נפוליון במדבר סיני

עד כה טענו ההיסטוריונים כי העיר עכו מנעה מנפוליון את כיבוש המזרח, בכתבה זו מוכיח המחבר כי בעצם אל־עריש היא שהכשילה את הכובש הגדול.

אזרחי פאריז שעיינו בעתון הבוקר בראשית חודש מארס 1799, השתוממו לקרוא את הידיעה, כי הגנרל בונפּרטה יצא לכבוש את ירושלים, כדי להחזיר ליהודים את מולדתם וכי גדודים של חיילים יהודים נלחמים בשורותיו ומאיימים כבר על העיר חלב בסוריה.

ידיעה זו עוררה הדים מעורבים בין הקוראים הצרפתים והעתון מיהר למחרת לפרסם ידיעה נוספת ולהסביר, כי לא רק כדי להחזיר ליהודים את ארצם יצא נפּוליון לארץ הקודש, אלא כדי לאיים משם על אסיה הקטנה ועל קושטא מזה ועל המפרץ הפרסי מזה ולהמשיך ולהגיע עד הודו.

כדי להבין את הרקע לידיעות אלו עלינו לחזור לסתיו של שנת 1797. במידה רבה בשל נצחונותיו של בונפּרטה בן ה־28 נופצה הקואליציה של מלכי אירופה שביקשו להדביר את הרפּובליקה הצרפתית הצעירה. רק בריטניה לבדה לא הכירה ברפּובליקה. על בונפּרטה הוטלה משׂימה לכבוש את בריטניה, שהכריזה חרם כלכלי על צרפת ושליטתה בימים הביאה כמעט להתמוטטות כלכלית של הרפּובליקה הצעירה.

אולם עד מהרה הגיע בונפּרטה למסקנה שאין הצי הצרפתי יכול להשיג עליונות על הצי הבריטי בתעלת לה־מנש, הדרושה כדי להעביר צבא לאיים הבריטיים. על כן הציע לממשלת צרפת אלטרנטיבה: לכבוש את מצרים!

מצרים נמצאה בפרשת־דרכים אסטרטגית וממנה ניתן להתקדם דרך ים סוף מדרום ודרך ארץ־ישראל ועיראק, אל האוקיאנוס ההודי ולשבש את אורחות המסחר הבריטי. מושבה צרפתית במצרים תהווה גם בלם יעיל נגד התפשטות בריטית באגן הים התיכון המזרחי וקרש קפיצה אל הבלקנים ואל עורפה של מרכז אירופה.

ממשלת צרפת השתכנעה מטענותיו של נפּוליון בונפּרטה. מצרים נמצאה במצב צבאי נכשל, חייליה חסרים נסיון באורחות מלחמה אירופיים והם לא יוכלו לעמוד נגד חיל משלוח אפילו קטן יחסית.

אל־עריש נלחמת בצרפתים – מפת הקרב

 

נפוליון כובש את מצרים    🔗

וכך, ביולי של שנת 1798, נחת נפּוליון בראש 30 אלף חיילים באלכסנדריה. עד מהרה נכבשה מצרים התחתית והמצביא הצעיר ניסה לקנות את ליבם של המצרים בחלוקת כבוד ויקר לאיסלאם ולכוהני־הדת המוסלמיים. נראה היה שנפּוליון מתבסס בארץ היאור למרות נצחונו המזהיר של אדמירל נלסון הבריטי בקרב ימי באבוקיר ליד אלכסנדריה (1.8.1798), בו הושמד כל הצי הצרפתי.

בריטניה שרצתה למנוע נצחון צרפתי ותורכיה, שמצרים היתה שייכת לה, החליטו לערוך מתקפה צבאית משותפת כדי לגרש את הצרפתים ממצרים. הם תיכננו מבצע מלקחיים ענק: זרוע אחת עמדה להיות מורכבת מגייס רב עוצמה אשר יונחת על־ידי הצי האנגלי בחופי מצרים והזרוע השניה, חיל יבשה תורכי, עמד לצאת מסוריה וארץ־ישראל ולעלות על מצרים דרך סיני.

כשנודע לנפוליון על התכנית, גמר אומר לא להמתין להתקפת האוייב ונקט בתכסיס אשר חזר עליו מאז כמה פעמים: להקדים ולצאת מול אחת מזרועות האוייב, ולהכות אותה טרם תבוא לאיחוד עם בת בריתה. מזג האוויר, הרוחות וזרמי החוף ימנעו את ביצוע הנחיתה הבריטית לפני חודש מאי 1799 ונפּוליון החליט על מסע בזק כדי למגר את הצבא התורכי המתארגן בסוריה לפלישה למצרים.

סוד ההצלחה של המיבצע היה תלוי בראש ובראשונה במהירות המסע. היה זה בחודש דצמבר. עד מאי חייב הוא לשוב למצרים ולהיערך בחופיה, כדי לבלום את הפלישה הימית הבריטית.

