“את מי אתה אוהב יותר, יותר מכל?”, שאלה לאה הבכירה את משה.

“לא אגיד!”

“למה?”

“זה סוד!”

“הלא אחותך אני, משה”, הוסיפה בקול בכייני, “למי תגיד, אם לא לי?”

אם תישבעי לי שלא תגלי – אלחש לך באזנך".

“טוב! חי אבא שלא אגלה!”

“גם לאמא לא?”

“לשום, שום אדם!”

הוא התרומם על בהונות רגליו ולחש לה: “את רחל ואת ירושלים.”

“מה פתאום רחל, זו הגמחונית שעיניה יורדות פלגי־מים בגעת מי בבובותיה?”

“זה לא פתאום”.

“ואת אבא ואת אמא לא?”

– גם כן.

“ומה פתאום ירושלים?”

הוא נשא עיניו למרום כדרך אביו וענה ברטט: “בירושלים אתחתן עם רחל ואחר־כך יבוא המשיח”.

זה היה בחג החירות, בכפר ד. בפרס, לפני האנדרלמוסיה העולמית הראשונה, טרם היות “חוק המרכולת” והבית מלא ברכת ה' ומשה ולאה שהיו בגיל שש ואחת־עשרה מילאו חפתיהם לוזים ואלסרים ויצאו לשחק בגינה.

מולא־יעקב אביהם קיים תענוג שינה אחרי סעודה שניה בשבתות ומועדי ה', ובתיה אמם היתה עייפה ונרדמה תחתיה. משנכנס אדר החלה לבער את החמץ ללא־הרף ומדי יום ביתר קפדנות, ואמש לא הסבּה ל“סדר” חוץ מבשעת שתיית “ארבע כוסות”.

היא נפעמה לפתע והזדקרה על משכבה, הילדים יצאו לחצר, הבאר פתוחה ובין העשבים יש נחשים שכבשו את כל הגינה – והיא לא הזהירתם. עתה קראה: “משה! לאה! אַיכם?!”, ותוך כדי אזעקה דילגה על שתים שלוש מעלות וראתה שהם מתלחשים – וגדלה חרדתה שמא שברו כלי־פסח יקרים, או נכשלו בגניבת מגדים מהטנא.

משה החוויר למראה אמו והחריש, נכלם ממוצא פיו, ולאה ענתה: “הוא השביעני לא לגלות את הסוד”.

“מה עשיתם, איזה סוד?”

משה ניסה להימלט, אך האם החזיקתו בזרועו בהדפה מעט את לאה:

“אַת לכי לך, נשבעת ואסור לך לגלות”. והצהילה פניה כלפי בנה: “אמור, בני, מה עשית?”

“הוא לא עשה כלום, אמא, רק דיבר” – הסבירה לאה.

"הלא אמרתי: “אסור לך לפצות פה, כי נשבעת!” – ובהיוודע לה הסוד – הצמידה שפתיה ללחיו ומילאה פיה שחוק: “הלא היא בגילך, בני, צעירה ממך רק בעשרים ירח”.

“האם זה אסור מן התורה, אמא?”, שאל משה חרד ומסמיק.

“היא גדולה בשבילך, טפשון, אשה ממהרת לנבול ולהזדקן”.

הוא נאנח וענה: “גם אני אזקין, אמא, ואצלי היא לא תיבול, לא אניח לה לעבוד כמוך”.

“על ירושלים שכחת לשאול, אמא”, אמרה לאה.

“כולנו אוהבים את ירושלים עיר־הקודש, בתי, נפשי כפרת עפרה, עד שיבוא המשיח ואחיך ייכנס לחופה שם, אם יעזור ה', בזמן אחד עם המשיח”.

“ועם מי יתחתן המשיח, אמא”? – הקשתה לאה.

“עם שרה בת אשר”.

