פייסל, מנהיג העולם הערבי ווייצמן, מנהיג התנועה הציונית מצטלמים בהרי מואב

עם תום מלחמת העולם הראשונה חתמו הערבים והיהודים על הסכם לפיו הכירו הערבים בזכויות היהודים על ארץ־ישראל והיהודים הבטיחו כתמורה עזרתם למדינה הערבית

לאחר נסיעה ארוכה הגיע ד"ר חיים וייצמן אל רמת־מואב. בלילה עמד בלב מחנה הלוחמים הערבי הרועש. הוא צפה בנופי ארץ־ישראל שמעבר לערבה ומעב לים־המלח המוארים באור ירח והיה נרגש. נדמה היה לו שהוא עומד כאן, כמו אבות־אבותיו לפני 3200 שנה, נציגם של בני ישראל שבא אל מחנה מואב ואדום לבקש שיתירו לעמו לעבור דרך ארצותיהם. לרגע, היה נדמה לו, כי חלום גדול מתגשם: שיבת היהודים לארצם תיעשה תוך שיתוף ושלום עם הערבים שכניהם, המקימים מדינות סביב ארץ־ישראל.

חצי שנה לפני כן הגיע חיים וייצמן לארץ־ישראל בראש “משלחת ציונית” – ועד־הצירים, שפעלה בחסות אנגלית וחבריה היו נציגי יהודי אנגליה, צרפת ואיטליה ומטרתה לבדוק את המצב בארץ ולהכין תכניות ברוח הכרזת בלפור שזה עתה פורסמה.

היה זה באביב של שנת 1918. המלחמה היתה עדיין בתקפה והאנגלים שלטו רק על מחציתה של ארץ־ישראל. בצפון שלטו התורכים. המחנות התכוננו לקרב האחרון. וייצמן חיפש קשרים עם הערבים. בידי היהודים נמצאה אמנם הבטחה מן האנגלים שיעזרו להם בבניין בית־לאומי בארץ־ישראל, אבל סבור היה כי הסכם ושיתוף פעולה עם הערבים המתעוררים לעצמאות – יעזור לשני הצדדים. בהמלצת גנרל אלנבי, מפקד הכוחות הבריטים, יצא לפגישה עם האמיר פייסל, בנו של חוסיין, שליט ערב ו“שריף המכה”. פייסל עמד בראש הכוחות הערבים שלחמו בתורכים בעזרתו ובעידודו של קולונל לורנס האנגלי.

 

מסע הרפתקני    🔗

המורדים הערבים פעלו במדבר ערב ובדרום עבר הירדן. מטהו של האמיר פייסל נמצא בהרי מואב. התורכים החזיקו בעמק־הירדן ואי־אפשר היה להגיע אליו בדרך המקובלת – יריחו ועבר הירדן. וייצמן נסע למטהו של פייסל בדרך ארוכה מאוד: ברכבת עד סואץ ומשם בספינה קטנה ומזוהמת שהיתה המקשרת בין המטה הבריטי והמורדים.

הספינה, היו בה גם ארגזים של זהב מתת למורדים, נסעה סביב לסיני בלשון סואץ ובלשון אילת והביאה את ויייצמן, לאחר מסע של ששה ימים, לעקבה. היה זה בחודש יוני 1918 והחום בערבה היה רב. הקצין הבריטי שליווה את וייצמן חלה ונשאר בעקבה. לווייצמן ניתן ליווי של קצין אחר ומורה דרך ערבי והם יצאו במכונית צפוֹנה בדרך הערבה. אחרי שלוש שעות התקלקלה המכונית וּוייצמן המשיך את דרכו על גבי גמלים עד שהגיע למחנה של חיל האוויר הבריטי למרגלות הרי הנגב. למחרת הועמדה לרשותו מכונית שטיפסה בהרי מואב, מעבר לערבה, אולם במחצית הדרך התקלקלה. וייצמן המשיך ברגל עד שהגיע למחנה צבאי בראש רמת הרי מואב. שוב הועמדה מכונית לרשותו ועמה הגיע עד המטה של פייסל.

שייכים ערבים רכובי גמלים יצאו לקבל את פניו והביאו עמם מים ופירות וברכה מהאמיר. לרשותו של וייצמן הועמד אוהל נאה. ירד הלילה. וייצמן יצא מאוהלו והסתכל בנוף ההרים והמדבר סביבו, נוף ארצות התנ"ך, והיה נרגש. הוא סיפר על אותו לילה:

“היה ליל ירח נפלא, אור ירח ארצישראלי. השקפתי ממואב על עמק־הירדן, ים המלח והרי יהודה הנראים מרחוק. בעומדי שם באני לפתע הרגש, כי שלושת אלפי שנים נגוזו והיו לאין. הנה אני ניצב פה על אותה האדמה, באותה השליחות שניצבו אבות־אבותי בשחר תולדות עמי, בבואם לקחת דברים עם מושל הארץ לבקש רשות לעבור בגבולו, למען יוכלו לשוב לארצם ולמולדתם”.

