות, הבולים והביטוח הימי בעיקר, וכן עליהם להיות בקיאים במכשירי האשראי והמסחר השונים – שטרות, שיקים, שטרי-מטען, תעודות-ביטוח וכדומה – שרק בידיעה זו יוכלו למלא תפקידם כראוי.

הטיפול בשטרות וגביה. השטרות לגביה מגיעים אל מחלקת הגביה לשם טיפול בדרכים שונות: מן החוץ (בדואר וע"י שליחים), מלקוחות המביאים אותם לבנק בעצמם וממחלקות אחרות של הבנק גופא, כגון: מחלקת הנכיונות ומחלקת ההלואות על שטרות מסחריים.

משהגיעו השטרות, רושמים אותם תחלה בפנקס כרונולוגי, כל סוג בפנקס מיוחד, לפי פרטים אלה: תאריך התקבל השטר, תאריך מכתבו של הבא-כוח, שם הבא-כוח וכתבתו, מספרו, המספר הסידורי של השטר, שם החייב וכתבתו, זמן הפרעון, הסכום והערות. בטור ההערות מציינים היכן מקום התשלום, אם יש לעשות פרוטסט, וכל הוראות מיוחדות שניתנו ע“י הבא-כוח. אח”כ רושמים את פרטי השטרות בפנקס “מימסרים שנתקבלו לגביה”, לפי חשבונות הבאי-כוח או הלקוחות. תאריכי הפרעון רושמים על השטרות בעפרון כחול וממיינים ונותנים אותם בתיקים לפי סוגים וזמני הפרעון.

שלושה סוגי שטרות הם: שטרות שפרעונם בעיר, שטרות שפרעונם מחוץ לעיר אבל בתוך הארץ, ושטרות שפרעונם בחוץ לארץ. את של חוץ-לעיר ושל חוץ-לארץ מוציאים ושולחים לסניף או לבא-כוח משך זמן לפני תאריך הפרעון, שיהא סיפק להגיש אותם לפרעון במועד הנכון. שטרות שפרעונם בעיר, שולחים עליהם הודעה לחייב ימים אחדים לפני זמן הפרעון. ההודעה נרשמת בספר השליחים והחייב חותם בספר לאות שקיבל אותה. פעמים מגישים לו את השטר ע"י השליח.

בכל מקרה של קיבול, אי-קיבול, פרעון או אי-פרעון, מודיע הבנק מיד ללקוח, או לבא-כוח. במקרה של אי-קיבול או אי-פרעון, הוא מודיע גם לסוכנו של הלקוח בעירו, אם ישנו כזה. בהודעה לסוכן חייב הבנק לציין מהי סיבת אי-הכבוד, אם נעשה פרוטסט עפ"י הוראותיו של הלקוח ואם נשלחה הודעת אי-כבוד לכל הצדדים המעונינים.

הבנק מודיע ללקוח, או לבא-כוח, על גבייתו של כל שטר לחוד. מחלקת הנהלת החשבונות מסדרת את הכיסויים הדרושים בהתאם להוראות הלקוח או הבא-כוח ע“י שיקים, או ע”י זיכוי חשבונו אצל הבנק הגובה (אם יש לו חשבון אתו), או אצל בנק אחר שעליו הוא מודיע לבנק הגובה.

החזרת שטרות. הבנק מחזיר ללקוח, או לבא-כוח, כל שטר-חליפין לאחר שניתן עליו קיבול, חוץ משטר שהוא עשוי לפקודתו של הבנק או מוסב אליו. פעמים יש אשר הבא-כוח מבקש להחזיר אליו את השטר לאחר הקיבול גם כשיש עליו היסב לזכות הבנק. במקרים אלה ההיסב לזכות הבנק נעשה רק לשם זהירות למשך זמן המשלוח, וכשהבנק מחזיר את השטר הזה לבא-כוח הוא מסב אותו שוב לפקודת הבא-כוח “בלי רשות חזרה ובלי תמורה”. יש נוהגים לציין על שטר כזה, על יד ההיסב, את התפקיד שמילא הבנק ביחס לשטר, דהיינו “בנק גובה לחשבון המוסב”. גם שטרות שלא נתקבלו ושטרות שלא נפרעו מחזירים לבא-כוח.

 

מימסרים דוקומנטאריים    🔗

בשתי דרכים עיקריות משרת הבנק את סחר הפנים ואת סחר החוץ: א) הוא מלוה לסוחרים כסף למסחרם לזמנים שונים; ב) הוא מתווך בין מזמין הסחורה ובין שולחה, הרחוקים זה מזה, ומשמש להם נאמן שעל ידיו עוברת הסחורה אל המזמין וכסף תמורתה אל השולח. הדרך הראשונה – איננה ענין למחלקת הגביה, עד שמגיע הזמן לגבות מהסוחרים את ההלואות שניתנו להם. לא כן הדרך השניה, שהיא אחד מסעיפי-העבודה החשובים ביותר, המיוחדים למחלקת הגביה, והוא כולל, בעיקר, את הטיפול באותם ניירות האשראי והמסחר הנקראים בשם הכולל “מימסרים דוקומנטאריים”.

השם “מימסר דוקומנטארי” ניתן לשטר המְלַוֶה תעודות-מִקְנָה על סחורה, שתמורתה ניתן השטר. תעודות מקנה כאלה הן, כרגיל, שטר-מטען, פוליסה או תעודה של ביטוח ימי, חשבון (בכמה העתקים), תעודת קונסול, תעודת בקורת הסחורה, תעודת שקילה, ובשעת מלחמה – תעודה על מוצא הסחורה ועל ענין שיש בה לאיש שאליו היא נשלחת, וכן תעודת ביטוח מסכנות המלחמה. בטרם נדבר על עבודתה של מחלקת הגביה בקשר עם המימסרים הדוקומנטאריים, מן הראוי שנפרש בקצרה את הסוגים החשובים ביותר של תעודות המקנה הנ"ל וכמה ענינים הנוגעים להן.

