א 🔗
אפרים נתייתם בעודו באיבו. כשהיה בן ארבע מתה עליו אמו. אחותו שטרם נגמלה, מאנה לינוק משד נכריה; מעתה ללא פוגה עד שפרחה נשמתה מקץ שעות מספר; ותוך שנת אבלו גווע אביו מגעגועים. וכך נשאר גלמוד במעון השומם שנותר לו לנחלה.
הוריו היו זרים, מעיר רחוקה, ושארי־בשר לא היו לו. הקרובים אליו קרבת גבולין היו מולא־דוד המלמד ומולא־משה, הנדיב. הראשון היה ידוע חולי וחשוך־בנים, זולת אסתר בכירתו שחוננו בה השם ח"י שנים אחרי נשואיו. שבוע אחרי היוולדה פגעו בו ליסטים, ולא נרפא ממכתם לעולם. על כן עשה את תורתו אומנותו.
ה“נדיב” היה מטופל בשבעה בנים זכרים, בלי עין־הרע ואזלה ידו מכלכלם. נפשו היתה יוצאת למעשה־צדקה, כי מוסיפים לו לאדם על מזונותיו שנקבעו ביום הכסה, כהוצאת שבת ומועדי ה', אך אשתו היתה קטנת אמנה, רחמנא ליצלן, כנשים שדעתן קלה וקינטרתו: "החוסך חררה מפי עולליו נפוחי־כפן כדי לקנות עולם הבא – יורש שאול תחתיות.
בשובם מבית־החיים אחז ביד אפרים ומלמל כלפי אשתו, בטפחו על מצחו באנחה: “הן זה לא לשם עולם הבא, אם דרביש, אנחנו כולנו היום בכאן ומחר בקבר, מי יודע מה…”
“די!”, הפסיקתו בצריחה. “איני רוצה לשמוע חכמותיך”. הזדרזה ושקלה שתי ביצים וחילקה בין בניה והברתה את היתום בשמינית הנותרת עם פרוסת דוחן. אך כתום שבעת ימי האבל איימה: “אם לא תוציא את היתום – אטרוף נפשי בכפי”.
אז אחז ה“נדיב” ביד אפרים ושניהם יחדיו הלכו לבית־התפילה. כתום תפילת ערבית העלה את היתום על הבמה ופתח ברטט: “מורי ורבותי, הקהל הקדוש, אני מבקש מחילה וסליחה וכפרה מכבודכם בגרמי איבוד זמנכם וטרחה ועיכוב למנוחת כבודכם מעמל היום, אנוס אני ואנוס רחמנא פטריה…”
הוא נשתתק, מחה זיעתו שנכנסה לפיו בעד שפמו העבות, בלע רוקו והוסיף: “מה נאמר, מה נדבר ומה נצטדק? אחלי, יזכנו השם יתברך לעלות ולעמוד במחיצת חכמי ירושלים עיר הקודש שמתקנים תקנות נאות ליתומים ואלמנות…” דמעות חנקוהו והוא ליטף את ראש אפרים ברחמים רבים והוסיף: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט, אל אמונה ואין עוול, צדיק וישר הוא…”
בבית־התפילה היתה דממה, חוץ מהד צעדי דלים, שלא נגע בהם הענין, והם השתמטו חרש, אחד־אחד. אנשי־העדה הרכינו ראשיהם במבוכה והציצו בגניבה איש בעיני רעהו. הם היו נכונים לצוות לביתם לפקוד את היתום בשיירי־שולחן, אך לא לאספו הביתה משום איסטניסות. הם לא חפצו לטפל ביתום פרוע שבראשו פרח שחין, שעיניו מלופלפות והוא כולו אכול כינים, כי מיום מות הורתו נחשב גם אביו במתים, ולא הפליג עוד לכפרים למרכולתו בגלל בנו ולא התמסר אליו משום ניתוקו מן החיים. לפעמים היה רוחץ אותו בערבי שבתות, אך יותר ממים שפך עליו דמעות. וכן חששו אנשי־העדה שמא ייכשלו, חס וחלילה בעוון: “אלמנה ויתום לא תענון”.
מולא־דוד המלמד הרגיש שעיני הציבור מוסבות אליו, זה הציבור שפרנסתו עליו, נשען על גביו ואמר: “כבוד הקהל הקדוש, איני זכאי שיגלגלו זכות גדולה כזו על ידי, אולם קרוב אנכי אל ה’חלל‘, אם רצון ה’ וכבודכם בכך יבוא היתום למעוני הדל, הוא כבר בן חמש למקרא ואני מחוייב ללמדו, ומה ממני יהלוך אם ילין במעוני…”
ב 🔗
שלוש שנים עשה אפרים ב“כותב” (בית אולפנא) ולא הספיק להכיר את כ"ב האותיות. אבל תחת זה הצליח בכל מלאכות ושליחויות של אם־אסתר, ואפילו בשאיבת מים ובחטיבת עצים, מלאכות שכבדו גם מנערים מניחי־תפילין משום נידוח הגרזן וסכנת נפילה לבאר.