למחרת נערכה שיחה עם האמיר פייסל. וייצמן סיפר לאמיר על התנועה הציונית ואמר לו כי האיזור גדול ויש בו מקום למדינות ערב וליהודים. פייסל שאל שאלות רבות. בתום הפגישה בת השעתיים ביקש פייסל מווייצמן שיצטלם אתו. השניים יצאו מחוץ לאוהל המלכותי והצלם הנציח אותו רגע בתמונה מפורסמת.

במחנה פגש וייצמן את לורנס הנודע. השניים היו ידידים ואף־על־פי שלורנס מפורסם כפרו־ערבי מובהק, הרי היה לו יחס חיובי לציונות. וייצמן עקב אחרי לורנס שניהל משׂא־ומתן עם שייכים ובדואים, וחילק להם לירות של זהב שבאו בארגזים בספינה. לורנס נתן הוראות לקראת פעולות חבלה באותו לילה במחנה התורכי.

לפי “הערב ביולטין”, הבטאון של לשכה־הערבית במטה הפיקוד הבריטי בקאהיר, אמר פייסל באותה פגישה, כי הוא מביע אמנם רק את דעתו הפרטית, אולם תקוות וייצמן “אינן נטולות אפשרות של הגשמה”. לפי הבטאון, יצרה הפגישה “הערכה הדדית מסויימת אשר תהיה מועילה בבוא העת”.

לוחמיו של פייסל ליד אוהל מנהיגם בהפוגה בין קרב לקרב (צילום של לורנס)

 

לקראת ועידת השלום    🔗

בקרב האחרון במלחמה כבשו פייסל וחייליו את דמשק – או כך העמידו האנגלים פנים כדי לעודד את בחירם שביקש להקים מדינה ערבית גדולה והוא בראשה. וייצמן ופייסל הגיעו ללונדון לקראת ועידת השלום. הם נפגשו כמה פעמים וניהלו משׂא־ומתן בעידודו של “לורנס הערבי”, יועצו של פייסל. בראשית שנת 1919 חתמו השניים על הסכם שנכתב על־ידי לורנס על דעת שני הצדדים. לוּ היה “יותר מזל” לתנועות העצמאות היהודית והערבית אפשר והיה עומד עד היום כבסיס ליחסים בין שתי התנועות. פייסל הסכים להתיישבות היהודית בארץ־ישראל ופיתוחה על־ידי היהודים וכתמורה הבטיחו הציונים לעשות למען מדינה ערבית עצמאית בסוריה תחת הנהגתו של פייסל, ולעזור לה מבחינה מדינית וכלכלית. למעשה, הוקצתה ארץ־ישראל, לפי ההסכם, ליהודים ללא סייג של תביעה ערבית כלשהי.

בהסכם נאמר:

"הוד מלכותו האמיר פייסל, הפועל כבא־כוח ממלכת חיג’אז ובשמה, מתוך הכרה בקרבה הגזעית והקשרים העתיקים הקיימים בין הערבים והעם העברי ומתוך הנחה שהדרך הבטוחה ביותר להשׂגת שאיפותיהם הלאומיות הוא שיתוף פעולה אמיץ ככל האפשר בפיתוחן של המדינה הערבית ושל ארץ־ישראל, ומתוך רצון לאשר שוב את ההבנה הטובה הקיימת ביניהם, באו לידי הסכם בסעיפים אלו:

1. המדינה הערבית וארץ־ישראל יתנהלו בכל יחסיהן ופעולותיהן ברוח של רצון טוב והבנה הדדית לבביים ביותר ולשם כך ימונו ויפעלו באי־כוח ערביים ויהודיים, מיופי־כוח כדין, בכל אחת מארצות אלו.

2. מייד לאחר סיום הדיונים בוועידת השלון ייקבעו הגבולות המוחלטים שבין המדינה הערבית לבין ארץ־ישראל על־ידי ועדה מוסמכת מטעם שני הצדדים.

3. בקביעת החוקה וההנהלה של ארץ־ישראל יאחזו בכל האמצעים שיש בהם משום ערובה שלמה להגשמת ההצהרה של ממשלת בריטניה מיום 2.11.1917 (הצהרת בלפור).

4. ינקטו בכל האמצעים הדרושים כדי לעודד ולהגביר את עליית היהודים לארץ־ישראל בקנה־מידה רחב וליישב במהירות האפשרית את העולים היהודים על הקרקע, התיישבות צפופה ומתוך עיבוד אינטנסיבי של האדמה. עם זאת, יגנו על הפלח הערבי ועל האריסים וזכויותיהם ויסייעו בידם לשם התפתחותם הכלכלית.

5. לא יתקנו תקנה ולא יחוקקו חוק, שיאסור או יפריע באיזה אופן שהוא על חופש הדת. יתר־על־כן, לעולם לא יורשו חופש דת ותפילה בדרך של הפליה או זכות קדימה. לעולם לא יקבע קריטריון דתי לשימוש בזכויות אזרחיות או פוליטיות.