 

ב.    🔗

רחל נותרה יחידה להוריה, שני אחיה שנולדו לפניה מתו, וחמש אחיות שבאו אחריה, הסתלקו משום תחלואים שונים, אך היא גדלה והסבה אליה עיני־כל ביופיה, עורה צח כחלב וצמותיה כמו משי שחור כיסו את גבה וירדו עד שולי ירכיה החטובות, עיניה עמוקות ופיה קטן, חוטמה כחצוב מבהט ונחיריה רוטטים מעדנה, קומתה תמירה וכולה ענוגה.

נשים צדקניות ירקו טפו־טפו בחלפה על פניהן, שלפו סיכת שביסן ותקעו בעפר פעמיה – סגולה מפני עין־הרע ומפני “הטובים ממנו”¹ ועם כל תקיעה דובבו שפתותיהן: “בשם השם”, ותחינה לפני כסא־הכבוד לאורך ימיה ורחמים על יוכבד ודיין הוריה, ששכלו שבעה בנים. הן פקדו את בחורי ‘המחנה’² ולא נמצא אברך היאוּת לה – ולבן נקפן: בחיק מי תפול אבן יקרה זו?

יש שנשאו עיניהן אל משה בן מולא־יעקב שהוא אוריין בן אוריין ונאה גם בתארו, אך זה היה זיווג קשה כהכנסת פיל בקוף המחט, כי מולא־יעקב היה ירא שמים בסתר כבגלוי וכגודל תורתו ויראתו – עניותו בקניני־עולם, והוא בר־פלוגתיה של הדיין שהיה עשיר, תקיף, והדרתו – משפחתו רבת־הבנים. הכל הרגישו שהלכה כראשון, אך כבר נאמר: “חכמת המסכן בזויה”.

משה ירש את מידות אביו, היה שנון בתורה וחכם בדיבור, אולם בעניני־עולם הזה ידו על התחתונה ולרוב הולך קדורנית ושקוע במחשבות. הריקנים ועזי־נפש לגלגו: “על מה אתה חולם, משה? על… ירושלים, או… אולי על רחל בת הדיין?”

 

ג.    🔗

חצר הדיין המתה מתגרים, מירזה־איידר־חן בן מירזה סעדי־חן, הממונה על כפרי “הווקף”, הסב אליה את כל מרכולת השוק, הוא ורעיו לא נתנו מרגוע גם בלילה, התדפקו על הדלת בחצות, בהפקידם שם שטיחים, מיני־שרף “וטריאק” ולפרקים ביקשו “ארק” או חפץ אחר, והדיין נאלץ להצהיל להם פנים. יוכבד, שהיתה יפת־תואר, גם היא הרגישה במבטיהם שטופי־דם שדקרוה כחניתות, וידעה שהם זוממים רעה, ביחוד על בתה שהיא כבר בת י"ג, ונסגרה יחדיו עמה מבעד דלת מוברחה יומם, ושלושה־ארבעה מגיבורי משפחתה ודודניה, שמרו עליה מפחד בלילות. האיצה האב באב להכניס את הבת לחופה, אך דורשיה היו כולם בורים ובעלי־זרוע, והדיין נשא נפשו לחתן בן־תורה. יוכבד הוקירה את אם־משה, הן חיו בשכנות טובה וגילו את סודות לבן אשה לשכנתה, זו סיפרה על צרת הבת וזו – על אהבת הבן ולא העלימה על תשוקתו לירושלים. אך שתיהן גם יחד קבעו דעתן שאלה הם חלומות נעורים, ופתרונם הוא – עול המשפחה. לבסוף תקעו יד לקרב את לבות הגברים היהירים ונפרדו בברכות מאליפות, נשיקות ודמעות ועתירה לפני כסא הכבוד. ימים מספר אחרי דו־שיח זה הוזהר הדיין: “סכנת מות נשקפת לך הלילה מאת מירזה־איידר־חן ידידך, ושביה לאשתך ובתך”.