פעם הפליא לתקן את הקילון שנשבר. אם־אסתר השתאתה והראתה מלאכתו לבעלה. – “ובכן, אתה יודע הכל”, התרעם עליו המלמד, “ומדוע לא תלמד לפחות ‘קריאת שמע’ ו’קדיש' לגרום נחת להוריך, מנוחתם עדן?”
“אולי לא עמדה נשמתי על הר סיני, מולא, על כן ערלה אזני לדברי תורה…”
“אם אתה חכם מחוכם כזה”, חרץ המלמד, “תדע גם ללמוד: שרביט יאלפך”.
חמשה ימים ארכה מלחמה עקשנית בין מולא דוד ובין אפרים. המלמד דש כפות תלמידו עד זוב דם והלה עמד בסירובו: “איני יכול!” רק את זה למד: להרכיב אותיות ונקודות למקרא. כן הגיע לפרשת חיי־שרה נוסף על “קריאת שמע”, “י”ח ברכות" ו“קדיש”…
חודש שבט הגיע לקיצו. ברד וגשם ירדו ללא הפוגה. כמעט שבתו ימים ולילות. רעם ייבב סערות בלילה. דמדומים וצינה צורבת בעצם הצהרים. ומולא דוד התפתל במכאוביו. הוא שקד להשקיט בהבל פי תינוקות יומם וב“יושב סתר עליון…” לילה, ובראש האשמורה השלישית עורר את אם־אסתר להסיק לו את האח. התחזק וקם לעבודת הבורא לתיקון־חצות…
באחד מלילות־הסגריר השכים כדרכו, וכתום ברכות השחר באזניה של שם־אסתר, כדי לזכותה בעניית “אמן”, ניסה לרוץ לבית־התפילה. אך ארכובותיו נקשו ולבו עטף עליו. לחרדת אשתו שידל אותה בדברי נחמה: “אל תיבהלי, אם־אסתר, יתכן שנחלשתי מלהט האש החזקה; התחממתי יתר על המידה…”
באותו יום חש חולשה גדולה בגופו ודקירות עזות בגבו. הוא חיזק את לבו באבקת שומר ממותק ושב להרביץ תורה לתלמידיו. הוא השתאה על התחושות הנפלאות שנעורו בו מדי פעם מאז הבוקר, ריננו עצמותיו בשובו מתפילת שחרית ומכאוביו כלא־היו. ומה ערגה נפשו להתפרקד בחמה… נחו עיניו על צחות שוקיה של אם־אסתר וחמוקי ירכיה שמלאו כל־כך בשנה אחרונה, אף בסבלה חרפת רעב. הוא חמדה בלבו והיה מלטף את אצבעותיה העדינות בתתה לידו כוס חמים…
זה שמונה ימים מאז פצעוהו הליסטים בחזהו ובירכו השמאלית… הוא החלים, ברוך השם, אך לא שב לאיתנו. אולם לא פסקה נפשו מייחל, שתעלה לו ארוכה, כי – ה“יבצר מה' דבר שיוכל להמשיך את חייו עוד עשרים־שלושים שנה ככתוב: “ימי שנותינו בהם שבעים שנה, ואם בגבורות שמונים שנה”, ביחוד עתה ששבה אליו האביונה…”
תוך הרהוריו ניקר במוחו ספק מר: שמא הגיע קצו? התחזק ונשען על כסתו ושפתיו דובבו: “מימיני מיכאל, משמאלי גבריאל ועל ראשי שכינת־אל, ביום וגם בלילה, עץ חיים היא למחזיקים בה… כל עוד לא פסק דוד המלך מתורה לא שלט בו ס”מ, וכך משה רבנו עליו השלום… מימיני מיכאל…"
הוא נזכר שמחר יום פטירת חנה, אם־אפרים, ושינן עם בנה “ותפלל חנה”, כדי לקרוא למחרת לפני שחרית בציבור ולומר אחריה “קדיש” לעילוי נשמתה.
יצאה נפש אפרים להיספח אל חבריו המשוחררים, לדשדש בטיט חוצות, לפתוח צוארונו לכדורי־ברד הצוננים ומרהיבי־הנפש, להתייצב מול הסערה כאילן מושרש, להרים את הראש כלפי הגשם ולא לעצום עינים.
בהגיע שעת מנחה גדולה נכספה נפש המלמד להירדם לפני האח הבוערת. ביקש לבחון את תלמידו והלה שש אלי גיל על שיש עוד סיפק בידו להילוות אל חבריו וקרא מבוהל: “ותתפלל חנה ותאמר ‘עלץ לבי בה’, רמה קרני בה‘, רחב פי על אויבי כי שמחתי בישועתך’”.
