א.    🔗

מולא־אליה המוכתר וחותנו מולא־דויד הדיין גזרו צום ועצרה לשמע המלחמה בירושלים. הדיין ערך תחנונה אשר בראשי־תיבותיה הצטרפה תפילת־רזין זו: “אנא, אל רחום וחנון: חוס על משיח בן יוסף עבדך ופדה נפשו ונפש גבורי־ישראל מיד כל הרשעים”, וקבע לאומרה ב“שמע קולנו”.

קהילת ד., שריד סרווסטן, לאר, דרב וג’ארום, חרדה פן תהיה אחריתה ח"ו כשל קודמותיה, על כן ענתה למנאצים, צוררי־ישראל: “אנו איראנים, בני דת משה”. אך כאשר הפריזו ‘רוזנאמות’ (עתונים) על אכזריות הציונים, ההורגים במוסלמים, ואיימו בחירוק שיניים: “אני נשחטכם ככבשים, ג’ודים' ארורים!” – ותוך כדי כך העלילו עליהם ורדפום עד שלא יכלו להוציא ראשם החוצה – נטשו מרכולתם ונמלטו לביתם כל עוד נפשם בם.

ירושלים היתה משא נפשו של מולא־אליה בעודו באיבו, מאז סטר חוסיין היחפן על פני אביו באמצע הרחוב על לא דבר וירק בזקנו: “ארור אתה, ג’וד טמא!”, ושירך דרכו הלאה. זה היה בחג החירות. הוריו היו עדויים פאר והוא, בן בכורם, לבוש חליפת מלח שהביאו לו משיראז ונעלי־עור לבנות ברגליו, זרועותיו חובקות צוארי אביו שהצמיד שפתיו לעיניו מדי־פעם ואימצו אל לבו ולפתע: תך! ואח! אביו השמיטו ומחה את הדם שזינק מאפו ונכנס הביתה דומם.

מאז, מדי מצותו גם הוא כוס התרעלה של חרפה ואזלת־יד, חזרו וניעורו פני אביו העלובים ושחצנותו של אותו ערל־לב שצרה עינו ביהודי, המהלך זקוף־קומה בחגו ומשתעשע בילדו, אך הפדות היתה ממנו והלאה, בילדותו משא נפשו היה כהזיה ואחר כך – כגעגועים לנצנוצי־כוכבים רחוקים, כי טרם ימלאו לו חמש־עשרה השיאוהו אשה. כמו חשו לקצם הקרוב, ובאותה השנה הסתלקו שניהם בדמי ימיהם. אביו הרחיק לכפר מרכולתו לגבות חוב ולמחרת בא אחמד־חן עם חפיסת שטרות מגואלות בדם וארנק מרוקן ובישר: “מולא־פינחס נפל בלילה מהגג, אללה ירחמו; כנראה, היה מבוסם קצת”. “הוא רצחו!”, יבבה הורתו בהתגודדה בפניה. "האומלל התנבא לפני לכתו, הוא אמר: לבי נוקפני, אחמד־חן פלט פעם: “הישמר לנפשך, מולא־פינחס, פן יתנקשו בך בעלי־החובות”. היא מררה בבכי ונפשה פרחה מקץ שלושה ירחים.

מולא־אליה, עודנו מתלבט ביתמותו, נולד לו פינחס בכורו, אחריו אמנון, שאול, דבורה, ומיום ליום שקע יותר ביון המציאות וכיסופיו נתכסו אפר. נכון לומר: ברמץ, כי במעמקי־נפשו לחשו גחלים עמומות ובשורת ירושלים היתה כסופה גורפת והגחלת התלקחה ללהבה. היה מצפה ל“רוזנאמות” בכליון עינים. חוטפם וסוקר במדור ‘חדשות מפלשתינה’ בידים רועדות, זורקם ומתהלך כסהרורי ‘לחדשות אחרונות’. אבל כאשר קרא: “הציונים הקימו מלוכה בתל־אביב”, שוב לא שם לב ללגלוג השכנים: “מלכות יהודים תתקיים שבעה ימים, או שבעה שבועות”. הוא רץ אל חותנו, הדיין מולא־דויד, פרש לעיניו את ה’רוזנאמה' ואמר: “אבא, הגיע הזמן להיטהר מטומאת הגלות!”