שטר-מטען ימי (Ocean Bill of Lading). שטר-מטען כזה (“קונוסמנט”) הוא תעודה הניתנת ע"י קברניט האניה לעדות שקיבל את הסחורה הרשומה בשטר-המטען על מנת להובילה באנייתו בתנאים מסוימים ממקום למקום. למעשה הרי זה חוזה בין המוביל ובין שולח הסחורה, וחובה לרשום בו את טיב הסחורה וכמותה, את שם השולח ושם המקבל (אם שטר-המטען אינו עשוי “לפקודה”), את מקום הטעינה ומקום הפריקה. רושמים בו גם הסימנים והמספרים המצוינים על אריזת הסחורה. כרגיל נעשה שטר-המטען בכמה טופסים מקוריים, וכשמשתמשים באחד מהם – כל השאר בטלים מאליהם.

שני סוגים של שטרי-מטען ימיים: שטר-מטען של סחורה הנמסרת למשלוח בלי הוראות מסוימות בנוגע לאניה אשר בה תישלח, – זהו הסוג הידוע בשם Charter Bill of Lading,‏ ושטר-מטען של סחורה הנמסרת על מנת להישלח באניה מסוימת דווקא, – והוא ידוע בשם Bill of Lading Received for Shipment או – Bill of Lading on Board.

שטר-מטען יכול להיערך על שם מקבל הסחורה או לפקודה – הן לפקודת שולח הסחורה והן לפקודת מקבלה. הצורה השניה – לפקודה – היא השכיחה יותר. שטר המטען העשוי לפקודה עובר, איפוא, מיד ליד בהיסב בלבד, ובעל האניה או הקברניט הנותן את השטר, ככל אדם הנותן התחייבות לפקודה, מתחייב מראש כלפי מי שיגיש לפניו את שטר-המטען למסור לידו את הסחורה. שלא כדרך היסב של שטרי חליפין, אין החוק קובע שום צורה או נוסח מיוחד להיסב של שטרי-מטען. אף-על-פי-כן נהוג שהבנק המקבל מימסר דוקומנטארי לגביה מקפיד שההיסב שעל שטר-המטען יהיה כתיקונו, בהתאם למנהגים המקובלים.

הדבר הנובע מטבעו של שטר-המטען הוא:

א) מכיון ששטר-המטען הוא המיסמך היחידי, שתמורתן יכולים לקבל את הסחורה, הרי אבדתו פירושה אבדן הזכות לסחורה. המדובר כאן הוא בשטר-מטען שנעשה בטופס מקורי אחד.

ב) במקרה של שטר-מטען שנעשה בכמה טופסים, ואפשר לקבל את הסחורה תמורת כל אחד מהם, קיימת הסכנה שישתמשו באחד הטופסים בלי רשותו ובלי ידיעתו של האדם שבידו שמורים יתר הטופסים.

שטר-מטען יבשתי (Way Bill). סחורה הנשלחת בדרך היבשה, – בעגלות משא, במכוניות-משא וברכבות, או בדרך המים הפנימיים (נהרות ותעלות), – ע"י סירות ואניות, מוציאים בשבילה תעודה הנקראת שטר-מטען יבשתי. גם זו תעודה שהמוביל נותן לשולח הסחורה על מנת שימציאה למקבל הסחורה, ורשומים בה שמותיהם של השולח ושל המקבל, טיבה ומשקלה של הסחורה הנשלחת, אמצעי ההובלה, וכל תנאים אחרים שהוסכם עליהם בין השולח ובין המוביל.

בנוגע לסחורה הנשלחת ברכבת יש לזכור ששטרי-המטען הניתנים על ידי חברות הרכבות (ובארצנו ע"י הנהלת מסילות הברזל) אין בהם סעיף של מסירה לפקודה ואי-אפשר להעבירם בהיסב מיד ליד. לעומת זאת, כל זמן שהסחורה לא הוצאה מתחנת הרכבת, רשאי שולח הסחורה, שלרשותו עומדת הסחורה כל הזמן, לשנות את ההוראות שניתנו לחברת הרכבת. המנהג הזה לתת את שטר-המטען דווקא על שם המקבל, כוונתו שתחנת הרכבת במקום תעודתו של המשלוח תוכל לבוא בדברים עם מקבל הסחורה מיד בהגיעה ולאַפשר לו להוציאה במהירות, לאחר שיעשה את הסידורים הנחוצים בבית-המכס, אם הסחורה באה מחוץ-לארץ.

שטר-מטען לכל הדרך (Through Bill of Lading). יש אשר סחורות נשלחות בדרך שחלקה ביבשה וחלקה בים. למשל חרושתן או אכספורטר היושב בפנים הארץ שולח את סחורתו ביבשה אל עיר החוף ומשם באניה אל הלקוח היושב מעבר-לים. בסחורות הנשלחות באופן כזה נוהגות חברות ההובלה ביבשה להוציא תעודות הנקראות “שטרי-מטען לכל הדרך”. שטרי-מטען כאלה מוּצאים, כרגיל, על שם מקבל הסחורה, אולם כשהם על שמו של השולח, רושמים בהם: “להודיע למקבל הסחורה לפי הכתובת הרשומה כאן”. שטר-המטען לכל הדרך נשלח אל מקבל הסחורה. טעינת הסחורה על האניה אינה נעשית ע“י חברת ההובלה שהוציאה את שטר המטען לכל הדרך, כי אם ע”י סוכנים מיוחדים של השולח, אשר להם מוסרת חברת ההובלה את הסחורה. הם דואגים לסידור המשלוח בים ומעבירים את שטר-המטען הימי, שהם מקבלים בשעת הטעינה, אל הבנק הגובה, על מנת שימסרנו למקבל הסחורה תמורת שטר-המטען לכל הדרך. כשאין מסתייעים בשרותו של בנק נותנים לסוכן של אניית ההובלה במקום הפריקה הוראות למסור את הסחורה למקבל תמורת שטר-המטען לכל הדרך.

שטר-מטען באניה שכורה (Charter Party Bill of Lading). כדי לחסוך הוצאות-הובלה במשלוחים קטנים מוסרים שולחי-סחורה את סחורותיהם לסוכני-משלוח, ואלה מאספים משלוחים רבים המיועדים לנמל אחד, שוכרים מקום באניה ומעבירים את כולם יחד על-פי שטר-מטען אחד. סוכני המשלוח נותנים בידיהם של שולחי הסחורות תעודות הדומות לשטר-המטען הימי הרגיל, ואלה שולחים את התעודות למקבלי הסחורות בדרך הרגילה – באמצעות בנק וכדומה. אותה שעה שולחים סוכני המשלוח את שטר-המטען אל סוכן האניה בנמל הפריקה בצירוף הוראות למסור את המשלוחים השונים למקבליהם כשיגישו את התעודות שהוּצאו ע"י סוכני המשלוח.