אותה שעה חרק מולא דוד שיניו עד לזוועה. אפרים הציץ דרך גניבה אל עיני המלמד שהפכו לבן והוא מפרכס לקום… השתמט ונמלט כל עוד נפשו בו, בדעתו מהניסיון כי כלתה אליו הרעה. לא רק עשר מלקות יספוג בכפות ידיו, אלא הזמורה תדוש אל כל גוו עד אשר תיבש יד מלקהו והוא יכרע תחתיו אין־אונים. בדרכו פגע באם־אסתר שנכנסה לחצר ודחפה בשער. כידודים נמלטו מעיניה ממהלומה בחוטמה, ומעדה לנפול, אך נאחזה במזוזה וסנטה כלפי אפרים: “פרא שלא זכה למוסר אב, וכי רודפים אחריך?”
“שיננתי כל היום ‘ותתפלל חנה’”, קרא אפרים בהציצו אחריו, אם אין המלמד רודפו, “ואיני יודע מדוע מולא מתאנף בי. עוד גבי שותת דם ממכות שלשום…” הוא הפשיל צווארונו והצביע על צלקות ארוכות והוסיף: “גם אז לא עשיתי מאומה. משה בן הדיין ואברהם בן מולא יצחק הגבאי נאבקו, שברו את הכירה והעלילו עלי; וכל הילדים מפחדים מהם ומחניפים להם והעידו נגדי שקר. הם עושים הכל ומטילים עלי, ומולא מאמין להם מפני שאין לי אבא…”
דמעות התגלגלו בעיניה, אך התאפקה וגנחה כאומרת: “עורבא פרח” ונכנסה אל בעלה. מיד פרצה חוצה ביבבה מחרידה, מתגודדת: המלמד מת…
אפרים נשא רגליו ביתר שאת, בחששו פן שבר את ה’קילון' בהיכשלו בו בחפזונו.
– הקיפוהו שאלות מכל צד על סיבת מות המלמד, שהרי הוא היה עד־ראיה יחיד. אבל בפיו היתה תשובה אחת: “כאשר דשה הזמורה את גופי – ברחתי בכל כוחי…”
השומעים הצדיקו על המלמד את הדין: “ברוך דיין אמת” והתלחשו: “הוא נלכד בעוון עינוי יתום, בר־מינן…”
יראי־שמים התברכו בלבבם שראו את הנולד, ולמדו קל־וחומר: מה המלמד שהוכיח את היתום על דבר תורה נענש במיתה ללא ווידוי וקריאת שמע, בר־מינן, בשר־ודם פשוט שכל ענייניו הם הבלי עולם הזה – על אחת כמה וכמה…
ג 🔗
אפרים התשוטט רעב בחוצות, חוץ משבתות. הוא קלקל קיבתו משיירי שולחנות, כינים אכלוהו ומחשופי־בשרו המצולקים מופקרים לצינה וחורב. הוא הבאיש ריחו בעיני כל, אשר חשדוהו בכל המעילות והגניבות שב’מחנה'.
בשנה ההיא מתו על פני מולא משה ה“נדיב” שני בניו, בר־מינן, דרביש בכורו ועזרא שטרם מלאו לו ששה ירחים. ולפי גורל הקודש גם חמשת בניו הנותרים צפויים היו לסכנה, אם לא ישנה את מקומו ומזלו…
“מולא משה”, השפיל אפרים קולו, “אני רוצה לדבר איזה דבר…”
“מה הדבר שאתה רוצה לדבר?”
“אני רוצה לבקש שתקחוני עמכם…”
“לאן?”, היתמם משה.
“לירושלים. הן כבר מכרתם ביתכם, גם אני אמכור את ביתי, אין לי כאן מי בלעדי כבודכם, אתם הייתם לי כאב, הזכרתם לי ימי פטירת הורי, מנוחתם עדן, שיננתם לי פרשה ב’שבת משמרה'1 ולא כיהתם בבניכם שהתרועעו עמי…”
“גם אני לא מכרתי את ביתי”, ענה מולא משה. “הוא נפל לנחלה לגבאי תמורת חובו והוסיף לי פרוטות המספיקות לשכר השיירה להסיענו מכאן…”
אנשי־העדה נאותו לבקשת ה“נדיב” להעניק לאפרים כדי הוצאת הדרך (טרם נשא אשה והוסיף נפשות שיהיו למשא על הקהל הקדוש), הקדישו את ביתו להכנסת־אורחים והבטיחו לו: “הבית – ביתך, אם לא תצליח להגיע ירושלימה, בלי פתחון פה”.
“המתים ינקרו בצפרניהם ארבעים שנה עד הגיעם להר לזיתים”, ענה אפרים, “ואני אלך כל עוד ישאוני רגלי, ואם לא אגיע לשם בחיי – אגיע אחרי מותי”.
הם יצאו בבהילות פן יקטרג השטן, מבלי לדעת אנה פניהם מועדות. ירושלים סגורה ומסוגרת וצרורם הדל לא יספיק להם אפילו למחצית הדרך, אולם הבא ליטהר מסייעים אותו…
היה סוף האשמורה השלישית, משב ריחני של ירח זיו ליטף אמירי־אילנות, פרחי־בר פקחו גבעוליהם לקראת זהרורי הטל וזלפו בושם משֹכּר.
