במרפאות החוץ, שליד המרכז הרפואי, בין הקרנה להקרנה, פגשתי את מוטקה, חבר ששירת עמי במילואים, במחלקת הסיור שנים כל־כך רבות, עד ששכחתי מתי נפגשנו לראשונה. הוא היה חיוור וחלוש ומשך אותי לשבת לידו, על הספסל, ממול לחדר הרופאים. הפגישה גרמה לו להתרגש מאוד. הוא אחז בחולצתי ואמר:
"אתה זוכר את המארב ההוא, בקיץ של שנת ששים־ותשע? כשנפצעתי בתקרית מתחת לאוּפַנָה? הכפרון הסורי התמים ההוא, משכנות רועים, אלוני תבור עבותים, גזעיהם המתקלפים הצומחים ממש מתוך קירות הבזלת. איזו מלכודת מלאת הטעיות. שדות הבזלת הפכו לצרה צרורה כשנפתחה עלינו האש הסורית מתותחי העשרים־מילימטר. אתה זוכר את מטר הריקושטים? אתה זוכר את השריקה המחליאה של רסיסי הסלע? כמה דקות נמשך כל המארב? עשר דקות? רבע שעה? כמה זמן נורתה עלינו האש הקטלנית? לי הן ארכו כמו נצח. איבדתי אז את אמוני בשעונים. ומששככה האש, וצוות החילוץ המשתהה הגיע סוף־סוף, צפיתי שוב, מעבר לגבי, אל הכפרון הסורי הציורי הזה, אל ההזיה המתוקה הזאת, אוּפַנָה. קומץ בתים נמוכים, גגות שטוחים וכהים, שקועים בין התלוליות הקודרות. מִצבור מפתיע של רוע בלתי צפוי.
גם אני פוניתי אז בשל הפציעה הקלה שלי מאחור, מאחד הנתזים הבוגדניים האלה, מהבזלת העוינת. אתה זוכר איך כל הדרך אל התאג’ד ניסיתי להתבדח? ממקום מרבצי על קרקעית זחל החילוץ, רציתי לעודד את החברים המדוכאים. היה נורא שם בזחל. אני זוכר שהתחזיתי לשדרן הרדיו המפורסם, ושידרתי ממש כמוהו את התקרית באוּפַנָה. במדויק, בהתרגשות, ברעד אמתי. כאילו הייתי שדרן מלידה. החברים סייעו לי במשחק, ופצחו בקולות הצפצוף וההתרעה החגיגית שלפני החדשות. ואחר־כך חיקיתי אני את קולו הנפוח והחגיגי של הקריין הידוע. קראתי לאט ובהדגשה את שמות החברים שהיו מוטלים מעלי בזחל הפינוי. ערבבתי בכוונה גם שמות של חברינו שנשארו מאחור, בבסיס בקוּנֵיטְרָה, ולא נפגעו מהמארב. בני־מזל שכמותם. פשוט היינו כולנו שיכורים מן המתח, מן ההפתעה, מהפציעה ומתחושת ההצלה המופלאה. ומי יכול לשלוט ברגשותיו בשעה כזאת?
מוטקה, נדרתי לעצמי בהפוגות שבין הדילוגים הרסקניים של המשוריין הדוהר, מוטקה, אם תזכה לצאת מכאן בריא ושלם, אם תגיע למנחת בקוּנֵיטְרָה בשלום, אם תעבור הטיסה לבית החולים בסדר, יותר אתה לא תחזור לכאן לעולם.
אתה יכול למחוק ממפת־חייך את אוּפַנָה ההזויה והמחורבנת. את שביל העפר המתפתל תחתיה. את תלי הבזלת, את הגפנים השרועות. ואתה יכול למחוק מחייך גם את רצפת המשוריין המחורצת, ואת מכסה המנוע הלוהט של רכב הסיור, שעליו שכבת כאשר התפרצו ממול, מתוך המצדיות החבויות של אוּפַנָה, הפגזים המפתיעים של תותחי העשרים־מילימטר. אתה תהיה עטוף מעתה והלאה באפוד־מגן רך וגמיש. אתה תטפל בעצמך מעכשיו כאילו היית אשה בסוף הריונה. ואתה גם תחדל מהעישון הקטלני שלך.