 

מסע במדבר    🔗

אירגון המסע לארץ־ישראל הבלתי נודעת היה כרוך בעבודת מטה מסובכת ובהכנות מינהליות בממדים שגם מצביא טוב ומנוסה לא היה מצליח לבצעם תוך חודש. אבל נפוליון במרצו האדיר ובכושר מנהיגותו, הצליח לארגן את המסע במשך חודש, אם־כי תוך ויתור על חלק מן ההכנות המקובלות.

נפּוליון הגיע למסקנה, כי בַמזרח יצליחו גם כוחות צרפתים קטנים לנצח בקרב. על כן הזניח את ההכנות הצבאיות. את האתגר הגדול ראה בחציית מדבר סיני ובאירגון מושלם של המינהלה, האספקה והאפסנאות. בפקודת ההתראה שלו למפקד אוֹגדת החוד אמר: “עליך להתגבר על שני אויבים – הרעב והצמא”. הוא ראה בכוחות הטבע את אויביו העיקריים.

ברוח זו הינחה את המודיעין וביקש ידיעות על דרכים ושבילים בסיני, על מקורות מים ועל מקורות מזון. ושעה שסייריו וסוכניו של נפּוליון עשו דרכם בסיני לארץ־ישראל, אירגן הגנרל חיל פלישה קטן של 12 אלף חיילים ורכש למענם על־ידי שליחים רבים “אמצעי תובלה” מותאמים לתנועה במדבר: חמורים ופרידות, גמלים וסוסים. הותקנו עליהם זבילים לנשיאת ציוד, מזון, מים ואספקה אחרת. כל יחידה צוידה בכלים לחפירת בארות ושאיבת מים ולכל חטיבה צורפה יחידת מהנדסים־פלסים שתפקידם היה להכשיר דרכים, לחפש מקוֹרות מים, לגשור גשרים ולמפּוֹת את השטח. הגמלים נשאו גם ציוד לבתי־חולים. תותחי שדה קלים פורקו ונקשרו לגב הבהמות. בונפּרטה עצמו פיקח על ההתארגנות העצומה והמסובכת.

 

פניה ליהודים    🔗

אותה שעה עסק גם בפעילות מדינית והסברתית והגביר את קשריו עם היהודים. הגיעו לידינו שני מנשרים בהם קרא נפּוליון ליהודים להיאבק לצד הצרפתים כדי לשקם את עצמאותם בארץ־ישראל בחסות צרפת. נפּוליון העסיק יהודים מקומיים במצרים יחד עם קופּטים במינהל החדש, שכן ראה בהם אלמנט מהימן. יהודים נמצאו גם בין הסוכנים והתעמלנים אשר שיגר לארץ־ישראל ולסוריה ערב המסע.

לפעולות אלו שייכות איפוא הידיעות בעתונות הצרפתית על גדודים יהודים שנתגייסו לצבא נפּוליון. אבל ידיעות אלו היו רחוקות מן האמת. יהודי ארץ־ישראל וסוריה חרדו מפני ידם הקשה של השליטים המוסלמים ולא העזו, גם אלו שאהדו את הצרפתים, לנקוט בעמדה שתראה אותם כתומכים בצרפתים. בראש קהל היהודים באיזור עכו עמד אז ה“מועלם” – חכם – חיים פרחי שהיה שר חשוב אצל מושל עכו אחמד ג’זאר וחיים פרחי, רב ההשפעה, היה איתן בנאמנותו לג’יזאר פחה ובהתנגדותו לצרפתים.

במפקדתו של נפּוליון בקהיר נסתבר, כי הדרך המתאימה ביותר לצבא הכובש היא מקנטרה, רומני, ביר־אל־עבד, ביר־אל־מזר לאל־עריש ולעזה, לאורך הכביש של ימינו. כן נודע, כי באל־עריש מצויים מקורות מים ואספקה חיוניים להצטיידות הצבא הצרפתי וכיבושה של אל־עריש הוא תנאי בל יעבור להצלחת המסע.

מתוך עיון מדוקדק בספרי הנוסעים שעברו בארץ בזמן האחרון הסתבר לנפּוליון, כי העיר היחידה שיכולה להוות בעיה להתקדמות צבאו היא עכו, מושבו של אחמד ג’זאר. ומאחר שדוחות המודיעין מסרו, כי דרכי סיני אינן עבירות בשום פנים ואופן לארטילריה כבדה ולציוד מצור כבד, הטעינם על שייטת אניות ששטה לאורך החוף, במקביל להתקדמות צבאו, כדי שתנחית את הציוד הכבד בקרבת עכו, כדי להיעזר בו בכיבוש העיר.

חודו של חיל המשלוח, הדיביזיה של גנרל רייניה, יצאה מקטיה שבקרבת רומני ב־6 בפברואר 1799. משׂימתה היתה כיבוש אל־עריש והבטחת מימיה ומחסני המזון שלה, שהותקנו לא מזמן על־ידי התורכים כדי לצייד את צבאם בדרכו מצריימה.