לפעמים שוכרים סוכני ההובלה או שולחי הסחורות בעצמם אניה שלמה, או חלק ממנה, לשם הובלת סחורותיהם (עפ"י חוזה שכירות-אניה הנקרא Charter Party). במקרה כזה מוציאים סוכני ההובלה או שולחי הסחורות בעצמם את שטרי-המטען. מובן שבמקרה כזה מידת הבטחון שהסחורות הנזכרות בשטרי-המטען נשלחו באמת אל מקבליהן היא קטנה יותר.

שעבוד על הסחורה לטובת המובילים. שטרי-מטען ימיים כוללים על פי הרוב סעיף הנותן לבעל האניה שעבוד (Lien) ראשון על הסחורה, כדי להבטיח את דמי ההובלה וכל “השתתפות בנזק כללי” (General Average; – עיין להלן) שעלולה לחול על הסחורה. לכן, כשבנק פותח אקרדיטיב דוקומנטארי לכיסוי סחורה הנשלחת על תנאי שדמי ההובלה ישולמו ע“י השולח (C.I.F.¹), הוא דורש שסעיף השעבוד בשטר-המטען יתוקן באופן שהשעבוד יחול רק על השתתפות בנזק כללי ולא על דמי-ההובלה, שאותם משלמים מראש בשעת הטעינה. ובנק הפותח אקרדיטיב בקשר עם סחורה הנשלחת על תנאי שדמי-ההובלה ישולמו ע”י המקבל (F.O.B.²), צריך לדרוש שיציינו בשטר המטען, כי השעבוד מתיחס רק לדמי-ההובלה ולהוצאות החלים על אותו משלוח, שאם לא כן, אפשר שהשולח חייב לבעלי האניה כסף בעד משלוחים אחרים, ובעלי האניה יבואו לגבות את כל החוב ממקבל המשלוח הזה, והוא יהי מוכרח לשלם (אם ירצה לקבל את סחורתו) ולא יוכל אלא לתבוע אחר כך מאת השולח את הסכום היתיר ששילם.

משלוח סחורה ע"י הדואר. אכספורטר או יצרן השולח את סחורתו בחבילות-דואר, רושם על החבילות את סימניהן, את מספריהן, את שמו ואת תאריך המשלוח, ושולח אותן עפ"י כתבתו של הבנק-הגובה בצירוף תעודות-משלוח הנקראות Despatch Notes. בה בשעה הוא שולח לבנק הגובה את החשבונות

ואת תעודות-הביטוח ומודיע לו על משלוח החבילות. כשהן מגיעות למקום מוסר הדואר לבנק הגובה את תעודות המשלוח המלוות את החבילות. הבנק חייב לבדוק את תעודות-המשלוח לפי ההודעה שקיבל מלקוחו, ורק לאחר שנמצאו כל הפרטים מתאימים, הוא מטפל בגביה בדרך הרגילה לגבי מימסרים דוקומנטאריים.

בנק שקיבל מלקוחו הודעה על משלוח סחורה בדואר, צריך להתחקות אחרי תעודות-המשלוח העומדות להגיע אליו ע"י הדואר, ואם אינן מגיעות במשך זמן המתקבל על הדעת, עליו להודיע על כך ללקוחו, כדי שהלה יוכל לחקור את הדבר במקום המשלוח. לפעמים מקבל הבנק מן הדואר את תעודות-המשלוח לפני שהגיעה אליו ההודעה מלקוחו; במקרים כאלה עליו מיד לבוא בדברים עם הלקוח, או עם הסוכן אשר לו במקום, ולבקש הוראות.

ביטוח. המדובר כאן הוא אך בביטוח ימי, הואיל והרוב המכריע של עסק הביטוח שמחלקת הגביה של בנק מעונינת בהם, שייכים לסוג זה. אף כי לפעמים – לא שכיחות – היא עוסקת גם בגביות של ביטוח מאש וביטוח החיים.

הסכם הביטוח, הוא כידוע, הסכם ספּקולטיבי, כלומר תוצאותיו תלויות במקרה: אם קרה המקרה שאליו מכוּון ההסכם ונגרם נזק למבוטח, חייב המבטח לשלם לו פיצויים; ואם לא קרה המקרה אינו חייב. כדי שהסכם כזה יהא חוקי, צריך שיהא מבוסס על ענין אמיתי שיש למבוטח בחפץ או ברכוש והוא נושא הביטוח (Insurable Interest). בעת עשיית ההסכם חייב המבוטח לגלות למבטח את כל הפרטים והמסיבות הנוגעים לענין והידועים לו. אחרת יוכל המבטח להיות פטור מלמלא את התחייבותו.

הפוליסות של הביטוח הימי אפשר שתהיינה על סכומים קבועים מראש (Valued Policies), כלומר שרושמים בהן מראש סכום השווה לערך החפץ או הסחורה המבוטחת, והוא גם סכום הפיצויים אשר ישולם במקרה של נזק. ואפשר שלא יהא נקוב בהן כל סכום, או שיהא נקוב איזה סכום, אבל בתנאי שאם ניזוקה הסחורה ייקבע סכום הפיצויים למעשה על-פי הערכת מומחים, בלבד שהפיצויים לא יעלו על אותו סכום מסוים שנקבע מראש (Unvalued Policies). הפוליסות על סכומים קבועים מראש הן השכיחות ביותר.

פוליסות הביטוח הימי נחלקות לכמה וכמה סוגים, ואלה החשובים שבהם:

א) פוליסה לדרך אחת (Voyage Policy), כלומר פוליסה המבטחת את הסחורה מפני הסכנות המפורטות בה במשך זמן הובלת הסחורה מנמל מסוים אחד לנמל מסוים אחר, למשל מלונדון לתל-אביב.

ב) פוליסה לזמן מסוים (Time Policy), המבטחת את הסחורה למשך תקופה של לא יותר משנה אחת. בפוליסה כזאת כלול לפעמים תנאי האומר, שאם נתעכבה האניה בדרכה בים למעלה מזמן הביטוח, תוסיף הסחורה להיות מבוטחת עד שתגיע האניה למחוז חפצה, או אפילו עד חודש ימים אחר כך (בתנאי שלא יעברו בסה"כ על תקופה של שנה אחת).