באמצע תמוז היה הדבר. והדיין כיוון דעתו לדעת החכם מכל אדם: “אשרי אדם מפחד תמיד” ואסף כשני מניינים מבני־אחיו הגיבורים, הדליקו מנורות־נפט גדולות וערכו ליל־שימורים בגינה ואמירת תהילים. טרם תחלוף האשמורה הראשונה והנה פרץ מירזה־איידר־חן בראש המון סבואים, שנאצותיהם צרמו את האוזן ממרחקים ונהם פיהם טימא את החלל. הדיין קידמם בסבר פנים כדרכו והתנצל: “בלילה זה חלה פטירת אמי המרחומה, וחובה על נכדיה לומר “קורב־אללה” (תפילה לאלהים) לעילוי נשמתה”.

“מנהגים ג’ודיים”, התריס כלפיו מירזה־איידר־חן ומרעיו התנפלו על השומרים בקתות־אקדחים ופגיונים, אך הללו אזרו עוז והשיבו מכה אחת אפיים, פרקו מהם את זינם ויללו בצעקה מרה וקראו לעזרה. מירזה־איידר־חן נמלט בבושת־פנים והנתפסים לרשות צחקו ובכו יחדיו, צחקו משום שהיהודים מיללים גם בהכותם את יריביהם ובכו על מדוויהם וחרפתם. הדיין ערב להם ושיחררם מיד והחליק כקדם לשונו למירזה־איידר־חן, ששנתו נדדה על הנקמה. ואילו יוכבד לחשה באזני בעלה באחד לילות־הנדודים בקול מרטט: “אבי־רחל, בתנו הגיעה לפרקה, ברוך השם, הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו, והקדוש ברוך הוא, נפשי כפרתו, חוננה מזיו רחל אמנו, שעשיו הרשע חומדה בלבו – על כן עלינו להשיאה בעזרת ה' להרחיקה מסכנה”.

הדיין נאנח: “לא נרחיק ממנה הסכנה בנישואים. איידר־חן ומרעיו לא ישכחו את עלבונם, ולא עוד אלא איני מוצא את בן־זוגה”.

“יודעת אני, אבי־רחל, שנפשך נכספת לחתן בן־תורה להוריש לו את כסאך מקץ מאה ועשרים שנה, ועד אז יבוא המשיח בעזרת ה‘. אבל עליך לבחור מבני המחנה, הן חתנה לא ירד מן השמים, ובנוגע לאותו רשע, ה’ ישיב מחשבתו לראשו. אינה דומה אשת איש לבתולה”.

הוא החריש והיא הוסיפה: “אני חושבת שמשה בן מולא־יעקב הוא בן־זוגה מן השמים, אתה יודע שהוא אוהב אותה והיא הסמיקה כשושנה ברמזי לה עליו. אמנם, אביו קפדן קצת אבל יקבל מרותך אחרי שנתחתן בו”.

“מרותי!”, סנט הדיין “אלמלא הלבין את פני ברבים בדברי־הלכה. את אשר אשחיר הוא ילבין, ולהפך”.

“שניכם תלמידי־חכמים, אבי־רחל, ודרככם להקפיד על קוצו של יוד, אך מכיון שהוא דל – הוא מדמה שהנך משתרר עליו בשל כספך, ועל־כן עליך לדונו לכף זכות, שכוונת ירא־שמים ועניו כמותו היא לשמה ולא לפגוע בכבודך, חס וחלילה, וראיה לכך שמשה בנו נוהג בך כבוד, כמעט יותר מאשר באָביו”.

 

ד.    🔗

מולא־יעקב היה נושא על שכמו צרור סחורות רוכל וחוזר על הכפרים שבתחום ושב מדי ערב למעונו לקיים שלוש תפילות בציבור ותיקון־חצות באשמורה השלישית, שנאמר: “קומי רוני בלילה”, ונותן הודיה לחסד הבורא יתברך אם מעט אם הרבה. בהגיע משה לגיל בר־מצווה קיים כיבוד אב ונשא את מטענו, אך במלאות לו טו“ב הביע את משאלתו להצטייד בכינעה כדי משא אתון ולהרחיק לכפרים לשבועיים, או חודש־ימים, כדרך כל היהודים. קשה היה למולא־יעקב שוב לכוף את גבו תחת המשא ולעבור על אזהרת חז”ל כבראשונה: “אל תלך בדרך יחידי”, והוא חפץ שבנו ישליך על ה' יהבו וישא ויתן כמה שיש בידו ולא ייזקק להקפת הדיין וחסדי בשר־ודם: “זוהי דרך קטני־אמונה לפקפק בהזן מקרני־ראמים עד ביצי־כנים, שקצב מזונות לכל ברייה מששת ימי־בראשית”.