לב מולא־משה נמלא ערגון לכנסת ישראל ולשכינה, ועיניו דמעו, והוא התחטא לפני קונו: “רבון העולמים ואדון האדונים, אתה פוקד ענקי היער ונבטי דשאים ומלוא עולם ניזון משפע ידך הרחבה והברוכה ולכולם קבעת מדור, עד אנה לא תפקוד את בנך בכורך לשתלו על כנו ולאסוף חרפתו בגויים?…”
הוא פתח בקול חרישה ונוגה: “ידיד נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך…” ופתאום עטו אליהם ליסטים בלב יער, ככברת ארץ מן הקריה, ברגמות ויריות יחדיו, והטו את השיירה.
אפרים נמנם באותה שעה על גב הבהמה, לפתע נחבט ופיו נתמלא עפר, מישהו משכו בחזקה ולחש: “זחל בעקבותי חיש!” הוא היה נפעם והשמיט את היד, שבו האצבעות וצבטוהו: “מלט נפשך בזחילה!” הוא צעק מכאב וניתכו עליו יריות מכל העברים.
בהקיצו מצא את עצמו באוהל קדר, רגלו השמאלית תפוחה וכואבת עד מוות. עלמה חמודה, לובשת חצאית צבעונית, השקתו חלב ועודדתו: “לא נאה לנער לבכות, אך תחלים ישלחוך אל בית אביך”.
ערבי קשיש וזועם, שפמו העבות העידו על קשיחות לב ורשע, נד ראשו לדבריה בפלטו קיטור ה’קליון' סלילים־סלילים. זה היה אמיר זיד, ראש אחד משבטי קשקאי, חשוך בנים ועז־נפש, חי חיי ליסטים והיה שובה נערים שמא יסכון מי מהם למלא מקומם. הנערה הנאה היתה אשתו השישית.
בני מולא־משה “הנדיב” שהיו גמדים ומצומקים נעזבו מיד לנפשם ושבו עם הוריהם למקומם הראשון ושוכנו בבית אפרים עד יראה השם ויושיע. ואפרים הובא לאוהל להרפא.
בראשונה לא עורר תשומת־לב האמיר. פדחתו היתה קרוחה וחיוורון מוות נסוך על פניו, אך נעריו מצאו ענין בגופו האתלטי ובזכות פאטימה הרחמניה, אשר חמדתו בלבה וטיפלה בו, קם והתהלך על משענתו ופצעו נגלד. הבטיחו האמיר: “תלווה לנערי – אם תהיה בן־חיל…”
ד 🔗
שלוש שנים עשה במדבר עד מלאו לו עשרים שנה. אויר ההרים ושמנת הצאן מלאוהו לשד. קומתו החסונה והתמירה לעומת נערי האמיר שהיו רחבי־מידות וגוצים כמרבית שבטי קשקאי. קרחתו הצמיחה תלתלים, במרחו אותה שמן “חשחש” (זרעי טריאק) בעצת פאטימה. לחייו השזיפו ומלאו ועיניו הדבשיות־עמוקות חייכו בשכרון נעורים.
הוא נספח אל רועי־צאן ועשה את אשר הם עושים, ובשלושה היתה ידו על העליונה: בריצה, במחול ובחליל. הוא השיג את העז הפראית ביותר אשר פרשה מן העדר, ידע לחולל בעוז ובקצב בחליל, ששפך בו את נפשו הכלה בגעגועים. אך בדבר אחד נפל מהם: ביניקה מכחל. ועל זה כינוהו רעיו: “טג’יק” (עירוני).
מקץ שנתיים סיפחו האמיר לחבר נעריו, לאמן ידיו בקליעה, בצחצוח חרבות, בהיאבקות ובדהירה על סוס ערום וחסיה תחת כרסו תוך כדי שעטה. פאטימה חפצה שהוא יהיה ראש לגיבורים כבנם המאומץ, ודהרה עמו מרחקי־פרסאות בלווית האמיר וגבוריו.
פעם נעדר בעלה והפמליה שלו ואז דהרה עמו יחידה. בעמדם לפוש בצלע הר הרימה רעולתה לפני עיניו, כבעת היותו פצוע וליטפה תלתליו, ופלטה: “אברהים (אפרים) יקירי…”
בשוב האמיר מן השוד הסתיר פניו מאפרים ושלחו אל הרועים כבראשונה “לשים עיניו על העדרים”.
מקץ שבועות מספר הוזמן בחשאי לאוהל האמיר – והנה פאטימה לבדה שם. עיניה קרועות בפוך, צמותיה קלועות בתקוות משי, כולה עוטה שיראין ובשומה בושם משכר, ופניה חיוורים. היא הושיבתו למולה ומלמלה בבהילות: “עליך למלט נפשך, טרם נפלת בידי בני־בליעל…”
נפערה תהום לרגלי אפרים. נתאמתה השערתו שאחמד, ראש הגבורים, התכוון לחנקו בהאבקות וניצל מנס ברתקו שלוש אצבעותיו שנתקעו בגרונו… והאמיר קלע לראשו ממש, הציד צבאים האחרון, ואלמלי זהירותו שלמד מהם תוך שנות שבתו עמם, וביחוד אחרי התנקשות אחמד ושתיקת האמיר, מי יודע אם לא היה פולחו הכדור.
