“ברית פועלי ארץ־ישראל איגוד יהודי ערבי”

“יונים” ו“ניצים” היו בתנועה הציונית מאז ומתמיד. – בראשית ההתיישבות היהודית התגבשו ארבע השקפות ביחס לערבים, הפועלות עד היום, אולם לא היה שום זרם בציונות אשר התכוון לנשלם.

יחסה של הציונות אל הערבים תושבי ארץ־ישׂראל הפך ברבות הימים לשאלה כאובה, רווּיית דם ויצרים לאומיים עזים. כל חלקי הציונות הסכימו על העיקרים הבאים, אשר היו להם השפעה מכרעת על קביעת היחס לערבים:

• ריכוז לאומי יהודי בארץ־ישראל

• רוב יהודי בארץ־ישראל

• הבראה כלכלית של המוני העם היהודי ויצירת עצמאות כלכלית בארץ־ישראל.

• תחיית התרבות היהודית והפרדתה מסביבתה.

עיקרים אלה היו מכנה משותף לכל התנועה הציונית ומכאן התפלגה התנועה לארבע גישות שונות ביחס לערבים הנותנות את אותותיהן עד היום:

 

גישה א: אחוה והשתלבות    🔗

נושאי גישה זו – מורים, עתונאים וסופרים – הטיפו להשתלבות התנועה הציונית במזרח המתעורר. היתה בקבוצה זו רומנטיקה וקנאה בעם החי זה דורות על אדמתו, והערצה לערבים, לאופיים, לנדיבותם ולאומץ ליבם. יחד עם זאת, הם התייחסו ביחס “אבהי” לערבים, ורצו שהיהודים יסייעו לערבים להיטיב את מצבם בחינוך, ברפואה, בחקלאות. מבחינה מדינית היתה הנחת היסוד של גישה זו, שאין עתיד לציונות בלי הסכם עם הערבים.

האיש אשר ביסס לראשונה השקפה זו היה המורה יצחק אפּשטיין, שלימד במושבות הגליל־העליון. בשנת 1907 פירסם מאמר בעתון “השילוח” ויצא בביקורת קשה על שיטת קניית הקרקעות על־ידי היהודים, הכרוכה בנישול איכרים עניים מאדמתם, וגורמת, לדעתו, עוול מוסרי ותביא נזק מדיני לעתיד. אפשטיין הציע לקנות שטחי אדמה בלתי מיושבים בלבד ולעבּד קרקעות שנראו עד אז כבלתי ראויות לעיבוד.

אפשטיין היה הראשון אשר התנה את הגשמת הציונות בהסכמת הערבים, הזהיר את התנועה הציונית שלא תזהה את עצמה עם העמים הקולוניאליים, אמר כי הארץ שייכת לשני העמים, אולם העם הערבי “מוכרח לטובתו להכניס את היהודים לארצו, כי מחוּסר אונים הוא להיטיב בידיו את מצבו ולצאת מעניוֹ ובערותו”.

דעות דומות הביע הסופר יהושע רדלר־פלדמן שכינה עצמו ר' בנימין. הוא אפילו הטיף להשתלבותם של הערבים בקרב היהודים על־ידי הטמעתם בם והוא כותב: “ואת בניך תתן לו ולקחת לך גם מבניו. ויבוא דם גיבוריו בדמך והלכת הלוך וגדול ומצא מין את מינו והיה מין אחד”.

הרחיק לכת במגמת ההשתלבות במזרח ד"ר נסים מלול, יליד הארץ וחניך האוניברסיטה בקאהיר ומורה בה, שהטיף להשתלבות מוחלטת בתרבות הערבית כתנאי לחידושה של התרבות העברית.

 

גישה ב: אדוני הארץ    🔗

קבוצה של איכרים משׂכּילים ובעיקר בני איכרים ילידי הארץ או שגדלו בה, דגלו בעמדה הפוכה. הם אמרו: אנחנו אדוני הארץ הזאת, גם אם אנחנו מיעוט עכשיו, נהיה בעתיד רוב. הערבים אינם שותפים למשׂא־ומתן על הארץ הזאת.

בקבוצה זו היו בני משפחת אהרונסון מזכרון־יעקב, אבשלום פיינברג מחדרה, זאב סמילנסקי מתל־אביב, נחמה פוחצ’בסקי, אשת איכר וסופרת מראשון־לציון.

הם היו מקורבים לערבים, דיברו ערבית וקשרו יחסים אנושיים אתם. הם היו בעד עבודה ערבית. אהרון אהרונסון דרך משל, סבור היה שהארץ תיבנה דווקא בעבודה ערבית… הוא אמר שאין ציונות בלי חקלאות ואילו הפועלים היהודים מבקשים שכר גבוה, אינם בעלי־מקצוע ועבודתם החקלאית איננה משתלמת; על־כן יש לעשות את החקלאות היהודית על־ידי פועלים ערבים זולים…

אבשלום פיינברג מתאר את ההתיישבות היהודית בארץ־ישראל כמאבק בין בני תרבות לבין פראי אדם.