“מה יהיה על כל העדה?!”, חרד הדיין. – “אבא, אחרינו לא תישאר פרסת יהודי כאן! יש סוכנות ציונית בטהרן. ארעיש עליהם שמים וארץ שיעלו את כולנו!”

קרנו פני־הדיין ועיניו זלגו דמעות. הירחיף את יד ימינו על ראש חתנו וברכו ברכת־כהנים והוסיף: לך בני, השם ישלח מלאכו לפניך!"

הוא נסע לכפר מרכולתו, חיסל את כל המלאי בשלושה ימים וגבה מקצת חובותיו מחסידי־אומות שברכוהו עם פרעון חובם: “אחלי שהפעם תבנו בית־אל־מוקדס” (ירושלים) מולדתכם בניין עדי עד!", ונשותיהן מחו עינן ואמרו: “מי ימלא מקומך בכפר, מולא־אליה? הן התגרים שלנו עינם רק לבצעם”. “ולי כה קשה הפרידה מידידות רבת־שנים עם אצילי־נפש כמוכם, שבצלכם חסיתי ולחמכם אכלתי”, ענה מולא־אליה בקול חנוק מדמעה. “אך לב אנוש מפרפר בין שבעה בתרים ולא יירגע אלא בעפר”.

הוא מנה את צרור כספו ונותרו בידו רק כשמינית, או עשירית מהונו שהלך לטמיון בחיסול הנכסים ובחובות שלא פרעו לו. נשק ראשי־אצבעותיו ושפתיו דובבו: “ברוך השם! הודו לה' כי טוב! בכל זאת איני זקוק לעזרת הסוכנות להוצאות הדרך וגם למחיית בני־ביתי לזמן־מה בירושלים עיר הקודש תובב”א, והלא כך כתוב בתורתנו הקדושה: “לא במסכנות תאכל בה לחם”. “עתה לא נותר לנו אלא הבית הארור הזה”, אמר ליוכבד רעיתו, אשר חיסלה את כלי ביתם בהצלחה, כי הנכריות עטו על כלי־חמדה של פסח, מורשת דורות, ספוגי געגועים ותקוות, בהרגישן שידיה מרטטות בהושיטה להן ועיניה עששו מבכי בהוציאה אותם מבית גנזיהם. השכים לארמון המושל וברכו בקידה: “בוקר טוב, אדוני המושל: יש לי ענין פרטי להוד מעלתך שנוגע לשלום כל העיירה – על כן השכמתי להטרידך, ואני תקוה שאזכה לסליחתך”. “אני סומך על תבונתך, מולא־אליה שאינך שוגה, כדרכך בכל עת”. “אדוני המושל, לא נעלם מהוד מעלתך שכל יהודיך משנסים מתניהם לעלות לארץ אבותיהם, אם כי קשורה נפשם במולדתם שהיטיבה להם וכלכלתם זה חמישים דור! על כן רצונם להיפרד בשלום משכניהם ולהניח אחריהם ברכה וזכרון טוב. ואם יפקירו את נחלתם וביתם לכל דאלים, יגרמו אנדרלמוסיה ושפיכות־דמים ותוך הזמן יצללו היהודים בתהום הנשיה, אך גאולת הדמים ימשכו לדורי־דורות”. – ומה רצונך ממני?" – “מיד אגיע לענין, אדוני המושל, ראשי־העדה קבעו דעתם למכור את נחלתם ולא להפקיר, ומכיוון שההמון הוא כבד מלראות את הנולד ונוח לו בהפקרות – באתי אל הוד מעלתך שתהיה חלוץ תשלום ותקנה את ביתי ובעקבות מושלה תנהר כל העיירה לזכות במתת נדירה זו”. המושל חייך: – “אמנם חמדתי את חוילתך הנהדרה זה כבר, אך מאין אקח לך כסף?” – הוד מעלתך, אתה תנקוב מחיר כנדבת לבך – והרי לך חתימתי!". “בן־אדם, אין לי פרוטה בכיס, רק כמאה טומן בקופת המדינה, שעלי להכניס לאוצר מחר מחרתיים, ולפי השמועה השקעת שם כארבעת אלפים טומן!” – “יהי מאה טומן, אך דמי שלוש דלתות, ובלבד שאדוני קנה ואני מכרתי ושכנינו יפקדונו לטובה שרכשו בית בגדי־עזים ובשתים־שלוש תרנגולות”.