“בני, נפשי כפרתו, איננו מקטני־אמונה” הגנה האם על בנה: “הוא יגיע לפרקו, בעזרת ה', בחודש הרחמים הבא עלינו ועל כל ישראל לטובה וזקוק למשהו ואנו אין בידינו להעניק לו”.

“כיצד תיצמדנה יחדיו הקדושה וסיטרא אחרא!”, טען מולא־יעקב כלפי אשתו, “אתם כל מעיניכם, בהבלי־העולם הזה, וחמודות יצר הרע, ואני אנה אלך מפניכם?”

“אני, כידוע, זוללת וסובאה כל היום”, התריסה לאה כנגדו בדמעות, “וקורעת בפוך עיני ומשוטטת בחוצות…”

הדיין הסביר פנים למשה, הקיף לו יותר ממשאלתו, עודדו וברכו בהצלחה ולבסוף העיר לו בחיוך: “דודי” הלא יכנוך הליצנים: “חולה ירושלים”, ומה הביאך לפרקמטיה?"

“אדוני ומורי, כנסת ישראל כולה היא חולת ירושלים”, ענה משה מסמיק, “אלא בינתיים משתקעים בהבלי־הגלות ומצפים למשיח, ואני שולח ידי בפרקמטיה להרויח להוצאות הדרך בזכות ירושלים עיר הקודש תובב”א כדי להקביל פניו שם בעזרת ה'."

“האינך חושש דודי, משום גורל בני־אפרים שדחקו את הקץ?”

“איני דוחק את הקץ, אדוני ומורי, אשא עול ישמעאל כגלות של ניני־המן, כל עוד לא תמה זכותם לשלוט בארץ הקדושה. דיי שאתקרב לשערי־שמים ואיפטר מחיבוט הקבר ומתור בצפרני בשאול ארבעים שנה עד הר הזיתים”.

הדיין החוויר, אך הוסיף לחייך: “אמנם “חולה ירושלים” הנך”.

הוא נסע לכפר כ', שהיה כרשות הרבים לרוכלים, מבלי טענת חזקה לבני־ברית, או לנכרים, וחיפש לו אכסניה – והנה נשקפה בעד אחד השערים חצר שוממה וחדר פנוי פתוח לרווחה. הוא נבוך: “האיכנס, האם לא אכשל בשכן רע, בלי פתחון־פה?”

המקום והזמן לא התאימו להימלך “בגורל קודש” פתקי “יעקב ועשיו” שנכתבו בטהרה וכוונה עצומה. שלח ידו לחפתו ומישש את הארי החרות על מטבע הכסף שהוא מידת הרחמים וזרקו כלפי מעלה בהתכוונו: והיה אם יעלה הארי – הרי גור אריה יהודה וזהו “יעקב” – איכנס ואצליח, ואם להיפך – הרי ידי ישמעאל חרתו את אותיות הטומאה – וזהו “עשיו”.

בו ברגע שרימזו לו מן השמים: “הן” – יצא לקראתו איש שיבה, פרום סות ופרוע, מצחו ולסתותיו מצולקים, ושאל בלגלוג: “יהודי, שמא חמדת לך לינת לילה במעוני הדל?”

“אחסה בצל קורת כבודכם”, ענה משה, “אם תואילו לפרוש על עבדכם את כנפיכם, גם תודה וגם שכר”.

“האינך ירא, יהודי לחסות בצל מלסתם ורוצח?”, התעוותו פניו המצולקים, “כך מספרים עלי מהלך ארבע מאות פרסה”.

משה החויר, אך בטח בה' וענה: “אמנם יד החיים הקשה חרותה על פני־אדוני, אולם גם אמונים ויושר־לבב לבן־חסות כבודכם”.

