מולא־חיים השתטח מלוא קומתו ארצה, בעלותו לנמל, עיניו זלגו דמעות ושפתיו הצמודות לעפר, דובבו בחרדת קודש ‘שהחיינו’. רבקה אשתו הסמיקה מפני הסקרנים, שחה ולחשה לו: “אבי־בכורה, הן טרם הגענו ירושלימה”. הוא נשק שנית את הבטון הצונן מטללי־שחר ומלמל: “נפשי כפרתך, ארץ הקדושה יקרה”.
עדיין דמעה עינו שזכה לאשר לא זכה רבן הנביאים והנה הפכה חדות נפשו לחרדה סתומה מחלקת־לשונו של חכם רפאל, מוכתר עדת הפרסים בירושלים, שירד להקביל פניו. מולא־חיים שקל בדעתו: אבי, מנוחתו עדן, היה שוחט, דרשן ומחבר ספרי “כסא אליהו” ואחי, יאריכו ימים כעפרו, ידם רב להם בתורה ובסחורה – כי על כן טרם נתנו לבם לחונן את עפרה, אבל אני מה?… “דומני חכם רפאל, שכוונת כבודכם לחיים בן מולא־אליהו זולתי” – הוסיף בקול.
“חס וחלילה, מולא־חיים!” טרף המוכתר כפו, כנעלב, “אנו עינינו כלות לכל עולה חדש, על אחת כמה וכמה לאוריין בר אוריין ככבודכם, שמכריע את ישראל לכף זכות, ביחוד בירושלים שרבו בה, בעוונות, פושעים ועוכרי־ישראל, בר מינן!”
מולא־חיים התחלחל ושאל בחרדה: “הנמצאים כאלה בארץ הקדושה, חס וחלילה?”
“אל תשתאו, כבוד מולא־חיים” – ענה המוכתר – “הפסוק מעיד עליהם: ‘מהרסיך ומחריביך ממך יצאו’”.
“שמא קלי־דעת, המכונים בארצות הטומאה ‘עמי־ארצות והדיוטות’, נמשלים כאן כפושעים ועוכרי־ישראל, בר מינן, משום קדושת המקום וקרבת צדיקים וחסידי־עליון, זכותם תגן עלינו, אמן”.
“אחלי והיה כדבריכם, מולא־חיים”, נאנח המוכתר.
נקפו לבו של מולא־חיים לבקש טובת הנאה מאדם המרנן אחרי צאן קדושים, בני־אברהם, יצחק ויעקב, אך משאלתו נפלטה מאליה: “לו יכולנו להגיע ירושלימה! הוצאות הדרך יש לנו משפע ה' – בזכות כבודכם, אך כאלמים אנו, וזה כירח ימים נתמוגג אכולי־זוהמה בלחם־חסד שנועד לדלים, ומדי שאלי: ‘אנו רוצים ירושלים!’ – דוחני המזכיר ברטינה: ‘בקרוב בקרוב’…”
עיני־העדה, כמנין וחצי, התלקטו בבית התפילה בירושלים, סמוך לאשמורה שניה, להקביל את פני מולא־חיים. מולא־רפאל הציגו “כאריה דבי עילאה, אוריין בר אוריין, כמוה”ר הכבוד והכשר, היקר והנעים, מולא־אליהו השוחט, הדרשן והמחבר ‘כסא־אליהו’ זצו"קל ובירך עליו, ‘מחיה המתים’. מולא־מאיר הגבאי התכבד בפתיחת האסיפה ואמר בעינים מושפלות: “מורי ורבותי, הקהל הקדוש, אורחנו היקר מולא־חיים! מה יש לבשר־ודם כמוני לבשר לכבודכם, נוסף לישועות ונחמות, בצאת ירושלים מאפלת המצור לאור הגאולה? הבה נודה לגואל ישראל שזיכנו לראות בקיום הנבואה: ‘מי אלה כעב תעופינה וכיונים אל ארובותיהם’, כך יזכנו לקיבוץ גלויות ובנין בית שלישי”.
“אמן”! – הריע הקהל.