ב.    🔗

אחרית בית־התפילה בד. היתה כמקדשי־מעט הנטושים בארצות הגולה ועתידים להיגאל ולהצטרף לבית השלישי בקץ הימים. והמעפילים התענו בטהרן ירחים רבים ומררו את חיי המוכתר והדיין: “אתם נביאי־שקר השמתם את נווינו והגליתנו ל’סדום ועמורה' והמיתנו בכפן וחוסר כל – בבדותכם בשורת המשיח בעת שכל היהודים רובצים תחתיהם וצוחקים על פתיותנו”. בשבת האחרונה לעשותם בטהרן, חזר הדיין על בתי־כנסיות ואכסניות ארעיות, שהעולים נחיתים שם וקרא באזניהם, פרק א' של יהושוע ודרש: “מורי ורבותי, שמא אנו משבט ראובני וגדי וחצי שבט המנשה, על כן העירו את לבנו מן השמים לעבור חלוצים לפני אחינו שיעלו כולם, בעזרת השם, ושמא עוונותינו גרמו להימרק ביסורים, כדין רשעים בגיהנום שנים עשר חודש, כדי לזכך את נשמותינו להיות ראויים ‘לחונן עפרה’. והנה זכינו, ברוך השם, לראות עין בעין בקיום ההבטחה: ‘ואשא אתכם על כנפי נשרים ואביא אתכם אלי’. מורי ורבותי, חיזקו ואימצו לבל תוציאו מפיכם, חס וחלילה, דיבת הארץ וקבלו־נא יסורי ארץ־ישראל באהבה, כי כשם שזיכנו גואל ישראל והביאנו עד הלום, כך יזכנו לראות בעינינו קיבוץ כל נידחינו ומשיח צדקנו יושב על כסא דויד בהר ה' בירושלים”. בסיום דרשתו ברכם ברכת כהנים וקרא קדיש בעינים זולגות והוסיף: “יהי ה' אלוהינו עמנו כאשר היה עם אבותינו, אל יעזבנו ואל יטשנו”.

הם לא נגאלו כולם בבת אחת ולא עלו בלב אחד ולא הגיעו למקום אחד, כי שליחי־ציון עטו אליהם וטרפו עליהם את דעתם לבלי הכיר מי מהם ציר נאמן, שלוח מאת בחירי האומה. הם נפוצו על פני כל הארץ, מי בשרון, מי בעמק הירדן ומי בנגב. אנשי אמונה שבהם סמכו על שליחי המשיח, כי תוארם והדרם העידו עליהם שבני־מלכים הם וחסידי עליון, על כן זכו לקבץ נידחי־ישראל, הם נשקו גלימותיהם בדחילו ורחימו ובעינים קורנות מדמעה והביעו כל רחשי לבם בשלוש מלים עבריות השגורות בפיהם: “השם ישמרכם ויחייכם”, וחתמו בידים רועדות על הניירות שלא קראו ולא השיגו את תוכנם.