“בן־חיל אתה, יהודי, בוא, הנוגע בך כנוגע בבבת עיני”.

למחרת הכל נדו לו, מתחריו מהם לגלגו עליו על “חולה ירושלים”, ומהם שהזהירוהו: “למען ה'! פלט נפשך חיש ממערת פריצים זו”.

תוך אותו שבוע יעצו פטעלי־חן בעצמו לעקור את דירתו. “במעוני הכל יחרימוך כמו מאכסנך”, אמא, “כל אשר עמך יחשב גנוב הוא ומוכתם בדם, תן רק שמלה לאשתי דמי שלוש יממות ולך לשלום”.

מקץ שבועיים־שלושה התגנב האיש בחושך אל דירת משה החדשה, פרס בשלומו ושאל לעסקיו והוסיף: “מוסה, מצאת חן בעיני כסעיד־חן בני שנפל בנעוריו בגללי, בר־לבב אתה כמותו על כן בררתי ללועך לוגמה ממוחייה שמוראד (מרדכי) המנוול היה נחנק בה מחדווה, והרי לך הדוגמה”.

הוא שלף מבטנת אדרתו אגנינה מתולתלת שהבהיקה כפלוסין והוסיף: “אלפיים ושש מאות כאלה ארוזות ושמורות כגנזי־המלך ויובאו אל אשר תועיד ושם נשתווה וערבותי נתונה לך כצו של אב לבנו שלא יאונה לך כל רע, הם הובאו ממרחקים זה עידן ועידנים”.

משה השכים למחרת לתיקון חצות, התגבר על צפרירי־כסליו וטבל במי־הנהר המהבילים והתכווין לקרוא “שמע” עם הנץ החמה, התענה ופרש ממשא־ומתן ועסק בתורה כל היום. בשעת מנחה קרא: “ענה עני שפל כל השפלים…” ועיניו זלגו דמעות.

לפני תפילת מעריב לקח שני גליונות וחרת בראשם באותיות אשוריות “בהנ”ו בזכות ירושת“ו עיר־הקודש”, ובטור השני: “ואני בער לא אדע, בהמות הייתי עמך”, ועוד שפך שיחו לפני ה' באותיות רש“י וכיסופי־נפשו לבת זוגו רחל – לקיים מצות פריה ורביה ועל ירושת”ו בכ“א, ועתר שינחנו ה' בדרך הישרה וציינו בשם “יעקב”. ובגליון השני ציין “עשיו” ומילאו באב”ג ית“ץ קר”ע שט"ן וחתום פי שטן. וכתום התפילה “יעקב” האיר לו פנים.

 

ה.    🔗

“אכן עמדה לך זכות ירושלים”, חייך הדיין בבשרו למשה. “האגנינות שלך נמצאו לעילא ולעילא ונותרו לך כאלפיים ושלוש מאות טומן³ ריווח נקי, בלי עין־הרע, סכום שסוחרים ותיקים אינם זוכים לראותו בכל ימי חייהם”.

עוד פעמיים ושלוש חזר משה על כפר כ' ונכנס לחופה עם רחל אהובת נפשו. ההילולה נמשכה ד' מעת־לעת, כפלים לעומת הנהוג, תזמורת גדולה מורכבת מכל החצוצרות והתופים של הכפר, גם להקתו של שוקראללה־חן, שהיה צורר ישראל, ניגנה בלי הרף יומיים, מלווה מחול שביסים של ריבות, אשר לאה היתה בראש כולן והרקידה עמה גם שלוש בנותיה, ומשחק־חרבות של בני־הנעורים, שהדיין ומולא־יעקב השתתפו בו מדי פעם. ובלילות – חלילים וכינורות ומשחק זמורות סביב המדורה. ושולחנות ערוכים לכל דכפין, ומשקה כמים, וביצים לבלי חוק ללגימה, וכשלוש מאות נכבדי־הכפר, בני־ברית ונכרים, התכבדו במנה יבשה: ראש סוכר ומנת אורז, בקבוק שמן שומשומין ותרנגול חי.