6. המקומות הקדושים של המושׂלמים יהיו נתונים לפיקוח מושׂלמי.

7. ההסתדרות הציונית תשלח לארץ־ישראל ועדת־מומחים לחקור את האפשרויות הכלכליות של הארץ ולערוך דין־וחשבון על האמצעים הטובים ביותר להתפתחותה. ההסתדרות הציונית תעמיד את הוועדה לרשות המדינה הערבית כדי לחקור את האפשרויות הכלכליות של המדינה הערבית ולערוך דו"ח על האמצעים הטובים ביותר להתפתחותה. ההסתדרות הציונית תתאמץ במיטב כוחותיה לסייע בידי המדינה הערבית על־ידי הספקת אמצעים לפיתוח האוצרות הטבעיים והאפשרויות הכלכליות שלה.

8. הצדדים החתומים מסכימים לפעול מתוך הסכם והרמוניה מוחלטים בוועידת השלום בכל העניינים הנכללים בהסכם זה.

9. כל חילוקי הדעות שיתעוררו בין שני הצדדים ימסרו לבוררות של ממשלת בריטניה".

וייצמן בשנות העשרים

המלך פייסל

היה זה רגע היסטורי. וייצמן חתם על ההסכם ופייסל חתם על ההסכם, שנכתב אנגלית. אולם פייסל שעמד באותו זמן במאבק על שלטונו בסוריה, הוסיף בכתב ידו הערבית:

“אם ענייני הערבים יסודרו כפי שביקשתי בגילוי־הדעת מיום 4 בינואר אל מזכיר המדינה הבריטי לענייני חוץ, אוציא לפועל את הכתוב בהסכם זה. אם ייעשו שינויים אין אני אחראי להוצאה לפועל של ההסכם”.

לורנס תירגם לווייצמן את הפסקה והוא הסכים לה.

לורנס בלבוש ערבי בעקבה

 

חילוקי הדעות ייעלמו    🔗

חודשיים אחר־כך נתפרסם בעתון צרפתי בשמו של פייסל כאילו הוא עויין לציונות. פייסל נפגש על המנהיגים הציונים והכחיש את הידיעה ואף שלח מכתב לשופט פליקס פרנקפורטר, נציג ציוני ארצות־הברית לוועידת השלום. במכתב נאמר בין השאר, כי “הערבים ובפרט המשׂכילים שבהם רואים את התנועה הציונית מתוך אהדה עמוקה”. פייסל כתב כי המשלחת הערבית רואה את הצעות הציונים לוועידת השלום מתונות והגיוניות והם יסייעו לקבלן. “נברך את היהודים מקרב לב לשובם הביתה” – נאמר במכתב.

התנועה הערבית והיהודית משלימות זו את זו – כותב פייסל – שתיהן לאומיות ולא אימפריאליסטיות, יש בסוריה מקום לשתיהן ואין הצלחה אמיתית לאחת בלי השניה. יש אנשים המבקשים לנצל קשיים שונים בין העמים והציגו את היהודים באור לא נכון לפני הפלחים הערבים בארץ־ישראל, אולם חילוקי הדעות אינם בשאלות עקרוניות וכולם ייעלמו עם הזמן.

ופייסל סיים: “אני ועמי אתי צופים לעתיד בו ניעזר איש באחיו והארצות ששנינו מעוניינים בהן תתפוסנה שוב את מקומן בקהל עמי־התרבות בעולם”.

בתזכיר שהגישה ההסתדרות הציונית לוועידת השלום היא תמכה בדרישות הערביות למדינה עצמאית בסוריה והביעה את נכונותה להקציב למדינה הערבית שטחים חופשיים בנמלי חיפה ועקבה. נראה גם, כי היהודים, על אף תביעתם לארץ־ישראל משני גדות הירדן עד המדבר הסורי, מוכנים היו, כי הגבול יעבור מערבה למסילת הברזל החיג’אזית החוצה את לב עבר הירדן. פייסל לא כלל בתביעותיו לוועידת השלום את ארץ־ישראל.

פייסל הומלך על־ידי הערבים על סוריה, אולם לזמן קצר מאוד, הצרפתים גירשו אותו. לאחר זמן הושיבו אותו האנגלים על כסא המלוכה בעיראק. אותו זמן נערך מרד במדבר סעודיה ואביו השריף חוסיין גורש על־ידי אבן סעוד, אבי השושלת השולטת בערב עד היום. אביו של חוסיין, עבדאללה, הומלך על־ידי האנגלים על עבר הירדן שנקרעה מארץ־ישראל.

וכך ההסכם החתום בין מנהיג התנועה הלאומית הערבית ובין מנהיג הציונים – לא נתגשם. היה זה קיץ אחד שבו היו קרובים שתי התנועות הלאומיות להסכם ולהבנה ולשיתוף־פעולה.