הרלן אליסון הוא אחד מאותם סופרים אשר למרות הצלחתם הרבה בחו“ל הינם אלמונים עדיין לגבי חלק ניכר מהקוראים הישראליים. סיפוריו של אליסון הינם מרתקים, קולחים ומהממים. סגנונו יוצא דופן ביחס לסגנונות המקובלים בספרות המד”ב, ו’ציפור המוות' מהווה דוגמה חותכת לכך. רוברט סילברברג אמר פעם על הרלן אליסון כי “לו היה עוד אחד כמוהו על פני כדור הארץ, אפילו הזמן עצמו לא היה מסוגל לשאת בנטל שכזה. ואולם, נסו לדמיין לעצמכם עד כמה חיוורים ומשעממים היו חיי רבים מאיתנו (ואני, כמובן, ביניהם), לו היה על פני כדור הארץ אליסון אחד פחות…”
זוהי בחינה. רישמו לעצמכם הערות. משקל הבחינה הוא 3/4 מהציון הסופי. רמזים: זכרו, בשחמט – המלכים מנטרלים האחד את השני ואינם יכולים לשכון במשבצות סמוכות – לכן הם כל־יכולים וחסרי אונים בעת ובעונה אחת. אינם יכולים להשפיע זה על זה ונוצר מצב פט. ההינדואיזם הינה דת פוליתאיסטית; כת ההאטמו עובדת את הניצוץ האלוהי שבאדם; היא אומרת, למעשה, “אתה אלוהים.” אין לצאת ידי חובת הצו להקצאת זמן שווה, על־ידי כך שלאחת הדיעות מוענקת באמצעות כלי התקשורת ההמוניים גישה למאתיים מיליון אנשים בשעות השידור הפופולריות, בעוד שהדיעה השניה מובעת על־ידי מטיף הניצב על גבי תיבת־פרי בפינת הרחוב. לא כל אחד אומר את האמת. הערות: ניתן לפתור את החלקים השונים שלא לפי סדר הופעתם. ארגנו מחדש את החלקים, כך שיתאימו לכם באורח אופטימלי. היפכו את דפיי הבחינה והתחילו לכתוב.
1 🔗
קשכבות סלע אין ספור לחצו כלפי מטה, על מאגר המאגמה. המאגר, לוהט ומבעבע בזעם המתכת המותכת, התפרץ והזדעזע – אך לא השחיר, הכתים, הזיק או עכר כהוא זה את פניו הממורטות של הארון המוזר.
נתן סטאק שכב בארון – שקט, ישן.
צל חלף מבעד לסלע. מבעד למאובנים, מבעד לפחם, מבעד לשיש. מבעד לחול, מבעד לקווארץ, מבעד למרבצי הפוספטים העצומים, מבעד לגראניט, מבעד לסידן, מבעד לגיר, מבעד לשברים, מבעד לקפלים, מבעד למונוקלינים, מבעד לאנטיקלינים, מבעד לסינקלינים, מבעד לאש הגיהנום, הגיע לתקרת המערה האדירה וחלף בעדה, ראה את מאגר המאגמה, ירד מטה והגיע אל הארון. פנים משולשות שעין יחידה קבועה במרכזן, הציצו לארון, ראו את סטאק והניחו ידיים בנות ארבע אצבעות על פניו הצוננות של הארון. נתן סטאק התעורר למגע הצל והארון הפך שקוף. הוא התעורר למגע הצל על אף שהצל לא נגע בגופו. נפשו חשה בלחץ הצל והוא פקח את עיניו על מנת לראות את זוהרו של לב כדור הארץ, על מנת לראות את הצל ועינו היחידה המביטה בו.
הצל עטף את הארון: גופו האפלולי שב והתרומם כלפי מעלה, מבעד למרכז כדור הארץ, מבעד לקליפתו, אל עבר פניו של האור העשן, אל עבר פניו של הצעצוע השבור המכונה כדור הארץ. כשהגיעו אל פני הארץ, נשא הצל את הארון אל מקום שהיה מחוץ להישג ידן של רוחות הרעל – ופתח אותו.
נתן סטאק ניסה לנוע והצליח בכך בקושי רב. בראשו רעמו וגעשו זכרונות מחיים אחרים, חיים אחרים רבים; ואולם אז האיטו הזכרונות את מרוצתם, דעכו והפכו לצליל רקע שניתן היה להתעלם ממנו.
הצל שלח את זרועו ונגע בבשרו החשוף של סטאק. בעדינות, אך בתקיפות, סייע לו הצל לעמוד על רגליו ונתן לו בגדים וארנק צוואר אשר הכיל סכין קצרה, אבן מחממת וחפצים אחרים. הוא הציע את ידו וסטאק אחז בה – ואחרי מאתיים וחמישים אלף שנות שינה בארון, צעד נתן סטאק את צעדיו הראשונים על פניו של כדור הארץ הדווי.
אז התכופף הצל מול רוחות הרעל והחל לצעוד. נתן סטאק, בלית ברירה, התכופף גם הוא והחל לצעוד בעקבות הצל.
2 🔗
שליח נשלח לקרוא לדיארה והוא בא במהירות רבה. ככל שאיפשרה לו המדיטציה. כאשר הגיע לפיסגה, מצא את האבות ממתינים והם נטלוהו בעדינות למערתם והחלו לדבר.
''הפסדנו בבוררות," אמר האב־הסלילי. “נאלץ ללכת ולהשאיר לו את זה.”
דיארה לא היה מסוגל להאמין למישמע אוזניו. אך הם לא כרו אוזן לטיעונינו, להגיון שלנו?"
האב־הנוצתי הניד ראשו בעצבות ונגע בכתפו של דיארה. “צריכים היו להעשות… כמה סידורים. זה היה סידור זמני. לכן חייבים היינו לעזוב.”
האב־הסלילי אמר, “החלטנו שאתה תישאר, הותר לנו להשאיר אחד בתור משקיף. האם אתה מוכן לקבל על עצמך את המינוי?” היה זה כבוד יוצא מגדר הרגיל, אך דיארה החל לחוש בבדידות כבר ברגע שהודיעו לו על כוונתם לעזוב. בכל זאת קיבל את המינוי, כשהוא תמה מדוע בחרו בו, מכל האנשים שלרשותם. היו לכך סיבות, תמיד היו לכך סיבות, אך הוא לא יכול היה לשאול. וכך קיבל על עצמו את המינוי המכובד, על העצבות הכרוכה בו, ונשאר שעה שהם עזבו.
גבולות סמכותו הוגדרו בבהירות – שכן, הם דאגו לכך שלא יוכל להגן על עצמו מפני שמועות זוועה או אגדות כלשהן שיופצו בעתיד, וכן שלא יוכל לנקוט בכל פעולה שהיא, אלא אם כן ברור היה שחוזה הנאמנות מופר על ידי הצד השני – זה שקיבל עתה את החזקה לידיו. לרשותו לא עמד כוח הרתעה כלשהו למעט ציפור־המוות, כוח הרתעה קטלני שניתן היה להפעילו אך ורק כאשר נדרש שימוש באמצעי סופי; דהיינו – אך ורק כאשר היה מאוחר מדי.
אך הוא נחון בסבלנות. הוא היה הסבלני ביותר בקרב בני עמו. אלפי שנים מאוחר יותר, כאשר ראה לאן מוליכים פני הדברים, כאשר לא נותר כל ספק באשר לצורה בה יסתיים העניין, הבין שזו היתה הסיבה שבגללה נבחר להישאר.
אך דבר זה לא הפיג את בדידותו.
דבר זה גם לא יכול היה להציל את כדור הארץ. רק סטאק יכול היה לעשות זאת.
3 🔗
א. והנחש היה ערום מכל חית השדה אשר עשה אלוהים, ויאמר הנחש אל האשה, אף כי אמר אלוהים, לא תאכלו מכל עץ הגן?
ב. ותאמר האשה אל הנחש: מפרי עץ הגן נאכל.
ג. ומפרי העץ אשר בתוך הגן אמר אלוהים, לא תאכלו ממנו ולא תגעו בו, פן תמותון.
ד. ויאמר הנחש אל האשה, לא מות תמותון.
ה. (הושמט)
ו. ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאוה הוא לעינים ונחמד העץ להשכיל ותיקח מפריו ותאכל, ותיתן גם לאישה עימה, ויאכל.
ז. (הושמט)
ח. (הושמט)
ט. ויקרא ה' אלוהים אל האדם, ויאמר לו, איכה?
י. (הושמט)
יא. ויאמר, מי הגיד לך כי ערום אתה? המן העץ אשר צויתיך לבלתי אכל ממנו, אכלת?
יב. ויאמר האדם, האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל.
יד. ויאמר ה' אלוהים אל הנחש, כי עשית זאת, ארור אתה מכל הבהמה ומכל חית השדה, על גחונך תלך ועפר תאכל כל ימי חייך.
טו. ואיבה אשית בינך ובין האשה, ובין זרעך ובין זרעה, הוא ישופך ראש ואתה תשופנו עקב.