“מורי ורבותי” – המשיך הגבאי – “רבים אותות מבשרי הישועה, הבולט ביותר הוא התקרבות עצם אל עצמו כנבואת יחזקאל. אנחנו, יהודי פרס, שהיינו מופלים לרעה – הנה נדרשנו להצטרף לכנס הרבנים והגאונים, הרבנות הראשית תמכה בנו שהמקוה תהיה פתוחה כל לילות השבוע עד שעה תשיעית ומשרד החינוך הבטיח לנו להשתתף בשכר מלמד־תינוקות – בהצטרפנו אל אחד הזרמים, אך מה נאמר ומה נדבר על חוצפת הפרחחים שלנו שמעמיקים את התהום בין בני העדה?” הוא כבש פניו מצער והוסיף: “הנה פלשו לחדר, המוקדש לתלמוד תורה, עזבונו של מולא־רחמים, מנוחתו עדן, שנפטר ערירי בנכר, ועושים שם כל דבר תועבה. בחורים ובתולות יחדיו, ולא יתבוששו מפני ההיכל וספרי־תורה. מורי ורבותי, הבו עצה טרם הוציאו בנינו ובנותינו לתרבות רעה, בר מינן!”
קולות מבין הקהל: “לגרשם ככלבים!” – “להרוס את קורת הבנין!” – “להרעיש עולמות!”
שרה ומרים אשת הגבאי והמוכתר, הגדילו את המהומה, בהתפרצן פנימה מתגודדות ומתיבבות: “אלעזר ובתיה נעלמו מאז הבוקר!”
מולא־עמרם הישיש, אבי הגבאי, ניתר על משענתו וניבל פיו כלפי עיני־העדה שעמדו נבוכים: “התחכו בחיבוק ידים עד שיוציאו את נשיכם מן המצע?” – והחיש פעמיו לאותו מקום שהפרחחים תלו על פתחו: ‘משכן צעירי־ציון’.
מולא־חיים פרש מן הנרגנים, התגנב שמה חרש – והנה כשני מניינים מפרחי העדה דוממים על ספסליהם ובירכתיים – שלוש ארבע נערות, ועיניהם נטויות אל התנ“ך ואל שפתי המורה הצעיר שעיניו מתנוצצות, בבארו את הפסוק ‘וגר זאב עם כבש’. הוא התחמק חרש, בהגיע לאזניו נאצותיו של מולא־עמרם: “הן זהו אבינרי, אותו אשכנזי בר־נידה, שבשבת מעשן בפרהסיה ואין כל בריה בעולם שתעמוד בפני לשונו החדה, ככל האפיקורסים, ימח שמם! והוא שלוח מטעם מפא”י להדיח את בנינו לכפירה”.
מולא־חיים לבו נתחמץ בקרבו לזכר איחוליו לאמו ואחיו בשעת פרידה: “אמא, ירושלים נפשי כפרתה, אוירה מחכים ומזכך לבבות משנאת־חינם ומחלוקת ואנו חייבים למהר ולעלות – אולי יסייעונו מן השמים שנכוון לבנו ב’אחד' לא רק ליחיד ומיוחד, שכל אומות העולם מודים באחדותו יתברך, כי־אם גם ל’גוי אחד'…”
רבקה הזדרזה והביאה כיור לנטילה והתנצלה: “הטה שהכינותי לבכורה הצטנן ואין דלק”.
מולא־חיים בדה משום שלום בית: “אני בא ממשתה…” והגה ‘האידרא קדישא’ עד שנעצמו עפעפיו ועלה על יצועו בשיניים נוקשות מקור – והנה תינוקות־של־בית־רבן עולים בלהבות בירושלים, כרוכים בגוילי־תורה… הוא נפעם ונרדם שנית – והנה גיבורי־ישראל מתגודדים כיתות כיתות ויד איש ברעהו, ורבי יוחנן מדמדם על משכב דוי ועיניו זולגות; הוא הגיש אצבעותיו, הצפודות־קודחות, לשפתי מולא־חיים והצביע על הדם הגואה והולך מנחל קדרון עד צלעי הר הזיתים… באותה שעה הקיפום לשונות אש ובליסטרה הלמה קדקדו וקרעה את עיניו – והנה רבקה מסתכלת בו לאור הנר וחרדה: “מה לך, אבי־בכורה? בכית בחלום, ירדתי להדליק את הנר ונתקלתי במיטה…”
איילת־השחר הפציעה מפאת קדים. מולא־חיים נטל ידיו, חייב נפשו בתענית חלום, שפך שיחו ב’תיקון חצות' והשכים ל’משכן צעירי־ציון‘. כתום התפילה ו’חוק לישראל’ הקדים ‘שלום עליכם’ לבן־שאול, אברך מהודר ומחוסר זקן, כבן כ“ג־כ”ד, ושאלו: “בודאי כבודכם עסוקים מאד בטורח הציבור הרך הזה, כן ירבו…”
“לא כל כך” – ענה המדריך ונרתע קמעה אל הפתח.
