א. יסורי־הארץ 🔗
שלוש מעלות טובות מנו לו למולא־ראובן: ענוותן, סבלן ושמח בחלקו. אך ליצני־הדור ליגלגו עליו: מידותיו נובעות מכסת הכתפים, ענוותן, משום ששחוח מעומס, סבלן – נשמתו בגופו, ושמח בחלקו כי עיניו תקועות בעפר, מנת חלקו בסופו…
הוא עלה לירושלים לפני יובל שנים, בטרם מלאו לו עשרים, למרות תוכחות קרוביו: “הן תלמידי־חכמים ויראי־שמים שמתפלשים באפר לילה לילה על חורבן בית־המקדש אינם מכניסים בראשם טירוף זה, והגבירים אשר יש לאל ידם לנחול בכספם כל טוב העולם בזה והעולם הבא באשר יהיו – שוקטים על שמריהם. ואתה מה, יא כתף, עול ימים שטרם צמחה לו שן בינה ושרה אשתך עודנה ילדונת ואינה מבחינה בין ימינה לשמאלה, מה לך כי תשא נפשך לאשר לא חלם איש?!”
הוא ענה חרש: “אסור לקטרג על עם ה' ולהוציא דיבתם רעה. אבל לעניות דעתי הללו חסים על כבודם והללו – על ממונם. אך לכתף הדיוט כמוני, טוב לשאת על גבי נטל כל העולם בחוצות ירושלים, נפשי כפרתה, מאשר בעיר שושנים זו שרק חוחיה ננעצים בבשר היהודי…”
הוא לא הרהר אחרי ירושלים עיר־הקודש, אשר בה לא הקדימו ב“שלום עליכם” ולא הלינו בצל קורתו; בוודאי טרם נמרקו עוונותיו – והשוכן בציון הטיח עיני־רואיו לנסותו, אם לא יבעט ביסורי־ארץ־ישראל, חס וחלילה.
הוא סיקל גבעה קטנה, סמוך למחנה יהודה, ללינת לילה והציע אחד השטיחים הנהדרים שהעלה עמו ונשם עמוקות את האוויר המבושם של ירח סיון והודה: “ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו! שרה, ההרגשת לטיפת משב רוחני כזה בארצות הטומאה? שאי עיניך למרום, רק כוכבי־ירושלים עיר הקודש מזהירים בנגוהות טוהר בשמים תכולים עמוקים אלה…”
שרה החרישה, היא היתה מרת נפש ועיניה דמעו בגעגועים על הוריה ומולדתה ולבה פג מפחד מהשממה הזוממת באופל והיתה עייפה עד מוות מהפלגה ממושכת בים וטלטולי־דרכים, ושמורותיה נעצמו מאליהן ונרדמה.
מולא־ראובן התהלך אנה ואנה, שפתיו דובבות הודיה לבורא יתברך שזיכהו לחונן עפר קדשו ולחסות בצל כנפי־השכינה. ללבו המה להרים וגבעות אלה שבזמן המקדש היו גני־חמד ואילנות זבי־דבש ומלכים ונביאים התהלכו ביניהם ותינוקות של בית־רבן, צחים מחלב, השתעשעו בצילם והגו בלשון הקודש…
הוא גהר, הצמיד שפתותיו אל האבנים הצוננות והרון דמעות… פתאום הזדעזע מרחש צעדים ושב אל שרה והציץ בפניה הילדותיים־נאים וערג להחתימם בשפתיו השוקקות, נשיקת תודה שנטשה כל מחמדיה והלכה אחריו אל ארץ לא נודעת. כרע אט לידה לשומרה, כאם על ילדה החולה והגה מחשבות־מחר למצוא צל קורה לראשה, אם ירצה השם.
לפתע געשה האדמה תחתיו והועף הלאה עם יללות מחרידות של שרה, בפקחו עיניים מנומנמות ראה את בעל הצל הנושא את השטיח ומתרחק חיש. הוא התעודד ורדף אחרי הגנב, אך נרתע באנקת חרדה לאיבחת הפגיון שבקע כותנתו ושרט חזהו בליווי חירוף, מסתנן בין שיניים חורקות: “בוקטולק יא כלב!”
הוא שב אל שרה והרגיעה: “אל תצטערי, יונתי ה' נתן ה' לקח. אמנם אנחנו בירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה, אבל עוד אנו בגלות ישמעאל, אוי לנו!”
הוא הציע תחתיה השטיח הנותר וכיסה בשמיכה ואמר: “נומי רעייתי, הנה איילת השחר מפציעה בפאת קדים, אני לא אישן עוד ומחר נשכור דירה בעזרת ה'”.
הוא הנעים את שנתה בתיקון־חצות וזמירות־שחר שידע על פה. משבי־הרים ליטפו את פניו, כיד אם רחמניה, מחו עלבונו והרגיעו נפשו בניחוחי־סיון, אלה לא היו משבי־רוח סתם כאלה שבגלות, להבדיל בין טמא לטהור, אלא פעמי־שכינה, המוחה דמעות רחל ומנחמתה: “קרוב יום גאולתך ושבו בנים לגבולם…”
למחרת, מכר כל אשר לו בעד מאה אמות מרובעות טרשים ב“שכונת הפחים” בין אחיו שומעי־לשונו והקים במו־ידיו ביקתת פחי־נפט ותיבות.
מקץ שלושה־ארבעה שבועות הרכיב כיסתו על גבו ונשא בידו קרס הכתפים – ולבו סמוך ובטוח שמי אשר הנחנו למעון קדשו לא יתננו לקלסה לפני קרוביו שהפצירו בו באגרות תכופות: “למען ה' הוצא הטירוף מראשך ושוב – בטרם אחרת. חמול על שרה המסכנה אשר עוד לא טעמה טעם החיים…”
הוא התלבט בעינויי־נכר ואילמות כשלוש שנים, כי לא שמע לשון זולת זו של אמו־הורתו ומלים בודדות בלשון־הקודש ששינן לו ערב עלייתו. אך באותו זמן לא נזדקקו לעברית אלא יחידי־סגולה, ובני־הנעורים – בשעת טיולים.
הוא שוטט בחוצות ירושלים, טפח על כיסתו והכריז: “עטל! סבל!”. בימים שהצלחה האירה לו פנים, הריק חפתו בכף שרה רעייתו ואמר בצהלה: “זהו זכות ירושלים עיר הקודש, נפשי כפרתה”; וימים ששב בידיים ריקות, – ענה לשרה בשפה רפה: “עליכם שלום”, ומיד חפף ראשו ומרק זקנו ומלמל: “למנצח על הגיתית לבני־קורח מזמור”.
שרה הסמיקה בשאלתה: “שמא תצנן לבך בכוס שרבט (מים מתוקים), הן אש גיהנום בירושלים, תישרף לשוני, ואתה כה עייף”.
הוא הצביע על דמדומי־חמה ואץ לבית־התפילה. בשובו מתפילת ערבית קידם את פני אשתו ב“ערבא טבא” להפיס דעתה והוסיף: “שרה, הבה נודה לה' על חסדו ואמיתו שהביאנו עד הלום, מה אנו ומה צדקותינו שזכינו לדרוך על אדמת הקודש!”
“גם ערלים וטמאים חיים כאן ולהם כל טוב העולם”, רטנה שרה.
“זה בעוונותינו הרבים, אוי לנו!”, נאנח מולא־ראובן וחבט על מצחו, “והוא רחום יכפר עוון”.
