תעלומת ההגדה האשכנזית מן המאה ה־13:

 

ראשי נשרים במקום ראשי בני־אדם    🔗

תסרוקות הנשים שבציורי ההגדה עשויות לפי מיטב האופנה של אותו זמן, סוף המאה ה־13 – רשת של חוטי זהב וכסף העוטרת את השערות ובראשן סיכת אבן יקרה; הגברים חבושים ב“כובע היהודים” שנכפה עליהם על־ידי השליטים הנוצרים, בגדיהם ארוכים, שרוולי הבגדים צרים מאמת היד ומטה ורחבים מן הזרוע ולמטה. הבגדים מהודרים, אתה חש, אלו אנשים עשירים, מכובדים, מקובלים על סביבותיהם. אבל הראשים – היכן הראשים?

שכן ראשי האנשים שבציורי ההגדה הם ראשי צפורים, בעצם ראשי נשרים.

זוהי ההגדה של פסח הנודעת בשם “הגדת הצפורים”, אחת מההגדות הראשונות שעוטרו בימי־הביניים, בסביבות שנת 1300 והיא, יחד עם ספרי קודש אחרים מאותה תקופה, פותחת את הדרך לאָמנות העיטור של יהודי אשכנז. “הגדת הצפורים” היא בעצם ההגדה “האשכנזית” המצויירת העתיקה ביותר המצויה בידינו.

החוקרים סבורים שמוצאה מאחת מערי הריין, אולי מיינץ, לפי ציוריה, אנשיה ומבניה. הסגנון מעיד על ההשפעה שהושפעו הציירים היהודים ממסורת הציור שסביבם והוא מוכיח שאף־על־פי שהקהילה היהודית והנוצרית חיו בנפרד, היתה השפעה חזקה של מסורת הציור הנוצרית על היהודית. הצייר היהודי של ההגדה היה ער לסגנון האמנותי של סביבתו ונתן לה ביטוי בציוריו. יש להניח בוודאות כי צייר ההגדה היה יהודי, שכן רק יהודי הכיר טוב כל־כך את ספר ההגדה ואת נוהגי סדר הפסח ויכול לצייר אותם בפרטי פרטים מדוייקים.

 

הגדה למכירה    🔗

הגדה זו לא היתה ידועה עד שנת 1946. יום אחד הביא עולה מגרמניה את ההגדה למנהל מוזיאון “בצלאל” של אז, מרדכי נרקיס. המוכר לא היה סבור שיש בה משהו מיוחד. נרקיס בדק את ההגדה והיה נרגש. איש אמנות בעל חושים היה וידע, כי מחזיק הוא בידו את אחת ההגדות המעוטרות העתיקות והמעניינות ביותר.

שעה שהחזיק נרקיס את כתב־היד בידיו, נרגש לגילוי וירא שמא לא יוכל לרכשה מחוסר כסף, עברה במוזיאון קבוצה של תיירים. הללו ראו את התלהבותו של המנהל ושאלוהו לסיבה. נרקיס סיפר להם. אחד התיירים, נדבן נודע מארצות־הברית, פרד מונסון, הודיע מייד, כי הוא תורם את הכסף לרכישת ההגדה. וכך נרכשה בשביל מוזיאון “בצלאל” ושם היא שמורה עד היום.

בהגדה היו 50 דפים אולם לידינו הגיעו רק 48. היא היתה ברשות עורך־דין יהודי בשם לודביג מרום שחי בעיר קרלסרוהה, שקיבל אותה ממשפחתו. ד"ר מרום היה אישיות ידועה בגרמניה שלפני היטלר. עם עלות הנאצים לשלטון נאסר ובשנת 1934 הוצא להורג. ההגדה עברה לידי אדם בשם הרמן קאן שמכר אותה למוזיאון “בצלאל”.