בשנת 1908 פרצה מהפכת “התורכים הצעירים”, שכתוצאה ממנה ניתנו חרויות מסויימות לתושבי הממלכה התורכית. בפרלמנט התורכי נתארגנה אז סיעה לאומית ערבית, שניהלה מאבק נגד הציונות. תופעה זו עוררה דאגה ביישוב היהודי ובמוסדות הציוניים. היו בין מנהיגי הציונות שקראו לנצל את המתח שנוצר בין התורכים והערבים ולשתף פעולה עם התורכים כנגד הערבים. דעה זו הובעה על־ידי זאב ז’בוטינסקי. הוא טען כי התורכים יגיעו בעתיד להתנגשות עם הערבים מאחר שהתנועה הלאומית הערבית מאיימת על השלטון התורכי, אשר יבין עד מהרה, כי התנועה הציונית עשויה להיות מכשיר בידיו על מנת לערער את הרוב הערבי בארץ־ישראל.

הסופר יוסף חיים ברנר התקיף אף הוא את רעין ההשתלבות והביע את חרדתו מפני השׂנאה התהומית שהערבים רוחשים ליהודים. ברנר, כדרכו, כותב בחריפות:

" בארץ־ישראל הקטנה יושבים מלבד יתר תושביה לא פחות משש־מאות־אלף ערבים, שהם למרות כל ירידתם ואי קולטריותם, אדוני הארץ… ואנו באים לחדור אליהם ולגור בתוכם, יען כי ההכרח יאלצנו לזה. שׂנאה בינינו כבר יש ומוכרחה להיות – והיא תהיה. הם חזקים מאתנו בכל המובנים ובידם לשׂימנו כעפר לדוש. אבל אנו בני ישראל כבר התרגלנו לגור חלשים בתוך חזקים, ועלינו איפוא, להיות נכונים פה לתוצאות השׂנאה ולהשתמש בכל האמצעים שבידינו החלשות בכדי שנוכל להתקיים גם פה".

 

גישה ג: חיפושי הידברות    🔗

בין שתי קבוצות אלו היתה קבוצה שלישית שביקשה לקדם את המפעל הציונית בלי הרף, אבל בצעדים זהירים, לא להרגיז ולא לעורר את הערבים. הם דגלו בשיתוף פעולה עם המנהיגות הערבית והציעו עזרה להמוני הערבים, אבל לא במישרין, אלא דרך מנהיגיהם. הם האמינו כי התועלת החומרית אשר תצמח לערבים מן המפעל הציוני, תמתן אותם.

בחבורה זו היו עסקנים ציונים כמו ארתור רופּין, שהיה מנהל ההתיישבות בארץ מטעם התנועה הציונית וסגנו יעקב טהון; אביגדור יעקובסון, בא־כוח התנועה הציונית בקושטא; האיכר והסופר משה סמילנסקי מרחובות (שבתחילה היה קיצוני בעמדתו כנגד הערבים, אולם שינה דעתו); חיים בן־עטר, ספרדי עורך העתון “החירות” שיצא לאור בירושלים ואחד־העם, מנהיגה הרוחני של התנועה הציונית.

אחד־העם היה בעצם האיש הראשון אשר הזהיר מפני אפשרות עימות עם הערבים. לאחר ביקור שערך בארץ בשנת 1891 יצא נגד יחס הביטול שמגלה תנועת חיבת־ציון כלפי הערבים ואמר, כי את המתינות היחסית שהערבים מגלים לעת־עתה כלפי המתיישבים היהודים, יש להסביר בתועלת שהם מפיקים ממנה, אולם “אם תבוא עת אשר חיי בני עמנו בארץ־ישראל יתפתחו כל־כך עד שידחקו מעט או הרבה רגלי עם הארץ, אז לא על נקלה יניח את מקומו”.

משה סמילנסקי היה בעד עידוד העבודה העברית, אולם מבלי לדחוק את הפועלים הערבים. הוא אמר כי קיים עימות גזעי־דתי בין הערבים והתורכים לבין הנוצרים ומעצמות המערב ואין למזרח סיכויים לעמוד נגד הלחץ של המערב, בלי עזרתם של היהודים בהון וביידע; תמורת עזרתם תובעים היהודים את ארץ־ישראל. רוב יהודי בארץ־ישראל יהיה אך ברכה לערבים. ריכוז היהודים לא יסכן את האומה הערבית שהרי פזורה היא מסביב לארץ־ישראל והיהודים יהוו תמיד מיעוט בתוכה.