באחד הימים שב הביתה בעצם היום בפנים קורנים ובשורה בפיו: “אמרתי לך: ירושלים נפשי כפרתה, לא תכזב”, הנה נתקבלתי לסבל קבוע במחסני אחים שפירא ויש לי שעתיים מנוחה בצהריים כיום שבת, ברוך הוא וברוך שמו, ישתבח שמו!…"
שמחת מולא־ראובן לא ארכה, אחים שפירא נעלו מחסניהם המרוקנים וירדו מצרימה, כמרבית התגרים היהודים. חוצות ירושלים מלאו גייסות ו“מכונות שדים” שלא נראו כמותם מששת ימי־בראשית, רכבי ברזל שאינם רתומים לשום בעלי־חיים, גחו מאי־שם, בראשונה בודדות כמתגנבות ולבסוף המונות המונות, החרידו חומות הבתים בנחרתן ותקיעתן ורמסו את ההולכים לתומם וחלפו כבזק על רסק עצמות ודם…
מולא־ראובן נכלא כמרגל, מחוסר תעודת עלייה. וכאשר הוכיח כנותו מקץ ירחים רבים גוייס לאנגריה, כיוון שלא הוכשר לרצח. הוא ניזון בקומץ תורמוסים שלא פגה מרירותם גם אחרי שבע שליקות, בשובו מעמל יומו, שבור ורצוץ ורעב ככלב, כי החיילים בעצמם הפכו שבעה בחררה אחת גם אחרי שללם את כל אסמי היהודים והמתעמנים.
שרה התכווצה תחתיה כצרור עצמות, עוטה בלואים. פניה כקלף מהוה ועלעה דמעותיה על נעוריה כי כלו ללא חמדה וכבר חדל להיות לה אורח כנשים בטרם מלאו לה עשרים.
מולא־ראובן בירך “על המחיה” שאף קיטור ה“קליון” מעשבי־הרים שאספם בעצם ידיו והודה לבורא על חסדיו וכיהה ברעייתו: “שרה, את מעירה המקטרג, בלי פתחון פה. בעצבונך ותלונתך, כפויית־טובה. האם הרבה חיילים זוכים ללון במעונם – אלמלא עמדה לנו זכות ירושלים תובב”א? או קל בעינייך חבלו של משיח? הלוא אין כל ספק שזוהי מלחמת גוג ומגוג!"
“משיח יבוא אל מתים?!”, התריסה כלפיו שרה.
“אנו נזכה להקביל פניו, בעזרת השי”ת – כשנצורף בכור התשובה והמעשים הטובים".
“איני יודעת חטאי ופשעי”, הפגינה שרה בדמעות, “שכל־כך מכביד עלי את אכפו לגווע בעיר נכריה בחוסר כל, הרחק מכל מחמדי נפשי, ערירית!”
“דעת נשים קלה”, מילמל מולא־ראובן, “אמרתי לך זה חבלו של משיח ומסוף העולם עד סופו נישפט באש. אם זה היה כה נוח – לא היו אומרים התנאים הקדושים, עולא, רבא ורבי יוחנן, זכותם תגן עלינו אמן, לא היו אומרים: “ייתי ולא אחמיניה” כלומר יבוא ולא אראנו. כלום התנאים הקדושים לא נכספה נפשם לראות את משיח ה'? אלא חששו פן תתבלע עליהם דעתם, חס וחלילה מרוב היסורים…”
ב. חבי כמעט רגע 🔗
כשנתיים יגע מולא־ראובן ללא מנוחה, רעב, עלוב וקודר גם במעונו עד שנפל למשכב. קיק וחוקן, הסגולות הבדוקות לרופא הטורקי לא העלו ארוכתו ומדי עלות חומו לשלושים ותשעה וקווים מספר, שוחרר לשנים שלושה ימים…
שרה שכחה כל תרעומותיה ואזרה את שארית כוחה לחלץ את בעל נעוריה ממוות. המשען היחיד שנותר לה בעולם. תחנוניה ודמעותיה, נמאסו על הרופא הטורקי ופלט: “הוא בריא בכל אבריו, אך רעב ועייף, אם יש לאל ידך לשחררו ולהשביעו לחם – לא ימות…?”
מולא־ראובן שלף “פאון” (ליש"ט) זהב מתוך אפודתו, שרידי־חסכונו מעודו, אשר טמנם לשם בניין בית בירושלים ושלחו בידה שי לח’רבי־חלקיהו בעל הקבלה, אשר היה לו כאורים ותומים, מאז עלייתו ירושלימה, לשאול בעצתו.
ח’רבי־חלקיהו טבל והתענה למחרת וכתב שמות וענדו לצווארו בעצם ידו וייעצו לעקור מירושלים…
“טוב מותי בירושלים עיר הקודש מכל חיי־עולם!”, קרא מולא־ראובן בהתרגשות “טוב בה פת במלח מכל מעדני־עולם, נפשי תפרח בצאתי מרושלים…”
“אל נא, מולא־ראובן”, הרגיעו ח’רבי־חלקיהו, “דוד המלך עליו השלום, זכותו תגן עליכם ועלינו אמן, פיזם בתהילים: “לא אמות כי אחייה ואספר מעשי־יה”, והוא גלה מירושלים בשעת סכנה מפני אבשלום. כבודו, ברוך השם, בעל תורה ויודע כי פיקוח נפש דוחה שבת, ועת לעשות לה' – הפרו תורתך. אני מכיר את כבודו שצנוע ומסתפק בפת במלח כמוסר חז”ל, אך איה עתה פת? הן בעוונות גוועים בראשי־חוצות אנשים, נשים וטף נפוחי־כפן".
“אנה אנדוד, ח’רבי־חלקיהו? היכן אמצא אווירה קדושה כמו מקדש מלך עיר מלוכה?”
“קדושת ירושלים מתפשטת על כל ארץ־ישראל. כבודו ירד לישועת־יעקב אשר יסדוה בני־ירושלים, שלומי־אמוני־ישראל, השם ישמרם ויצילם מכל רע, פרדסיהם וכרמיהם עתה מגן וסיתרה לבחורי ישראל שממאנים להקריב נפשם למולך ומקיימים בעצמם: חבי כמעט רגע, עד יעבור זעם”.
ג. אורות וצללים 🔗
רבי ברל ורבי בנימין חזרו על החנויות והבתים ל“קמחא דפסחא” ובפגשם זוג יהודים צפודי־עור באים, רכובים על גמלים, – קידמום בשלום עליכם ורבי ברל הוסיף: “אחי, מאין אתם?”.
שרה הסמיקה להדרת פניהם ותמהה לענוות רוחם שמקדימים שלום עליכם לדלים כמותם והשפילה עיניה, אך מולא־ראובן ענה: "עליכם שלום וברכה, מורי ורבותי, השם ישמורכם ויחונכם! אני מירושלים עיר הקודש. חולה מכבר, לא על כבודכם, וייעצו לי: “אוויר המושבה יואיל לבריאותי”.
“היש לכם כאן קרובים?” שאל רבי ברל.
“קרוב ה' לכל קוראיו”, ענה מולא־ראובן.
רבי ברל התלחש עם רבי בנימין והוסיף כלפי האורחים: “אם רצונכם בכך – לינו הלילה בהכנסת אורחים”.
ממחרת היום, כתום תפילת שחרית, שב רבי ברל בלווית רופא וניחמם: “אתם אינכם חולים ובאוויר הפרדסים תחלימו בעזרת ה'”, והעבירם אל הביקתה שבפרדסו וסיפק מזונם באשר נמצא ועודדם: “כאן לא יאונה לכם כל רע ושומרים יזהירוכם בצלצול פעמון בעת סכנה, ואז עליכם להסתתר בסבך…”
“ה' שומר ישראל”, אמר מולא־ראובן בעיניים דומעות, וחטף יד ימינו של רבי ברל והצמידה את שפתיו היוקדות.
הוא שב לאיתנו תוך ימים מספר והחל לטמון תפוזים באושים כאשר עשה לפגרי־חללים בשדות הקרב. בראשונה חיטא סביב בית־האריזה והמחסנים. קמעה קמעה – כל הפרדס והחל להתעניין בעבודות עונתיות. היה מיצר על אילנות־הוד שנודף מהם בושם ארץ הקדושה וחלו כמותו בחבלו של משיח…
“חבל על טרחת כבודו”, אמר רבי ברל, “כרבות תנובתם – תכבד היגיעה לקברם”.
“בלי פתחון־פה, רבי ברל, בעזרת ה' כעת חיה יברכו עליהם חיילי־מלך המשיח, “שהחיינו, ובורא פרי העץ”; הן כבודו שומע עד פעמיהם ההולך ומת…” אותה שעה הפסיקתו שריקת כדור מקלע מעל לראשם והתפוצצות מחרידה לא הרחק מעמדם.