קדרות היתה נסוכה במעון המחותנים “בליל־הכניסה”⁴. יש שתלו אותה בענני־טבת שהשתרעו על עלעולי־שלכת, ויש שחשו את קטרוג השטן ושפתותיהם דובבו: “זכות התורה תגן על החתן ועל הכלה”.

המחותנים זבחו גדי וגדיה לכפרה וחילקום לעניים ועדיין נקפו הלבבות, בעלי־הלשון רטנו במנוד ראש: “שפיכות דם בליל הכניסה”.

יוכבד חרדה פן תיפתח הרעה מאת מירזה־איידר־חן וחיזקה את השמירה סביב החתן והכלה, אם כי הלה חידש ידידותו אתם כמו לפני ההתפרעות והדיין גמל לו פי־שבעה, והוא ומרעיו זללו וסבאו לבלי־חוק והשתתפו ב“משחק חרבות” שמחים וטובי־לב. גם החתן היה נוגה מאד וכשאביו הדגיש בקול רם ובדמעות: “מהרה, ה' אלוהינו, יישמע בערי־יהודה ובחוצות ירושלים קול ששון וקול שמחה, קול חתן וקול כלה”, געה בבכי, והכל החרו והחזיקו אחריו והינומת הכלה נמסה מדמעות. ב“מצעד־הכלה”⁵ יבבו החלילים מר ולבבות נמוגו לדמע. החתן חש לקראת הכלה, בהגיעה לחצר, לשאתה על כפיים כנהוג ולהובילנה את חופתה⁶ והקהל שם לו הדסים תחת השטיחים והמזרנים ועדיי שיראין, פלוסין ומרבדים, ממסד עד הטפחות.

הכל הרימו ידיהם בהודיה לה' על שהכל עבר בשלום. עיניהם היו נטויות אליו – אהה! הוא התמוטט, התלבט רגע קט ונחבט כארז גדוע.

הוא הרגיש במוט שהכניס בין רגליו מירזה־איידר־חן וניסה לחייך ולעבור בשלום, אך אחד ממרעיו טפח על שוקיו מאחור, והלה עט אל הכלה ונשאה כפקעת מוך, אנשיו חשו לעזרתו, הצליפו על ימין ועל שמאל בנאצות־זוועה וירו מאקדחיהם.

יוכבד אחזה בבתה כדוב שכול ואחד השומרים צבט מאחור את זרועות מירזה־איידר־חן החלושות מ“בפור”⁷ ומסביאה ותקעו תחתיו, החתן הזדקר המום וזב דם והכריע את יריבו בשתי־סנוקרות בצלעותיו ונשא את כלתו ונמלט. בינתים נתגברו שומרי־הכלה על הפורעים, חבטום מכות יבשות, גרשום מן החצר וסגרו את השער.

“סעודת המצוה” נסתיימה בחפזון. במחותנים העייפים עד מות קרעו שמורות עיניהם וטיפלו בפצעי החתן ונאנחו שפגעה בהם עין־הרע. רק לאה לא ידעה ליאות ועצבות למרות שידה היתה בכל ומחוליה לא פסקו עד לחופה. היא העלתה את הזקנים אל היצוע בחזקה ונזפה בהם: "נתעוורה עין־הרע ברוך ה‘, הודו לה’ כי טוב כי לעולם חסדו, להיפך התרחש לנו נס ונעצר המטר עד הסוף.

היא חבשה את אחיה בצחוק והתלוצצה: “אכן אין מצרים לאהבתך, אחי, לו חאפיז היה חי – היה כותב עליך סיפור־אהבים של אוהב נאמן וגיבור נערץ, שנשא את אהובתו בראשי־אצבעותיו עת כרע נפל ממכת האויב. אמרי רחל, מה הרגשת באותה שעה?”

“אני נבהלתי מאד”, ענתה רחל מסמיקה, “הוא הניפני פתאום מימין לשמאל והרימני ממעל לראשו וברח”.

