בשבועות האחרונים אני מרגיש שהמכרים פוחתים והידידים מתמעטים. הם נשמטים ממני אחד אחרי אחד. נחטפים בחשכה ונעלמים בתוך הצל המעובה. כאילו אני שוטף עַל פניהם במכונית של זוהר, והם נדחקים לצדדים, שומטים את כתפיהם, נאנחים ומוותרים עלי. זה מה שמכאיב לי יותר מהכול. הם כבר ויתרו עלי. אינם מנופפים בידם לשלום, אינם מנסים לחסום בגופם את הרכב הדוהר. כאילו הם נדים לי ואומרים: סע סע, אנחנו כבר השלמנו עם היעדרותך. כעת תראה שגם אתה תשלים במהרה עם היעלמותך.
כשאני מחדד את המבט ומקרב את מוקד העדשה, אני רואה שאין זה רכב זוהר. זוהי פשוט אלונקה הנישאת בתוך האמבולנס. או המיטה המוסעת אל מעלית השירות בפרוזדור ההומה של בית החולים. הם מפנים פניהם לצדדים, שלא אראה אותם במבוכתם. הם משתוממים עלי בינם לבין עצמם, איך זה אינני מרגיש במכה שהכיתי בהם? איך אינני מרגיש שאכזבתי אותם? איך זה שאינני יודע שהפחדתי אותם עד מוות? האם עד כדי כך חמור מצבי, שאינני יכול להבין שבגדתי בהם?
כאן אני קופץ ממקומי ואומר, זהו, את המבט הזה אני מכיר. מבט כזה בדיוק של נבגדים, כבר ראיתי בעיני הפצועים בתחנת האיסוף בצומת המופגז, ברמת הגולן, בימים הראשונים של המלחמה. אלא שכעת כאילו נתחלפו התפקידים. אני, הנישא באלונקה, אני הוא הבוגד. והם, הבריאים, המסלקים עצמם בחשאי ממסלול־חיי המתמעט, הם הנבגדים. שם, בשדות הבזלת השחורים היה הכול ערוך אחרת. בעיני הפצועים היה מבט קשה ומפגיע של נבגדים. כאילו ביקשו לשאול היכן הייתם? מדוע איחרתם כל־כך להגיע? היכן הן כל ההבטחות, היכן כל הביטחונות? ומאז אינני יכול לשכוח את המבט ההוא של הנבגדים. ואפילו שאני מטושטש כעת, ואינני אדון לא לגופי ולא למעשי, ובעצם אני מובל נטול כל כוח בתוך המיטה המתנייעת אל פתח המעלית, אני מזהה בקלות את המבט המוכר ההוא.
הידידים מתמעטים והם נשמטים ממעגלי אחד אחד. ורק בודדים עוברים אתי את המסה הלא־צפויה. אני יכול לחוש בנחישות דבקותם בי. הם אינם מניחים לי להישמט מהם. כאן לא עניין של עידוד או של הרמת המורל או של חיזוק נפשי. כאן יש עניין אחר. כאילו הם אומרים אלי עד כאן ידידי עצמאותך מגעת. היזהר שלא תחליט החלטות קשות שלא תוכל לעמוד בהן. גם ככה הפתעת אותנו הפתעה קשה. עוד אינך מוכשר לשמוע הכול. המתן, תתחזק, נספר לך הכול. גם דברי שאינך יודע. אבל בינתיים אל תנסה להתחמק שוב בחשאי. אל תעשה לנו את זה בשנית.
המכרים פוחתים, וכשאני מנסה למנות את שמותיהם על אצבעות כף־ידי החלושה, אינני מצליח. הכף נשמטת מאליה אל הסדין. ושמות מכרי רוחפים־רוחפים בחלל הלבן של המחלקה.