היא הצביעה על שקיות נהדרות, מעשה אצבעותיה העדינות והוסיפה: “הנה הצידה לדרך, קפוץ על סוסך והימלט דרך אותו הגיא שדהרנו בו יחדיו, פן ישחרו עקבותיך…”
הוא נבוך, ומפיו נפלטה שאלה: “ומה יהיה על הסוס?…”
“אהבל” (כסיל), הפסיקתו, “דמיתי שתאמר: ‘מה יהיה עליך?’…”
הוא ענה בתום, ובקול חנוק מבכי: “גר אני עמכם, אמא, שלום היה לך לפני בואי ואחלי שאללה ישלח לך ממרום ברכת שלומו, עקב טוב לבך גם אחרי לכתי…”
“ההיו הוריך מושלמים?”, שאלה שלא מן הענין.
לילות רבים נדדה שנת אפרים, פן תתעורר שאלה זו פעם, ועתה בבוא עתה ענה: “ביתנו גבל ברחוב היהודים, וילדיהם התרועעו עמי. במות עלי הורי פרסו לי מלחמם אם כי הזהירוני המושלמים על טומאתם…” בעוד מלתו על לשונו השתוחח אפים ארצה, נשק עפר רגלה והוסיף: “את רחמניה כיהודיה, אמא…”
היא הרימתו, אימצתו אל לבה רגע והושיטה ימינה הרועדת לפיו, וצנחה תחתיה…
הוא נתמלא עליה רחמים, בראותו בצערה… מוחו התערפל, ארכובותיו נקשו וכמעט צנח על ידה. אך כוח פלא דחפו הלאה ונס מן האוהל בלי ברכת פרידה.
מקץ ארבע־חמש שעות דהירה ללא הפוגה כרע הסוס תחתיו לבלי קום. הוא הביט נבוך כה וכה. היום נטה לערוב. הגיא היה אטום בין סלעי מגור ונפש חיה אין בכל הסביבה. נחרת־הסוס האחרונה והנוגה הידדה עמוק־עמוק. ודומית־מוות שררה סביב. רק נהם עמום נשמע, אשר הטיל עליו אימה. זה היה הים הרועש והנוהם.
הוא התענה בהרהוריו: אולי תעה במדבר ויהיה אנוס לשוב על עקבותיו? הוא זכר ושמר את דבר פאטימה – והדרים. ואיה הכפר בצלעי ההר מימין? עוד כמה יצטרך לכתת את רגליו עד שיגיע לישוב?
הוא לא טיפס על ההר פן ייתקל ברודפיו. הוא חסה באחת המערות מבעוד יום, התפרקד על הארג וחזה בכוכבים אשר קרצו לו בגעגועים, כבימי איבו, במעון הוריו השמם; וכבאותם הימים בנווה־רועים שכב בדד, בעינים פקוחות, והרהר על פאטימה בחרדה פן יכוהו נפש.
שמורותיו נצרבו מנדודים ומאנו להעצם. הרהוריו הסעירו את נפשו. רגע חש אושר לזכר פאטימה שחשפה לו את ירכיה הצחורות־חלקות כבהט ונשך שפתו מנוחם על רוך לבו… ומשנהו חרק שיניו בחרדה לזכר האמיר והודה לה' שלא נכשל בנשג"ז (נ’ידה, ש’פחה, ג’ויה, ז’ונה), וכשהשכיח מלבו “הבל הבלים” זה נאנח על ימי־ילדותו הנוגים ועל מולא־משה “הנדיב” מיטיבו שלא ידע גורלו מאז נפרדו ביער, ועל המלמד, נשמתו עדן, שהתאכזר עליו מבלי יכולת להבחין בין אמת לשקר. ביחוד המה לבו לאסתר, היא היתה מאורשה בעודנו שם. בוודאי היא חובקת עתה בן…
הוא הגה בה כל הלילה ושאל את נפשו בפעם המאה: “היזמין לי השם בת־זוג רחמניה ונאה שכמותה, שתשכיחני את אסתר?…” הוא התהפך מימין לשמאל… לפתע פתאום הזדעזע לרחש נעלם, וכיוון רובהו אל לוע האופל…
עם דמדומי שחר חטפתו שינה טרופה, אך פתע הזדקר מכאב צורב בגבו. בשלחו אצבע למישוש – נעקץ שנית, התערטל והתנקם בבן־עקרב שנמצא בכליו והקל מכאוביו במריחת שום שבצידתו ושם לדרך פעמיו.
החמה ניסרה ברום הרקיע בהגיעו לראש הפיסגה. הודה לה' על מראה הכפר המתנוסס במרחק כיברת ארץ. זו היתה דרך המלך ועוברים ושבים בה ומכונית טסה בה. פג לבו למראה האוקינוס שהשתרע למרחב אין קץ ודכי גליו כלהט החרב המתהפכת.