באחת השבתות השכים מולא־ראובן עם האשמורה השלישית, התהלך בין האילנות המלבלבים מדיפים ריח־ניחוח והשתפך בשיר: “ידי נפש, אב הרחמן, משוך עבדך אל רצונך, ירוץ עבדך כמו אייל, ישתחווה מול הדרך…”
הוא היה כה נרגש שעיניו זלגו בלי משים ונפשו התרפקה על אב הרחמן. אם כי אסור לבכות בשבת קודש. הוא מחה עיניו במים צוננים, נכנס אל הבקתה והסתכל בפני שרה הענוגים לנוגה הירח – והנה מלאו, שבח והודיה לבורא יתברך, ושושנים חכליליות פורחות בלחייה כימי־כלולותיה, תפוזים אשר היו מזונה העיקרי השיבו לה עדנתה וחשה תנועות חיים במעיה…
היא פקחה עיניה, חייכה והסמיקה למבטו והתעטפה בשמיכה. הוא ליטף פניה בידיו הצוננות ואמר: “שרה, נפשי יוצאת לתפילה בציבור”.
“שוב אתה רוצה להסתכן!”, חרדה עליו פן ייתפס כעריק: “אסור לנסות את ה', נפשי כפרתו, מלוא כל העולם כבודו ושומע תפילת כל פה. האם אנו קיווינו שתחינתנו תגיע לפני כסא כבודו ויכניסנו לגן־עדן זה ויפקדנו בפרי־בטן – בעת שניתכת עברתו, כביכול, על עיר קדשו?…”
“רבה מעלת תפילה של ציבור ואינה דומה לתפילת יחיד”, סתרה מולא־ראובן. “שלוחי־מצוה אינם ניזוקים”.
היא עדתה מחלצת קטיפה ארגוונית שנותרה לה מימי־כלולותיה, אם כי צרה עתה קצת לכרסה התופחת, ונלוותה אליו באי־רצון, בחששה להישאר יחידה בפרדס.
מולא־ראובן השתחווה מלוא־קומתו ארצה לעבר בית־התפילה ושפתיו דובבות ברדת קודש: “מה טובו אוהליך יעקב…” הוא התעטף בטליתו על ראשו ועיניו ושפך נפשו בגיל ורעדה: “יהא רעותך עם עמך לעולם…” – אבל נטרפה תפילתו לאיוושת הקהל שהפכה לגעש מחריד, כסערת פתע ביער: הוצר בית־התפילה בגייסות שנערכו לפרוץ אל בין המתפללים. אך רבי ברל ורבי בנימין יצאו לקראתם וחרצו: “אנו מתפללים והחוק אינו מרשה לכם להיכנס ולהפריענו מעבודת הבורא. כתום התפילה אנו נעזור עמכם לתפוס את העריקים – אם ישנם”.
“כולכם עריקים!” הרעים הקצין הגרמני והסביר טענתם לרעהו הטורקי שלא שמע לשונם, – וניאותו להמתין.
מפלט לא היה, בכל פתח וחלון ניצבו טורי־חיילים ברובים מכודנים. תוך כך נערך השולחן וכובדו הקצינים בכל טוב המושבה, אם כי עיינו הללו את המגישים והחרימום כשלמונים, אך החיילים הרחוקים ממבטם חטפו את המוגש להם על ידי ילדים והרשו להם למשש מדיהם ותחמושתם והסיחו דעתם מתפקידם.
מולא־ראובן צנח מאחד החלונות. קצות אבנטו בידיו ופניו מכורכמים כמתעוות מחולי מעיים ופנה אל בית־הכבוד, עבר הלאה, שרך את דרכו ונעלם.
אחד החיילים הרגיש בו, ספק פליט מבית־התפילה, ספק עובר אורח. קרא אחריו, הזהירו וירה אחת לעצרו. הקצינים הזדקרו לרעם היריה, החיילים הנבוכים פנו כה וכה והקהל הנבהל פרץ מכל הפתחים והחלונות, כעכברים ממלכודת פרוצה ונמלט לכל העברים. יריות סרק דלקום והחרידו את המושבה. לבסוף נתפסו חמישה־שישה נמושות, מי מוג־לב ומי ביש גדא…
שרה תקפו עליה ציריה למראה הצרים ולרעם היריה הראשונה יצאה ולדה מת. נשים צידקניות אפפוה וסעדוה באשר יכלו, אך הקפוה בשאלות: “מי את, מאין את?!” – והיא התמוגגה בדמעות ופיה קפוץ, פן תסכן את רעיה שאולי נמלט אל מעונם…
רבי ברל, ראש הגבאים, עלה לעזרת נשים הכירה ואמר: “יהודיה היא, בשל מה להכביד עליה בשאלות במצבה החמור?!”. הוא שלחה למחרת באלונקה בחשאי לפרדסו וניחמם בבנין ירושלים והעניק להם מעט פירורי לחם, בקבוק חלב וצנצנת דבש לחיזוק עדיכם, – הסתתרו כאן וביטחו בה'".
“עוד לא אבדה תקוותנו” החרה־החזיק אחריו מולא־ראובן וברכו בעיניים זולגות: ה' יתברך יגמול לכם כטוב לבכם ויאמר לצרותינו: די!"
זו היתה פעם אחרונה שרבי ברל הקל עליהם יגונם במאור פניו האבהי ונועם לשונו. בשובו למושבה נתקל בקלגסים הממלאים כל החוות ומעונו היה נעול בחותמת הרשות והוא נעצר ונשר מכריז: כל התושבים יפונו מהמושבה תוך שלושה ימים וכתום המועד – ייאסר כל המתמהמה, כמפיר־חוק המלכות ירום הודה, ורכושו יוחרם לצבא!
רבי ברל נשלח לדמשק עם זקני־המושבה, רתוק בשלשלאות כפושע, ושם הפרידוהו מרעיו ולא זכה לשוב. בכלא מסר נפשו לבוראו, אם מתוך עינויים, או בא קיצו – אם כי טרם מלאו לו ששים.
מולא־ראובן נעל את הביקתה מבחוץ וחלונותיו פרוצים להסוואה, ליתר בטחון חתר בה מערה וקרה במחצלת וערמות תפוזים עבושים־יבשים, ולכל איוושה קלה שכבו שם עצורי־נשימה כמתים באשמנים. הם בחרו במוות, בהיפעם לבותיהם יחדיו מאשר ללכת לשביה.
פעמים מספר בלשוה קלגסים קרועי־מדים ונפוחי־כפן שגרדו בשיניהם קליפות תפוזים ומיששו כה וכה ויצאו מאוכזבים, כי המכונה היתה מפורקת וכל חלקה טובה הוצאה ממנה, אם על ידי הצבא, או הקדימם בעל הבית.
הימים ארכו כנצח, הם לא ייחלו שיצאו חיים מכוכם, כי בילוש החיילים־הצללים, שהיו אומללים מהם שבעתיים ודרכם למולדתם אבד. ניתכו עליהם פגזים כמטר וניקבו את הביקתה ככברה; כמעט הטריפו עליהם את דעתם שריקות הכדורים ורעם ההתפוצצויות מכל העברים, אך הם התעודדו לקרוא: “שמע ישראל” “והוא רחום” “ואלה דרכי מאיר בעל הנס עננו והצילנו…”
מקץ שבועיים־שלושה שכך געש הגהינום והדהדה שעטת פרסות ותמרות אבק עלו השמימה בדהור המון פרשים על אביריהם המבהיקים מטוהר, כעלו מן הרחצה, והם עוטים מדים חדשים ועל ראשם מגבעות קנומות־ירקרקות רחבות־תיתורה, כמוזמנים לכלולות מלכה, הם גחו מכל העברים ושטפו מרחבי־שדמות ומשעולי־כרמים ופרדסים כגלי־נהר עצומים שאין להם סוף…
מולא־ראובן ושרה יצאו מכוכם – והנה בחוצות המושבה המון צוהל גח ממחבואו להקביל פני־הגואלים. הוא פנה אל רעיתו באנחה: “נפשי יוצאת לירושלים, אך לבי נוקפני פן נחשב כפויי־טובה בנטשנו את הפרדס מבלי לגמול דבר תמורת כל חסדיו של רבי ברל, נשמתו עדן: לו ידעתי קברו, – הייתי משתטח עליו ומבקש מחילתו…”
“לעולם לא יעלה בידינו להשיב אחד מני אלף על הטובות שעשה עמנו באותו לילה בלבד שפרפרתי בין החיים והמוות. הוא המנוח ורחל בתו, תיבדל לחיים טובים, לא עצמו עין והוא הטיף לי תנחומים כמו לקרובה, והבהיל אלי רופא פעמיים ולא זזו מערש דווי עד אור השחר, כשהעבירוני הנה באלונקה”.