ג) פוליסה מעורבת (Mixed Policy), המבטחת את הסחורה לדרך מסוימת ולמשך זמן מסוים.

ד) פוליסה כללית או פתוחה (Floating Policy). זוהי פוליסה שמשתמשים בה סוחרים או שולחים שיש להם משלוחים רבים וקבועים. רושמים בה רק את סכום הביטוח הכללי ואת הסכנות שבפניהן נעשה הביטוח. פרטי הסחורות, האניות וכו' ניתנים אח"כ בהצהרות מיוחדות בשעת כל משלוח ומשלוח, ובעד כל משלוח מוציאים תעודה מיוחדת הנקראת “תעודת-ביטוח” או “תעודת-כיסוי”.

חוקי הביטוח אוסרים על אדם לקבל תמורת נזקו יותר מדמי הנזק. לפיכך, אדם שביטח את סחורתו אצל חברות-ביטוח אחדות בבת-אחת וסכום כל הביטוחים האלה עולה על ערך הסחורה, אינו יכול לתבוע את כל סכום הביטוחים, אלא הוא יכול לקבל מכל החברות יחד את כל סכום הנזק בחלקים יחסיים לסכומי-הביטוח אצל כל חברה וחברה. אם קיבל את כל סכום הנזק מאחת החברות, זכאית אותה חברה לשוב ולקבל מיתר החברות חלק מהסכום ששילמה בשיעור יחסי לסכומי-הביטוח שלהן.

נזקים. בשאלה זו נתקלת מחלקת הגביה, לעיתים, בעבודתה, ומן הדין לעמוד עליה.

הנזקים נחלקים לשני סוגים ראשיים: לנזק שלם (Total Loss), ולנזק חלקי (Partial Loss).

הנזק השלם הוא משני מינים:

א) נזק שלם ממשי Actual Total Loss)), כשהחפץ המבוטח נשמד או אבד לחלוטין, או נשחת עד שאין להכירו.

ב) נזק שלם מכללא (Constructive Total Loss), כשהפקירו את החפץ המבוטח, מפני שאבדתו הגמורה נראתה ודאית, או מפני שההוצאות להצלתו היו עולות יותר משויו, או כשהחפץ ניזוק כל כך שניטל ממנו כל ערכו המסחרי.

הנזק החלקי גם הוא משני מינים:

א) השתתפות בנזק כללי (General Average). נזק כללי הוא הפסד או הוצאה יוצאים-מן-הכלל שנגרמו מרצון ומתוך שיקול-דעת על-מנת להציל את כל הרכוש שהועמד בסכנה בענין המשותף, כגון: שהיה הכרח להשליך מטען לים כדי להקל על הספינה בשעת צרה, או שנרטבה הסחורה במים בשעת כיבוי שרפה, או שנתקלקלו מכונות הספינה בלב-ים והובאה ספינה אחרת שגררה אותה לנמל. הפסד או הוצאה כאלה, מן הדין שיהיו חלים על כל הסחורות שניצלו, ובעלי-הסחורות חייבים לשאת בהם בשיעור יחסי. השיעור היחסי הזה הוא ההשתתפות בנזק הכללי. שולחי סחורות נוהגים לבטח את סחורתם בפני האפשרות של השתתפות בנזק כללי.

ב) נזק מיוחד (Particular Average), כשחלק מהסחורה המבוטחת נשחת או אבד במקרה, או כשחלק מהסחורה אבד ושאריתה ניזוקה.

תביעת הנזקים. אם נגרם לסוחר נזק מן הנזקים האמורים לעיל, דהיינו – אם מצא שסחורתו ניזוקה או אבדה, או שאבד רק חלק ממנה, עליו למסור מיד מודעה על כך לסוכן האניה במקום הפריקה ולפרש במודעה שהוא מטיל את האחריות על בעלי האניה. מסירת מודעה זו (הנקראת Letter of Regress) נחוצה כדי לשמור לחברת-הביטוח את הזכות לבוא במקום בעל הסחורה בתביעה אל בעלי האניה במקרה שיתברר כי בעלי האניה אחראים לנזק.

אחרי שמסר את המודעה לסוכן האניה, על הסוחר לדאוג לבדיקת הסחורה ע“י שמאי נזקים (Surveyor) שיקבע את סכום הנזק (Surveyor Average) הנתבע לפי הפוליסה. הדו”ח של השמאי (Survey Report) בצירוף הפוליסה או תעודת-הביטוח (יש להבדיל בין שתי אלה: תעודת-הביטוח היא תעודת-כיסוי שמוציאה חברת האחריות בעד כל משלוח ומשלוח כשיש פוליסה כללית), שטר-המטען או העתק ממנו, החשבון, תעודת בית-המכס, והעתק המודעה לבעלי-האניה, – כל אלה נמסרים לבנק כדי שיגבה את דמי הנזק מאת חברת הביטוח או מאת המבטחים היחידים (Underwriters). אם הסחורה מבוטחת עפ"י פוליסה כללית ותעודת-כיסוי מיוחדת, צריך לדאוג מראש, שבמקרה של נזק לא תוכל חברת הביטוח לנכות מסכום הפיצויים חוב שמגיע לה משולחי הסחורה, מסוכני המשלוח, או ממי שסידר אצלה את הביטוח, תמורת פרמיות על משלוחים אחרים.

מחסן-ערובה (Bonded Warehouse). זהו מחסן שבו מניחים סחורות המובאות מחוץ-לארץ עד שישולמו דמי-המכס החלים עליהן. הואיל ובמחסן זה דמי הערובה פחותים מאשר במחסני המכס והטיפול בסחורות הוא ביתר תשומת-לב – משגיחים שלא תתקלקלנה, מבטחים אותן מפני סכנות שונות וכו' – הרי שיש בו תועלת מרובה לאימפורטר, שלפעמים אינו יכול, מסיבות שונות, להוציא את סחורתו מבית-המכס סמוך לקבלתה. האימפורטר מעביר את הסחורה למחסן הערובה בלי תשלום דמי-המכס והיא מוחזקת שם עד שיש בידו להוציאה. בעלי המחסן, בשעה שהם מבקשים מהממשלה רשיון להחזיק מחסן כזה, נותנים לה ערובה (Bond) שלא יוציאו מידם את הסחורות המופקדות אצלם עד שישולמו דמי-המכס, וכי הסחורות תהיינה כל הזמן נתונות לפיקוחם של שלטונות המכס.