נכספה נפש מולא־דויד הדיין בירושלים, אבל נאלץ להילוות אל חתנו מולא־אליה ובניו שבחרו במושב ונשלחו לנגב. יוכבד פרצה בבכי לנוכח אימת הצייה, שאין לה סוף ואין אף רותם חרוך לחסות בו, רק חול מסמא עינים. הבתים הקטנים שטרם יבש טיחם כבר מכוסים אבק ככוכבים מדורות עולם, ילדים מספר מתגוללים בחול הקודח, חשופי־שת, ואימותיהם המרושלות אינן מאספות אותם הביתה, בודאי משום שהצריפים תפוסים עד למחנק. היא הציצה אל תוך דירתם, שנים חדרים נמוכים ששטחם פחות מבית־הבישול שהיה לה והם גדושים ארגזים ומזוודות. דמעות חנקוה, אך נשכה את שפתה לעצור זעקתה שהתפרצה לא ברצונה: “רבון העולמים: היכן אשכיב אחת־עשרה נפשות?” – “מה את בוכה כל כך?”, נזף בה מולא־אליה בעלה, “הדימית שבן־גוריון הררי־זהב לו להקים ארמונות מלכים לאלפי רבבות עולים שמרביתם אודים מוצלים מאש וחסרי־כל? עלינו להודות להשם שזכינו להגיע לארצנו הקדושה בריאים ושלימים עם בנינו ורכושנו, שטיחים מספר, מעט כסף ומעט זהב וברכת השם, ויש לאל ידינו להרחיב תחומנו בעזרת השם – אך נמצא מנוח לכף רגלינו”.

“אני לא אחיה עד אז”, בכתה יוכבד, “אין לי כוח עוד!” – “אנו נאריך ימים עד מאה ועשרים שנה, בעזרת השם”, אמר מולא־אליה, בנשקו רגב אדמה, זוהי ארץ חמדה, טובה ורחבה, ברית ותורה, חיים ומזון".

לא יצאו שנתיים ויוכבד זכתה בחדר נוסף, רחב־ידים, וגינה מרהיבת־עין בירקות, פרחים ושתילי־אילנות מלבלבים. פנחס ואמנון הבכירים שעזרו לאבא, התגייסו, ושאול ודבורה מילאו מקומם בהתלהבות ולימדו את לשונם לשיר שירת החלוצים: “אנו נפאר אותך, מולדת”. מולא־אליה נתמנה כמורשה לבני־עדתו, שמרביתם נהרו בעקבותיו וכל תלונותיהם עליו והוא נשא טרחם בדומיה; וחותנו הדיין מולא־דויד, סייע לו בשבתות בדברי־תורה ונחומים לעתיד לבוא. הם ידעו שלא בנקל יתערו בארץ. חז"ל שאמרו כי תורה, ארץ־ישראל ועולם הבא ניקנים ביסורים – דבריהם אמת, אבל הם, כיום הזה, הנם רצוצים מנדודים, וחיי־גלות השפילו קומתם וקיצרו רוחם, משולים הם כדור־המדבר שאבדה תוחלתם כי טרם מצאו מנוח לכף רגלם.