מיכאל, בנו של רבי ברל עלה ממצרים במדי־קצין, הוא הסביר פנים למולא־ראובן אשר הרצה לפניו בבכי על גמילות חסדים של אביו המנוח עמו “חיי וחיי־אשתי ניתנו לנו שנית מידי ה' ומידיו. הוא היה צדיק יסוד־עולם ושליח מצווה ואנו דלים וריקים משלם חובותינו אפילו שמינית שבשמי־נית”. עיניו זלגו דמעות, וסיים: “ועתה, הגיע הזמן לשוב ירושלימה…”
הלה ידע טיב איש שיחו מפי רחל אחותו – אגב בירורים על־אודות הפרדס, היא מסרה לו: “אבא ז”ל המליץ עליהם פעם: אלה יהודים שדוד המלך שר עליהם: “אשרי תמימי־דרך, ההולכים בתורת ה'.” הם לא טעמו מעץ הדעת ונפשם תמימה וטהורה כנשמת האבות הקדושים…"
מיכאל חייך כלפי מולא־ראובן וענה: “הרגע, חכם ראובן, לנו אין כל דרישות כלפיך, אבא ז”ל כך היתה דרכו עם כל אדם. רק אם רצונך בכך, – הואיל להישאר בפרדס לעזור לרחל לשקמו ואנו נרצף לך את הצריף ונשפצו כדי שיהיה ראוי לדירת אנוש ונשלם לך שכרך כפועל יהודי והרשות בידך לגדל ירקות למאכל ביתך עד שובי בשלום כתום המלחמה".
מולא־ראובן נדהם למשאלה זו אשר כה פעוטה וכה חמורה בשבילו, הוא נזכר באגדה של שחיטת השטן: לעתיד לבוא תופס הקדוש ברוך הוא את השטן לשחטו לעיני כל באי עולם, ולמראהו בוכים הצדיקים והרשעים יחדיו, הללו משום שעלה בידם להתגבר על הר נורא זה, והללו – שכה נואלו, ושעירה חסרת־ממשות זו רדתה בהם והאבידתם מן העולם… הוא נאנח עמוקות, מקץ רגעי־דומיה, ופלט: מי יודע מתי הקץ לאנדרלמוסיה זו…"
“זה קרוב מאוד, חכם ראובן” אמר מיכאל. “חזיתם נשברה ואנו לא נרף מהם עד ניכנס לקושטא ולברלין!”
“בעזרת ה'” סיים מולא־ראובן הבטחת מיכאל, קם ופרש ימינו על ראשו וברכו: “ה' שומרך, מצילך על־יד ימינך. יומם השמש לא יככה וירח־בלילה. ה' ישמור צאתך ובואך מעתה ועד עולם!”
ד. כמוץ ברוח 🔗
בשוב מיכאל מקץ ירחים מספר – מעצורים חדשים עיכבו את עליית מולא־ראובן ירושלימה, שרה היתה שרועה על מטתה, הרופא הזהירה: “אם אוהבת חיים את ורוצה בתינוק, – עליך לשכב כ”ד שעות ביממה". ורחל, בת רבי ברל המנוח, שהיתה מנהלת את הפרדס יחד עמו, התחתנה עם הרב רבי יששכר, ראש ישיבת “אור ישראל” ועלתה עמו ירושלימה, ומיכאל טרם השתחרר כליל והם ביקשוהו להמשיך עבודתו עוד שנים־שלושה חודשים בתוספת שכר…
מולא־ראובן ראה בעליל שזוהי גזירה מן השמים ומי ששיכן שמו בירושלים מואס בו בשל עוונותיו הרבים והדפו ממעון קדשו. הוא פישפש במעשיו והרבה בקול צום וממון ושפך נפשו בתפילתו בלב נשבר.
בחג־החירות שדמה כמעט לחג הראשון בצאת ישראל ממצרים, בשמחת הגאולה ובחוסר כל, הוא קיים מצוות שלוש רגלים בגפו. הטיח ראשו באבני־הכותל המערבי והשתטח על קברי האבות הקדושים בהר הזיתים ועתר לפניהם להגיש תחנוניו לפני מידת־הרחמים וביקש מאת ח’רבי־חלקיהו למצוא תיקון לנפשו.
ח’רבי־חלקיהו ניחמו: "כבודו שוגה מרוב חסידות מסגף לשווא את הגוף שהוא משכן השכינה. כבודו מצא תיקון לנפשו – ברדתו לישועת־יעקב וזהו סוד גדול, זכות גדולה נתגלגלה על ידי כבודו לקרב גאולת השכינה. ביחזקאל נאמר: “ואתם הרי־ישראל ענפכם תתנו ופריכם תשאו לעמי ישראל, כי קרבו לבוא” ועל זה אמר רבי אבא בסנהדרין: “אין לך קץ מגולה מזה”. הנה רואה כבודו כמה גדולת מעלת העבודה באדמת הקודש שאיננה בידינו בישיבת ירושלים, אשר בעוונותינו הרבים היא עדיין בידי עשיו וישמעאל ומצוותו היחידה היא: יישוב הארץ בלבד. אם עדיין מפקפק כבודו, יואיל לעיין בספר ששלח ירמיהו מירושלים אל זקני־הגולה. הוא פתח את ירמיהו וקרא: “בנו בתים ושבו, ונטעו גנות ואכלו את פריין. קחו נשים והולידו בנים ובנות, וקחו לבניכם נשים, ואת בנותיכם תנו לאחרים ותלדנה בנים ובנות, ורבו שם ואל תמעטו…”
“קצרה דעתי מהבין את הקשר שבין מעמדי והפסוקים הקדושים האלה…” אמר מולא־ראובן באנחה.
“כבודו ילמד קל וחומר: גולים שעתידים להיגאל מקץ שבעים שנה – מצווים מפי הגבורה על נטיעת גנים וכו' אנו שזכינו לישב בארץ הקדושה – על אחת כמה וכמה שאם באה לידנו מצווה גדולה כזאת – בל נחמיצנה. והנה הוכחה נוספת לכבודו: תפילת אנשי־מעשה שקבעוה בה”ד להתפלל בשעת הוצאת ספר־תורה לשלום גיבורי־ישראל, ירבו כמותם אלפי־רבבות, שמרווים אדמת הקודש בזיעתם ובדמם הטהור. אוי לנו! לבי לבי עליהם".
סמר בשרו של מולא־ראובן לשמע אנשי־המעשה ודעתם הרחבה וחמד בלבו להצטרף אליהם, להתאבק באפר רגליהם ולשתות בצמא את דבריהם בתוך ירושלים עיר הקודש… אולם לעידוד ח’רבי־חלקיהו טמן כיסופיו במעמקי־לבו עד בוא שעת רצון מאתו יתברך…
שעה ארוכה הוא ישב משמים ומהרהר על עתידו ועתיד צאצאיו בישועת יעקב… לבסוף פצה פיו ושאל: “מי יבטיח לאדם שבניו לא יסטו מדרך הישרה – בהתרועעם עם קלי־עולם, הרבים שם כתבן על פני מים, שמקילים ראשם בכל המצוות, בר־מינן ולא נזהרים אפילו בשמירת שבת קודש ותפילין…”
“חס מכבודו, מולא־ראובן, לגנות את פרחי־ישראל אלה, הרכים והענוגים שנטשו נוה־הורים מלא כל טוב ועלו לארץ הקדושה לקדש שם שמים בעשרה הרוגי מלכות, לכנותם: קלי־עולם! אנו דעתנו קצרה מדונם לכך חובה. אדם יראה לעיניים וה' יראה ללבב. ואשר לצאצאים שיחונך ה' יתברך, כבר הבטיחך שלמה המלך עליו השלום במשלי: פרי צדיק עץ חיים…”
מולא־ראובן הצדיק עליו את הדין וירד למושבה, רק עתה השיג עמקות שמה “ישועת יעקב” שקראו עליה מייסדיה הצדיקים אשר רבי ברל המנוח היה אחד מהם – ואולי הם הם, “אנשי־המעשה”. עתה נרגע ובטח בה', רחום וחנון אינו מקפח שכר שום בריה.
