כמה ימים לאחר הצילומים של צוות הטלוויזיה, החלטתי לכתוב את רשימתי “הכפיל”. דברים שאמרתי בשיחה עם הבמאית, ודברים אחרים שנראו לי בחלומות הלילה, הסתדרו מאליהם וביקשו בחזקה להיכתב. בתחילה לא הנחתי לעצמי להיסחף. עדיין אני חושש מהתרגשויות פתאומיות. אינני יודע איך יגיב לבי לאחר התקף המחלה. ושוב התייצבו לפני המחסומים הרגילים: לשם מה אני צריך להידחף? בעניין הכאוב הזה, של זכרי ההשמדה באירופה מוטב שיעידו אחרים. אני הרי שם לא הייתי, ומי אני שאספר דברים בדויים ועדויות רחוקות? כן אני יודע שגם ימי העדים האחרונים כבר אינם ארוכים כל־כך. וכשייתם הדור הזוכר כל השואה תיתפס אחרת. דרך הספרים, מבעד להקלטות ובעיני במאים וצלמים משחזרים. כן, זה יהיה סיפור מהחיים. אבל לא מחייו של איש החי היום העולם. זה יהיה סיפור על חייהם של המתים. של אלה שמתו בשנים הנוראות ההן, ושל אלה שמתו אחר־כך, מוכרעים בזה אחר זה על־ידי המחלות, הניוון והשכחה.
בתחילה חשבתי לפחות לפתוח את הסיפור הקצר במלים: אל תספרו לי בבקשה מה היא אירופה. כי מה שהאירופים יודעים לעשות כבר ראינו. כלומר אנחנו היהודים, המובלים כצאן ונועדים לחבילות־התיור לאירופה האחרת. ואחר־כך אני מבקש להיתמם מעט ולשאול, ובאסיה, שרפו אותנו בכבשנים? האסיאתים הללו, מיליארדי האנשים הממלאים את היבשת הענקית לא שרפו את היהודים, והאפריקנים? והאמריקאנים? יש לי רצון להגיע עד אבסורד ולהקשות, והאוסטרלים? והרי זה דבר שהשכל מתנגד לו לגמרי. האוסטרלים? כל־כך הרחקתי בשאלותי?
יש משהו מהנה בשאלות המכוונות הללו. כלומר, שנינו יודעים, אתה החכם המאזין לי ואני המיתמם בשאלותי. שנינו יודעים שהשאלה מופרכת מראשיתה, מעצם הצגתה, ואסור לה להישאל כך. אבל יש לי איזו הנאה נקמנית כשאני חוזר על המשפט: מה שהאירופים יודעים כל־כך טוב לעשות כבר ראינו. בשום מקום אחר בעולם לא היטיבו ככה לעשות. אבל תספרו לנו שרק הגרמנים עסקו בהשמדה. זה נוח מידי. זוהי תשובה פוליטית המאפשרת לנהל חיים פוליטיים תקינים עם עמים אחרים. זוהי תשובה המאפשרת לנו להגיח כל קיץ בריבואותינו אל האדמה ההיא. אדרבה, ככל שמתרבות העדויות אנו נוכחים שהגרמנים לא היו אף רגע לבדם.
כשנדפסה הרשימה בעיתון, סמוך ליום הזיכרון לשואה ולגבורה, בא אלי חבר קשיש אחד בטענות קשות. מילא שכתבתי מתוך זיכרונות ילדותי, על כך אין הוא רשאי וגם אינו רוצה להתווכח. שהרי לכל אחד שמורה הזכות לשאוב חומרי זיכרון מתוך ילדותו. אבל השאלה היא האם השימוש הנעשה בחומרים הללו הוא שימוש הוגן? שהרי איזה מין יהודי אני, ואיזה תלמיד חכם מתיימר אני, אם אפילו אינני יודע שרעיון הכפיל הוא זר ומוזר ליהדות?