מחסן הערובה נותן בידי בעל הסחורה קבלת החסנה. קבלה זו אינה ניתנת להעברה. כשבעל הסחורה רוצה להוציא את סחורתו מהמחסן (לאחר ששילם את דמי-המכס החלים עליה) עליו לחתום על פקודת מסירה, או להחליף את קבלת ההחסנה בהמחאה (Warrant), שבה הוא יכול לציין שם איש אשר לו או לפקודתו תימסר הסחורה. תעודה זו ניתנת להעברה מיד ליד בהיסב.

גביית מימסרים דוקומנטאריים. כעת אנו עוברים לפרטי תפקידו של הבנק בקשר עם המימסרים הדוקומנטאריים.

בנק המקבל מימסר דוקומנטארי לגביה, תפקידו וסמכויותיו הם, בדרך-כלל, כשל שליח, כמבואר לעיל. בקצרה, הוא חייב לאחוז בכל האמצעים הנחוצים כדי להבטיח שהמימסר יוגש לגביה במקום הנכון ובזמן הנכון בהתאם להוראות החוק ולהוראותיו של בעל המימסר. ואם הבנק מסתייע בבא-כוח, עליו למסור לו את הוראותיו של בעל המימסר לכל פרטיהן, בהתחשב עם כל הוראות החוק הנוגעות לענין.

בנק המגיש מימסר דוקומנטארי לפני החייב אינו אחראי לאמיתותן של התעודות, ושום אחריות לא תחול עליו אם יתגלה שהתעודות מזויפות. מצד שני יש לחייב זכות מלאה לבדוק את התעודות לפני שהוא משלם את תמורת המימסר או לפני שהוא חותם קיבול (אקצפט) על המשיכה. ברם, הבנק צריך להיזהר מלמסור את התעודות, אפילו לעיון, לידי אדם שלפי ראות עיני הבנק אינו מהימן.

לפעמים מקבל הבנק הוראות למסור את תעודות-המקנה תמורת תשלום. במקרה כזה רשום בתעודת הציון D/P (Documents against Payment). ציון זה, שמופיע לפעמים גם על השטר המלוה את תעודת המקנה, הריהו הוראה המגבלת את מסירת התעודות למקרה אחד.

במקרה שהמימסר הדוקומנטארי כולל שטר-חליפין למועד קבוע וההוראות שהבנק קיבל משולחו הן – להגיש את השטר לשם קיבול, אולם על השטר נמצא הציון D/P, כלומר מסירה תמורת תשלום, במקום הציון D/A, (Documents against Acceptance), כלומר מסירה תמורת קיבול, – על הבנק הגובה להגיש את השטר לקיבול ולדאוג להחסנת הסחורה למשך תקופת השטר, ורק לאחר שקיבל את תמורת השטר יתן לנמשך הוראה למקום ההחסנה – “טיב מסירה” בלשון הבנקאים – למסור לידו את הסחורה.

לפעמים מתרחשת תקלה, המביאה לידי הפסד, למרות שהבנק פעל (בגבול ההוראות שקיבל) בכל הזהירות והחריצות הנדרשות ממנו. כדי להסיר מעל עצמו כל אחריות לתקלה כזאת נוהג הבנק להכניס בטופס התנאים הכלליים של הגביה, המקובלים בינו ובין לקוחותיו, הסתייגות מפורשת לטיפול בדוקומנטים או בסחורה.

הטיפול במימסרים במחלקת הגביה. המחלקה שולחת הודעה על קבלת המימסר. בהודעה זו מציינים את המספר הסידורי של המימסר, את שם הקורספונדנט, שם שולח הסחורה ושם סוכנו במקום (אם ישנו), שם האניה אשר בה נשלחה הסחורה, סימני הסחורה, תנאי המסירה (אם בתשלום או בחתימת קיבול על השטר), והדוקומנטים המצורפים למימסר (כגון שטר-מטען, חשבון, תעודת-ביטוח). ההודעה נשלחת בשני העתקים, והחייב חותם על אחד בהם ומחזירו לבנק. מחלקת הגביה דואגת לקבלת ידיעות על תנועת האניות בנמלי הארץ, וכשמגיעה האניה המובילה את הסחורה, מודיעה המחלקה על כך לחייב, ומבקשת ממנו לפדות את הדוקומנטים בזמן הדרוש. אם אינו פודה תוך הזמן הקבוע, מעבירים את הסחורה למחסני הערובה ומבטחים אותה.

אם הורה הבא-כוח למסור את הדוקומנט תמורת קיבול על השטר, הרי כשנרשם הקיבול, רושמים את השטר בפנקס השטרות לגביה ומטפלים בו כמתואר לעיל בסעיף הדן בגביית שטרות.

במקרה שהחייב מסרב לתת קיבול לשטר או לפרוע אותו, צריכים להודיע על זאת מיד לבא-כוח.

לפעמים מקבל הבנק לטיפול קבוצת מימסרים דוקומנטאריים בצירוף שטר-מטען קולקטיבי שהוצא לאכספורטר על כמה משלוחים ששלח ללקוחות שונים בבת-אחת (יש להבדיל בין שטר-המטען הקולקטיבי הזה המוצא לאכספורטר עצמו ובין שטר-המטען הקולקטיבי המוצא לסוכני משלוח ואשר הוסבר בסעיף “שטר-מטען באניה שכורה”). במקרים כאלה צריכה מחלקת הגביה גם להחליף את שטר-המטען הקולקטיבי בהוראות (“טיב-מסירה”) שתאפשרנה לכל אחד מלקוחותיו של האכספורטר לקבל את משלוחו. הדבר נעשה בדרך זו: שולחים את שטר-המטען הקולקטיבי אל סוכן האניה בנמל הרשום בשטר ומודיעים לו, שישלחו אליו מכתב-הוראה מיוחד בנוגע לכל משלוח ומשלוח לחוד, וכשיקבל מכתב-הוראה כזה, יוציא “טיב מסירה” אל שלטונות המכס על שם מקבלי הסחורה הנזכרים במכתב-ההוראה של הבנק, לאחר שאלה ישלמו את כל ההוצאות על הסחורה.