הוא שב ושקד על פרדסו של רבי ברל המנוח, כאשר התמסר לכתפות בחוצות ירושלים עד שנקבל בכבוד במחסני אחים שפירא. כל מעייניו התרכזו בו לשפצו ולעשותו אחד המשובחים ביותר בפרדסי־המושבה.
מיכאל מסר בידו הנהלת הפרדס ואמר: “חכם ראובן, אני סומך עליך כאבא ז”ל בבטחון שלא תוציא מידך דבר שאינו מתוקן. והרי לך פנקס המחאות להוצאות ורחל תשלים – אם יחסרו מזומנים בבנק. והוא הפליג אל מעבר לים להשתלם בתורת הרפואה, ורחל ירדה מירושלים תכופות להנחותו. אולם עם כל התמסרותו – נפשו היתה שסועה בין חלום נעוריו, התאזרחות בציון כדי להרוות צמאונו מהגות פיהם הקדוש של חכמי־ירושלים ואנשי המעשה, ובין תפקידו אשר ח’רבי־חלקיהו העלה לספירת אצילות, המקרבת גאולת השכינה, ועתה נוסף עליהם ערגון חדש שלא ידע עד כה: לרכוש לו נחלה ובית לקיים הפסוקים שביחזקאל וירמיהו, זכותם תגע עלינו אמן.
ה. גידול בנים 🔗
חלפו שנים. שרה התברכה בברכת שדיים ורחם. אלמלי נותרו בחיים – היתה מזכה את בעל נעוריה באב “לשנים־עשר שבטים” כברכת ההורים בליל כלולותיה, אך בעוונות קיטרג השטן – מהם נולדו נפל, מהם כלו בעין הרע ומהם נפגעו ב“טובים ממנו” (שדים) בר־מינן, רק אביהוא ומנחם, נחמה ובלהה עמדה להם זכות הנדרים והנדבות לבר יוחאי הקדוש ורבי מאיר בעל הנס עליהם השלום ושמות של ח’רבי־חלקיהו שלא סרו מכיפתם יומם ולילה והם שמרום מכל הפגעים…
אביהוא נקרא על שם סבו אברהם, כיוון שבכורם מת ברחם ב“שבת המצור” – יעץ ח’רבי־חלקיהו, שהיה סנדקו: לא לנקוב בשמו המפורש ומנחם ונחמה משום שניחמום על אחיהם ואחיותיהם שהלכו לעולמם בדמי ימיהם ובלהה, בת זקוניהם, משום שהתקשתה להיוולד ובילתה את אמה הורתה להיות זבה ודוויה ימים רבים…
מולא־ראובן ושרה הודו לה' על חסדו הגדול שהביאם עד הלום. הם לא שכחו יום היכנסם למושבה מעונים, גלמודים ונפוחי־כפן, והנה ברוך ה' הספיקו להקים להם קורת־גג משלהם וחצרם רחבת הידיים פורחת כגן־עדן ורכשו חלקת אדמה לנטעה בעזרת ה', אך הילדים סטו מאורחות מישרים ופרקו מעליהם מורא שמים – למרות חינוכם בתורה ומצוות. והבנות עברו על לאו מפורש בתורה: “לא יהיה כלי גבר על אשה” ולבשו מכנסיים שחושפים לראווה חמוקי־ירכיהן הצחים־חלקלקים, סרסורי־עבירה, אוי לעיניים שכך רואות!
הם עושים לילות כימים מחוץ לנוויהם, מי בכה ומי בכה ומעמיקים בהלכה, כביכול: איזוהי הדרך הישרה לגאולת ישראל… ויורדים איש לחיי־אחיו בריב ומצה, זה סובר: רק בחרב! וזה: בתפילה, בדורון וגם בחרב, וזו: פדות האנושות – היא היא גאולת ישראל ובלהה, זו השנונה כפילפלת בזה לכולם: “טיפשים! כל הדרכים כשרות – ובלבד שניגאל…”
מולא־ראובן היה אוטם אזניו לריבותיהם וקופץ פיו ובקוצר ידו להשתיקם, – טרק את הדלת והלך לבית־התפילה לשפוך נפשו המתעטפת עליו בצער גידול בנים ולבקש רחמים להשיבם לדרך טובה, ורחל פורשת לבית־הבישול ומוחה דמעותיה שזולגות ללא הפוגה על צער בעלה.
פעם יצא מולא־ראובן מכליו והתריס כלפיהם: “הגידו לי, בנים סוררים, מה השארתם לשמים?!”
אביהוא, שמילא כרסו בתורה והיה חביב ומקובל על אביו יותר מאחיו, ענה בנחת: "זה יבוא בסוף, אבא, חכה. נלמד מהגואל הראשון, משה רבנו, סבלות אחיו במצרים שהיה עד ראיה להם. בנעוריו הדריכו מנוחתו גם בשלוות המדבר, פעייות הצאן וצליל הענבלים שבצוואר הגדיים ופתאום רואה בחזון והנה “הסנה בוער באש והסנה איננו אכל”, זהו סמל דרכו הקשה לגאולת עמו, קוצים באש… הוא מזועזע, לשונו דביקה לחיכו לשליחות חתחתים זו: “מי אני כי אלך אל פרעה וכי אוציא את בני־ישראל ממצרים?” – אהרון גדול ממני ונבון יותר ולשונו שנונה ונופת־צורים כתחת, והוא מקובל על זקני־ישראל; “כבד פה ולשון אנכי”; אך הוא רואה בעליל שאין גואל זולתו, הוא בקי בכל להטי־חרטומים ובטוח באלוהי־האבות שלא יחיתוהו מפניהם “הסנה בוער ואיננו אוכל”. אם כל זאת הוא חרד ומתמהמה: “הן לא יאמינו ולא ישמעו בקולי”. אבל האלהים, כלומר רוח הקודש, סוערת בו ומדריכה מנוחתו: “לך! ואני אהיה עם פיך”. הוא עדיין ממאן וחרד מנטל החזון ויסורי־הגואל: “שלח נא ביד תשלח”. אבל השליחות הנשגבה מלחכת את מוח עצמותיו, כאש בוערת יומם ולילה, ואין מנוס מפניה. וזהו: “ויחר אף ה' במשה…” אך עם צעדו הנועז הראשון בא ה' בעזרו “ביד חזקה ובזרוע נטויה ובאותות ובמופתים… גם בנין בית שני ראשיתו היה מצער, מתי מספר נלהבים עולים מבבל בדרך מדבריות ארוכה הרבה יותר מיציאת מצרים, ובהגיעם לירושלים השרופה – מוקפה שונאים־מתנכלים ולועגים להם: היחיו את האבנים מערימות העפר והמה שרופות? גם אשר הם בונים – אם יעלה שועל ופרץ חומת אבניהם…”
“אבא! הוא רמאי, לבן הארמי, בוחר לו לשון חלקות!”, קפץ מנחם והשתיקו. “הוא אפיקורוס יותר גדול מכולם! אם הוא מאמין במה שכתוב. – מדוע אינו מתפלל אך פעם וקרקפתא בלא תפילין?!”
מולא־ראובן סקר את מנחם רגע ארוך ומלמל: “יגער ה' בך, השטן”. הוא לא מצא פתחון פה מול אביהוא שתורתו־אומנותו, אמנם לא מצא בדבריו אפיקורוסות מפורשת, אך צרמו אזניו בחידושים ואמר: “אני לא ירדתי לסוף דעתך, בני, ורצוני לעיין בהם היטב, התוכל להעלותם על הכתב באותיות רש”י ז“ל?”