“יש לי שאלה קטנה אל כבודכם” – פלט מולא־חיים – "חדש אני עמכם, רק תמול שלשום זכיתי להתהלך בחוצות ירושלים, נפשי כפרתה, ומחוצפת תהיה שאלתי: “מה סיבת המחלוקת של אמש?”
“אין כל מחלוקת, מולא־חיים, אם בן הגבאי ובת המוכתר בורחים להינשא, למרות רצון הוריהם שמתנשאים איש על רעהו – אשמים צעירי־ציון, ובשלוח מי־שהוא את בנו לבית־ספר, או בצאתו אל מחוץ למושבתם, כל סטייה למורת רוחם – אנו אשמים”.
“חכם בן־שאול, הן כבודכם תלמיד חכם, בן פורת יוסף, שמעתי צחות לשונכם ותחי נפשי, חז”ל אמרו: ‘אין כלי מחזיק ברכה לישראל אלא השלום’. אהרון הכהן, זכותו תגן עלינו אמן, הגיע לאותה מדרגה משום שהיה אוהב שלום ורודף שלום; כתוב: ‘ברוב עם הדרת מלך’, הלא תשפכו שיחכם במקדש־מעט אחר ואת החדר הזה תפנו לתלמוד תורה".
“מחילה מכבודכם!” – הפסיקו בן־שאול – אין כאן ‘עם’ ו’רוב' אלא המשך גלותיות, רדיפה אחרי כבוד של גבאות, חזנות ופתיחת ‘כותב’ נוסף, בעת שאנו זקוקים לחינוך שיקשר את עתידנו ושלומנו עם כנסת ישראל".
“אנא, חכם שאול, קודם שלום־בית ומשפחה ואחר כך שלום על ישראל, ואם, חס וחלילה, היסוד מעורער כך – קיום הבית בסכנה”.
“הנוער הוא יסוד הבית וקיומו”.
“נצטווינו מפי הגבורה: ‘כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך’. מכאן שאריכות ימי הבנים תלויה בכיבוד האבות”.
“האבות הראויים לשמם!” – קיצר בן־שאול ויצא מבית־התפילה.
מולא־חיים הוזמן, כאחד מעיני־העדה, להקביל את פני ח' רבי נחום הלוי בשבת ‘ויחי’, והמוכתר הציגו לפניו והגבאי העלהו סמוך למולא־עמרם וכיבדוהו בשלישי, ופרחי העדה נשקו ימינו ברדתו מן הבמה ובנפנפו כנף טליתו כנגד ראשי הקהל הקדוש בברכה: “כולכם ברוכים!”.
ח' רבי נחום דרש מענינא דיומא: “‘ויקרא יעקב אל בניו’ – הרבה פרשיות סתומות בתורה, אך ברכת יעקב אבינו היא אחת החמורות. היאספו ואגידה לכם את אשר יקרה אתכם באחרית הימים' והלאה: 'ראובן בכורי אתה… פחז כמים… ארור אפם… חמור גרם… וכולי. לא חזון אחרית ולא ברכה, אולם עדות הפסוק: ‘ויברך אותם’ – על כרחנו ללמוד שהוקעת כשלונותיהם – היא הברכה ועדות על צדקת שבטי־יה שלא נחשדו על שום עבירות זולתן והלבנת פניהם היתה הכפרה וברכת אב וחזון לאחרית הימים ששערי־תשובה פתוחים לפני זרעם – אפילו נכשלו בעבירות חמורות, חלילה, המרומזות בברכה – להוציא את האפיקורוסים שכתב עליהם ‘כל באיה לא ישובון’. מורי ורבותי! ישנם רבנים גדולים שבחסידותם מלמדים עליהם זכות ישוב הארץ, אנו נענה ‘אמן’ אחריהם, אך רחוקה הדרך מאד מכאן עד עצת יתרו: ‘ואתה תחזה אנשי־חיל, יראי־אלהים, אנשי־אמת, שונאי־בצע’. רבותי־! זכות גדולה זכה דורנו, ביחוד השוכנים בתוככי ירושלים עיר הקודש תובב”א, לבחור רועים לצאן קדשים מקץ שמונים דור של גלות ונדודים, ברוך שהחיינו וקיימנו והגיענו לזמן הזה. ברוך ה', כולכם בני תורה. יראים וקדושים, מי שבא להטיף מוסר ויראת שמים לאחינו, הקהל הקדוש של פרס, דומה שמכניס תבן לעפריים, אולם כיום רבו מסיתים ומדיחים את בנינו, פרחי־כהונתנו, אלה שעל לשונם פסוקי־תנ“ך ובתוך מעיהם תורת נכרים אשר העלוה ממחשכי הגלויות ומתכוונים לנטיעה באדמת הקודש, רחמנא ליצלן – על כן חובה קדושה על כל יהודי להזהיר את אחיו, שנאמר: ‘הוכח תוכיח את עמיתך’, שלא ללכת שולל אחרי הבטחות שוא של מקצצי־בנטיעות. מורי ורבותי! תורתנו הקדושה ציוותה לנו החיים שנאמר: ‘החיים והמות נתתי לפניך, הברכה והקללה – ובחרת בחיים’!”.
