מרדכי צבי מאנה, משורר עברי בן עשרים־ושבע, שכב במיטתו מוכה שחפת והוא חרש כמעט לחלוטין, וביקש שיתנו לו נייר ועט. נזדקף מעט והחל לכתוב.

הרופאים אמרו לו שיסע לארץ־ישראל שכן אקלימה החם יעזור לו במחלתו. מרדכי צבי מאנה קיווה שכוחו יעמוד בו לנסיעה זו, משׂאת נפשו, והוא הביע בשיר את תקוותו:

הה מי יתן כנפי נשר

לי, גם לי תולעה!…

עלי שדמות בר ופרי

אעבוד גם אנכי,

אעבוד, אשיר, אשאף רוח,

אולי ישוב כוחי!

…אייך, אייך אדמת קודש

רוחי לך הומיה,

לו גם את, גם אני יחדיו

נשוב עוד לתחיה.

אולם חלומו של המשורר לא התגשם, כמה חודשים לאחר מכן, בסוף הקיץ של שנת 1886, מת.

מרדכי צבי מאנה נולד בשנת 1859 לאב שהיה חורת אותיות במצבות. מנעוריו נמשך לציור ולמד באקדמיה בפטרבורג היא לנינגראד, אותה סיים בהצטיינות וזכה באות־כסף מאת אחיו של הקיסר הרוסי. על שום מקצועו כינה את עצמו גם “המצייר”, שהם ראשי תיבות: מרדכי צבי רדוֹשקוביץ (העיר בה נולד).

חורשים בארץ אבות – ציור של מאנה

כתב שירים ליריים, שירים לאומיים ותירגם משירי פושקין, לרמונטוב, גיתה ופרוג. הוא היה בין הראשונים בספרות העברית שכתב על האמנות והיה ממעצבי דמותם הגראפית של מאספים עבריים כמו “האסיף” ו“כנסת ישראל”. “כנסת ישראל” הוא אחד הבטאונים היפים ביותר מבחינה עיצובית שיצאו לאור באותם ימים. בציור השער של השנתון שיבץ תמונות מחיי עבודת האדמה בארץ־ישראל: איכר חורש אדמתו, בציר ענבים, קציר תבואה וכן צייר כותרות ועיטורים מסוגננים.

השיר “משׂאת נפש” שכונה גם “שמש אביב” על שום תחילתו, נדפס בכרך הראשון של “כנסת ישראל” שיצא לאור בוורשה בסוף 1886 ומאנה לא זכה לראותו. חודשים אחדים לאחר פירסומו דבק בו לחן מזרח אירופי שמקורו לא ידוע. במנגינה זו הוא מושר עד היום.

עולי 1891, אלו הקרואים “עליית טיומקין”, הביאו עמם את השיר “משׂאת נפשי”. אותו זמן נוסדה המושבה חדרה ו“משׂאת נפשי” היה “המנון” המושבה ששרוהו בכל הזדמנות.

עוד באותם ימים נתוספה לשיר מנגינה שניה, גם היא מזרח־אירופית ואף־על־פי שתווי מנגינה זו נתפרסמו בספר־השירים של אידלסון שיצא לאור בשנת 1912 – לא זכתה להתפשט כקודמה. נמצאו הטוענים, כי את הלחן של הפזמון כתב החזן והמלחין אברהם משה ברנשטיין, אלא שיש לפקפק בכך. יש להניח שאילו חיבר ברנשטיין את המנגינה ל“משׂאת נפשי” היה מפרסם על כך, כשם שעשה כשהלחין מנגינה לשיר אחר של מאנה – “עם עולם”.

חמדה בן־יהודה סיפרה בזכרונותיה, כי בטקס הנשואין עם אליעזר בן־יהודה שנערך בשנת 1892 בקושטא הושר שיר אחד – “משׂאת נפשי”. שר אותו אברהם פרומקין, בנו של עורך “החבצלת” ואנרכיסט מפורסם לעתיד באמריקה, שהיה לו קול יפה מאוד.

“משׂאת נפשי” בן 15 הבתים (שרק חלקם מושרים), הוא מן השירים הידועים ביותר, מעין שיר־עם, ושלושה דורות לאחר שנתפרסם הוא עדיין מושר ומוקלט על־ידי זמרים רבים ולפי עיבודים כליים ברוח ימינו, דוגמת עיבודו של המלחין משה וילנסקי המושמע לעתים קרובות ברדיו ובטלביזיה באתנחתות. כבר בשלהי המאה שעברה היה השיר חלק מהרפּרטואר הזמרתי של כל מופע במושבות. הסופר משה סמילנסקי הירבה להזכיר שיר זה בסיפוריו על אותם הימים. כנראה שהוא אהב אותו מאוד והירבה להשמיעו, אף־על־פי שלא היה מוזיקלי ביותר וקשה היה לשאת את זמרתו, שכן כך מעיד עליו שמואל כהן, איכר מראשון־לציון בזכרונותיו:

“עודני זוכר כיצד היה משה סמילנסקי הצעיר מחריש את אָזני בנעימתו המסולפת לשיר ‘משׂא נפשי’ ובייחוד כשהתלהב עם החרוז ‘מה נעמת תור האביב’”…

השפעתו של מאנה ניכרת בשיריהם הראשונים של ביאליק וטשרניחובסקי. שורותיו של מאנה “הה, מי יתן כנפי נשר… אז אעופה אסע קדמה” מבשׂר בעצם את שירו הראשון של ביאליק “אל הציפור”, שנכתב חמש שנים אחר־כך: “מי יתן לי אבר ועפתי אל ארץ בה ינץ השקד התומר”.

שֶׁמֶשׁ אָבִיב נָטָה יָמָּה

עַד לִקְצוֹת שָׁמָיִם;

זִיו חַכְלִילִי הוּצַק שָמָה

תַּאֲוָה לַעֵינַיִם.

סָבִיב תִּשְׁלַט שַׁלְוַת הַשְׁקֵט

עָלֶה בַּל יִתְעוֹרֵר,

עַל רֹאשׁ גַבְנון בָּדָד, דוּמָם

יוֹשֵב לוֹ הַמְּשוֹרֵר.

מַה נַּעַמְתָּ תּוֹר הָאָבִיב!

הוֹדָךְ מִי יַשְמִיּעַ;

תִקווֹת אֱנוֹשׁ כִּי תָבֹאנָה

יוֹם אֶל יוֹם יַבִּיעַ!