

עוד בנעורי שמעתי מהחברים הוותיקים, שהאנשים המתבודדים בחורשה המקיפה את הקיבוץ הם אנשים מיוחדים במינם. משכילים מדי בשביל חיי העבודה המתישים בקיבוץ. רגישים מדי להמולת הכוורת העסקנית במשק. מתנשאים מחמת כאב, מעל להוויית היומיום הנמוכה שבחצר. ומשום כך הרחיקו אל בין האקליפטוסים העבותים, בשולי המחנה, נחבאים בתוך חומת הצללים שאינם נפוגים אף פעם. ומשום כך בנו את סוכותיהם במעלה הצמרות, ורק סולם מאולתר ורעוע הותירו מאחוריהם. ומשום אלה הילכו עליהם שמועות סותרות אבל מסקרנות. סיפורים מרתקים על חיי החופש שניהלו במחבֵא מצע העץ שלהם. מופקעים לחלוטין מבועת החיים החמימה והשוקקת שמתחתם. ונושאים ראשיהם הקודחים למעלה, אל שמים אחרים, שאינם נראים להולכי משעולי החול הרך שלמטה.
אחדים מהם נשמטו מן הזיכרון הקיבוצי סמוך לכניסתם. אחרים האריכו ימים ושנים, ושבו לבסוף למטה אל בין הבריות. ורק סומק מעט של בושה או חרטה היה נמשך על פניהם, כשהזכירו להם מתוך לצון, חטאות עברם בצמרות. ואחד או שניים גם הפכו לאגדה. רבים זכרו את ימי ראשיתם בארץ ואת צעדיהם הראשונים בקיבוץ. זכרו את הריח הזר והמיוחד שנלווה אליהם. אם היו מנערי עליית הנוער ואם באו כחלוצים מארצות רחוקות. והיו שזכרו אפילו ניחוח רחוק של מי שנולדו והצטרפו מתל־אביב הגדולה והסואנת.
אני שהייתי אז נער, העדפתי להתעלם מהסוכות המרקיבות שהפכו לקני עורבים. ומן המסמרים הגדולים שהחלידו לנצח בתוך בשר הגזעים. שרידים מרגיזים ולא יותר. בעטתי באדישות בפירורים של חפיסות הסיגריות המודפסות, וירקתי בהתרגשות סמויה על שיירי הקונדומים שהפליאו לצוץ, רעננים תמיד, מתוך תעלת הביוב שבחורשה. ממש מתחת למשכנות התלויים שלהם. אני ביקשתי בשיטוטי רק דבר אחד. הוכחות מוצקות לקיומם של אלה שהפכו לאגדה.
ופעם אחת, בשעת דמדומים הכרחית, כשכוח המבשיל הנערי שלי, מלוהט בחיפושַׂי ודָבק בשיירים שהותירו המכונפים דרי הצמרות, טושטש מעט מחמת עייפות והתרגשות שאין לה הסבר, פגשתי את האיש האגדי מתוך סיפורי החברים הוותיקים. הוא נראה ממש כאחד מאתנו. לבוש כולו בכחול כהה של בגדי העבודה המקודשים. ולרגליו מגפי הגומי המסורבלים. עלה עלה, משך בי, ועודד אותי לטפס על שלבי העץ המתנודדים. מכאן מלמעלה העולם כולו נראה אחרת. אזרתי אומץ, התגברתי על לילות של פקפוקים ורתיעות וטיפסתי אחריו. לכאן לכאן, משך אותי אל עמדת התצפית שלו, שרק ראשי המגדלים וקצות עמודי החשמל התנשאו כמוה. שב שב, למה אתה מתנשם כל־כך? ומדוע החוורת פתאום? הפחידו אותך כהוגן בסיפורים שם למטה? אבל זוהי רק סוכת־עצים פשוטה ולא קן של דרקון מעופף.