 

כתב־יד מרפא    🔗

מצויים בידינו כתבי־יד יהודיים מעוטרים רק מהמאה ה־12. כתבי־יד אלו הם ספרי קודש, תנ"כים, מחזורי תפילות, מגילות פורים וכדומה. בעולם הנוצרי יש לאמנות עיטור כתבי־היד של ספרי תפילה ופולחן, מסורת ארוכה ובלתי פוסקת מאז האימפריה הרומית. בימי־הביניים הגיעה אמנות העיטור לפריחה. כתב־יד מעוטר, שפעמים רבות היה משובץ בצבעי זהב וארגמן, היה נדיר ויקר־ערך מאוד. הוא נכתב וצוייר בשביל מלכים, נסיכים ואנשים רמי־מעלה. האנשים האמינו שבכוחו של כתב־יד מעוטר לרפא ולעשות מעשי נסים. אולם כיוון שכתב היד היה יקר מאוד לביצוע הוא נמצא וגם נראה על־ידי אנשים מעטים.

כתבי־היד היהודיים המעוטרים היו כנראה נחלת שכבה רחבה יותר של אנשים והיו נכתבים בשביל משפחות עשירות או בשביל בית־כנסת. רבים מכתבי־היד היהודיים, כמו הספרים העברים, הועלו על המוקד על־ידי הנוצרים, הושמדו בפרעות או הלכו לאיבוד תוך כדי נדודיהם הרבים של היהודים. מעטים הגיעו לידינו וגם אלו, לאחר שעברו גילגולים רבים.

כתבי־היד העבריים המעוטרים הראשונים הם מהמאה ה־12 והמאה ה־13 ויש להן שתי מסורות עיטור נפרדות: מסורת יהודי ספרד ומסורת יהודי אשכנז. הספרים “הספרדיים” מעוטרים בדרך כלל בדפים שלמים של ציור המלווים את דפי הטקסט בלי שיהיה להם קשר ישיר אל הכתוב. ואילו העיטור בארצות אשכנז הוא בדף הטקסט עצמו. הציורים נמצאים בשוליים, חלק מהאותיות מעוטר והציורים מתייחסים אל הכתוב. דפי עיטור שלמים נדירים בכתבי־היד האשכנזיים.

“הגדת הצפורים” מכוּנה כך על שום האופן המיוחד בו מוצגות הדמויות הנושׂאות ראשי צפורים – ראשי נשרים. בשני מחזורים מפורסמים שקדמו להגדה זו – מחזור וורמייזא (משנת 1272 בערך) ומחזור אוכספורד (משנת 1290 בערך) – מעוטרים ראשי האנשים בדמות ראשי צפורים וכן מעטרים ראשי צפורים כתבי־יד ואחרים. ראשי צפורים מופיעים גם בכמה מן הספרים הנוצרים. כתבי־היד היהודים עם ראשי צפורים באו לעולם באותה סביבה – מחוזות הריין – ובאותה תקופה.

 

עקיפת האיסור    🔗

השערות רבות הועלו בקשר לצורה זו של הצגת דמות האנשים. המקובלת ביותר אומרת, שזוהי תשובה לדיברה השניה האומרת “לא תעשה לך פסל וכל תמונה”. יש אמנם מן הרבנים של אותו דור, כמו הרמב"ם, האומרים כי האיסור חל רק על תבליטים ופסלים ולא על ציורים, אולם חכמים אחרים, כמו רבי יהודה החסיד, אסרו עיטור ספרי קודש בציורים.

על הנוהג לצייר בספרי־קודש חיות ועופות מספר רבי מאיר מרוטנברג, שחי בתקופת “הגדת הצפורים”:

“נשאלתי על אותם שמציירים במחזורים צורות חיות ועופות אם יפה עושים, שמתוך שמסתכלים בצורות הללו אין מכוונים ליבם לאביהם שבשמים – איסור של ‘לא תעשה לך פסל’ אין כאן”.

והוא מסביר, כי האיסור חל רק על “צורה בולטת” ולא בציור “שטוח” ובצבעים.

ביהדות אשכנז של אותו זמן נוצרו יצירות גדולות – פירוש רש"י ובעלי התוספות וספרי מוסר רבים. עוסקים היו בקבלה ובעולמות סוד, נוהגים אורח חיים צנוע וקשה ומסתגרים מסביבותיהם. מכונים היו “חסידי אשכנז”.

