בזמן שהלני המלכה שהתה בירושלים בנתה לה ולמשפחתה אחוזת־קבר מהודרת. במערה זו נקברה היא ואיזאטס בנה וצאצאים אחרים ממשפחת מלכי חדייב. המערה ומה ששׂרד ממנה מצויה בצפון ירושלים, מחוץ לשער שכם, והיא מאחוזות־הקבר המרשימות בארץ מבחינה אדריכלית ואמנותית. אחוזת־הקבר היא בבעלות ממשלת צרפת, שקיבלה אותה במתנה ממשפחה יהודית…

אחוזת־הקבר המכונה “קברי המלכים” או “מערת כלבא שׂבוע” בפי היהודים, תוארה על־ידי נוסעים שביקרו בארץ במאות הראשונות של הספירה. הללו התפלאו מיופיה ויש שתיארוה כאחד מפלאי עולם. אולם מפתיע ביותר הוא תיאורו של פאוזניוס, סופר יווני במאה השניה של הספירה, שטען כי “בקבר נמצאת דלת חצובה מאבן והיא עשויה כך שאין לפתחה אלא עד שתקופת השנה תשוב ותביא יום ושעה מסויימים ואז היא נפתחת מאליה על־ידי מנגנון מיוחד ואחר־כך בזמן קצר היא אף נסגרת מעצמה. אם תנסה לפתחה בכל זמן אחר, לא תוכל ואם תנסה בכוח, עלולה היא להישבר”.

רוב החוקרים ראו בתיאור על מנגנון אוטומטי לפתיחת הדלת – סיפור של דמיון, אולם לפני כ־35 שנה בדק את המערה החוקר מ. כהן ומצא שׂרידים למנגנון מכני שאמנם פתח את דלתות האבן. הוא אף מצא אבנים שלדעתו הם חלק מאחת משלוש הפירמידות שעמדו מעל לקבר, כפי שתיאר יוספוס פלביוס ושדמוּ כנראה לצורת הגג של יד־אבשלום.

במשך הזמן כיסו הריסות את האחוזה היפה. בשנת 1863 חקר את המקום ופינה את ההריסות הארכיאולוג הצרפתי דה־סוסי. החוקרים היו מחולקים בדעותיהם. היו שטענו, כי אלו הם קברות מלכי־יהודה, כפי שמוכיח שם במקום במשך כל הזמן. תושבי ירושלים היהודים כינו את המקום “מערת כלבא שׂבוע”, על שם חותנו העשיר של רבי עקיבא שהיה איש עשיר מאוד וכילכל את עניי ירושלים בימי בית־שני; אבל רוב החוקרים אומרים, כי המקום הוא קברם של מלכי חדייב, כמתואר אצל יוספוס פלביוס. דה־סוסי מצא כמה ארונות קבורה מהודרים שעל אחד מהם היו כתוב “צדה מלכתה”. היו שסברו שזהו כינוי של המלכה הלני, אולם רוב החוקרים סבורים שזהו שמה של אחת מצאצאי בית חדייב שנקברה במקום. הארון נמצא כיום ב“לובר” בפאריז.

צילום ראשון של מערת הקברים משנת 1967

המערה היתה בזמנו נחלתם של בני הכפר הערבי ליפתה ליד ירושלים. דה־סוסי שילם להם כסף תמורת הרשות לחפור במקום. משנתגלו עצמות אדם נתעורר רעש בין יהודי ירושלים, שטענו כי אלו עצמות יהודים ודה־סוסי מחלל את המקום. הריב היה לו הד גדול, שכן יהודי ירושלים פנו לעזרת נכבדים יהודים בקושטא ובאירופה, ביניהם השר מונטיפיורי. הללו שיכנעו את התורכים והם שלחו צו לאסור על החפירות, אולם עד שהגיע הצו לירושלים, הספיק דה־סוסי להטעין מימצאים רבים מהמערה על אניה צרפתית שהגיעה במיוחד ליפו ולשלחם למוזיאוני צרפת. לפרשה זו היה גם הד רב בעתונים העברים באותו זמן.

