הסתלקותי מחייהם של קרובי נמשכת בחשאי חשאין, אני פשוט זורם ויוצא מעט־מעט מתוך הזרם של חיי המשפחה. לא כינסתי את בני המשפחה סביב מיטתי, כמו שמסופר באגדות הישנות. גם לא התיישבתי נשען אל הכר המוגבה, ולא אמרתי להם, בבקשה יקרים, הניחו לי לצאת מחייכם. לא, לחלוטין לא כך מתרחשים הדברים, אבל יש גם דרכים אחרות. לא כל־כך פתטיות, גלויות פחות ומכאיבות פחות. דרכים שבהן אני פונה לכל אחד ואחד מיקירי ואומר לו, בבקשה, חיי כבר אינם חשובים כל־כך לך ולמשפחה. כעת יש לי דברים חשובים יותר. בריאותם של הילדים, למשל, הצלחתם בלימודיהם. והדאגה למעט רכושם המופקד בידי, שלא יאבד פתאום בצוק העתים.
לפני מחלתי תיארתי לעצמי הכול אחרת. עקבתי אחר חייהם הכלים של הזקנים, וחשבתי לעצמי כיצד הם מצליחים לנווט את המסע הקשה של חייהם. כיצד הם מצליחים לנווט את הסתלקותם מחיי יקיריהם? גם אשתי אוהבת להשתמש בביטוי הזה, לנווט. היא מאשימה אותי שאני בכוונה מנווט את חיי החוצה. היא עודה מאמינה, המסכנה שיש בכוחי לשלוט בחיי, ושרק בי תלוי אם ימשיכו לזרום עם הנהר הרחב של חיי המשפחה המשותפים. אני טוען בפניה לאי־צדק. אני טוען בפניה שהיא מייחסת לי כוחות שזה מכבר נטשוני. אולי היו פעם אתי, אבל היום, לאחר התקף המחלה, אלה כוחות שנעדרים ממני. הלוואי, אני אומר לה, הלוואי שהייתי חזק כמו שאת מדמה לך. הלוואי שהייתה לי שליטה על חיי כמו שאת מאמינה. אני איני מנווט שום דבר. להיפך, מה שהשתנה בחיי הוא שאני מרגיש מנוּוט. כוח אחר מנווטני לרצונו. כוח שהוא חזק ממני כמה מונים, והוא משליט עצמו על רצוני.
אני יכול להביא המון דוגמאות. ולאו־דווקא מהעולם האפל והבלתי בהיר של החלומות. שהרי על חלומות ניתן לערער בנקל. בעיני אשתי, למשל, החלומות אינם קבילים בכלל, והיא יכולה לטעון בפני שלא ראיתי כלל מה שראיתי בחלומי. ואני, לצערי, נאלץ להודות בפניה שאין לי שום דרך ממשית להוכיח את קיומם של חלומותי. בדקתי מעט בספרות וגם עיינתי מעט בזיכרונותיהם של חולמים גדולים. וגיליתי שמעולם לא חלמו שני אנשים אותו החלום בדיוק. אינני מדבר על תאומים קרובים במיוחד, שהורחקו זה מזה בכוונה, כדי לנסות באורח מדעי האם אפשרי חלום אנושי משותף. וגם אינני בטוח שהמלומדים צודקים בעניין הזה. שהרי איש אחד אומר ראיתי מכונית בחלומי, מניין לי שזו אותה המכונית שראה אחיו? הלא ישנן אלפי אפשרויות שלא דייקו בפרטים, ישנם הבדלים מכניים זעירים בין המכוניות, שרק מומחים למכוניות יכולים להבדיל ביניהם.
וכך הוא הדבר אילו היה בא מישהו ואמר לי שראה סוס בחלומו. בדיוק כמו הסוס שראיתי אני בחלומי. לא מזמן דפדפתי באלבום של צילומי סוסים, ונודע לי שיש כמה וכמה סוגים וזנים של סוסים. מנין לי שהסוס שראיתי אני, הוא באמת אותו הסוג שראה האיש בחלומו? החסידים המובהקים של העולם הקיים מעבר לחושינו מרבים להביא דוגמאות מעולם החלום. אבל אני שואל שאלה פשוטה, האם מעיל החורף הכבד שלבש הנער בטרם הובל לאן שהובל, האם הוא באמת אותו מעיל החורף שנראה לדודתו בחלומה?
