הבוקר, מעט לפני שהתעוררתי, הרגשתי צורך דחוף ומעיק לדווח על הכרך שנעלם. הרגשתי כל־כך נבוך, שלא ידעתי אפילו איך אני צריך לפנות אל מי שלפניו אני חייב בדיווח. הרגשתי גם קצת מושפל, כיוון שלא עמדתי באחריות המועטה שנטלתי על עצמי. והכרך הנעלם היה שמור אצלי במקום הכי פנימי, חמק ממני ואבד. שכבתי על מיטתי, עוטה זיעת בוקר מצחינה, וידי מגששות הכבדות לרווח את רפפות התריס. וכשהאור החיוור התגנב אל תוך החדר, מלווה בצפריר קריר וחומקני, התמתחתי על הסדין המעוך, שכבתי ישר לחלוטין, הבטן כנוסה לאחור, החזה מובלט מעט לפנים, כלומר למעלה, כפות הידיים מוצמדות היטב אל תפר המכנסיים, שלא הייתי לבוש בהם כלל. כן, אני מסכים לנזיפה החמורה, בטרם נחתמה בדיו האדומה בגיליון ההתנהגות הלבן והביישני שלי, כן, אני מאשר בהחלט את כל פרטי התלונה המובאים בגיליון, ואינני מטיל את האחריות על שום זולת שהוא. אני לבדי, אני עצמי גרמתי, בשוגג ומתוך רשלנות נפשעת, לתנאים המפוקפקים ולהפרת סידורי הבטיחות הפשוטים, דברים הכרחיים שבשל העדרותם נעלם ממני הכרך.
אפילו לעצמי התקשיתי לשחזר את כותרתו, ומה היה סוג האותיות שבהן נדפס שם הספר? ושמי שלי, האם ראיתי אותו מהבהב על שדרת הכריכה? ומיהי לעזאזל אותה הגרפיקאית המתחילה, המתהדרת בחוצפה בחתימת שמה המוזרה? שלא להזכיר את ציור העטיפה המהמם. ציור נהדר, בגווני שחור ולבן עזים, וגוונים אפורים מרובים לאין־סוף משתרעים ביניהם. אותי הרי אי־אפשר כאן לרמות: אני הרי מכיר את הציור היכרות קרובה משנים. הרי זהו הציור המפורסם של הצייר האוסטרי הידוע עד מאוד, שעוד בנעורי ראיתי אותו לראשונה, באולם תצוגה במוזיאון הישן של תל־אביב. מבחוץ להבה שדרת הפוּאַנציאנוֹת באדום ותרוג, ומבפנים ריקדו שלוליות צל על הקירות. גם אני שם הייתי, נשרך אחרון בחוג חובבי הציור, מנסה להתרכז בסיפוריו של המורה הנערץ לאמנות. כבר אז נכשלתי. מבטי המורעב נדד ללא מנוח, ממראות העיר המקיפים אותי אל חמוקי ירכיהן של התלמידות המסורות הנדחקות לפני. כבר אז שכחתי מה שמו, לעזאזל, של הצייר האוסטרי הזה שצייר את התמונות.