כיצד זה איש כמוני, המרהיב לכתוב בעיתונים רשימות על נושא כל־כך כבד כמו השמדת היהודים באירופה, כיצד זה אינו יודע את שיעורו? האם לא קראתי די בכתביהם של החכמים? האם לא למדתי די מתוכם שמוטיב הכפיל הוא מוטיב עכו"מי, שהסתנן אל המסורת הנוצרית הקדומה באירופה? מנין בכלל הגיע אלי רעיון כפירה שכזה? ואם היה רוצה לדייק ולביישני עוד על בורותי, היה מוסיף שרעיון הכפיל, המתלווה אל האדם מילדותו וחולק עמו את משא הטוב והרע שבעולם, הוא רעיון גרמני קדום. עוד מן הימים שהגרמנים היו שבטים מתגודדים ביערות העבותים של אירופה.
הרי לך פרכה: אתה טוען שנולדת עם כפיל, כלומר ילד יהודי בפולין, שנטל עליו את רוע מזלך ואת שואת גורלך, והלך למשרפות במקומך, שים לב, עיתונאי מתחיל שכמותך, לא די שעשית שימוש רגשני ונלוז ברעיון פגני, אלילי, אלא שעוד הבאת מבלי משים ומבלי דעת את גלגולו הגרמני והנוצרי. תתבייש לך, ולו אני במקומך לא הייתי מעז לשלוח שום רשימה לעיתון עד שלא הייתי מתיישב ולומד. היזהר בבקשה, שלא תתגלה שוב בורותך ברבים, ושלא יתפרסם קלונך בעולם.
לא השבתי לו דבר. וכי מה יכולתי להשיב? שרבים התקשרו אלי, מי במכתב מי בטלפון ומי בפתק קצר, ואמרו לי דברי הזדהות נרגשים? שהיו אפילו שאמרו לי שהרשימה הקצרה הזו ביטאה במדויק מה שחשו בתוכם שנים רבות, ולא העזו לומר. שהיו כאלה אפילו בין קוראי הרשימה שצילמו אותה מן העיתון וגנזו אותה בין ניירותיהם הפרטיים. והייתה אפילו אשה אחת, מאיזה כפר בצפון, שאמרה לי שהיא לא תניח לרשימה לשקוע ולהישכח. אלא שהיא מתכוונת להביא אותה בדפדפת מיוחדת שהיא מתקינה בכפר, בכל שנה ושנה, בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה. אבל דבריו של חברנו המלומד הזקן דקרו את לבי. ושוב נוכחתי כמה סכנה יש בכניסה אל רשות הרבים. שאתה חשוף ופרוץ לכל דבר סכנה. ומי שרוצה לגדף אינו בודק ומגדף. ומי שרוצה לחרף אינו מרחם ומחרף. ומי שרוצה לעלוב עולב, ומי שרוצה להטיף מטיף, ומי שרוצה להוכיח אותך על בורותך, אינו מהסס ומוכיח.
לבמאית של הטלוויזיה שלחתי את רשימתי “הכפיל”, והוספתי עליה כמה פנינים מדבריו של האיש שתפש אותי בקלקלתי. תארי לעצמך, כתבתי לה, שלבסוף נתקבל דבר הפוך לגמרי ממה שהתכוונתי. שהרי הגרמנים הם שיצרו את המיתוס הזה, של אדם וכפילו, והם גם שרצחו את הילד היהודי הקטן, שעליו כתבתי שהוא כפילי בעולם. והוא שנטל עליו במותו את מה שהושת עלי, ורק בדרך נס ניצלתי ממנו. היא הודתה לי על המשלוח וכתבה לי שאל לי להיבהל מכל מלה ומכל תוכחה. ואהבת הבריות לרשימה תוכיח. גם היא אהבה את הרשימה. ואפילו פעמיים אהבה אותה. פעם ראשונה כששמעה אותה ממני, מספר בע"פ, מתחת לעץ האנונה המצל שבגינתי, ממש בשעת ההקלטה. ופעם שנייה כשקראה את הרשימה שנדפסה בתוך מסגרת, במוסף המיוחד של העיתון.