כך גם גיליתי את כוח השינון. לכתוב אינני מסוגל, וכשאני רוצה למנות או לסמן בידיים אינני מצליח. מה נותר לי אם כן? לשנן, לחזור אינסוף פעמים על מלותי. ניסיתי לשנן בקול אבל גם קולי בגד בי. צרידות משונה, פנימית, שלא ידעתי כמוה כל השנים מסתמת את גרוני. ואז בידיים שמוטות ובגרון סתום אני מתחיל לשנן. כמו חרוזי־תפילה מלמוליים, כמו מזמורי־ילדות נשכחים. אני משנן אותם לעצמי כאילו אני נוטל סם־הרגעה, כמו תרופת הבטחה. חכה, עוד תקום, עוד תצא מהמחלקה הזו. אם רק תזכור את השמות. וכמה הם מעטים, וכמה הם עוד מתמעטים. אבל גם את השמות הספורים הללו אני חייב לשנן. שלא יאבדו לי בחשכה הלבנה. שלא יישכחו כאן בין הצינורות ומכשירי ההחייאה.
שעות שכבתי במיטה, ללא תנועה, משנן בתוכי את השמות. ואחר־כך כשהתחזקתי מעט, שיננתי אותם לא רק בתוכי אלא גם בשפתי. “אתם, ידידי המעטים, לכם אני חייב תודה. לא החיוך שלהם הוא שנגע ללבי. גם לא מלות הגמגום וההשתתפות. אלא זו ההבעה הנחרצת והנעלמת שראיתי בעיניהם. אלה לא תאבד כך סתם באחד הפרוזדורים הבוהקים האלה. אנחנו לא ניתן לך להישמט אל האפלה הבולענית שמסביב. אתה עוד תלמד כמה לקחים. עוד לא הגעת אל הגבול האחרון. והלקחים תמיד הם מצטרפים”.
לא לחינם אני מרגיש בשבועות האחרונים שהמכרים פוחתים והידידים מתמעטים. זה הדדי, גם אני נשמטתי מהם. והרי זכותם להיפגע שלמה ממש כמו זכותי. במה מעלתי עליהם? במה טוב אני מרובם? ואם יש איזה כעס סמוי בדברי, הרי גם במבטם המנתר יש מעט כעס סמוי. כי מה שהרשיתי לעצמי, להיעלם בבת־אחת מתוך מסכת חייהם, הוא מעשה מחוצף וחסר־מחילה, בדיוק כמו חששם להיראות לעיני, כשמיטתי נדחפת בידי האח החסון אל מכון הרנטגן. עלי ללמוד ולנסח מחדש דברים רבים. עלי ללמוד מחדש מהלכים שלמים מתוך חיי. וגם את הכלל הפשוט הזה, שאין הידידים מתמעטים אלא במידה שאני מתמעט מהם. ואין המכרים הישנים פוחתים, אלא באותו שיעור שאני פוחת מהם. ואם אדע ואם אבין באמת, ואטול על עצמי מה שאני מבקש שייטלו על עצמם, הרי שלא תהיה טענה לאיש בעולם. לא לאלה שהכרתי לפנים, וחשבתי אותם לפנים למכרי. ולא לאלה שחיבבתי לפנים, וסברתי לפני המחלה שהם ידידי הטובים ביותר.
וכך אני מסובב את כל הכעס והתסכול על עצמי. אני אשם במפלתי, ואני כמובן גם האשם היחיד בהתמעטות ידידי והיעלמות מכרי. הכול קרה בגללי ואיש אינו אשם. וכל כעסי, כעס מיותר ומטופש הוא. ורק מראה שאכן נותרו לי עוד כמה לקחים לשננם היטב. ועוד לא הגעתי אל גבולי האחרון, שממנו הכול ידוע מפורש והכול צפוי. וכל מה שעליך להעמיד כנגד העולם הקם לפתע על גופך, הוא חיוך של השלמה. כאילו אם אביט מפויס ומשלים בעולם, יעבור עונשי מעלי, ולא יפגע בי שוב את פגיעתו המכאיבה.