ו. חרדה ויעוד 🔗
הוא עלה ירושלימה, כדרכו, בהתעורר בלבו ספקות חמורים. תחב את הגליון בחפתו ביד מרטטת ולבו נוקפו פן יתגלה חס וחלילה שנשמת בנו מסטרא אחרא, בר מינן, בנו בכורו אשר ייחל לו שיגדל על ברכיהם של תלמידי־חכמים ואנשי־מעשה בירושלים עיר הקודש…
ח’רבי־חלקיהו עיין בו שעה ארוכה, ליטפו בחיבה והצמידו לשפתיו כספר קדוש כביכול, ואמר: “הנסתרות לה' אלהינו והנגלות, לפי הכתוב כאן, מתענה כותבו בחבלו של משיח ורבים כיסופיו לגאולה עד שאין דעתו פנויה להעמיק בפרדס (פשט, רמז, דרש, סוד) של תורה אלא בפשט בלבד…”
“האם כנסת ישראל אינה מתפתלת במכאוביה כמותו?”, תמה מולא־ראובן, “או מעטים כיסופי אבלי־ציון, חכמים ואנשי־מעשה לגאולה, משל כותב חידושים קשים אלה?”
פעם רימזתי לכבודו שיש סודות נוראים בהליכות אנוש, יש מתאונן ובוכה על גורלו אזלת־יד כמתי־מדבר ויש נשמות שהן מניצוצות הגואל, לבם נדאב מגלות השכינה, אגרופיהם קמוצים בכל עת וצמאים לפעולה…"
“בני חיים בזכות שמות הקדושים של כבודו”, הוסיף מולא־ראובן להתחנן, “ועל כבודו למצוא תיקון גם לנפשם…”
ח’רבי־חלקיהו ירד למושבה לתהות על קנקנם. אביהוא טייל עמו בהלכה ואגדה ותיבל דבריו בציטטין מהתנ“ך, תלמוד, הרמב”ם ומדרשים גם משל חכמי אומות־העולם.
“חבל על כבודו!”, נאנח ח’רבי־חלקיהו, “כבודו מלא בתורה, בן פורת יוסף ומקל בכיבוד אב ואם, בכיבוד אבינו שבשמים שציוונו לקיים מצוותיו שהן הסייגים ששמרו את ישראל עד כה…”
אביהוא נבוך מעט וענה: "יודעני ששום מענה לא יניח דעתך ודעת אבא שיחיה, אולם שפת אמת תיכון לעד, אין כאן אפיקורוסות אלא משל לסוטה: כהן גדול היה אומר לה: “בתי, הרבה יין עושה, הרבה שחוק עושה, הרבה ילדות עושה, הרבה שכנים רעים עושים…”
“על כל פנים, כבודו כתלמיד חכם ובכור באחים ומלמד תינוקות של בית־רבן, עליו להיות למופת ולהקפיד בשלוש תפילות והנחת תפילין וכו', והבא ליטהר מסייעין אותו…”
“רק לא נהיה טרודים כל כך…”, סיים אביהוא את השיחה, “הכל על מקומו יבוא בשלום, אם ירצה השם”.
נתקררה דעתו של ח’רבי־חלקיהו וענה: “אמן!” והרחיף ימינו על ראש אביהוא וברכו: “שומר ישראל ישמרך מכל רע, הוא יצילך מפח יקוש, מדבר הוות…”
בצאתו נפגש במנחם ששב מאחד התמרונים החשאיים, משולהב כולו והקדים “שלום” קטוע ונחפז להיכנס לקיטונו. “עליכם שלום, בני יקירי”, ענה ח’רבי־חלקיהו ועיכבו: “סליחה, רק רגע, אבותינו ז”ל בפגשם בני־נעורים בחנום: “פסוק לי פסוקך”, ואני רצוני לשאולך רק אחת: “היאך אתה מתאר לך ביאת המשיח?”
“בסוללנו דרכו בלהט נעורינו ודם לבנו”.
למענה שנון זה התחלחל ח’רבי־חלקיהו, הרכין ראשו ועצם עיניו… וכאשר נשא עיניו שוב ושפתיו דובבו חרש: “תזכה להקביל פניו בירושלים הבנויה”, הלה כבר היה בפנים.
הוא נסער מפגישותיו עם “צברים” אלו שאין לעמוד על טיבם, התהלך במשעולי־הגינה לערוך את דבריו באזני מולא־ראובן, אך לשמע פולמוס של נערות – פנה אליהן, – נחמה קמה מהדרגש הקבוע בצל אבוקדו ונמלטה, אך בלהה חפתה שמלתה, סירטה את הדף שבספר והקדימתו: “שלום”, בהסמיקה מעט.
הוא ענה לה: “ערב טוב”, אם כי עדיין ניסרה החמה במרומי־הרקיע, כי, “אין שואלים בשלום אשה כלל”. והוסיף: “מה את קוראה, בתי?”
“תנ”ך, כן"
“מה מן התנ”ך הקדוש חשוב בעיניך יותר?"
“הכל” היא ענתה “רק המעניין אותי ביותר: נביאים ראשונים, עזרא ונחמיה משום שנשקפת מהם בבואת תקופתנו”.
הוא שב אל מולא־ראובן ושרה, שציפו לו בכליון עיניים, ואמר בפנים קורנים: “שימחו בחלקכם! שבח לאל בנים לתפארת. יהי רצון שתזכו לאמץ אל לבכם את צאצאיהם. רק נחמה בושה מפני ונצטנעה כבנות ישראל”.
“מה ראה בהם כבודו?” שאל מולא־ראובן “הלא הם…”
“אסור לקטרג!”, השתיקו ח’רבי־חלקיהו, בירושלים גיליתי לכבודו מאשר נמצאו בכתב אביהוא הי“ו, ויותר מכך – הפסוק מזהיר: “גולה סוד הולך רכיל” ורמז לחכם די…”
ז. כנחלי־געש 🔗
תוך כך געשה הארץ שנית באנדרלמוסיה שניה, רבה ואכזרית שבעתיים מבראשונה; בארץ אשכנז התנשא לעמיתיו מין בריה, ספק מטורף ספק חיה, נפשו לוהטת כּתפתה ופעולה כשאוֹל להכחיד כל היקום ולבלוע עולם ומלואו, ביחוד ניתכה חמתו על צאן קדשים, כארמילוס הרשע, וכמעט עמדו רגליו בשערי ארץ הקדושה ונגזרה כליה על שונאי־ישראל, שחיק־עצמות, מיד גדדו באלפיהם לעמוד על נפשם, ואביהוא ומנחם היו במתנדבים הראשונים ונחמה ובלהה עמהם.
שרה חדלה מטעום דבר ובכתה ללא הפוגות. כמעט פרחה נפשה לתנחומי בעלה, שהצדיק עליהם את הדין, היא ענתה: “אינני מתאבלת על מחמלי־נפשי שיצאוני אשר לחרב – לחרב ואשר לשבי – לשבי, אלא לקלון בנותי שמפליגות לנכר, אל בין גייסות ערלים וטמאים – אנא אוביל חרפתי?”