“עד כאן אולי היתה בכם תועלת כלשהי”, רטן כלפי רובהו ואשפתו, התפרק מהם והטמינם תחת מצבה, שמא יזדקק להם פעם. צעד כלפי רוכל־מחמר שנראה לו כיהודי ושאל לשם הכפר והעיר הקרובה.
הלה דבקה לשונו לחיכו למראה הערבי הגמלון, ההולך לקראתו, ושינן חרש שבע פעמים: “אלהא דרבי מאיר בעל הנס, ענני והצילני…” וכשנוכח שאין הלז מתנכל לחמורו, הסביר פניו לו וענהו בנחת: “למה לך, יה עמי (דודי), לכתת רגלך לעיר רחוקה, אני אקנה ממך הסרג והשקים וכל אשר בהם”, אך מיד התנחם על מוצא פיו, פן יגרה יצרו, וחזר בו: “אה, חבל שלא לקחתי עמי צרור כספי, אבל יש עצה, הבה נתרועע ונדדה יחדיו עם הגיענו לעיר, אינשאללה (בעזרת ה'), אך אקווה שאפגוש מכרים בדרכנו ולא נזדקק לכך…”
בין כה וכה התקרבו לתחומם עוברים ושבים והגדילו את הבטחון בלב. הוא פילה את אמתחותיו ותקע בכף אפרים שלושה טומנים בעמדם שוקלים־וטרים והפציר בו לאחל לו בלבב שלם: “יברכך ה'…”
אפרים ירד בנמל והנה המלחים מפרקים צינות. עלה ועזר להם בכל כוחו עד בוא היום.
הללו העלו את העוגן בלי לשים לב אליו ואל עבודתו, והוא התכנס חרש בירכתים, סעד את לבו משיירי הצידה של פאטימה, ותוך כדי לעיסה נעצמו שמורותיו ונרדם עייף עד מוות.
כשפקח את עיניו ריצדו קרני־זיו בין קצף הגלים המשתברים בשוניות. המלחים נעלמו והספינה היתה מעוגנה סמוך לחוף, בין רבות אחרות. הוא נטל את ידיו במי הים, בירך ברכת הבוקר, קרא “שמע”, ויצק לחשו בח"י ברכות. הפשיל כליו על גבו ועלה לחוף.
המלחים הסיבו על דלפק ב“קפה” הסמוך וקיטרו" נארגילה". וכשם שלא שאלוהו אתמול על עבודתו, כך החרישו היום בעלותו לחוף. הם רטנו בינם לבין עצמם, כנראה מתוך הכרת תודה, לאללה ששלח להם את מלאכו לסייעם.
שלוש שנות דרור באוויר ההרים ומשמני העדרים שינו את מזגו של אפרים, והוא עשה רק שבוע אחד בחוצות בצרה המזוהמים והמחניקים מצחנה וחום. נואש מתוחלתו לעשות דרכו משם ירושלימה, נלווה אל בני־קידר הנודדים…
ששה־עשר ירחים נדד מערבה משבט לשבט. עיניו קרועות ואזניו קשובות. ובאחד הנשפים עבר את הירדן כרועה עם מבריחי־בקר. נפשו יצאה למראה שלושה יהודים פרשים עוטי־אדרות כבדויים אמידים, שבאו לקבל את העדר סמוך לבית־שאן…
הוא היה מצומק מטלטולי דרכים, שזוף, עוטה מהוהים, יחף ואכול כינים. נפשו מאנה להיראות בשפלותה לעיני אחיו פן לא יאמינו לו. הבדויים ענו על שאלתו: “המוסקוב אינם מעבידים את הערבים” – ויעצו לו לפנות ל“קומבנייאת” (למושבות) שמרביתם “ווטניים” (ילידי הארץ) ומקרבים את הערבים.
ה. 🔗
הוא נזדמן למושבה אחת וכיתף סלים בשוק בשכר מצער, ולפרקים חלף פרוסת לחם, ושב ולן באהלי קדר מבלי דעת איככה למצוא את דרכו. פעם ריחמה עליו אשה אחת, גברת כצנלסון, ופרסה לו פת, נוסף על שכרו. היא השתאתה על הנוהג שלו, שנטל ידיו ושפתיו דובבו ברכה לפני האכילה ונפטר ממנה ב“שלום עליכם…”
זו הפעם הראשונה התוודע ב“שלום עליכם” בארץ־ישראל. היא הסתכלה בו בסקרנות, לתהות על קנקנו, ושאלתו: היאבה לעדור את גינתה?
הוא לא התנסה מעולם במעדר וגופו נחלש מאד מנדודים ומרעב. זיעה שטפתו וכפותיו תפחו, אך התאמץ וקיווה: אולי מכאן תצמח הישועה.
בבוא היום הוסיפה על שכרו מחצית ככר, עגבניה וזיתים מספר, והפצירה בו להסב אל השולחן בחצר. לפי אורך “ברכת המזון” שלו שיערה שהוא יהודי מופלא משבט ערב בלתי־נודע והזמינתו לעבודה גם למחרת.