וכך, על רצפת זחל הפינוי, בתוך הערמה המזיעה והמדממת של הפצועים המעורמים, הענקנו זה לזה הבטחות חגיגיות שאין להפירן. לא עוד מנהגים רעים שמקצרים את החיים. הקץ לעישון, לזלילה ולניאופים. ובעת העמסת הפצועים למסוק השקפתי שוב בחטף מאחורי גבי, אל מרגלות התלים הרחוקים, מעל לעיירה החרבה ומעל לגבעות הקירחות שמסביבה. וראיתי בפעם האחרונה בחיי את הכפר הזעיר אוּפַנָה, המיתמם לו באור הבוקר הרך, נע כבחלום עם משבי הרוח הרעננה.
איפה אני ואיפה אפוד המגן הצמוד? איפה אני ואיפה קיום הנדרים ההם? חדלתי לעשן אתה חושב? התרחקתי מהזלילה ומהניאוף? מאז הפציעה נדמה לי שאפילו גברה נטייתי לכל אלה: יותר סיגריות, יותר מסיבות־זלילה, וכן, גם יותר נאפופים. ואיך יכולתי לטפל בעצמי כאילו הייתי אשה בסוף הריונה? הרי אפילו באשתי, שעה שכרעה ללדת את ילדינו, לא ידעתי כיצד לנהוג. היכן הרגשת השיכרון ההיא, הרגשת ההבטחה ההיא, שלא תופר לעולם, מקרקעית ערמת הפצועים? לחיות טוב יותר, והרי כבר בירידה מן המסוק, במנחת המהודק של בית החולים, בטרם נהממתי מריח הים כבר שכחתי את כל הבטחותי.
מדוע נענשתי? ולמה נענשו החברים? ומי לעזאזל הוא המחליט מי יהיו הנפגעים? ומה היה קורה אילו הייתי משתהה מעט בחופשתי האחרונה, כמו שהתחננה לפני אשתי, ולא ממהר להצטרף אל הסיור שהותקף?
כמו שאתה רואה וכמו שאתה מבין החלמתי מהפציעה ההיא די מהר. היה לי מזל. הפצע לא היה רציני. רק מהמחשבות לא הצלחתי להיפטר. חזרתי לעבודה, למתחים, להוראות המנהלים, לוויכוחים המטופשים עם הכפופים לי. ובמשפחה ניסיתי באמת לגשר על הסדקים ביחסי עם אשתי. התמסרותה בימים הראשונים של הפציעה לא ידעה גבול. אבל אחר־כך הסתבר שבכך רק הקשתה על יחסינו. אני נלחצתי כי לא ידעתי איך לפצותה. בימים הראשונים, באמת חשבתי שאירע לנו נס קטן. ואנחנו מתחילים את חיי אהבתנו מחדש. אבל לאט־לאט שבו הדברים לדפוסם הישן והמעיק. ואני אפילו לא הספקתי להודות לה כמו שרציתי. וכבר עטו עלינו המריבות הנושנות, הפגיעות הידועות וההתפייסויות המוכרות. תאר לעצמך, רציתי אפילו להפתיע אותה בטיול קטן לחוץ־לארץ. אבל עד שהתחלתי להזיז את הסידורים הנחוצים, כבר נראתה לי הנסיעה מגוחכת ומיותרת לגמרי. והייתי גם נבוך וגם אובד עצות כמו נער, כשהודעתי לה, בדרכי העקיפין שלי, על הנסיעה שביטלתי.