כמו-כן מבקשים מהסוכן שאם לא יוגשו לפניו מכתבי-ההוראה המיוחדים תוך הזמן הדרוש, יעביר את הסחורה אל מחסני הערובה כדי למנוע הוצאות-החסנה מרובות.

כששולחים את שטר-המטען לסוכן האניה עושים עליו היסב מיוחד זה:

“מסוֹר לפקודת עצמך בהתאם להוראות המיוחדות שבמכתבנו מיום – – –”

צריך לדאוג שהסוכן יאַשר לבנק את קבלת שטר-המטען הנשלח אליו, ורצוי לשלוח את המכתב המכיל את שטר-המטען בדואר רשום בלוית הודעת מסירה A/R (Acknowledge Receipt).

 

אקרדיטיבים דוקומנטאריים    🔗

(Documentary Credits)

הזכרנו שלמעשה כל מסחר היצוא והיבוא מתכלכל ע"י מימסרים דוקומנטאריים, ועד כאן דיברנו על תפקידו של הבנק כסוכן לגביית המימסרים הללו. אולם בהמצאת האשראי ליבוא וליצוא, ואף במסחר הפנימי של הארץ, ממלא הבנק עוד תפקיד חשוב אחד. פעמים מתבקש הבנק לערוב לאכספורטר שבחוץ-לארץ, או לשולח הסחורה היושב בעיר אחרת בארץ, שתשולם לו תמורת הסחורה שהוא שולח ללקוח היושב בארץ או בעיר מושבו של הבנק. דבר זה מקובל ביחוד כששולח הסחורה אינו מכיר עדיין את הלקוח שהזמין אותה ואינו מוכן לשלוח את הסחורה על מנת שתימסר תמורת תשלום המימסרים הדוקומנטאריים, מחשש פן לא יקבלנה המזמין ויצטרכו להחזירה למקורה, דבר שיגרום להוצאות מיותרות, או למכרה במקום, דבר הכרוך בהפסד. הבנק ערב, איפוא, לשולח, שמחיר הסחורה ישולם לו אם יקיים את כל תנאי ההזמנה (בנוגע לכמויות, מחירים וכו') ואם ימסור לבנק את הדוקומנטים המעידים שהסחורה נשלחה כדרוש. כשהשולח מוסר את ניירות המשלוח לבנק או לבא-כוחו, הוא רשאי לקבל מהם את תמורת הסחורה מיד. פעולה זו נקראת “פתיחת אשראי”, או אקרדיטיב דוקומנטארי. הבנק פותח את האקרדיטיב לטובת שולח הסחורה אצל בא-כוחו במקום מושבו של השולח, ומובן שהוא עושה זאת רק לאחר שבא לידי הסכם עם מזמין הסחורה וקיבל ממנו בטוחות מספיקות (הסחורה עצמה, שנמצאת במשך הפעולה ברשות הבנק. משמשת לו, כמובן, גם היא בטוחה).

האקרדיטיב הדוקומנטארי, כפי שאמרנו לעיל, ניתן גם לאנשים היושבים בארץ וגם לאלה שבחוץ-לארץ, והוא נחלק לשני סוגים: אקרדיטיב חוזר (Revocable Credit) ואקרדיטיב בלתי-חוזר (Irrevocable Credit).‏ אקרדיטיב חוזר יכול הבנק לבטל בכל שעה שירצה לפני שהשתמשו בו, אפילו אם האיש אשר לזכותו נפתח, קנה או הכין בינתים את הסחורה המוזמנה ושלחה. אקרדיטיב בלתי-חוזר – אין אף אחד מהצדדים יכול לבטל בלי הסכמת יתר הצדדים, ובהתחשב עם זה נוהגים הבאי-כוח של הבנקים הנותנים את האקרדיטיב גם לתת מפרעות על האקרדיטיב, כמובן – בשים לב לתנאיו. לפעמים דורש שולח הסחורה מהמזמין ומהבנק הנותן את האקרדיטיב, שתינתן רשות לבא-כוח לאשר לשולח את האקרדיטיב גם מצדו הוא באופן בלתי-חוזר. אשראי כזה נקרא מאושר ובלתי-חוזר (Confirmed and Irrevocable Credit). התועלת היוצאת מזה לשולח ברורה: כשאין הבא-כוח מאשר את האקרדיטיב מצדו, אף-על-פי שהוא מודיע עליו לשולח הסחורה, הריהו פועל רק כסוכנו של הבנק והאחריות כלפי השולח חלה על הבנק לבדו; ואילו כשהוא נותן אישור מצדו, הוא עצמו נעשה שותף לענין ומקבל עליו אחריות מלאה.

האקרדיטיב הדוקומנטארי מושפע מכמה וכמה תנאים שונים הנקבעים בין הבנק הפותח את האקרדיטיב והלקוח מזה, ובין הבנק ובא-כוחו מזה. תנאים אלה צריכים להיות מפורשים בכל מקרה, ומחלקת הגביה המטפלת בגביות לרגל אקרדיטיב כזה, צריכה לבדוק אם כל התנאים נתמלאו. וכן עליה לשים לב לעוד כמה נקודות חשובות: טיבו של שטר-המטען, תנאי הביטוח, תכנו של החשבון וההוראות שבו בנוגע להוצאות ההובלה, – אם הסחורה נשלחה עפ"י תנאי CIF, אשר פירושו, כמוסבר למעלה, הוא – שהמוכר-השולח מקבל עליו את ההוצאות ואת האחריות עד הנמל של מקום הקבלה, או על פי תנאי FOB, היינו – שהמוכר משלם את הוצאות ההובלה ואת האחריות עד סיפון האניה, או Ex Warehouse (“מן המחסן”), כלומר שאין המוכר-השולח מקבל עליו כל הוצאות שהן, וכדומה.

ערבויות בקשר עם קבלת סחורות. יש סחורה מגיעה לתעודתה לפני התקבל ניירות המשלוח. במקרה כזה מקבל הסחורה פונה אל מחלקת הגביות של הבנק ומבקש לתת לו ערבות שבעזרתה יוכל לקבל מסוכני האניה פקודת-מסירה לבית המכס ולהוציא את הסחורה (בבית-המכס הוא משלם את דמי-המכס המשוערים בהתאם להערכת הסחורה, ומפקיד סכום כסף לכיסוי כל דמי-מכס נוספים שאולי יהיה חייב לשלם בהתאם למחירה האמיתי של הסחורה). הבנק, בהתחשב עם כושר השילום של הלקוח, ולאחר שהוא מקבל ממנו בטוחות מספיקות, מוסר לו את הערבות הזאת.