ואז אמרה לו בתמיהה: “מעולם לא ראיתי ערבי נקי וירא־אללה באמת ואמונה כמוך. מאיזו ארץ אתה ומה שם שבטך?”
בהיוודע לה קורותיו קיבלתו כפועל בפרדסה בתנאי שמשכורתו לא תהיה גבוהה משל זרים וילין ברפתה, וכה התנצלה בפניו: “אמנם פועל עברי משתכר יותר, אך אנכי אלמנה והולכת ערירית, והפרדסים הפכו לקבר בעליהם”.
עונת הפרי היתה אז וקורנס ומסמר היו משאת־נפשו של אפרים מעודו. על כן נאות לעבוד רק בשכר פת חרבה.
כתום העונה שכר אמתיים על אמתיים מן הרפת של גברת כצנלסון ורכש פטיש ומשור ומעצד ואיזמל ושופין ותלה שלט בפתח: “נגר”.
בימים ההם גברה מצוקת ישראל בגלות אדום. שערי־נכר ננעלו לפני הסחופים האומללים ומאורך הגלות שחה קומתם. מהם הובלו כצאן לטבחה, ומהם יבש שיברם ואבד סיכוים מצור ישראל. ורק אחד מעיר ושנים ממשפחה פקדו נחלת אבותינו שהיא ארץ חמדה, טובה ורחבה… עלו בעקבותם גם מקצת מן הראשונים לחנות בה עד יעבור זעם על מנת לאחוז מקל נדודים בהזדמנות הראשונה, ככלב שב על קיאו…
בינתים רבתה הבנייה וגדלה המלאכה בארץ־ישראל ולא שאל אדם על מומחיות של בנאי שבידו כף סיידים ושל נגר שתלוי שלט בפתחו…
מקץ שלוש־ארבע שנים שכר אפרים את כל הרפת של גברת כצנלסון. הוא עבד במכשירים חשמליים ועזרו לו ארבע שוליות, אולם נכלם מפניהם שאינו יודע עשיית חשבון בעפרון ונד בלבו: “אם הקדוש ברוך הוא יזמין לי בת־זוג הגונה, אגדל בני בתורה וחכמה…”
אסתר בת מולא־דוד התאלמנה שנה מקץ כלולותיה ואין לה ולד, נסתלקה גם אמה תוך כדי אותה שנה, והיא התאבלה עליהם ימים רבים ומאנה להיות לאיש בפעם השניה.
אפרים חמד אותה בלבו בעודו באיבו, ועתה שאל אותה באיגרת, אם רצונה לעלות ירושלימה. והיא כתבה בעצם ידיה, כי למדה קרוא וכתוב למרות רצון אביה: “נפשי כפרת ירושלים עיר הקודש, היתרחש נס כזה לחטאה כמוני שיכלתי את בעל־נעורי ואת אמי בשנה אחת, בזכות מי תבואני נחמה כזו?…”
כמה טרחות טרח אפרים וכמה דמים הזיל מגופו וממונו להעלות את אסתר והעלה חרס.
גברת כצנלסון עמדה על דעתו וציפתה לברכו: “מזל טוב”, וכשנוכחה שחשך משחור תארו ואין כל אות לנישואין, שאלתו: “מהו המטרידך זה שלושה־ארבעה ירחים לכתת רגליך בין ירושלים ותל־אביב ללא הפוגה, הן כחשת יותר מאז הכרתיך כבדווי. החולה אתה?”
הוא נפנף אגרת של אסתר וענה באנחה: “חוץ מבריאותי בזבזתי עד כה כמאתים לא”י ולשוא!"
“טפשון!”, ענתה אותו ברוך אמהי, “למה הסתרת ממני עד כה? היא תוכל לעלות בנקל כבעלת הון. המצא לי ערבות ארבעת אלפים לא”י ואני אעבור פרדסי על שמה, אמנם בטוחה אני ביושרך, אבל… האינך יודע? כך נוהג העולם־גולם…"
אורו עיני אפרים וסיפר לה בבת־צחוק הבדיחה של “מולא־אבטליון גומל חסדים”, שהיה עונה לדורשיו המפקפקים: “החסד מתחרז עם הפסד…”
ו 🔗
אסתר עלתה לארץ, וכעבור זמן מה נישאה לאפרים. גברת כצנלסון היתה השושבינה הראשונה וששה עליהם כעל בניה. היא קיבלה פני אורחים ולחשה מתוך דמעות: “יידישע קינדער, יידישע קינדער”. היא השכירה להם יציע בדירתה ומקץ שנה, בהוולד להם בנם בכורם ראובן, מכרה להם את הבית, בחסלה את נכסיה כדי לעלות ירושלימה ולשכב בהר־הזיתים.
אסתר החזיקה טובה לאפרים, שרק בזכותו היא נמצאת בארץ־ישראל. היא האמינה שנשמתו היא מניצוץ הקדושה, גלגול של צדיק שבא לתקן פגם ביסורי יתמותו וביגיע כפים אשר אליו שאף בכל רמ"ח אבריו בעודנו באיבו, שנאמר: “יגיע כפיך כי תאכל, אשריך וטוב לך…”
היא בכתה כשגילה לה את נדרו, לגדל בניו בתורה, בזכרה את המלקות שאביה ז"ל הלקה אותו ימים מספר לפני מותו.