עברו כעשר שנים והנה נתעוררה אשה יהודיה מצרפת, בעלת הון, אמליה ברטראנד שמה והיא ביקשה לקנות את המערה מידי הערבים ופנתה בשנת 1874 אל ראש רבני ירושלים:

“אני אמליה ברטראנד מעידה, כי בקנותי השדה והמערה שבה, הנקראת “קברות המלכים” אך מטרה אחת לי בעניין זה והיא: לשמור לעולמים את המזכרת הקדומה והנכבדה הזאת. אני מתייחסת על־פי אבי עובדיה לוי ואמי נעמי רודריגס למשפחת בני ישראל והמזכרת הזאת של אבות אבותינו חפצה אני לשמרה מכל חילול ואי־כבוד”. אל המכתב צירף ראש רבני צרפת אישור, כי “לבי נכון ובטוח, כי מקנה חלקת השדה והמערה אשר בה תישאר אחוזת עולם ליהודים”.

ב־1878 מודיע יעקב ספיר, איש ירושלים, בעתון “הלבנון” היוצא לאור במאינץ, כי לפני ארבע שנים שלחה אשה מבנות ישראל בצרפת 30 אלף פראנק לידי סגן קונסול אוסטריה יעקב פסקל הארמני לקנות את קברות־המלכים. אולם הוא לא הצליח. ואז פנתה אל קונסול צרפת בירושלים והוא קנה את האדמה. העתון “שערי ציון” פירסם אז ידיעה גדולה:

“האשה הכבודה אמליה בערטראנד מצאה בצוואת הוריה, כי יצוו עליה במפגיע לחגור שארית כוח ולהתאמץ לקנות את קברות־המלכים (מקום שם קבור כלבא שׂבוע). 4 שנים יגעה האשה למלא רצון הוריה, להשיג החלקה הזאת ובשנה הזאת הצליח חפץ ה' ביד הכבודה הזאת, לקנות המערה עם כל השדות בגבוליה בהשתדלות הקאנזול הצרפתי אשר לידו נשלח הכסף… הרב אליעזר איזידור, ראש רבני צרפת, העיד במכתבו אל הגאון הראשון־לציון הרב אברהם אשכנזי, כי כנים דברי האשה ויבקשהו למלא את הדברים הנצרכים אל האחוזה הזאת כפי חוקי ממשלת עותמניה. הגאון הראשון־ לציון מילא חובתו ויקם השדה והמערה אשר קנו לאחוזת עולם לעדת היהודים בירושלים”.

כפי שאנו רואים היתה כוונת הקונה להעמיד את המערה לרשות היהודים. אולם הדבר לא נתקיים.

אמליה ברטראנד מתה והמערה עברה ליורשיה האחים אמיל ויצחק פרייר, או שהם רכשו ממנה את הקבר, אין הדבר מחוּור. בכל אופן, בשנת 1885 ניתנה המערה במתנה על־ידי שני אחים אלו שגם הם היו יהודים, לממשלת צרפת, המחזיקה במערה עד היום.

דוד ילין, החוקר והמורה הירושלמי, סיפר לאחר שנים, כי בשנת 1887 נתבקש לתרגם מצרפתית לעברית שלטים לפתח המערה. אז ראה גם את נוסח החוזה בין הנדבנים אמיל ויצחק פרייר ובין ממשלת צרפת והעתיקו. לפי ההסכם היה צריך להיות קבוע בפתח המערה שלט ובו כתובים הדברים הבאים:

קברי מלכי יהודה

נרכשו בשנת 1878 על־ידי אמיל ויצחק פרייר כדי לשמרם למען המחקר וכהוקרה למען בני ישראל הנאמנים, בעצתו של מר דה־סוסי, חבר המכון הצרפתי בירושלים. שוחזר על־ידי מר מוס, אדריכל ממשלת צרפת.

ניתן לצרפת על־ידי משפחת פרייר בשנת 1885.

וכך החלום אשר הגתה האשה הכבודה אמליה ברטראנד לא נתקיים. היהודים המשיכו לראות במערה מקום קדוש ועד 1914 נהגו יהודי ירושלים לבקר במערה, להתפלל ולהדליק נרות לעילוי נשמות הצדיקים הקבורים במערה.

יוסף שלום¹