ואני מתמכר לפולחן השינון שגיליתי, אחד מכלי נשקם של החלשים והמובסים. ואני משנן בזה אחר זה את שמותיהם המעטים של ידידי. מתעכב על העיצורים, נע בהברות, כושל שוכח נזכר טועה ושב ומשנן. את כל הרשימה כולה, מאחד עד שמונה. לפי דפוס קבוע וברור: היכן נפגשנו לראשונה? מה חיבב אותו עלי מייד? מה חיבב אותי עליו? ומה עשיתי לאורך השנים, כדי לנער את האבק מידידות שהחלה להכביד?
אני יודע אני ידיד לא רגיל. אני קורא לזה ידידות חד־סטרית. אני שמח מאוד לארח אצלי ידידים, לחלוק עמהם את נפלאות הבוסתן הקטן המקיף את ביתי. לספר שוב ושוב מעין הגיעו לגינתי השיח המרהיב של ציפור־גן־העדן, ועץ אגוז המלך המפיץ ריח אגוזי חריף ונעים. נהנה לדון עם אורחי על ענייני המדינה והקיבוץ, ולהפליג בזיכרונות בדויים מימי השירות בצבא. ולהשתכר, עד איבוד חושים, מסיפורי המלחמות הרחוקים. אבל להחזיר להם ביקור תחת ביקור אני מתקשה. ולנהל חשבון פשוט של מתנות זעירות וחילופי מכתבים או טלפונים כבד עלי מאוד.
כן, עכשיו יהיה הכול אחרת. אני שב ומבטיח לעצמי כדרך החולים. לכשאקום, לכשאצא מבית החולים, לכשאחזור אל בין החיים, אני נודר לעצמי אהיה אדם אחר. אדם אחר לחלוטין. ועיקר השינוי שיבוא בי, אהבת ידידי המעטים. אלה שלא נטשוני ולא זזו ממיטתי בשבועות הקשים. חיוך אחד, קליל ולא עמוק, יהיה שמור אצלי אל אלה שלא קרבו למעגל כאבי. וחיוך אחר, עמוק ופנימי, יהיה מזומן מעתה לקומץ ידידי המתמעטים. הרי רק רשעות תהיה בי, אם אקום ממיטתי, אשוב לביתי, אחזור להתהלך בין עצי הגן העוטרים את ביתי הקטן, ולא אלמד את הלקח המועט הזה.
אני משנן לעצמי שאת פרצופי הפצועים הנבגדים, אלה שמצאתי בתחנות האיסוף, עלי לשמור רק לעצמי. ואת מרי קולם המַשְׁבִּיעֵני שלא לשכוח ולא לשתוק, עלי לכסות ולא לפרסם בעולם. ואת קינתם החרישית המתמזגת עם קינת הרוח המהלכת בין סלעי הבזלת השרופים, עלי להצפין בתוכי. שאם אפתח ואומר מה שראיתי שם, ומה שאני זוכר משם, ואיך חברו עלי כל הזיכרונות המעיקים משם דווקא, כאן על מיטתי בבית החולים, ארחיק ממני את אחרוני הידידים. אלה המוכנים עוד לרכון אלי ולהקשיב בפנים מלאי עניין להבלים שאני פולט מתוך חולשתי. עלי לחדול מהרחיקם. אני חייב למצוא את הדרך לשוב ולקרב אלי את אלה שאיבדתי בשבועות מחלתי. אבל איך אעשה זאת? מהו לחש הקסמים שעלי לשנן בלי סוף, כדי להשיב אלי את מכרי שרחקו ממני? תשוש לגמרי אני נשמט לאחור בתוך מיטתי. אבל שפתי אינן חדלות מלשנן. שמות, כינויי־חיבה, ואתרים אבודים, שבהם התהלכתי עם ידידי לפני שבגד בי לבי.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.