מולא־חיים נשק אצבעו ושפתיו דובבו: “הכל דברי־אלהים חיים” והביע משאלתו באזני מולא־עמרם: “בקשו את כבוד ח' רבי נחום לדרוש ‘במשכן צעירי ציון’ ‘להשיב לב אבות על בנים ולב בנים על אבותם’”.
“שם ינהם אבינרי” – ליגלג מולא־עמרם – “אשר הוא יקיא – הם בולעים בצמא”.
מולא־חיים ביטל ‘שינה בשבת תענוג’ וכתום סעודה שניה מיהר ל’משכן' כמוזמן, וכיון שלא מצא שם איש – דיפדף ‘בתנחומא’ ושקע בעולם האצילות: ‘מובטחים ישראל לעמוד לנס עמים, אליו גוים ידרושו’, שנאמר: ‘והלכו גוים רבים ואמרו: לכו ונעלה אל הר ה’ ואל בית אלהי־יעקב ויורנו מדרכיו ונלך באורחותיו'…
ניתק חוט החלום. אבינרי נכנס מוקף פמלייתו. טפח על שכמו ושאלו לשלומו ושיבחהו: “ליהודים שכמותך אנו זקוקים, יושבי־אוהלים ושוחרי שלום”.
“אני עפר ואפר תחת כפות רגליכם” – ענה מולא־חיים מסמיק והוסיף: – “ה' ישמרכם ויחייכם ויתן בלבכם עצת שלום ויראת אמת”.
אבינרי הרצה על הנושא: ‘ימות המשיח ועתיד לבוא’. קרא את האגדות, חשף גרעין והסיק: "אלמלא הן שרעפו על לבות נדכאים, במחשכי הגלות, כטללי־תחיה – לא היתה לנו תקומה, ככל עמי־קדם שאבדו ואינם. ותוך כך גינה את תועי־הלב ואטומי־המוח שגם השמדת שליש האומה לא הספיקה לנערם מתרדמתם ועודם חותרים תחת קיומם הם, בתתם יד לצוררנו באופנים שונים. הוא סיים נאומו: “מי אשר לב יהודי בקרבו – ישלב ידו עם דור הגואלים והנגאלים, עם דור שמקריב נפשו על מזבח הארץ והעם”.
מולא־חיים לא ראה בחירות מימיו. הוא שאל את נפשו: לשם מה מחלוקת זו להגדיל פירוד הלבבות ושנאת חינם? האם דור המדבר בחרו בבן־עמרם או בשמואל בדורו? הם היו בחירי־יה, דגולים במידותי נוי וגבורה, ועצרו בעם… אמנם נרגנים כקורח ועדתו חלקו על גדולתם, אולם בשעה שישראל היו זכאים – הנחם רועה נאמן והאדמה פצתה את פיה ותבלעם חיים, ובשעה שהכריעו העוונות פילג ירבעם את עם ה' שאכלו איש בשר רעהו עד חורבן בית־חיינו, אוי לנו!.
תוך כדי הרהוריו העגומים נפגש בשני נערים מתנצחים בשנינות: “טיבעתם אניה עברית, נושאת גאולה, והרגתם ח”י מלחיה, מעשה קין!"
“פיראטים, מצוה לרוצץ גולגלתם וקדוש הפגז שטיבע אניה נושאת מלחמת־אחים”.