“אמא, הגיעו תחינותיך עד שומע תפילות ונפסלנו”, אמרה בלהה, בשובה הביתה עם נחמה. אם כי לא פשטו מדיהן ועשו בבתי־מרפא לילות כימים…"
שחה קומתו האיתנה של מולא־ראובן, נכנע וסבלן כמעודו היה מצמיד לשפתותיו “תהילים כפר” – בשובו מעמל יומו ונושא רגליו להית ה' ושופך נפשו בדמעות: ל־מה ה' תע־מוד מ־ר־חוק תעלים ל־ע־תות ב־צ־רה". ובצאתו עם צליל מפתחות השמש – היה מנוחם מדמעותיו והצמיד שפתותיו למזוזה והודה לה' על טובו וחסדיו שמזווי מלאים ברכת ה' משדמותיו וכרמו שנטע בעצם ידיו בעזרת הבנים ואשר אגר בטרם המגפה. בזכרו את בניו שהיו עמלים תחתיו, בשעותיהם הפנויות ומקיימים בו כיבוד אב, – לבו היה הומה ונושך שפתו עד זוב דם ושוב זולגות דמעותיו שלא ידע לחבבם ולא עמד על טוב לבם וצדקת נפשם והיה ממרר חייהם בתוכחות ומחרפם: “בנים ממרים!” רבות היה כורע על סף בית ה', מבעד לדלת הנעולה ומחתך בשרו בשיניו: “היאך לא הכרתיכם, בני, נפשי כפרתכם! היש יקר מנפש? ואתם התנדבתם להקריבה קרבן לפדות עמכם…”
ח. צידוק הדין 🔗
הם שבו לנוויהם, חסונים, מגודלי־שפם ושופעי־בריאות. ההורים האומללים־מאושרים בכו וצחקו יחדיו. זיעה קרה וחמה שטפה גופם ולבם פג. שרה הסמיקה ונקשו ארכבותיה באמצם אל לבה, ככלה את חתנה בראשונה, היא הרוותה פניהם נשיקות ודמעות עד כי התעטפה עליה נפשה.
הם השכיבוה על הדרגש, השקוה סמי־מרפא ועודדוה: “אמא, הלא באנו כבר, למה את בוכה?”
“בני בני! נפשי כפרתכם!”. היא ליטפה את ידו הגמלונית של אביהוא ושוב התמוגגה בדמעות: “אני חרדה פן אמות בטרם אראה את שמחתכם. אתה, פאר נעורי ותוחלת חיי, מלאו לך כבר כ”ח שנים, הודו לה' כי טוב. שם אנשים בגילך כבר היו אב לשבעה פרחי־חמדה שפיזזו וכרכרו סביבם. ואתה בן יקירי ומנחם לבי, אחרי ארבעה אומללים שנתנו לך את חייהם הארוכים ונקטפו באיבם, אוי לי! לו היתה נפשי תחתיהם, התדמה שעודך נער בגיל כ"ה שנים?! התצפו לבחורות מגן עדן? הלא בגללכם אין פתותה (פתחון פה) נגד בנותי שמסתערות עלי בשצף קצף: “את מתנפלת על תינוקות כשאינך יכולה לגדולים…”
מולא־ראובן נשף קיטור ה“גליון” בעיניים קורנות מדמעות־גיל וסייע לרעייתו: “כנראה אביהוא סובר שבן כ”ח טרם הגיע לגיל כוח ומנחם מביט כה וכה נבוך: “הנוצרה מי הראויה לו”.
אביהוא ליטף את יד אמו הצפודה, חסרת דם וזעירה כשל בת עשר והתנצל: “אמא, בחוץ לארץ לא היו דאגות וטרדות כל־כך כמו בארץ־ישראל. הן יודעת את שטרם מצאתי שעה פנויה עד כה. לימודים בימים ושמירה בלילות, פורענויות ושנות חירום ואחרון אחרון מלחמה ארוכה זו שגזלה מיטב שנותינו. רק עתה ננער אבק הדרכים מעל רגלינו – הכל על מקומו יבוא בשלום…”
הם חושבים שהמלחמה נגמרה כבר", פלט מנחם כלפי הוריו, “רק עתה מתחילה מלחמתנו עם השלטון הנוכל הזה. ואיך נחשוב על אשה?!”
אביהוא שב לקתדרתו לשעות מצער ביום, גם מנחם עשה בשדה ובכרם למראית עין אך הם נעלמו מדי פעם לימים ולילות ועיני־ההורים כלו מייחל, ביחוד בימי־עוצר, שאסור היה ליהודים לצאת מפתח ביתם. באחד הלילות הוקף ביתם בגדודי־אלביון, נאמני “הבית הלאומי”, חמושים כמלאכי־חבלה, וכפתו את מנחם ברתוקות־ברזל והעלוהו לגרדום, הוא בקש רק אחת לפני מותו: “להתראות עם הוריו מבעד לסורג ולבקש סליחתם”. אולם זו היתה משאלה מחוצפת לדעת תלייניו, והוא שיגר להם בחשאי אגרת כלהלן: “הורי היקרים־אומללים, האצא ידי חובתי לכם בפיסת נייר זו – בעת שכל חיי ומאודי מכם ושלכם? אבא! אמא! היו מאושרים שטיפחתוני וריביתוני כבן נאמן לעמי האומלל להקריב למענו את חיי. אמנם נלחמתי לחיים ולא למוות, אך אמונה ותקווה מרחיבות דעתי שמותי ומות רעי הנאמנים אינם לשוא, אני מודה לכם שנטעתם בי אש דת זו, שהיא כלפיד נהרה בשעת צלמוות זו. אני מודה לכם שנטעתם בי רוח הדרור וכיסופים לגאולה בטרם נוצרתי. מיום שנטשתם בית הוריכם ועליתם אל ארץ לא נודעת וכל מעייניכם פדות וחירות וירושלים של מעלה, – עיצבתם נשמתי ברהטי־דמכם. אבא’לה! הזוכר אתה בהיותנו עוד זאטוטים ולבותינו הזעירות התלבטו בחזינו וגעינו בבכי לשמע אגדת משיח בן־יוסף שייהרג עם שלושים אלף גבורי־ישראל?! אך כשהוספת: “משיח בן דוד ינקום את דמם מארמילוס הרשע” – יצאנו במחול ושרנו: “דוד מלך ישראל חי וקיים!” אגדות אלה ונבואת הנחמה, הפיחו בנו תקווה וגבורה, והנה הן נרקמות עור ובשר ומשיח בן־דוד יופיע בהדר מלכותו ואתם תזכו לראותו עין בעין! אבא! אמא! אחי הטוב! ואחיותי החביבות! אני מבקש סליחתכם. שלום ונשיקות חמות לכולכם! שלום לרעי הנאמנים ההולכים בעקבותי בעוז! שלום למושבתי החמודה שהרהיבה נפשי באווירה המבושם דרור והוד מלכות, שלום וברכה לעמי הגא שניצב דרוך להקביל פני הגואל!”
“בברכה ושלום־עולמים מנחם בן מולא־ראובן”.
שרה לא עצרה כוח עד תום האגרת, לבה האמהי התפלץ, היא נאנקה: “הוי!” חרקה שיניה ועיניה הפכו לבן ונעצמו לעד.
טרם כילה מולא־ראובן שבעת ימי־אבילות על בנו ואשתו – נתבשר: "אביהוא נפל בגבורים, בשערי ירושלים הנצורה, בלוותו שיירת מזון.
רבי בנימין הקדימו ביללה, תמכו בזרועו וחבט בראשו: “הבט נא עלי, רבי ראובן וה־נ־חם! אוי לי! ואבוי לנשמתי! נג־ז־רה עלי כ־רת מן ה־ש־מים! יצ־חק ש־לי! יחיד חיי כל תו־חל־תי מרו־טש לג־ז־רים ואי־נם נות־נים לי לראותו, יצ־חק! יצ־חק ש־לי!!! אמך השכולה־אומללה לא זכתה ללוות את עצמותיך המרוסקות, היא משו־ת־קת זה שבע שנים…”
מולא ראובן היה המום. מקור דמעותיו יבשו ורגליו לא נשאוהו. הוא נשען על נחמה ובלהה וסקר בעיניים תוהות את הארונות השחורים – זרועים פרחים ונגרר בתוך המון המלווים הגונחים מרה וראשיהם מורכנים כאבלים.
עם סתימת הגולל ואמירת “קדיש” של רבי בנימין בילל מחריד, הביט כה וכה, כמשחר אבידותיו, ונתקע בעיניים עששות מבכי ובראשים הנדים לו, – לפתע תקע צפרניו בבשרו וקרע כותנתו לגזרים וכרע תחתיו והתפלש בעפר התחוח בזעקות קורעות לב: “אבי־הוא! מנ־חם! ש־רה!” ואיש לא יכול להפריעו מעפרם עד איבוד חושיו…
מקץ שבועיים שלושה הוא ליטף ידי־בנותיו וגנח חרש…
“אבא! אבא! שוב תיפול למשכב!”, חרדו עליו הללו בקול חנוק מבכי, נפלו על צווארו ומחו את לחייו הצפודות וזקנו שהלבין כליל תוך ימי־האבל.