ג.    🔗

יוכבד היתה מרת־נפש ככולם, ביחוד עכשיו שנוסף להריונה ומשק ביתה, לקו שלושת ילדיה בנזלת וחום גבוה. בראשונה – ילד שעשועיה אפרים, שאינו אלא עור ועצמות, ואחריו גם מנשה ואבנר. רופא־עלם שטרם צמחה לו כישות שפמו, היה מבקר את המושב רק ביום חמישי בשבוע, ומירשמיו נשלחים לבאר־שבע למחרת היום. מולא־אליה שב למעונו מדי ערב־שבת, מאז נתמנה למורשה למושב, לאמירת שלום – נישאו לעומתו עיני־יוכבד העששות מבכי ופניה הצפודים כקלף ולשאלתו לשלומה התריסה כלפיו: “הטלתני בישימון ארור זה עם מנין ‘גולגלות שחורות’ (תינוקות) ואתה מודד לך הדרכים השוממות של ירושלים שלך בשביל כפויי־טובה אלה הגומלים לך בקללות על ראש שונאי בניך”. מולא־אליה נדהם. הוא לא שמע מפיה עד כה, בעשרים שנות נישואיהם, מלות גנאי. אצילות נפשה וצניעותה חדשות עמה כיום הראשון לחופתם. הוא מלמל לנפשו: “יגער ה' בך השטן” ונכנס הביתה והנה שלושת עולליו מוטלים על המיטה וגונחים. אמנם הם קידמוהו בעליצות: “אבא, שלום, אבא, אבא!”, ואפרים בן־זקוניו הזדקר לקפוץ אל חיקו, אך נבצר ממנו להרים ראש וצנח תחתיו. הוא מיששם – היו שטופים בזיעה. יוכבד נכנסה בעקבותיו והזהירתו: “למען ה' התרחק מהם פן תידבק. אין לי כוח לטפל גם בך”. “בעזרת ה' שבת־קודש תביא להם רפואה שלימה”, ניחמה מולא־אליה והתכונן לקראת שבת.

בשובו מבית־הכנסת – נרות שבת הגיהו את השולחן הערוך, הרי הדסים ופרחים מגינתם הדיפו ניחוחם ועקרת הבית היתה עדויה מחלצה וצמותיה השחורות קלועות על פדחתה וקצותיהן המציצים בשולי־שביסה מוסיפים חן נעורים לדוק פניה. הילדים קידמוהו ב“שבת שלום” וניסו לרדת מהמיטה, אך הוא ליטפם ונשק אצבעותיהם הזעירות והרגיעם: “במוצאי־שבת יבוא אליהו הנביא וילטף לחייכם לרפואה שלימה וחיים ארוכים, ואז תקומו”. הילדים דגדגו איש את אחיו, צחקו וקפצו על המיטה, ונרדמו. אבנר הקיץ מקץ שעה קלה ואמר: “אבא, אני כבר בריא, אליהו הנביא בא והחליק לי על הפנים”. “בליל־שבת בא המלאך הטוב, בני”, אמר מולא־אליה, “הוא ברככם שתהיו בריאים, ותסבו לשולחן עמנו בשבת הבאה, בעזרת ה'. עכשיו קרא ‘שמע ישראל’ ותישן”. “לא אבא!” התעקש אבנר, “בוא תראה את מצחי”.

יוכבד אישרה את דברו, במדדה את חומו בנשיקה במצחו, גם מנשה ואפרים רגועים בשנתם ואגלי־זיעה מבצבצים במצחם. “אתה רואה”, היא פנתה לאלופה בחיוך אושר “כאילו ברגלך הבאת להם רפואה”. “אבל אני לא פיללתי, יוכבד יקירתי, שתוציאי מפיך דיבת הארץ כה קשה, לכנות את ארץ חמדתנו ‘ישימון ארור’. חלילה! היש בעולמך נידחים ואובדים יותר מיהודי ד. שנטשו קברות קדושיהם ונהרו אליך, כאל חיק אימותם, ‘לחונן עפרה’ ולברכך בייסלח לך. אין אדם נתפס על צערו. נבטח בהשם שהימים הקשים יחלפו חיש, רק נשריש כאן כאילן בתוך כנו – נקים מושבנו למופת שיהיה מבורך מטל השמים ומשמני ארץ, אסמינו יהיו מלאים דגן ותירוש, דירינו הומים מצאן ובקר ובלולינו רבבות עופות. ואשר לריטון המתלוננים – אינם כדאים לתשומת לב. “קללת חינם לא תבוא”. ועוד הבה נלמד קל וחומר ממשה רבנו עליו השלום, שהוציא את דור המדבר מכור־העבדות והוריד להם מן ושליו, וגמולו היה שכמעט סקלוהו באבנים, והדיוט כמוני שגרמתי לעקירתם מבתיהם ולשינוי דרכי־חייהם ואין לאל ידי להקל סבלותם במאומה – הלא חייב אני לשאת בדומיה כל תלונותיהם עד שיערב לחיכם טעם ארץ־ישראל”.

