בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה אני חוזר ונפגש כל שנה עם איש מוכר. האיש הוא בן־גילי בדיוק ותווי פניו דומים להפליא לשלי. אני מכנה אותו הכפיל. ראיתי אותו לראשונה בילדותי. באולם “הפועל” של קיבוץ גבעת־חיים הוצגה תערוכת צילומים שהגיעו מ“שם”, מאירופה השרופה, ממחנות ההשמדה. התמונות היו גדולות. בגודל אמתי של קומת ילד. וכמו שאומרים היום: אחד לאחד. שחור־לבן והרבה אפור. כך נראו בעיני הילד שלי הדהומות. עד היום אני זוכר את הסולמות השוודיים מקופלים אל הקירות, וביניהם תולות התמונות הענקיות.
התהלכתי בין התמונות ולא ידעתי מה לעשות. אגרופים קמוצים? אגרופי ילד קמוצים? מה כבר הועילו האגרופים הקטנים, ומה יכלו להועיל אגרופי. דמעות? דמעות של תדהמה ושל צער? מה תועלת בדמעות. לא כל שכן בדמעותי, שגם כך זלגו בקמצנות גאוותנית. שבועות נקם? אלות ונדרים ששיננתי בהתהלכי לאורך הקירות? מה הועילו שבועות הנקם בשעה שהיו נחוצות כל־כך?
אני זוכר שלרגע נקטעו כל היסוסי. נעמדתי מול תצלום שבו צולמה משפחה יהודית המועברת מקרון לקרון, באיזו תחנת־רכבת קטנה ששמה אפילו לא נראה בתצלום. פניהם הנפחדים של המצולמים פנו כמו מהופנטים אל החייל הגרמני. ורק ילד אחד בן־גילי ודומה לי מאוד, הִפנה פניו אל המצלמה. וכך הונצח מבטו המתבונן־תמיד אל הצופה.
ההורים המבולבלים, האחים הקטנים הכושלים אחריהם וממהרים לחצות את המסילה. ורק הוא, בהגנבת פניו הצדה, הוציא את עצמו לשנייה קצרה מגורל משפחתו שכבר נחרץ. ניצבתי לפני התמונה ולא יכולתי להתיק את מבטי מעיניו של הילד. בדיוק בן־גילי וכמה דומה לי, אילו הייתי מחליף את מכנסי הקצרים ואת סנדלי במלבושים הכבדים שלו.
אל הילד הזה נקשרתי מאז. ובלבי כיניתי אותו: הכפיל. רק מקרה הוא שלא אני הצטלמתי שם. רק מקרה הוא שהורי שפכו את זיעתם בפלשתינה, ולא מיהרו אחרי החייל הגרמני. רק תעלול היתולי של ההיסטוריה היהודית גרם שהכפיל שלי הוסע למחנה במקומי. ושאני עמדתי וצפיתי בתמונה האחרונה. במקום שהוא יעמוד יחף ומרוגש באולם “הפועל” של גבעת־חיים בראשית שנות הארבעים ויצפה ב“צד האחורי” של קורות העם היהודי.
ומאז אני מנהל אתו דו־שיח שאינו פוסק. אני וכפילי כבר רגילים זה לזה. הוא אילם ואת פניו בהתבגרותו אני חייב לנחש כל פעם מחדש. אבל אני מתגבר על הקושי הזה בהציצי במראה, או בצילומים שלי שגם בהם חורש הזמן העובר את חרישו העמוק.
את חיי אני משליך על חייו. כמוני יצא גם הוא למלחמות. וכמוני שב מהן. כמוני הקים משפחה והוליד יהודים ויהודיות שלא ידעו את גערת החייל הגרמני. כמוני הוא תוהה מאין כל זה בא ולאן כל זה מוביל. וכמוני הוא מנהל דו־שיח מתמיד עם כפילו שבארץ־ישראל. הרי בניגוד לחוקי הטבע, ייתכן מאוד שראה גם הוא ילד נפעם עומד מול תצלומו באותו הרגע. וכמוני הבין גם הוא באותן השניות שמעכשיו נחיה את חיינו ההפוכים בצמוד.
פעם אחת, באיזו שיחת ידידים, סיפרתי לתומי את סיפורי על הכפיל שלי. להפתעתי נאנח מישהו בקהל השומעים ואמר: אתה אינך משער אפילו כמה כפילים כאלה מסתובבים אתנו בארץ. ולפתע הבנתי שלא רק אני רכשתי לי כפיל בילדותי. אנשים רבים בארץ מתהלכים בהרגשה שגם הם בני־מזל משום שרוע גורלם הושלך על כפיל תאום. הם זכו לגמרי במקרה. אבל כפילם לא זכה. ובמקומם הלך לאן שהלך ולא חזר משם.
היום הוא כבר איש מבוגר וספקן. ממש כמוני. גם הוא מתחיל לשאול שאלות על “העבר האחר” של חייו. וממש כמוני הוא חדל להתרשם ממראות הגוף. ופעם או פעמיים בשנה, כמו בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה, הוא מציץ לתוך זיכרוני. היישר מתוך אותו התצלום הישן.
כמה נבונה היתה סקרנותו הבלתי־נשלטת: להציץ אל תוך עדשת המצלמה ובכך להתנתק מחייו. להמריא מעל אירופה הנשרפת, לטוס מעל הים התיכון ולנחות אל בין הפרדסים מדיפי הניחוח של עמק־חפר. עד כדי כך היה מבטו נבון, שאני מתלבט לפעמים ביני לבין עצמי ותוהה, האם לא הערים עלי אז? האם לא היה חכם ממני? ומי משנינו באמת רכש לו אז כפיל?
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.