חיפושי אחר הכרך האבוד נתמשכו כל הבוקר. בכל שנייה הבהיקו במוחי אותיות ומספרים, ואני טרחתי די קשה לצרפם למלים ותאריכים בגיליון האלקטרוני שהבהב לפני עיני העצומות. לא, אין זה הכרך האבוד. הנחתי את קובץ הנתונים הצדה, הרי אני עצמי זוכר להיכן תקעתי אותו אמש על מדף הספרים. באמת אחזתי אותו בידי רק אתמול? הנח, זהו רק תעתוע, אמרתי לעצמי כשנדחף בכוח לפני עיני השם המוכר. דחיתי אותו, הוא היה יותר מדי קרוב אלי. וגם זה אינו הספר המבוקש, גם הוא אהוב עלי יותר מדי. ואגב דחייה התעוררתי פתאום, ונזכרתי בדקדוקי סופרים מחמירים של ספרן טרחני, שהוטחו בי מעל אחד העיתונים: שנת הדפוס אינה מדויקת. וראיתי ברשימת הפרסומים הידועה, שהתאריך שגוי. הייתכן, בעידן המחשב תאריך שגוי? כן, גם היום בעולמנו המודרני עדיין טועים בהדפסת שנת הדפוס. ולפעמים גם מגדילים וטועים במקום הדפוס. וכבר העיר על כך מי שהעיר. וכבר השיב לו על כך מי שהשיב. וכבר נרגע הפולמוס המתלהם שהתלקח בין חובבי ספר עצורים אלה. וכבר מיציתי גם אני את מנת העונג המפתיעה שבאה עלי בשל טעות זעירה, אך מבישה, שנכשל בה אחר. האם גם לטעויותי אורבים ספרנים דקדקנים וטרחנים, אך חדי עיניים כנצים, הניצבים ליד דוכני ההשאלה בספריות שברחבי הארץ? האם כבר מנפנף אחד מהם, בשמחת מגלים אמתית, בכרך האבוד שלי שנתגלה?
הרגשת־כישלון צורבת עוטה עלי בקומי מן המיטה, הספר היה בידי וחמק ממני בשנייה האחרונה. ממש כמו שאירע לי פעם עם גור הארנבים שנמלט מידי בפרדסים. וכמו שדיה המבכירים של הנערה שישבתי אתה בלילות, בספרייה העזובה, רוכן מעליה בשקידה עצורת תאווה, ומפרש לה כביכול פסוקים מוקשים משירתו הסתומה של מתתיהו שוהם. הספר היה בידי ונשמט ממנה. אני חש עדיין בחִספוס הנעים של כריכתו, במשקלו הקליל, המוכיח שגם ליצירי הרוח, לאסופת המלים, יש קיום חומרי כלשהו. איזה סודות מחיי הפרטיים סיפרתי שם? ומי מכל הקוראים הנעלמים שלי, שמעודי לא תפסתי בשעת מעשה, כלומר בשעת קריאה באחד מספרי, מתעניין בכלל במידות גופי, בריחותי, בחדות חושי?
“זה האופי המפוזר שלך, הבלגן המתמיד בניירותיך”, אני שומע את קולה של אשתי נוזף בי. ואיך אתה מתמצא במגרות הדחוסות וההפוכות האלה? עדיין לא למדת, בכל השנים שאתה משחת על כתיבת דברי הסרק שלך, שהסדר הוא דבר הכרחי? שבלי מעט סדר אפילו סיפור פשוט אינו יכול להיכתב? כן, נכון, אני מצדיק אותה בפני מבקרי, היא כל־כך מדייקת עד שהיא עצמה אינה יודעת כמה נכונים דבריה. שהרי שנים רבות טרחתי להסתיר ממנה פרקים שלמים וקטעי פרוזה נפלאים, שאבדו לי ונעלמו רק בשל ההפקרות שבניירותי. היא מפריזה מעט בדבריה, לא רק מפני שהיא רוצה ללמדני סוף כל סוף איזה לקח מועיל. לא, אני מכיר אותה. היא מפרידה מפני שהיא חרדה באמת לכתיבתי המוגיעה, לאבדותי המתמידות, לתלונותי שנמאסו, למחברותי המקומטות, להרגלים הפגומים והמרגיזים שלי.