(בראשית, פרק ג')
נושאים לדיון 🔗
(5 נקודות לכל תשובה נכונה)
1. ספרו של הרמן מלוויל, “מובי דיק” פותח ב’קרא לי ישמעאל'. אנו אומרים שהסיפור נכתב בגוף ראשון. באיזה גוף מסופר סיפור בראשית? מנקודת מבטו של מי?
2. מיהו ה’טוב' בסיפור זה? מיהו ה’רע'? האם אתה יכול להעלות נימוקים להחלפת תפקידים אלה ביניהם?
3. התפוח נחשב באורח מסורתי לפרי אותו הציע הנחש לחווה, אך התפוחים אינם צומחים במזרח התיכון באופן טבעי. בחר לך אחד מן התחליפים ההגיוניים הבאים, ודון בשאלה כיצד נוצר מיתוס, וכיצד הוא הולך ונישחק לאורך תקופת זמן ארוכה: זית, תאנה, רימון, אתרוג.
4. מדוע נכתב שמו של אלוהים בצורה כזאת – ה'? האם יש לכתוב כך גם את שמו של הנחש? אם לא. מדוע?
5. אם אלוהים ברא הכל (ראה בראשית פרק א'), מדוע יצר לעצמו בעיות על ידי כך שיצר את הנחש אשר פיתה את אדם וחווה? מדוע יצר אלוהים עץ שלא רצה שאדם וחווה ידעו אודותיו ואחר כך טרח להזהירם מפניו?
6. השווה והשונה בין ציור התיקרה בקפלה הסיסטינית של מיכאל אנג’לו לבין ‘גן התענוגות הארציים’ של בוש.
7. האם התנהג אדם כג’נטלמן בשעה שהטיל על חווה את נטל האשמה? מי היה קוויזלינג? דון ב’הלשנה' כפגם באופי.
8. אלוהים רגז כאשר גילה שהמרו את פיו. אם אלוהים הוא כל־יודע וכל־יכול, האם לא ידע על כך? מדוע לא היה מסוגל למצוא את אדם וחווה כאשר אלה התחבאו מפניו?
9. אם אלוהים לא רצה שאדם וחווה יטעמו מפרי עץ הדעת, מדוע לא הזהיר את הנחש? היכול היה אלוהים למנוע את הנחש מלפתותם? אם כן, מדוע לא עשה זאת? אם לא, דון באפשרות שכוח הנחש היה שווה לזה של אלוהים.
10. הדגם את מושג ‘הדיווח הסוביקטיבי המסולף’ תוך שימוש בכתבות מתוך עתונים יומיים המוכרים לך.
4 🔗
רוחות הרעל יללו ופיזרו לכל עבר את האבק הדק המכסה את פני הארץ. מאום לא חי שם. הרוחות, ירוקות וקטלניות, צללו מן השמים ועשו שמות בפגר שהיה פעם כדור הארץ, כאשר הן מחפשות, ללא לאות, אחר דבר מה שנותר בחיים. אך דבר לא נותר. אבק, אבקה, טאלק.
וכל אותו יום ראשון צעדו נתן סטאק והצל לקראת פסגתו דמויית החרוט של ההר השחור שמולם. כאשר ירד הלילה, חפרו שוחה באדמה, נכנסו פנימה והצל כיסה את סטאק בנוזל סמיך שנמצא בארנק הצוואר שלו. סטאק ישן בחוסר מנוחה, כשהוא חובק לגופו את האבן המחממת ונושם, באמצעות מסנן שהיה בארנק.
פעם אחת התעורר לקול מעופם של יצורים גדולים, דמויי עטלף; הוא ראה אותם מרחפים נמוך מעל הארץ ועטים מעל השממה על שוחתו. אך נראה היה לו שהם לא היו מודעים לכך שהוא והצל שכבו בשוחה. היצורים הטילו לשלשת זרחנית דקיקה וארוכה, אשר צנחה באויר הלילה ונעלמה באבק. אחר כך נסקו אל על ונסחפו עם הרוחות. בקושי רב חזר סטאק לישון.
עם שחר, שחר קפוא ומואר באור צונן שהעניק לכל דבר גוון כחלחל, פילס הצל את דרכו אל מחוץ לשוחה, זחל על הארץ ונעצר. מאחוריו, מתוך האבקה, שלח סטאק את ידו הרועדת לעזרה. הצל זחל חזרה, כשהוא נאבק ברוחות שהתגברו בשעות הלילה, אל עבר השוחה, אל עבר היד שנשלחה מתוך האבק. הוא אחז ביד ואצבעותיו של סטאק נסגרו עליה בעווית. אז הפעיל הצל את כוחו ושלף את האדם מתוך הקרקע הבוגדנית.
יחדיו שכבו על הארץ, נאבקים בתנאי הראות, נאבקים בנשימתם המאומצת, מתאמצים לנשום בלא למלא את ראותיהם במוות המחניק.
“מדוע זה כך… מה קרה?” צעק סטאק כנגד הרוח. הצל לא השיב, אך הביט לעבר סטאק רגע ארוך ואז, בתנועות זהירות ביותר, הרים את ידו, החזיק אותה מול עיניו של סטאק, ובאיטיות קמץ את אגרופו כשהוא הופך את אצבעותיו לכלוב, לאגרוף, לכדור מתוח עד כאב שהביע טוב יותר ממילים את כוונתו – הרס.
5 🔗
פסגתו דמויית החרוט של ההר השחור בצבצה מתוך הגיהינום ונאבקה להגיע לשמיים הקרועים. היתה זאת יהירות מפלצתית. שום דבר לא היה צריך לנסות ולטפס מתוך השממה. אך ההר השחור ניסה – והצליח.
הוא דמה לאדם זקן. מחורץ, עתיק, הלכלוך דבק לנקיקיו, עצוב, בודד, קודר ושומם. הוא אגר כוח. הוא לא נכנע לכבידה וללחץ ולמוות. הוא נאבק להגיע לשמים. בודד בזעמו. הוא היה הגורם היחיד בשטח ששבר את הקו השומם של האופק.
בעוד עשרים וחמישה מיליון שנים יתכן וההר יהיה בלה וחלק וחסר צורה – כמו חרוט קטנטן המועלה כקרבן לאל הלילה. אך על אף שמישורי האבק חגו ורוחות הרעל הדפו את האפר אל חומות הפיסגה – לא הצליחו עד עתה אלא לרכך מעט את קוויו החיצוניים של ההר.
6 🔗
סטאק בחן את טבעה של הלשלשת הזרחנית שהטילו היצורים דמויי העטלף בליל אמש. הלשלשת הורכבה מנבגים, שהפכו עם אורו החיוור של השחר לצמחים טפילים מוזרים. על כל סביבותיהם, חשו צמחים קטנים בחום הנפלט מהם והחלו לשלוח זרועות מבעד לאבק. כאשר השמש העינברית הגוססת טיפסה בכאב לשמיים, כבר הגיעו הצמחים הטפיליים לבגרות.
סטאק זעק כאשר אחד הצמחים שלח את אחד מענפיו ולפת את קרסולו. ענף שני כרך עצמו סביב צוארו.
זרזיפים דקים של דם אדום כבר עטפו את הענפים והותירו טבעות על בשרו של סטאק, הטבעות צרבו נוראות.
הצל החליק על גחונו ומשך עצמו חזרה לעבר האדם. ראשו המשולש התקרב לצוארו של סטאק, והוא נשך את הצמח, דם אדום כהה ניתז, והצל נעץ את שיניו החדות שוב ושוב לאורך הענף עד אשר עלה בידי סטאק לחזור ולנשום. בתנועה פראית אחת התכופף סטאק, נחלץ מהענף הקרוע ושלח ידו לעבר הסכין הקצרה שבארנק־הצוואר שלו. הוא כרת את הענף שנכרך על קרסולו. הענף צרח כשהסכין פילחה אותו, וקול צריחתו דמה לקול שסטאק שמע מתגלגל ברקיע בליל אמש. הענף הקרוע קמל ונסוג בחזרה אל האבק.
סטאק והצל המשיכו וזחלו קדימה, אוחזים באדמה הגוועת – לעבר ההר. גבוה בשמיים שטופי הדם, חגה ציפור המוות.