היתה זו יהדות בעלת סבר פנים חמורות שלא כאחותה יהדות ספרד, שבניה חיים ב“תור הזהב” ומשורריהם כותבים גם שירי יין, אהבה ושעשועים וראשיהם מתערבים בענייני הממלכה.

מספרי אותו דור למדים אנו על חייהם הקשוחים והחמוּרים של יהודי אשכנז ועולמם, ששולטים בו גם רוחות ושדים, נשמות מתות ומכשפות של אגדות הצפון.

 

מכתש אדום    🔗

ציורי ההגדה מנסים להימלט מאותו עולם אפל. יש בהם צבעוניות והנאה של “העולם הזה”, אבל גם הם נותנים לנו מאורח חייהם של יהודי אשכנז באותו דור.

בפתח ההגדה ציור של יהודי, הלבוש בגדים ירוקים, כותש במכתש גדול של עץ אדום את החרוסת.

בעמוד אחר רואים אנו איש ואשה יושבים לשולחן ארוך של פסח, המכוסה במפה חגיגית, הגבר לובש את כובע הקלון היהודי ובספר הפתוח לפניו כתוב ‘הא לחמא’.

בציור אחר אנו רואים את הילד מוציא מתחת למפה את האפיקומן המוצנע ומגישו לאביו. הילד איננו חובש את “כובע היהודים”. ציורים נוספים מתארים את דרך אפיית המצות, את המשפחה היושבת לשולחן והמשרת נושא על שכמו את השׂה הצלוי. השׂה הוא בעצם איל בעל קרנים!

כאמור, בקצה תסרוקות הנשים מצויה סיכה ובה אבן יקרה. תסרוקת זו אנו מכירים מדבריו של הרב יצחק בן משה בספרו “אור זרוע”, המתאר תסרוקת אשה עשויה רשת של חוטי זהב וכסף והוא מוסיף: “בנות הריינוס תוחבות בתוך פדחתן מחט”.

35 עמודים מתוך 48 עמודי ההגדה מעוטרים. באחד מן העמודים אנו מוצאים ציור של עבודת הפרך במצרים והוא ציור נדיר בימי־הביניים: פועלים עוסקים בבנייה.

הדף המתאר את נגיפת המצרים הוא מעניין, שכן לפרעה ולחייליו פרצוף אדם. גם למלאכים שבהגדה ראש אדם, אם־כי מטושטש קצת. יחד עם פרעה נראים אבירים משוריינים רוכבים על סוסים. לפרעה, שהוא מעין דמות הקיסר הגרמני, כתר לראשו ובדגל שלפניו סמל קיסרות גרמניה – נשר (ואולי נשר מלכותי זה – סמלה של הממלכה הגרמנית־רומית – הוא הגורם לראשי הנשרים?).

 

לשנה הבאה בירושלים    🔗

הדף היפה ביותר הוא המופיע מול התפילה “לשנה הבאה בירושלים” ואנו רואים בו יהודי בתוך שער של בניין גוֹטי ולמטה ממנו ארבעה יהודים אחרים, לבושים ססגונית, מרימים ידיהם בכעין שבועה ומראים באצבע כלפי מעלה.

הציורים מחוסרי תיאורי נוף ואינם ממוקמים במקום מיוחד.

אופי ציורי “הגדת הצפורים” נובע מן המסורת היהודית שבאה בעיקר לעטר את הכתוב, אך אינה יוצרת מסגרת אמנותית עצמאית. על כן אפשר להשוות עיטורים אלו לצורת כתיבה מקושטת, כאשר האותיות משמשות סמלים מוכרים לכל. המעטר מבקש להדגיש את העיקר ואיננו רוצה להפוך את העיטורים לשפה־חזותית רחבה.

“הגדת הצפורים” היא דוגמה אחת מרבות, המעידה שלמרות האיסור של “לא תעשה לך פסל” התפתחה אמנות יהודית בעיקר בתחומים הקשורים לפולחן ובספרי הקודש. יצירותיה אמנם אינן מונוּמנטליות במובן המקובל של המלה, אולם המונומנטלי איננו מתבטא בממדים, אלא ברצון ובשליחות האמנותיים.