אתה זוכר את סיפורי ר' חיים ויטאל, פתח מייד, אתה זוכר את הסיפור על האר“י הקדוש ועל כישלונו? הוא מחק את כל המחיצות שבינינו במלה אחת. לא נער חולם הייתי עוד, אלא שותף רוחני. לא עלם סהרורי המשוטט בחורשת חטאים מלאה פיתויים, אלא יושב לפניו במעלת תלמיד. בבת־אחת הועליתי אליו. הוחנפתי מאוד, כי הייתי מועדף לפתע, ונבחר ומורם מחברי, שנותרו למטה, בחצר המשק התוססת. אילו היו כל יהודי צפת פותחים בצעדה אחת לעבר ירושלים. אתה יכול לתאר לעצמך? כל הרצונות הקטנים נמחקים. רגל אחת, פסיעה אחת, צעד אחד ומאוחד מתוך שמלת הלובן. ראשם נישא אל־על, והאר”י מקרטע בראש הצועדים. חברה אחרי. חברה, אנחנו הולכים לגאול את ירושלים. אנחנו הולכים לשנות את העולם. אתה קולט את המעמד? אתה תופס איזו הזדמנות אדירה הוחמצה אז בצפת? הרי המוח יכול פשוט להתפוצץ מזה.
הקרשים המנוסרים חרקו ברוח. הגזעים הענקיים גנחו ונדו בשריקה. הצמרות הסואנות ברוח שחו לצדדים. ומטר של ספלולים ריחניים ניתך על החול שלמטה. אל תפחד, הרגיע אותי וחלץ את מגפי הגומי בנינוחות, כאילו היה יושב על השרפרף במרפסת ביתו. סערות קשות מאלה לא הפילו את סוכת הגבהים שלי. עכשיו תעקוב אחרי בבקשה. ותאר לעצמך את כל חברי הקיבוץ שלנו, בחורים בחורות ילדים וזקנים, ניצבים בפתח הצריפים. ואפילו מן האוהלים יוצאים כולם לבושים בבגדי הקודש הכחולים. נותנים ידיים ופוצחים בשירה חרישית. ולא רק בקיבוץ שלנו. לא, גם בקיבוץ השכן, ובכל הקיבוצים שבעמק־חפר. בכל הקיבוצים שבארץ ושבגולה. כוח אדיר של קיבוצים מכוונים את רצונם לרצון אחד. אתה תופס מה קורה כאן? מה יכול להתרחש בשעה כזו בעולם? הרי אפשר להתפוצץ מזה.
והוא משתוחח על קרשי הסוכה ומגן בכפותיו על ראשו. כאילו הוא באמת עומד להתפוצץ בעוד שנייה. רצון מכוון שכזה, המורכב ממיליון רצונות קטנים, מסוגל לחולל מהפכה אמתית. לא רק הארץ תנוע אחרת. הכדור כולו, הכדור העלוב שלנו, ינוע במסלול אחר. במסלול הנכון שנועד לו מבראשית. אתה רואה היכן טעה האר"י? מה זה להקציב לאנשים שעתיים בלבד להתכונן? איזה לוח־זמנים מטורף הוא כפה על האנשים? מי יכול להתמודד מול סדר־יום מלחיץ שכזה? אתה רואה, שרשרת של טעויות. אומללות, הייתי מוסיף. אחת רדפה אחת וכולן יחד הביאו להחמצת השעה. כמה חבל. אפשר ממש להתפוצץ מצער.
הוא אחז בכפות הנער שלי והידקן זו אל זו. אין כוח בעולם שיוכל לעמוד מול הרצון המכוונן של בני האדם. את זה עליך לזכור תמיד. ויפה כמובן שהדברים ייעשו בלבוש נקי ונכון. ויפה שתתלווה אליהם המנגינה הראויה. ויפה מן הכול שהרצונות לא יתפוררו לאלפי הרצונות הזעירים. הבט למטה אל החצר. מה אתה רואה שם? כולם משתוללים, כל אחד מושך לכיוון שלו. ככה אי־אפשר להיגאל. ככה אפשר רק להתפוצץ מכאב.
ואני משכתי את צווארי להסתכל למטה. התאמצתי מאוד לראות מה שביקש ממני. ומאוד השתדלתי לדמות לעצמי את הרצון המכוונן הענק, שיכנוף את כל הקיבוץ המפרפר מתחתי. אבל לבד מדמעות פתאומיות של מאמץ, ולמד מצער חודר ולא מחוור, לא הרגשתי שום דבר.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.
ליצירה זו טרם הוצעו תגיות