אחר־הצהריים יצאתי כמנהגי לטיול רגלי קצר. עונה נפלאה היא זו, מעט השבועות שבין גשם לחמסין ראשון. בגלגול שעבר, כשהייתי חזק ובריא הייתי מקיף וסובב בין הפרדסים שעה ארוכה. הכרתי כל דרך עפר וכל שביל קיצור, ואפילו את מעברי הסתר שבין הגדרות. סידרתי את מהלכי כך שאסובב בתוך ים ההדרים ולא אצא ממנו. וכשהייתי מגיע לשוליו, והיו נחשפים לעיני השטחים המגולים, וממרחק היו נשקפות הגבעות הכחלחלות של השומרון, היתה לי הרגשה שאני ניצב ממש בשוליו של יער עד. יער סבוך וכהה שעננה כבדה של ניחוח הדרים המשכר שוכנת מעליו.
באיזו חלקת פרדס מוזנחת שרפו הפועלים את הגזם, והעשן הכהה תימר אל שמי האביב הבהירים. כך תימר העשן מעל המעשנות של המשרפות במחנות ההשמדה? ואז נחת עלי במפתיע רגע של ראייה פנימית נוקבת. כאילו נותקתי מקרקע החול שבין הפרדסים, והוטחתי אל השדות המושלגים שמחוץ לגדרות המחושמלות. מסביב תימרו מעשנות מעל גגות המשרפות. והעשן כיסה את השמים הנמוכים. הכביד ונדחס עד שמילא את כל החלל שמסביב. לא היה מקום פנוי ממנו. הרגשתי מחנק בגרוני ועיני צרבו ממש מהעשן שהקיף אותי כולי. לחץ נורא נלחצתי פתאום ונשאתי מבטי אל גוש העננים הרובצים מעל לגדרות. העשן נדחס עוד ונדחס, כאילו הוא נשאב במשאבת ענק הנמצאת מעבר למעטה העננים. הריח היה איום, מתקתק ומבחיל, כמו אותו הריח שנאלצתי להריח בעיר הכבושה שממול, בגבעות הכחלחלות של השומרון, במלחמה ההיא.
ולפתע כשאני כולי סמוק וחולצתי נרטבת מזיעת פתאום מעיקה, הרגשתי הקלה. בשמים שמעלי נבעה חור, ודרכו יצא העשן ופרץ בקול שריקה נוקב. מכול רוחות השמים נשאב העשן ונעלם דרך החור שמעלי. ריחות החריכה נחלשו ואפילו רוח רעננה החלה מנשבת. הרמתי את עיני לראות את החור באטמוספירה שנקדח ממש מעל לראשי. וחשבתי, מה הריצה המטורפת של שומרי הטבע אל הקוטב הדרומי? מהם סיפורי הזוועה על הנקב המאיים בשכבת האוזון של כדור הארץ? והרי כאן, מעלי, באמצע היום האביבי, בשעת הטיול היומי שלי, נשאבת כל חלאת העולם מבעד לחור הקטן שברקיע. בשבילי אין שום דבר חדש בשכבת האוזון המנוקבת. השמים השחורים שמעל המשרפות נוקבו כבר לפני שנים. אחרת איך אפשר להסביר לאן נשאב כל עשן הנשרפים? לאן נעלם כל ריח החירכון הנורא? והיכן נחתו פתיתי האפר של הנשרפים? בשדות השלג הצחים של הקוטב הדרומי?
גם אפרו של כפילי נשאב מבעד לקדח השמיימי. כל־כך רחוק נשאב, שגם אם ארצה לא אוכל להתחלף אתו ברגע שיגיע תורי. ואז, כשהתחוור לי כל זה בוודאות של התגלות, הונח לי לפתע ויכולתי להשלים את הטיול היומי שלי, שאני עורך בהתמדה לפי המלצת הרופאים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.