אני לא מבינה לאן אתה חותר בדיבוריך, אומרת אשתי. זה בכלל לא מסובך, אני משיב לה, אני מנסה לשכנע אותך שלא ניתן לסמוך על עולם החלומות, ואסור להביא מתוכו עובדות, כביכול, על כוח חיצון המתערב בחיינו ומנווטם. צריך להביא עובדות מוצקות מחיי היומיום הנגלים, ולא צל עובדות בדויות מעולם הנסתר. כמו למשל שאני אינני אחראי למחלתי. לא אני זימנתי אותה לעצמי. לא אני ביקשתי אחריה. לאאנילאאנילאאני. אלא מי? אותו הכוח הזר המנווט את חיי הוא שזימן אלי את מחלתי.
ובכל זאת, אומרת אשתי, אתה מתמסר למצבך החדש, אתה מתמכר לסדר יומך שבעקבות מחלתך. אתה ממהר להיכנע ללא קרב. יותר מזה, היא מוסיפה, יש לי הרגשה שציפית למה שיתגלגל עליך. אתה ממהר מדי להסתלק מחיינו. ואתה מנווט כך את הדברים שההסתלקות תהיה המוצא היחיד. כל ההסברים שהסברתי לה רק לפני שעה קלה לא התקבלו על דעתה.
זה לא אני, אני נאלץ לחזור ולשנן באוזניה, זה לא יכול להיות אני. מפני שאינני סגנו של אלוהים. אין לי כוח כזה כמו שאת מייחסת לי. ולפתע אני מרפה מהוויכוח העקר עם אשתי. נקודת התמוגה מסקרנת אותי. אני מדמה את אגרופי הקפוצים כאילו היו עדשות־ענק של מיקרוסקופ חדשני. אני מתבונן מבעדם ומחפש את הנקודה בה נמוגים היוצאים מבועת המשפחה. לאן? אינני יודע. אולי לבועה אחרת. אל אותה הנקודה שבה מתמוגג המראה המוכר, ומתחלף במראות אחרים, משונים ולגמרי בלתי מוכרים. כאילו החיים, חיי וחיי זולתי, וחיי בני משפחתי, באמת זורמים בפלגים ומתנקזים בנחלים. וכאילו הם באמת נוהרים לאן שהוא, וכאילו הם באמת יורדים ומתאספים באיזה אגן מסתורי. אגן נעלם שאפשר לכנות אותו בכל מיני שמות. אבל בתוכו אפשר למצוא את כל מתי שאבדו ויצאו מתוך חיי.
השארת הנפש? גשר צר, שבהיפוך מן הגשרים שאני מכיר, הרי הוא מגשר בין תהום לתהום? ומה שמתחתיו, הנחל הצר הזה, העמוק הזה, אלה הם כל החיים? זוהי הרגשת הרווחה לאין שיעור?
כדי להמחיש מהי ההרגשה הזו, ניסיתי פעם להסביר לה שהרגשה דומה הרגשתי פעם בנעורי. לאחר מסע מפרך באיזה ואדי בגליל, ביום קיץ חם, הגעתי לחורש מצל ובו מים זורמים וקרירים. עמדתי בתוך הצל, רגלי כבר טובלות בצוננין, ופרקתי מעלי את תרמיל הגב שנרטב בזיעתי. זו הייתה הרגשת רווחה שלא היה לה שיעור. אני יכול בקושי לצייר לעצמי שוב את ההרגשה המופלאה ההיא. אני יכול לפרק אותה לתנועות קצרצרות ולפרקי זמן זעירים. תנועה וקפיאה. אנחה נעצרת, הבזקי חיוך, עוויתות שרירים המבקשים להשתחרר. ולבסוף, שאיפת אוויר עמוקה. פליטה מבוקרת, ואנקת הרווחה ארוכה־ארוכה.