 

גביות שונות    🔗

מחלקת הגביה עוסקת עפ“י רוב גם בגביית תלושים והמחאות דיבידנדה ורבית של ניירות-ערך וכן גם בגביית ניירות-ערך (כגון אגרות-חוב) שהגיע זמן פרעונם. התלושים וניירות-הערך מגיעים אל המחלקה ממקורות שונים: מלקוחות ומבאי-כוח; ממחלקת הפקדונות למשמרת, אשר בידה נמצאים ניירות-הערך שהופקדו ע”י לקוחות לשמירה; מהמחלקה לקניית שיקים הקונה גם תלושים שזמן פרעונם הגיע; ממחלקת ההלואות על ניירות-ערך; וממחלקת ההשקעות, שבידה נמצאים ניירות-הערך השייכים להשקעותיו של הבנק עצמו. בכמה מן המקרים הנ"ל פועלת מחלקת הגביה כבאת-כוחם של הלקוחות, וביתר המקרים בזכות הבנק עצמו.

אולי מן הצורך להסביר כאן את משמעותם של מונחים אחדים הנובעים לענין זה:

המחאת דיבידנדה (Dividend Warrant) היא המחאה שחברה שולחת לכל בעל-מניות שלה לתשלום חלקו ברווחי החברה העומדים לחלוקה בצורת דיבידנדה.

המחאות רבית (Interest Warrant) היא המחאה על סכום קבוע שחברה חייבת לשלם בזמנים קצובים בתור רבית על אגרות-חוב שהוצאו. חברות משתמשות בהמחאות כאלה עפי“ר במקרים שאגרות-החוב הוצאו בצורת תעודות רשומות על שמות בעליהן. במקרים שאגרות החוב הוצאו בצורות תעודות למוכ”ז, נוהגות החברות לשלם את הרבית ע"י תלושים.

תלושים (Coupons) הם תעודות קטנות המוצאות במספר מסוים על גבי גליון אחד בצירוף לאגרת-חוב (לרוב אגרת המוצאת למוכ"ז) ולתעודות מניה למוכ“ז. על כל תלוש רשום מספר אגרת-החוב או תעודת המניה שהוא שייך לה ועוד מספר מיוחד המראה את הסדר שבו יש להסירו לגביה. בתלושים של אגרות-חוב רשום סכום הרבית המגיע עליהם וזמן פרעונם, כרגיל תלוש אחד לכל חצי שנה. בתלושים של מניות אין פרטים כאלה רשומים; על סכום הדיבידנדה המשתלמת כנגד כל תלוש ועל תאריך הפרעון נוהגות החברות להודיע ע”י מודעה בעתון. כשמגיע זמן הפרעון מסיר בעל אגרת-החוב או בעל התעודה את התלוש ומגישו לגביה לחברה או לבנקים שלה.

הטיפול בתלושים וכו'. תלושים או ניירות-ערך שמגיעים לידי מחלקת הגביה מן החוץ, בודקים אותם תחילה, משוים את מספריהם עם המספרים הנתונים במכתבי הלוואי, ומבררים אם אין ביניהם תלושים שהוסרו מניירות-ערך אשר נקראו לפדיון עוד לפני כן. אח“כ רושמים אותם בפנקסים – תלושים לחוד וניירות-ערך לחוד – מסדרים אותם למיניהם ולפי מקומות התשלום, יחד עם התלושים והניירות שהגיעו למחלקה מיתר המקורות, ומגישים לגביה, במישרים או ע”י סניפים או באי-כוח. כששולחים תלושים וניירות-ערך לסניפים או לבאי-כוח, מבטחים אותם, כמובן, בערכם המלא.

הבנק צריך להיזהר בלקוחות, שמהם הוא קונה או מקבל לגביה תלושים וניירות-ערך. ולדרוש מהם תמיד להוכיח לו את זכותם על הניירות והתלושים.

שטרות בצירוף ניירות ערך מגיעים לעיתים לבנק. והוא מצווה ע"י לקוחותיו לגבות את השטרות ולמסור את ניירות-הערך כנגד התשלום. הבנק רושם בפנקס מיוחד את פרטי השטרות, כדלקמן: שם השולח, מספר הבא-כוח, מספר סידורי של הבנק הגובה, שם הנמשך או החותם על השטר, הסכום ותיאור מלא של ניירות-הערך.

נוהגים למסור את גביית השטרות האלה לידי מחלקה מיוחדת, מכיון שניירות-הערך המצורפים לשטרות הם ניירות עוברים-לסוחר ויש לטפל בהם בזהירות מיוחדת.

גביות אחרות שמחלקת הגביה מטפלת בהן. לעיתים מתקבלות גם גביות של המחאות-דואר או פקודות תשלום של הדואר, פרמיות של ביטוח, שיעורי קרן ורבית ע"ח משכנתאות, ושטרי שכר-דירה.

 

באי-כוח    🔗

כל בנק משתדל לקשור קשרים הדדיים עם בנקים באי-כוח בערים ובארצות אחרות. הוא שולח אליהם ומקבל מהם שטרות וניירות אחרים לגביה, וקובע אתם תעריף מסוים לשכר הטרחה. התעריף הוא לפעמים הדדי, כלומר שווה לשני הצדדים, ולפעמים שונה, בהתאם לכמות העבודה שכל צד מעביר למשנהו. מלבד זאת, לרגל העבודה ההדדית שביניהם. פותח כל אחד אצל חברו חשבון אשר בו מעבירים את כל הגביות והכיסויים. חשבון זה יכול להיות זמני או תמידי. אם הוא זמני, הוא נסגר כתום הפעולות, ואם אינו מתאַזן מאליו ע“י הגביות שנעשו משני הצדדים, משלימים את ההפרש ע”י כיסוי היתרה. אם הוא תמידי, נוהגים לעשות חוזה ולהתנות בו על אופן האיזון של החשבונות – אם ע“י משיכות של בנק אחד על משנהו על היתרה שלזכותו או ע”י כיסויים חדשיים, רבע-שנתיים או חצי-שנתיים.