נספחו אליהם בעלי זרוע.
“יהודים! יהו…” – מולא־חיים נשתתק העצם זעקתו. סנוקרת ברזל סתמה פיו.
עלם שותת דם התנודד כשיכור וצנח תחתיו.
רבקה השתטחה על האלונקה והפגינה: “הרגוני נא, ואחר־כך תכלאו את בעלי!”.
השוטרים דחפוה החוצה והגיפו את דלת המכונית.
לחקירת הקצין על פצעו גנח מולא־חיים וענה: “אדון, ה' ישמרכם ויחייכם, לי אל תדאגו, אני בריא אולם, הודו לה', כבודכם שימו לב לעוּל־ימים זה שעדיין חלב־אם על שפתו, יכמרו עליו רחמי־שמים”.
צערו לא פסק מששוחרר ללכת הביתה. עיניו זלגו דמעות מדי זכרו את האברך המתבוסס בדמו. לתחנוני רבקה: “חזק לבך באבקת שומר” גנח ביתר שאת: “הה! אציל מזרע מלכות. פניו קרנו מזיו השכינה…” והיא געתה עמו.
גדעון הוציא נשמתו מקץ ימים מספר. חבריו עלו מכל הארץ להספידו. ירושלים המחוללה ליוותה את בנה על כל עדותיה, הוא היה בן יחיד להרב אפרתי, הדור הרביעי בעיר הקודש. האב השכול הספידו קצרות: "גדעון, בני, מרננים שיד אחים היתה בך, אוי לי, בני! לא יאמן שבמשכן ה' יקומו מרצחים! ידינו לא שפכו את הדם הזה. אל תדרוש נקם. בני, יקירי, ש־כ־ל־ת־ני, גלגל עלינו מידת הרחמים, תהי מי־ת־ת־ך כפרה על ריבנו ומצותינו. דם נ־עו־רי־ך יביא שלום על עם דווי ו־ס־חו־ף.
מולא־חיים התהלך על משענתו, ניחם את הרב אפרתי מתוך בכי: “נתפסת בעווני, כבוד הרב, ואין לי פה להגיד ‘עיני לא ראו’”.
האב השכול מחה את דמעותיו ואמר: “נקי אתה מעוון, מולא־חיים, חוץ מחשד בכשרים, מניין לך שלא נפגע בני מבליסטראות של הלגיון?”
מולא־חיים נשך שפתו, שלא שם לבו למטר־אבנים שניתך מן החומה באותה שעה, והודה בשפל קול: “אנא, כבוד הרב, חטאתי, עוויתי ופשעתי. נשמתי הגלגולית דנה את עם ה' לרודפי מחלוקת ושנאת חינם. נמלטתי מארץ הטומאה בשל אותו עוון, וכאן, בנחלת ה', רודפני היצר הרע ללא הפוגה עד שנדמה לי שגדולה כאן שנאת חינם מרשויות סטרא אחרא, חס וחלילה”. הוא געה בבכי: “א־נא, כ־בוד ה־רב, מצ־א תי־קון לנפשי”.
הרב אפרתי עצם עיניו שעה ארוכה וענה: “אין המקולל מברך, עתה אבל אנכי. כתום השנה נקבע יחדיו תיקון הנפש, בעזרת ה'”.
מולא־חיים מנע רגלו ממקראות ופרש מכל עניני ציבור, פן תחלוק דעתו על איזו סיעה שהיא ויבוא לידי מחלוקת ושנאת חינם. הוא התלבט לבור לו מלאכה שמכבדת בעליה ואין עמה ביטול תורה ובחר במלאכתו של רבי יוחנן, אך כיוון שלא שימש סנדלרים מעולם ולא השיגה ידו לחנות כדי ללמוד מפועליו ולא נתקבל לשוליה משום זקנו שירד על פי מדותיו, נמלך וקנה לו מעט שעווה, מרצע, חוט ומחט, והכריז בחוצות: “מתקן נעליים!”
בימים שהשתכר די מחית בני־ביתו – סרק זקנו והחיש פעמיו למנחה וענה לדורשי שלומו בפנים קורנות: “ברוך ה'!” ובימים שכיתת רגליו לשוא – ענה בעינים עצומות: “ירחם ה'!”