ד.    🔗

שלהי טבת. הלילות ארוכים. עננים שחורים וסחוטים כמטלית מנוגבת מסתירים נצנוצי־כוכבים, שהנפש כה כמהה להם. יוכבד נלפתה על יצועה היוקד ועיניה קרועות אל השמים האפלים. נכמרו רחמיה על שאול בנה שעוד לא הגיע לפרקו וכבר הוא מפרך את גופו כל היום בעבודת השדה והמשק ומוכרח לשמור בלילות־חושך במקום אביו, הטרוד בנסיעות לירושלים ותל־אביב בשביל המושב, ולא נראים פניו כל השבוע, ודבורה וגם ברכה שעדיין לא סיימה לימודיה, נוטות שכמן הרך לעזרת אחיהן.

לפתע פתאום – בום–תך–תרך… התהפך הבית, שברי־לבנים ורסיסי עופרת עפו בשריקה לכל עבר ועשן ואבק מחניקים וצריחות ילדים מחרידות: “אבא! אמא!” – היא התלבטה בחושך בין עריסות ילדיה המכוסות ערימות טיח וגושי־בטון, מגששת ומתגודדת, והנה טפחו אצבעותיה בדם חם ואברים מרוסקים, אבנר, מנשה ואפרים. עוללים בני שלוש, חמש ושבע, ששכבו על מיטה אחת, לא נענו לזעקת אמם, רק דמם טיפטף מהמצע. שאול ששמר בתחום המושב רץ לעזרה לשמע ההתפוצצות. הרוצחים פגעו בו ונקבו גופו ככברה ונמלטו אל מעבר לגבול.

אם־הבנים חבטה גופה לקרקע ומצחה לכותל עד כי עטפה עליה נפשה והתבוססה בדם בניה והועברה ירושלימה כפותה ורתוקה באלונקה, כי אך נעורה רגע קט – התגודדה שוב והזדקרה בצריחה: “בני! בני!”. היא הפילה את עוברה והיתה מוטלת על ערש דוי, אובדת חושים, כארבע ירחים. מולא־אליה היה מתנודד בחוצות ירושלים, אבל וחפוי ראש, חרב עליו עולמו באחת. אבדו כל סיכוייו, רעיתו מפרפרת בין המוות וטירוף־הדעת, שלושת עולליו שלא טעמו טעם חטא ניספו יחד עם שאול תוחלת חייו. לפרקים היה נושא עיניו למרום ושפתיו דובבות: “ריבון העולמים: תינוקותי נתפסו בעוונותי, ושאול, שאול הגיבור וטהור־העיניים כשאול המלך, למה נפל בידי מרצחים? איככה תעשה פלסתר דברות קדשך: ‘כבד את אביך ואת אמך – למען יאריכון ימיך’, הן הוא קיים מצוה זו בכל רמ”ח אבריו מאז התחייב במצוות". היה נכנס לבתי־כנסיות בשעה שאין איש, פותח את ההיכל ומתריס כלפי מעלה: “איה הבטחתך לשרידי־צאן קדושים: 'והוצאתים מן העמים וקיבצתים מן הארצות והביאותים אל אדמתם… בנוה טוב ומרעה שמן… את האובדת אקבץ ואת הנידחת לבב שלם; ‘המוציא לחם מן הארץ’? על מה הפיצותם שוב והחזרתם לרוכלות ומאזני־מרמה ולחזור על פתחי־נדיבים כשכירי־יום ועמלים לתוהו?”

