מי שקרא את סיפורו של אסימוב ‘השאלה האחרונה’ (הכלול בקובץ ‘מחר כפול תשע’) נוכח לדעת שבצד המד"ב ה’טכני' הצרוף, שבו אסימוב הינו רב אומן ללא ספק, פונה הוא לעיתים גם לסגנון מופשט יותר. הסיפור ‘עיניים’ הינו דוגמה נדירה ויוצאת דופן לסגנון שכזה, ועדות לכשרונו הרבגוני של אסימוב.
אחרי מאות ביליוני שנים, חשב לפתע פתאום על עצמו בתור אמס. לא אותו צרוף אורכי־גל אשר היה כעת שווה הערך של אמס על פני כל היקום כולו – אלא הצליל עצמו. זכרון קלוש צף ועלה מגלי הקול שאותם לא שמע ולא יכול היה לשמוע עוד.
התכנית החדשה היתה לחדד את זכרונו באשר לדברים קדומים נוספים, בני עידן ועידנים. הוא שיטח את מערבולת האנרגיה שהיוותה את כל יישותו העצמית, וקווי הכוח שלה נמתחו אל מעבר לכוכבים.
הגיע אות התשובה של ברוק.
בוודאי יכול הוא לספר לברוק, חשב אמס. בוודאי שיכול הוא לספר למישהו.
תבנית האנרגיה המשתנית של ברוק שידרה אליו, “אתה בא, אמס?”
''כמובן''.
''התקח חלק בתחרות?''
“כן!” קווי־הכוח של אמס פעמו באורח משונה. “בוודאי, חשבתי אודות צורת אמנות חדשה לחלוטין. משהו בלתי רגיל באמת.”
"איזה בזבוז של מאמץ! כיצד יכול אתה לחשוב על גרסה חדשה שלא חשבו עליה מזה מאתיים ביליון שנים. כבר לא ייתכן קיומו של דבר מה חדש''.
לרגע סטתה ברוק מהפאזה והמגע נותק, כך שהיה עליו למהר ולהתאים את קווי הכוח שלו. בעשותו כן, נסחף במחשבות אחרות, במראה הגלקסיות הפזורות אל מול קטיפת הלא־כלום, ובקווי הכוח הפועמים במערכים אין קץ של אנרגייה־חיים, הנחים בין הגלקסיות.
אמס אמר, “אנא קלטי את מחשבותי, ברוק. אל תינתקי. חשבתי על שימוש בחומר. שווי בנפשך! סימפוניה של חומר. למה להתעסק באנרגיה. כמובן שאין כל דבר חדש באנרגיה; וכי כיצד יהיה? האם לא ברור מכך שעלינו לעסוק בחומר?”
“חומר!”
אמס פענח את ריטוטי־האנרגיה של ברוק בתור שאט־נפש.
“מדוע לא?” אמר. “היינו פעם חומר בעצמנו לפני – לפני – נו, לפני טריליון שנים בערך! מדוע לא נבנה עצמים חומריים, או צורות מופשטות, או – שמעי, ברוק – מדוע לא נבנה מחומר העתק של עצמנו, של צלמנו ודמותנו כפי שהיינו פעם?”
“לא. זה אווילי. זה – דוחה.”
הרשי לי לנסות, ברוק. היינו ידידים; פעמנו באנרגיה ביחד מבראשית – מן הרגע בו הפכנו למה שאנחנו. אנא, ברוק!"
“אם כך, מהר.”
אמס לא חש ברטט שכזה לאורך קווי הכוח שלו מזה זמן שלא ניתן לשיעור. אם ינסה זאת כעת בפני ברוק ויצליח, יוכל להעיז לטפל בחומר בפני אסיפת יישוּיות־האנרגיה, אשר מזה עידנים חיכו ביגון קודר כל כך למשהו חדש.
החומר היה דל ונדיר אי־שם בין הגלקסיות, אך אמס צבר אותו, כשהוא מקבץ את החלקיקים על פני שנות האור המעוקבות, בורר את האטומים, משיג הרכב דמוי־חֵמַר וצר בחומר צורה דמויית־ביצה.
“האינך זוכרת, ברוק?” שאל ברכות. “האם זה לא היה משהו כזה?”
המערבולת של ברוק רטטה בתאום עם פעימותיו. “אל תגרום לי להיזכר. אינני זוכרת.”
“זה היה הראש. הם קראו לזה ראש. אני זוכר זאת כה בברור, אני רוצה לומר זאת. בקול, כוונתי.” הוא המתין קמעה ואז אמר, הביטי. האם את זוכרת את זה?"
על חלקו העליון של הגוף הביצי הופיע ‘ראש’.
“מה זה?” שאלה ברוק.
“זוהי המילה המבטאת ראש. הסמלים שמביעים את המילה בקול. אמרי לי שאת זוכרת, ברוק!”
“היה בו משהו,” אמרה ברוק בהיסוס, “משהו באמצע”. בליטה אנכית לבשה צורה באמצע הביצה.
אמס אמר, “כן, אף! זהו זה!” ו‘אף’ הופיע מעל הבליטה. ''ואלה הן עיניים משני הצדדים." ‘עין שמאל’ – ‘עין ימין’.
אמס בחן את יצירתו, קווי־הכוח שלו פועמים באיטיות. האם באמת נשאה התוצאה חן בעיניו?
“פה,” אמר, ברטט קל, “ולחי וגרוגרת ועצמות הצוואר. איך שהמילים חזרו אלי.” הן הופיעו על התבנית.
ברוק אמרה, "לא חשבתי על כל אלה מזה מאות ביליוני שנים. למה הזכרת לי? למה?''
אמס נשבה בן־רגע במחשבותיו. "עוד משהו אברי שמיעה; משהו בשביל גלי הקול. אוזניים! היכן הן צריכות להיות? אינני זוכר איפה לשים אותן!''
“הנח לזה!” קראה ברוק. “הנח לאוזניים וכל היתר! אל תיזכר!”
אמס אמר באי־בטחון, “מה רע בהיזכרות!”
“החיצוניות שלו לא היתה גסה וקרה כזאת, כי אם חלקה וחמימה. העיניים היו רכות וערניות, והשפתיים רטטו ומגעם היה רך על שפתי.” קווי הכוח של ברוק פעמו ורעדו, פעמו ורעדו.
אמס אמר “אני מצטער! אני מצטער!”
“אתה מזכיר לי שפעם הייתי אישה וידעתי אהבה; שעיניים לא נועדו רק לראייה, הן עושות יותר מזה, ולי הרי אין עיניים שיעשו זאת עבורי.”
בפראות הוסיפה חומר לראש המעוצב בגסות, ואמרה, “אם כן שיעשו זאת אלה,” ונעלמה.
ואמס ראה ונזכר אף הוא שהיה פעם גבר. הכוח של ערבול האנרגיה שלו פיצל את הראש לשניים והוא נס לאחור דרך הגלקסיות על נתיב האנרגיה של ברוק – בחזרה אל גזירת החיים האינסופית. והעיניים של ראש החומר המנופץ בהקו עדיין בלחות שהוסיפה להן ברוק כדי לסמל דמעות. ראש החומר עשה מה שיצורי האנרגיה לא יכלו לעשות עוד, והוא בכה על כל האנושות, ועל יופיו העדין של הגוף, הגוף שעליו וויתרו לפני טריליון שנים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.