אדמירל סידני סמית – עזר לג’זאר פחה לעמוד נגד נפוליון

 

ההפתעה הגדולה    🔗

ב־8 בחודש, עם לילה, הגיע רייניה סמוך לאל־עריש, הלין את חילו התשוש בחורשות התמרים שליד החוף והתכונן להיכנס לעיר למחרת

ולמחרת הנה הפתעה: כאשר החלו הצרפתים נעים עם שחר אל עבר אל־עריש שחשבוה לעיר פרזות, הבחינו במצודה שלה, חומות אבן עבות למדי, מגדלי פינה בולטים כלפי חוץ ועל החומה כתריסר קני־תותח וחיל המצב תופס את עמדות הירי בראש החומה בצפיפות רבה.

תדהמתם של רייניה וקציניו היתה גדולה. נאמר להם, כי עד עזה אין לצפות לשום ביצורים או אוייב והנה לנגד עיניהם מצודה חזקה. רייניה מיהר להתאושש ונקט בתכסיס נכון: הוא הסתער מיד על המצודה בתקוה לכובשה בטרם תוגבר ביחידות תורכיות שנראו נעות בשטח. חסן אגא, מפקד המצודה, הבחין בהתקדמות רייניה ופקד לנעול את שערי המצודה ואפילו אם לא יוכלו להיכנס לתוכה היחידות התורכיות המתקרבות לעיר. ההתקפה נכשלה ורייניה שם מצור על אל־עריש, אבל לא היתה לו ארטילריה וציוד מצור כלשהו. במשך שבוע עמד בחוסר אונים מול החומה, אם־כי את הכוחות התורכים אשר לא הספיקו להסתגר בתוך המצודה ותגבורות אשר הגיעו מעזה – היכה ופיזר לכל הרוחות בקרב לילי בין החולות. אך מצודת אל־עריש נשארה סגורה בפניו כשהיא שולטת על הבארות העיקריים ונוצרת בתוך מחסניה אספקה חיונית להמשך המסע.

עברו עוד חמישה ימים. חיל המשלוח כולו הגיע לאל־עריש עם נפּוליון בראשם. רק אז נכנעו אלף מגיני המצודה, הוענקה להם “כניעה בכבוד צבאי מלא” והם יצאו לחופשי, על נשקם וציודם האישי.

סיירים צרפתים בדרכי סיני

 

12 יום שאבדו    🔗

נפוליון בשנת 1798, קפיטן תותחנים לשעבר, שהצטיין בקרבות, ויצא לכבוש את המזרח בשביל צרפת

העדר המידע על קיום המצודה באל־עריש וחוסר בציוד מתאים להכנעת המצודה עלו לנפּוליון בעיכוב של 12 ימים. עכשיו יודעים אנו כי ימים אלו היו יקרים מפז, שכן אחמד ג’יזאר נואש מהגנת עכו ופקד על פינויה של העיר והעתקת מושבו לצור.

אבל ארבעה ימים לפני שנפּוליון הגיע לגבול עכו הטילה שייטת בריטית את עוגניה בנמל ומפקד השייטת סידני סמית והשר חיים פרחי הצליחו לשכנע את אחמד ג’יזאר לבטל את צו הפינוי והנסיגה.

סידני סמית הביא עמו כאמצעי שיכנוע שי נכבד – תותחי המצור של נפוליון אשר נועדו להבקיע את ביצורי עכו ואשר הושטו לאורך החוף במקביל לצבא הצרפתי העולה ביבשה. סידני סמית שם מארב לשייטת והצליח לתפוס את האניות עם התותחים. אלו הועלו חיש מהר על חומות עכו ומומחים בריטים הכינו את העיר להגנה.

נפּוליון הגיע לעכו ב־19 במארס. משראה את האניות הבריטיות המגינות על העיר ואת “תותחיו” המגינים על החומה, נמנע מלהסתער על העיר וניגש למצור כשהוא חסר ארטילריה כבדה. הבריטים סיפקו את צרכי הנצורים דרך הים. הם הצליחו גם להחדיר לעיר תגבורת ניכרת של חיילים תורכים מובחרים. נפּוליון נוכח לדעת, כי לא יצליח לכבוש את עכו, הסיר את המצור ב־20 בחודש מאי ונסוג במהירות מצרימה.

בארבעה ימים הקדים האדמירל הבריטי ואניותיו את נפּוליון בעכו. לו לא נעצרו חייליו ליד אל־עריש במשך 12 ימים היה מגיע לפני האנגלים לעכו והיה מסתער על העיר כשזו עדיין מוגנת שלא כראוי.

איננו יודעים במה היו שונים פני ההיסטוריה לו כבש נפּוליון את עכו, אבל אנו יודעים כי עמדו נגד עיניו תכניות מרחיקות לכת, אשר לו התממשו היו בוודאי משנות את מהלכה של ההיסטוריה.

המצודה באל־עריש בשנת 1917 – מאז נהרסה