כשבנק שולח לבא-כוחו מימסרים לגביה, צריך הוא לתת לו הוראות מפורטות וברורות. בהתאם להוראות שהוא עצמו קיבל מלקוחותיו, כיצד לטפל בכל מימסר ומימסר. מזמן לזמן עליו לבקר אם אישר הבא-כוח את קבלת המימסרים ששלח לו ואם הוא מוסר לו דו"ח על הנעשה בהם. אם הבא-כוח אינו מדייק בהודעותיו, יש לשלוח לו תזכורת. בקורת קפדנית זאת חשובה מאוד בשביל הבנק הגובה ומעוררת אמון אליו מצד הלקוחות ומצד הבאי-כוח גם יחד.

שטרות, שיקים וניירות אחרים העוברים לסוחר שפרעונם בערים אחרות ואשר משום כך שולח אותם הבנק לגביה לבאי-כחו המקומיים נחלקים לשני סוגים. סוג אחד כולל את הניירות שהבנק מעונין בהם כבעלים, דהיינו – שטרות שקיבל לנכיון, שטרות שנתן עליהם מפרעות, שיקים שקנה וכדומה. הסוג השני כולל כל אותם הניירות שהוא מטפל בהם כסוכן של לקוחותיו, כגון: שטרות שקיבל לגביה. הטיפול בשני הסוגים הוא אחד, וההבדל היחידי שביניהם הוא, שאת הניירות מהסוג הראשון רואה הבנק כל הזמן כמזומנים, ואילו ביחס לסוג השני מזכה הבנק את חשבון לקוחותיו רק אחרי שגבה את התמורה. כפי שכבר העירונו במקום אחר, אחריותו היחידה של הבנק ביחס לניירות מהסוג השני היא לנהוג במידה הראויה של זהירות וחריצות.

 

תעריף העמלה    🔗

ההתחרות הגדולה מכריחה כיום את הבנקים להפחית את תעריף עמלת הגביה עד למינימום, באופן שלפעמים קרובות אין העמלה עולה הרבה על ההוצאות שהם מוציאים. וההוצאות אינן מעטות כלל, כי מלבד הוצאות הדואר, הבולים, וחלק יחסי מהוצאות החזקת המשרד שצריך לחול על עסקי הגביה, יש להביא בחשבון את שכרו של חבר עובדים מומחה ומנוסה שהבנק צריך להחזיק בשביל עבודה זו ואת שכרם והוצאותיהם של הבאי-כוח.

דמי העמלה שהבנק גובה מלקוחותיו צריכים, איפוא, לכלול את היסודות הבאים: א) הוצאות המשרד, הפקידות ודמי-המשלוח של הבנק הגובה. ב) ריוח הבנק הגובה. ג) הוצאות הבא-כוח. ד) ריוח הבא-כוח. ה) כשתמורת המימסר ניתנת ללקוח מראש (כלומר במקרה של מפרעה) – רבית על סכום המימסר מיום מסירתו עד יום הגביה. ו) הוצאות להחזקת יתרה אצל הבא-כוח.

ארבעת הסעיפים הראשונים הם השכר וההוצאות של שרות הגביה ממש. הסעיף החמישי אינו קיים במימסרים שמתקבלים לגביה בלבד, כלומר כשלא ניתן כל אשראי. הסעיף הששי אינו אלא דמי חליפין.

הריוח הכלול בעמלה הזאת הוא מה שקוראים “הריוח הנראה לעין”. מלבדו זוכה הבנק לפעמים גם בריוח אחר הנובע מחילופי המטבע הקשורים בגביות. לפעמים יש לבנק ריוח נוסף לרגל זה שכספי הגביות נמצאים זמן מה ברשותו בלי שישלם עליהם רבית.

 

הנהלת הפנקסים    🔗

רוב הבנקים בארץ אינם נוהגים לנהל פנקסים במחלקת הגביה. רק בנקים מעטים, הנוהגים לפי מנהגי הבנקים הקונטיננטליים, מנהלים פנקסים מיוחדים למימסרי גביה עפ"י שיטה פשוטה עד מאוד.

כבר הזכרנו לעיל את הפנקס הכרונולוגי שבו נרשמים המימסרים לגביה מיד בהתקבלם ואת פנקס הלקוחות והבאי-כוח שבו יש לכל לקוח וקורספונדנט חשבון לעצמו. יתר הרישומים נעשים יום-יום עפ"י הקוים העיקריים האלה:

א) מבררים את סך כל המימסרים שנתקבלו לגביה במשך היום, לפי הסוגים השונים, מחייבים בו את החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה” ומזכים את החשבון “שולחי מימסרים לגביה” בפנקס ראשי מיוחד. מימסרים במטבע זר הופכים מיד למטבע ארצישראלי עפ"י שער מוסכם (קורס קונבנציונלי); אבל אפשר גם לסדר בחשבון עמודות מיוחדות למטבעות זרים ולרשום את המימסרים במטבע שבו נתקבלו (ודבר זה חשוב בשביל מחלקת החליפין של הבנק).

ג) ביחס לגביות הנעשות בעיר ולמימסרים שלא נפרעו והם מוחזרים ללקוחות ולבאי-כוח – מסכמים את המימסרים שהוצאו מהתיק במשך היום, מחייבים בסך-הכל את חשבון “שולחי מימסרים לגביה” ומזכים בו את החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה”.

ד) ביחס לגביות שנעשו ע"י סניפים ובאי-כוח ולמימסרים שלא נפרעו והוחזרו מהם – עושים סיכום יומי מלא, ובסך-הכל: 1. מחייבים את החשבון “מימסרים שנשלחו לגביה” ומזכים את חשבון “סניפים ובאי-כוח גובים”; 2. מחייבים את חשבון “שולחי מימסרים לגביה” ומזכים את החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה”.

את סך כל הפנקס “שטרות ודוקומנטים שנתקבלו לגביה” (או פנקס הלקוחות והבאי-כוח, כפי שקראנו לו פעמים אחדות לעיל) צריך להתאים לסך כל החשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה” בספר הראשי.

את סך-הכל של תיק המימסרים יחד עם סך כל החשבון “מימסרים שנשלחו לגביה” צריך להתאים לחשבון “מימסרים שנתקבלו לגביה”.

י. צ. ינובסקי ³