– – – רגליו היו בסד ושני נערים הידקוהו באכזריות עדי נקרעו גלדי שוקיו. הוא נאבק עמם וניתק מיתריו כשמשון. אביה יצא מכליו והפליא מכתו שבעתים.
היא התחלחלה לזעקותיו קורעות־הלב ופיללה חרש: “רבון העולמים, שבור את המקל!” אך זה לא היה מקל, כי אם זמורת רימון גמישה, והיא שרקה על גופו כשוט, מרוב צער צעקה: “רחמנות, אמא, הוא ימות, אולי אינו יכול ללמוד…”
אמה, מנוחתה עדן, חרדה אליה, אימצתה אל לבה ולחשה לה: “החרישי, בתי, עתה יטוש אבא אליך, ומי יכול לרצותו בשעת כעסו?”
לאביה היו אזנים חדות וחדל מהכות את אפרים, אולם היא לא יכלה להבליג על בכיה. זה היה בין־השמשות. הילדים השתחררו וזינקו מן ה“כותאב” כזרם מים אדירים, אך אפרים היה מוטל תחתיו, גופו מחוץ, רגליו שותתות דם, ופניו חפויים… נגזרו דמעותיה אין־הפוגות לעלבונו עד שוב אביה מתפילת ערבית…
אמה ליטפה את ראשה ושרה לה חרש, פן תעיר חמת בעלה בגעייתה. אך הוא שב מגרר רגליו הצולעות, ראשו שח לעפר, חולה שבעתים ומתפתל דומם ביסוריו…
אמה עזבה אותה וטיפלה בו. הפצירה בו באפרים לאכול: “אסור לישון על לב ריק, חשוב, אפרים, שאביך, מנוחתו עדן, יסרך, הן תורה היתה משאת נפשו, מולא (המלמד) דורש טובתך ומוכיחך כבן…”
“אלמלא הייתי יתום”, קרא אפרים, “לא רמסוני כתולעת…” אבל התנחם להפצרותיה, וכשהרעב הציק לו מאד, עילא כוס תה מהול בדמעות ועלה על יצועו באנחת אין־אונים.
“לבי נוקפני, אם־אסתר”, התוודה אביה, בחשבו שגם אסתר נרדמה. “לא התכוונתי לפגוע בו כל־כך… אני נחנק מדמעות לדבריו: ‘אלמלא הייתי יתום’… אסתר נושמת בכבדות, ראי מה לה…”
אותה שעה חשה אסתר, שגם עליה נגזרה היתמות ולא נרגעה כל הלילה. שנתה נטרפה עליה והיא בכתה גם בחלומה. למחרת הכביד חוליו על אביה וזכר את אפרים לתת לו ארוחתו ואמה הטילה את התפקיד עליה. היא טיגנה חביתה שמנה ואמרה לו: “אפרים, הלא טוב ללמוד משאוב מים וחטוב עצים, מה מאושרה הייתי לוא חפץ אבא ללמד אותי. תן לבך לתורה כאשר נתת לתיקון הקילון ותראה שתיטיב לדעת מכל הילדים”.
הוא געה בבכי וענה: “אני רוצה ללמוד, אם אביך לא יאמין לעלילות הילדים העשירים עלי ולא יכה אותי כל־כך…” ומאז הוא שקד בתורה ואביה אמר: "ניכר באפרים שינוי רב לטובה, הדא הוא דכתיב: יסר בנך כי יש תקווה.
לא ארכו הימים ונסתלק האב. – – –
אפרים קרא הרהורי אשתו וזכר גם הוא את השעה אשר בה הביאה לו את ארוחתו והסבה את לבו לתורה… ואמר בקול נוגה: “גם אני רציתי ללמוד, אסתר, אך מן השמים גזרו עלי שלא אבוא בסוד ה'…”
הוא אהב את רעיתו כנפשו ודבריה היו לו כחוק. יש והתמלא לבו הודיה ופרש כפיו כלפי מרום: “רבון העולמים, מה אני כי הבאתני עד הלום בארץ קדשך ונתת בחיקי צדקנית וחכמה כאסתר בת מולא־דוד המלמד, מנוחתו עדן, תחי עמי מאה ועשרים שנה, חיי אושר ורווחה. ברוך אתה וברוך שמך הודו לה' כי טוב, כי לעולם חסדו…”
צאצאיהם היו נאים, בריאים וחרוצים וטופחו כילדי־אהבה. הם לא שמעו מעולם חילוקי דעות, או דברי אי־כבוד בין הוריהם. בכל היה מוסכם בחילופי מלים ספורות, כל אחד התאמץ לרדת לסוף דעתו של השני.
הם בנו בית בישראל.
-
בשבת שחלה בו הפטירה קוראים משניות, קדיש וברכת הנהנין… ↩
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.