היה ז' באדר. משב קר בא מההרים. יש והקפיא את הדם בצינתו ויש שדיגדג בנחיריים בניחוחי־אביב. רגע התקשרו עננים ורביבים ניתכו ארצה ורגע יצאה חמה מנרתיקה ושפרירים תכולים הזהירו ממעל באור של חג. מולא־חיים הגה בתורה ביום צום, ביחוד ביום פטירתו של רעיא מהימנא, אולם הפר את התורה – משום ‘עת לעשות לה’ למשתה של פורים והידור מצוה בחג הראשון בירושלים!
הוא אך יצא מבית־התפילה – סינוורתו יפעת הקדושה של ירושלים. קרני־פז ריצדו בענקי־תפארה שהתנוססו ונשרו ככוכבים. הוא נשק אצבעו וליטף זקנו בהנאה ושפתיו דובבו: “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו! הבוחר בציון מחייך, כביכול, בהורידו השפע ל’מקדש מלך עיר מלוכה' והופך אגלי־מטר לאבנים טובות, להבדיל מארצות הטומאה שניתכים עליהן מטרות־זעם בערפל ודמדומים, ללא פוגה, כמו דעך השמש לעולם!”
הוא הכריז: “מתקן נ־ע־ל־ים!” וציפה לנס של פורים – והנה פקח חסם דרכו: “היש לך רשיון?”
“כן אדון, בזול!” שלף מולא־חיים מתרמילו פס גלד עבה ונקב מחיר זוג סוליות “שבעים וחמשה גרוש, חזק וטוב, אדון!”
“אני שואל אותך על רשיון!” – הרעים בקולו הפקח.
“לא יודע, אדון, עולה חדש” – ענה מולא־חיים חיוור ומרטט, בזכרו אכזריות הנוגשים בנכר.
שוטר מעדת הפרסים שליווה את הפקח תירגם דבריו: “רק ירחים מספר בירושלים, קניתי שאריות גלד משלוש־ארבע סנדלריות. איני יודע את הרחובות, ספק אם אכיר את המוכרים…” המתרגם הוסיף: “כנראה הוא אדם הגון”.
כמה וכמה נסים התרחשו למולא־חיים באותו יום, מליצו הטוב ליווהו אל המפקח הראשי וזה הניח את הדו"ח של הפקח ואישר לו זכות רצענות ורשיון לקנית גלד – בתנאי שישיג נקודות. השוטר השיג לו את הדרוש מאת ידידיו ורכש לו את הגלד. עתה הודה מולא־חיים לה' שהוא אזרח קבוע בירושלים ושערי־פרנסה פתוחים לפניו, בעזרת ה' יתברך, אך לבו נקפו שמא יעשה מלאכתו רמיה כיון שאינו אומן.
“אין דבר עומד בפני הרצון” שינן לנפשו ומדי עברו על פתח הסנדלריות, הוריד דלפקו, כאומר להינפש, והסתכל במכשיריהם ומלאכתם – ובכורה בתו זכתה לזוג נעליים לפסח, מעשי־ידיו הראשונים. שוב לא היה זקוק לכתת רגליו ולהכריז: “מתקן נעליים!” היה יושב באחת החצרות של לקוחותיו ואשה מבשרת לשכנתה: “חכם־חיים כאן!”. הן קראו לו ‘חכם־חיים’ משום אורך זקנו שזורקה בו שיבה עוד לפני הגיעו לגיל בינה. הוא ישב והטליא מנעלים עד שעת המנחה שכל עצמותיו ריננו: “הודו לה' כי טוב כי לעולם חסדו”.
הוא היה כמעט שמח בחלקו, זכה לקורת גג בירושלים, פרנסה – הודו לה'. רבקה נפקדה מקץ שבע שנות עצירות, וטוב היה לו לולא היצר הרע שרודפו עד חרמה. הוא התרחק זה מכבר מעניני ציבור, מנע רגלו ממקראות, כדי שלא תחלוק דעתו על מי־שהוא ויבוא לידי מחלוקת ושנאת חינם, אך לפרקים, בלי משים רצעה אזנו לשון־הרע של שרים ורוזנים שממנים על הציבור מבני־פמלייתם, אף שאינם בדוקים להם ודשים בעקבות מצוות ‘צדק צדק תרדוף’ – ודעתו נחלשת עליו: שמא צדקו עולא ורבא שאמרו: ‘ייתי ולא אחמינה’, והוא טופח על מצחו וצר לו בירושלים ונישא עינים דומעות למרום: “רבון העולמים, היבצר ממך לחונן דעת לגדולי עמך ומנהיגיו, להאיר עיניהם בפסוק אחד: ‘ציון במשפט תפדה ושביה בצדקה’ או שמא שכחת, כביכול, את כל הבטחותיך על הבית השלישי?”