הפלגתי רחוק בהזיותי משום שלא שמעתי את אשתי אומרת, שלא תעז לעשות לנו את זה עוד פעם. את מה? ננערתי בבהלה, את מה? שלא תעז ללכת ככה מאתנו, אומרת אשתי, בחיפזון כזה, שאפילו לא תספיק להיפרד מאתנו. שוב היא חוזרת על טעותה. היא בטוחה שגם הליכתי הפתאומית נתונה לשליטתי. עייפתי כבר מלשכנעה. מה אומר לה שוב? לא, יקירתי, אני מבטיח לך שלא אנסה זאת עוד פעם. לא אעז ללכת מאתכם ככה, בחיפזון נורא כזה, אפילו מבלי שאספיק ליטול ברכת פרידה מכולם. אבל בתוכי אני חושש שאני אינני הנווט היחיד של חיי. כלל לא. יש מי שמנווט אותם ויש מי שמחליט במקומי לאן להטיל את קוביית חיי. היא מתבוננת בתוך עיני. היא מנסה להבין אם באמת הבנתי את בקשתה. אני מסיט ממנה את עיני, כי הן מתלחלות לפתע, וזהו רגע מאוד לא מתאים לדמעות שאינן צפויות.
אני מצטמצם והולך במחשבותי, בהרגשותי. ואני מבקש לראות האם ניכר הצמצום הזה גם בחיי אהובי. עד כמה אוכל להקטין את דמותי? עד היכן אוכל לסלקה מחייהם? האם האדם הוא כמו כוכב? האם באמת אינו יכול לסבול צמצום יתר? האם סופו של מי שמצטמצם ונדחס יותר מדי להתפוצץ? מעין אותה התפוצצות שהכוכבים הדחוסים, שאינם יכולים להידחס עוד, מזהירים בה בפתאום באור חזק שבעתיים מאורם המצוי. ומה פירוש האור הרגיל שהאדם מקרין מתוכו? האם ניתן לחוש בו, למדדו? יש אם כך לכבד את סרבנות החומר. עד כאן כיווצתם אותי. עד כאן השפלתם אותי. עד כאן צמצמתם את גופי. אבל מכאן ואילך די. יותר אינני יכול להתכווץ. יותר אין בכוחי להידחס עוד. אין לי ברֵרה, אבקש את סליחתכם, התרחקו ממני מעט בבקשה, מפני שאני לא יכול עוד להתאפק ומוכרח להתפוצץ. ואינני רוצה שמישהו מכם ייפגע בטעות.
צמצמתי את עצמי ככל שיכולתי. הנמכתי עצמי עד גבול הקרקע. כעת אינני יכול עוד לשקוט. זוזו במחילה הצדה, כדי שלא תריחו את הריח הנורא. כי אחרי הכול הרי אינני כוכב, ואני מצחין כשאני מתפוצץ. ייתכן שאנו עשויים מאותו החומר, מפני שאבק הכוכבים חייב להיות שווה בדיוק לאבק האדם. אבל לי יש, סליחה על המלה הגסה, בשר, אבק בשר, אם ארצה לדייק. והבשר הזה, אבוי, פולט ריחות רעים כשהוא מתקלקל. מה שאין כן הכוכבים, שבשעה שהם מתפוצצים ומתקלקלים הרי הם פולטים אור מופלא, ומוסיקה שמיימית, וניחוחות עדנים, שהם הם בוודאי מה שהקדמונים היו מכנים ריחות גן העדן.
אשתי סבורה, שמשום מה גם את המשל הקטן על הכוכבים לא המצאתי אלא לצורך התחמקות. לפי דעתה כולי עסוק במציאת תירוצים, מדוע עלי לזנוח את החיים. גם ככה, לפני שחלית, היא אומרת, חיפשת כל מיני דרכים לחמוק בהן מחובות היסוד של החיים. כעת, למזלך, באה מחלתך ומסייעת לך מכיוון בלתי צפוי. משל הכוכבים שלי אינו עושה עליה שום רושם והיא דוחה את רעיונות הצמצום שלי, כאילו היו עדת פרעושים מציקה. לא נניח לך, היא אומרת, לזרות אבק של כסף וכוכבים בעינינו. לא נניח לך לעזוב את העולם בקלות כזו ובמתיקות כזו. ועכשיו מספיק לדבר, צריך לרדת במעלית היורדת לחדר הטיפולים.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.