‘אלפי’ הינו פסבדונים. מאחוריו מסתתר עיתונאי ישראלי צעיר, שבחר בשם זה מטעמים השמורים עימו.¹

סיפורו מתרחש ב־1983, בארה"ב. אמנם אין תחזיתו מלמדת על עולם דמוי ‘1984’ של אורוול, אך גם כאן אין העתיד וורוד במיוחד…

ראוי לציין את נימת האקטואליות שבסיפור – וזאת בעקבות מספר צעדים שננקטו על ידי הממשל בארה"ב, ובעיקר על ידי מושל קליפורניה.

השעה היתה 10 דקות לפני חצות, יום חמישי, 11 באוקטובר 1983. לפני תחנת הדלק של לואיסוויל, ווירג’ינה, כמו לפני כל תחנת דלק אחרת ברחבי ארה"ב, נשתרך תור ארוך של מכוניות. פגוש אל פגוש, כמו עדר חיות מגזע נכחד, חיכו המכוניות למילוי מיכליהן בזהב השחור.

ג’ון קולינס הציץ בשעונו. 10 דקות. רק 10 דקות! “ריבונו של עולם, נותרו רק עוד 10 דקות!” לחש לעצמו. במבט מקצועי, תולדה של חמש־עשרה שנות נסיון אמד את מספר המכוניות, שיוכל למלא בדלק בעשר הדקות הקרובות. ארבע, אולי חמש מכוניות לכל היותר. שלוש המשאבות של תחנת הדלק הקטנה שאבו במלוא הקצב.

חמש־עשרה מכוניות, לא יותר, ומה לאחריהן? מצחו נתכסה אגלי זיעה, למרות הערב הקריר. הוא שלח ידו הימנית אל כיסו, ושלף מטפחת מקומטת, נזהר שלא לשפוך אף טיפה אחת של דלק מהמשאבה, אותה אחז בשמאלו. הוא מחה את מצחו במטפחתו, בהציצו במונה הדלק ובמשאבה.

המכוניות התחלפו, אבל הוא בקושי שם לב לשינוי. כל תשומת ליבו נתונה היתה למחוגי השעון הזוחלים קדימה… קדימה, ללא מעצור. עוד דקה, עוד שנייה… המחוג הגדול נצמד למחוג הקטן.

שתים־עשרה.

זרם הדלק במשאבה החשמלית, שאחז בידו, נחלש, הפך לטפטוף דל – ופסק. אורות התחנה נותרו דולקים רגע נוסף – וכבו אף הם. לפי הודעת הממשלה מראשית השבוע – בדיוק בחצות הלילה נפסקה מכירת הדלק החופשית, ותאורת החשמל ברחובות כבתה. הנער העוזר ניגש עם אבוקה בידו להדליק את פנסי הגז, שהוכנו בעוד מועד, כתחליף לתאורת החשמל. מנורות גז! לא חלפו אפילו מאתיים שנה מיום בו היווה מחזה זה – הדלקת תאורת גז ברחובות – נקודת ציון בהתפתחות האנושית. איזו שימחה אחזה אז בתושבי הערים!

לאורם התכלכל, המוזר, הלא מציאותי, של פנסי הגז, הביט קולינס בטור המכוניות.

כל הנהגים יצאו מכלי־הרכב והביטו בדממה במנורת הגז. גם המאושרים, שזכו בליטרים האחרונים של דלק, לא עזבו את התחנה אלא נשארו להתבונן.

המחזה נתערפל, וקולינס מחה את עיניו בגב ידו. ואז גילה כי הוא בוכה. הוא בכה ללא מעצורים; משאבת הדלק לפותה היתה עדיין בשמאלו. בעדינות תלה אותה במקומה, מעיניו זלגו הדמעות ללא הפסק. לא נותר עוד מאומה לעשות. למרות זאת, נשאר עומד ליד המשאבה, מלטפה בהיסח־דעת בידיו.

דממה לא שיגרתית שררה בתחנה. הדממה הופרעה מדי פעם ביפחות בכי קצרות מצד הנהגים. איש לא דיבר, אך הכל הבינו: הציביליזציה אותה הכירו – עברה מן העולם, הלילה בחצות. לא חלפו אפילו חמש שנים מאז החל משבר הדלק עם המהפיכה באיראן. סילוקו של השאה ועלייתו של חומייני, המנהיג הדתי הקנאי, הציתו את אש מהפיכת האיסלם במדינות־ערב כשריפה בשדה קוצים. זו אחר זו הלכו ספקיות הנפט העולמיות בעקבות איראן; סעודיה, כווית, נסיכויות המפרץ – כולן התמוטטו תחת מהפיכות המוניות.

כוחות פנימיים קיצוניים מן השמאל ומן הימין השתוללו במדינות אלה באין מפריע. תפוקת הנפט שלהן נתחסלה. איומיו של נשיא ארה“ב בהתערבות צבאית נתקלו בלגלוג ובאיום סובייטי. מבצע ‘מכה’, הצעד הממשי היחיד שעשתה ממשלת ארה”ב, כדי לעצור את ההתדרדרות, נכשל חרוצות.

כוחות המרינס, שהונחתו ליד שדות הנפט העיקריים בסעודיה, נתקלו בבארות בוערות ובכוחות גרילה מוסלמיים, מצויידים היטב בנשק רוסי ואמריקאי. איש לא ידע לאשורו, מה מתרחש בברית המועצות, אך היא נענתה בשלילה לבקשות ארצות־הברית לרכוש ממנה דלק. במערב אירופה הונהג קיצוב דלק עוד בשנת 1981. שימוש ברכב פרטי נאסר חודשים ספורים אחר כך, וזרם החשמל נותק סופית בשנת 1982. עתה הגיעה שעתה של אמריקה. הנהגים המתינו עוד כמה דקות. אולי ציפו שיתרחש נס, וזרם החשמל ישוב ויחייה את התחנה. אך מאום לא ארע, והם פנו לדרכם בשקט. חלק מהנהגים, שלא הספיקו למלא את מיכל הדלק שלהם, השאירו את מכוניותיהם חונות בטור.

קולינס ניגש למנהל התחנה והושיט לו את תיק הכסף. המנהל לחץ את ידו בחוזקה, וקולינס הבחין, שגם עיני המנהל נפוחות ואדומות. הוא פשט את סרבל העבודה, תלה אותו בארון ההלבשה שלו, ולבש ג’ינס וחולצה. הוא הסיר את מעילו מהקולב, התעטף בו, ויצא, מקפיד לסגור את דלת הארון אחריו.

הוא כאב את עלבון האנושות. לאחר כל ההתפתחות הטכנולוגית העצומה, לאחר כל ההמצאות, הכלים והמכשירים, שיצר האדם לעצמו, לאחר השתלטות על איתני הטבע ושינוי סידרי בראשית – לאבד הכל, כך, סתם?!!

הוא משך בכתפיו. מה יכול הוא לעשות? הוא קיווה, כי שירלי הכינה די מלאי עצים להסקה. החורף נועד להיות ארוך וקשה. לפי המצב עכשיו – אין זה בטוח כלל, שהאביב ישוב אי פעם.