הוא חזר בו מיד, טפח על מצחו ונשך לשונו: “אי לך, חיים! שוב נכשלת – ואתה נמנה עם עדת קורח…”
הוא הרבה ב’קול, צום וממון', שפך דמעות בשעות רחמים: “אנא, אב הרחמן, ייכמרו נא רחמיך על עמך ישראל והאצל מצדקך ואמיתך על מנהיג הדור והנחם בדרכך ופקוד כגודל חסדך גם את חיים בן שרה אמתך והצל נפשי מכף המסית, פן ילכדני בחרמו, חס וחלילה, וידחני למדחפת עולם”.
הוא טולטל בין הרהורי־חטא ותשובה. בהתבודדו היה לבו שלם עם הבורא וברואיו, ואולם אך התערב בין הבריות – התחמץ לבו בקרבו וחזר לסורו. בבקרים היה מלטף את ראשה של בכורה והטיף לה: “בתי, אהבי את כל היהודים ורחקי מהתגודדויות. חז”ל, נפשי כפרתם, אמרו: ‘הריקנים שבך מלאים מצוות כרימון’. רק בוחן כליות יגמול לאיש כפעלו; בתי, חרתי בקשתי זאת על לוח לבך כצוואת אבא…"
“די, די!” – שיסעתו רבקה.
הוא חייך כלפיה: “שטיא, וכי נכנס חיי לגן־עדן, כרבי יהושוע בן־לוי?”
“משיח יבוא, אבא” – אמרה בכורה – “המורה יצחקי אמר: ‘אנחנו הדור האחרון לגלות ואתם, התלמידים, אשריכם, תזכו לראות את המשיח, בעזרת השם…’”
הוא נשק לה על מצחה ואת ישעיהו ויצא לעבודה ב’שלום עליכם' עליז ובוטח בה‘, אך בשובו בערב היה שפוף ופניו כשולי־קדרה והתגנב דומם לבית־התפילה בלי לטעום דבר – ושנתו נדדה. רבקה חרדה לשלומו: “האם דעתו מיושבת עליו?” היא שאלה את נפשה "הן לא חסר לנו דבר, הודו לה’. היא ניסתה להפיס דעתו: “אבי־בכורה, הן יש לנו כל, בזכות ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה…”
מולא־חיים החריש. אך לפליטת פיה ‘ערש ומצעות’ בין יתר ברכת השם – השיב בשנינות: “מה דרוש לנשים, דעתן קלה? ‘ערש ומצעות’ ימצא להן! מה להן לשופטים ושוטרים, ראשי עם קודש, או לנפש נבוכה הנקלעת בין תשובה וחטא, כנשמת הרשעים בגיהנום?”
“דאגת העולם ומלואו חלה על ראשך!” – התריסה רבקה כלפי בעלה, והכניסה את הפיטומת בין חניכיו הוורדרדים של ישעיהו, מחתה דמעותיה והוסיפה: “כך שרף כבדי ועיוור עיני שם וכך הוא מדאיב נפשי כאן, כאילו הטילו עליו ממרומים לתקן את העולם שעיוותו הבורא…”
הרב אפרתי כתב למולא־חיים ‘תיקון הנפש’: להתענות בה“ב י”ב חדשים ולשנן ‘שים שלום’ ט“ז פעמים ביום, אחרי תפילת מנחה, כמנין שלום במ”ק, ומזמור י"ט בגימטריה אחוד, ולסיים תמניא אפי בגימטריה שבטי ישראל.
“‘התיקון’ נראה קל בעיני מולא־חיים שצם בה”ב כל ימיו ופזמוני תהילים שגורים בפיו בשכבו ובקומו. “כבוד הרב” – שאל – “האם זה מספיק לנשמה גלגולית כשלי?”
“הגוף הוא משכן השכינה ואין לסגפו יתר על המידה” – חרץ הרב.
לא נחה דעתו של מולא־חיים: “יהודי אשכנז ענוגים הם ורכי־מזג, על כן גם בה”ב סיגוף גדול הוא לגופם…" והוא קיבל על עצמו להתענות ב’חמש תעניות' לשם איחוד השכינה וכנסת־ישראל.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.