נעתקו המלים מפיה והיא רצה נבהלה אל אמה, שהזדקרה גם היא לקול חתירה בקיר החופה ופריצת הדלתות.

רובה ישן עבוט היה בידי מולא־יעקב ולרשרוש חשוד בלילות – היה מוציא את הבוכנה ומכניסה בקנה ברעש גדול כממלאהו באבק שריפה וכדורים מפה אל פה ומזהיר: השומר נפשו ירחק כמטחוי־ירייתי! – אבל הפעם פרצו המון רב בצחוק פרוע ולא הועיל קנה הרובה.

משה הכיר את קול מירזה־איידר־חן, ביקש מחילה מכלתו, התוודה, קרא “שמע” ונשא מבטו אל “המנורה” של “אם אשכחך ירושלים” התלויה למראשות ערשם. כמה געגועים, אהבה ודקות מחשבה השקיע בה! כל ראשי־תיבות של “שיר השירים” חרט בקניה ודימה שהנה רחל וירושלים חברו בידו יחדיו, כאשר זכה ברחל, כך יזכה ויחונן עפר קדשה.

הוא ראה פתאום שגם היא בוכיה, אגלי־דמע זלגו ממנה על הערש, האם התרחש נס כבפרוכת של קודש הקדשים שבצבצה דם בכרות טיטוס הרשע כנפיה בחרבו?"

הוא מיששה והנה טופחים גם השיראין והטפיטים ורפידת הדסים טובלת בשלולית ולבני־הכותל כבצק… אהה! אהה! הוא נטוי על הערש, כנראה הוטו כל מי־הגג עליו, הוא קרץ לאחותו ולרחל ובדחפם אותו מעט שקע תחתיו באפס־יד.

ברגע שנפרצה אחת הדלתות לפני הפורעים – נמלטו הללו דרך המפולת בזעקות מחרידות ועלו על הגג של הדיין. שומרי־לילה אשר ליל־הכלולות עוד לא פג מראשם, כילו חיצים מאשפתם בעודם סרוחים בקיאם.

בשוב הניצלים אל החופה – כל השיראין היו מושחתים לגזרים ועל יצוע הכלה היה פגיון עטוף במכתב: “בשרך יהיה לקציצות – אל תיגע ברחל כלתי”.

לאה הצביעה על “המנורה” שביד משה וחרצה: “בזכות ירושלים, נפשי כפרתה, הם ניצלו – והיא מפלטם!”

היא מרחה את גוף רחל בסממנים מבּאישים שנמחו במיץ שום, סתרה צמותיה ופייחה פניה ושקדה לכערה פי שבעה מכפי שעמלה על קישוטה, והציבה מול אספקלריה, נשקתה בדמעות ואמרה: “עתה רק השפילי עיניך וקפצי פיך לבל תיגלנה פניני־שיניך – והגעת בשלום ירושלימה”.

מולא־יעקב ואם־משה נטשו כל אשר להם ביד בתם ונלוו אל החתן והכלה לשמרם “תוך הארבעים”⁸. ההורים השכולים נפרדו מבתם־יחידתם טרם עלות השחר, והדיין נפל על צוארי מולא־יעקב: “אנא הפילו תחנונינו לפני הכותל המערבי שנזכה להתראות שנית”.

מולא־יעקב מחה דמעתו ועודד את הדיין: “אני רואה עין בעין ששעת־רצון היא ומגלגלים זכות על ידי כבודכם ומצוה גוררת מצוה, הנה ברך ה', זכיתם בהכנסת כלה ובהיסח הדעת בגמילות חסדים ופדיון שבויים וחסמתם פי־שטן בכופר־נפשות זה בנדיבות־לב רבה וזכיתם להיות שליחי־מצוה על ידי הבטחה לעלות עמכם גם את לאה ובעלה וצאצאיהם – ושליחי־מצוה אינם ניזוקים, וזכות ירושת”ו בב“א תעמוד לכם לחונן עפרה חיש מהר בעזרת יתברך – והבא ליטהר מסייעין אותו!”