לאטי אני מבין, שכל אלה הדברים שכתבתי עליהם אינם סיבות האבדה. ובכן, אני פשוט מסלק אותם מדעתי. ואני ניגש להכין רשימה חדשה שיש בה אפשרויות נוספות. ובדרך הפחיתה והמחיקה אני מקצץ בהן עוד ועוד. הגיוני למדי: מנוע מטעויות אבל מאכזב. מפני שגם בעזרת ההיגיון הזה אינני מתקדם אל הכרך שלי שנעלם. גם מראה החמודות שלו מוצץ את לבי. לא רק גופתו, אותה תערובת ריחנית של דבקים, ניירות וצבעי דפוס, אלא גם נשמתו מושכת אותי. אני יודע שהשקעתי בו המון כוחות. הסגרתי אל תוכו שפכי רוחי שלא העריתי אל קודמיו. במה התחבב עלי כל־כך? במה מתקה עלי הווייתו המוחשית? ומדוע נכשלים כל מאמצי להפכו בדמיוני ולקרוא מה שנדפס על גב העטיפה? כאילו מישהו משטה בי במזיד, אוחז אותו בכפו בתנוחה של עושה להטים, ומסבב אותו כמו סביבון־קסם. שאראה רק את צדו האחד. וכאילו גם נוזף בי מאחז העיניים המתלוצץ, שאינני ראוי לדברים הנדפסים על גב עטיפות ספרי, אם אינני מסוגל אפילו לקראם. אם אני כל־כך ממהר להיכנע ולהסתלק, אם אני כה נחפז לשכוח, אם אני מזלזל בכבודם ואינני מקצה להם ליווי לפי מעלתם האמתית.
חרדה סתומה משתלטת עלי, עם ההשכמה בבוקר הלח והמעיק. יפה, נניח שאני זכאי ואינני אשם באובדן הכרך הנעלם. אבל במשהו אני ודאי אשם. שאחרת לא הייתה רובצת על לבי משקולת מכבידה כזו. בשעה שאני מציץ בפני במראה, ובשעה שאני פוער את פי, חושף את שיני לצחצוח ויורק בגניחה אל הכיור. הנח, אני אומר לעצמי וכופה עצמי לעצור בשיגעון ספירת הבקרים שאוחז בי. לא, אני לא מתיימר לדעת כמה בקרים בחיי כבר צחצחתי שיני, וכמה עוד נותרו לי. מה אתך, השתגעת? אני גוער בעצמי, אין לך מה לעשות אלא שוב להתגרות בגורלך? מייד על הבוקר? והרי רק לאחרונה חמקת בדרך נס מהכבדת ידו הפתאומית ומלאת הכאב. וכבר אתה מתגרה בו שוב? ומול המראה, כשפי עדיין זב מי־פה עכורים מהולים במשחת השיניים, אני גוחן ומכה במצחי, צובט בלחיי ומגרד בסנטרי. שוטה שכמוני, אולי דווקא ראוי לו שיאבד את ספרו האהוב. טיפש שלא למד לקח כמוני, אולי מגיע לו שייעלם הכרך החביב עליו. וכבר אני מחנן קולי מול המראה: ספר הבקשות שלי, קובץ התחינות שלי, אוצר הקמיעות שלי, מה עוללתי לך? ולמה הותרת אותי חשוף ומפוחד ומלא חרטה? ומי יגן עלי עכשיו, כשאבדת?
וכעת עלי באמת להירגע: ובכן, מילאתי את חובתי ואני יכול להישקט. פעלתי לפי הנהלים המקובלים. דיווחתי כנדרש על אבדן הכרך הנעלם. התגברתי על ביישנותי. ניצחתי את מבוכתי ועמדתי יפה בלחץ, לא הטלתי את האחריות על שום איש זולתי. רק אני לבדי ניצבתי מול המראה, טרף למוראי הבוקר, ומלמלתי לחש השבעה שנשכח. לחש שחילצתי מזיכרוני בכוח, לחש יחיד מאלף הלחשים שבעצמי ראיתי וכתבתי, ושנותרו עלומים בכרך שאבד.
מהו פרויקט בן־יהודה?
פרויקט בן־יהודה הוא מיזם התנדבותי היוצר מהדורות אלקטרוניות של נכסי הספרות העברית. הפרויקט, שהוקם ב־1999, מנגיש לציבור – חינם וללא פרסומות – יצירות שעליהן פקעו הזכויות זה כבר, או שעבורן ניתנה רשות פרסום, ובונה ספרייה דיגיטלית של יצירה עברית לסוגיה: פרוזה, שירה, מאמרים ומסות, מְשלים, זכרונות ומכתבים, עיון, תרגום, ומילונים.