7 🔗
על פני עולמם שלהם, הם חיו במשך מיליוני שנים במערות מוארות ורחבות ידים, התפתחו והתפשטו בכל רחבי היקום. כאשר נמאס להם לבנות אימפריות, פנו כלפי פנים והקדישו חלק גדול מזמנם לחיבור שירי חכמה מורכבים ועיצוב עולמות מעודנים לגזעים רבים. אך היו גזעים נוספים שעסקו בעיצוב עולמות, וכאשר נתגלעה מחלוקת בנוגע לריבונות, הופעל מנגנון של בוררות שנוהל בידי הגזע שכל חייו התמחה בהתרת קשרים מסובכים של תביעות ותביעות נגד – בחוכמה וללא משוא פנים. למעשה, כל כבודם העצמי היה תלוי ביישום ללא דופי של תכונות אלו. במשך השנים פיתחו תכונות אלו ויישמו אותן לתחומי בוררות מתוחכמים יותר ויותר, עד אשר הגיע היום והם הפכו לסמכות העליונה. בעלי הדין חייבים היו לכפוף עצמם לפסקי הבוררות שלהם, לא רק משום שהפסקים היו תמיד מחוכמים והוגנים, אלא גם משום שידעו שגזע השופטים הזה ישמיד את עצמו אם תוקף פסקי הבוררות שלו יועמד בספק כלשהו. בקודש הקודשים של הכוכב שלהם הם בנו מכונה דתית. היא תוכננה כך שתוכל להפיק צליל אשר ירסק את גוף הבדולח שלהם. הם היו גזע של יצורים מעודנים דמויי חרגול, לא גדולים מבוהנו של אדם. הם נחשבו לנכס יקר ערך עבור כל העולמות המאוכלסים, ואובדנם היה מהווה שואה. כבודם וחשיבותם לא הועמדו מעולם בספק. כל הגזעים צייתו להחלטותיהם.
וכך ויתר גיזעו של דיארה על ריבונותו לגבי אותו עולם ועזב, בהותירו אחריו את דיארה ואיתו רק ציפור המוות. הם היו מנגנון פיקוח מיוחד שהבוררים שלבוּהו בפיקחות בפסק הבוררות שלהם. ידוע על הפגישה האחרונה בין דיארה לבין אלה שהעניקו לו את המינוי. היו נתונים שלא ניתן היה להתעלם מהם. הם הובאו, למעשה, בדחיפות, על ידי הבוררים, לתשומת ליבם של אבות גזעו של דיארה – והאב הסלילי הגדול בא לדיארה ברגע האחרון וסיפר לו אודות המטורף שלרשותו נמסר עולם זה, ואודות הדברים שהמטורף הזה עלול לבצע.
האב הסלילי הגדול – טבעותיו היו סלילי חוכמה שנרכשה במשך אלפי שנים של עדינות ותפישה, מדיטציה והירהורים מעמיקים שיצרו עולמות מעוצבים היטב עבור אלפי גזעים – הוא, הקדוש ביותר שבין בני גזעו של דיארה, כיבד את דיארה בכך שבא אליו, במקום לצוות על דיארה להתייצב בפניו.
“יש לנו רק שי אחד להותיר להם,” אמר. “הדעת. המטורף יבוא והוא ישקר להם ויאמר: אנוכי יצרתי אתכם. ואנו לא נהיה כאן, ואיש לא יוכל לחצוץ ביניהם לבין המטורף – פרט לך. רק בכוחך להעניק להם את הדעת שתוכל להביסו בבוא העת.”
והאב הסלילי הגדול ליטף את עורו של דיארה בחיבה, ודיארה היה נרגש ומילותיו נעתקו. ואז נשאר לבדו.
המטורף הגיע והתערב בעניינים, ודיארה העניק לאנשים את הדעת והזמן חלף. שמו לא היה עוד דיארה, אלא ‘נחש.’ ושמו החדש היה שנוא ונתעב על הכל: אך דיארה יכול היה לראות שהנתונים שנימסרו לאב־הסלילי־הגדול היו נכונים. ולכן בחר דיארה אדם, אחד מהם, והעניק לו כשי את הניצוץ.
כל האמור לעיל מתועד במקום כלשהו. זוהי היסטוריה.
8 🔗
האיש לא היה ישו מנצרת. אולי היה אחד השליחים. הוא לא היה ג’ינגיס חאן, אולי אחד מחיילי הרגלים שלו. לא אריסטו, אולי אחד מאלה שישבו והקשיבו לסוקרטס. האיש לא היה הנפח שגילה את הגלגל ולא האיש שצייר את ציור המערה הראשון. אך היה זה מישהו קרוב אליהם, מישהו לא רחוק. האיש לא היה ריצ’ארד לב־ארי, רמברנדט, רישלייה, ראספוטין, רוברט פולאן או מהדי. פשוט אדם. ובתוכו שכן הניצוץ.
9 🔗
פעם, בא דיארה אל האיש. לפני הרבה־הרבה שנים. הניצוץ נימצא שם, אך היה צורך להפוך את האור לאנרגיה… לכן בא דיארה אל האיש, ועשה את שצריך היה לעשות לפני שלמטורף נודע על כך. וכשנודע לו שדיארה, הנחש, הקים קשר – מיהר לתרץ כל מיני תירוצים כדי להסתיר את אשר אירע.
אגדה זו התגלגלה אלינו בדמות הסיפור על פאוסט.
10 🔗
הפיכת האור לאנרגיה נעשתה כך:
בשנה הארבע עשרה לגילגול החמש־מאות שלו, כשהוא איננו מודע לאלפי השנים בהן נטל חלק, מצא האיש את עצמו משוטט במקום צחיח ונורא ומעליו בוערת שמש שטוחה כצלחת. הוא היה איש שבט פראי שמעולם לא התייחס לצל אלא כמקום להינפש בו מלהט השמש. הצל בא אליו, מחליק על פני החולות כמו החמסין המצרי, כמו הסימון באסיה הקטנה, כמו הברמטן, שאת כולם הכיר בחייו השונים, שאף אחד מהם לא זכר. הצל בא אליו כמו השירוקו. הצל סחט את הנשימה מריאות האדם ועיניו של האדם סבבו בחוריהן. הוא נפל על הארץ והצל הורידו מטה מטה, מבעד לחולות. לעבר לב כדור הארץ. לעבר לב האדמה.
אמא־אדמה.
היא חיה, עולם של עצים ונהרות וסלעים, במחשבות אבן עמוקות. היא נשמה, חשה תחושות, חלמה חלומות, ילדה, צחקה ושקעה בהירהורים במשך אלפי שנים. יצור גדול זה השוחה באוקינוס החלל. איזה פלא, חשב האיש, שכן מעולם לא הבין לפני כן שהאדמה היתה אימו. מעולם לא הבין, לפני כן, שלכדור הארץ היו חיים משלו – חיים שהיו בעת ובעונה אחת חלק מן המין האנושי ודבר נפרד ממנו לחלוטין. אמא עם חיים משלה.
דיארה־נחש־הצל… לקח את האיש מטה והניח לניצוץ האור להפוך לאנרגיה שעה שהאיש התאחד עם האדמה. בשרו נמס והפך לאדמה דוממת, קרירה. עיניו הבהיקו באור הזורח במרכזים החשוכים ביותר של הכוכב, והוא ראה כיצד דואגת האמא לילדיה: התולעים, שורשי הצמחים, הנהרות שיצרו מפלים גבוהים במערות העצומות שבלב האדמה, נצרי העצים. הוא אומץ פעם נוספת אל חזה של אותה אמא אדמה גדולה, והבין את החדווה שבחייה.
זכור זאת, אמר דיארה לאדם.
איזה פלא, הירהר האדם…
… והוחזר לחולות המידבר בלא כל שמץ של זכרון לכך שהוא אהב, נהנה ושכב עם גופה של אימו הטבעית.
11 🔗
הם חנו בבסיס ההר, במערה ירוקה, שהיתה מעוקלת כך שהאפר המרעיל לא יוכל לחדור אליה. הם הניחו את האבן של נתן סטאק בגומה שבריצפת המערה והחום התפשט במהירות בחלל המערה. הצל, בעל הראש המשולש, נשען על הקיר, עצם את עינו ושלח את אינסטינקט הצייד שלו לחפש אחר מזון. על גבי הרוח נישאה חזרה צעקה איומה.
מאוחר יותר כאשר סיים לאכול, כשהיה מרוצה, פחות או יותר, ושָבֵע – לטש סטאק עיניו בקורות המערה ודיבר אל היצור שישב שם.
“כמה זמן הייתי שם למטה… כמה זמן נמשכה השינה?”
הצל דיבר בלחישות. רבע מיליון שנים.
סטאק לא השיב. המספר היה מעבר לכושר קליטתו. נראה היה שהצל הבין אותו.
בחייו של עולם, אין זה אפילו הרף עין.
נתן סטאק היה אדם שהתרגל במהירות לכל דבר. הוא חייך ואמר, “כנראה שהייתי עייף.”
הצל לא השיב.
“אינני מבין מה בדיוק קורה כאן. זה די מפחיד למות, לשוב ולהתעורר… כאן. בצורה כזאת.”
אתה לא מתת. נלקחת והונחת שם למטה. בסופו של דבר תבין הכל, אני מבטיח לך.
“מי הניח אותי למטה?”
אני. באתי, וכשהזמן היה בשל לכך, לקחתי אותך והנחתי אותך למטה.
“האם אני עדין נתן סטאק?”
אם זה מה שאתה רוצה.
“אך האם אני באמת נתן סטאק?”
תמיד היית. היו לך שמות רבים, גופים רבים אחרים, אך הניצוץ היה תמיד שלך.
נראה היה כאילו סטאק עומד להשיב לו, אך הצל הוסיף, תמיד היית בדרכך להיות מי שאתה.
“אך מי אני? האם אני עדיין נתן סטאק, לעזאזל?”
