המלך המצרי שמע כי מרדו ערי ארץ־ישראל ויצא לדכא את המרד. – על קירות ארמונו תיאר בתבליט כיצד חצה את סיני, זוהי בעצם המפה הראשונה בעולם… מפה זו גם מלמדת אותנו מדוע לא הלכו בני ישראל דרך ארץ פלישתים.

חיילי סתי מתקיפים מצודה בכנען, מציורי כרנך

פרעה סתי עלה על כסא מלכותו ומייד שמע בשׂורות רעות: מלך העיר חמת שבקרבת הירדן אסף כוח רב וכבש את בית־שאן; בברית עמו נמצא מלך העיר פחל ושניהם הטילו מצור על העיר רחוב; שמעו על כך תושבי ינועם שמדרום לכנרת, והתקוממו גם הם ואף בני העפירו שבהר ירומתו (רמת־ישׂשׂכר, כוכב הירדן של היום) הירשו לעצמם להתפרע ולפגוע בתושבים המקומיים.

כל זה בעמק הירדן, אבל גם סמוך לגבול ממלכתו לא הכל כשורה, שכן תושבי עיר שבדרך ממצרים לעזה עשו יד־אחת עם שוסי המדבר (ה“שאסו”) ומרדו.

היה זה מצב בלתי נסבל והמלך ציווה מייד על חילותיו לדכא את המרידות ולהשליט סדר במחוזות הכפופים לשלטון מצרים. הצבא לא התמהמה הרבה ויצא למלחמה והמלך בראשו. מה שאירע לסתי הראשון (שושלת י"ט במצרים) בדרך, במסע שאירע בשנה הראשונה למלכותו (1303 בערך לפני הספירה), איפשר ללמוד מימצאים ארכיאולוגיים: מצבות־זכרון (אסטלות) שהציב המלך בבית־שאן לאחר נצחונו ושנתגלו בתל העתיק של העיר, וכן מן התבליטים שציווה על אָמניו לחרוט במקדש האל אמוֹן בכּרנך.

ובכן, הבה נלך בעקבות המלך הרכוב במרכבה, כמתואר בתבליטים. הציורים מתארים למעשה את שובו מארץ כנען לאחר נצחונו, מוביל שבויים ושלל, אך אנו נתאר כאן את הדרך שעשה ממצרים לכנען לפי אותם ציורים.

מסע סתי על הקיר בכרנך. המלך חוזר 3 פעמים בציור. לפני המרכבה – שבויים כבולים. במרכז – התמונה – תמונות מן הקרבות. מימין – הזרוע המזרחית של הנילוס ולמטה הים התיכון. בתוך הציור מפוזרים הישובים והמצודות שלאורך הדרך. משמאל למעלה – מצודת רפיח בגבול ארץ־ישראל

תחילה הגיע סתי אל “המים המפרידים”, נהר שנראים בו תנינים ועל גדותיו צמחים שונים, אולי סוף. בצידו המזרחי מצוי מבצר שמעליו מעין גשר ובמערבו מבצר אחר, קטן יותר. “המים המפרידים” הוא כנראה הכינוי לזרוע המזרחית של הנילוס הקרויה “הזרוע הפלוסינית” על שם עיר ששכנה לידה ושמה פלוסיון. זרוע־מים זו הפרידה בין מצרים ומדבר סיני ומכאן שמה – “המים המפרידים”. חולות המדבר כיסו אותה לפני למעלה מאלף שנה, אך לא מכבר גילו שני גיאולוגים את התווי שלה. “המים המפרידים” נקראים במקרא “שיחור” (מי חור –במצרית) שעליו נאמר כי הוא גבול מצרים.

סמוך ל“מים המפרידים” מצוי בתבליט קטע־מים נוסף ובו דגים בלבד, זהו כנראה קטע המסמל את הים־התיכון. אחר כך מתואר מבצר הקרוי “סילה”. מקומו ליד קנטרה של ימינו, לא רחוק מתעלת סואץ. באיגרת שכתה הסופר המצרי חורי כעבור כמה עשרות שנים, בה הוא מתאר את דרך זו וכן מקומות שונים בארץ (פאפירוס אנאסטאסי א') הוא קורא למקום “מבצר דרכי חור”. חור הוא כינוי לפרעה, התגלמותו האנושית של האל המצרי חור (הורוס). כלומר, שם הדרך היה – דרכי פרעה, שכן זוהי הדרך הקבועה של המלכים המצריים בצאתם לכנען. השם חור מעלה על הדעת את השם “פי החירות”, הנזכר אצל יוצאי מצרים מייד עם צאתם לדרך (שמות י"ד ב').