י. אפשטיין – השתלבות

א. רופין – הסדר

מ. סמילנסקי – הבנה

ד. בן־צבי – תקיפות

א. אהרונסון – יד חזקה

ר' בנימין – אחוה

“שוק הפועלים” הערבי בפתח־תקוה

 

גישה ד: סתירות פנימיות    🔗

הפועלים בימי העליה־השניה ראו עצמם כגואלי הציונות. סיסמתם באותם הימים היתה עבודה עברית. הם אמרו שהציונות תעמוד או תיפול עם הקמתו של מעמד עובדים ומעמד כזה לא יוכל לקום רק אם תהיה עבודה עברית.

יחד עם זאת, הם היו בעלי השקפות סוציאליסטיות על סולידריות מעמד העובדים וכך, נוצרה סתירה: כיצד זה לא לתת עבודה לפועל הערבי והרי פועלי כל העולם אחים הם?

בין חברי מפלגת פועלי ציון היתה הערכה רבה כלפי הערבים יחד עם גישה נוקשה שהתבססה הרבה מאוד על הכבוד הלאומי היהודי. הכבוד היה חשוב מאוד. לנטוש קרקע – אין זו שאלה של חלקת אדמה, זהו עניין של כבוד לאומי. היו שטענו כנגד “השומר” ואמרו שאין למות בשביל אשכול ענבים. חברי “השומר” ענו, שאסור להשלים עם גניבה במושבה – אפילו אם היא פעוטה – משום שזה עניין של כבוד וחינוך, יש להילחם נגד תדמית היהודי כפחדן ו“בן מוות”.

הם טענו שאין להגיע לידי הידברות עם הערבים ולהסכּם עמם כל זמן שהיהודים אינם שווים להם בכוחם. אי־אפשר לדבר על אחוה מעמדית כאשר קיימים אך ורק פועלים ערבים ואין פועלים יהודים. מכאן מסקנה: כדי שיהיו פועלים יהודים, צריך למעשה להסתכסך עם הערבים…

יצחק בן־צבי, מנהיג פועלי ציון באותם ימים ונשיא המדינה לעתיד, קבע, כי האינטרס הלאומי הכללי איננו פחות ערך מן האינטרסים המעמדיים. הזכות להגנה לאומית היא מוסרית גם לפי התורה הסוציאליסטית והוא הכריז: “אין לנו מוצא אחר אלא לזרוע את דרכנו חללים וקרבנות, חללי אחינו וחללי שונאינו ואין אנו יכולים לפנות ליבנו ממטרתנו הקיצונית עד השׂיגנו אותה”.

 

סיכום: אז והיום    🔗

ארבע הגישות אל הבעיה הערבית שגילן כשבעים שנה ויותר פעלו גם בימי המנדט הבריטי ופועלות בעצם עד היום בצורות שונות.

הזרם ההשתלבותי המשכו היה בתנועת “ברית שלום” וכיום במידה מסויימת במפלגות השמאל – “היונים שביונים”.

זאב ז’בוטינסקי שהיה בעד ברית עם התורכים כנגד הערבים, הקים את המפלגה הרוויזיוניסטית (ש“חירות” היא ממשיכה שלה). ז’בוטינסקי רכש כבוד רב לערבים, אולם הוא לא ראה בהם שותפים למשא־ומתן ולא האמין שיהיו מוכנים למשא־ומתן. לגישה זו יש ממשיכים בימינו במפלגות ובתנועות שונות. יש המכנים אותם “ניצים”.

הגישה הפשרנית, של מחפשי ההידברות, מצאה את המשכה בחיים וייצמן ובחלק מן התנועה הציונית. הם מוגדרים כיום כ“יונים”. מפלגת העבודה אפשר לומר, היא יורשתה של הגישה הרביעית.

בסיכום יש לציין: שום זרם בציונות לא התכוון לנשל את הערבים מן הארץ. מה שקרה במלחמת השחרור קרה בעקב תנאים מיוחדים, בעקב מלחמה לחיים ולמוות ושאלת קיום.

את תפיסתה של הציונות כלפי הערבים ניסח דוד בן־גוריון לפני שנים רבות וחזר על הניסוח ביובלו ה־80. ב־1933 הוא כתב: “ארץ־ישראל שייכת לעם היהודי ולערבים היושבים בתוכה”. משמעות הדברים היתה, כי הערבים יושבים בארץ־ישראל כחלק מן האומה הערבית הגדולה שלה מדינות רבות מסביב ואילו לעם־היהודי אין לו מולדת אחרת אלא ארץ־ישראל.

לעיון נוסף: “יהדות, ציונות ומדינה” – דברים בימי עיון, יצאו לאור ע"י מרכז ההסברה; “שורשיה של תודעת העימות הלאומי, היהודי–ערבי” – יוסף גורני, “ציונות ד'”.