אם זה מה שאתה רוצה.
“שמע, אתה לא נראה לי בטוח במה שאתה אומר. אתה באת ולקחת אותי זאת אומרת – אני התעוררתי ואתה היית שם; עכשיו מי יכול לדעת יותר טוב ממך איך קוראים לי?”
היו לך שמות רבים בזמנים רבים. נתן סטאק הוא פשוט אחד מהם שאותו אתה זוכר. לפני זמן רב היה לך שם שונה לחלוטין – בהתחלה, כשהגעתי אליך לראשונה.
סטאק חשש לשמוע את התשובה, אך בכל זאת שאל, “מה היה אז שמי?”
איש־לילית. בעלה של לילית. אתה זוכר אותה?
סטאק חשב וניסה לפתוח את עצמו לעבר, אך זה היה בלתי ניתן להבנה כמו אותם רבע מיליון שנים שבילה בארון.
“לא, אך לבטח היו נשים אחרות, בזמנים אחרים.”
רבות. היתה אחת שהחליפה את לילית.
“אינני זוכר.”
שמה היה… שמה איננו חשוב. אך כאשר המטורף לקח אותה ממך והחליפה באחרת… אז ידעתי שהכל ייגמר בצורה כזו. ציפור המוות.
“אינני רוצה להישמע כמו אידיוט, אך אין לי אפילו מושג קלוש ביותר על מה שאתה מדבר.”
לפני שזה ייגמר תבין הכל.
“כבר אמרת זאת לפני כן.” הוא השתתק, הביט בצל משך רגעים ארוכים ואז, “מה היה שמך?”
לפני שפגשתיך שמי היה דיארה.
הוא אמר זאת בשפת מולדתו. סטאק לא היה מסוגל לבטא אותו. “לפני שפגשת בי. מה שמך עתה?”
נחש.
משהו חלף על פני פתח המערה. הוא לא עצר, אך השמיע קול כשל בוץ לח הנישא אל תוך ביצה תת קרקעית.
“למה הנחת אותי שם למטה? למה בכלל היגעת אלי? איזה ניצוץ? מדוע אינני יכול לזכור את אותם חיים אחרים, או מי אני? מה רצונך ממני?”
עליך לישון. זה יהיה טיפוס ממושך וקר.
“ישנתי כבר מאתיים וחמישים אלף שנים. קשה לומר שאני עייף.” אמר סטאק. “מדוע בחרת בי?”
אחר כך. לישון עכשיו. לשינה יש שימושים נוספים.
האפילה התעבתה סביב נחש והתפשטה ברחבי המערה. נתן סטאק שכב ליד האבן המחממת והאפלה אפפה אותו.
12 🔗
ביבליוגרפיה נוספת
זוהי מסה שנכתבה בידי סופר. יש כאן פניה ברורה אל הרגשות. בזמן שאתה קורא אותה שאל את עצמך כיצד היא ניתנת ליישום לגבי הנושא הנדון. מה מנסה המחבר לומר? האם מסה זו מטילה אור נוסף על הנושא הנדון? אחרי שסיימת לקרוא, השתמש בצד השני של דף הבחינה וכתוב מסה משלך (500 מילים או פחות) המתארת אובדנו של מישהו יקר לך. אם מעולם לא אבד מישהו היקר לך – נסה לחקות את ההרגשה.
אהבה
אתמול נפטר הכלב שלי. במשך אחת עשרה שנים היה אהבהו ידידי הקרוב ביותר. הוא לא היה חיית שעשועים, הוא היה אישיות. קשה לעשות לו אנתרופומורפיזציה, זה לא יתאים לו. אבל הוא היה יצור מסוג כל כך מיוחד, בעל אישיות כל כך מפותחת, כה איתן בהחלטתו לחלוק את חייו רק עם אלה בהם הוא בחר – עד כי קשה היה לחשוב עליו בתור סתם כלב. למעט אותן תכונות כלביות שנקבעו בו על ידי השתייכותו לגזע שלו, התנהג כמו יצור מיוחד שאין דומה לו. נפגשנו כאשר באתי לסניף לוס אנג’לס של אגודת צער בעלי חיים. נפשי חשקה בכלב, שכן הייתי בודד וזכרתי כי בהיותי ילד קטן היה כלבי חברי הטוב ביותר, כשלא היו לי חברים אחרים. קיץ אחד יצאתי למחנה, וכשחזרתי גיליתי כי שכנה זקנה אחת ממעלה הרחוב הודיעה לעיריה על הכלב, ומשם באו והרעילו אותו בזמן שאני נמצא בעבודה. באותו לילה התגנבתי לחצרה של השכנה ומצאתי סמרטוט שהיה תלוי על חוט הכביסה. מחבט השטיחים היה תלוי על הקיר. גנבתי אותם וקברתי אותם.
בסניף אגודת צער בעלי חיים המתין אדם אחד בתור לפני. הוא הביא גור שגילו היה רק שבוע או משהו כזה. כלב רועים הונגרי – יצור עלוב למראה. היו לו גורים רבים מדי והוא הביא גור זה לכאן, אם כדי שמישהו יקח אותו ואם כדי שירדימו אותו. הם הכניסו אותו פנימה. והאיש שמאחורי הדלפק הזמין את הבא בתור. אמרתי לו שאני רוצה כלב והוא הוביל אותי לאורך שורת הכלובים.
באחד מהם היה הגור שזה עתה הובא, כשהוא נתון בהתקפה של שלושה כלבים גדולים יותר שהתגוררו במקום לפניו. הוא היה יצור קטן ועמד להפסיד במערכה. אך הוא נאבק בעוז.
“הוציאו אותו משם!” זעקתי. “אני אקח אותו, אני אקח אותו, הוציאו אותו משם!”
הוא עלה שני דולר. זו היתה ההשקעה הטובה ביותר שהשקעתי מעודי. כשנסעתי הביתה, ישב הגור בצד השני של המושב הקדמי ולטש בי את עיניו. היה לי רעיון מעורפל בקשר לשם שאבחר לחיית השעשועים שלי, אולם כאשר הבטתי בו, והוא הביט בי חזרה, נזכרתי לפתע בתמונה מתוך סרטו של אלכסנדר קורדה הגנב מבגדד, משנת 1939, בה שינה הווזיר הרע (בגילומו של קונרד וידט) את אהבתו, הגנב הקטן (בגילומו של סאבו), לכלב. לרגע קצר הרכיב הסרט פני אנוש מעל הפנים הכלביות ובזאת העניק לפני הכלב הבעה יוצאת מן הכלל של הבנה ותבונה. הכלבלב הביט בי בהבעה דומה. “אהבהו,” אמרתי.
הוא לא הגיב לשם שהענקתי לו, אך זו היתה באמת הפחותה שבדאגותיו באותו רגע. בכל אופן, זה היה שמו מאז ואילך.
לא היה אדם שדרך על סף ביתי ולא חיבב אותו. כאשר חש במישהו בעל וויברציות טובות, תמיד הופיע שם, רובץ לרגליו. הוא אהב שיגרדו את צלעותיו ולמרות שנים של נסיונות אילוף, סירב להפסיק לבקש שאריות אוכל ליד השולחן, שכן גילה כי רוב האנשים שבאו לסעוד בביתי היו טיפוסים רכי לבב שלא יכלו לעמוד בפני מבטו הכלבי הנוגה.
אך הוא שימש לי גם כברומטר לגילוי אנשים רעים. היו כמה הזדמנויות בהן מצאתי מישהו או מישהי שמצאו חן בעיני ואהבהו סירב להתייחס אליו או אליה – ותמיד התברר לבסוף שדבר מה אינו כשורה עם אנשים אלה. התחלתי לשים לב לגישתו כלפי אנשים חדשים, ואני חייב להודות שזה השפיע על גישתי אני. השתדלתי להתרחק מאלה שאהבהו התרחק מהם.
נשים איתן ניהלתי פרשיות אהבים כושלות היו בכל זאת חוזרות לבקר בביתי מפעם לפעם – לבקר את הכלב. היה לי חוג ידידים אינטימי, שרבים מהם לא היו קשורים אלי כלל ועיקר, ועימם נימנו אחדות מהכוכבות הזוהרות ביותר של הוליבוד. ליידי מפוארת אחת היתה נוהגת לשלוח את נהגה הפרטי לקחת את הכלב לטיול אחר צהריים על החוף. מעולם לא שאלתי אותו על שהתרחש בהזדמנויות אלו. הוא לא היה מוכן לשוחח על כך.
בשנה שעברה החל מצבו להתדרדר, על אף שבתחילה לא שמתי לבי לכך, שכן אהבהו המשיך להתנהג כמו כלבלב עד הסוף. אך הוא החל לישון יתר על המידה ולא היה מסוגל להחזיק בקיבתו את ארוחותיו – אפילו לא את האוכל ההונגרי שהכינו לו שכנינו ההונגרים שבמעלה הרחוב. העובדה שמשהו איננו כשורה איתו הובררה לי מעבר לכל ספק. כאשר נתקף בפחד במהלך רעידת האדמה האחרונה שהתרחשה בלוס אנג’לס. אהבהו לא פחד מכלום. הוא היה תוקף בחימה שפוכה את האוקיינוס השקט ומשוטט זקוף קומה וזנב ליד חתולי רחוב אימתניים. אך רעידת האדמה הפחידה אותו והוא זינק על מיטתי וכרך את רגליו הקדמיות סביב צווארי. לא הייתי רחוק מלהיות הקרבן היחיד של אותה רעידת אדמה, ודווקא מחנק בידי בעל חיים.