הוא הבליג, עלע סמי־מרפא ושפתיו דובבו חרש:
“הצור תמים פעלו, כי כל דרכיו משפט…” – והוסיף אט, כמרצה מעות: “בנותי, לא נותר לי בעולם זולתכן, ואתן מקומכן כאן וזוהי מולדתכן ו…” חנקוהו דמעות ונבצר ממנו לסיים: “וכאן קבורת אמכן ואחיכן…”
הבנות געו עמו: אבא אבא!…" והוא המשיך: “אתן מקומכן כאן ואני עלי למסור את נשמתי בירושלים…” מחט אפו והמשיך: “נחלתי אעביר לכן, אך עשו רצון הבורא יתברך ונחת לעפר אמכן, נשמתה עדן ומעט קורת־רוח לי בטרם אגוע ואינני, הכנסנה לחופה עם בן זוגכן!”
הן הפגינו בדמעות ותמהו: “אבא, עכשיו?!”
“אף על פי כן” הוא ענה קצרות “אמכן המנוחה לא זכתה בשמחת בניה, זה מריכן גם עתה בדמדומי־חיי – וטירוף לבכן כל הימים…”
ט. איחוד הלבבות 🔗
מיכאל נתן עיניו בבלהה מכבר והתכתב עמה בהיותו בנכר, בבקרו בארץ מדי חופשתו, – בילה בקיטונה הנאה והמבושם שחן גבורתה על כל כליו, אם כי אפפוהו בנות הפרדסנים כפרפרים. חיוכה המבויש, שנינות שכלה ודיבורה העצור, טוב טעמה ולבושה הצנוע, אם כי לא פסחה על האופנה, נצחו את היחוס והברק, גאות וגנדרנות, חשיפות וחציפות. הוא אך שמע על שחרור הארץ – נטש כל סיכויו בגולה והצלחתו שם וטס אל מולדתו ונשא את אהובת נפשו.
כלולות בלהה שנערכו ללא נשפים וטכסים, נטלו את המעצור האחרון שבין נחמה וישראליק שהתהלכו דבוקים זה כשבע שנים, התענו יחדיו ולא מצאו דרך לנישואיהם, הוא אהבה חופשית היתה חמדת נפשו, וחלומותיו על “תיקון העולם” נדמו לו כממשיות מיידיות, וציפה לשכנעה לכך, והיא אמנם סברה כמותו בכל, אך לא היה קול לבה כי דווקא ממנה יש להתחיל ב“תיקון העולם” ולא הרחיקה כל כך, לוותר על חופה וקידושין, להינדות מכל קרוביה ולהדאיב נפש הוריה לעולם.
ישראליק היה מרוכך מכבר, לפנים חרשו על גבו בטלה וחרפת רעב, ועל הכל זוועות המצור בירושלים העתיקה ומצוק השבייה בעבר הירדן שנלכד בהם לא בטובו, בהתערבו בין הנלחמים לפלס נתיב לדיעותיו, והנה רעייה נאה ותמימת־דעים אתו מאשרתו בכל, עבודה בנחלתו הוא, אשר חיפשה בנרות, ובית רחב־ידיים כשל בעל בעמיו.
י. סוד הנשמות 🔗
מולא ראובן טבל והתעטף לבנים, כביום הכפורים בעלותו ירושלימה, הוא הרחיף ימינו על ראש חתניו וברכם ברכת יעקב לאפרים ומנשה והוסיף בקול חנוק מדמעות: "בני החביבים, ישמורכם השם, הנה
תכלית חיי ותוחלת חלדי הפקדתי בידכם. בנות ישראל טהורות ותמות כירח במלואו. אנא שמרו עליהן כבבת עיניכם, זכרו אזהרת שולמית: “שימני כחותם על לבך, כחותם על זרועך…” “והיה שלום באהליכם” ונזף בבנותיו שגעו בבכי: “אל תוספנה עצבות על יגוני, הן נתראה, בעזרת ה' בעלייתכן עם בני־זוגכן לשלוש רגלים…”
פני מולא־ראובן קרנו מחדוה, על אף לבו השבור, הוא הישווה עלייתו הפעם, שהיא באהבת ה' ויראתו, לזו שבראשונה שהיתה לו רק יראה, ולבו היה נוקפו פן בצערו יילכד, חס וחלילה, ברשת היצר הרע ויוציא דיבת הארץ… אך עתה היה בוטח בה' שיחצוב לו קבר בירושלים עיר הקודש, אם לא בהר הזיתים אשר בעוונות גברה יד ישמעאל על כל מחמדינו מימי־קדם – הרי בסנהדרין, או בהר המנוחות, ובהאריכו ימים ברצון ה' – לא ידע מחסור כי מצוי בידו כמאתיים דינרי־זהב אשר כמנין מהם עוד מארץ הטומאה שהקדישם לבנין בירושלים עיר הקודש על מגרשו שעודנו פנוי. לא נגע בהם גם בגוועם, הוא ושרה המנוחה, ברעב, והיא נשמתה עדן שמרתם כבבת עיניה ולא הוציאה הגה מפיה אף פעם לומר: “הנה אנו הולכים למות – ומתי נזכה לבנות בית בירושלים…”
הוא מחה דמעותיו והמשיך הרהוריו: הנה נוספו עליהם שתי עשרות מונים, שנה שנה שבעה כמספר האבות הקדושים, ולא יחסר לי למחייתי בעזרת ה' כי בנותי וחתני התחייבו לשלם לי דמי אריסות.
הוא ברך מחיה המתים על ח’רבי־חלקיהו, שלא התראו זה למעלה משנה, והלה קיבלו בסבר פנים, איכסנו בפינת דירתו עד הקימו לו בית, אם ירצה ה' והכניסו קימעה קימעה בסוד חכמי־הקבלה ואנשי־מעשה.
מולא־ראובן קפץ בבת־ראש אל הטהרה והסיגופים. הוא הסכין מעודו לתעניות בה"ב ועתה החמיר וצם כל ימות החול וטבל לבקרים במקוואות צוננות והמעיט בשינה לתקן מה שעיוות בימי־חלדו, – גופו המעונה ולבו הנדכא משואות תכופות לא עצרו כוח והוא התמוטט.
במכאובי־חוליו הוא דימדם: “מה חטאי ופשעי שכה הכבדת עלי אכפך וניקרת שתיים בבות עיני באכזריות ואת נווי השמת…”
“חס מכבודו להתלונן על מעשי־הבורא יתברך”, מנעו מהמשיך ח’רבי־חלקיהו “אלמלי נתגלתה לכבודו שמץ מסוד הנשמות, – היה מחזיק טובה לנפשו שגלגלו על ידו זכות גדולה כזו, להיות בעל נעורים לשרה המנוחה שהיא ניצוץ מנשמת שרה אמנו עליה השלום, זכותה תגן עליכם ועלינו “אמן”, ואב לבנים קדושים זכרונם לברכה שהם ניצוץ מנשמת נדב ואביהוא בני־אהרון הכהן!…”
“מנין הראיה לכל זה?!” – חיתה נפשו של מולא־ראובן ושאל בעיניים קורנות.
“כמות זו כן מות זו”, ענה ח’רבי־חלקיהו, "שרה אמנו פרחה נפשה, בהתבשרה עקידת יצחק, והמנוחה ששמה מעיד עליה – למקרא האגרת של בנה הקדוש, שהוא ואביהוא, הקריבו נפשם על גאולת השכינה וכנסת ישראל, כנדב ואביהוא שחזו ברוח קדשם את הגלויות הארוכות, העתידות להקדיר פני כנסת־ישראל כשולי־קדרה, והתכוונו להחיש את הגאולה בטרם מותם, אך לא היתה שעת רצון, בעוונותינו הרבים, ועליהם נכתב: “הקריבו אש זרה לפני ה'…”
“רק יחידי־סגולה, חסידי עליון ואנשי־מעשה”, מילא אחריו מולא־ראובן בהתעוררות: “זכאים להתעלות לספירת סוד הנשמות…”
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.