אבל היום המצב הרבה יותר קשה. אתה רואה בעצמך, זו איננה הפציעה הקלה מהתקרית באוּפַנָה. ובין הקרנה להקרנה יש לי זמן למכביר לנדור את כל הנדרים שבעולם. ולשנות את דרכי חיי הנלוזות שבעים ושבע פעמים. ומה כל זה עוזר? להיפך, אני יכול עכשיו לעשן בשלווה את הסיגריות האסורות עלי. מפני שאני יודע בוודאות שאלה הן הסיגריות האחרונות שלי. אני יכול לשקוע בזלילה האהובה, כי אני יודע, גם מבלי שינדנדו לי הרופאים, שאלו הן זלילותי האחרונות. רק בעסקי הניאופים אני מתקשה. קשה לנאוף כשאינך בקו הבריאות. וכבר אינני נייד כל־כך. ויש לי שעות חולשה קשות, שבהן אני נדחף, ממש נגד רצוני, לכונן עם אשתי את הברית הישנה שבינינו. ואני שוגה ומגמגם באוזניה איזה וידוי מקוטע. אבל היא אינה מסתפקת בסיפור המקוצר. והיא מתלהטת וסוחטת ממני בחולשתי עוד פרטים: עוד שמות ועוד תאריכים.
לא להאמין כמה סבל יש בעולם. לפעמים נדמה לי שכל חיי היו רק מעבר זריז מתחנה אחת של סבל לאחרת. לפעמים אני מאושר שאני יודע שגם אחרים סובלים. לאושרי, אינני חייב לקחת חלק בכל הסבל שמסביב. לא הייתי מחזיק מעמד תחת הנטל הזה. אבל לפעמים, דווקא לאחר הטיפולים, כשאני מרגיש רע במיוחד, אני מתבייש פתאום. ומשתוקק להיות אחר לגמרי. להיות שותף לכל הסבל שבעולם. הבט פה מסביב, במסדרון, בחיי ההמתנה ומול דלתות הרופאים. כמה סבל מתרכז כאן.
אחרי הפציעה באוּפַנָה, כשידעתי שפציעתי קלה ובקרוב אחלים, ואולי אפילו ארוויח ממנה משהו, התמלאתי רצון ילדותי להשקיף על הכול באורח עיתונאי. כלומר, מרוחק ומנוכר. ושבתי ועשיתי עצמי שדרן, כמו ההוא הידוע מהרדיו, ודיווחתי ישירות מתקרית האש שבצפון. ומחזית הסבל האישית שלי. כן, ממש בושה על הפחזות ההיא, על האטימות ההיא, על יצר המשחק שהתפרע בי. כי בין הפצועים שהיו מוטלים מעלי היו שנפצעו די קשה. ואפילו הייתה סכנה לחייו של אחד החברים. אתה זוכר את התקופה המלכדת ההיא? כל היחידה התגייסה, אנשים סירבו להשתחרר מהשירות, רק כדי לשהות עם הפצועים. ואיזו רוח אחווה השתררה על כולנו. הלבבות כל־כך התקרבו. והייתה אמונה חזקה שהכול מוכרח שייגמר בטוב. כולנו היינו מאוחדים בדאגה, באהבה ובדחיית הסבל.
לעטוף את עצמי לשארית ימי באפוד־מגן רך? לטפל בעצמי בשארית שנותי כאילו הייתי יולדת באחרית הריונה? איזו תִפלות. איזו טיפשות נמהרת. להבטיח לעצמי שאמנע מהניאוף? איזו דרך תמימה וילדותית לשחד את מי שמשחק בחיינו. תאר לעצמך, שאפילו השוחד הקטן הזה לא נִרצה. וכשאני מטיל ראשי לאחורי, עוצם את עיני, אני רואה שוב את גלי הבזלת המשחירים של אוּפַנָה. את פרצי האש והעשן של תותחי העשרים־מילימטר. ובקושי אני עוצר בעצמי שלא ליפול ולזחול אל מתחת לרכב הסיור, ושלא להתחפר, קודח, בתוך שכבת הבזלת הרעה. אני מוכרח להישאר זקוף. אני חייב לראות בעיני ולחוש בכל גופי איך חתיכת המתכת המהירה, הבלתי נראית, טסה אלי ברוע מתכתי אדיש לגמרי, נתקעת בגופי ומשנה את כל חיי."
דלת חדר הרופאים שממולנו נפתחה, והאחות יצאה וקראה “מוטקה, תיכנס בבקשה.” ואני קמתי ועמדתי עמו.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.