הוא הוכנס לבדיקות רבות במרפאתו של הווטרינר, והאידיוט הזה טען שהכל בגלל הדיאטה שלו.
ואז, באחד מימי ראשון עת נמצא בחצר, ראיתיו שוכב למרגלות מדרגות המרפסת, מכוסה בוץ ומקיא את נישמתו. הוא היה מגואל בקיאו וניסה נואשות לדחוף את קצה אפו אל תוך האדמה, על מנת לצנן אותו. בקושי נשם. נטלתי אותו לווטרינר אחר.
בתחילה חשבו שזה נובע פשוט מזיקנה… אך הם צילמו אותו בקרני רנטגן וגילו שהסרטן השתלט על הקיבה והכבד.
דחיתי את הקץ כמיטב יכולתי. באורח מוזר לא יכולתי לדמיין לעצמי כיצד יראה העולם בלעדיו. אך אתמול באתי למשרדו של הווטרינר וחתמתי על מסמכי האנסטזיה.
“הייתי רוצה לבלות עימו זמן מה, לפני כן,” אמרתי.
הם הכניסו אותו והניחו אותו על שולחן הניתוחים המתכתי. הוא כחש עד מאוד. תמיד גרר עימו כרס – וזו נעלמה. השרירים ברגליו האחוריות היו חלשים, רפויים. הוא רעש נוראות. הרמתי את ראשו והוא הביט בי באותו פרצוף מצחיק שגרם לו להראות כמו לורנס טאלבוט, האדם־זאב. הוא ידע. מוח צלול עד הרגע האחרון, הא, חבר? הוא ידע, והיה נפחד עד מוות. הוא רעד בכל גופו. כדור שיער קופצני אשר, עת שכב על שטיח כהה, ניראה כמו סמרטוט מדובלל, ואי אפשר היה לדעת היכן ראשו והיכן זנבו. כה צנום, רועד, יודע מה עומד לקרות לו. אך עדיין ובכל זאת – כלבלב.
פרצתי בבכי ועצמתי את עיני, והוא טמן את ראשו בחיקי. התביישתי בכך שלא התייחסתי לעניין באותה רוח כמוהו.
“אני מוכרח, כלבלב, כי כואב לך ואתה לא מסוגל לאכול, אני מוכרח.” אך הוא לא רצה לדעת על כך.
עתה הגיע הווטרינר. הוא היה בחור טוב ושאל אם אני רוצה ללכת ולהניח לדבר להעשות.
ואז זקף אהבהו את ראשו והביט בי.
ישנה תמונה אחת בסירטו של אליה קזאן ‘וויווה זאפאטה’ בה הורשע ידיד קרוב של זאפאטה בקשירת קשר עם הפדראלס. זה היה ידיד שלחם לצד זאפאטה מאז החלה המהפכה. הם באו לבקתה בה היה אסור, בכדי להעמידו לפני כיתת יורים, וזאפאטה מתחיל להתרחק מהמקום: ואז עוצר אותו ידידו, מניח את ידו על כתפו ואומר לו בחיבה, “אמיליו, עשה זאת בעצמך.”
אהבהו הביט בי. אני יודע שהוא היה רק כלב – אך לו היה מסוגל לדבר בלשון אנוש לא יכול היה לבטא זאת טוב יותר מאשר ביטא זאת מבטו. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.
לכן אחזתי בו כשהניחוהו על השולחן, והווטרינר קשר את רגלו הקדמית בצינורית ניילון על מנת שהעורק יבלוט, ואני החזקתי את ראשו והוא היסב אותו הצידה כשהמחט דקרה אותו. אי אפשר היה לומר מתי בדיוק היה הרגע בו עבר מן החיים אל המוות. הוא פשוט הניח את ראשו על ידי, עיניו פירפרו לרגע, נעצמו – ואחר כך מת.
עטפתי אותו בסדין בעזרת הווטרינר, ונסעתי הביתה כשאהבהו מונח על המושב הקדמי לידי, בדיוק באותה דרך בה הגיע אלי הביתה אחת עשרה שנים קודם לכן. הוצאתי אותו אל החצר והתחלתי לחפור את קיברו. שעות חפרתי, מייבב וממלמל לעצמי, משוחח עימו. זה היה קבר מלבני, מסודר מאוד ובעל דפנות זקופים וכל האדמה המיותרת שבו הוצאה במו ידי.
הנחתי אותו בגומה והוא נראה שם זעיר כל כך יחסית לכלב שנראה כה גדול בחיים, כה שעיר, כה עליז. ואז כיסיתי אותו, וכשהגומה מלאה באדמה החזרתי למקום את פיסת הדשא שעקרתי ממקומה בתחילת החפירה. וזה היה הכל.
אך לא הייתי מסוגל להשאיר אותו לבד עם זרים.
הסוף
שאלות לדיון:
1. האם מנסה המחבר לשייך תכונות אנושיות ליצורים לא אנושיים? מדוע? דון בסוגיית האנתרופומורפיזם לאור האימרה, “אתה הוא אלוהים.”
2. דון באהבה שמפגין מחבר מסה זו, השווה והשונה בינה לבין צורות אהבה אחרות: אהבת גבר לאישה, אם לילדה, בן לאימו, בוטניקאי לצמחים, אקולוג לכדור הארץ.
13 🔗
נתן סטאק דיבר מתוך שינה. "
14 🔗
כמו האדמה, סבלה האם מכאבים.
הבית הגדול היה שקט מאוד. הרופא עזב והקרובים נסעו העירה לסעוד את ליבם. הוא ישב לצד מיטתה והביט בה. היא נראתה אפורה, זקנה ומקומטת; לעורה היה גוון אפור רך. הוא בכה חרישית.
הוא חש את ידה על בירכו, וכשהסתכל אליה ראה אותה מביטה בו.
“לא היית אמורה לתפוס אותי בוכה,” אמר.
“הייתי מאוכזבת לולא תפסתי אותך,” אמרה. קולה היה חלוש מאוד, ברור מאוד.
“מה שלומך?”
“זה כואב, בן לא סימם אותי כמו שצריך.”
הוא נשך את שפתו התחתונה. הרופא השתמש בכמויות סמים אדירות, אך הכאב היה אדיר יותר. היא פלטה קולות חנוקים כשפעימות כאב פתאומיות החרידו אותה. הוא ראה כיצד החיים דולפים מבעד לעיניה.
“כיצד מגיבה אחותך על כל העניין?”
הוא משך בכתפיו. “את מכירה את שרלאן. היא מצטערת. אך כל העניין נימצא אצלה במישור השיכלי.”
אימו הניחה לאדוות חיוך קלה להניע את שפתותיה. “זהו דבר איום לומר, נתן, אך אחותך איננה האישה הנחמדה ביותר עלי אדמות. אני שמחה שאתה כאן.” היא השתתקה לרגע, מהרהרת, ואז הוסיפה ייתכן שאביך ואני פיספסנו משהו בגֶאנים שלנו. שרלאן פשוט אינה אדם שלם."
“אני יכול להביא לך משהו? קצת מים?”
“לא תודה, אני בסדר גמור.”
הוא הביט באמפולה של משכך הכאבים הנרקוטי. המזרק היה מונח. צונן ודומם, על המגבת הנקייה שלידה. הוא חש את עיניה המכוונות אליו. היא ידעה על מה הוא חושב. הוא הסב את מבטו.
“הייתי מוכנה עכשיו להרוג בשביל סיגריה,” אמרה.
הוא צחק. בגיל שישים וחמש, שתי רגליה קטועות, שאריות צידה השמאלי משותקות, הסרטן מתפשט לעבר ליבה כמימרח קטלני, עדיין היתה המטריארך. “אסור לך לעשן, שכחי מזה.”
“אז למה שלא תשתמש במזרק ההוא ותוציא אותי מכאן.”
“סתמי את הפה, אמא.”
“הו, לעזאזל, נתן. אם יש לי מזל, אז נותרו לי עוד שעות ספורות. אם אין לי – אז חודשים ספורים. כבר שוחחנו על כך לפני כן. אתה יודע שבסופו של דבר אני תמיד מנצחת.”
“האם אמרתי לך פעם שאת כלבה זקנה?”
“הרבה פעמים. אבל בכל זאת אני אוהבת אותך.”
הוא התרומם ממקומו ופסע לעבר הקיר. הוא לא יכול היה לחלוף דרכו, לכן חזר על עקבותיו ופסע סביב החדר.
לא תימלט מחובתך."
“אמא, לעזאזל! בבקשה!”
“בסדר. בוא נדבר על מצב העסקים.”