אמנם היתה לו מקצת נחמה מפנחס ואמנון שהשתחררו מן הצבא וקבעו דעתם לא לנטוש את המושב, וכמוהם – גם בני־הדיין, גיסיו ושש שבע משפחות. פנחס אמר: “אבא, גדוד הנס מן המערכה – נדון לכליה!” ודבורה וברכה החרו והחזיקו אחריו: “אבא, אנחנו לא נעזוב את ביתנו עד שתבריא אמא ותשובו”. מולא־דויד הדיין לא מצא פתחון־פה לנחם את בתו וחתנו השכולים ולא מצא דופי באהבתם ויראתם את השם כדי להצדיק עליהם את הדין בברכת ‘דיין אמת’ – על כן גזר על נפשו סיגופי תעניות וטבילות בצוננים, שיגלו לו מן השמים שמץ מסוד נשמתם. באחד לילות הנדודים, באו אליו שאול ואבנר מזוינים כלסטים וידיהם מגואלות וחרבם נוטפת דם. הם נשקו ימינו ואמרו: “סבא, ספר לנו אגדות משיח בן־יוסף”. הוא התחלחל, ניעור משנתו והזדקר על משכבו והציץ בכוכבים, – והנה ראש אשמורה שלישית, ירד, נטל ידיו ופתח בתיקון־חצות, אך דעתו היתה פזורה ולא יכול לכוון לבו, החלום דרש פשרו. הוא עיין בספרי־דרוש על קץ הגלות והאותות העתידים להתרחש לפני בוא הגאולה ומצא שמרביתם התקיימו בעליל או ברמז, וביחוד בלטה הנבואה: ‘אחד מעיר ושנים ממשפחה’. אולם כנראה שיתברך שמו איננו מצרף אלף אלפי־רבבות קדושים וטהורים הי"ד לחיילי משיח בן־יוסף, שעתידים למסור נפשם לפני בוא משיח בן־דויד. שמא הם נתפשו בעוונם שמיאנו לעלות לארץ הקדושה ולקרב גאולת השכינה – על כן נידונו במיתות משונות בארצות הטומאה שיש בהן חיבוט הקבר וגלגולי־מחילות. ומלחמת משיח בן־יוסף נמשכת בארץ ישראל עם ארמילוס הרשע שאינו חומל אפילו על תינוקות של בית רבן. ושאול ואבנר באו לרמוז לו שהם נמנים עם שלושים אלף חיילי משיח בן־יוסף, שעתידים ליפול בעוונותינו, אוי לנו!

נתקררה דעתו של הדיין, במצאו פשר חלומו. שמות נכדיו, שאול ואבנר, מנשה ואפרים, שהם כולם מבני יוסף, היו הוכחה לאמיתות הפתרון. הוא הצמיד את הספרים הקדושים לשפתותיו בדחילו ורחימו, הניחם על הדלפק ויצא לחצר ונשא עיניו למרום והצדיק את הדין בדמעות: “הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט”.

זה היה ירח זיו, ניחוחי ארץ הקדושה החיו רוחו, כרע אפיים ארצה, הצמיד שפתותיו לאבני־הקודש של ירושלים והרווה אותן דמעות הודיה שזכה לדרוך על אדמת־הקודש שנביאים ונעים זמירות ישראל שפכו נפשם בחיקה.

נכנס, התפלש באפר ועורר קינות עד עלות השחר וקיבל על נפשו, בלי נדר, לצום בה"ב (שני, חמישי, שני) כל ימי־חלדו כדי לסייע את מידת הרחמים להתגבר על מידת הדין ולפדות את חיי־משיח בן יוסף וחייליו ולגאול את הכותל המערבי ומכון קדשו מיד עשיו וישמעאל.

למחרת גילה את חלומו ופשרו ליוכבד בתו ולחתנו מולא־אליה וניחמם: “אשריכם בני שזכיתם שארבעת צאצאיכם נכנסו להיכל המשיח במחיצת הגיבורים שהקריבו נפשם למען גאולת השכינה וכנסת ישראל”. והוסיף בדמעה: “בני השכולים, הצדיקו את הדין וקבלו תנחומים”.