לאחר מכן בא סתי, לפי התבליט, אל מקום בשם “בית האריה” ואחר־כך אל “מגדל של סתי”, כנראה שזוהי מגדול, אף היא מבין התחנות הראשונות שבהן עברו בני ישראל בצאתם ממצרים. בתנ"ך קרויה הדרך “דרך ארץ פלשתים”, שכן הובילה אל החוף הדרומי של הארץ, אל איזור ישיבתם של הפלשתים.

ליד “מגדל של סתי” מסומנת “באר חפר”. בהמשך הדרך מצויות מספר בארות נוספות ליד מבצרים, כמו “באר סתי המצנח” ו“הבאר הקרויה מתוק”, כנראה על־שם מימיה המתוקים. כן נזכרות בדרך ערים שבנה סתי, מחוז ומצודות.

מי שנסע מעזה לקנטרה, מרחק של 250 קילומטר, יבין מדוע הקימו הפרעונים המצריים בארות ומצודות לאורך הדרך, שכן כל שיירה שעברה כאן נזקקה למים ולמזון וכן להגנה מפני הבדואים של אז, שוסי המדבר, במבצרים ובבארות שלידם חנו חיילים מצריים שהגנו על עוברי־הדרך. כמה מאות שנים אחר־כך סיפר אסרחדון מלך אשור, כי במסעו למצרים, בעוברו בסיני, סיפק מים לצבאותיו על־ידי שאיבה מבארות בעזרת חבלים, שלשלאות וקולונות. כן קיבל ממלכי ערב גמלים מובילי־מים שליוו את חייליו.

התחנות האחרונות בתיאורו של סתי הן “נחש של המלך” ועיר, שהיא כנראה רפיח של ימינו. עיר זו מתאר גם הסופר חורי, המזכיר גם את עזה, שבפי המצרים היתה מכונה “הכנען”, גם מפני שהיתה במשך כמה תקופות החשובה בערי כנען ובה ישב המושל המצרי של הארץ, וגם מפני שהיא העיר הכנענית הראשונה בה נתקלו הנוסעים המצרים.

כעשר תחנות ולידן בארות נמצאו לאורך הדרך שבה עבר סתי. בין תחנה לתחנה היו בערך 25 קילומטרים, הליכת־יום של שיירה. וכך מסתבר, כי את מדבר סיני חצו השיירות בעשרה ימים.

באחד הציורים של סתי במקום אחר, מתואר החורבן שעשה באויביו עם השוסים בין מבצר סילה והכנען (היא, כאמור, עזה). היינו, בדרך אודותיה אנו מדברים.

כיצד נראתה תחנה מצרית בדרך?

לאחר מלחמת־ששת־הימים נערכו סקרים בצפון סיני ונמצאו שׂרידים של תחנות אחדות כאלה. לא מכבר אף נחפרה אחת התחנות, שנמצאה ליד הישוב הבדואי ביר אל־עבד, ממערב לנחל־ים. התחנה השׂתרעה על שטח גדול, כ־50 דונם.

במקום נחשׂפו שׂרידי מצודה ששטחה 40x40 מטר בערך ובה נתגלו כלי חרס מזמן סמוך לימי סתי הראשון. כן נמצאו שׂרידי ארבעה אסמים עגולים ועל רצפת שלושה מהם נמצאה שכבה של גרעיני־תבואה. במקום נתגלו גם סימנים לבריכת־אגירה. שׂרידים אלו מספרים לנו על תפקידיה של תחנה־בדרך: מתן הגנה (המצודה), הספקת מזון (האסמים) ומים (הבריכה). בין שאר המימצאים נתגלו חרפושיות וכן ידיות של קנקני־אגירה ועליהן טביעות־חותם של סתי הראשון.

לאחר שתיארנו את מסע סתי נבין טוב יותר את דברי המקרא (שמות י“ג י”ז): “ויהי בשלח פרעה את העם ולא נחם אלוהים דרך ארץ פלשתים כי קרוב הוא, כי אמר אלוהים פן ינחם העם בראותם מלחמה ושבו מצרימה. ויסב אלוהים את העם דרך המדבר ים סוף”…

דרך ארץ פלשתים זו היא דרכו של פרעה. זו היתה הדרך הקרובה והקצרה ביותר לארץ־ישראל. כפי שציינו, עברו בני ישראל את התחנות הראשונות – פי החירות ומגדול. אבל בדרך זו יכולים היו הבורחים “לראות מלחמה” עם אנשי הצבא המצריים שבתחנות. ועל כן פנו אל המדבר עצמו, לנוע בו דרך ארוכה, ארבעים שנה, עד שהגיעו למחוז חפצם – ארץ כנען.