“כרגע העסקים לא מעניינים אותי כלל.”
“אז על מה נדבר? על המעשים המפוקפקים שיכולה אישה זקנה לעשות ברגעיה האחרונים?”
“את יודעת, את באמת מטורפת. אני חושב שבאיזה אופן חולני, את נהנית מכל הענין.”
“באיזה אופן אחר אפשר להינות מזה?”
''כהרפתקה."
“הגדולה מכולן. חבל שלאביך לא היתה הזדמנות לטעום ממנה.”
“אינני חושב שהוא היה נהנה מההזדמנות לטעום את הרגשת ההימעכות במכבש הידראולי.” ואז חשב על כך שנית, שכן החיוך הזעיר חזר לשכון על שפתותיה, “אוקי, יתכן שהיה נהנה. אתם שניכם הייתם כה בלתי מציאותיים, עד שהייתם יושבים שם, משוחחים על העניין ומנתחים את השרידים.”
''ואתה יוצא חלצינו."
הוא היה כזה. אכן היה. לא היה בכוחו להכחיש זאת, ואף לא עשה זאת מעולם. הוא היה קשוח, עדין ופראי בדיוק כמוהם, וזכר את אותם הימים בג’ונגל בברזיל והצייד באיי קיימן, והימים האחרונים בהם עבד בטחנה עם אביו, וידע כי לכשיבוא זמנו, יהנה מהוות ממש כמוה.
“תגידי לי, בבקשה. תמיד הייתי סקרן לדעת. האם אבא הרג את תום גולדמן?”
“השתמש במזרק ואספר לך.”
“אני נצר למשפחת סטאק. הנני בלתי ניתן לשיחוד.”
"גם אני נצר למשפחת סטאק ואני יודעת באיזו סקרנות חולנית נחונת. השתמש במזרק ואספר לך.
הוא פסע קצובות סביב החדר. היא הביטה בו עיניה בהירות ומבהיקות.
"התבייש לך, נתן. אתה יודע שאינך בן כלבה. וזה דבר שאחותך אינה יכולה להגיד אותו. האם סיפרתי לך אי פעם שהיא לא בתו של אביך?''
“לא, אבל ידעתי.”
“היית מחבב את אביה. הוא היה שוודי. אביך חיבב אותו.”
“האם זו הסיבה שאבא שבר את שתי ידיו?”
“יתכן. אך מעולם לא שמעתי את השוודי מתלונן על כך. לילה אחד במיטה יחד איתי היה שווה באותם ימים שתי זרועות שבורות. השתמש במזרק.”
בסופו של דבר, בזמן שהמשפחה נמצאה באמצע הדרך בין המנה לבין הפרפרת, מילא נתן את המזרק והזריק לה. עיניה התרחבו כשהחומר פגע בליבה ורגע לפני מותה היא אזרה את כל כוחותיה ואמרה, “עסק זה עסק. אביך לא הרג את תום גולדמן, אני הרגתי אותו. אתה גבר לענין, נתן. נלחמת בנו באופן שציפינו ממך, ואהבנו אותך יותר מאשר תוכל לדעת אי פעם. אבל אתה, בן כלבה שכמוך, אתה יודע עד כמה, נכון?”
“אני יודע,” אמר. והיא מתה; הוא התייפח; וזה היה הדבר הפאטתי היחיד בעניין.
15 🔗
הוא יודע שאנו באים.
הם טיפסו על צידו השמאלי של הר החרוט. נחש משח את רגליו של נתן סטאק בנוזל הדביק, ואם כי אי אפשר היה לכנות זאת טיול אחר צהריים נעים, הצליח סטאק למצוא לעצמו מדרך כף רגל על צלע ההר התלול ולעלות מעלה לאיטו. עתה הם עצרו בכדי לאזור כח ונחש דיבר לראשונה אודות מה שמצפה להם במקום אליו מועדות פניהם.
"הוא?''
נחש לא השיב. סטאק נשען על צלע ההר. במדרונותיו התחתונים של ההר הם נתקלו ביצורים דמויי עלוקות אשר ניסו לדבוק בבשרו של סטאק, אך כאשר גירש אותם נחש הם שבו למצוץ את הסלעים. הם לא ניסו להתקרב אל הצל. מעליהם יכול היה סטאק לראות את האורות שהבהבו על הפיסגה. הוא חש באימה הזוחלת מעלה מכיוון קיבתו. זמן קצר לפני שהגיעו למקום עצירתם, נתקלו במערה בצלע ההר, מקום בו שכנו היצורים דמויי העטלף. אלה נתקפו חמת זעם למראה האדם ונחש, והשאון האדיר שהקימו עורר בסטאק גלי קבס אדירים. נחש סייע בידו והם טיפסו מעל פי המערה. עתה עצרו ונחש סירב לענות על שאלותיו של סטאק.
אנו חייבים להמשיך לטפס.
“בגלל שהוא יודע שאנו כאן,” גוון סארקסטי התגנב לקולו של סטאק.
נחש החל לנוע. סטאק עצם את עיניו. נחש עצר וקרב אליו שוב. סטאק הביט בצל החד-עיני.
“אף לא צעד אחד נוסף.”
אין שום סיבה שלא תדע.
“אלא שיש לי תחושה, ידידי, שאתה עומד לספר לי.”
טרם הגיעה שעתך לדעת.
"ראה: אינך יכול לומר שאין ברצוני לדעת, רק מפני שלא שאלתי. סיפרת לי כל מיני דברים שאיני מסוגל לקלוט… כל מיני דברים מטורפים… שאני בן… בן… בן אני לא יודע כמה שנים, אבל יש לי הרושם, שאתה מנסה לספר לי שאני אדם הראשון…
ואכן כך הוא.
“…אה.” הוא פסק מדיבורו והביט בצל. ואז, ברכות רבה, תוך שהוא נוטל על עצמו יותר ממה שנראה לו כאפשרי, אמר, “נחש.” הוא השתתק שוב. זמן מה אחר כך שאל, “אולי תתן לי עוד חלום שיאפשר לי לדעת את כל השאר.”
אתה חייב להיות סבלני. זה המתגורר למעלה בפיסגה יודע על בואנו, אבל הצלחתי למנוע ממנו לראות את הסכנה הטמונה בכך רק הודות לעובדה שאתה עצמך לא יודע מהי.
“אז אמור לי זאת: האם הוא רוצה בבואנו… זה המתגורר למעלה?”
הוא מרשה זאת. בגלל שאיננו יודע.
סטאק הניד בראשו לחיוב, והחליט ללכת בעקבות נחש, הוא הזדקף על רגליו וקד קידה מסוגננת. “אחריך, נחש”.
ונחש סב על עקביו, גידיו השטוחים צמודים לצלע ההר, והם טיפסו גבוה יותר, חגים במסלול לולייני לעבר הפיסגה.
ציפור המוות עטה עליהם ואחר כך נסקה מעלה לעבר הלבנה. נותר עדיין זמן מספיק.
16 🔗
דיארה בא אל נתן סטאק, לקראת השקיעה, והופיע בפניו בחדר הישיבות של הקונסורציום התעשייתי שבנה סטאק על יסוד האימפריה המשפחתית.
סטאק היה ישוב בכורסה הפנאומטית ששלטה על חדר הישיבות בו נפלו ההכרעות החשובות ביותר. האחרים עזבו כבר שעות רבות לפני כן. החדר היה אפלולי, כשרק זוהרן הרך של נורות חבויות בכתלים מאיר אותו.
הצל חלף מבעד לקירות – וכשחלף בעדם הפך צבעם וורוד כעין הקווארץ ואחר כך חזרו למראם הקודם. הוא עמד, לטש עיניו בנתן סטאק, ושעה ארוכה לא היה האיש מודע לנוכחותו של האחר בחדר.
עליך ללכת עתה, אמר נחש.
סטאק הרים מבטו, עיניו מתרחבות באימה ובמוחו חלפה דמותו הברורה של השטן, פיו החייתי מחייך, קרניו מבזיקות ניצוצות־אור כיהלומים, זנב הקילשון שלו חובט ברצפה, פרסותיו השסועות מותירות טביעות רגל בוערות על השטיח, עיניו עמוקות כבריכות זפת, רגליו שעירות כשל תיש. הוא ניסה לצרוח, אך הקול נתקע בגרונו.
לא, אמר נחש, זה איננו כך. בוא עימי ותבין.
צליל יגון היה בקולו. כאילו הרעו לשטן מאוד, על לא עוול בכפו. סטאק הניד ראשו בפראות.
לא היה זמן לוויכוחים. הרגע הגיע ודיארה לא יכול היה להסס עוד. הוא הניף ידו ונתן סטאק התרומם מתוך הכורסה הפנאומטית כשהוא מותיר מאחוריו דבר מה שנראה כמו נתן סטאק הנתון בתרדמה. הוא פסע לקראת דיארה ונחש נטל את ידו והם חלפו מבעד לוורוד כעין הקווארץ והסתלקו משם.
מטה מטה הוביל אותו הנחש.
האמא סבלה מכאבים. היא היתה חולה מזה דורות רבים, אך המחלה הגיעה לשלב שנחש ידע שהינו קטלני, והאמא ידעה זאת אף היא. ובכל זאת היתה מוכנה להסתיר את ילדה, עמוק בתוך חיקה, מקום בו אף אחד, אפילו לא המטורף, אף אחד לא יוכל למצאו.
דיארה הוביל את סטאק לגיהנום.
זה היה מקום נחמד.
חמים, בטוח ורחוק מן המטורף.
והמחלה המשונה המשיכה להשתולל בלי מעצור. אומות התפוררו, האוקיינוסים רתחו ואחר כך קפאו ועליהם התגבשה שיכבת זוהמה, האוויר התעבה מרוב אבק ואדים רעילים, בשר נמס כשמן, השמים קדרו, השמש הפכה לכתם מטושטש וכהה. כדור הארץ גנח.
הצמחים סבלו ומתו, חיות נפגעו ודעתם נטרפה עליהם. עצים עלו באש ומאפרם עלו תצורות זכוכית מוזרות שהתרסקו ברוח. כדור הארץ גסס, גסיסה ארוכה, איטית, כואבת.
ובמרכז כדור הארץ, במקום נחמד, ישן נתן סטאק. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.
מעל ראשו, רחוק־רחוק על רקע הכוכבים, חגה צפור המוות אנה ואנה, ממתינה לאות.
17 🔗
כאשר הגיעו לנקודה הגבוהה ביותר, הביט נתן סטאק מבעד לפינה הנוראה של הרוח השטנית הזועפת וראה את מקדש התמיד, קתדרלת הנצח, יד הזכרון, מיקלט השלמות, פירמידת הברכה. חנות הצעצועים של הבריאה, מחסן הגאולה, גלעד הגעגועים, גביע המחשבות, מבוך הפליאה, בימת הייאוש, דוכן הגזירות ומזבח המאמצים האחרונים.
על מדרון שטיפס מעלה, הוא ראה את ביתו של זה שהתגורר כאן – אורות מבזיקים ומהבהבים, אורות שעל פני הכוכב השומם ניתן היה לראותם למרחוק – ועלה בו חשד עמוק באשר לזהות הדייר. לפתע הפך הכל אדום בעיני נתן סטאק. כאילו הורד מסנן על עיניו, השמיים הקודרים, האורות המהבהבים, הסלעים שיצרו את המישור הגדול עליו ניצבו, אפילו נחש הפך אדום ועם הצבע בא הכאב. כאב אדירים שבער בכל פינה בגופו של סטאק, כאילו דמו עלה באש. הוא צרח ונפל על ברכיו, הכאב חולל בשריקה בתוך ראשו, מבעד לכל עצב, נים, וריד ועורק, גולגלתו בערה.
הילחם בו, אמר נחש, הילחם בו!
איני מסוגל, שטפה הצריחה החרישית במוחו של נתן סטאק. הכאב היה רב מנשוא. האש קפצה ופיזזה והוא חש את הריקמות העדינות של מחשבתו נאכלות והולכות. הוא ניסה לרכז את מחשבתו בקרח, גושי קרח, הרי קרח, קרחוני ענק קבורים למחצה במים צוננים, ונשימתו העלתה עשן והשחירה. קרח! הוא חשב על מיליוני חלקיקי ברד דוהרים, נופלים, פוגעים ברעם אדיר בסערת האש הטורפת את מוחו, וקול נשיפת אדים נשמע, קולה של אש שכבתה, פינה שהפכה צוננת… והוא תפס עמדה בפינה זאת, חושב על קרח, חושב על גושים, ערמות והרים של קרח, והודף אותם כלפי חוץ על מנת להרחיב את מעגל הקרירות והביטחון. ואז החלו הלהבות לסגת, להחליק אחורנית דרך עורקיו והוא שיסה בהן את הקרח, כיבה אותן, קבר אותן מתחת לקרח ולמים הצוננים.
כאשר פקח את עיניו, מצא עצמו יושב עדיין על ברכיו, אך הוא היה מסוגל שוב לחשוב בבהירות. והמישור האדום חזר למצבו הרגיל.
הוא ינסה שוב. אתה חייב לעמוד על המשמר.
“ספר לי הכל! אינני יכול לעמוד בכך בלי לדעת, אני זקוק לעזרה!”
אתה יכול לעזור לעצמך. יש בך הכח. אני הענקתי לך את הניצוץ.
…והמהלומה השניה ניחתה!
האור שסביבו העכיר והוא החזיק בין מלתעותיו נתחי בשר מזוהמים שטעמם הנורא העלה בו קבס. זרועותיו קמלו וחזרו והסתגרו בתוך שריונו, וכשעצמותיו חרקו הוא ילל בתחושות כאב חוזרות ונשנות ברציפות שכמעט איחדה אותן לכאב אחד גדול. הוא ניסה להימלט אך עיניו הגבירו את עוצמת האור שהיכו בו. ארובות עיניו חרקו והנוזל החל להישפך החוצה. הכאב היה בלתי ניסבל.
הילחם בו
סטאק התגלגל למצב אפרקדן, תוך שהוא שולח את משושיו לגעת בקרקע. לרגע נוכח לדעת שהוא מביט מבעד לעיניו של יצור אחר, צורת חיים אחרת אותה לא היה מסוגל אפילו לתאר. אך הוא נמצא תחת שמיים פתוחים והדבר עורר בו אימה. הוא היה מוקף אוויר שהפך קטלני ודבר זה עורר בו אימה, והוא התעורר והלך ודבר זה עורר בו אימה והוא… הוא היה אדם… הוא לחם נגד תחושת היותו מין יצור אחר… הוא היה אדם והאימה לא תוכל להשתלט עליו, הוא יעמוד נגדה.
הוא חזר והתגלגל, החזיר את משושיו לצידי ראשו והתאמץ להנמיך את גופו. עצמות שבורות התחככו האחת ברעותה והכאב הדהד ברחבי גופו. הוא כפה על עצמו להתעלם ממנו, ולבסוף הצליח להוריד את גפיו ונשם. הוא חש את ראשו מסתחרר…
ומשחזר ופקח את עיניו, חזר להיות נתן סטאק.
…והמהלומה השלישית ניחתה:
חוסר ישע.
ומתוך הסבל הנורא הוא חזר להיות נתן סטאק.
…והמהלומה הרביעית ניחתה:
טירוף.
מתוך השגעון המשתולל הוא חזר להיות נתן סטאק.
…והמהלומה החמישית, והשישית, והשביעית, והמגפות, והסופות, ומאגרי הרשע, והקטנת הדמות, והנפילה המתמדת מבעד למדורי גיהנום תת־מיקרוסקופיים, ועלוקות שניזונו מגופו מבפנים והעשרים, והארבעים, והחמישים, וצליל קולו צורח ומתחנך להקלה, וצליל קולו של נחש, לעולם לצידו, לעולם לוחש.
ולבסוף תם הענין.
מהר, עכשיו.
נחש אחז בידו של סטאק, ותוך שהוא כמעט גורר אותך מיהרו לעבר ארמון האור והזכוכית שמולם, הארמון שזרח באור בהיר תחת כיפת הכוכבים, ועברו מתחת לקשת מתכת ממורטת אל אולם הקבלה. השערים נטרקו בחזקה מאחוריהם.
רעדות חלפו בקירות. רצפת היהלומים שלרגליהם חרקה והתנדנדה. פיסות החלו לנשור מן התיקרה הגבוהה והרחוקה. הארמון האדיר שסביבם חרק פעם אחת בעוצמה רבה והתמוטט מכל עבריהם. עכשיו, אמר נחש. עכשיו תדע הכל!
והשברים שכחו להמשיך ליפול. הריסות הארמון קפאו בחלל, תלויים בין שמים וארץ. אפילו האוויר פסק מסערותיו. הזמן קפא. כדור הארץ עצר מסיבובו. היקום כולו לא נע ולא זע כאשר סטאק הורשה להבין הכל.
18 🔗
מבחן אמריקאי
(מהווה 1/2 מהציון הסופי)
1. אלוהים הוא:
א. רוח בלתי נראית בעלת זקן ארוך.
ב. כלב קטן הקבור בגומה.
ג. כלאדם.
ד. הקוסם מארץ עוץ.
2. ניטשה כתב: ‘אלוהים מת,’ באימרה זו התכוון לכך ש:
א. החיים חסרי טעם.
ב. האמונה ביישות עליונה חלפה מן העולם.
ג. אלוהים לא היה קיים מעולם.
ד. אתה הוא האלוהים.
3. ‘אקולוגיה’ הוא כינוי ל:
א. אהבת אם.
ב. אלוהים.
ג. סטלט טבעוני וגרנולה.
4. איזה מן הבטויים הבאים מביע בצורה הטובה ביותר את האהבה העמוקה:
א. אל תשאיר אותי לבד עם זרים.
ב. אני אוהב אותך.
ג. אלוהים הוא אהבה.
ד. השתמש במזרק.
5. איזו מן התכונות הבאות מיוחסת בדרך כלל לאלוהים:
א. כח.
ב. אהבה.
ג. אנושיות.
ד. צייתנות.
ה. אף אחת מן התשובות שפורטו לעיל.
19 🔗
אור הכוכבים זרח בעיניה של ציפור המוות ומעופה הלילי הטיל צל על הירח.
20 🔗
נתן סטאק הרים את ידיו ובאויר הדומם התמוטטו חלקי הארמון. הם לא נפגעו.
עכשיו ידוע לך כל שיש לדעת, אמר נחש וכרע על ברכיו בתנועת סגידה. לא היה שם איש שניתן היה לסגוד לו, פרט לנתן סטאק.
“האם הוא תמיד היה מטורף?”
מהרגע הראשון.
“לכן אלה שהפקידו את עולמנו בידיו היו מטורפים וגזעך היה מטורף גם הוא, בהרשותו זאת.”
בפי נחש לא נמצאה תשובה.
“יתכן שזה מה שאמור היה להתרחש,” אמר סטאק.
הוא שלח ידו להעמיד את נחש על רגליו ונגע קלות בראשו של הצל. “ידידי!” קרא.
גזעו של נחש לא הוכשר להזיל דמעות. הוא אמר, חכיתי למילה זו זמן רב מכפי שתוכל לדעת.
“אני מצטער שזה צריך היה לבוא רק בסוף.”
יתכן שזה מה שאמור היה להתרחש.
ובאוויר התפתחה סופה, רעד עבר בשברי הארמון ובעליו של ההר, בעליה של הארץ ההרוסה התגלה לפניהם בסנה הבוער. שוב, נחש? שוב אומר אתה להרגיזני?
תם הזמן למשחק בצעצועים.
אתה מביא את נתן סטאק על מנת לעצרני? אנוכי אקבע מתי יגיע הקץ. אנוכי אומר ואנוכי תמיד אמרתי.
ואז לעבר סטאק:
לך־לך מכאן. מצא לך מקום מחבוא, עד אשר אבוא לחפשך. סטאק התעלם מהסנה הבוער. הוא הניד בידו וחרוט־הבטיחות שהיה סביבם נגוז. “ראשית בוא ונמצא אותו, אני יודע מה לעשות אחר כך.”
ציפור המוות חידדה את ציפורניה ברוח הלילה ונסקה מטה לעבר האודים העשנים של כדור הארץ.
21 🔗
נתן סטאק חלה פעם בדלקת ריאות. הוא היה שרוע על שולחן הניתוחים והמנתח פתח פתח קטן בקידמת חזהו. לולא היה עיקש, לולא המשיך לעבוד עשרים וארבע שעות ביממה כשהמחלה משתוללת בקירבו, לא היה נזקק לניתוח זה. אך הוא היה סטאק, והוא שכב על שולחן הניתוחים, והניתוח בוצע והוא שמע מישהו קורא בשמו.
נתן סטאק.
הוא שמע זאת, ממרחקים, מעבר לדממה הארקטית. הוא שמע את הקול מהדהד שוב ושוב, מתגלגל במסדרון אין קץ לו, והאיזמל ננעץ בגופן.
נתן סטאק.
הוא זכר את לילית, שערה כעין היין האדום. הוא זכר את גסיסתו הארוכה תחת הסלעים שמחצוהו, בעוד חבריו בקבוצת הציידים מפלחים את קרביו של הדוב שנצוד, תוך התעלמות מגניחותיו הנואשות. הוא זכר את תחושת החץ שפילח את גבו וחצה את חזהו, ואת מותו באגינקורט.
הוא זכר את מימיו הקרים כקרח של נהר אוהיו הסוגרים על ראשו, ואת הרפסודה המתרחקת ממנו בלא שחבריו יחושו בחסרונו. הוא זכר את גז החרדל שמילא את ריאותיו בעת שניסה לזחול לעבר בית חווה סמוך. הוא זכר כיצד הביט ישירות בהבהק הפצצה וכיצד חש את עור פניו מתמוסס. הוא זכר כיצד נחש בא אליו לחדר הישיבות ושלף אותו מתוך עורו. הוא זכר כיצד ישן בלב כדור הארץ במשך רבע מיליון שנים.
מעבר למאות השנים שמע את אימו מתחננת אליו שישחרר אותה, שישים קץ למכאוביה.
השתמש במזרק. קולה התערבב בקול האדמה הזועקת ביסורים אין קץ על בשרה שנקרע ממנה, על נהרותיה שהפכו עורקי אבק, על גבעותיה המרקדות ושדותיה הירוקים שהפכו לאפר. קול אימו וקול אמא אדמה התמזגו והיו לאחד, והתערבבו בקולו של נחש המספר לו שהוא האדם היחיד בעולם – האדם האחרון בעולם – המסוגל לחלץ את אמא אדמה ממחלתה.
השתמש במזרק, שים קץ ליסורי כדור הארץ. הוא שלך עכשיו. נתן סטאק חש בטחון בכוח שעמד לרשותו. כוח רב ועצום מזה של אלילים, נחשים, או בוראים מטורפים שדקרו את יצירותיהם בסיכות, ששברו את צעצועיהם.
אתה לא תוכל. לא ארשה לך.
נתן סטאק עקף את הסנה הבוער שפיצפץ בזעם חסר אונים. הוא הביט בו ברחמים כמעט, בזכרונו הקוסם מארץ עוץ וראשו העצום והמפחיד וחסר הגוף שצף בברקים וערפל, והאדם הקטן והמסכן מאחורי המסך המניע את הכפתורים מחוללי הפעלולים. סטאק עקף את הפעלול הזה, בידעו שלרשותו כוח רב יותר מזה של היצור הקטן והעלוב שאחז את הגזע האנושי ברסנו, עוד קודם שלילית נלקחה ממנו.
הוא הלך לחפש את המטורף שניצל את שמו לרעה.
22 🔗
סטאק מצא את המטורף משוטט בחורשת הרגעים האחרונים. הוא היה אדם קשיש ויגע וסטאק ידע שתנועת יד אחת מצידו יכולה לסיים את פרשת חייו של אליל זה. אך לשם מה יעשה זאת? השעה אף היתה מאוחרת מדי לנקמה. השעה היתה מאוחרת מדי כבר מלכתחילה. לכן הניח לזקן ללכת לדרכו, לשוטט בחורש ולמלמל לעצמו ‘אני לא אניח לך לעשות זאת,’ בקולו של ילד מפונק. למלמל לעצמו באופן פאטתי ‘הו, בבקשה, אני עוד לא רוצה ללכת למיטה. עוד לא גמרתי לשחק.’
וסטאק שב על עקביו והלך אל נחש שסיים את תפקידו, והגן על סטאק עד אשר למד סטאק לדעת שהוא היה רב־עוצמה יותר מהאלוהים אותו עבר לאורך כל ההיסטוריה האנושית. הוא הלך אל נחש וידיהם נגעו, וברית הידידות נכרתה סוף סוף, לבסוף, בסוף. ואז הם עבדו יחדיו ונתן סטאק, בתנועת יד אחת השתמש במזרק, וכדור הארץ אף לא יכול היה להאנח אנחת רווחה כאשר תמו יסוריו האין־סופיים… אך הוא נאנח בכל זאת, ובכך תם העניין וליבו הלוהט של כדור הארץ דעך, והרוחות גוועו, והרחק הרחק מעליהם שמע סטאק כיצד מוצאת לפועל פעולתו האחרונה של נחש; הוא שמע את ציפור המוות נוחתת.
“מה היה שמך?” שאל סטאק את ידידו.
דיארה.
וציפור המוות התישבה על גוויתו התשושה של כדור הארץ והיא פרשה את כנפיה, הורידה אותן ועטפה את הארץ כאם העוטפת את ילדה היגע. דיארה התיישב על רצפת הארמון האפל, ועצם את עינו היחידה בהכרת תודה. לישון סוף־סוף, לבסוף, בסוף.
ונתן סטאק עמד והביט בכל. הוא האחרון, בסוף, ובגלל שרכש – ולו לרגעים ספורים – את שיכול היה להיות שלו מלכתחילה, לו רק ידע, לא ישן אלא עמד והביט. הוא ידע סוף־סוף, לבסוף, בסוף, שהוא אהב ולא עשה כל רע.
23 🔗
ציפור המוות הורידה את כנפיה על פני כדור הארץ עד אשר סוף־סוף, לבסוף, בסוף, לא נותרה אלא הציפור הרובצת על האפר המת. אחר כך זקפה ציפור המוות את ראשה לעבר הרקיע זרוע־הכוכבים וחזרה על אנחת האובדן שחש כדור הארץ כאשר בא קיצו. אז עצמה הציפור את עיניה, תחבה בזהירות את ראשה תחת כנפה, והכל החשיך.
הרחק הרחק, המתינו הכוכבים לזעקת ציפור המוות שתגיע אליהם על מנת שסוף סוף, לבסוף, בסוף יוכלו הכוכבים לצפות ברגעיו האחרונים של המין האנושי.
מוקדש למרק טווין.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.